הגירוי האלוהי - לאונרד כהן 1964 על יהדות
אני רוצה לשתף אתכם בדברים שמרטיטים את נשמתי הבוקר. יהוא שלח לי נאום של לאונרד כהן מאיזו אסיפה יהודית ב 1964 (הוא היה אז רק בן 29 או 30). הדברים שלו חוצבי להבות, וכל כך מפעימים אותי. תכף אשלח לכם גם את הקישור ליוטיוב וגם את תרגום התמליל שעשיתי הבוקר.
הדברים שהוא אומר כאן, שנה לפני שנולדתי, הניעו אותי למעשה כל חיי. מהכניסה אל החסידות הקבלית, ועד היציאה מהיהדות הממוסדת והקמת אשראם במדבר יהודה (הישיבה-אשראם של “קהילת המקום”), בקשת האלהים בכל הדרכים, כמו נביאים מטונפים, דרך צומות וסיגופים, וכן, גם דרך סקס וסמים, כמו שהוא אומר פה.
מחוסר המשמעות של ההשרדות היהודית בעיני, אלא אם היא בוערת באור ההויה, שלכך נועדה, ועד חוסר האכפתיות שלי מעניין הזהות היהודית, רק מזה שלמישהו יבער אלהים בלב. זה כל מה שחשוב.
הוא פשוט דיבר אותי יותר יפה ממה שיכולתי בעצמי לומר אי פעם. אז אני חולק אתכם את הדברים כהוויתם. אולי גם לבבכם ירטוט.
לאונרד כהן, 1964, על היהדות
היהדות היא הפרשה בעזרתה הקיף שבט מזרחי אחד את הגירוי האלוהי, את העימות הישיר עם המוחלט. זה קרה פעם אחת בהיסטוריה, ועדיין אנו חשים את חומו של אותו עימות, גם אם אנו מנותקים לחלוטין מהתנאים שיצרו אותו.
זה קרה לפני זמן רב מאוד. כיום, אנחנו חומדים את הפנינה, אבל איננו מוכנים לסבול את הגירוי, את הגרעין הבוער. והמרקם של חיינו הרוחניים כיום דומה לשל צדפה מזוהמת. זה מסריח עד לשמים. אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם השמים. איבדנו את גאונות החיבור שלנו לציר האנכי.
הסופרים היהודים הם סוציולוגים, על הציר האופקי — ואת שארית האנרגיה שנותרה מאותה תפיסה אנכית שהייתה לנו לפני ארבעת אלפים שנה, אנחנו מפנים כלפי עצמנו. אנחנו דופקים על דלתות עצמנו ותמהים שאיש אינו עונה. אנחנו יוצרים את הטוטם המשוגע הזה של זהות. שחייב להסתיים בפסיכיאטריה, או בציונות — אבל לעולם לא בתפילת שבח והלל.
אולי הטעימה שלנו מן המוחלט היתה עצימה מדי. לא יכולנו לשאת את האור. לא יכולנו לתמוך בביטול העולם הגלום באור. אולי איבדנו את הארץ כי לא רצינו עוד להחזיק בו (באור), כי האור הפך את הערים שלנו ואת מקומות הפולחן שלנו לבלתי רלוונטיים.
ישנה אמת נוראה שאף סופר יהודי אינו חוקר כיום, שאף משורר יהודי אינו מבטא. אמת שבתי הכנסת והממסד התרבותי אינם יכולים למחות. והיא זו: אנחנו כבר לא מאמינים שאנחנו קדושים.
זו ההצהרה שאני מחכה לשמוע יוצאת מבתי הכנסת, ומפיהם של יהודים תרבותיים ויהודים אתיים. זה הווידוי שבלעדיו לא נוכל להתחיל להרים את עינינו — היעדר האלוהים בקירבינו. ומעניין שבשני הסימפוזיונים שהשתתפתי בהם בתוך הקהילה היהודית בחודשים האחרונים, איש לא הזכיר את המילה אלוהים.
ואני נושא את ה“אשליה“ שהעם היהודי אמור לייצג את העדות הזו על פני האדמה, ושבלי אותה עדות המנחה את מעשיו — ההישרדות היהודית היא חסרת ערך אמיתי, והיא אינה חשובה לי יותר מאשר הישרדות העם הארמני, או הישרדות האומה היוונית.
היעדר האלוהים בקירבינו הוא חלל עמוק ורקוב, כמו חור בשן, שהרג כבר את עצב החיים של העם. אנחנו מוכנים לקבל פתרונות פסיכיאטריים לסבלנו. אנחנו מוכנים לקבל אתיקה במקום קדושה.
כל דור של בני אדם חייב להמשיך את הדיאלוג הקדום והקדוש — בין החומרי, החילוני, המלאכותי, האתנוצנטרי מצד אחד, ובין הרוחני, הסגפני, הטבעי, החווייתי מצד שני. ודאי שבנינו יותר מדי על הצד הראשון, עד שלשון המאזניים פגעה בקרקע.
הבה נסרב להעניק את התואר ’יהודי‘ לכל אדם שאינו אחוז כמשוגע באלוהים. זו תהיה הכשירות היחידה לזהות יהודית.
הבה נעודד צעירים לצאת אל מדבריות לבבם ולבעור בהלל השלמות. נעשה זאת עם סמים, או עם שוטים, בעזרת מין, או חילול הקודש, או צום. אבל נתחיל לתת לאנשים להרגיש את שלמות היקום.
הבה נכריז על עצירה של כל התפילות הדתיות, עד שמישהו ידווח על חזון. או ישבור את מוחו על האינסוף.
יהודים ללא אלוהים הם שושנים שנרקבות.
הבה נשליך את המנטליות של המניין. הסכנה שממנה נועדה התפילה במניין להגן עלינו — מפני הרס עצמי בבדידות אל מול הרוח — אינה, לצערנו, עוד בגדר סכנה. בואו נהפוך אותה לסכנה!
נקים מנזרים יהודיים. משפחותינו חזקות דיין כדי לתמוך בדיאלקטיקה הזו. אנחנו זקוקים לקדושים המטונפים שלנו, ולנזירים המוזרים שלנו. ניצור עבורם מסורת — כי הם מאירים את העולם.
ראו — לפני ארבעת אלפים שנה העולם כולו היה עובד אלילים. ושבט מזרחי קטן דחה את חוויית העולם, כדי לפתח רעיון קשה שהבעיר אנשים במשך ארבעת אלפים שנה. זה מה שאני מתכוון במושג גיוון. כמובן שהעולם עובד אלילים גם כיום. לכן ליהודים יש ייעוד מיוחד. לכן אנחנו כאן הלילה, בוחנים סוג מיוחד ובלתי מדובר של כאב בנוגע לזהותנו — כי איננו ממלאים אותה.
הייתה עת שבה כל שכניה של יהודה היו עובדי אלילים, ומשוגע אחד החליט לרסק את הפסלים ולהפוך את עצמו לאור. הנה הוא האתגר ליהודים בכל דור — בין אם זה בגטו, ובין אם זה במטרופולין, האם הם בוערים, או שהם אזרחים מן השורה.
שאלה: האם אתה לא חושב שליהודים יש חובה מיוחדת להציל את העולם?
ל.כ: ליהודים יש חובה מיוחדת להציל את האלוהים בעולם.
שאלה:(לא ברורה)
ל.כ: השאלה הייתה, האם אדבר על ההבדלים הטבועים ביהודי? ואינני יכול לעשות זאת כשאני עומד על רגל אחת. זו עניין של הידיעה שיש לכל אחד בחדר הזה. ישנה שעה שבה עלינו להתחיל להשליך מעלינו הגדרות. להתחיל לזרוק את הבעיה שאנחנו יוצרים לעצמנו. אנחנו יודעים מה משמעות המילה אלוהים. אנחנו יודעים מה המילה אומרת. אנחנו לא צריכים הגדרה. אנחנו יודעים מה המילה יהודי אומרת. אנחנו לא צריכים הגדרה. מגיע רגע שבו ההגדרה רק מעמעמת את המציאות האנושית. הבה נחזור למציאות האנושית. אנחנו יודעים איך אנחנו מרגישים בעולם. יהודים יודעים איך הם מרגישים בעולם. כל מה שאני מבקש הוא נאמנות לאותה תחושה. נסרב להבהיר, ונלך אחרי הנאמנות שאנחנו יודעים שאליה אנו מחוייבים.
—-----------
עד כאן דבריו. דברי נביא הבוערים כלפידים.
כמו נביא הוא אומר "בואו נביא משהו חדש, משהו עתיק, משהו אמיתי. משהו שאנחנו יודעים שחייב להיות פה וזה כואב שלא".
בדרכי שלי לא אמרתי נואש, ואני מנסה להביא זאת כיום, בכל שבוע, במפגש השבועי של "שוב למקום" בזום, בית מדרש קבלי רב תחומי, הפתוח לכל מי שבוער להם בנשמה.
