אישה זועמת איננה אלה. היא לפעמים רק ילדה פצועה.
אחת הטעויות המרות של עולם הניו אייג‘ בכלל, ושל הניאו-טנטרה בפרט, זו ההתיחסות לנשים כאילו הן GODDESS.
מאז ומעולם גברים העריצו נשים. אחרי ככלות הכל, אין גבר שלא נולד מרחמה של אישה. אפילו ישוע. כל גבר ינק, וראה באמא שלו את האלה הגדולה של היקום, בשלב הראשוני של חייו. כך שהדימוי של האישה כדמות האלה מוטבע עמוק בהוויתנו, גם אחרי שהתבגרנו והבנו שאמא שלנו היא לא בדיוק האלה הגדולה. עם התבגרותו של הגבר, דימוי האלה מאוחסן בתת המודע שלו וממתין לרגעי חסד, בהם יוכל לראות באהובתו את האם האולטימטיבית — את האלה הגדולה.
היכולת לעשות תמורה תודעתית ולראות דרך האדם הניצב מולנו התגלות אלהית היא אכן אחד התרגולים העמוקים בתפיסה המיסטית. כשתלמידיו של ישוע ראו אותו פתאום כהתגלות אלהית, על פסגת הר תבור, משוחח עם משה ואליהו הנביא, נחשב הדבר כאירוע מכונן, וההר נקרא מאז בפי הנוצרים ”הר הטרנספיגורציה“:
”ויתהפך לעיניהם, ופניו האירו כשמש, ובגדיו נהפכו לבנים כאור, והנה נראו אליהם משה ואליהו מדברים עמו“ (הבשורה על פי מתי).
המונח ”טרנספיגורציה“ חדר דרך הטרמינולוגיה הנוצרית אל התרגומים של כתבי הטנטרה לשפות מערביות, וכיום ישנם בתי ספר לניאו-טנטרה שעורכים טקסים של טרנספיגורציה, בהם תודעתם של משתתפי הטקס מוזמנת לעבור לתדר עמוק יותר מהרגיל, תדר של גלי מוח שמאפשר לראות באדם שמולם לא רק יצור אנושי מוגבל, אלא אף התגלות אלהית המנצנצת מבעד לבשר.
יחד עם זאת, משום מה, ואולי בשל הרקע המונותאיסטי הכבד של המערב, תשמעו בשפה המדוברת בעולם הניו אייג‘ פחות התיחסויות אל גברים כאל אלים, ויותר התיחסויות אל נשים כאל אלות. פחות גברים יגידו על עצמם משהו כמו I am a god (אלא אם הם איזה גורו שחושב שהוא אלהים) אבל הרבה יותר נשים תאמרנה על עצמן I am a goddess, בפרט אם הן משתקפות לעצמן כסקסיות מספיק במראה, ולובשות בגדי כותנה אורגנית מבאלי.
למרות שפע הדימויים העומדים לרשותנו מהתנ“ך על אלהים שעשן עולה מנחיריו, והוא קוצף וזועם וחפץ להשמיד את העולם כולו — כשגבר מתעצבן, כועס ומכה באגרופיו על השולחן, הוא לא יזכה להתיחסות של ”הו! זהו אלהים שזועם פה!“. אבל כמה פעמים כבר יצא לכם לשמוע אישה שמתרצת את הזעם שלה כלפי בן זוגה כזעמה של האלה?
כמה פעמים שמעתם הסברים על כך שהכעס הנשי הוא זעמה הקדוש של קאלי, האלה ההינדית האפלה, או לפחות התגלות עוצמתית של לילית?
ולכן, אם אתה, הגבר האנושי הנמצא לצידה, לא קבלת באהבה, בהודיה ובנוכחות מלאה את הזעם ההרסני שלה, זה סימן ברור שאתה לא יודע לקבל את האלה! ומשהו לא בסדר אתך. בעיקר אם אתה זקוק לאישור שאתה גבר טנטרי.
אז אני רוצה לומר זאת בבירור:
לאף אדם אין זכות לפרוק את זעמו על אדם אחר, בין אם הוא גבר, אישה או כל מגדר אחר. אף אדם גם לא אמור להיות שק החבטות הרגשי לפריקת זעמו של האחר.
כשאישה מתפרצת בזעם על בן הזוג שלה, מי שזועמת בתוכה זו לא קאלי, ולא לילית. זו הילדה הפנימית הפצועה והכואבת, שלא למדה עדיין כיצד לווסת את רגשותיה. התיחסות אל אותה ילדה כעוסה כאל אלה אפלה וזועמת, לא תרפא את פצעיה. זהו ניפוח נרקיסיסטי של האישיות הפצועה, ושימוש לא ראוי בז‘רגון רוחני, שיוצר מעקף רוחני קלאסי.
טרנספיגורציה של האנושי לאלהי, היא חוויה מכוננת של היפוך תודעתי, שמתרחשת ברגעי התגלות ספונטניים (כן, גם סקס יכול לפעמים להיות רגע שכזה), או במסגרת של טקסים, מדיטציות וחניכות עמוקות.
ההכרה המיסטית באישה כמי שלפעמים ניתן דרכה לזכות בהתגלות אלהית, לא נועדה ע מנת לשמש כתירוץ טנטרי לטנטרום.
על המצבים שכאלו נאמר לדעתי בעשרת הדברות “לא תשא את שם אלהיך לשווא“.
ותאמינו לי, אינני מזלזל חלילה בכאבה של הילדה הפנימית. להפך. יש לה לדעתי סיבות טובות לכאוב. טראומות ילדות לא חסרות לכולנו. היחס המורכב של הילדה עם דמות האב, שהוא האהוב הראשון שלה — אהוב שבסופו של דבר עתיד לאכזב אותה, ושממנו היא עתידה לחוות בלבול, ריחוק ורמה מסוימת של דחייה בתחילת גיל ההתבגרות — משאיר צלקות ועניינים בלתי פתורים בנפשן של נערות רבות (וכבר נכתבו על כך ספרי פסיכולוגיה רבים וטובים).
ההשלכה של דמות האב על כל אהוב פוטנציאלי, והמשאלה שיהיה שם ולא יתרחק, היא חלק מלהיות אישה אנושית. ממש כשם שההשלכה של דמות האם על כל אישה אהובה היא חלק מהמורכבות של להיות גבר אנושי, שנולד מתוך פות וינק את מחייתו מפטמות.
הבעיה מתחילה כשבמקום לגעת בכאב, אנחנו מתרצים את הזעם בתירוצים רוחניים. במקום לתהות על מה ולמה מתפרץ בי זעם לא פרופורציונאלי, על איזה פצעים קדומים הוא יושב, ואיך כדאי לי לגשת אל הילדה הפנימית הפגועה והזועמת הזו, נשלפת ”האלה האפלה“ ממחסני הז‘רגון הרוחני ומשמשת כתירוץ לאלימות מילולית ורגשית. מין סוג של טענה של ”הזעם הזה הוא זעמה של האלה. לכן הוא קדוש ולכן אני צודקת!“
גברים רבים משתפים פעולה עם מגמה זו של האלהת הזעם הנשי הבלתי מעובד. בעיקר אם הם מפחדים לא להחשב רוחניים מספיק, או לאבד גישה מינית אל כל ה GODESSES. הילדה הזועמת הזו זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד אחיותיה. גברים שרוצים להחשב רוחניים ומודעים מספיק מהנהנים בהסכמה, והקהילה כולה מוחאת לה כפיים.
אך בעיני אין בכך משום נתינת כבוד, לא לאישה ובטח שלא לאלה.
כבוד אמיתי לאדם זה להכיר באנושיותו המורכבת. אני, ואת ואתה וכולנו אנושיים עד מאד. וזה אומר שאנחנו מלאי פצעים וטראומות, קטנות או גדולות, יש לנו לא מעט כתמים עיוורים, וזה די נדיר שאנחנו רואים את המציאות כפי שהיא, בעיקר כשאנחנו מופעלים רגשית. כבוד לאדם זה לראות את הפצעים הנפשיים שלו בחמלה כענין אנושי מאד, ולטפל בהם בכלים המתאימים (ויש כיום הרבה מאד שיטות וכלים טובים לעשות זאת).
המסורת הטנטרית, כמו כל מסורת מיסטית ראויה, דרשה מההולכים בה משמעת רוחנית, עידון רגשי, ואינטגרציה של חומרי הצל של הנפש. שימוש בשפה גבוהה כדי להצדיק פורקן רגשות בלתי מעובדים על הזולת איננו הליכה בדרך הטנטרה, אלא השטחה של עומק רוחני לצורך הצדקה עצמית נרקיסיסטית למדי, וחלק מתופעות הקפיטליזם הרוחני המודרני.
”האלה שוכנת בגוף האישה. מי שאינו מכבד את האישה אינו יכול לעבוד את האלה“ (קולארנווה טנטרה).
”מי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור, ופחות ממנו. והטעם, כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית“ (רבי יצחק דמן עכו, מקובל מן המאה הי“ג)
לכבד את האישה, בעיני, זה לראות אותה באנושיותה, ולא להחניף לה כאילו היתה התגלמות האלה. כשהיא משתמשת באדם שאיתה כאילו היה כלי, שנועד להכיל את עוצמות רגשותיה הבלתי מעובדים, היא איננה שונה במאומה מגבר אלים. הוא לא אל, והיא לא אלה.
לכבד את האישה ואת האלה, זה לאפשר לעצמנו, גברים ונשים כאחד, לטפל בפצעים הנפשיים שלנו כראוי, עד ששום התנהגות של הזולת לא תקפיץ לנו את הטריגר, ואם היא כן מקפיצה, שנהיה לפחות מודעים לכך בזמן אמת, ונדע כיצד לווסת את עצמנו רגשית, מבלי להתפרץ על הזולת.
רק אז, יש מצב שבו ברגעי חסד, כשהתודעה מתרחבת, נוכל לראות את האלהות מבעד לאדם שמולנו, ודמעות של הודיה יזרמו כנחלים על לחיינו.
"לוּ זכה אדם לראותה בצורתה האמיתית, היה חי לעולמים. היא משתוקקת לַשעה שבה ידעוה כפי שהיא באמת, כי אז יינתן תוקף לכל כוחותיה” (יעקב פרנק, ”דברי האדון“. המאה הי"ח)
הכעס הקדוש
אבל האמת היא שבכל פעם שאנחנו כועסים, גם אם הכעס הוא בליל בלתי מודע של תגובות לפצעים ישנים, מתחת לשכבות הרגשות הבלתי מעובדים הללו, קיים ניצוץ קדוש של אמת אלהית.
אלא שהאמת הזו קשורה פחות לאדם שעורר בנו את הכעס, ויותר אלינו עצמנו. לאמת מסוימת שאנחנו צריכים להתעורר אליה, כדי לחיות חיים של אמת.
הכעס תמיד מצביע לנו על המקומות בהם בגדנו בעצמנו. בתמצית בחיינו. באלוהות שבנו.
כשאנחנו שופכים את הכעס בצורתו הגולמית על ראשו של אדם אחר, אנחנו שופכים עפרות זהב לביוב. וחבל.
הכעס מורה לנו שמשהו באופן בו הדברים מתנהלים בחיינו איננו נכון לנו עוד, ויתכן שלא היה נכון לנו כבר זמן רב, אבל הדחקנו זאת. הכעס דוחף אותנו לעשות מעשים שישנו את המצב מכאן והלאה. הכעס מבקש שנפסיק לבגוד בעצמנו.
אין לזה קשר למגדר. גבר, או אישה או כל מה שביניהם — כולנו בוגדים בעצמנו, וזקוקים לאנרגיית הכעס (הבאה מהכבד) כדי לחזור למסלול הנכון של חיינו.
עיבוד הרגש איננו הדחקה. להפך. כשאני מוכן לעשות עבודה עם הכעס שלי אני מכיר בכך שיש ניצוץ אלהי בכעס שהתעורר בי, אפילו אם הוא נובע מפצעי ילדות ישנים. אבל רוב הסיכויים שהכעס הזה נועד עבורנו, כתמרור אזהרה, על מנת שנשנה משהו בהתנהלות חיינו. יתכן שהכעס מבקש שנשים מעתה גבולות במקום שלא שמנו קודם. יתכן שהכעס מבקש שמעתה והלאה נעמוד על הערכים שלנו ללא מורא. יתכן שהכעס מצביע על מערכת יחסים שחייבת להשתנות, או אף להסתיים. הכעס הוא מורה גדול. הוא מנגנון ביולוגי חשוב מאד, שהאלה הגדולה של האבולוציה נטעה בתוכנו.
ולכן, לסיכום:
לכבד את האישה — זה לראות אותה במלוא אנושיותה.
לכבד את האלה — זה לא לשאת את שמה לשווא. לא להתהדר בשרשרת הגולגלות של קאלי, כשמה שאנחנו באמת צריכים זה שרשרת של דובונים, או מוצץ.
לכבד את הכעס — זה לא לשפוך אותו כביוב נפשי על האדם שמולנו, אלא לעשות איתו עבודת בירור, שתעזור לנו לגלות את הזהב הטמון בו עבורנו — את ניצוצות האלה הזועמת, שמגינה על מקדשי האמת שבלבנו מפני חוסר המודעות שלנו עצמנו (תהליכי בירור שכאלו אנחנו מלמדים בסדנאות הפרפר השחור).
והאדם שעורר בנו את הכעס? — אם נלמד את השיעור שהכעס רוצה ללמד אותנו עד תומו, יתכן שבעוד כמה זמן נודה לו בליבנו. נודה לו על ששימש כסירנת אזעקה מחרישת אוזניים, שהעירה אותנו מתרדמתנו כדי שנחזור לנתיב הנכון של חיינו. או-אז גם אותו נלמד לכבד.
——
פלא, 2026