נשמתי השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי לפצלח אותי לרווחה.

אוהד פלא. 2025

לפני מספר שנים, בשיא החזרה השנייה בחיי של כוכב שבתאי (Saturn Return), עולמי קרס. החיים שחייתי עד אותו יום היו מתוקים. כל כך מתוקים עד שבאמצע הלילה, בעת שלימדתי סדנת ISTA לבל 2 באריזונה, התעוררתי, יצאתי מחדרי ועמדתי עירום תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, והתפללתי: "ריבונו של עולם, אני כל כך מלא הודיה... הכל הולך כל כך נפלא בחיים שלי..." (וכאן מניתי את ברכותי), "אבל, ריבונו של עולם, מה הלאה?"

ואז – בום טראח! החיים שלי השתנו.

זרע הפורענות להריסתם המוחלטת של חיי הקודמים ניטע בדיוק באותה סדנה באריזונה, אף כי לא ידעתי זאת עדיין. 

אישה ממשתתפות הסדנה, איתה חלקתי תרגיל מסויים, התלוננה לאחר זמן ברשת וטענה שהמוח שלה קפא כשתרגלה איתי. הגבולות אותם אמרה לי (ועליהם שמרנו) לא היו אמיתיים לחלוטין בגלל שאני בעיניה דמות של סמכות. 

הרצון העמוק שלי לראות את כולנו, מנחים ומשתתפים, כבני אדם מועצמים ושווי מעמד, עיוור אותי מלהבחין באופן בו אנשים תופסים אותי כשאני בתפקיד ההובלה. 

שנה לאחר מכן בישראל, בחורצ'יק צדיק אחד אסף עשרות האשמות בניצול מיני של נשים כנגד הילר ידוע ממכריו בחוגי הניו אייג' הישראלי. אותו הילר יצא באותו ערב ליער והתאבד, משאיר אישה וילדים המומים מאחור. הצדיק, שלא יכול היה כבר למסור את ההילר המואשם לחברים שלו בתקשורת, שיעשו בו את מה שהתקשורת יודעת לעשות הכי טוב, לא נשאר מובטל. הוא החליט מייד שאין בו כל אשמה או חרטה על כך שאותו אדם התאבד. להפך, זה טוב מאד, זה מנקה את השטח, ולדעתו יש עוד כמה שצריכים ללכת באותו כיוון, ובראשם מורי ISTA. להילר שהתאבד לא היה כל קשר לקהילת איסתא או אלי אישית. כלל לא הכרתי אותו, או את מעלליו. בכל מקרה, הבנאדם המאד צדיק הזה מומחה לשיווק במקצועו, ובכשרון רב הצליח להוביל מאחורי הקלעים קמפיין תקשורתי, שהתחיל עם כתבה בעיתון הארץ על "האמת מאחורי קהילת המיניות המקודשת". ידידתו הכתבת הלכה לפשפש ברשת, ומצאה את התלונה של אותה אישה מהסדנה באריזונה ובן הזוג שלה. משם התחיל להתגלגל כדור שלג, והחיים שהכרתי עד אז – הסתימו.

היום אני יכול לומר: תודה לאל! שודרגתי. 

רמת קיום חדשה לגמרי חיכתה לי שאצמח אל תוכה, אבל ראשית כל, כתנאי מקדים, היה עלי להתמודד עם פחדים נסתרים וכל מיני שדים מבהילים, כולל הפחד שאתם, קוראים יקרים, תשפטו אותי, ושלעולם לא אהיה עוד אדם אהוד ופופולרי. 

כשבחרתי לעבוד בחזית פורצת הדרך של עולם המיניות המקודשת, כמו שהייתה איסתא בשנותיה הראשונות, היה ברור לי שזו עבודה בעלת רמת סיכון גבוה, בלי "תוספת סיכון" ברמת השכר ובלי ביטוח. ידעתי שזה מסוכן, אבל להמנע מכך לא יכולתי . העבודה הזו הייתה הקריאה הצלולה של נשמתי באותם ימים, והלכתי על זה.

הנשמה שלי דחפה אותי לחקור כל פינה בתחום המודחק הזה, וקידמה אותי בהתמסרות גדולה כל הדרך עד לעמדת הובלה בארגון הבינלאומי הגדול והאפקטיבי ביותר בעולם. והנשמה שלי, חמסה חמסה, כפרה עליה, גם הרסה הכל. כתשה את כל מה שבניתי לאבק כשהגיע הזמן להמשיך הלאה.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני" אומר דוד בספר תהילים. מסע החניכה מוביל אותנו פעמים רבות דרך גיא צלמוות – המוות של מי שהכרנו את עצמנו להיות, וההרס של כל מה שחשבנו שבנינו. גם לשם הובילה אותי נשמתי, כהרגלה – בכל הכוח.

בני האהוב והמוכשר יהוא שלם שר באחד משיריו העמוקים: 

"When Miss.Fortune comes your way – raise your hands and praise” 

- וכך עשיתי.

בעודי יורק דם ומקלל, מושפל על ידי התקשורת ומרגיש נרדף ברשתות, הרמתי את ידי הרועדות אל שמי הלילה, וברכתי בהכנעה את האינטליגנציה האלוהית, שלא נתנה לי להיתקע, והעירה אותי לראות דברים שהייתי עיוור אליהם.

"שבטך ומשענתך המה ינחמוני", אומר הפסוק, ואכן קיבלתי לא רק את השוט אלא גם את המשענת. זה הגיע בדמותה של אישה חכמה ואוהבת בשם קטרה.

היא ואני התאהבנו בדיוק לפני שהכל התחיל להתפורר, אבל כ"שהשיט פגע במאוורר" כמו שאומרים באנגלית, היא לא ברחה. להפך, היא בחרה להחזיק לי את היד ולתמוך בי בדרך החניכה הלא פשוטה שבחרה לי נשמתי. עם חדות המחשבה של מהנדסת חכמה, מסירות נפש עמוקה, ואמון מוחלט ביכולת הנפשית שלי להתמודד עם הכל, היא נכנסה לתפקיד כוהנת האהבה שלי, עוזרת לי לצעוד דרך הלילה האפל של נשמתי, ומגישה את מנחותי וקורבנותי על מזבח האלה הגדולה.

הדרך שסללה נשמתי לקראת התחדשות ולידה מחדש הרגישה יותר כמו אסון מתגלגל. כמו להיגרר אל המוקד דרך סמטה חשוכה מלאה בעגבניות רקובות, כשאני מוקף בהמון מריע, היורק עלי ומניף קילשונות בכיכר הרשתות החברתיות.

זה היה משפיל וכואב.

אבל ידעתי שלמרות הכאב, אני רוצה להקשיב רוב קשב לאמיתות עמוקות שמקננות בתוך כל העיוותים שנזרקו לעברי. יש סודות נסתרים בחרא הזה, כך ידעתי, גם כשחלקים מסוימים שבי רצו לבעוט ולצרוח, להגן על עצמי, ולהשיב את ההכרה הציבורית בחפותי.

השנים בהן צללתי אל מעמקי המיסטיקה החסידית, בצירוף מבטה הקשוח אך אוהב של הכוהנת שלי, הזכירו לי שכל מה שקורה בעולמי לא נעשה כנגדי. הוא נעשה בשבילי – עבור ההתעוררות שלי.

לאורך המסע פגשתי את כל הרגשות הכי לא נעימים שיש. פגשתי פחדים, ולמדתי לא לנפנף ולדחות אותם על הסף כ"סתם פחדים", אלא להקשיב גם להם בכבוד. 

פגשתי את תחושת האבל שלי על כל מה שאבד ואיננו, ולמדתי לא להתנגד לה. להפך – להניח לה לעבור דרכי בעוצמה לנפץ עד הסוף את האשליה שאפשר עוד להווכח עם המציאות ולהציל משהו. הנחתי לאבלות לקחת אותי ללא התנגדות, כל הדרך עד לאקסטזה. כן. בסוף זה הופך אקסטטי!

פגשתי גם את הכעס שלי, שבתור "אדם רוחני" לא היה לו מקום של כבוד בתוכי, ונתתי לו לשאת אותי אל לב הבהירות של האמת הכי עמוקה שלי.

במהלך המסע פגשתי גם חלקים מדמות הילד הפנימי שלי, שהתחבאו מאחורי השמאן הפנימי שבתוכי, וכך בחשאי, ניסו לתמרן את המציאות כדי לנסות לספק את הצרכים שלא זכו למענה בילדות. 

נאלצתי להכיר גם באותם חלקים פנימיים שכל כך פחדו להתפס כ"רעים" עד שברגע ששמעו ביקורת או תלונה היו קופצים מיד לגונן עלי – מה שגרם לא פעם לאנשים אחרים להרגיש שקופים, ולכעוס אף יותר. 

פגשתי כל מיני חלקים שהתחבאו בצללי האישיות שלי – ואהבתי את כולם, בדמעות של הכרת תודה פגשתי בהם. אין צורך להילחם בצללים הללו או להרוג אותם, למדתי, אלא להקשיב להם, לאהוב אותם באמת, וכך מתוך אהבה וחמלה להניח להם להרפות מתחים ולהתמוסס אל שלמות גדולה יותר.

הליכה בגיא הצלמוות של "תרבות הביטול" מגלה לך הרבה דברים על עצמך, אבל גם על המעגלים החברתיים שלך. למרות האיום הממשי מצד נציגי אותה תרבות, שותפתי לחיים –  דון שרי, הילדים שלי, כמה חברים טובים ואמיתיים שלי, ואפילו ההורים הזקנים שלי (שמאז ומעולם שנאו את העבודה שלי בתחום המיניות) לא מצמצו. "לא אכפת לנו מה אומרים עליך. אנחנו יודעים טוב מאד מי אתה" הם פשוט אמרו. וחלקם אף הוסיפו: "למען האמת, אנחנו סקרנים למדי לראות איך אתה הולך להיוולד מחדש בסוף המסע הזה" והלכו לקנות פופ-קורן.

חשבון הנפש שערכתי במשך השנתיים האינטנסיביות הללו שינה אותי באופן משמעותי. המיקוד שלי פנה באופן חד מאד פנימה. את הארגון שהיווה לי בית במשך עשור, עזבתי. הוא הפך לבלתי רלוונטי עבורי. נהר היצירה שמבקש לזרום דרכי התחתר עמוק יותר עם החקירה הפנימית שעשיתי, וחדר אל שכבות הגיאולוגיה הנשמתית העמוקה שלי. זרימתו שוצפת עתה דרך השושלת המיסטית שלי, עד שלפעמים אני אפילו חושד במקצת, שמא אבותי ורבותי הקדמונים השובבים, לקחו חלק אקטיבי בכל הסערה שנוצרה סביבי, כדי שאעמיק לצלול אל השלב הבא של משימת נשמתי.

המסע הזה היה קשה. לפעמים הוא עדיין קשה. אתגרים שונים ממשיכים לצוץ פה ושם. אבל אם תשאלו אם הייתי מוותר עליו אילו רק יכולתי? – התשובה היא לא! 

הלוואי ואפשר היה לעבור טרנספורמציות בחן בחסד וברחמים, כמובן, אבל לפעמים עוף החול צריך להישרף. יש יערות שכדי להתחדש חייבים לעבור שריפה. לפני שהפרפר יוצא לעולם, הזחל תולה את עצמו והופך לעיסה חסרת צורה בתוך מעטפת הגולם.

אני אוהב את הכנפיים החדשות שלי. הן שחורות, קטיפתיות ורחבות, כמו שמי הלילה זרועי הכוכבים במדבר אריזונה, במקום בו הכל התחיל.
—

הכלים והטקסים שקטרה ואני גילינו, ועזרו לי לעבור את מסע החניכה הנשמתית כחניכה ולא כטראומה מתמשכת, התגבשו לסדנת בת 8 ימים בשם "הפרפר השחור - אומנות הטרנספורמציה הנשמתית". אנחנו אוהבים לחלוק אותם עם מי שמוכנים למסע.