הפסיכולוגים של אלהים

רבי מאיר, מספר התלמוד במסכת חגיגה, למד תורה מחכם בשם אלישע בן אבויה. אלישע נודע כחכם מופלג ומיסטיקאי מובהק מבני דורו של רבי עקיבא (מאה שניה לספירה) שכמו רבי עקיבא נכנס לפרדס, אך שלא כמותו לא יצא משם בשלום. לפי התלמוד אלישע בן אבויה "קיצץ בנטיעות" ו“יצא לתרבות רעה“.

הטרנספורמציה הזו שחלה בנפש אחד ממנהיגי העולם היהודי גרמה לבני דורו להמנע מלקרוא לו בשמו. במקום זאת הוא נודע בכינוי "אחר". למרות כל זאת, רבי מאיר המשיך ללמוד תורה מאלישע. התלמוד מספר ש“אחר“ היה רוכב על הסוס בשבת (שזה חילול שבת, על פי התורה, המצווה לתת בשבת יום מנוחה גם לבהמות המשא), ורבי מאיר היה מהלך אחריו ושואל אותו שאלות בהלכות שבת. 

כדי להסביר את דרכו של רבי מאיר אומרים חז“ל: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק“.

אך הדעה הזו, שהיינו מכנים אותה דעה בוגרת למדי, שמבחינה בניואנסים ולא פוסלת הכל מראש, איננה הדעה היחידה המובאת בתלמוד ביחס להתנהגותו המוזרה של רבי מאיר. 

התלמוד מתמודד למעשה עם דעה מנוגדת, שפוסלת על הסף את כל תורתו של רבי מאיר רק משום שלמד אותה מפיו של אלישע בן אבויה. באופן מפתיע, דווקא את הדעה הפחות בוגרת, מיחסים חז"ל לקב“ה, ואת הדעה המורכבת יותר מיחסים הם לאדם בשם רבה בר שילא.  

וכך מספר התלמוד במסכת חגיגה דף ט“ו\ב:

רבה בר שילא פגש באליהו הנביא. שאל אותו: מה עושה הקב"ה? 

ענה אליהו: חוזר על דברי תורה מפיהם של כל החכמים, אך לא מפיו של רבי מאיר. 

שאל רבה בר שילא: ולמה? 

עונה אליהו: משום שלמד תורה מפיו של ’אחר‘. 

נזעק רבה בר שילא ואמר: ולמה? הרי רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק.

אמר אליהו: עכשיו אומר הקב"ה: "מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת? ’קלני מראשי, קלני מזרועי‘..."

שימו לב: רבה בר שילא, חכם יהודי בבלי שחי במאה הרביעית לספירה, מתווכח עם הקדוש ברוך הוא. בזמן שהוא זוכה למה שנקרא מאוחר יותר בספרות הקבלית כ”גילוי אליהו“, הוא לא רוטט בהכנעה אקסטטית, אלא מוצא לנכון להתווכח עם הבורא על השקפותיו שנראות לו צרות מידי. אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מוסר לרבה בר שילא ידיעה על כך שהקדוש ברוך הוא מחרים את רבי מאיר ואת תורתו, אך רבה בר שילא לא מקבל זאת כאמת שאין עליה עוררין. כמו אברהם אבינו עליו השלום ששמע שהבורא מתכוון להשמיד את סדום ועמורה ולא קיבל זאת, אלא התווכח עם הקב“ה באמרו ”השופט כל הארץ לא יעשה משפט?“ — כך גם רבה בר שילה מתווכח עם הקב“ה ביחס לחרם שהטיל על רבי מאיר ותורתו. 

חרמות ונידויים

בעוד שבקרב אומות העולם, כשמישהו ”סטה מהדרך“ היו פשוט  הורגים אותו, היהודים, שלא היה להם כוח חוקי להרוג (ברוך השם) נקטו בנשק אחר - נשק החרם. מי שסטה מהדרך הוחרם. ספריו נשרפו, וכל קשריו החברתיים והכלכליים נגדעו. אדם מוחרם אינו יכול להתפרנס, וחייו נהרסים, הלכה למעשה. חרם הוא נשק קטלני לכל דבר, הנהוג בדרך כלל בידי קבוצות מיעוטים, שאינן אוחזות בהגה השלטון ואין ברשותן הכוח או הסמכות לכלוא או להוציא להורג את הנאשם.

  בימינו תרבות החרמות אינה מוגבלת עוד לעולם היהודי-הלכתי בו היא היתה מקובלת מימים ימימה. באמצעות תרבות הביטול, ה cancel culture, והרשתות החברתיות, כל מי שנחשד בסטיה מהנורמה החברתית זוכה לטעום טעמו של חרם. קבוצות שאינן אוחזות בכח שיפוטי או שלטוני, אך בהחלט שולטות בנרטיב הציבורי, דרך המדיה והתקשורת החברתית רואות לנכון להחרים את מי שלא פועל על פי הכללים שהן הציבו.

אלישע בן אבויה, המכונה “אחר“ נחשד בזמנו, לא רק בכפירה, אלא גם במיניות אסורה (צריכת זנות), כמסופר בתלמוד במסכת חגיגה. תארו לעצמכן מה היה עולה בגורלו אילו חי כיום, בעידן המדיה החברתית. 

אך רבה בר שילא לא מקבל את גישתו של אלהים. הוא מגיב על כך בתמיהה, כאילו זה לא הגיוני. אלהים שחושב כמו אנשי תרבות הביטול נראה לו בלתי סביר בעליל. רבה בר שילא מציב אלטרנטיבה בוגרת יותר לאלהים, אלטרנטיבה שמסוגלת להבחין בניואנסים, ואומר את משפט המפתח: ”רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק“.

מצבי התודעה של האלהים

על פי המסופר באגדה התלמודית, הקב“ה מקבל מייד את טענתו של רבא בר שילה, וחוזר בו: ”אמר אליהו: עכשיו אומר הקב"ה: מאיר בני אומר…“. 

אך לעניות דעתי חשוב להבין מה עשה כאן רבה בר שילא מבחינת התפיסה הקבלית:

בשפת קבלת האר“י, מה שעשה רבא בר שילא זה שהוא ”המשיך מוחין דגדלות לפרצוף זעיר אנפין דאצילות“. אסביר זאת בקצרה:

בעקבות מדרשי חז“ל וספרות הזוהר, טוענת קבלת האר“י שהמוח האנושי לא יכול להיות בקשר ישיר עם אור האין-סוף עצמו, כי באין סוף, מעצם היותו אינסופי, אין שום דבר שניתן להאחז בו, כמו שפה למשל, שבנויה על הגדרות וגבולות שבין אני ואתה, בין פועל ונפעל, ובין מושג אחד למשנהו. משום כך, האלהים אליו אנו מתיחסים נחשב בקבלה לאור האין סוף שמתלבש בדמויות אלוהיות שונות, הנקראות ”פרצופי האצילות“. פרצופים אלו הם מה שניתן אולי לכנות בלשון יונגיאנית ”ארכיטיפים אלוהיים“.

מכלול הפרצופים הללו הוא ”הפנתיאון הקבלי“, בו לובש האין סוף דמויות שונות. פעם הוא נדמה כזקן חכם, ופעם כאל צעיר ולוחם. פעם הוא נגלה בדמות זכר ופעם בדמות נקבה. הרעיונות הללו אינם חדשים. הם מעוגנים למעשה היטב בספרות חז“ל, כמו הקטע הבא הלקוח מילקוט שמעוני, בו מוסברת המילה ”אנכי“ כטענה מאחדת לכל הדמויות האלוהיות שחוו בני ישראל לאורך ההיסטוריה:

לְפִי שֶׁנִּרְאָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם, כְּגִבּוֹר עוֹשֵה מִלְחָמָה, וְנִרְאָה לָהֶם בְּסִינַי כְּסוֹפֵר מְלַמֵּד תּוֹרָה, וְנִרְאָה לָהֶן בִּימֵי דָּנִיֵּאל, כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם רוֹאִים אוֹתִי דְּמוּיוֹת הַרְבֵּה, אֶלָּא אֲנִי הוּא שֶׁבַּיָּם, אֲנִי הוּא שֶׁבְּסִינַי — אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ“ (ילקוט שמעוני, רפ“ו)

הקבלה טוענת שהדמות האלוהית אליה מתיחסים המאמינים כמי שמנהיג את העולם היא דמותו של ”זעיר אנפין“, או בעברית ”הפנים הצעירות“. מי שמנהיג את העולם לפי היהדות הוא אל זכר צעיר, שמתגלה בנפשות מאמיניו כ”מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא“. 

החידוש הגדול שמוסיפה הקבלה לתמונה הוא שלזעיר אנפין יש מצבי תודעה משתנים. מצבי התודעה הללו נקראים בקבלה בשם ”מוחין“: ”מוחין דקטנות“ זה מצב של תודעה צרה, ואילו ”מוחין דגדלות“ מסמל מצב של תודעה רחבה ובשלה.

בניגוד למקובל בחשיבה הדתית הקונבנציונאלית, בה האדם נתפס כעבד שאמור להיות צייתן, תפקידו של המקובל הוא לעזור ל“זעיר אנפין“ להתבגר ולגדול, ממצב של מוחין דקטנות למצב של מוחין דגדלות. המשכת המוחין דגדלות לאלהות נחשבת בקבלה כפירוש הסודי לפסוק ”תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים“ (תהלים ס“ח). כמו שכתב סופרו של האר“י: ”כי העליונים צריכים למעשה התחתונים, בסוד ’תנו עוז לאלהים‘“ (רח“ו, שער המצות, פרשת בהר). למרות שפעולה זו נחשבת בקבלה הקלאסית כחלק מ“תיקון האלוהות“, אני רוצה לטעון שלמעשה זהו תיקון האדם, ותיקונה של האנושות, דרך תיקון דמותו של האל.

אל לנו להתמסר לאל שעמוק בפנים נתפס בעינינו כפחות מפותח מדמות האל שגורמת לנו להשראה. התמסרות שכזו אינה אלא עבודת אלילים. כשאנו פוגשים את האלהים צר-המוחין הזה בתוכנו, אנו נקראים להציע לו ריפוי, ולא כניעה. זהו לדעתי המסר הקבלי הרדיקלי.

האופן בו מופיע אלהים בתוכי משפיע באופן ישיר על חיי האישיים, והאופן בו מופיעה האלוהות בתודעה הקולקטיבית משפיע באופן ישיר על חיי הקולקטיב. קבוצה אתנית שמאמינה באל נקמות צמא דם תהיה אכזרית ומקיזת דם, ואילו קבוצה שמאמינה באלוהות חומלת שיש לה שחוק טוב לב בעיניים תהיה חברה הדוגלת בחמלה ובחוכמה. משום כך תיקון פרצופי האלוהות הוא למעשה תיקון נפש האדם, באופן פרטי ובאופן קולקטיבי גם יחד.

הפסיכולוגים של אלהים

בספרות הפסיכולוגית קיימים מאמרים רבים המדברים על האלהים כדמות המטפל, והמאמין כדמות המטופל, אך לדעתי הקבלה, בהסתמכה על מאמרי חז“ל שהבאתי כאן, מסמנת כיוון עמוק יותר: המאמינים, או המיסטיקאים, מהווים את הפסיכולוגים של אלהים. 

מתוך הבנה שהאופן בו אנו חושבים את אלהים מהווה גורם מארגן לחיינו ולרמת המוסר אותה ננהיג בחברה ובקהילה שלנו. 

חברה הפוסלת את תורתו של רבי מאיר משום שיש בה מתורתו של ”אחר“ היא חברה של תרבות הביטול, והאלהים שלה פועל מתוך מוחין דקטנות. תפקידנו אינו לקבל את האלהות שחיה בנפשנו כמו ילדה בתיכון, שמחרימה את החברות שלה, אלא ”להראות לאלהים“ שהמציאות מכילה גוונים וניואנסים רבים, ושראוי ואף ניתן לברר את הטוב מהרע: ”רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק“. כך אנו בני האדם נותנים עוז לאלהים, מתוך ה“עזות דקדושה“ שבנפשנו, העזות שלא מוכנה להכנע לתכתיבי החברה, או הדת, כשהללו פועלות מתוך קטנות מוחין.

את הטיפול הפסיכולוגי הזה אלהים שמח לקבל, ואם ירצה השם בקרוב נראה גם את התרבות הכללית נחלצת מצרות המוחין המאפיינת את תרבות הביטול, ונזכה לחיות בתרבות שמסוגלת להכיל מורכבות, כי לאלהים שלה יש ”מוחין דגדלות“.

אוהד פלא אזרחי. 2026.

[מאמר זה פורסם בגרסתו הראשונה בשנת 1998 במגזין ”חיים אחרים“. ניתן למצאו ברשת בכתובת  https://share.google/db2rR232LFFRxjdhX . גרסה נוספת יצאה לאור כחלק מהספר המשותף לי ולידידי הפסיכולוג היונגיאני ד“ר מיכה אנקורי בספרנו ”בסוד לויתן“ (מודן, 2005). מאמר זה הוא עריכה מורחבת של הרעיונות שהובעו בקצרה כבר בגרסה הראשונה, שפורסמה באלף הקודם].