תקשורת מקרבת בין שרה והגר

תרחיש אלטרנטיבי ביקום מקביל

אוהד אזרחי. ינואר 2014


חשבתם פעם מה היה קורה אילו שרה והגר היו מצליחות להתגבר על הקנאה, הפחד והשנאה ולחיות יחד למרות הכל? איך ההיסטוריה היתה נראית אחרת אילו שתי הנשים הללו היו מצליחות לאהוב גבר אחד בלי לעשות מזה מלחמת עולם?

עלינו להודות בכך: כל המשפחות של "אבותינו הקדושים" ניתנות להגדרה כ- Dysfunctional Families. לפעמים אני משתעשע במחשבות על מה היה קורה אילו במשפחות המקור שלנו היו עושים שימוש בכלים של תודעה ותקשורת שאיתם אנחנו מנסים לעבוד כיום? כלים כמו "תקשורת לא אלימה" (NVC), קונסטלציה משפחתית, שקיפות רדיקלית במערכות היחסים, והעבודה של ביירון קייטי, למשל? 

מה היה קורה אילו שרה היתה בוחנת את המחשבות שלה בעזרת שיטת "ארבע השאלות" של ביירון קייטי ומגלה שהמשפט: "חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ. יִשְׁפֹּט יי' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ!" (בראשית טז, ה) הוא אולי לא ממש האמת בהתגלמותה? מה היה קורה אילו הכירה בכך שהיא עצמה אחראית לסבל שלה ולא אף אחד אחר, לא הגר, לא אברהם ולא "אלהים", כי מה שגורם לה לסבול זה בעיקר דפוסי המחשבה שלה על מה שכביכול "צריך להיות"? 

כולנו הפסדנו בגדול

מדהים איך ההיסטוריה העולמית היתה יכולה להיות שונה בתכלית אילו ישמעאל ויצחק היו גדלים להורים שלפחות אחת לשבוע יושבים במעגל, עושים "קאונסיל זוגי" (Council), ומנסים למצוא תמיד דרכים של win-win , מתוך הכרה שאם יש מישהו ש"מפסיד" – הרי שכולנו מפסידים. 

לפי המסופר בספר בראשית, כשאלהים חשב להשמיד את סדום ועמורה, נעמד אברהם על רגליו האחוריות והתווכח עם האל כדי להמתיק את רוע הגזירה. אבל כשנאמר לו לגרש את אשתו השניה ואת בנו הבכור, כי אשתו הראשונה (אימא שלנו) אכולת קנאה וחיה בסרטים — הוא ממלא פיו מים ושולח את הגר וישמעאל לחסדי המדבר. שרה נצחה, יצחק בנה יהיה היורש היחידי של אברהם, וישמעאל בנה של הגר המצרית יכין חומוס טוב לנכדים של יצחק. נראה כאילו הגר הפסידה, אבל האמת היא שבגלל הסכסוך הזה כולנו הפסדנו בגדול. ארץ כנען תרווה מדמי בניו של יצחק ונכדיו של ישמעאל, שימשיכו בדרכם ויעשו בדיוק את מה שעשו האמהות שלהם: יתחפרו בתחושה של צדק קורבני, וינסו לגרש זה את זה מעל האדמה הזו מתוך מחשבה שגויה שאם אחד מהם ינצח הכל יהיה בסדר מבחינתו. אבל לא. במלחמה כמו במלחמה — יש רק מפסידים. יש כאלו שמפסידים מיד, ויש כאלו שכאילו מנצחים, אבל באמת, בטווח הארוך, גם הם מפסידים. 

ניסוי מחשבתי

בואו נריץ רגע תסריט אלטרנטיבי לזה המתואר בתנ"ך: אל אוהלה של שרה הממורמרת מגיעה פתאום אורחת מהעתיד. נקרא לה מור. מור היא אישה חכמה מהעידן שלנו. ארבעת אלפים שנה אל העתיד מבחינת שרה. מור משוגרת אל אוהלה של שרה כשהיא חמושה בכלים של עבודה פנימית וטכניקות תודעה של העידן החדש. 

שרה מבחינה באורחת ההולכת לבדה במדבר ומיד מזמינה אותה אל האוהל. היא מוזגת לה חליטת צמחים ושולחת את אחד העבדים לשחוט כבש לארוחת צהרים. מור מבקשת משרה שלא תשחט כבש, כי היא טבעונית. שרה לא יודעת מה זה ”טבעונית“. נבוכה מעט היא מציעה לה נזיד עדשים אדום, כמיטב המסורת. זה בסדר לך? בלי בשר? שואלת שרה כלא מאמינה, ומור אומרת שזה אחלה. הן יושבות ליד האש ומשוחחות. מור רואה ששרה מתוחה ועצבנית. בכל הזדמנות אפשרית היא מתמרמרת על אברהם, כאילו עשה לה משהו ממש לא בסדר.

”תגידי, שרה, מה קורה ביניכם? את רוצה אולי לחלוק איתי?“

”עזבי, לא חשוב. את בטוחה שאת לא רוצה קצת בשר כבש? אולי תאכלי עוד מרק?“

”תודה. המרק מצויין באמת. אבל תשמעי, אני יודעת איך זה, כשלא טוב במערכת היחסים האינטימית כל החיים על הפנים. בואי תספרי לי מה קורה? אני פה בשבילך, שרה. יתכן שאוכל אפילו לעזור במשהו…“

”איך תעזרי איך?“ ביטלה שרה את דבריה בזלזול. ”זה הכל בגלל השפחה המנוולת הזו – הגר!“ 

”למה? מה קרה? את רוצה לשתף?“

”מה קרה? — נתתי לאברם את השפחה המצרית שלי, כדי שתוליד לנו בן, ועכשיו אחרי שהיא ילדה היא מזלזלת בי, וחושבת את עצמה למי יודע מה. ואברם? כולו מכרכר סביב הילד הזה. שכח אותי בכלל. אני נתתי הכל ותראי מה עשו לי! זנחו אותי! איפה הצדק איפה!?“

”את חושבת שהגר מזלזלת בך?“ (התחילה מור להפעיל באופן סמוי את שיטת העבודה של ביירון קייטי)

”כן, זה ברור. השפחה שלי מזלזלת בי כי לי אין ילדים ולה יש“.

”האם זו האמת?“ שאלה מור.

”ברור שזו האמת! איזה שאלות יש לך את?“ תמהה שרה. ”אולי תשתי עוד מרק, יותר טוב?“ 

”לא, תודה. שבעתי. היה נהדר. אבל תגידי שרה, האם את יכולה לדעת בודאות גמורה שזו האמת, שהגר מזלזלת בך?“

”בטח!״ ענתה שרה נחרצות. ”בעיניה אני לא נחשבת עכשיו לכלום, כי אין לי ילדים. אני סתם זקנה עקרה, והיא צעירה ויפה ועשתה לאברם ילד, יורש!“

”איך את מרגישה כשאת חושבת שהגר מזלזלת בך?“

”איך אני מרגישה? אני מרגישה איום ונורא. אני מרגישה מנוצלת. הרי אני הייתי זו שנתנה אותה לאברם, ואף אחד לא חשב להודות לי על כך. להיפך, מה אני מקבלת בתמורה? קדחת!“ 

”להרגיש מנוצלת זה באמת מאד קשה. מה עוד את מרגישה, שרה? (כאן עוברת מור קצת לשיטת התקשורת המקרבת, כדי לעזור לשרה להבין מה היא באמת מרגישה לפני שתחזור לשיטת ה"עבודה" של בירון קייטי.)

אני מרגישה טפשה. איזו עוד אישה תעשה דבר שכזה? לתת לבעל שלה שפחה מצרית, צעירה ולוהטת… הייתי שומעת אותם כששכבו באוהל השני. הו, איזה אנחות היא הפיקה הנפקנית הזו. בטח רצתה שאשמע ואקנא. אבל בסופו של דבר, להם יש ילד, ואני מה אני? ספחת!“

”זה באמת מאתגר“ הבינה מור לליבה של שרה והדהדה לה את דבריה: ”כשאת חושבת שהגר מזלזלת בך את מרגישה נורא. את מרגישה מנוצלת וחושבת שהיית טפשה, כן?“

”כן, בטח. בדיוק“. 

”אני יכולה לנחש שזה גורם לך להרגיש עצובה מאד, וגם בודדה“.

”כן, אני עצובה, בודדה ומתוסכלת!“

”אולי את גם דואגת מה יהיה בהמשך?“

"כן, בהחלט. אני מודאגת, מבולבלת ונבוכה, וזה גורם לי לכעוס על עצמי ועליהם ועל אלוהים ולהרגיש ממש מטומטמת“.

”זה באמת ממש לא נעים להרגיש ככה. אבל תגידי, מה היית רוצה שיקרה?“

”הייתי רוצה שהם יודו לי, ולא יזלזלו בי. הרי כל הרעיון היה שהילד שיוולד להם יהיה גם הילד שלי, כי היא הרי השפחה שלי! הייתי רוצה שהם יביאו אותו לפה, ויזמינו גם אותי בהכרת תודה להיות לו לאם.  שנגדל אותו שלושתנו יחד…"

”אז אני שומעת, ותתקני אותי אם אני טועה, שיש לך בעצם צורך עמוק בהכרה. צורך שיראו אותך, ואת ההקרבה וכל המאמצים שעשית, צורך שיראו את הכמיהה שלך לילד. את רוצה להיות נכללת ולא מודרת מכל החגיגה סביב הילד החדש“.

”כן, זה נכון…“ הודתה שרה בקול שבור והרכינה את ראשה.

”תגידי שרה, דיברת על זה אי פעם עם אברם או עם הגר בכנות?“

”על מה?“ תהתה שרה ”על הרגשות שלי?“

”כן“ אמרה מור. ”ככה, פשוט. לשתף אותם ברגשות שלך ובצרכים העמוקים שלך. אולי לבקש מהם דברים שהיית רוצה שיקרו, בלי לתבוע זאת כאילו זה מגיע לך?“

”מרוב עצבנות תמיד צעקתי עליהם“ הודתה שרה. ”כשראיתי שהיא מזלזלת בי ככה.. נפגעתי, והגבתי“.

”את אומרת שהיא מזלזלת בך, אבל זו כמובן רק הפרשנות שלך למעשים שלה. את יכולה לספר לי מה היא עושה שגורם לך לחשוב שהיא מזלזלת בך?“

”מה היא עושה? היא מסתכלת עלי ככה בבוז, וחוצמזה היא הפסיקה לציית לי. מבחינתה היא בת זוגו של אברם ואמו של היורש של כל מה שיש לנו. אז תגידי לי את, זה לא זלזול? ואברם? הוא לא מגן על הכבוד שלי בכלל, אלא משתף איתה פעולה! וזה מרתיח אותי ממש!“

”אז הגר מסתכלת עליך בצורה כלשהי, שאת מפרשת כבוז, והיא גם לא מקבלת ממך יותר פקודות. נכון?“

”נכון מאד“

”ואת מפרשת את זה כאילו היא מזלזלת בך“

”כן. ההתנהגות הזו נראית לי כזלזול בכבוד שלי מצד שניהם“.

”וזה גורם לך להרגיש בודדה ועצובה, חסרת אונים וכועסת“ 

”נכון מאד. לפחות את מבינה אותי… מאיפה באת בכלל, ככה עם כל ההבנה הזו? את מלאכית? מדי פעם באים פה מלאכים לבקר את אברם, את יודעת. הוא חביב אללה.“

"לא, לא“ צחקקה מור בצחוק מלאכי למדי. ”אני סתם אישה. אבל אולי את יכולה לראות עכשיו, שרה אהובה, שהפרשנות שלך למעשים של הגר ושל אברם היא שגורמת לך את כל הסבל הזה?“ (כאן חזרה מור לשיטת ”העבודה").

”כן, אני רואה“ אמרה שרה בקול מהורהר. ”המחשבה שלי שהגר מזלזלת בי ושאברם לא שומר על כבודי היא זו שגורמת לי סבל“.

”בדיוק“ צהלה מור. ”בואי נעשה רגע תרגיל מחשבתי, מסכימה?“

”בטח, מה שתגידי יקירתי המלאכית“.

”אם ממש לא היית יכולה לחשוב את המחשבה הזו של ’הגר מזלזלת בי, ואברם לא שומר על כבודי‘ — מי היית?“

”מי הייתי בלי המחשבה הזו?“ תהתה שרה. ”המממ.... אני חושבת שהייתי פשוט אישה שמחה. הייתי שמחה בשביל האיש שלי שיש לו ילד… הוא כל כך רצה יורש… והנה יש לו“.

”מה עוד? מי עוד היית בלי המחשבה של ’הגר מזלזלת בי‘?

”הייתי משוחררת ופתוחה. הייתי מודה לאל העליון על כל הטוב שנתן לנו... הייתי שמה לב שהשמש זורחת ויש ציפורים בשמים ושהתברכנו בשפע רב…" 

”אז בעצם לא הגר שגורמת לך להרגיש כל כך רע, אלא המחשבה שלך עצמך?“

”איזה מצחיק זה!“ התלהבה שרה. ”את צודקת! צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי“.

”עכשיו בואי נעשה עוד תרגיל מצחיק, טוב?“

”בכייף“.

”האם את יכולה, רק בשביל התרגיל, להפוך את המשפט של ’הגר מזלזלת בי‘ על פניו? 

”להפוך אותו? מה זאת אומרת? להגיד ’הגר לא מזלזלת בי‘? אני יכולה להגיד את זה אבל זה שקר. 

”יש עוד צורות להפוך את המשפט הזה, כמו למשל: ’לא הגר מזלזלת בי אלא…“ (מור הניחה לשרה לסיים את המשפט)

”אלא אני? ’לא הגר מזלזלת בי אלא אני מזלזלת בעצמי?‘"

”בינינו, נראה לך שיש אמת כלשהי במשפט הזה?“

”טוב, ברור שכן. אני באמת מזלזלת בעצמי, אני אומרת לעצמי שאני טפשה שנתתי שפחתי לאישי, ושאני לא שווה כלום כי אני זקנה עקרה בלי ילדים“

”אז בעצם, זו לא ממש הגר שמזלזלת בך, אלא את?“

”ווללה, נכון!“ התפלאה שרה. 

”והאם זו אמת? האם באמת את טפשה ולא שווה כלום רק בגלל שאין לך עדיין ילד?“

”לא, מה פתאום!“ התרעמה שרה והזדקפה. ”אני שווה המון! אני זקנה חכמה, ועדיין אני מאד מאד יפה, פרעה רצה אותי לעצמו, ומלך גרר רצה אותי לעצמו... אני ממש שווה! ואני גם נביאה…"

”ובעיקר את שווה כי את בדיוק בדיוק כמו שאלהים עשה אותך“ אמרה מור. 

”נכון מאד! מי אנחנו שנדע טוב יותר מאלהים כיצד עלינו להיות? ככה אלהים ברא אותי וזה סימן שככה אני צריכה להיות, וזה נפלא, כי אני בדיוק מה שאני צריכה להיות!“

״את רואה שרה, האמנת למחשבה שאת לא שווה, ואת המחשבה הזו השלכת על הגר (כאן נכנסת מור קצת לעבודה עם הצל), כי היא ׳האישה האחרת.׳ היא באה מאומה אחרת. היא זרה. קל להשליך על הזר את כל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו“.

”נכון!“ אמרה שרה. ”אני מכירה את זה מקרוב… כשאברם ואני נאלצנו לגור במצרים גם עלינו השליכו המקומיים כל מיני דברים לא הגיוניים בעליל, רק משום שהיינו זרים“ היא השתתקה לרגע והתעטפה במחשבות. לאחר כמה דקות אורו פניה והיא אמרה: ”אפשר גם להפוך את המשפט ולומר שאני היא זו שמזלזלת בהגר. (בסיפור שלנו שרה קולטת מהר, כי אחרת לא יהיה לזה סוף.)

”בהחלט!“ אישרה מור.  ”שרה, אני חייבת לשבח את רמת הכנות הפנימית שלך“.

”תודה תודה. אבל תשמעי, זה לא נעים לראות את כל הזבל שצברתי בתוכי והשלכתי באופן כל כך בלתי מודע על הגר ואברם“.

”כן, אני יודעת איך זה“ הנהנה מור בחיוך אוהב. ”זה לא נעים להכיר באמת, אבל זה גם משחרר. את יכולה לראות עכשיו איך השלכת על הגר את מה שלא רצית לראות על עצמך, ואז האמנת למחשבה שהיא אחראית לסבל שלך, ורצית לגרש אותה. חשבת שאם תגרשי אותה תגרשי את הסבל, אבל עכשיו את רואה שזו לא האמת. לא היא זו שגורמת לך לסבל, אלא את עצמך“

”ואת עצמי אני לא יכולה לגרש מעצמי“.

”נכון, אבל את יכולה לעשות עבודה פנימית, להחליט לראות את החיים אחרת, ולקחת אחריות על השמחה שלך! אני תוהה אם עכשיו את יכולה לראות, לאור השיחה שלנו, דרכי פעולה אחרות שיכולות לשרת אותך לא פחות טוב מלגרש אותה?“

”כן! ברור!“ אמרה שרה. ”אני יכולה למשל להפסיק להאמין למחשבות המדכאות שלי“.

”ומה עוד?“ תהתה מור בתקוה.

”אני יכולה להזכיר לעצמי שאני ממש ממש שווה, ולהפסיק לזלזל בעצמי“.

”נהדר, נהדר! ומה עוד?“

שרה פקחה עיניים גדולות ונעצה אותן במור: ”את חושבת שאני יכולה להזמין שיחה של הלב סביב המדורה עם אברם והגר? לחשוף בפניהם את הרגשות שלי, ואת הצרכים העמוקים שלי?“

”אני חושבת שכן!״ צהלה מור. ”שווה לפחות לנסות. אני חושבת שכל אדם יכול להזדהות עם מה שאת מרגישה.. בטח ובטח הגבר שמכיר ואוהב אותך כל כך הרבה שנים... זה בודאי יגע ללבו“.

”ומה יקרה אז?“ שאלה שרה. ”את חושבת שהם יסכימו שנגדל את ישמעאל שלושתנו ביחד?“

”אני באמת לא יודעת“ אמרה מור. ”אבל אני בטוחה שאם לא תדרשי זאת, אלא תביעי את הבקשה שלך בפשטות מהלב, אני בטוחה שהם יוכלו להגיב לה מהלב שלהם, כי הם לא ירגישו צורך להתגונן.“

”אם אני לא אתקיף אותם הם לא יצטרכו להתגונן? יש הגיון בדבריך. את אישה חכמה“ אמרה שרה.

”כשתדברו בכנות“ אמרה מור ”אולי תסכימי גם את להקשיב ולשמוע מה הם מרגישים מתחת לכל המריבה הזו שפרצה ביניכם? יכול להיות שתשמעי דברים שלא היית מודעת אליהם עד כה. האם את מוכנה לאתגר?“

”מוכנה מוכנה, בטח“ אמרה שרה. ”זה מרגיש כמו מסע פנימי שיהיה מרתק לפחות כמו המסע שלנו מאור כשדים“ 

”יופי. אני מתרגשת בשבילך! איזה מסע מרתק עומד לפניכם! ועכשיו אני באמת צריכה לעוף מפה“

”לעוף? את בטוחה שאת לא מלאכית?“

”אני חושבת שאת מלאכית, שרה אמנו!“ אמרה מור וקמה ללכת. היא עצרה בפתח האוהל, הסתובבה לאחור ואמרה: ”אם תעשי את כל הדברים הללו, אני בטוחה שתשני לטובה את חייהם של מאות מיליוני בני אדם, מאות מיליונים — ככוכבי השמיים לרוב, אין לך מושג כמה זה יהיה משמעותי“

מור נמוגה אל תוך העתיד, שעכשיו נראה כבר לגמרי אחרת, ושרה עמדה נבוכה באוהלה: ”‘שרה אמנו' היא קראה לי? הרי אין לי ילדים? אז איך זה יכול להיות?“


הערות לסיום:

א. בסיפורים על חזרה מהעתיד אל העבר מקובל לחשוב על המבקרים מהעתיד כמי שמביאים איתם טכנולוגיה חדשה, רובים משוכללים שיורים קרני ליזר מדהימות, ועוד כהנה וכהנה, אבל מה עם טכנולוגיה פנימית חדשה? כזו שיכולה לישב סכסוכים לפני שהגיעו לידי מלחמה? מי מרים את הכפפה ופוצח בסדרת טלויזיה בין-לאומית מדהימה? (לא לשכוח מי חשב על זה תחילה, הא?). ראו גם בהקשר זה את הסיפור האלטרנטיבי שכתבתי על יוסף ואשת פוטיפר ואת הסיום האלטרנטיבי למגילת אסתר (שמופיע בגרסה משופרת בספרי ״חגיגה״).

ב. הפסוקים המתארים את המתח בין שרה הגר ואברהם מופיעים בספר בראשית פרק טז, וכן בפרק כא, בו מסופר על גירוש הגר וישמעאל.

ג. השיטות שאליהן הפניתי במאמר מהוות אבני יסוד לצורת החיים שלי ושל משפחתי וקהילתי. פעמים רבות אני מפנה את תלמידי להשתלמויות בשיטות אלו, והייתי שמח להפנות לכך גם את אבותי, אמותי ואבות אבותי...

Previous
Previous

על אנשים ודרכים (קצר)

Next
Next

דרכי מהעולם החרדי אל השמאניזם המיני