נון דואליזם אנושי מאד
על האהבה והפחד, מאת יהוא שלם
ההשראה למאמר הזה הגיעה משיר חדש, עוצמתי ונוגע ללב, ששחרר בני יהוא שלם לפני כחודשיים, בשם "האהבה והפחד".
לפני שתצללו אל המילים, אני מזמין אתכם לקחת כמה רגעים כדי להאזין לשיר - ולהרגיש לאן הוא לוקח אתכם. ואז, מוזמנים לקרוא את מחשבותיי על אהבה, פחד, שברון לב, והאור שחודר מבעד לסדקים אם רק ניתן לו.
מה שמייחד בעיני את שירו של יהוא שלם ”האהבה והפחד“ זה שבניגוד להרבה מאד פילוסופיות נון דואליסטיות שעלולות להיראות קרות ובלתי אנושיות, "האהבה והפחד" מציע גישה רגשית וחמה לחיים, שיחד עם היותה נעוצה בתודעה נון-דואליסטית היא עדיין אנושית, אנושית מאד.
”הפחד הוא אומר: מסוכן לי לאהוב — לבי עלול להישבר“
הפחד רואה בשברון הלב סכנה קיומית. לרגע קט במהלך השיר כולנו מזדהים עם קולו של הפחד. שברון הלב הוא צידה השני של מטבע האהבה. כל חתול שאהבנו לימד אותנו את השיעור הזה, כל מערכת יחסים שגרמה לנו להלך בעולם עם עיניים נוצצות מאושר, ואחרי זמן השאירה אותנו עם לב מרוסק לחתיכות על מדרכות רחוב הנשמות הטהורות לימדה אותנו כיצד כל מה שאהבנו עתיד להיעלם, והלב שאהב עתיד להישבר. הפחד לומד מכך לקח, שעל מנת להימנע משברון לב עדיף להמנע מלאהוב. עדיף לא להיקשר. הפחד מעדיף לשמור על לב סגור מאשר להסתכן בשברון-לב. אפשר ממש להבין אותו, את הפחד הזה. הוא אנושי מאד.
אבל אז באה האהבה עם מילות חוכמה מפתיעות ועוקפת את חששותיו של הפחד מימין: ”האהבה היא אומרת, שישבר לבי, ויפנה מקום ללב גדול יותר“. האהבה איננה מנסה להתווכח עם העובדה אותה הציג הפחד. היא לא מנסה להכחיש שאכן, צידה האחר של כל אהבה הוא שברון לב. אלא שבניגוד לפחד האהבה מקדמת בברכה את שברון הלב. זה לא שהיא רואה בו מחיר שהיא מוכנה לשלם תמורת חווית האהבה, אלא שהיא רואה בשברון הלב זכות בפני עצמה. אדרבא, היא אומרת, ”שישבר לבי“. זה לא מפחיד אותי, ולא משום שאני גיבורה גדולה, אלא משום ששברון הלב הוא חוויה חיובית בבסיסה, חוויה המאפשרת לאהבה לעשות את מה שהיא הכי אוהבת — לאהוב — רק בגדול יותר.
בבית הקודם אמרה לנו האהבה: ”לא משנה מה שתתנו לי, תמיד תמיד ארצה לאהוב יותר“ וכאן היא מביאה דוגמה אישית — גם אם מה שתתנו לי זה שברון לב, אני אשתמש בשברון הלב הזה כדי לאהוב יותר. כשהלב שלי ישבר הוא יפנה מקום בחזה ללב גדול יותר. מערכת היחסים שהסתיימה בשברון לב לא מלמדת אותי להמנע מלאהוב, אלא מלמדת אותי כיצד לאהוב גדול יותר, ויפה יותר מכאן ואילך.
לקיסר יפן היתה קערת חרס יפהפיה שניתנה לו במתנה מסין. יום אחד נשברה אותה קערה חביבה (אינני רוצה לחשוב מה עלה בגורלו של מי ששבר אותה…). שלחו אנשי הארמון את הקערה חזרה לסינים כדי שיתקנו אותה. ואכן, לאחר המתנה מרובה חזרה הקערה מתוקנת מסין אבל זה היה נראה נורא. "מייד אין צ‘יינה" כזה. הכדרים הסינים ניסו לשוות לקערה מראה של חדשה, ניסו להסתיר את הסדקים, כאילו לא נשברה מעולם, והניסיון הנואל הזה רק כיער אותה עוד יותר.
רתח הקיסר מזעם וביקש מאומני יפן שינסו לעשות משהו. ואכן, לאחר זמן חזרה הקערה אל הקיסר יפה יותר ממה שהיתה לפני שנשברה: במקום לנסות להעלים את הסדקים מילאו אותם האומנים היפנים בזהב. כך נולדה אומנות הקינצוגי היפנית.
"שישבר לבי", אומרת האהבה כאומנית קינצוגי יפנית, ואת השברים אמלא בזהב טהור. בזכות השבר אני אהיה יפה יותר, בזכות שברון הלב אדע כיצד לאהוב יותר, ולא פחות.
”אנחנו לא סובלים משברון לב“, הסבירה לי חברתי החכמה קטרה, ”אלא מההתנגדות שלנו לחוות את שברון הלב עד תומו. ההתנגדות לחוויה היא שגורמת לסבל מתמשך, ולא החוויה עצמה“. ממש כשם שאמר הרבי מקוצק ”אין שלם מלב שבור“ — כי לב שבור כהלכה מתמלא בזהב של אור הנשמה.
”בכל דבר יש סדק“ שר ליאונרד כהן ”דרכו חודר האור“ — אור הנשמה זקוק לסדקים הללו כדי להיות אפקטיבי. לב שלא נשבר עדיין עלול להיות יהיר, ואהבתו — רדודה.
אהבה זה כמו תאנים. כשהן בשלות ומתוקות הן נסדקות, וכשאין בהן סדקים, הרי זה סימן שהן עדיין בוסר.
התרבות שלנו מחנכת אותנו להתנגד לחוויה של שברון הלב ולראות בה משהו שלילי שכדאי להזהר ממנו, ממש כדעתו של הפחד בשיר. מה היה קורה אילו למדנו לאפשר ללב שלנו להישבר ללא חשש? אילו למדנו להתרגש משברון הלב, מתוך ידיעה שלאחר מכן יהיה מקום גדול יותר בחזה לאהבה גדולה ונפלאה עוד יותר?
כשמושא אהבתנו נמצא איתנו הוא מאפשר לנו לחוות את האהבה שקיימת בנו. ”תודה שאת מאפשרת לי לאהוב אותך במלאות שכזו“ הודיתי פעם לאהובתי. עד שהתאהבתי בה עמוקות לא ידעתי כמה אהבה קיימת בתוכי, וכמה טוב זה מרגיש לאהוב.
אך מה קורה כשמושא אהבתנו נעלם מאיתנו? מוות ושאר גורמי שינוי יעשו זאת יום אחד לכל מה שאנחנו אוהבים — יום יבוא ומושא אהבתנו יעלם מאיתנו, יגנז אל מסתרי הקיום, והלב שלנו ישאר שבור לרסיסים, מחפש כמשוגע את הדבר שפתח אותו לרווחה, ועתה נעלם ואיננו.
אנחנו נוטים לחשוב שמושא אהבתנו הוא הגורם לאהבה אותה חשנו, אך האמת היא שהאהבה הזו היתה בתוכנו כל הזמן. האהבה היא מהותנו האמיתית ביותר, ומושא האהבה היה רק אדם, או חתול, או תוכי, שאיפשרו לנו לחוות את האהבה הזו, שחיה בקרבנו תמיד.
האהבה זורחת מתוכנו כאלומה של אור, אבל עד שאלומת האור הזו פוגעת במשהו ומוחזרת ממנו לעבר עינינו איננו יכולים לראות דבר. יחד עם זאת, אותו דבר שהחזיר לעברינו את אלומת אהבתנו איננו מקור האור. מקור אור האהבה בתוכנו הוא. הפחד שחושש שלבו עלול להישבר בטוח שבאובדן מושא האהבה אובדת גם האהבה, אך האהבה עצמה יודעת שאין זה כך. כשמושא האהבה נעלם מהמציאות המוחשית הרי זו הזדמנות עבור האוהב להמשיך לזרוח אהבה שאינה תלויה בדבר — להיות אהבה, ולא רק לחוות אהבה.
כל הדיבורים הללו על הלב השבור שהוא אפילו שלם יותר מהלב שלא נשבר נשמעים טוב כל כך, עד שהפחד עצמו אומר בשיר: ”אז אשמר מרע, ואולי אהפוך לאהבה“. בום טראח. מסתבר שהפחד לא אוהב את עצמו. הוא חושב שלהיות אהבה זה הרבה יותר קול, והוא אוהב להיות קול. הפחד מתחיל לחפש מה הוא יכול לעשות כדי להיות מה שהוא לא. אולי עלי להישמר מרע? סובר הפחד.
רבים וטובים (!) סוברים שאהבה זה טוב, ופחד זה רע. סביר על כן שאם נדבוק בטוב ונישמר מרע נהפוך ליותר ויותר אהבה, לא?
אז זהו שלא, אומרת האהבה ונותנת לנו שיעור בנון-דואליות: ”אין כאן טוב ואין כאן רע, שניהם חלק מפלא הבריאה“.
ההסבר על כך שמה שנתפס בכלי התודעה שלנו כטוב או כרע איננו מהותי לטבע ההויה, אלא תוצאה של היותנו נתונים בתוך חזיון התעתועים של העולם הנברא (”חייזו דהאי עלמא“ בלשון הזוהר) גורם לפחד לשתוק רגע. השיר נותן לנו אתנחתא בדמות קטע אינסטרומנטלי מעולה ואנחנו יכולים להרהר בכך רגע.
יחד איתנו גם הפחד הרהר כנראה בדברים, והגיע למסקנה שהם תלושים ורוחניים מידי. אחרי הקטע האינסטרומנטלי פותח הפחד ואומר: ”אהבה, את קצת מעופפת. איך את לא מפחדת?“
להגיד שטוב ורע לא באמת קיימים, זה אולי נחמד, אבל לא רציני. במציאות בה אנו חיים יש חוויות טובות ונעימות ויש חוויות רעות, קשות ומפחידות עד מאד. אז "איך את לא מפחדת" מכל מה שרע וכואב בעולם הזה?
וכאן שוב נכונה לנו הפתעה: ”האהבה היא אומרת, לפעמים גם אני מפחדת, אבל, גם את הפחד אני אוהבת“ טדדאם! מסתבר שלהיות אהבה אין משמעותו לא לפחד. כן, גם האהבה מפחדת לפעמים. אז מה ההבדל בעצם בין האהבה והפחד, אם גם האהבה לפעמים מפחדת? ההבדל ברור. בעוד הפחד לא אוהב את עצמו, וחושב שעליו להפוך לאהבה, האהבה אוהבת לא רק את עצמה, אלא גם את הפחד. היא אוהבת את כל כולה, ולא מפרידה בין טוב לרע, הכל בתוכה ראוי לאהבה. להיות אהבה זה גם לפחד לפעמים, זה גם לכאוב כשכואב, זה גם להתבלבל, אבל להתיחס לכל החוויה האנושית הזו באהבה.
