פחד, אימה, חרדה ויראה
הדרך לעבודה עם רגש הפחד בתהליכי חניכה
”פחד“, ”אימה“ ”חרדה“ ו“יראה“ אינן מילים נרדפות. שלוש המילים הללו מתארות חוויות רגשיות שונות למדי, למרות ששלושתן נמצאות על אותו ספקטרום כללי של מה שאני מכנה ”תגובות רתיעה“.
כשאנחנו רוצים לדעת איך לעבוד עם אנרגיה של פחד בתהליכי חניכה, עלינו להבחין בדקויות הללו כדי שנדע לעבור דרך פורטל הפחד ולא לברוח ממנו בבהלה. כי הפחד הוא ידיד ובן ברית אם יודעים לעבוד איתו נכון.
פחד — קריאה לנוכחות
כמו כל הרגשות הראשוניים והטבעיים פחד הוא רגש חשוב מאד, שנועד לעזור לנו לשרוד. כיצד? על ידי שהוא קורא לנו לנוכחות, תשומת לב וחדות האבחנה.
משום כך המילה ”פחד“ בעברית מכילה בתוכה את המילה ”חד“. פחד הוא קריאה לנוכחות חדה. הפחד אומר לנו ש“פה (יש משהו) חד“ וכדי לא להפגע עלינו לחדד את חושינו ולדייק את מעשינו.
כל רגש המתעורר בנפשנו ביסודו הינו תגובה ביוכימית שנועדה לגשר ולסנכרן בין המודל הפנימי שיש לנו אודות העולם, ובין העולם החיצוני. רגש של אבלות, למשל, מאפשר לנו לעדכן את המודל הפנימי ולהכיר בכך שאדם אהוב שהיה חלק משמעותי בעולמנו איננו עוד, ואין לנו מה לחפש אותו במקום בו היינו רגילים למצוא אותו.
המילים ”רגש“ ו“גשר“ חולקות את אותן האותיות בשפה העברית, שהיא לדעתי שפה שמאנית עם חוכמה עמוקה ביותר. רגש הפחד הוא גשר עצבי, הורמונלי וכימי, שקורא למערכת העצבים שלנו לעבור מהר למצב חד, כי בעולם סביבנו מתרחש משהו שעלול להוות סכנה.
אימה — הצפה של איום מכל כיוון אפשרי
אולם יש מצבים בהם רמת הפחד כה גבוהה, עד שמערכת העצבים שלנו איננה מסוגלת לעמוד בכך. מה שנוצר במצבים כאלו זו אימה.
המילה ”אימה“ מורכבת משתי מילות שאלה: ”אי“ — כלומר ”איה“? ”איפה“? ”היכן“? ו—“מה?“. הצירוף של היכן -מה? מסמל מצב בו אנחנו מבוהלים כל כך עד שאיננו יודעים מה עלול לקפוץ עלינו ומהיכן. הכל נראה לנו מסוכן ברמות על.
אימה זה מצב מציף שאיננו יכולים לחיות בו למשך זמן. עוצמות הפחד כה גבוהות עד שמערכת העצבים בחוכמתה הרבה מוצאת פעמים רבות דרך להגן על נפשנו, ולכבות את עצמה.
מערכת עצבים שחוותה אימה ונכנסה להקפאה רגשית, תפתח לרוב בהמשך הדרך חרדה.
חרדה — אי ראיית המציאות
בעוד אימה היא מצב שלא יכול להמשך זמן רב, חרדה היא מצב קיומי מתמשך. חרדה היא מצב בו שולטים בנו פחדים לא הגיוניים מפני איומים מדומים.
כמו באימה, בה איננו יודעים מאיפה יבוא עלינו מה, כך גם בחרדה, איננו יודעים מאיפה תפתח הרעה, ולכן אנחנו חיים במתח נפשי מתמשך. ארגוני טרור למיניהם מבקשים להטיל אימה על הציבור ולהכניס אותו למצב קיומי של חרדה מתמשכת.
אפשר לומר שחרדה היא אימה בבישול מתמשך על אש נמוכה, בעוד אימה זו חרדה על אש גבוהה.
כשאנחנו באימה, או בחרדה, איננו רואים את המציאות, אלא את דמיונות הפאנטום שמייצרים הפחדים שלנו, ולכן הכל נראה לנו מאיים ומפחיד. האימה מאפילה על יכולתנו לראות את המציאות. ולכן נאמר ”וְהִנֵּה אֵימָה, חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָֽיו“ (בראשית ט“ו, י“ב).
יראה — להיפתח לראיה רחבה
על ספקטרום הרתיעה קיים מצב רגשי נוסף, הנקרא ”יראה“. בניגוד לאימה ולחרדה שכרוכות בחוסר יכולת לראות, המילה ”יראה“ קשורה באותיותיה למילה ”ראיה“, וכבר עמדו על כך הוגי החסידות שאמרו ”יראה, לשון ראיה“ (ראו למשל ”שפת אמת“, לפרשת שלח, כ“ג).
בעוד אימה וחרדה מסמאות את עינינו, יראה פותחת את תודעתנו לראות. תחושת השגב פותחת אותנו להכיר בגדולתו של הרגע, ובנשגבותו.
כשאדם המטפס במעלה הר מגיע לפסגה ולפתע נפתח בפניו נוף קדומים מטורף מכל העברים, הוא חווה יראה.
מי שעומד בלילה במדבר, נושא עיניים אל שמיים זרועי כוכבים, ומכיר בקטנותו האפסית אל מול גודלו האינסופי של היקום, חווה יראה.
יראה היא התחושה שעולה בתוכנו כשאנחנו נקראים לקחת תפקיד עם אחריות גדולה, הרבה יותר ממה שידענו קודם.
יראה היא תחושת אפסותנו אל מול גודל עצום, אך בניגוד לאימה או חרדה, יש בה פתיחה של הגוף והנפש, ולא כיווץ ועיוורון.
על היראה הזו כתבו כבר הוגים גדולים בעבר. הוגים יהודיים של ימי הביניים קראו לה“יראת הרוממות“. בספרות הקבלה היא נקראת ”יראה עילאה“, כלומר יראה עליונה, להבדיל מיראה נמוכה, שהיא הפחד מכאב ונזק. רודולף אוטו תיאר את היראה הזו כרטט ורעד שנולדים בנפש מתוך הכרה של הנשגב (”הנומינוזי“), רטט שיש בו פרדוקס של משיכה ורתיעה הבאים כאחד. מרטין בובר טען שיראה שכזו מתקיימת בכל פעם בה אנו רואים באמת את הזולת כנוכחות מלאה, ולא כאובייקט. ואילו רבי נחמן מברסלב לימד שהיראה הזו קשורה לפתיחה של ספירת הדעת, כלומר להרחבת התודעה.
אני רוצה להוסיף ולומר שהיראה הזו מולידה גם אומץ לב. האומץ לחיות בהתאם למטרת חיינו העליונה, ויהיו מה שיהיו האתגרים הניצבים בדרכנו, הוא תולדה ישירה של יראת הרוממות. בעוד אימה וחרדה מוליכות אותנו לחשש, כיווץ והמנעות מפעולה, הרי שהיראה העילאה מוליכה את האדם למצב בו אין לו כביכול ברירה אלא לחיות על פי יעודו העמוק ביותר.
איך עוברים מחרדה ליראה?
זו אכן השאלה הגדולה.
השלב הראשון בעבודה המודעת עם הפחד הוא לאפשר למערכת העצבים לחוות את עוצמות הפחד שהודחקו בעבר, ולבטא אותן דרך הגוף. חרדה היא מצב שנולד מהתנגדות לעוצמת האימה שלא יכולנו לעמוד בה. לכן כדי לצאת מחרדה אנחנו חייבים להסכים להרגיש את מה שפחדנו להרגיש עד הסוף. הגוף חייב לרעוד, להתכווץ, לבעוט, לעצור נשימה, ואף לצרוח צרחות נוראיות, כל זאת במצב מבוקר שמאפשר לנו לעשות זאת מבלי לפגוע בעצמנו או באחרים, ומתוך מישאוב נפשי שיש בו הכלה ואהבה.
כשאנחנו חוזרים מחרדה לאימה אנו מאפשרים למערכת העצבים להגיב את התגובות הטבעיות שהיו אצורות וקפואות בתוכה, כפי שלימדו כבר המומחים העולמיים לעבודה עם טראומה — פיטר לוין וסטיבן פורג‘ס — כל אחד בדרכו, שכדי לצאת ממצב של קפאון או קריסה, מערכת העצבים שלנו צריכה לעבור דרך תגובות בריאות של הלחם או ברח, ולשחרר אותן מהגוף.
במצב של חרדה איננו מסוגלים לראות את המציאות. אם למשל במציאות יש 3% סכנה, במצב של חרדה פוסט-טראומטית 3% הללו יצבעו את התמונה כולה, והכל יראה לנו מאיים ומסוכן עד אימה. משום כך, כשאנחנו מסוגלים לחוות את האימה הזו עד תומה, עלינו להניח לגוף לשחרר מתוכו את מה שהיה תקוע בו. רק אז נוכל להגיע חזרה למצב של פחד. כלומר, לאותה קריאה ישירה לחדות האבחנה. מתוך חדות זו נוכל להבחין למשל שגם אם יש סיכון כלשהו בנהיגה במכונית, זהו סיכון קטן, שניתן בהחלט לקחת בדעת בהירה. הפחד מתאונה אפשרית עשוי גם לחדד אותנו, ולגרום לנו לשים חגורת בטיחות, לנסוע במהירות נכונה, ולא לנהוג כשאנחנו שיכורים. בעוד חרדה עלולה לגרום לנו להמנע כליל מנסיעות ברכב, הפחד אומר לנו שאכן יש סכנה, אבל אם נהיה ערים ונוכחים יש דרכים להפחית אותה באופן משמעותי. העיוורון שסימא את עינינו מלראות נגוז, ואנו יכולים פתאום לראות טוב יותר את המציאות עצמה. אם יש חשיבות עליונה לנסיעה העומדת בפנינו, כי היא קשורה באופן כלשהו למטרת חיינו, תתערב כאן היראה, ותוסיף בנו אומץ לב לצאת לאותה נסיעה, אפילו אם רמת הסיכון הספציפי של הנסיעה הזו גבוהה בהרבה מהממוצע.
היראה תראה לנו שלהימנע מלצאת לדרך משמעו לבגוד במטרת חיינו, וזהו סיכון גבוה בהרבה!
היראה פותחת אותנו לפעול מתוך ראייה ברורה של המציאות הרחבה, הכוללת בתוכה את מטרת חיינו ומשמעותם, ומתוך כך היא מולידה בנו אומץ לב.
הדרך מחרדה לאומץ לב אם כן היא:
חרדה —> אימה —> פחד —> יראה —> אומץ לב.
כשעובדים בצורה שכזו עם רגש הפחד, הוא הופך מאויב לבן ברית. זו העבודה שאנחנו עושים עם אנשים בסדנאות שלנו (Black Butterfly) כי כשמתגלה בנפשנו היראה קל לנו יותר למצוא את האומץ הדרוש כדי לפרוש כנפיים ולחיות את חיינו בנאמנות גבוה לקולה של הנשמה.
כשאנחנו הופכים את רגש הפחד מאויב לבן ברית וזוכים באומץ לב שמעניקה לנו היראה, אנחנו מפסיקים לחיות כקורבנות. אימה וחרדה מכניסות אותנו ללחץ משתק - אנחנו חיים תחת האפקט של משהו או מישהו אחר שמונע מאיתנו לחיות באופן מלא. רבים מאנשי "האור והאהבה" בזים לפחד. אך האמת היא שהם מפחדים מהפחד עצמו, וחיים תחת השליטה המתמדת והבלתי נראית שלו. אולם כשהיראה פותחת את תודעתנו לראות שהחיים הללו נועדו כדי שנשלים את ייעודנו, הכל משתנה. המכשולים שחשבנו שעומדים בדרכנו הופכים להיות הדרך עצמה. כפי שלימד מרקוס אורליוס: "המכשול הוא הנתיב," ואנחנו הופכים מקורבנות לשותפים יוצרים בעולם בו אנו חיים.
