יש אנשים שאפשר להכיר דרך החיבוק שלהם. ביום חמישי יצא לי להכיר איש אחד כזה – וירש.

וירש הוא תלמידו של אושו, שהקים את היומניברסיטי בהולנד ורבים רבים עברו אצלו סדנאות מטלטלות של התפתחות פנימית. אבל אני לא. אני כידוע לא צמחתי בחצרו של אושו, אבל יש לי הערכה גדולה לו ולפועלו. וירש מבקר בארץ עכשיו וכך יצא שהוזמנתי להכיר אותו קצת יותר מקרוב. שלמה שוהם ידידי שלמד הרבה מוירש הכיר בינינו. וירש ואני דיברנו כמה דברים על אלהים ואנשים, על אהבה ומלחמה, וגם התחבקנו. וזה הספיק לי. אני יכול לומר עכשיו – וירש זה איש של אמת. אני יודע את זה מהחיבוק.

לחיבוק דומה אף כי מאד שונה זכיתי לפני כמה שנים מאדי-דה, הגורו המופלא שמוכר למי שקרא את "לילות פרא" כ"מורהו של מיקונוס". אדי-דה כבר עזב את הגוף באיי פיג'י הרחוקים, ואנחנו, דון ואני, זכינו להכירו בשנות קיומו האחרונות בגוף בשר עלי אדמות.
כשישבנו בקהל המצומצם באשרם שלו בקליפורניה הוא קרא לי לחיבוק. זה היה קהל של כמה עשרות אנשים בלבד, כולם מתלמידיו הוותיקים, כולם במדיטציה עמוקה עם הנוכחות העוצמתית שלו כגורו (והיתה לו נוכחות שאין דוגמתה) פתאום הוא סימן לי באצבע שאבוא אליו קרוב. ואז בלי אומר ודברים הוא חיבק אותי חיבוק ארוך ארוך. משהו כמו חמש דקות או יותר. ותוך כדי כך נישק אותי נשיקות קלות על הלחי. ואני זוכר את ההרגשה – אהבה פשוטה. בלי עיוותים ובלי בלבולים. משהו כל כך יפה ופשוט ואנושי. הוא נישק לי את הלב בפנים, ומאז ידעתי שאנשים יכולים לומר על אדי-דה מה שהם רוצים אבל אני הרגשתי אותו – וזה העיקר.

בעיני, אולי בגלל שאני בא ממסורת חסידית של מיסטיקה יהודית – העיקר נמצא בלב, ובעיקר – בפשטות ובענווה של הלב. אינני מחפש אותות ומופתים – אני מחפש אנשים. אנשים של אמת. בעיני זה הנס הכי גדול – כשאתה נהיה בן אדם!

ככה מסופר על הרבי מקוצק, שכשסיפרו לו על רבי אחר שעושה מופתים וניסים ונפלאות הוא אמר להם "תשאלו אותו אם הוא יודע גם לעשות את הנס הכי גדול – לעשות בני אדם" – והכוונה לא לייצר בני אדם כמו שמייצרים גולם, אלא להיפך, לקחת גלמים (הו, כמה גלמים מסתובבים ברחובותינו… גולם, כמובן מלשון חומר גלם – משהו שאפשר לתת לו צורה…) ולהפוך אותם לבני אדם של אמת.

אז הרגשתי את זה אצל וירש גם. לגמרי אחרת מאצל אדי-דה, אבל משהו בפשטות הכנה והאוהבת שקרנה ממנו היה לי מספיק. אשרי הדור שהוא חי בו.

בקרוב תגיע לארץ עוד אישה שאני יכול לומר שאשרי מי שזכה להכיר אותה, כי עוד יספרו בה נפלאות: סבינה ליכטנפלץ, מי שיסדה לפני שלושים שנה את קהילת תמרה בפורטוגל. סבינה תגיע לארץ ותעביר שיחה מיוחדת בנביעה ב 28 למרץ, וגם סמינר יחודי של שלושה ימים שיתקיים כאן, אצלנו בבית אורן ב 29-31 למרץ. פרטים תוכלו למצוא כאן, וההרשמה כבר התחילה בעצם.

• סבינה היא אישה חכמה, עם אומץ מופלא וחקירה מרתקת שלא נרתעת מלחקור אחר האמת גם באופנים שאחרים היו מפחדים מלחקור שם. הקהילה שהיא הקימה היא מקום שהפך לגן עדן, גם פיזית וגם רוחנית. ממש. מופלא הדבר. והכל צמח מהבנה עמוקה שיש להתייחס אחרת לגמרי גם ליחסים שבין המינים וגם לשאלת הכסף בעולם. 

אז תשמעו – אם אתם יכולים – אל תפספסו את הסמינר הזה. הוא יאתגר אתכם, יחשוף אתכם לעצמכם, ויכול להוות נקודת מפנה אמתית בחייכם.

• וזה גם המקום לומר שאם אתם מחפשים אלטרנטיבה לליל הסדר – תוכלו למצוא אותה אתנו ביער הפיות בבית אורן. וגם על זה עוד נפרסם פרטים בקרוב.
• אבל לפני הכל – סדר טו בשבט יחול השבוע, וכאן תוכלו למצוא מאמרים שלי הקשורים לנושא.
• נביעה מזמינה אתכם לבוא לסדר טו בשבט ולשיעור יסודות הרוח העברית שאני אמסור מייד אחריו, ובו אתיחס לנושא הקהילה כעקרון רוחני, וגם אסכם את העקרונות המרכזיים של יסודות הרוחניות העברית. זה קורה ביום רביעי הקרוב, 8 לפברואר. להורדת טופס הזמנה מיוחדת לערב הזה (ללא תשלום) - כאן
• עוד דבר טוב שקורה זה סופ"ש במדבר יהודה במסגרת העבודה של "אור עברי" שמוציא שותפי לדרך שמואל שאול במסגרת שבתוני נביעה, במסלול לשמאניזם עברי. שמואל יקח אתכם ללב הפנימי שלכם ושל המדבר, ולתוככי מערות אפלות – שרק בהן ניתן לראות כה בהיר אל הלב באפלה המוחלטת של המרחב החיצון. פרטים -פה.
• ההרשמה לסמסטר ב' בנביעה בעיצומה. תוכלו לראות את התכנית העשירה כאן - ולהצטרף אלינו. כי נביעה זה דבר שקורה, ביופי ובשמחה רבה. ואתם עוד לא חלק מזה?

עד כאן להפעם. תחבקו עצים לכבוד טו בשבט, וגם אנשים (בהסכמתם כמובן) ותנו ללב שלכם להרגע. לב פשוט הוא דבר קדוש. לב מיוסר ומתגונן זה דבר יותר מידי שכיח.

אוהד

את הבוקר הראשון של 2012 פתחנו יחד עם חברים קרובים מקהילת תמרה במערות קומראן. אנשי קומראן קראו לעצמם "כת היחד", ואנחנו באנו ביחד, כמה יהודים, ערביה אחת, שני גרמנים ופורטוגזית אחת, חברים קרובים ואוהבים, שבאים להתפלל יחד במקום בו נמצאו המגילות הגנוזות.

באנו לפנות בוקר כדי להתפלל ולערוך טקס בעת הזריחה של השמש החדשה על העולם החדש של שנת 2012. שמחה גדולה פרצה ושטפה מתוכנו. אני ניגנתי בגיטרה וכולנו שרנו אל הרוח ואל השמש העולה, והציפורים מחאו כפים במשק כנפי היונים בין צוקי המדבר.

2012 מביאה רוחות של שינוי. שינויים גדולים במערכות שנהגו לנהל את העולם עד כה. במיסטיקה היהודית הקדומה היו קוראים לזה "חילופי משמרות של המלאכים בשמים". כלומר – הכחות שניהלו את העולם זזים ומפנים את מקומם למערכת כחות חדשה. כולם – מלאכי עליון. אבל עכשיו נכנסת סדרה חדשה לפעולה. תוכנה חדשה למחשב העל שמנהל את המציאות הוירטואלית בה אנו חיים יום יום.

אלא שיש מי שמפחד משינויים, ויש מי שמאמץ אותם בשמחה. בסוף 2011 ראינו כיצד קבוצות שונות בארץ חרדות לגורלן אל מול השינויים הגדולים שבמציאות. החרדים חרדים מכל שינוי. מבחינה היסטורית היה כידוע זה החת"ם סופר שנבעט מהשינויים שהכניסו הרפורמים ליהדות וקבע שמכאן ואילך אסור יותר לשנות כלום ו"חדש אסור מן התורה". זה כמובן היה בעצמו חידוש גדול… כי היהדות התחדשה והשתנתה כל הזמן. כל דבר משתנה, אבל מי שמתנגד לשינוי ואינו מקבל אותו בברכה נלחם בדרך הטבע ויוצא מזה כשידו על התחתונה.

בטבע בנוי על מחזוריות ספיראלית ויש בו שינוי מתמיד. היא – רוח הטבע – האלה הגדולה – השכינה – כל הזמן נעה. מי שמנסה להתכחש לכך דומה לאותן נשים מבוגרות שמנסות בכל כחן להתכחש לשינויים שהזמן מביא בחיקו עם מתיחות פנים ושאר ניתוחים קוסמטיים שמנסים כאילו לעבוד עלינו. כך החרדים נראים בעיני: יהדות עם מתיחת פנים ושדי סיליקון. זה יוצא די מכוער, למען האמת.

היה זה רבי צדוק הכהן מלובלין שכתב במאה ה19 כי היות ועל פי תורת הסוד יש הקבלה בין העולם העליון והעולם התחתון ("מלכותא דארעא כעיין מלכותא דרקיעא"), ובין התורה והמציאות – חייבים לומר שהשינויים המתרחשים בעולם משקפים שינויים בתורה ובעולמות העליונים.

מה זה אומר? זה אומר שאם בעולם התחתון כבר מזמן קרתה המהפכה הפמיניסטית למשל, אז לכל מקובל אמתי חייב להיות מובן שזה מעיד כאלף עדים על שינוי עמוק במעמדה של השכינה (פרצוף נוקבא) בעולמות העליונים. יש צורך להפנים את השינוי התחתון וללמוד ממנו על מה שבאמת קורה בעולמות העליונים – אבל את הממסד הדתי זה הפחיד, והוא, כלמוד טראומות מן העבר, התכווץ וקפא. תגובה פוסט-טראומטית ידועה.

בעולם התחתון משטר מלכותי למשל זה כבר מזמן "פסה". ההיררכיות העתיקות כבר לא מחזיקות כיום עוצמה אמתית והמלכים הכל יכולים נופלים בזה אחר זה. העוצמה מתחלקת כיום באופנים אחרים – והיחס בין מנהיג ומונהגים איננו מושתת עוד על יחסי אדון ועבדים. זה כמובן אומר הרבה על שינוי עמוק במערכת הקבלית העליונה, וזה אומר שגם לאלהים כבר לא לעניין להתייחס כאל "אלינו מלך העולם", אבל היהדות האורתודוקסית מתעקשת להמשיך ולהתייחס לאלהים כאל אדון ומלך כל יכול. לדעתי זה אפילו קצת מעליב…

בעולם שבו יש זכויות לפרט, שבו חופש הבחירה וזכויות האדם הם סוג של ערכים שגם משטרים שלא פועלים לפיהם באמת מנסים לפחות להראות "כאילו" הם כן, כי זה מה שנחשב נכון – בעולם כזה שבו שלום נחשב לערך נעלה ולא המלחמה, ששוויון הוא ערך מועדף ולא אפליה – בעולם כזה אין מקום כבר להחזיק במפות הישנות של העולמות העליונים. כי המפות הישנות בנויות על הנחות יסוד שאינן פועלות כבר בעולם התחתון, ומן הסתם – גם לא בעולם העליון. כלומר – בעולם הפנימי. כי ה"עליון" הוא "פנימי", ולא באיזה מקום בקוסמוס למעלה.

במפות הישנות יש היררכיה אינהרנטית בין המלך ובין העם, בין הגבר והאישה ובין מי שהוא "משלנו" ומי שהוא "לא משלנו". אבל אם העולם התחתון כבר השתנה מזמן – זה אומר שהתרחשו כבר שינויים בעולם העליון ואף בתורה העליונה, ומי שאוחזים במפות הישנות ומנסים לנווט לפיהן דומים למי שמנסה למצוא את מחלף השלום במפות של תל אביב הישנה. זה שמחלף השלום לא נמצא שם לא אומר שהוא טעות. זה רק אומר שהמפה לא מעודכנת.

אני רואה את מה שקורה לעולם החרדי כיום ומתמלא ברחמים. לבי נכמר. איזה צער פנימי צריך להיות בנפשו של מי שיורק על ילדה חמודה ודתיה בת שבע או במי שמתלהם בכל מיני התלהמויות המאפיינות את ההתנהלות היהודית בשנים האחרונות. ברור לי שמאחורי האלימות הזו יש מצוקה גדולה. מאחורי הכעס יש פחד. פחד מחדלון. פחד מלגלות שכל עולמך איננו רלוונטי עוד. מעטים הם שמסוגלים לאמץ את השינוי וללמוד את החדש.

אבל מה שקורה עכשיו בעולם של 2012 זה שינוי. שינוי עמוק שכבר מבעבע ועומד לשטוף את המציאות. מה שקרה לחרדים עם המפות הישנות שלהם, עלול לקרות גם לכל מי שידבק במערכות הערכים החילוניות הישנות שהביאונו "עד הלום", בכלכלה, בחינוך באקולוגיה, בחברה ובממשלה.

אנחנו חייבים להבין שהמפות הישנות כבר לא יכולות לקחת אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע, וצריך להוריד עדכונים. גם עדכוני תיאולוגיה, וגם עדכונים הנוגעים להתנהלות של חיי היום יום, בנושאים  הקשורים לכסף, למין, לחברה לקהילה ולערבות אנושית הדדית.

אחד האנשים שמקדם את השינוי ועובד לקראתו כבר שנים רבות בעולם הרוח הוא אחי ורעי האינדיאני ארקן, שנחת היום בארצנו. מדיסין מאן אמתי שאיננו דבק בעבר אלא מביט אל העתיד כדי ליצור יחד עולם נכון יותר – כפי שהרוח הגדולה של המסתורין האלהי הגדול מנחה את המציאות לקראת שינוי וטרנספורמציה מבורכת.

ביום רביעי הקרוב יעביר ארקן טקס מיוחד לתלמידי נביעה בשעת המנחה הקבועה בה כל הלומדים וכל המורים מתכנסים לשעה של חיבור חוויתי אל הרוח. והפעם – ארקן ינחה אותו.

ולקהל הרחב יהיו גם כמה מפגשים של עומק עם ארקן, כולל סדנת סופ"ש בבית אורן – פרטים והרשמה – פה.

מי שמתעניין לפגוש מורה "אינדיאני" אמתי וללמוד ממנו –  כדאי שישנס מתניו ויבוא.

להתראות

אוהד

פינת ההמלצצה:

• חן עין הבר מלמדת את שיטת ההתמקדות. חן סייעה לנו הרבה בעבר בהנחיית סדנאות "בסוד הכרובים" וכיום היא מורה בנביעה במסלול לאהבה ומיניות מקודשת. היא פותחת קבוצה חדשה של לימודי התמקדות ואני יכול להמליץ בלב שלם שטוב וכדאי ללמוד איתה.
• עוד בחור כארז שאני יכול בלב שלם להמליץ על העבודה שלו זה ברוך רז. את ברוך אני מכיר היטב היות והוא עבר תהליכים משמעותיים ועמוקים בקבוצות הגברים שלי וכיום הוא מחנה מצויין של קבוצות גברים בפני עצמו. ברוך פותח קבוצה חדשה לגברים באזור המרכז. פרטים אצלו 054-4615293

נביעה נובעת בגדול. לפני שפתחנו את נביעה לא ידעתי מה הולך להיות. האם יתמלאו החדרים? האם האנשים שיבואו יהיו מתאימים? האם והאם והאם… כי כזה אני. גם חוזה וגם ספקן. גם אופטימי וגם זהיר.

אבל עכשיו כבר זמן להודיה. אפילו שהדרך רק התחילה – ההתחלה ראויה! הכיתות מלאות אנשים, והאנשים – אנשים טובים! נאים התלמידים בעיני. אני נהנה ללמד, אני מרגיש איך עצם העניין שעברתי ממצב של ללמד שיעור פה ושיעור שם למצב בו יש "אקדמ>יה עברית של הרוח" עם המשכיות וסוג של סדר ורצינות (לא כבדה), מביא גם אותי לאפשרות פנימית של חידוד ודיוק ההוראה שלי. וזה מבורך.

אני נהנה גם ללמד, ולדעת שבמקביל לשיעור שלי מתרחשים בנביעה גם שיעורים אחרים, של חברים שלי, של שותפים אמתיים לדרך, של מי שהיו לפעמים גם תלמידים שלי וגדלו להוראה, ובעיקר של אנשים שאני תומך לגמרי בכל מה שהם מלמדים. לראות בהפסקה אנשים יוצאים מהכיתות עם ברק בעיניים ותחושה של משהו אמתי שקורה פה זה תענוג גדול.

אני מודה להויה הגדולה. אני מודה לחברים שהולכים אתי בדרך, לתומכים, הגלויים והנסתרים, בחומר וברוח, שהעלו אותנו כולנו על מסלול מפואר כזה.

הקמת הפרוייקט של נביעה דרשה צירוף נדיר של אנשים לא מעטים שבאו ממקום של נדיבות רוח. אנשים שנתנו כישרונות יוצאי דופן, וגם כסף אישי, כדי שהחזון הזה יתממש. וזה אכן מתממש! ועל כך כולנו מלאי תודה.

ועדיין – עבודה גדולה לפנינו. אני מלא הודיה, וגם – עובד קשה, וגם – יודע שזו לא העבודה שלי \שלנו שמייצרת את הדבר הזה שנקרא נביעה, אלא זה בגדר של "הארון הנושא את נושאיו": חז"ל טענו שארון הקודש לא ישב כמשקל על כתפי הלוים שסחבו אותו. הם היו צריכים אמנם להטות שכם ולהסכים לשאת את הארון, ואז – הארון היה מתרומם ואף מרומם אותם. הארון היה נושא אותם ולא הם אותו – אבל כל זאת – רק אחרי שהם הסכימו לשאת בעול ושמו כתף. כך הרגשתי ביחס למשא נביעה. הנביעה נובעת מים חיים ומשקה את חופרי הבאר, ואשרינו שכך הוא.

***

הפוסט הקודם שלי שעסק בפרשת קצב זכה לתגובות רבות מכם – הקוראים. רוב התגובות נשלחו אלי ולא נרשמו כתגובה בדף באתר, וחבל. היו ששבחו וראו בזה "מילים כדרבנות" (הביטוי חזר על עצמו בכמה תגובות) והיו שהזדעזעו וכעסו והתנגדו מאד. אני לא מאלו שחושבים שכולם צריכים להסכים איתם. אני כתלמיד לחכמים מכיר בחשיבותה של המחלוקת, כשהיא לשם שמים. כלומר – כשכל צד שומע באמת מה אומר הצד השני, ובאמת רוצה לברר את האמת, ולא דווקא לצאת מנצח. אצל לא מעט מהתגובות שבטאו כעס כלפי הדברים שכתבתי הרגשתי שלא באמת קראו מה אני אומר. כאילו המאמר הקצר ההוא לחץ להם על כפתורים שהניבו תגובה אוטומטית של כעס ותוקפנות, תגובה שאיננה קשובה באמת למי שאני ולמה שאמרתי. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב על החולקים עליו: :"הם יצרו לעצמם נחמן כזה, דמות כזו של נחמן, והם חולקים עליו. והאמת היא שעל הנחמן הזה גם אני חולק…".

אז למען הסר ספק: אונס = רצח בעיני. אין שום הצדקה לאונס כשם שאין שום הצדקה לרצח. ברור? כדי למנוע מקרים עצובים כאלו עלינו להבין לא רק את הקרבן, אלא אף את התוקפן ואת עולמו הפנימי, ולא להסתפק בלומר שהוא רשע ואלים ושוביניסט. אם לא נעשה זאת לעולם לא נבין מה מוליך אנשים לפשע. זה נכון כלפי כל פושע, ובפרט כשהוא היה הנשיא של המדינה שגם אני נמנה על אזרחיה. בעל כרחי – הוא היה גם הנשיא שלי. המאמר בא לומר שכשהנשיא הוא פושע – הוא לא רק אדם פרטי. הפשע שלו מייצג בעיה אנושה בחברה כולה. זה פשוט. אחרת אדם כזה לא היה הופך לנשיא. ואני מבקש להצביע על כך שלא רק שיש לנו כחברה בעיה קשה של אלימות, ושל דיכוי נשים (על זה הרי מדברת גם התקשורת השכם והערב. לא צריך אותי בשביל זה), אלא שיש לנו בעיה עמוקה יותר של רדידות משוועת בכל הקשור למערכות יחסים. וזו בעיה עולמית, לא רק ישראלית. התרבות שלנו לא קלטה עדיין שמערכות יחסים זה דבר שכדי שיצליח הוא דורש לא רק "משמעת וחוקים" אלא רמה גבוהה של אינטליגנציה רגשית ושל אינטליגנציה ארוטית. יש כזה דבר – והוא עדיין לא נלמד בשום מערכת חינוכית, לצערי הרב. לכן רוב החברה שלנו מתוסכלת מהבחינה הארוטית (כשאני אומר "ארוטית" אני לא מתכוון רק מינית – אלא לכל הקומפלקס הרגשי-תודעתי-יצרי שכרוכים בו געגועים עמוקים לקרבה ואהבה ואחדות, שלרוב אין להם מענה גם במסגרת הנישואין הרגילה של רבים וטובים).

דרך חיים רוחנית מחייבת בעיני יכולת התבוננות על עולמו הפנימי של "האחר" מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, גם אם ה"אחר" הוא הנשיא לשעבר, וגם אם הוא מחבל פלסטיני וגם אם הוא מתנחל לאומני. פשוט כי הוא אדם, והוא חלק ממרקם החיים שגם אתם ואני חלק ממנו. לכן המחלה שלו היא המחלה שלי (כפי שהיה אומר כל איבר בגוף כלפי מחלתו של איבר אחר באותו גוף) ולכן הריפוי שלו הוא חלק מהריפוי שלי. במובן זה גם קצב הוא אני, וגם א' ממשרד התיירות היא אני. אינני סבור לרגע שקצב (שהוא חלק ממני) לא צריך לשבת בכלא. שם מקומו! אולי אמנם לא באגף ה"תורני" דווקא, אלא באגף שיעזור לו להבין את עולמו עמוק יותר. הייתי שמח שהאסיר קצב יזכה להשתתף למשל בתכנית מדיטציית ויפסנה, כשם שקרה במספר בתי כלא בהודו, בהם גם אסירים כבדים החלו לגלות כך את עולמם הפנימי, כתוצאה מריטריט ויפסנה שהוצע להם חינם בכלא. למשל.

ועכשיו מספר הודעות:

• ב 21 לחודש נערוך כדרכנו בחמש השנים האחרונות טקס הדלקת אש קדושה. טקס "אורקו-וורנקה" מתרחש בו זמנית בכתשעים מקומות סביב הגלובוס, כולל סין וטיבט, ועוד עשרות מקומות באירופה והאמריקות. אנחנו נדליק הפעם את האש שבדרך כלל אייל ורונית קופליס מחזיקים  – במגידו – וגם נדליק ליידה נרות חנוכה. 21 לחודש בשעה 3 אחה"צ למשך כמה שעות. הטקס לא כרוך בתשלום כלשהו, רק נוכחות של הלב. המעונינים להשתתף תתקשרו אלינו לתאום 052-6109713. בנוסף יש אש קדושה בהר תבור, בג'אבל מוכבר ליד ירושלים, בבית לחם ובעוד מקומות בארץ.

• ארקן הוא מדיסין מאן ומורה רוחני גדול המלמד בדרך האינדיאנית. הוא גדל בפרו ועבד שם כמרפא שמאני מסורתי שנים רבות. לאחר שעבר לצפון אמריקה אומץ על ידי שבטי הלקוטה כמורה והוסמך להנחות טקסים גם בדרך שלהם. אבל מעבר לכל זה – ארקן הוא אישיות עמוקה, חכמה ולא דוגמאטית. אנחנו חברים קרובים כבר שנים רבות, ודברים רבים למדתי ממנו. אני שמח לבשר שהוא מגיע לביקור בארץ ויעביר אצלנו בבית אורן סדנה. הסדנה כמובן בשפה האנגלית. מאד מומלץ למי שכבר למד עם ארקן לבוא שוב ולהעמיק, כי הוא לא חוזר על עצמו…
  הסדנה עם ארקן תתקיים בבית אורן בשישי-שבת 13-14 לינואר. פרטים על הסדנה הזו ועוד אירועים שיתקיימו עם ארקן אצל אייל קופליס – כאן. להרשמה – זואי 054-4540276. ארקן הוא אחד מהמורים הקשורים לנביעה מיום הקמתה ברוח, ולכן לכל האירועים תהיה הנחה לתלמידים הרשומים בנביעה.

• 23-24 לחודש דון תלמד בכינוס הנשים של "האוהל האדום" ואני אלמד בכינוס הגברים של "אתגר שיווה".

• גם דון וגם אני מקיימים מפגשי יעוץ והדרכה אישיים עם גברים, נשים וזוגות. המעוניינים בתהליכים אישיים – מוזמנים לפנות אלינו במייל (אני: moc.liamgnull@evolabak \  דון moc.liamgnull@3nwadretsis )
• מאמרים עם זוית אחרת על חג חנוכה תוכלו למצוא (כמו תמיד) באתר שלנו.

תכף שבת
שבת שלום
אוהד

קצב, נשיא מדינת ישראל הורשע באונס ונכנס למאסר. עם המאסר המתוקשר הזה עברה החברה הישראלית כולה קתרזיס משחרר של עריפת ראשים ציבורית, וחזרה לשגרת יומה. שגרת יומה של אותה חברה ישראלית-מערבית תייצר בקרוב את המנהיג הבא שיחטא בניצול מיני, כי קצב או קלינטון או הרב מוטי אילון או הרב גפני בשעתו אינם תופעה של סטייה פרטית. כל אלו ואחרים הם תוצרים מובהקים של חברה שלמה שקשה לה להודות בכך שאין היא יודעת מה לעשות עם כל הנושא הזה של מין וזוגיות.

בתפיסה החסידית כאשר מנהיג חוטא הוא לא מייצג בכך רק את עצמו הפרטי אלא גם רבדים בלתי מודעים של החברה אותה הוא מנהיג: "אשר נשיא יחטא… לאשמת העם, כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש אחד, כמו משה רבינו עליו השלום עם דורו, כן כל דור ודור לפי דורשיו, והדורשין לפי הדור" (הבעל שם טוב על התורה, לפרשת ויקרא)

החברה שלנו עדיין מנסה לחלום לעצמה חלומות שווא, השאובים מסיפורי הילדים החינוכיים כביכול עליהם גדלנו – חלומות על אנשים שהתחתנו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. בפרט נכון הדבר ביחס לדמויות ציבוריות – מנהיגים פוליטיים או דתיים – שמהם דורשת החברה באופן די מלחיץ לנסות ולקיים בפועל את המיתוס הזה ולהציג, לפחות כלפי חוץ, את עצמם כ"משפחה למופת".

כולנו יודעים שבמציאות הריאלית החברה המערבית כולה רחוקה מאד מלענות על ציפיות אלו: אחוזי הגירושין גבוהים מאד. גבוהים מהם אחוזי הבגידות והרומנים הסודיים (בפרט אלו שלא נחשפים: יש הטוענים כי שלושה מכל ארבעה זוגות בארץ מתמודדים עם בגידה). גבוהים משניהם אחוזי הזוגות החיים אמנם יחד, אך חייהם הזוגיים נטולי שמחה ונטולי תשוקה. לפעמים הם אף נטולי אהבה.

שום דבר לא מצדיק בעיני אונס, כמו גם כל גילוי אחר של אלימות וכפיית רצונו של אדם אחד על זולתו. אבל האם שאלנו את עצמנו מה יכול היה כבר אדם כמשה קצב לעשות עם הדחף המיני הגדול שלו? האם אנחנו באמת חושבים שיחסיו עם גילה אשתו אמורים היו, או מסוגלים היו, לספק את כל  צרכיו המיניים ואת כל כמיהתו לכל מה שאישה מייצגת? אם התשובה על שאלה זו שלילית, כי אז מה היינו מציעים לו לעשות?

להתגרש ולמצוא אישה אחרת? אולי… אבל רוב הסיכויים שזה היה מסבך את מצבו מאד (כי הרי הוא היה שבוי בצורך להראות שיש לו "משפחה טובה" כפי שדורשת החברה בה גדל).  וחוץ מזה מן הסתם הוא היה משחזר את אותן בעיות גם עם האישה החדשה והסיפור היה חוזר על עצמו.

האם היינו מציעים לו לשכור, בדיסקרטיות, את שירותיה של נערת ליווי? אולי… אבל הרי היינו גם מאיימים עליו תוך כדי כך ש"כמובן אם נתפוס אותך, חביבי, עם נערת ליווי נערוף את ראשך"… ומעבר לכך – את הזנות אנחנו מחזיקים עדיין מחוץ לחוק, כי כחברה אנחנו עדיין חושבים שמין מותר באמת רק במסגרת הזוגיות המונוגמית המופלאה שלנו, גם אם היא לא ממש עובדת אצל רוב הזוגות הנשואים באושר ועושר…

בחברה שלנו אנשים רבים, גברים ונשים, נמצאים בלחץ אטומי בכל הקשור לצרכים המיניים שלהם ולכמיהות האינטימיות שלהם, שפעמים רבות אין להם מענה סביר בגבולות "הנורמה". נכון – הפער בין להיות מתוסכל מינית לבין לעשות מעשים של אונס, כפיה, שקר, וכזב הוא משמעותי, אבל האם החברה שלנו מוכנה לקחת אחריות על כך שתסכול מיני הוא מצב בילט-אין בתוכה? על כך שהיא מביאה את אנשיה (ומנהיגיה) למצבים בלתי סבירים? מצבים שבהם הם נאלצים לבחור בין תחושה של מוות פנימי בתוך גבולות הנורמה, לבין חציית גבולות הנורמה כדי להרגיש שהם באמת חיים? כשאותם אנשים אוזרים אומץ וחוצים לבסוף את גבולות הנורמה הם מרגישים בפנים כ"עבריינים" גם אם עדיין לא עברו על החוק, אבל הם כבר מאבדים פרופורציה ומאבדים בהירות ביחס למה נכון ומה לא נכון (כי ממילא החברה אומרת ש"הכל אסור").

אז הנה כמה עובדות בלתי מדוברות שלדעתי כדאי לשים אליהן לב:

1. מונוגמיה היא תופעה יחסית חדשה מבחינת המין האנושי. מחקרים חדשים טוענים כי בשחר הפרה-היסטורי של המין האנושי היינו הרבה יותר קרובים לצורת הסדר החברתי של קופי הבונובו (מכירים? אם לא אז חפשו באינטרנט מידע על חיי המין של קופי הבונובו, הקרובים ביותר מכל הפרימאטים לאדם מבחינת מבנה הDNA, ותגלו כמה דברים מעניינים).
2. מבחינה היסטורית, עם צמיחת הפטריארכיה, גברים לא היו מחויבים על פי רוב לחיות חיים מונוגמיים. זאת אף אם הם כפו מונוגמיה על נשותיהם, כנהוג למשל בחברה היהודית, המתירה לגבר לשאת מספר נשים ואינה מתירה זאת לאישה (בעולמם של יהודי המזרח, עליהם נמנה משה קצב, המונוגמיה נכפתה רק לפני כמה עשרות שנים על ידי חוקי מדינת ישראל)
3. שליטים ומנהיגים הם לרוב אנשים עם אנרגיה גבוהה וגם תשוקה חזקה. בין היתר משום כך שליטים ומלכים נהנו באלפי השנים האחרונות מחיי מין מגוונים. הם היו נשואים למספר נשים ובנוסף היו להם פלגשים ומאהבות רבות. כיום אולי רק צרפת נוהגת לראות בעין יפה את העובדה שהנשיא שלה עושה חיים… שאר מנהיגי העולם אמורים להחביא את תשוקתם ולגלם את מיתוס ה"משפחה למופת".
4. האדם הוא יצור מיני וככזה חייב הוא למצוא דרך לחיות חיי מין מספקים. כשאין הוא זוכה לכך הוא עלול להפוך מריר, נרגן, עצבני ואף אלים. הדבר נכון כלפי גברים ונשים כאחד.

קצב ושאר המנהיגים שנתפסו עם המכנסיים למטה אינם מקרים פרטיים בעיני, אלא יצוג של חברה חולה שלימה. חברה צבועה. חברה שמנסה להציג חזיון שווא, שהיא עצמה יודעת שלא באמת עובד. חברה שמשדרת גירויים מיניים לאזרחיה ללא הרף, אבל לא מאפשרת להם לממש את תשוקתם אלא בתוך מסגרת הנישואין המונוגמית הצרה, שלרוב איננה ממש מגלמת את ערס התשוקה אלא את הרס התשוקה.

ברור שאדם כמו קצב לא יכול להיות נשיא, ושעליו לשאת בעונש על מעשי האונס בהם הורשע. אבל אני חושב שכחברה הגיע הזמן שנכיר בכך שהקודים הבסיסיים שלפיהם אנחנו מנסים לפעול בכל הנוגע למיניות האדם לא באמת עובדים טוב עבורנו.

לדעתי ניתן היה ליצור חברה עם הרבה פחות מקרי אלימות בכלל (ולא רק עם פחות מקרי אונס) חברה עם הרבה פחות שקר ובגידה, אילו היינו חוסכים מעצמנו את הפוריטניות ומגלים מחדש את היופי, האהבה והחירות הכרוכים במיניות האדם מעבר לכבלי הדתות המונותאיסטיות.

למי היה אומץ לעשות את מה שעשתה נערה מצרית אחת בת עשרים, שצילמה את עצמה בעירום מלא ופרסמה את תמונתה באינטרנט המצרי כאות מחאה כנגד השתלטות האסלאם הרדיקאלי על קהיר?

Magda Alia al-Mahdy; Self Portrait

"תתבעו לדין את המודליסטיות שדגמנו בעירום בבתי הספר לאומנות עד תחילת שנות השבעים, החביאו את ספרי האמנות והשמידו את הפסלים העתיקים, ואז התפשטו ועמדו לפני המראה, ושרפו את גופכם, אותו אתם כה מתעבים, כדי להפטר לנצח מהעכבות המיניות שלכם – לפני שאתם מכוונים את השוביניזם המשפיל שלכם כלפי, ומעיזים לנסות למנוע ממני את חופש הביטוי"

כך כתבה מגדה עליה אל-מהדי בבלוג שלה. אין צריך לומר שמוסלמים השמרנים של מצריים גינו את מעשיה, אין צריך לומר גם שהיא קבלה איומים על חייה. לצערנו אלו דברים ברורים. מה שצריך לומר זה שגם השמאל המצרי התנער ממעשיה של מגדה, מחשש שהיא הפריזה לערער את המרקם החברתי במצרים וקראה תיגר גדול מידי על אושיות השובניזם הערבי. השמאל המצרי מנסה להתקדם בצעדים מדודים, בעוד מגדה עליה אל-מהדי קמה ופרצה כל גדר, ואמרה את האמת ישר בפרצוף. כדברי אחת הכותבות שהיטיבה לנתח את המצב – קהיר איננה עיר שלא יודעת צורתו של עירום נשי. להיפך – גם רחובותיה מלאים בפרסומות המנסות למכור מוצרי צריכה על ידי שימוש בתמונות של עירום נשי כפתיון. אבל מגדה לא מנסה למכור כלום. היא לא משחקת את המשחק המוכר של דפוסי הצריכה, שיש לו תנוחות גוף מאד מסוימות, בקהיר כמו גם בתל אביב. מגדה עומדת באומץ מול המצלמה, ברגליים חצי פשוקות ואומרת – זו אני.

אני מתפלל לשלומה של מגדה. אנחנו זקוקים למגדות כאלו שיקומו בעולם כולו ויגידו די. די לאופן הנורא בו מתיחסת החברה שלנו (כן, גם שלנו) לגוף האדם ולמיניותו. מצד אחד שמרנות דתית ומצד שני זילות וצרכנות חילונית.

בוידאו הזה מסביר שמחה יעקובוביץ' "הארכיאולוג העירום" כיצד כאשר החלה הנצרות להשתלט על העולם המערבי ולגנות את המין ואת הנשים – החלו מיד לשגשג בתי הזונות ברחבי האימפריה הביזנטית (סביבות דקה 21:00 והלאה).

הצטדקנות הדתית, המנסה להכחיש את הדבר הטבעי ביותר (ואולי גם היפה ביותר בתבל), מייצרת באופן מיידי בצידה השני תופעות של אלימות הכרוכות במין. כשלמיניות האדם אין מקום של כבוד – היא פורצת באופנים אחרים, אפלים, נצלניים וברוטאליים. בכיכר תחריר ביצעו חיילים מצריים "בדיקות בתולין" פומביות לנשים שנראו להן חופשיות מידי… שתי אצבעות של חייל מצרי נדחפות בפומבי אל גופן כדי לוודא אם יש שם קרום בתולין אם אין, וכל זה כביכול בשם הצניעות, בשם הדת, אללא ירחמו, ישמור השם ותרחם השכינה.

ה"צניעות" הזו, שאיננה אלא פחד איום של גברים בלתי מפותחים מפני היצרים המיניים הבלתי מטופלים שלהם עצמם החלה לכפות את עצמה אט אט גם ברחובותנו, החל מגינוי שירת נשים בצה"ל ועד לאוטובוסים הנפרדים ולריסוס תמונות של נשים בחוצות העיר. החרדים אומרים שתמונה של אישה, או שירת נשים מעוררת יצרים מיניים בגבר. ואני לא רוצה להתווכח עם זה בכלל, אלא דווקא לומר כן!

כן – אכן ביופין של נשים יש אלמנט ארוטי מובהק עבור המח הגברי (לפחות). כן – עירום נשי מעורר חשקים מיניים בכל גבר בריא. כן – גם שירת נשים יכולה להזכיר לגבר עד כמה נעים יכול להיות מגעה של אישה, שעצם נוכחותה מזכירה לו נשכחות, ומעלה בו לפעמים געגוע עמוק כל כך, שאין הוא עצמו יודע מה הוא.

אבל הבעיה איננה טמונה בעצם הגירוי, הבעיה טמונה בכך שגברים שלא זכו ללמוד את סודות האהבה המקודשת לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשהם מגורים, ולאן ניתן להוליך את התשוקה הזו. הדת המונותאיסטית ניסתה באלפי השנים האחרונות, ללא הצלחה מרובה, להדחיק את היצר המיני ולהמעיטו. אולם בד בבד עם ההדחקה המינית נוצרה גם בצידו השני של המטבע האלימות המינית. ואין מדובר רק באלימות כלפי האחר – יש פה גם, ואולי בראש ובראשונה, אלימות של גברים ונשים כלפי "עצמם החוטא" שראוי בעיניהם להלקאה עצמית.

הגיע הזמן להחזיר לעולם את התובנות הקדומות שהיו כאן בכל הקשור לארוס בריא ולמיניות מקודשת, לפני שקנאים מונותאיסטיים ניסו להעמיד אל זכר בודד (ונרגן במידת מה) ברום השמים, ואת עצמם כשופטי המוסר בארץ. לפני שהמלך יאשיהו השמיד את עבודת הקודש העתיקה של הקדשות מארץ כנען, ולפני ששמעון בן שטח רצח 70 נשים באשמה שעסקו בכישוף. לפני שהיהדות עוצבה בידי גברים שהפחד מהעוצמה הנשית שלט בהם – היתה בארץ כנען חכמה אירוטית שלא נשלטה בידי האשמה, הבושה והפחד.

כיום, נדמה לי שחובה עלינו להחזיר את החכמה הזו אל עצמנו, ולמצוא דרכים לחנך נוער באופן לגמרי אחר בכל הקשור לאהבה ומיניות – לפני שיהיה מאוחר מידי. גברים צריכים ללמוד כיום כיצד לחיות כגבר מלא חיות לצד אישה שמבורכת בעוצמה נשית, מבלי להרגיש מאויימים, ולהפך – להתבסם ולהתעלות מזה. גם נשים צריכות ללמוד כיום כיצד להכיל את העוצמה הנשית שלהן – שיש בה גם צד מיני בלתי מדוכא – מבלי להלקות את עצמן כפי שהן רגילות ומבלי לזלזל בעצמן. כולנו צריכים ללמוד כיצד להעלות את התשוקה עצמה לכדי חוויה רוחנית, שיש בה נעימות של קדושה וקרבת אלהים באמת.

כבר הרבה זמן שאני מתכנן להרים אירוע של פלאש-מוב טנטרי, שיתקיים פתאום באמצע הרחוב. ככה פתאום – אהבה! קשר. עדינות. תשוקה. נראות. חירמון. קדושה. עומק. התעלות. כל אלו יחד – באמצע הרחוב. בתל אביב. בירושלים. במנהטן. בברלין. ואולי, אם יקומו עוד נשים אמיצות כמו מגדה – גם בקהיר. (מי רוצה לעזור לי עם הפלאש מוב?)

***

• גברים שרוצים להיכנס אתי לתהליך עומק של עשרה מפגשים מוזמנים לפנות אלי בהקדם כי ההרשמה לקבוצת הגברים החדשה שלי תכף נסגרת. 052-6109713
• בתחילת ינואר יגיע ארצה ארקן ברייבהארט – שרבים מכם כבר שמעו עליו ממני וחלק אף זכו לפגוש. מדיסין מאן עמוק מפרו מהמסורת האינדיאנית ומורה רוחני בעל שיעור קומה. פרטים על המפגשים איתו אמסור מהמשך. זו רק הודעה ראשונה.
• איזה כיף היה לפתוח את נביעה בשבוע שעבר עם כיתות מלאות בכל השיעורים, עם מלא מלא אנשים טובים ואיכותיים שבאים ללמוד יחד את הדרך העברית אל הרוח. תודה גדולה להויה!

]]> http://kabalove.org/newsletter/women_nude/feed 2 http://kabalove.org/newsletter/sexdeath http://kabalove.org/newsletter/sexdeath#comments Sun, 06 Nov 2011 14:27:16 +0000 ‫אזרחי אוהד‬ http://kabalove.org/?p=2897

"ישבנו יחד ודיברנו על אלהים, שאותו כינה מיקונוס 'האחד הגדול'. צפינו בנשים ההולכות בסך, ומיקונוס דיבר בהרחבה על האיכות הרוחנית של אברי המין הנשיים באופן שהדהים אותי. כשהערתי בבדיחות שהוא נראה אובססיבי מעט בענייני נשים הוא ענה: "במה עוד היית מעדיף להגות מלבד בסקס ובמוות?"

"שאלה טובה" – הודיתי, ומיקונוס הניד בראשו קלות, והביט עמוק אל תוך עיני. לרגע הכל נעצר. שום קול, שום תנועה,אפילו נשימתי נעצרה…"

זהו ציטוט מתוך הספר "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, אותו הוצאנו לאור לפני שנים מספר. מיקונוס הוא אדם אמיתי, ובמסעות הלימוד שלנו זכינו, דון ואני, לפגוש בו וללמוד ממנו גם קצת. אשרינו מה טוב חלקנו שהתקרבנו לרבנו" היו שרים על כך הברסלבים.

 בהגותו של מיקונוס, העקרון הנקבי קשור למלאות, לחיים בכל עוצמתם, ומולו העיקרון הזכרי קשור לריקות, לאין, ובמובן זה – למוות. לכן מיקונוס אומר שם בספר: "נשים, אתה יודע, הן עצמן החיים, אבל כשגבר הולך לאיבוד בחיים מבלי להכיר את המוות שלו, הוא כבר לא גבר. אתה מבין למה אני מתכוון?" (לילות פרא, עמ' 128).

וכך יצא בשבוע האחרון שאני יצאתי שוב, בפעם העשירית (!) לעזור למורה הזן רושי ברני גלסמן בהנחיית ריטריט המדיטציה הבין-לאומי לנשיאת עדות באושוויץ-בירקנאו, ודון ארחה בארץ את באבא דז, שהעביר שיחה וסדנה (ששמעתי עד פולין כמה היתה משובחת) על עניני אהבה ומיניות מקודשת. אני יושב במדיטציה על מסילת הברזל במחנה המוות בפולין, והיא שתחיה ותאריך ימים מפזזת בחדווה בסדנאות שמרבות אהבה ותשוקה ושמחת חיים בארץ הקוידש.

הלילה אני חוזר ארצה ואצטרף כמובן לסדנאות של באבא דז ביום שני (למטפלים ומורי טנטרה בלבד, אצלנו בבית אורן) ושלישי בערב בתל אביב (לכווולם). שמעתי שבארץ גשום וקר… ופה, בפולניה – שמש נעימה. איזה עולם.

עולם הקבלה – פתוח לרגל שיפוצים!

זו הכותרת שהבריקה לי כשחשבתי איך לקרוא לערב המרתק שהולך להיות ביום רביעי במסגרת אירועי הפתיחה של "נביעה". אני אוהב קבלה, ולומד ומלמד אותה כבר יותר מעשרים שנה. בגיל עשרים ואחת נשלחתי על ידי האדמו"ר מבעלז להיות חבר בישיבת המקובלים הירושלמית "שער השמיים", והוא מינה לי מנטור פרטי, מקובל ממאה שערים, שיכניס אותי בסודות אותה חכמה. ימים ולילות שקדתי עליה מרותק. למדתי מפי ספרים ומפי סופרים כמו שאומרים, ואז עבדתי תחת הדרכתו של ר' יצחק גינזבורג בעריכת כתביו הקבליים. גינזבורג היה מורי ורבי כמה שנים טובות. יום אחד הוא הציע לי לעבוד איתו על כתיבת פירוש מקיף לכל קבלת האר"י. אבל זה היה כבר בימים בהם התחלתי לתהות על המשך דרכי, וסרבתי. יצאתי והלכתי לאוניברסיטה העברית ללמוד על הקבלה מזוית לגמרי אחרת, מפיהם של גדולי החוקרים: יהודה ליבס, משה אידל, יוסף דן, רחל אליאור… ואז פניתי לדרך חדשה, שהובילה להקמת נביעה כיום, כמוסד לימודי אחר, להעמקה בחכמה העברית המיסטית והשלכותיה בעולם האמתי.

אחת השאלות הגדולות בעיני קיימת בפער בין המפות הקבליות של העולמות העליונים ובין החוויה הישירה של אותם עולמות וגם – ההסתכלות פקוחת העיניים על העולמות התחתונים. כי הרי יש קשר בין עליונים ותחתונים. קשר עמוק ושיקופי. וככה נולד מסלול הלימודים למקובלים חדשים, ולמקובלות חדשות. ליום רביעי ביקשתי ממספר אנשים חכמים במיוחד שאני מרגיש שאני רוצה לשמוע באמת את הלך מחשבתם, לפתוח את הדיון על יצירתה של קבלה חדשה. ד"ר מלילה הלנר-אשד, שכתבה את הדוקטורט שלה על חוויית ההתעוררות המיסטית בספר הזוהר, תומר פרסיקו, חוקר הדתות שכבר קנה לעצמו שם כהוגה מרתק עוד לפני שסיים את עבודת הדוקטור שלו, וד"ר אלחנן שילה שכתב את הדוק' שלו על הקבלה בכתבי שי עגנון. הם ואני, יחד עם שמואל שאול, עמיתי להקמת נביעה, נפתח את האפשרות לחדש ולשפץ את המפות שנרשמו במאה השש עשרה. אולי המקובלים של היום נוסעים לפי GPS  רוחני לא מעודכן ולכן דופקים את הראש בקיר כל כך הרבה פעמים, עם אמירות גזעניות, או מיזוגניות, המבוססות כביכול על "תורת האמת" כפי שקרא הרמב"ן לחכמת הקבלה?

אני מאד מזמין אתכם להצטרף לערב המיוחד במינו הזה שיתקיים במכון מופ"ת ביום רביעי הקרוב. פרטים – כאן.

זהו. אני משלם את החשבון בבית הקפה בקרקוב ומזמין מונית לשדה התעופה.

נתראה בארץ כנען.

אוהד

בחרנו בשי אביבי כמי שיכול לשאול אותנו שאלות טובות ובלתי צפויות, כי הוא מצדו מכיר אותנו קצת, וכל עמישראל מכירים גם אותו קצת… ואני ממתין בציפיה דרוכה לראות מה הוא הולך לשאול אותי, או את שמואל, או את ד"ר מיכה אנקורי, או את אילניה קור או את לילך שמיר מחר, ביום רביעי בערב. זה מרגיש לי כמו משחק טלויזיה טוב. אין לי מושג מה הוא ישאל, אילו קושיות הוא יקשה – ואני מוכן ומזומן לאתגר. נראה לי כיף.

מתי ואיפה זה יהיה? מחר, יום רביעי, 26 לאוקטובר, שש עד תשע וחצי בערב, במכון מופ"ת שבקריית החינוך, ליד צומת גלילות.

במהלך אותו ערב אני אתן שיעור תמציתי על הקשר בין מחאת האוהלים העולמית ותפיסות תיאולוגיות חדשות שחייבות לצוץ, ואז יאיר דלאל, האומן שאין שני לו בעוד ובכינור, יעלה ויבוא עם אנסמבל נביעה בקטעים מוזיקאליים, ואחרי כן – פאנל בהנחיית שי אביבי על ההבדל בין היהדות והקבלה ובין הדרך העברית שאותה אנחנו הולכים ומייסדים… וגם – שאלות על אהבה. תמיד אהבה.

הנה הקישור להזמנה: הכניסה חופשית.

♦ ערוץ 1: במוצאי שבת שודרה תכנית בערוץ 1 על תפילה בטבע עם עמיתי שמואל שאול. התכנית צולמה לפני כמה שנים, אבל שודרה עכשיו, והיא לדעתי נוגעת עמוק, באיך ניתן לצאת לטבע כחוויה רוחנית. הנה הקישור – כאן

♦ ערוץ 2: וממש למחרת, ביום ראשון, התראיינתי אני בשידור חי בערוץ 2, על הקמת נביעה – האקדמיה העברית של הרוח. מה אתם אומרים? הראיון יצא בסדר? תראו כאן (אם במקרה הקישור לא עובד, זה באתר של רשת, בתוכניות, "סוד החיים הטובים" תכנית 59, על ההתחלה)

♦ בפסטיבל זורבה הבודהה בו השתתפנו בחג זכינו לייצר עבור נביעה מתחם יפה, מזמין וכיפי. (אני חייב לומר שאחד הבונוסים הנפלאים של הקמת נביעה זו העבודה המשותפת עם צוות כל כך נפלא של אנשים, מוכשרים וכיפיים, שפשוט עצם תהליכי ההקמה עוברים עלי בהנאה רבה!) היו במתחם תכנים מופלאים ועמוקים שנתנו חלק ממורי נביעה, וגם זכינו לעשות קבלת שבת לציבור ענק (אולי אלף איש היו שם) מעל הבמה המרכזית של הפסטיבל. קבלת השבת היתה שזורה במוזיקה מתוך האלבום החדש שלנו "מתהו ממש" ומי שרוצה להקשיב לו או להוריד את השירים יכול לעשות זאת כאן.  ♦ תמונות מקסימות מהפסטיבל תוכלו לראות כאן

לסיום אני רוצה להזכיר עוד שני דברים:

1. אני פותח קבוצת גברים חדשה באזור יערות הכרמל וההרשמה לקבוצה כבר החלה. אז גברים שמעונינים להכנס לתהליך עמוק אתי – זו ההזדמנות. כתבו לי: moc.liamgnull@evolabak
2. באבא דז מגיע ארצה ויהיה אורח של "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" – פרטים על הסרט בו הוא מככב, ועל הסדנאות שהוא יעביר תוכלו למצוא באתר שלנו – כאן. כתבה שלי עליו התפרסמה הבוקר במעריב כאן

זהו.
בסופ"ש אני יוצא שוב לפולין, לקחת חלק בהנחיית ריטריט המדיטציה הבין לאומי לנשיאת עדות שנערך כל שנה באושוויץ-בירקנאו (אפשר עוד להצטרף ברגע האחרון).

שלום

אוהד

איש אחד ישב לפני כמאתים וחמישים שנה בעיירה הפולנית ברודי, וכתב הערות קטנות בשולי הגיליון של ספרי הקודש, הערות שלא היו מביישות כיום אף אחד שעוסק בטנטרה או בכל שיטה רוחנית-מינית. אבל באותם ימים – בשלהי המאה השמונה עשרה בפולין – לכתוב את מה שהוא כתב, או אפילו להעיז רק לחשוב את מה שהוא חשב היה מעשה של תעוזה גדולה.

את הכתבים שלו מצאו מלומדי העיירה שקלוב, המתנגדים החריפים לחסידות (הקבוצה השמרנית שהתנגדה לחסידות הבעל שם טוב ותלמידיו, שעשתה ככל יכולתה כדי לגנות ולבזות ולנדות כל מי שהעיז להביא דבר חידוש שיש בו משום קריאת תיגר על שמירת ההלכה הקפדנית) – והם שפרסמו אותם ברבים, לא כי הסכימו עם מה שכתב האיש, אלא להיפך – כדי להראות ברבים כמה נבזים וחסרי מעצורים הם החסידים האלו.

החסידים מהרו לומר שאין הם מכירים את האיש, ואין הוא מייצג את תורתם. וחבל. לעניות דעתי בדיוק אז החלה החסידות לאבד את תעוזתה – כאשר מיהרה לנסות ולהניח את דעת המתנגדים ולומר שדברי 'כפירה' שכאלו "לא בבית ספרנו", ושהיא נאמנה להלכה לגמרי. כך החלה ההתדרדרות של התנועה החסידית שהפכה כיום לתנועה היותר שמרנית ביהדות, שפתיחות הדעת, חשיבה בלתי דוגמתית ותעוזה רוחנית ממנה והלאה.

אבל אותו האיש, שמו היה ר' לייב מברודי. והוא כתב כמה דברים מרתקים. כמו למשל שמי שיודע לקיים מין רוחני איננו צריך לצום בתשעה באב כי על ידי הזיווג הוא וזוגתו יכולים להמשיך הרבה יותר אור ושפע לעולם מאשר מה שעושים המתענים… או כמו למשל הסיפור שסיפר על עצמו איך שפעם זכה לראות אישה עירומה טובלת במקווה, והמראה הזה דווקא השרה עליו השראה עליונה וקדושה… או כמו למשל ההנחיה שלו לריכוז של כח הכוונה בעת האורגזמה, שיש בכוח הכוונה הזו לפעול פעולות ממשיות בעולם…

באותם ימים נידו את האיש וראו בו כופר וסוטה ומופרע. אילו חי כיום היה נהנה משדה פעולה רחב ואולי היה הופך למורה לרוחניות מינית? מי יודע. תהה מנוחתו עדן.

בכל מקרה הסיבה שאני בכלל כותב עכשיו על ר' לייב מברודי היא מכיוון שהדברים אותם כתב עולים בקנה אחד עם תרגולים רוחניים-מיניים שהפכו כיום להיות יותר ויותר פופולאריים בעולם. אחד הדוברים הראשיים של הכיוון הזה הוא איש שמגיע ארצה בעוד שבועיים והיה אורח שלנו כאן – BABA DEZ  שמו. (לשם שלו יש ארומה קצת אחרת משל "ר' לייב מברודי" הא?).

באבא דז הוא איש מעניין ללא ספק. הוא מטפל מיני כריזמטי ביותר, שעליו נעשה הסרט התיעודי הקונטרוברסלי "מין מכושף" או באנגלית Sex Magic. הסרט יוצג השנה שוב בפסטיבל הקולנוע הרוחני בסינמטק תל אביב, אבל הפעם ילווה הסרט בשיחה של הקהל עם האיש עצמו. באבא דז LIVE.

מתוך הסרט מין מכושף

את דז, כמו שקוראים לו ידידיו, פגשנו באפריל בעיירה סדונה שבאריזונה, עת הוזמנו להרצות בכנס הטנטרי שהוא מארגן שם ובמקומות אחרים בעולם. בסדונה הקים דז מקדש טנטרי יפהפה, נעים ומקסים, שבו זכינו להתארח במשך שבוע, ללמוד, ללמד ולרחוץ בבוקר בבריכה הקרה ובלילה בג'קוזי החם בחוץ, לאור מיליוני הכוכבים שרק שמי המדבר מאפשרים לראות.

הגן – בית הספר לאהבה וקבלה יארח את באבא דז בביקורו הקרוב בארץ, ויאפשר לכם ללמוד אתו וממנו. הוא ימסור הרצאות וגם סדנה של יום שלם בתל אביב. לאנשים העוסקים באופן מקצועי בתחום הריפוי המיני יערך מפגש מיוחד עם דז, שיש לו הרבה מה לחלוק מניסיונו העשיר בתחום.

אני ממליץ לכם לבוא לפסטיבל הקולנוע הרוחני בכלל (אחלה פסטיבל!) ובפרט להרצאה של דז, וגם – לסדנה אותה הוא יעביר בתל אביב ביום שישי 4 לנובמבר. פרטים על המפגשים שיתקיימו עם באבא דז תוכלו למצוא כאן – וגם להירשם עדיין במחיר הרשמה מוקדמת.

 - ב 26 לאוקטובר נקיים ערב מיוחד לקראת פתיחת נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח. את הערב ינחה שי אביבי, שיקשה קושיות וישאל שאלות מביכות או לא, את צוות מורי נביעה… תהיה גם מוזיקה טובה עם יאיר דלאל, ובכלל – הולך להיות ערב מרתק ונעים, שבו תוכלו גם להירשם לנביעה בהנחה מיוחדת

-          בסופש הקרוב תוכלו לפגוש אותנו בשיטים שבערבה, באשראם במדבר, בפסטיבל זורבה הבודהא. יהיה לנו שם מתחם מיוחד של האקדמיה של נביעה. בואו לפגוש אותנו שם, להשתתף בפעילויות ולשתות משהו

-          סתם בא לי להפנות אתכם אל השיר הזה, שאני כל כך אוהב, שיר שכתבה ושרה חברה שלנו מניו יורק – מורלי המקסימה, שיר של מחאה חברתית ועידוד גדול. אני כל כך אוהב את המילים של Never never apologize for the Light that's in your eyes, never never…

-          פנו אלי מהטלויזיה וביקשו לדבר עם גברים בגיל 40+ שעברו שינוי משמעותי בתפיסת עצמם וחייהם בסביבות גיל ארבעים, לקראת סרט תיעודי על חייהם הפנימיים של גברים. מי שמעוניין שיתקשר לגבי בטל' 054.444.7877 או במייל: moc.dorpaishcufnull@ibag

-          ובאותו עניין – התחילה כבר ההרשמה לקבוצת הגברים שלי – "גברא רבה". הקבוצה מתגבשת לימי ראשון בכרמל. מפגש עמוק ואישי ומשנה חיים לעשרה גברים בערך, למשך עשר פגישות. פרטים כאן

• יום כיפור היה מופלא. היינו קהילה של מאה ומשהו איש ואישה, והרוח עברה בנו כל כך יפה. זואי, המכונה עתה ג'ואי, כתבה רשמים אישיים כאן, אימי פלר צילמה והעלתה תמונות לרשת: כאן

חג שמח מאד למשפחת שליט ולכולנו!

מאמר דעה שלי, על עסקת שליט פורסם ברשת, כאן למשל

לשם מה לנו יום כיפור? האם יש משמעות אמיתית ליום הזה, או שהוא אחד מאותם דברים באמצעותם מחזיקה המערכת הדתית כבר אלפי שנים את מאמיניה כפופי קומה, מבויישים, מלאי אשם וחרטה, ומתוך כך – נאמנים וצייתנים?

היום יום ההולדת שלי. ז' תשרי. נכנסתי למקדש האהבה שלנו, לפינת המדיטציה הקבועה שלי, לתפילה ולהתבוננות. שאלתי בלב שלם את השאלה הזו. הלא אין לי רצון לשמר מסגרות דתיות רק בגלל שככה עשו אבותנו. הרבה דברים עשו אבותנו שאינם מתאימים כבר להליכה שלנו בדרך הקודש. בעוד יומיים יבואו לכאן הרבה אנשים לעשות אתנו את יום הכיפורים, ואני תוהה בלבי כיצד לעשות אותו הכי נכון והכי מדוייק. יכולתי לשכפל את הנוסחה המנצחת שאיתה אני עובד בימי כיפור כבר שנים, אבל חלק מאותה נוסחה בעצם זה שאני מנסה תמיד להמנע מלעשות פשוט את מה שעשיתי בשנה שעברה. כבר שנים רבות שאני ממציא את עצמי מחדש בכל פעם… בודק הכל מהתחלה. מוכן להשתנות ולשנות הכל – כך שלבי ומעשי יהיו מכוונים לאמת ככל הניתן. ובכל שנה אני מדייק עצמי קצת יותר.

ואלו הדברים שעלו בנפשי בפינת המדיטציה של הבוקר:
יום כיפור נועד במקרא כדי לטהר את המקדש מ"טומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז). ולכן, כדי לראות מה משמעות יום כיפור כיום, יש להבין מהו אותו "מקדש" במציאות שלנו כיום, ובעיקר מהו חטא ומהי טומאה ומהי כפרה?

אכתוב בקיצור: "טומאה" היא מושג שחייבים כיום להבין אחרת מהמקובל. טומאה היא מה שאנחנו קוראים היום "סגירות". (בארמית אחת המילים ל'טמא' = היא 'סגירו'). כשאדם סגור הוא טמא. לב סגור הוא לב שפעם קראו לו טמא. טהרה היא מצב פתוח – פתוח להשפעה, פתוח להקשבה, פתוח לשינוי. אז בואו נחליף את המילה "טומאה" שיש לה קוננטציה לא נכונה כיום במושג "סגירות". אנרגיה של אטימות היא אנרגיה שפעם זיהו כטמאה.

ואת זה צריך לנקות ביום כיפור. את המצב הסגור של הלב, המתגונן והאטום.

"חטא" הוא עוד מושג כזה. כבר כתבתי על כך בעבר. חטא הוא החטאה. לכל רגע בחיים יש את הנקודה הפנימית שלו. כשאנחנו קשובים לנקודה הזו ומכוונים אליה – אנחנו "פוגעים" במטרה, וכשאנחנו מפספסים, כי אנחנו לא מדוייקים, כי אנחנו לא קשובים, כי אנחנו מעדיפים לא לגעת באמת מכל מיני סיבות וחשבונות ופחדים – אנחנו מחטיאים. וההחטאה הזו יוצרת עוד סגירות של הלב. (כלומר בשפה העתיקה: חטא יוצר טומאה). האנרגיה הזו של הסגירות מצטברת, כמו לכלוך שמצטבר בנפש. אנחנו מכסים על ההחטאות בשקרים קטנים, בהסחת הדעת, ונוצרת כבדות, ונוצר פחד מלהתגלות ולחיות כפי שאני באמת (כמו שאומר הנביא ישעיהו "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפים" כי החטא יוצר פחדים בנפש). חלקנו צוברים ערימות ערימות של פחדים כאלו וחיים תחת מעטה עמוק של הסתרות והכחשות, או בשפה העתיקה – של חטאים וטומאות. 

את הדברים הללו ראוי לנקות ביום כיפור. כי המושג "כפרה" קשור לניקוי, להחלקה של משהו שהיה עד כה מחוספס ולא חלק (הרחבתי על כך כאן)

אבל איך מנקים? ראשית יש לאפשר לעצמנו מרחב של הקשבה אמתית ללב של עצמנו. להסכים לשמוע את אנחת הלב תחת כובד משא השקרים הקטנים שלנו. ואת המרחב הזה יכולה לספק קהילה שמתפללת יחד, ששרה יחד, שבאה בכוונה אחת יחד – לאפשר לכל אחד לעשות בדיוק כך. ואם ניתן לצאת ולעשות את התהליך הזה בטבע – מה טוב. כי הטבע הוא, היא, מרחב קשב עמוק מצד עצמה.
ואז, חשוב שנוכל לדבר על מה שיושב לנו על הלב. פעם קראו לשיחה הזו "וידוי". לספר לעצמנו, לאלהים, ולאנשים אוהבים סביבנו, איך התבלבלנו, איך טעינו, ואיך אנחנו מרגישים עם הטעות הזו, ואז – לשחרר. לבקש ברכה מהחברים לניקוי, לסליחה, ולכפרה. ולדעת לשחרר. כי האגו שלנו רוצה לדבוק ברגשי אשם. רגשות אשם כרוכים תמיד בתחושות של "אני עשיתי כך וכך, ואני יכול\ה הייתי לעשות אחרת"…. וזו עצמה יוהרה גדולה.

יש הבדל עמוק בין לקיחת אחריות על חיי ובין רגשות אשם. בין הסכמה להיות "שותף לקב"ה במעשה בראשית" (= co-creator) שיש בה לקיחת אחריות על העבר ועל העתיד ללא יוהרה, לבין התבחבשות בלתי נגמרת באשמה. אבל על כך עוד ארחיב בשיעור שאמסור במהלך יום כיפור, כי הדברים עמוקים ודורשים מגע של העיניים והלב.

***

אפשר עוד להצטרף אלינו ליום כיפור. פרטים על המפגש בקישור הזה. וההרשמה ברגעים אלו ממש אצל זואי 054-4540276

* אני מקווה גם לראות אתכם אתנו במתחם "נביעה" בפסטיבל זורבה בסוכות (הקישור כאן), שיהיה מלא בפעילות ענפה ועמוקה וכיפית.

* אני מתחיל לאסוף גברים חדשים לקבוצת גברים חדשה לעבודה פנימית שתפתח בדצמבר. אם אתם מעונינים – כתבו לי.

* רבים שואלים אותי פה ושם אם אנחנו נותנים יעוץ ליחידים ולזוגות. אז כן! בהחלט. ניתן לתאם איתנו (אתי ו\או עם דון) מפגשים אישיים ועבודה אישית ליעוץ והכוונה, בחיי האהבה, ובכלל – בחיים. מנסיון רב אני יכול לומר שברגע שאנחנו מביאים בהירות ושלום לחיי האהבה והמיניות שלנו – כל כך הרבה בעיות אחרות מוצאות פתרון… כי כמו שאומרת הקבלה: המיניות היא ספירת היסוד. וכשהיסודות טובים אפשר לבנות עליהם בניין גדול, וכשהם לא…. השם ירחם.

שיהיה לכולנו יום כיפור מוצלח במובנו האמתי. שנמצא שקט, ועומק, ומרחב קהילתי שיש בו אמת, וגם אקסטזה של שירה ותפילה שתיקח אותנו לגבהים…

אוהד

מהו הערך האוניברסאלי שיש לחגים שלנו? האם בכלל יש ערך כזה, או שכל העניין בחגים הללו מתמצה בגפילטה-פיש של סבתא והסנטימנטאליות שיש לכל קבוצת אנשים כלפי המנהגים שעברו איתם מדור לדור, גם אם הם מנהגים מטופשים וריקים מתוכן?

אנחנו בפורטוגל, בקהילת TAMERA  שאיתה אנחנו עובדים בשיתוף פעולה רוחני כבר כעשר שנים. עוד מעט נחגוג כאן את ראש השנה, במסגרת קבוצה שרוב רובה יהיו אנשים לא יהודים במוצאם. בשישי בערב עשינו איתם קבלת שבת, שנמשכה שעות והיתה אקסטטית לגמרי. כל כך דיבר אל הלב שלהם הטקס הזה שמיועד לקדם יום המיוחד לאספקט הנקבי של האלהות – השכינה – ושהוא יום של עונג ומנוחה, יום שמזמין אותנו לתודעה אחרת – כזו שאומרת שהכל כבר ממש בסדר. בדיוק בדיוק כפי שזה – ככה זה טוב. לקבוצה כמו קהילת תמרה, שכל כולה מושקעת בחשיבה על יצירת עולם טוב יותר עבור כל בני האדם – ההתרגעות אל מצב תודעה שמציע לראות הכל כמושלם, ליום אחד, ולנוח מבפנים, היתה הצעה מעוררת ומאתגרת.

ועכשיו אני עוסק בחשיבה כיצד להביא את ראש השנה אל המעגל של קהילת תמרה באופן שיהיה משמעותי להם כאנשים רוחניים ומחפשי אמת. בהיותם לא-יהודים הם משוחררים הן מהדביקות של החמין והן מהדחיה כלפי הדתיים. אני יודע שאם נביא בטקס משהו ממשי – זה ידבר אליהם מייד, ואם לא אז לא. אני מוצא את האתגר הזה מרתק עבורי. לחשוף את הדרכים שבהם הטקסים והחגים העבריים טובים לאנשים העוסקים בהתפתחות פנימית. כמובן – בשביל זה צריך להכנס לעובי הקורה של משמעות החג ולחלץ די האומץ את העיקר מהעטיפות הרבות בו הוא עטוף. אני חושב שמצפה לנו ראש השנה מיוחד במינו, אבל כבר נאמר "אל יתהלל חוגר כמפתח" ואוכל לספר יותר לאחר החג.

אני ממליץ לכל אחת ואחד לקחת את ראש השנה כיום של התבוננות בשאלה הפשוטה של "למה לי עוד שנה בכלל"? למה טוב לעולם שאני אחיה? מה אעשה עם חיי? אלו הדברים שעומדים בעיני מאחורי הטקסים השונים שעיצבו את התפילה המסורתית ("מלכויות, זכרונות, שופרות"). להזכר במשמעות הקיום, ולהבהיר לעצמי מה אני עושה פה ומה אני מקבל עלי כהתחייבות רוחנית לשנה הקרובה – ולתקוע את זה בשופר…

ואז מגיע יום כיפור… הרבה לוקחים את כיפור למקום של רגשות אשם וזה בעיני פספוס גדול. רגשות אשם הם בסך הכל הצד השני של אותה מטבע של האגו החוטא. אותה תחושתאני נפרד היא שמביאה אותנו להחטיא את מטרת חיינו (=לחטוא) והיא עצמה אחר כך ממלאה אותנו בחרטה. כאילו "יכול היה להיות אחרת".

בעיני יום כיפור הוא יום של התנקות. בעבר הרחוק היה זה יום של ניקוי אנרגטי של המקדש מהאנרגיה התקועה שנוצרת כאשר הציבור חי באופן מפוספס ומחטיא את מטרתו ("וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", ויקרא טז). כיום עדיין – יום כיפור הוא מעיקר יום של התנקות נפשית מעומס אנרגטי שנוצר אצלנו כשאנחנו סוחבים סיפורים מיותרים, אשמות, פחדים והרגלים שאין בהם צורך.

אני מזמין אתכם לעשות איתנו את יום כיפור (כן כן – בארץ..) בבית אורן.

יחד אתי יהיה צוות מקסים של מורים ומוזיקאים (רא פרטים באתר), ויחד עם המקום הקסום בו אנו נפגשים – יער הפיות – זה פשוט אירוע שפותח את הלב ואת שערי השמים. ניתן ללון באוהל ביער ללא תוספת שתלום או לשכור חדר במלון יחסית ממש ממש בזול.

דברו עם זואי 054-4540276

ואני מקווה שנתראה

-          את העבודה עם טקסים ואיך לעשות אותם ככה שיהיו רלוונטיים לכולם – ובעיקר לנו עצמנו… נלמד בפרוטרוט במסלול למחוללי תפילה וטקס באקדמ>יה של נביעה. ההרשמה בעיצומה ואתם מוזמנים להתענינן. זהו מסלול מרתק שיכול לשנות את חייכם לטובה.

-          בסוכות נהיה בפסטיבל זורבה. ואתם?

לא מערער על התבונה העליונה, שסדרה לנו ביטול של סדנא כדי שנוכל להתמסר למנוחה גדולה בשבת. שנינו תפסנו איזה וירוס או משהו והיינו חלשים כעלה נידף כל השבת. הודנו לתבונה העליונה שהחליטה לבטל את הסדנא השמאנית שהיתה אמורה להתרחש אצלנו בסופ"ש, וגם לעצמנו על שהחלטנו לא לטלטל את ישבנינו המפוארים לים המלח, עם עוד אלף איש ואישה, כדי להצטלם בעירום אצל ספנסר טוניק.

כמה מילים על צילום העירום הגדול בהיסטוריה של המזרח התיכון: אני בטוח שלאנשים רבים שהשתתפו בצילום בשבת זו היתה בכך פריצת דרך אישית עצומה: היכולת לחוות עירום אנושי פשוט, שלא במסגרת מינית, ויחד עם עוד הרבה אנשים רגילים, כאלו שפוגשים ברחוב ובבנק, נותנת פתאום איזו לגיטימיות לדבר הזה שהורגלנו לחשוב עליו במושגים של איסור וחמדנות בלבד.

אמנם לא אהבתי את ההרגשה המסחרית שאפפה את האירוע, אבל מי שבחר לשלם 150 ₪ כדי לנסוע שעות באוטובוסים ולהצטלם בעירום בזריחה לקול הוראות המגפונים שמזיזים אותו מכאן לשם – בחר בכך בחירה חופשית, ואני מניח שהיו לכך סיבות אישיות טובות. בכתבה שהתפרסמה על כך באינטרנט כתבה מישהי תגובה ואמרה שבעלה החכם אומר שמאז אושוויץ לא היו כל כך הרבה יהודים ערומים יחד. אני חייב לומר שנפעמתי מההערה הזו – אבל מחשבותי הוליכו אותי לכיוון ההפוך מזה של כותבת התגובה: איזו טראומה קבוצתית עצומה יש לנו היהודים… אפילו אירוע אומנותי בטבע, שבו כל מי שהתפשט עשה זאת מבחירה חופשית ובשמחה, מעלה בנו אסוציאציות שואתיות… מדהים.   כתבתי תגובה לאותה אישה ובעלה החכם שאכן – אולי יש כאן סוף סוף סוג של תיקון לטראומה הקולקטיבית של העירום השואתי? אולי מעתה והלאה אוסף יהודים עירומים לא יעלה לנו אסוציאציה של השמדה קרובה אלא של אומנות? של יצירה? של יכולת בחירה? של משהו טבעי ו…פשוט?
הלוואי.

בקרוב אסע שוב להנחות (בהתנדבות) יחד עם מורה הזן האהוב, רושי ברני גלסמן, את סמינר המדיטציה הבינלאומי השנתי באושוויץ. העבודה שלנו שם היא פשוט התבוננות אל תוך הפצע המדמם הזה שנקרא "אושוויץ". אל מה שבני אדם יכולים לעשות לבני אדם אחרים. ברני תמיד אומר כשמגיעים למחנה: "כאן אני לא המורה. תנו לאושוויץ להיות המורה שלכם. הקשיבו לקולות". ואנחנו עושים זאת במשך שבוע שלם, יום אחרי יום. זו תהיה כמדומני השנה התשיעית שלי שם (ראו מאמר המתאר את החויה). השנה יצטרפו לריטריט גם כמה משתתפות מישראל, ואם מישהו עוד רוצה להצטרף – זה הזמן. אנחנו אמורים להיות שם מאה ומשהו איש ואישה מכל רחבי תבל, וזו חוויה מטלטלת ומשנה חיים. ראו פרטים כאן.

ולעניין אחר: עבודה "שמאנית" היא עבודה עם התודעה, הקשורה בכוחות הרוח והריפוי של הטבע. לאורך כל הדורות היו גם אנשים שעשו עבודה שכזו במסגרת העברית והקבלית. האחרון והידוע אולי ביותר היה הבעל שם טוב, שהיה מרפא אגדי. שותפי לדרך – שמואל שאול – הגיע לפני שנים אל הדרך העברית אל הרוח כשפגשה אותו הרוח במדבר סיני. הוא, שנדד בין יבשות וישב על הקרח במנזרים – מצא פתאום שהמסורת העברית מכילה בתוכה כלים נהדרים של עבודה שמאנית, ללא קשר לההלכה היהודית ולתפיסת עולם דתית.

שמואל יעביר ביום שני הקרוב (19.9) ערב הכרות עם המסלול לשמאניזם עברי אותו אנו פותחים במסגרת האקדמ>יה של נביעה. יחד אתו תנחה את הערב אילניה קור, שאפשר ללכת לאיבוד בקוסמוס רק עם ההקשבה המדיטטיבית לשירה שלה. הכניסה – חינם. מאד כדאי לבוא. פרטים כאן.

אח… למה אי אפשר לרקוד בשתי חתונות? באותם ימים בדיוק יתקיימו שני פסטיבלים נהדרים שבשניהם כדאי להיות: האחד – פסטיבל זורבה הבודהה הותיק והטוב. ל"נביעה" יהיה שם מתחם מיוחד, ובו נעביר שיעורים, טקסים ופעילויות יצירתיות שונות, וגם – נארח בסוכה אתכם – יחד עם האושפיזין.

• אני מאד מזמין אתכם להצטרף לחגיגה של פסטיבל זורבה הבודהא. כבר כתבתי פעם שעבורי הנסיעה בחג לאשראם במדבר היא סוג של עליה לרגל, ממש כשם שאבותינו ואמותינו עלו לרגל לפסטיבל הגדול בירושלים בפסח ובסוכות (ראו מאמרי כאן). עד שירושלים תהיה מקום פתוח אל הרוח, שמח וחופשי כמו אשראם במדבר – אני יורד לערבה. (סליחה ירושלים… עוד נתראה). אז בואו איתנו לאשראם במדבר, בואו לפעילויות במתחם נביעה, לקבלת השבת הגדולה בבודהא-הול ולהופעה שלנו עם ניגוני "מתהו ממש".
• הפסטיבל המדליק השני הוא פסטיבל אומנות ויצירה "מרחב יוצר" מלא בסדנאות אומן יחודיות, שיתקיים אצלנו כאן ביער הפיות, וגם בו לימדו מורים מצוות ההוראה של "נביעה" . הנה – הפרטים כאן

• אבל לפני כן – הצטרפו אלינו ליום כיפור ביער הפיות הקסום. היער מאובזר בשירותים ומקלחות, תאורה ומרחבים נהדרים לפעילות, ובעיקר – הינו מקום מקסים ומלא השראה. את יום כיפור נעביר כיום של התבוננות, שירה מקודשת, לימוד ותפילה. ללא רגשות אשם  - נפתח מקום לסליחה ולשיבת נפשותנו למקורן. ההרשמה כבר עכשיו אצל זואי: 054-4540276
• -ולסיום ההודעה הארוכה הזו – היום (18 לספט) תתקיים תקיעת שופר אומנותית בחוצות ערים שונות ברחבי העולם כמו אירועי פלאש-מוב. בארץ תתקיים תקיעת השופר-פלאש-מוב ברחוב בן יהודה בירושלים. פרטים כאן.

שבוע טוב שיהיה לכם
אוהד

מחיר הסדנה השמאנית עם יצחק בארי ואתי בשישי-שבת ירד באופן משמעותי – 

אינני יודע בדיוק למה אבל היתה לנו הרשמה דלה לסדנה. אני כבר רציתי לבטל כליל, אבל השמאן שלנו הציע שנוריד עלויות ונאפשר לאנשים לבוא – אם המחיר הוא מה שחוסם. ממילא הוא כבר על טיסה ארצה…

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שהיה לנו עם יצחק לפני כמה שנים:

יצחק בארי ואוהד אזרחי במדבר יהודה 2004

באותם ימים גרנו בתל אביב ועסקנו בהכנות לחתונה. פתאום צלצל הטלפון וידידים מראש פינה הציעו לנו לבוא ולהחליף אותם בניהול מרכז רוחני שהם ניהלו שם וכמעט פשטו את הרגל. הם חשבו שאנחנו נצליח להרים את המקום (ואכן כך היה). אבל – היינו צריכים לקבל החלטה מהר. תוך יומיים… אז באמת עלינו צפונה למחרת וישבנו עם האנשים על הפרטים. תוך כדי שיחה מתקשר אלי ידידי יצחק בארי מניו יורק. סתם בא לו להתקשר… אמרתי לו: "כבוד השמאן! טוב שהתקשרת – אנחנו צריכים את עצתך". סיפרתי ליצחק במה מדובר. והוא אמר "חכה רגע". ואז הוא אמר לי "יש שם רצפה אדומה, נכון?" (המקום כולו היה מכוסה בשטיח אדום מקיר לקיר). התלהבתי ואמרתי לו שאכן כך הוא. ואז הוא ממשיך ואומר: "יש שם איש אחד עם שיער ארוך והוא לובש לבן?" אכן כך היה! אופיר ידידנו המקסים היה שם, והוא היה זה שהעלה את הרעיון שהמקום מתאים לנו. "כן! כן!" אמרתי ליצחק (זה לא היה וידאו קונפרנס… זה היה סתם טלפון רגיל) – "הוא איש טוב" המשיך יצחק. "מה שהוא אומר לעשות כדאי לעשות"… וכך קבלנו לידינו את המקום שאחר כך נודע בשם "בית מרחב-יה" בראש פינה, בו חיינו שלוש שנים וניהלנו סדנאות רבות בהצלחה מרובה ובכיף.

אז זה קצת על יצחק בארי ועל יכולת הראיה העל-חושית שהאיש ניחן בה…

בסדנה כזו ממש שערכתי עם יצחק לפני עשר שנים בערך הופיע איש אחד, אמן ישראלי, אייל קופוליס שמו. היום מכירים אותו רבים כמי שמסור כולו לדרך האינדיאנית, אבל באותם ימים הוא לא ידע על כך כלום. המפגש עם יצחק בארי בסדנא שערכנו במצוקי דרגות שינה את חייו. הוא גילה את שורש נשמתו – שקשור לעבודה השמאנית, ומאז נכנס לעובי הקורה והיום הוא דמות חשובה בתחום בארץ.

עד כאן המלצות. מי שיבוא לסדנה יש מצב שילמד הרבה על עצמו ועל חייו וגם ילמד על שמאניזם מה שלא למד מעולם, כי יצחק הוא אדם בעל ידע רחב והוא שמח לחלוק אותו בנדיבות. באירופה ובארה"ב יצחק מלמד הרבה מאד ויש לו מעגלי תלמידים רחבים. בארץ, שמאן עם שם קיבוצניקי כזה עוד לא ממש סוחף אנשים רבים? בכל מקרה – פרטים נוספים על יצחק בארי ניתן לראות ולקרוא באתר שלו – כאן

• מחיר הסדנה ירד לבקשתו של יצחק מ 820 ₪ ל 550 ₪ בלבד לאדם (לאלו ששילמו תעריף גבוה יוחזר ההפרש כמובן). רק מה – הסדנא תתחיל בשעה 14:00. יש להגיע בשעה 13:00 והיא לא תכלול ארוחות. כל אחד מאתנו יביא אוכל ליומיים ונחלוק. המחיר כן כולל שימוש ולינה בקמפינג ביער הפיות. (מי שרוצה ללון בחדר מוזמן להזמין אצל רפיק 04-8307417 או במלון בית אורן: 04-8307400)

ההרשמה – עכשיו!  אם יהיו מספיק נרשמים הסדנה תתקיים.

להרשמה שלחו מייל ללא דיחוי ל: moc.liamgnull@evolabak עם מס' הטלפון שלכם, כמה אנשים, ומאיפה אתם באים בארץ.

*

•  בהזדמנות זו אני גם מזמין אתכם לעשות אתנו את יום כיפור. יחד אתי ינחו את הפעילות המגוונת ביום כיפור מורים נפלאים נוספים מצוות נביעה  כמו המוזיקאי גבריאל מאיר, חן עין הבר שתעביר תהליך "התמקדות", דון אזרחי, יניב קוקון, רן רונן, לילך שמיר, זוהר וילסון, מיכל מעיין דון, רפיק, וד"ר מריאנה רוח מדבר). נלמד יחד, נפַּתח בתפילה ושירה ודממה, נקשיב לקול הרוח הנושקת בעלים של יער הפיות הקסום, נהיה במרחב של קהילה המתכנסת עם כוונה פנימית, נעשה תהליכים עדינים ועמוקים שיאפשרו לנו להתבונן פנימה ובצחוק של שחרור לוותר על מה שלא נחוץ כבר בעולמנו הפנימי. רבים שואלים אם חייבים לצום. אז ככה: כל שנים כל אחד עושה אצלנו בדיוק מה שמתאים לו. רק שאת המרחב הציבורי אנו שומרים פנוי מעניני אכילה ושתיה, מרחב שמוקדש כולו למהות העמוקה של עבודת קודש הקודשים של "עצמו של יום כיפור". פרטים והרשמה: כאן

• ותזכורת: ביום רביעי הקרוב – ערב מיוחד במינו – ערב הכרות עם מסלול אהבה ומיניות מקודשת של נביעה. הכניסה חינם. 7 עד 10 בערב במכון מופ"ת, שבקריית החינוך בתל אביב. עם מורי המסלול: נחשון דויד כרמי, מיכל מעיין דון, אמה שם-בה איילון, חן עין הבר, יניב קוקון, דון ואני. לפרטים נוספים ראו כאן.

ממש כמו מולקולות מים הלוקחות חלק בגל צונאמי ענק, כך אנחנו, כולנו, חלק מגל המחאה החברתית הנוכחית: בלעדי מולקולות המים הגל לא היה קיים, ועם זאת אף אחת מהן אינה חשובה בפני עצמה. אנחנו גל המחאה, והוא גם פשוט עובר דרכנו.

זהו גל אנרגטי עצום ממדים, ששוטף את המזה"ת ואת הפלנטה כולה. גל של שינוי. והוא לא רק מוחה כנגד השיטות הקיימות אלא גם מתחיל להציב אלטרנטיבות.

השיטה הקיימת כבר הוכיחה שאיננה משרתת את מכלול החיים על פני כדור הארץ, אלא את נוחיותם של בעלי ההון המעטים. "נוחיותם" רק לכאורה, שכן אינני מאמין שנח להם באמת, בפנים. נח בפנים רק למי, שכמילות שירו הנפלא של עמיר פייס: "נַח באחדות" (מתוך אגל טל וקריסטל\ אמיר פייס: "מי שנח באחדות – האחדות נחה בו \ גם בלב השממה").

ואני רוצה להזכיר כאן משהו: גם בתחום החיים הרוחניים יש להציב אלטרנטיבה רצינית ואותנטית לקיים. כי עד היום נפוצו בקרב מחפשי הרוח הישראליים שתי שיטות שונות, שהן בעצם שני פנים של אותה מטבע ממש:

השיטה האחת אומרת "עזוב אותך מכל היהדות הזו, ואלהים הקנא והנוקם, ומלחמות הדת והתקציבים של ש"ס. אני מחפש\ת (ומוצא\ת) רוחניות אמתית בעולם היוגה \ טנטרה \ בודהיזם \ שמאניזם \ סופיזם…"

השיטה השניה אומרת: "הדת היהודית ורבניה היא היא המייצגת נאמנה את עולם הרוח של העם הזה, והתורה כפי שמפרשים אותה הרבנים – אמת היא!".

בימי נעוריי הלכתי בשיטה הראשונה. הייתי אתיאיסט, בודהיסט, סוציאליסט, פציפיסט (כן, כל אלו…). אחר כך גיליתי שטעיתי, "חזרתי בתשובה" ונכנסתי עמוק לשיטה השניה. את כל שנות העשרים שלי חיי העברתי עמוק בעולם הישיבות. הפכתי ליהודי מאמין, אדוק, חסיד, מקובל, פרוש, ואפילו – לתקופה קצרה (ובבושת פנים אני אומר זאת) – ימני, ומתנחל בשטחים.

רק בבגרותי הצלחתי להבין שבעצם אני לא חייב ליפול לאף אחת מהמגירות הידועות הללו. כי אפשר גם אחרת! ואת ה"אחרת" הזה אנחנו צריכים לחולל בעצמנו.

הבנתי שהרוח האלהית קיימת, אבל היא לא "שייכת" לאף אחד. ובכל התרבויות בני האדם מנסים פשוט לכתוב לה "שירי אהבה", וזו הדת.

הנה דימוי שעובד בשבילי: הנוכחות האלהית, היא כמו גשם. בני האדם הם כמו זרעים שונים המצויים באדמה. אותו גשם מצמיח את כל הזרעים. אחד צומח קקטוס ואחד צומח כלנית, אחד צומח זית ואחד רימון, ובתוך כולם – אותו גשם, אותם מים, קיימים בפנים. כל הצמחים הם פשוט תגובה נפלאה, הכרחית, לגשם הנהדר הנופל משמים.

הבנתי גם שבגלגול הזה אני כמו זרע שנפל על האדמה בה חי העם העברי. כשאני צומח אורגני יוצא ממני מין עץ עברי כזה. אני יכול אמנם לשים עלי הרכבה בודהיסטית או שמאנית, שתשב על הכנה העברית, והאמת שזה צומח בכלל לא רע, אבל בלי הרכבות אני צומח גם נפלא. מאידך גיליתי שהיהדות, דת הרבנים, היא כמו עציץ קטן מאד בשביל העץ העברי. אני זרע של אילן גדול, וקשה לי לגדול בעציץ לממדי האמיתיים ולצורתי האמתית.

למדתי עם השנים שאפשר גם אחרת, וזה אפילו פשוט: קח את השתיל העברי, גזור את עציץ היהדות, שתול את השתיל באדמה הטובה, ושים קצת קומפוסט, מים ותפילות. בהתחלה הוא יהיה אמנם קצת מבולבל, ואחר כך – איזה יופי של עץ! איזה פרחים! איזה צל… איזה פירות! כמו שאמר יחזקאל הנביא: "…עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים. וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".

מחר, ממש כמוכם, אצא לרחובות עם עוד 999,999 איש, להפגנת המיליון. אנחנו קוראים ליסודה של חברה של צדק, וליצירת אלטרנטיבות לשלטון ההון.

חשוב רק שנזכור, שחלק מהאלטרנטיבות שחייבים לייצר במהפכה הזו, זו גם אלטרנטיבה רוחנית אותנטית, שצומחת מהעם הזה ומהמרחב הזה, ולוקחת חלק, בענווה ובהוקרת תודה, ביצירת חיים בריאים לכל היצורים החיים על פני הפלנטה ארץ, שהיא לדעתי כיום "ארץ הקודש". כדור ארץ הקודש. ואנחנו האלטרנטיבה.

אני רואה את הקמת * ברור לי שכיום אנחנו כבר זקוקים לנשים ולגברים שיערכו טקסים אחרת, שיערכו חתונות אחרת, שילוו את המתים אחרת, שיחוללו תפילה אחרת, שידעו כיצד להנכיח את הרוח הגדולה באירועים שונים, בענווה ובשמחה ובהכרת תודה. לשם כך הקמנו את מסלול "מחוללי תפילה וטקס" בנביעה. אנחנו מזהים כיום שזו פונקציה חברתית שהביקוש לה רק ילך ויגבר.