דברי חלומות

מאמר לגליון "חכמה מאין" של האגודה היונגיאנית

אוהד אזרחי (1999?)

במאמר קצר זה אני רוצה לסקור את השינוי בגישה אל ערך האמת של החלום, כפי שהוא מתבטא לאורך חמשת חומשי תורה. כפי שאראה בהמשך, קים תהליך הדרגתי לאורך החומש של הפחתה עקבית בערכו של החלום כנושא מסר של אמת. אנסה להראות בדברים אלו כיצד קיימת התפתחות בהכרת המורכבות שבין תכני החלום ותכני האני המודע, התפתחות שמגיעה לניסוח מעניין ביותר לאחר מכן בגישתם של חכמי התלמוד לנושא החלום.

דבר האלהים

סקירה רחבה על ערך החלומות במקרא

נפתח את דברנו בחלומות ספר בראשית. ספר זה מלא באופן יחסי בדברי חלומות. האנשים החשובים ביותר בספר מקבלים את ההדרכה להליכה בדרך האלהים בחלומות הלילה. החולם הראשון בספר בראשית הוא אבימלך מלך גרר. אברהם ושרה באים לחסות בממלכתו של אבימלך, וכדי להמנע מסכנה טוענים כי הם אח ואחות. שרה נלקחת לבית המלך, שמתכנן לשכב איתה, אך האלהים בא אל אבימלך מלך פלישתים בחלום הלילה ומזהיר אותו מלעשות כן: 

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד." (בראשית כ, ג-ח). 

אבימלך מנהל בחלומו שיחה שלימה עם האלהים, שיחה שאין בה כל מיסתורין – הכל ברור וידוע: הדובר בחלום הוא האל בכבודו ובעצמו, לא מלאך ולא שליח, והדברים נאמרים נכוחה, ללא עלטה וללא סימבוליקה. אבימלך זוכר בבוקר את החלום ולוקח אותו בשיא הרצינות כמתאר אמת מוחלטת. הוא ועבדיו יראים מן החלום, אבימלך מציית לדבר האלהים, מחזיר מיד את שרה לאברהם, ומוחה באזניו על שלא אמר לו את האמת מתחילה.

האמת הנסתרת מן העין

החלומות הבאים בתור בספר בראשית הם חלומותיו של יעקב אבינו. שני חלומות מתוארים בדברי ימי יעקב, הראשון הוא חלום הסולם אותו הוא חולם בדרכו לארם, והשני מתרחש בסוף ימיו בארם, והוא קשור לעיסקה אותה ערך יעקב עם לבן חותנו ביחס לולדות הצאן, הנקודים הטלואים והברודים. מה שמשותף לחלומות הללו הוא שבדיקה זהירה של הטקסט מראה כי יעקב חווה את החלום כאפשרות לראות את המציאות האמיתית, את המציאות הנסתרת מן העין הרגילה. החלום, במובן זה, נתפס כיותר אמיתי מן המציאות, ובו רואה יעקב את הדברים כהוויתם.

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יי נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק ..." (בראשית, כח, יב-יג) 

יש להדגיש כי למרות שרבים ניתחו את חלום סולם יעקב מבחינה סימבולית, הרי שספר בראשית עצמו איננו מתיחס לחלומות הללו כחלומות סימבוליים. לחלומות הקשורים בסיפורי יוסף יש מטען סימבולי במקרא, אך לא כך הדבר בחלומות יעקב. יעקב מגיע למקום מסוים ופשוט מכין את עצמו לשנת הלילה, באופן מאד פרוזאי. החלום חושף בפניו את המציאות הנסתרת מן העין – המקום הזה שבו הוא שוכב הוא הוא שער השמים, ולכן אדמת קודש הוא. כשיעקב מקיץ משנתו הוא מכיר בכך שבבורות עֵרוּתו היה עיוור לאמת שנחשפה גלויה כל כך בחלום הלילה:

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל ..." (שם, טז-יט).

בחלומותיו של יעקב, שלא כחלומו של אבימלך, קים יצוג חזותי לדברים. יעקב בעצם רואה בחלום את מה שנסתר מראיתה של העין הגשמית. כך הדבר גם בחלום המתיחס לרביית הצאן. במציאות איננו רואים מה באמת קורה, אך החלום חושף את מה שהעין נבצרת מלראות: 

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים..." (בראשית לא, יא-יב).

סיפורי חלומות יעקב אינם מעלים כל פקפוק ביחס לערך האמת של החלום. אולם השלב הבא בציר ההתפתחות של היחס לחלום מתחיל להעלות סימני שאלה בדבר ערכו של החלום כמיצג אמת אבסולוטית.

שפת הסמלים ופקפוק ראשון

דברי ימי יוסף גדושים בחלומות. הוא עצמו פותח בכך שהוא חולם שני חלומות שונים שבשניהם אותו המסר, פחות או יותר. חלום הכוכבים וחלום השיבולים המשתחוות בשדה שניהם מספרים את אותו סיפור – יוסף עתיד למלוך ובני משפחתו עתידים להשתחוות לפניו אפיים ארצה. 

לראשונה מופיע כאן חלום שמספר נבואה על דבר העתיד, ולא רק חושף מידע חסוי ביחס להווה. זאת ועוד: לראשונה החלום מדבר באופן ברור בשפה של סמלים. הסימבוליקה של חלומות יוסף פשוטה ומובנת מאליה לכל מי ששומע את החלום – כולל אחיו של יוסף ואביו יעקב:

"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה.  וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". (בראשית לז)

שפת הסמלים של החלום אכן מובנת בסיפור זה מאליה לכל השומעים אבל לראשונה במקרא אנחנו מוצאים שמץ של פקפוק בדבר אמיתותו של החלום. האחים בשמעם את החלום כועסים על יוסף ושואלים אותו מין שאלה ריטורית שכזו "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ???" – כלומר, כאילו, השתגעת לגמרי? יחד עם זה ברור כי יעקב עצמו שומר את דבר החלום כי הוא סבור שאולי ביום מן הימים אכן יתקיימו הדברים כפשוטם. הוא שומר זאת לזכרון, אך ברור כי גם אצלו קיים ספק קטן בדבר ערך האמת של החלום.

דרוש פתרון

ההתקדמות על ציר ספר בראשית מפגישה אותנו מיד עם שני סריסיו הנעלים של פרעה, היושבים בכלא וחולמים חלומות שמטרידים את מנוחתם. ברור הדבר כי הם מיחסים חשיבות רבה לחלום, אך לראשונה אנחנו פוגשים את המצב שבו החלום איננו מובן וזקוק לפתרון. עד כה, כל החלומות בספר בראשית היו נהירים וברורים מאד, גם אם היו בהם סמלים הם היו כמעט שקופים. אבל כאן יושבים שני אנשים רמים וחפויי ראש שזקוקים לפותר חלומות. יוסף, שאחיו כבר כינו אותו בשם "בעל החלומות" פוגש בהם ומציע להם את שרותיו:

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי" (בראשית מ', ו-ח).

כידוע הדברים מתרחשים במציאות בדיוק לפי פתרון החלום של יוסף, ולאחר שנתיים ימים מצטרף גם פרעה לחולמים בסמלים המבקשים פתרון. כל חרתומי מצרים לא מצליחים לפתור כראוי את חלום פרעה על השיבולים והפרות העולות מן היאור, מה שמצביע על כך שפתרון חלומות הפך להיות למשימה ממש לא פשוטה. יחד עם זאת, ברגע שיוסף מצליח להניח את דעתו של פרעה בפתרון החלום שהציע – הוא זוכה לכבוד מלכים – פשוטו כמשמעו. 

מעניין לשים לב לכך שההחלטה על דבר הפתרון השלם של החלום מצויה בידיו של החולם, ולא רק משום שהוא פרעה. החרתומים מציעים מן הסתם פתרונות משלהם, אבל דבריהם לא מוצאים הד בלב פרעה, ורק כשיוסף מציע את פתרונו פרעה מתלהב מיד ויודע בידיעה פנימית שזהו זה! האדם הזה ידע את סוד הדברים. מרגע שנפתר החלום, כל הממלכה מתחילה להתנהל על פי דבר החלום ופתרונו, ומשמע – החלום הוא דבר האלהים הצרוף, יש לו משמעות כללית, לכל מצרים כולה ומוטב לקחת אותו לגמרי ברצינות כהוראות פעולה, וכדברי יוסף: "אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה" (בראשית מא, כח). 

כאן מסתימים חלומות ספר בראשית, ונראה לי שניתן לראות כי לאורך הספר כולו, למרות ההערכה הגדולה לחלום כנושא מסר של אמת צרופה, בכל זאת הולכת ומתטשטשת מעט היכולת להבין את המסר ומתחילים לעלות ספקות ביחס לודאות קיומו האמיתי.

חלום ונבואה

בספר שמות ובספר ויקרא אין ולו חלום אחד. אך ספר במדבר מעלה דיון מעניין מאד ביחס לחלום. הרקע לסיפור הוא העובדה שמשה לקח לו אישה כושית, למורת רוחם של אהרן ומרים. שני האחים מדברים ביניהם על משה ועל מעשיו, וטוענים כי גם הם נביאים כמוהו, ואז הם נקראים לסדר:

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח. ויאמרו הרק אך במשה דבר יי?  הלא גם בנו דבר! וישמע יי... ויאמר יי פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים - צאו שלשתכם אל אהל מועד! ויצאו שלשתם. וירד יי בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא - 'אהרן ומרים'! ויצאו שניהם. ויאמר - שמעו  נא דברי, אם יהיה נביאכם יי, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת יי יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה? ויחר אף יי בם וילך.

מה שחשוב כאן לענינינו הוא שהחלום נתפס כאן אמנם כאחת מצורות הנבואה, אך בדרגה נמוכה בלבד. החלום מציג חזיונות נבואיים, אך נבואת משה היא נבואה של דיבור ישיר מאת האלהים, והיא עומדת בדרגה גבוהה מהרבה מן החלום הנבואי.  

חלום שקר

ההתייחסות הבאה לחלום עוסקת כבר באפשרות, התיאורטית לכאורה בינתיים, של חלום שיקרי:

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה יי אלהיכם אתכם, לדעת הישכם אהבים את יי אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם: ... והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת, כי דבר סרה על יי אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים  ... ובערת הרע מקרבך (דברים יג, ב-ו)

כאן כבר מדברת התורה על אפשרות חדשה, מפתיעה במקצת, החלה הן לגבי נביא והן לגבי חולמי חלומות: האיכות הכריזמטית של הנביא או החולם אינה משנה כלום, גם לא העובדה המדעית כביכול שהאות אשר נתן להוכחת דבריו התגשמה באופן בלתי-טבעי לחלוטין. כל אלו אינם מדדים לנבואת אמת או לחלום אמת. אמיתותו של החלום ואמיתותה של הנבואה נקבעים מכאן ואילך על-פי תכנם - אם תוכן הדברים סותר את אמונת ישראל ובא להוכיח את אמיתותו של פולחן אחר - הרי שספר דברים טוען כי חלומות ונבואות אלו שקר הם!

יש לשים היטב לב לשינוי הזה. אמיתותו של החלום איננה מובנת עוד מאליה – גם אם הוא מנבא דברים שאכן מתקימים במציאות! ערך האמת של החלום ירד פלאים. האמת נתפסת כאן כהחלטה של הכוחות המודעים של נפש האדם בדבר דרכו בעולם הזה, וכשהעולם הלא מודע, עולם המיסתורין של החלומות והאותות והמופתים תומך בהחלטה הזו – מה טוב, אך אם הוא שולל זאת – אין בו ממש, ויש לצאת כנגדו למלחמת חרמה.

היציאה מן המיתוס

בספרנו "בסוד לויתן" הצגנו, ידדי מיכה אנקורי ואני, טענה כי התנ"ך מהווה חדירה של תודעה שונה הבאה אל עולם מלא מיתוס וקוראת עליו תיגר. התנ"ך נלחם במיתוס, גם אם לפעמים הוא מאמץ חלקים ממנו – כמו בכל מלחמת תרבות – ומנסה להשתית עולם ערכים אחר, שאיננו עולה בקנה אחד עם העולם האלילי המיתולוגי. בחינת מעמדו של החלום מדגימה את הטענה הזו היטב. החלום, שכדברי יונג, הוא המיתוס של היחיד, עובר הפחתה הדרגתית אך רציפה במעמדו כמיצג אמת אלהית. בסופו של דבר עוברת ההכרעה לכחות המודע של הנפש, המתבקשים לעמוד חוצץ כנגד תכני הלא מודע כאשר אלו באים בסתירה לדברי התורה. נפש היחיד מתבקשת להיות נפש בוחרת, בת חורין, נפש ש"יצאה ממצרים", ואיננה משועבדת לתכני החלומות ונבואות המסתורין.

נפש האדם יכולה להעזר בחלומות, כמובן, להתחזק מהם, לגלות דברים סתומים וכדומה, אך רק עד גבול מסוים. החלומות ועולם המיתוס יכולים, על פי התורה, לסייע לעבודת האלהים אך אל להם להפריע!

דברי חלומות

אסיים במובאה הלכתית מן התלמוד, שלמרות אלפי השנים שחלפו מימי כתיבת התורה ועד ימי התלמוד, עולים בקנה אחד עם המגמה המובאת כאן, וקובעים דברים מוצקים ברוח זו להלכה:

הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום (רש"י: בעל החלום - שר המראה חלומות בלילה) ואמר לו כך וכך הן במקום פלוני הן של מעשר שני הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ל/א)

הקטע התלמודי מדבר על אדם שאביו נפטר והשאיר לו סכום כסף במקום שאין הוא יודע היכן הוא. והנה בלילה חולם אותו אדם כי "בעל החלום" (שבלשון חז"ל זוהי הישות הגורמת לאדם לחלום חלומות, ואין כאן המקום להאריך בכך) מספר לו היכן מונח הכסף, אך אומר לו כי הכסף הזה איננו סתם כסף. אלו מעות שאביו הקדיש לכספי מעשר שני – כלומר אין הוא יכול להשתמש בכסף אלא אם כן יעלה לירושלים ויקנה בו פירות לאכלם בטהרה בסביבות המקדש. האדם מתעורר, הולך למקום שנאמר לו שבו מונח הכסף ואכן מוצא את המעות מונחות שם – כדברי החלום. כלומר – החלום הוכח כדובר אמת. אך האם משמעות הדבר היא כי אכן עליו להתיחס לכסף ככספי מעשר שני, ואין הוא יכול להשתמש בו לצרכיו? על כך קובעים חז"ל את המשפט החשוב: "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" – כלומר לא מעלים בקדושתו ההלכתית של הכסף, במקרה זה, ולא מורידים מקדושתו. כלומר – יפה מאד שהחלום עזר לך למצוא את הכסף, אבל אין בכחו של החלום לקבוע את מעמדו ההלכתי של האוצר, ולכן מבחינה הלכתית יכול האדם להשתמש בכסף הזה כרצונו. ברור הדבר שאם חז"ל היו קובעים אחרת הרי שגם טענה הפוכה היתה נשמעת מדי פעם: היינו שומעים על כסף שחשבנו שהוא מוקדש לצדקה, אך הנה בא "בעל החלום" למישהו ואמר לו שזו טעות, הכסף הזה הוא חולין ואין לו מעמד של צדקה, ולכן יכול הוא להשתמש בו כרצונו... חז"ל קבעו על כן, בהמשך למגמה של ספר דברים אותה ראינו קודם לכן – אפשר להשתמש בחלומות רק במקום שאין הם באים לגרום לשינוי הלכתי, או להתנהגות אתית אחרת מן המקובל על פי הדין והחוק שנקבע בכחות המודע של הנפש. "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין".