מיניות ואלוהים - השתיקה שמעבר לשפה
בעולם של הגדרות, תוויות ושמות, חשוב לדעתי לשים לב לאותם מקומות בהם השפה עצמה מכירה במגבלותיה, ומוליכה אותנו לשתיקה נעלה.
השפה העברית מציגה לנו שתי דוגמאות בולטות לכך: האחד הוא היחס לעצמות האלוהית, לפחות על פי התפיסה המיסטית, והשני הוא היחס לאברי המין ולפעילות המינית עצמה. בשני התחומים הללו, לדעת מיסטיקנים והוגים קדומים, נמנעה העברית במכוון מלהעניק שמות ישירים. לעניות דעתי בחירה זו טומנת בחובה תובנה עמוקה על מהות הקדושה הטמונה במיניות.
האל שמעבר לשפה
הרמב"ם במורה נבוכים קובע בבירור כי: "כל מה שיאמר עליו יתעלה (כלומר על האל) מן השמות, הרי הוא שם מושאל, לא שם עצמי“ (חלק א‘, נ“ו), ומוסיף שהשלמות האמיתית היא "השגת שלילת התארים ממנו“ (חלק א‘, ס‘).
כלומר לאלהות אין שם עצמי, וכל שמות הקודש כמו ’אלהים‘, ’שדי‘ ואף ’יהוה‘, אינם אלא שמות מושאלים. כל מה שניתן לתודעה האנושית לדעת על המוחלט האלהי הוא על דרך השלילה, כלומר אי אפשר לייחס לאל תארים חיוביים (כגון “חכם”, “רחום” וכו’), כי כל תואר חיובי מגביל את המוחלט האלוהי. במקום זאת, אפשר רק לשלול ממנו חיסרון (למשל: “הוא אינו טיפש”) או לתאר את פעולותיו בעולם, אך לא את מהותו.
באופן דומה, גדול מקובלי צפת במאה השש-עשרה, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק) מסביר בספרו ’פרדס רימונים‘ על אודות האינסוף האלהי כי:
"אין לו שם כלל, כי כל שם הוא הגבלה, ואין סוף ברוך הוא, בלתי גבול.“ (שער א, פרק א).
השפה, במהותה, היא כלי להגבלת המציאות למושגים תחומים שניתן באמצעות השפה להבחין ביניהם. אך האינסוף האלוהי, כמקור כל ההוויה, נמצא מעבר לכל הגדרה וגבול. המקובל רבי מאיר אבן גבאי מחזק עמדה זו בצטטו את רב האיי גאון (ראש הישיבה בבבל במאה ה-11) המדבר על שורשי ההויה העליונים "שאין להם שם ידוע, מרוב העלמתן", ומוסיף "וכן השרש שאין לו התחלה, אין לו שם ידוע".
מין מעבר למילים
בהקשר אחר לכאורה, מציג הרמב"ם בספרו ’מורה נבוכים‘ את סיבה שלדעתו בגללה נקראת העברית בשם "לשון הקודש": "מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים... אלא כל זה יאמר בו בעקיפין ובדמיון". המהר"ל מפראג, בספרו ’נתיבות עולם‘ מביא את הרמב"ם ומדגיש כי "ערות האשה נקרא ’אותו מקום‘", כלומר, ללא שם ישיר אלא באמצעות כינויים עקיפים ומטאפורות שונות. כוונת הרמב“ם היא שהמקרא וחז“ל משתמשים ב”לשון נקייה”, עקיפה או נדירה מאוד לתיאור איברי מין ומעשים אינטימיים. המילים “פין”, “פות”, ”שגל” ”שכב“ או ”אביונה“ אינם שמות עצמאיים, יומיומיים וישירים, אלא מילים מושאלות, נדירות או מרובות משמעויות. אין בלשון המקורות מילים ישירות ובלתי מכובסות לאיברי המין ולמעשה האהבה, אלא רק “לשון נקייה”, עקיפה או מושאלת.
הרמב“ם עצמו, כאדם, לא ראה בפעילות המינית דבר הראוי מצד עצמו ליחס מקודש. לדעתו מיניות קיימת רק לצרכי רביה, ואין להרבות בה:
”שאין דבר זה (מיניות) אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח” (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ“א).
סביר לפיכך להניח שכאשר כתב הרמב“ם במורה הנבוכים שהעברית היא לשון קודש משום שאין בה מילים לאברי המין, התכוון לכך על דרך הפשט.
אולם, היות וידוע שמורה הנבוכים הוא ספר המכיל סודות ורמזים שנסתרים מהקוראים בו עד שיגיעו למעלה רוחנית מתאימה, אני רוצה להציע שניתן לקשר את שתי התופעות הללו תחת קורת גג אחת. ביחס לעצמות האלוהות כמו גם וביחס למיניות האדם נסוגה השפה מלהגדיר את הדברים בשם והיא מסתפקת בכינויים, מטאפורות ושמות שאולים — משום אותה הסיבה בדיוק.
יתכן בהחלט שגם הרמב“ם עצמו לא היה מסכים איתי. אולם כמו שכתב המקובל הגדול רבי אברהם אבולעפיה במאה ה-13 בספרו "גאולה" במורה הנבוכים לרמב"ם גנוזים סודות טמירים, שהרמב“ם עצמו לא השיג במלואם:
"ודע, כי כל מה שכתב רבנו משה במורה הנבוכים, לא השיגו כולו, ואעפ"י שכתב מה שכתב, לא ידע סודו עד תכליתו“.
דבריו של אבולעפיה פותחים לנו צוהר להבנה שהרמב"ם בכתבו את מורה נבוכים היווה צינור להורדה של תובנות ורעיונות שעומקם חרג לפעמים מכוונתו המודעת, כאדם בעל אישיות ספציפית. לכן גם אם הרמב“ם כאדם פרטי לא היה מסכים עם דברי, אלך בדרכו של אבולעפיה ואטען שבדברי המורה-נבוכים קיימים רבדים שהרמב“ם עצמו לא ירד עדיין לעומקם, ואחד מהם, לעניות דעתי, הוא האופן בו קדושת המיניות מהדהדת עם קדושת הבורא.
ההימנעות של ”לשון הקודש“ ממתן שמות ישירים גם לאלהים וגם למין אינה נובעת לפיכך מסיבות שונות, אלא מאותה סיבה בדיוק: הלשון מכירה בענווה בקדושתם של שני התחומים, ובעוצמתם הראשונית שמשתרעת בשדות תודעה קדם לשוניים. האלוהות והמין הם שני דברים שגם אם ניתן לדבר אודותם, לא ניתן לדבר אותם. בעצמותם הם משתרעים מעבר לשפה, מעבר למילים, ודווקא השתיקה ונקיטת לשון עקיפה מצביעות על מהותם העמוקה, האינסופית, הראשונית והבוראת. השפה, במהותה, היא כלי להבחנה ולהפרדה - "זה ולא זה". אך במקורות הראשוניים של החיים - באלוהות ובכוח היצירה המינית - טמונה אחדות שקודמת להפרדה, ועוצמה שקודמת להגדרה.
ההכרה בכך שהמיניות היא כוח ראשוני וקדום לכל השמות האלוהיים אינה יהודית דווקא. אצל הפילוסוף הפרה-סוקרטי פרמנידס (מאה 5 לפנה“ס) ארוס הוא הראשון מבין האלים, אשר נבע מחיקה של האמת הקוסמית הראשונית. ארוס של פרמנידס קודם לכל הטיטנים, שהם הכוחות הפרימיטיביים, ולכל אלי האולימפוס המבטאים את הארכיטיפים של התרבות האנושית. הגם שיש לארוס התגלמות אולימפית בדמות בנה השובב של אלת האהבה אפרוטידי היורה חיצי תשוקה ומשגע את הבריות, מקורו קדום ממנה ומכל אלי האולימפוס גם יחד. ממש כשם שהמיניות מצאה דרך להתבטא בחיינו כחלק ממורכבותם של חיי האהבה, אך למעשה, הכוח היוצר והבורא שמגולם במין הינו קדום ועתיק וקדוש, מעבר לכל מה שמילים יכולות להכיל, כך גם ארוס בעולם התודעה היווני הקדום מופיע כבחור שובב בקרב אלי האולימפוס, אך אם נחקור אחר שורשו נגלה שהוא קדום, עתיק וקדוש מהם.
בשתיקתה הענווה מבטאת לשון הקודש את ההכרה בקדושת המיניות העמוקה ביותר, זו שאי אפשר לקרוא לה בשם.
