ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.

חודש כסלו – להסכים להיות פחות בשליטה וללכת לישון

אוהד אזרחי (כסלו תשע"א)

צריך לדעת לישון. כל מי שסבל ולו פעם אחת מנדודי שינה יודע זאת. יש משהו פלאי ביכולת שלנו להרפות הכל ופשוט להירדם. להפסיק פתאום לעמוד על המשמר, להפסיק לנסות לשלוט בכל מה שקורה, לעצום עיניים, לשחרר שליטה ולהיכנס למצב שינה.

לכן בספר יצירה השינה נחשבת לאחד הכוחות המיוחדים בנפש, שיש להם אות מיוחדת באלף-בית העברי, חודש בשנה ומזל בגלגל המזלות:

המליך אות ס' בשינה

וקשר לו כתר

וצרפן זה בזה

וצר בו קשת בעולם

וכסלו בשנה

וקיבה בנפש

זכר ונקבה

(ספר יצירה, פרק ה')

חודש כסליו, שמגיע בתחילת החורף, מיוחד לכח השינה. יש מי שמצביעים על כך שפרשות השבוע אותן נוהגים לקרוא בחודש כסליו בבית הכנסת הן אותן פרשות בספר בראשית שמקדישות מקום ניכר לחלומות. חלום יעקב בפרשת ויצא, חלומות יוסף, חלומות שרי פרעה היושבים בכלא  וחלום פרעה עצמו בפרשת וישב.

אבל החלום הוא רק אחד האספקטים של השינה, וחודש כסליו מיוחד לכל המכלול הנפשי המרכיב את תופעת השינה, כולל אותם רגעי חסד עמוקים בהם אין כל חלימה, רק שקט עמוק של התודעה. מחקר השינה מכיר כיום חמישה שלבים מחזוריים המאפיינים את השינה מבחינת הפעילות המוחית[1] ויש לעיין אם יש לכך קשר לחמשת דרגות הנשמה הידועות בקבלה "נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה".

שינה והאות סמך

כדי ללכת לישון צריך לשחרר שליטה. צריך בפשטות להצליח לסמוך על המציאות שהכל ימשיך להתנהל כשורה גם אם נעצום עיניים לכמה שעות. וזו לדעתי הסיבה לקשר בין האות סמך ויכולת השינה. צריך לדעת לסמוך על החיים כדי להצליח להרדם.

במסורת חב"ד ידוע כי הרבי הרש"ב (רבי שלום בער, הרבי החמישי בשושלת) טען שכל מי שיכול להרדם יכול גם להתרכז בתפילה ולהסיח דעתו מכל עניני עסקיו האחרים לשם כך – ממש כפי שהוא עושה כשהוא מכין עצמו לישון. כלומר – הוא השתמש בתהליך ההרדמות ככלי ממנו ניתן ללמוד באופן טבעי כיצד להפסיק את שטף המחשבות שמה שמאפיין אותן זה הצורך שלנו לשלוט במצב, ככלי ללימוד של מדיטציה תפילתית.

השינה, הקיבה והחלום

ספר יצירה מחבר את השינה גם לאיבר הגופני של הקיבה. מה הקשר? יתכן שהקשר נמצא בין היתר בעובדה שהשינה היא בעצם גם זמן עיכול. לא רק עיכול פיזי של מזון, אלא אף זמן של עיכול מנטאלי של מסרים אותם ספגה הנפש בעת העירות.

כולנו מכירים את המצב בו לאחר סעודה דשנה חוטפת אותנו שינה. מערכת העיכול נכנסת לפעולה והגוף מצמצם ומרכז את האנרגיה לאיברים החשובים לפעולה זו ושולח את שאר האורגניזם לישון.

גם בעולם הנפש והרוח צריך לפעמים ללכת לישון כדי לעכל מבחינה נפשית את מה שלמדנו ואת כל מה שעבר עלינו. מחקרים שנעשו בחולדות מראים כי חלק מתפקידו של החלום הוא לאפשר אינטגרציה של חומרים חדשים שנלמדו על ידי האורגניזם, ומניעה של חלימה מבעל חיים מקפחת את יכולת הלמידה שלו.

תקופות של אי בהירות

חוץ משנת הלילה קיימת גם שינה שהיא יותר סימבולית, כמו תקופה של תרדמה שנופלת על האדם. תקופה שכזו מאפשרת לפעמים לנפש לשקוע לפרק זמן ארוך של רגיעה, להכנס לתקופה של אי עשייה ולערוך אינטגרציה מסויימת של עצמנו ומצבנו בעולם. בימים שכאלו אנו חווים חוסר בהירות וטשטוש כללי. לא קל לנו להכנס לתקופות שכאלו. כבני התרבות המערבית אנו מעריכים בהירות ואקטיביות (תכונות שבחכמת הטאו מיוחסות לכח ה"יאנג") וקשה לנו יותר עם עמימות ואי-פעילות (תכונות של ה"יין"). להסכים להכנס לתקופת שינה בחורף זה להסכים להיות פחות מבריקים, פחות פעילים, פחות מודעים, פחות יוזמים, ואולי אף פחות מחייכים.

פעם אחת, בימי שיא החורף, ניסיתי ליצור קשר עם השמאנית של אחד משבטי האינדיאנים בארה"ב, שבקשה לדעת אם היא יכולה לפגוש אותי באביב, כשתגיע לבקר בארץ. רציתי לאשר את הפגישה ולתאם את פרטי הביקור, אבל תלמידתה שתיווכה בינינו התנצלה ואמרה שאי אפשר כבר להעביר לאותה שמאנית מסרים. ימי החורף הגיעו, והיא, שחיית הטוטם שלה הוא הדוב, נכנסת לתקופה של הסגר לכל ימי תקופת החורף, כמו הדובים… – "אז בוא נדבר באביב" אמרה…

טפשות מלאה אלהות

שמו של חודש כסלו נגזר מן המילה המקראית "כסל", הקשורה לאזור אגן הירכיים וליציבה הבטוחה שהוא מקנה לגוף. ולכן עברה המילה 'כסל' לשמש גם כינוי כללי לביטחון בשפת התנ"ך.

בספר משלי (ג, כד-כו) אנו מוצאים ברכה לשינה ערבה, הנובעת מן הבטחון השלם בהויה: "אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד, וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ כִּי הויה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ".

רש"י בפרושו לפסוק לא מסתפק בהסבר הפשוט, ש"אם תבטח אז תוכל לישון בשקט", אלא מוסיף ואומר שהמילה כסל (שממנה כאמור נגזר שמו של חודש כסלו) קשורה גם לכסילות, כלומר לטיפשות. ה' יהיה בכסלך – משמעו לפי רש"י זה שהנוכחות האלהית תשרה גם בטפשות שלך, גם בדברים שבהם אתה נוהג כשוטה וחסר דעה.

אדם חסר בטחון מפחד מאד להיות קצת טיפש, קצת שוטה, קצת כסיל, ולכן קשה לו מאד להרפות ולהיכנס לתנומה נפשית. קשה לו להראות קצת פחות חכם, כי הוא סבור שחכמתו היא זו שעוזרת לו לשרוד, ואם יהיה קצת שוטה – יפסיד מיד הכל.

אבל ספר קהלת מלמד אותנו את משמעות החכמה השלימה: "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א). לפעמים מעט סכלות חשובה יותר מכל החכמה. ורבי צדוק הכהן מלובלין טוען כי בכל דבר שלם יש פגם כלשהו, ודבר שאין בו פגם – זהו פגם גדול ביותר. וכך גם באדם חייבת להיות "סכלות מעט" כדי שתתבטא בו השלימות: "צריך להיות בכל אחד סכלות מעט על כל פנים וזהו השלימות" (ספר צדקת הצדיק, אות רנח).

חודש כסלו הוא חודש שקורא לאדם להרפות מעט מאשליית השליטה שלו על העולם, להסכים להירגע, לישון קצת, לחלום ולהזות, ואף – להיות קצת כסיל, ולבטוח שהשם יהיה בכסלך – שיכול להיות ערך אלהי גם למה שנתפס אצל האדם כטפשות.

"שִׁיר הַמעלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם הוי"ה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. אִם הוי"ה לֹא יִשׁמור עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת, אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים. כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁינָה!"

(תהילים קכז, א-ב)

[1] שלב גלי אלפא | שלב שילוב גלי אלפא ותטא | שלב גלי תטא עם חדירה של גלי דלתא | שלב גלי דלתא בלבד | שלב רע"מ   REM. בו מתרחשת עיקר פעילות החלום.

על חוש הריח האינטואיציה והקישקעס

מאמר ל"חיים אחרים" גליון אוקטובר 99 \ אוהד ישראל נסי אזרחי

כמה פעמים הרגשנו בבטן שמשהו לא בסדר עם מה שאנחנו עושים ובכל זאת עשינו זאת? כמה פעמים פגישה סתמית עם מישהו בלתי מוכר אמרה לנו שהוא מסוג האנשים שאנחנו אוהבים אפילו שהוא נראה זר ושונה, או לחלופין – שלמרות חזותו המשכנעת כדאי מאד להתרחק ממנו? אינטואיציות בלתי מוסברות קוראות לנו תמיד מתוך תוכנו, לעתים בניגוד לכל הגיון ואנחנו מתלבטים פעמים רבות עד כמה ניתן לסמוך עליהן.

האינטואיציה נחשבת בקבלה כענף של חוש הריח. זהו חוש הריח העליון, בו ניתן להריח מישהו או משהו ולדעת עליו הרבה למרות שלא רואים זאת בעין. אני מכיר עו"ד מכובד שמי שפתח לו את השער לחיים האחרים היה הכלב שלו: יום אחד הוא יצא מביתו לטייל ביער ירושלים, וצעד לבדו זמן רב אל בין העצים; ואז פתאום, כמו משום מקום, מגיע אחריו הכלב! חוש הריח המפותח שלו הנחה אותו לאורך כל השביל עד לבעליו המופתע. עורך הדין שלנו הבין, בזכות כלבו, שהוא השאיר אחריו עולם שלם של מידע הסמוי מן העין האנושית, ובכל זאת כה ברור הוא לכלב הקטן הזה… אולי ישנם עוד דברים רבים, אמר העו"ד לעצמו, שאנו ביהירותנו המדעית-מערבית מתכחשים לקיומם פשוט כי אין לנו חושים חדים מספיק?

החוש המשיחי

אכן כך. חוש הריח הוא החוש הדק ביותר שלנו, החוש העדין והמופלא, זה שאינו קשור באופן כה הדוק אל החומר. כדי לטעום משהו צריך להכניסו אל הפה, כדי לראות משהו צריך לעמוד עמו בקשר עין, אבל כדי להריח משהו צריך לנשום עמוק…

התלמוד מתייחס אל הריח כחוש שממנו "הנשמה נהנית" – לכן במוצאי שבת, כשחשים בנפילה רוחנית עם הסתלקות הנשמה היתירה של יום השבת, לוקחים משהו טוב להריח – לעודד את הנפש.

אך חוש הריח לא מסתיים בבשמים ובקטורת. הוא ממשיך הלאה אל חוש הריח הרוחני – שהוא כאמור האינטואיציה.

על המשיח נאמר בספר ישעיה (יא, ג) שהוא ישפוט בין העושקים לנעשקים לא על פי ראות עיניו ולא על פי משמע אזניו, כי אם על פי חוש הריח שלו. לשון אחר – על פי האינטואיציה. החוש המשיחי הוא הידיעה האינטואיטיבית, הישירה, החודרת מבעד למסכות השקר אותן אנו עוטים על עצמנו. המשיח מריח את האיכות הפנימית של הדברים, לכן אי אפשר לרמות אותו, כמו שכלב גישוש מוצלח לא יתרשם מן העטיפות החיצוניות וידע מיד שבתרמילך התמים חבוי לפעמים משהו לא כל כך תמים.

שישו שישו בני מעי

ספר יצירה (ראה מסגרת) טוען כי חוש הריח שייך לחודש חשוון, למזל עקרב, ולאיבר הפנימי של המעיים. במחשבה ראשונה זה נראה מוזר – מה לריח ולמעיים? אך במחשבה שניה זה דווקא מאד ברור: אם מדובר באינטואיציה, בחוש ריח גבוה יותר מזה של הנחיריים, כי אז המקום שרגיש לאינטואיציות שלנו זה באמת הקישקעס.

סיפור חביב בתלמוד[1] מספר על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה שמן מאד (על גודל אבריו ראה גם ברשימה של החודש הקודם). פעם הטילה עליו מלכות רומי לתפוס גנבים, כי הכירה ביכולת ההבחנה הדקה בה ניחן. יום אחד הוא הרגיש באדם מסוים שמשהו איתו לא בסדר ולמרות שלא היו לו שום מדדים חיצוניים לכך, אמר מיד לשוטרים לתפוס אותו. כשהצטער על כך, היה כבר מאוחר מידי. האיש היה בידי הרומאים וסופו ידוע. רבי אלעזר מירר בבכי – על סמך מה שלח את אותו אדם אל קצו? מה פתאום סמך באופן כה פזיז על האינטואיציה שלו? ואולי טעה  והפך את עצמו בכך לרוצח!? אולי מיהר לעקוץ כעקרב את אותו האיש בעקיצת המוות?

רבי אלעזר לא יכול היה להתנחם. אך לאחר זמן התברר שהאדם שתפס היה פושע ידוע ומבוקש. או אז טפח רבי אלעזר על כרסו הענקית ואמר: "שישו בני מעי שישו! ומה ספיקות שלכם כך – ודאיות שלכם על אחת כמה וכמה! מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם".

אבל האם תמיד ניתן לסמוך על הקישקעס? ברור שלא. ברור שלעתים מסתובבות לנו בבטן תחושות רבות, הבאות מפחדים ואינטרסים סמויים של הנפש, אשר אין להם ולאמת הצרופה ולא כלום.

מתי זה פשוט?

האות שאותה מייחד ספר יצירה לחוש הריח היא האות נון. והנה לאות נון יש שני מצבים – נון רגילה ונון סופית, או בלשון המקורות (אותיות דרבי עקיבא): "נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט". האות הכפופה שבאמצע המילה מייצגת את האדם שלא הגיע לסופם של הדברים. לכן הוא כפוף. הוא לא יכול עדיין לסמוך על עצמו לגמרי ולהיות פשוט (=ישר, לא מכופף ולא מקופל). אבל האיש המסומל באות נון סופית – זה שהגיע לסוף הדברים – יכול להיות פשוט ולסמוך על עצמו. הוא יכול לדעת שהוא אדם ישר מבחינה פנימית. לא עקום. תחושותיו נכונות הן וניתן לסמוך עליהן.

להיות דמקה

שני נערים שחקו דמקה בבית המדרש. פתאום עבר הרבי, והם ניסו למהר ולהחביא מפניו את המשחק, אבל הרבי ביקש שלא יתחבאו ושיסבירו לו את חוקי המשחק. אמרו הנערים שהחוק כך הוא: בתחילה כל אחד הנו רק חיל, ומותר לו ללכת קדימה בלבד; אבל כשמגיע לסוף הלוח הוא הופך למלכה – לדמקה – ואז מותר לו ללכת לכל הכיוונים. אמר הרבי: נפלא! הרי זה המשחק של החיים! בהתחלה כולנו רק חילים שצריכים ללכת תמיד קדימה, בלי חכמות (= נאמן כפוף); אבל מי שמגיע לתכלית הדברים (= נון סופית) הופך למלך (= נאמן פשוט), ומותר לו ללכת לכל מקום בו לבו חפץ!

עכשיו נשאר לכל אחד ואחת מאתנו לשאול את עצמו בכל פעם שהקישקעס מרננים משהו, אם זה בא לו מן המקום הפשוט, או מהמקום המסובך והעקום. האם אני עדיין טוראי, או שבנקודה הזו אני כבר דמקה? ולענות לעצמו ללא רמיה.

חודש אלול והפוטנציאל הטוטאלי שלנו

אוהד אזרחי. אלול תש"ע. 2010

חודש אלול מזכיר לנו לשוב פנימה. סוף הקיץ. באביב היתה באוויר תחושה של חגיגה ויציאה החוצה. אחר כך הגיעו תחושות של סוף, סוף השנה וסוף הלימודים וסוף לכל מיני דברים שהושקע בהם מאמץ מתמשך לאורך השנה, זהו אותו "קץ" שקיים במילה "קיץ". אבל אז נמהלות אל תחושות הכיף של הסיום עם תחושות של קץ וסוף, שיש בהן מן הקושי והחורבן, אותו חורבן שקיים גם הוא במילה "חורב", שהיא שם נוסף לתקופה החמה בארץ כנען, תקופה שבה כל מה שהיה ירוק נחרב ומצהיב. יערות שלמים עולים לפעמים בשלהבת אש הקיץ ומותירים מאחור הר עשֵן ושחור. אבל כשמגיע אלול אלינו השיא של כל זה כבר בעצם מאחורינו, ואנחנו מתחילים לראות אופק אחר.

כשאלול מגיע עדיין חם פה לפעמים מאד, אבל הטבע מתחיל כבר להתכונן לסתיו, וכמו תמיד – נפש האדם הרגישה לטבע מתחילה גם היא בתנועה מיוחדת, פנימית ועדינה, המכינה אותנו לעבודה הרוחנית הראויה לתקופה הזו.

ספר יצירה כדרכו נותן את הנוסחה הפנימית של הזמן הזה ואומר בקיצור נמרץ:

המליך אות י' וקשר לו כתר
וצר בו בתולה בעולם,
ואלול בשנה,
וכולייה שמאל בנפש

אנסה לבאר זאת בפשטות:

י' – הנקודה הראשונית
לכל חודש יש אות. האות של חודש אלול היא האות יוד. היא המולכת בחודש הזה, כלומר היא מארגנת את האנרגיה של חודש אלול. מה שמאפיין את האות יוד זה שהיא סוג של נקודה. הזוהר קורא לה "נקודה קדומה" או בארמית "נקודה קדמאה – יוד" ( זוהר חלק א דף טז/ב). בשפה מודרנית היינו קוראים לנקודה הקדומה "נקודה ראשונית" או "נקודה פרימיאלית" (Primal Point). כלומר – זו הנקודה שמתחילה הכל, הנקודה שקודמת לכל מה שמתפתח ממנה. המקובלים טענו שהאות יוד היא אותה נקודה שנוצרת כאשר אנחנו רק מניחים את הקולמוס הטבול בדיו על הנייר ומתכוונים לכתוב כל אות אחרת, או לצייר כל ציור אחר (נכון, זה לא עובד עם מקלדת…). תמיד הנקודה הראשונית הזו, שמייד נמשכת ומתפתחת לציור שלם, היא בבחינת האות יוד. לכן האות יוד קיימת בעצם בנקודת ההתחלה של כל ציור, ומבחינת המקובלים – באף נקודת ההתחלה של כל יצור.

פוטנציאל טוטאלי
במובן זה לכל אחד מאיתנו יש את אות ה"יוד" שממנה הוא או היא נוצרו. נקודת תחילת הקיום שלנו כיצור. ואכן גופו של כל אחד ואחד מאיתנו התפתח מאותו תא מופלא וראשוני, תא שנוצר לאחר שהזרע והביצית של הורינו התאחדו לראשונה. שם, בתא הראשוני הזה, שבשפה המדעית קוראים לו "תא גזע טוטיפוטנטי", הופיע לראשונה הDNA המיוחד שלנו. כמעט כל מי ומה שאנחנו היה רמוז כבר באותה נקודה קדומה וראשונית, שהייתה לה את היכולת המיוחדת להתפתח ולהיות כל תא ותא בגופנו. משמעות השם המדעי "תא טוטיפוטנטי" היא תא בעל פוטנציאל טוטאלי = Total Potential. תא הגזע הראשוני הזה הוא אות היוד שלנו.

בחודש אלול אנחנו נקראים לשוב אל אותה נקודה ראשונית בעלת הפוטנציאל האדיר שממנה התחלנו להירקם כאן בעולם הזה. המדע המודרני גילה שמהנקודה הזו, מתאי הגזע הראשוניים, ניתן לחדש כל איבר חולה. אותו רעיון קיים גם בבסיסו של חודש אלול: לשוב אל הנקודה ממנה התחלנו, כי משם ניתן לחדש את עצמנו. זו משמעותה העמוקה של התשובה. לשוב אל המקור ולהתחדש משם. כי הרי חלק ממי ומה שאנחנו כבר התיישן והסתאב, כבר איבד את כחו ועוצמתו, איבד את עצמו לדעת, ויכולתנו לחדש את עצמנו כבריה חדשה טמונה ביכולתנו להתחבר לאות היוד שלנו, לנקודה הראשונה שממנה נוצרנו, בה נמצא הפוטנציאל הטוטאלי שלנו.

לא כלום
ביצירת המופת "מעשה משבעה קבצנים" מרחיק רבי נחמן מברסלב לכת ומספר על יכולתו של האדם להתחבר לא רק לנקודה הראשונה הזו, אלא אפילו אל ה"אין" שקדם לציור הנקודה הראשונה. רבי נחמן מספר שם על סוג של תחרות מוזרה, בה מתחרים המשתתפים מי זוכר זמנים קדומים יותר. בתחרות הזו הוחלט שמי שזוכר אירועים קדומים יותר הוא בודאי האדם הזקן ביותר בחבורה. האנשים שהיו שם, שהיו מיסטיקאים זקנים, מייד נכנסים פנימה ומחפשים לראות מאיזו נקודה קדומה הם זוכרים את עצמם (זה הרי האירוע החשוב, לא האירועים החיצוניים). ואכן אחד מהם מספר שהוא זוכר את רגע החיבור של הזרע עם הביצית, וכולם מתפעלים מאד. אולם אז מסתבר שיש מי שזוכר את עצמו ממקום קדום עוד יותר: מלפני שהנפש ירדה אל החומר הראשוני הזה של תא הראשון, ושוב כולם מתפעלים עד מאד. אך ההפתעה הגמורה מופיעה כשהבחור הצעיר ביותר בחבורה, שהוא ממש ילד, זוכר את הזיכרון הקדום ביותר: הוא טוען שהוא זוכר את כל הדברים שהאחרים זוכרים, אך הוא זוכר עוד לפני כן – הוא "זוכר גם לא כלום".

בדברים הללו, שיש מי שהיה מצפה שיצאו מפיו של חכם זן יפני, או לפחות מפיו של הטאואיסט הידוע פו הדב, מכתיר רבי נחמן את הינוקא של החבורה בתואר הזקן שבזקנים, כי הוא זוכר את הלא-כלום שקדם לכל מה שנהיה משהו:

"והתינוק אמר שזוכר לאו כלום (גאר נישט), כי הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קדם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת "אין"…  והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם…" (מעשה משבעה קבצנים).

הַבְנַיָה מחדש

"בתוך כך בא נשר גדול ודפק על המגדל, ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם"

מה שחשוב לענינינו הוא שהתחברות לנקודה הקדומה ביותר שלנו, לנקודת האות יוד, או אף לנקודת האין הקודמת ליוד, יכולה לבנות מחדש את מה שכבר נהרס ונחרב והתיישן. ואכן כך ממשיך רבי נחמן באותו סיפור מעשה מופלא, שלא אוכל להיכנס לפירוש כולו במסגרת מאמר זה, ואומר כי לאחר שנזכרו הזקנים הללו בנקודה הכי ראשונית שיכלו לזכור הם הוזמנו לחזור אל הספינות שלהם, שנשברו קודם לכן והתרסקו בסערה גדולה. נשר גדול מופיע ואומר להם:

"חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשברו, שיחזרו ויבנו. עתה חזרו אליהם" (שם)

הספינות שנשברו וחזרו להבנות מסמלות בסיפור את הגופים שלנו, הגוף הפיזי, ה"גוף" הרגשי ואפילו את הגוף ההזדהותי, זה שמתוכו אנחנו מתייחסים אל עצמנו כ"אני", זאת בהתאם לתפיסה המופיעה בסימבוליקה הקבלית הקדומה, הרואה במילה "אניה" יצוג של ה"אני"[1].

אם נשוב מההפלגה הארוכה הזו אל חודש אלול ואל האות "יוד" המולכת בו נוכל להבין כי החודש הזה מזמין אותנו להתחבר אל נקודת הראשית שלנו, אל הנקודה של הפוטנציאל הטוטאלי שממנו נוצרנו – ומשם – ליצור את עצמנו מחדש ולרפא את הספינות השבורות שלנו.

יש מצב שאפילו כדאי להתחבר אל הלא כלום שקדם לנקודה הזו. אל הגאר נישט הקדמון.

להתחבר אל הבתולה
כמובן שמתוך זה אנחנו כבר יכולים להבין למה חודש אלול קשור למזל בתולה. הבתולה מסמלת כמובן את המצב הבתולי, הראשוני, זה שקדם להריון וללידה.

בזן יש קואן ידוע שאומר: "הראה לי את פרצופך לפני שנולדו הוריך!", ובהקשר שלנו אפשר לומר: "הראה לי מה היית בזמן שאמך היתה עדיין בתולה!" – זהו הגאר נישט הקדוש של חודש אלול.

ושלא יעלה לנו השתן לראש
מה שיכול לסייע בעבודה הרוחנית של חודש אלול היא הכליה השמאלית עליה מדבר ספר יצירה בנוסחה שהבאתי לעיל.

הכליה תפקידה לנקות את הדם. הצד השמאלי בכליות קשור על פי הקבלה לספירת ההוד, שמשמעותה הודיה והודאה ווידוי – דברים שאנחנו נקראים לעשות בחודש אלול. אם נסכים להודות על האמת, ונפסיק להיות "צודקים" כל הזמן, יש מצב שנוכל לנקות קצת את הדם שלנו, שלולי כן הוא מלא בשתן.

כשהדם נקי והנפש מוכנה להודות על הכל ולשחרר את הצורך הנורא להיות "צודקת", אפשר להיזכר בלא-כלום שממנו באנו, ומשם לצאת אחר כך אל השנה החדשה, רעננים ומחודשים, ב"ספינות" שלנו, שנבנו מחדש, כמו שאיבר בגוף זקן ושבור וחולה יכול להבנות מחדש מתוך תאי הגזע של עצמו.

אז נוכל גם לקיים את הוראתו של הנשר הגדול אל אותם זקנים לשוב אל האוצרות הפנימיים שלנו ולעשות בהם שימוש:

"חדלו עוד מלהיות עניים!
שובו אל האוצרות שלכם,
והיו משתמשים באוצרות שלכם!"

כי כמו שאמר לי פעם ידידי דויד בן יוסף: "אוצרות או צרות!" כלומר, מי שלא שב אל האוצרות שלו ועושה בהם שימוש אמיתי מזמין לעצמו צרות גדולות.

אז אסיים בברכה שנזכה לשוב אל האוצרות שלנו
ולעשות בהם שימוש
לטובת העולם כולו.
אמן.

התיקון הפנימי של חודש אב

אוהד אזרחי

האגדה על חודש אב

באגדה תלמודית יפה מספרים חז"ל על מה שקרה בימים בהם נדדו בני ישראל במדבר: היה זה בחודש אב כאשר חזרו המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ ו"הוציאו את דיבת הארץ". המרגלים ראו את עצמם כקטנים מידי עבור משימת ההתישבות בארץ החדשה, והכניסו את קטנות הערך העצמי גם בשומעי לקחם. ולכן ממשיך הסיפור המקראי ומספר שכל מי שקיבל את דבריהם, כל מי שתחושת הקטנות חלחלה בו והרגיש גם הוא קטן וחסר אונים – "נענש" בעקבות כך שלא להיכנס לארץ המובטחת. כי מי שמרגיש קטן – באמת לא יכול.

וכך מסופר באגדה שבכל שנה מארבעים שנות הנדודים במדבר, כשהגיע חודש אב, כמה אנשים היו שומעים פתאום קולות, קולות שהיו מכוונים לאזניהם בלבד. מי ששמע את הקול היה פורש הצידה וחופר לעצמו קבר. הגיעה שעתו לעבור מן העולם. כך קרה בכל שנה ושנה, עד שבשנת הארבעים, באמצע חודש אב "כלו מתי מדבר", כל דור האבות שגדל במצריים ושמע לעצת המרגלים, כל מי שהרגיש קטן וחסר אונים, עבר כבר מן העולם ומי שנשאר היו רק החבר'ה הצעירים, שנולדו אל חירות המדבר. דור העבדים חלף מן העולם. ואז, בט"ו באב אותה שנה, כשהירח מלא, והתשוקה עומדת באוויר, התחילו החיים האחרים של הדור החדש.

רצח האב בחודש אב

על פי ספר יצירה חודש אב קשור לכליות בגוף האדם, וגם לחוש השמיעה. הפגם של חודש אב התחיל באמת בשמיעה – בהקשבה לעצת המרגלים. המרגלים סיפרו על "יושבי הארץ הענקים" שלעומתם הם הרגישו את עצמם "כחגבים". המרגלים ניסו לשכנע את העם בחוסר הערך שלו, באי יכולתו לעמוד במשימה, והשרו על כולם תחושה של אין-אונות. מי ששמע לעצתם קיבל והפנים את העובדה שהוא קטן וחלש וחסר אונים. לכן מי ששמע לעצתם, ובכך אישר באופן פנימי את זקנתו וחולשתו, שמע בתורו גם את הקול הקורא לו לעבור מן העולם.

חודש אב תפקד כמו כליה רוחנית שמסננת את הרעלים החוצה מהגוף. ממש כשם שהכליה מביאה כליה על תאי הדם הישנים והבלויים כך מסנן חודש אב את הנפשות הבלויות, שזקנתם פנימית היא, ללא קשר לגילם החיצוני, זקנה פנימית שיצרה בהם תודעה של ערך עצמי נחות – "ונהיה בעינינו כחגבים".

וכך קורה כל שנה: כדי להתחיל שנה חדשה כראוי בחודש תשרי, צריך להתנקות לפני כן מכל מה שלא יכול לשרת עוד את הכוחות החיוניים שלנו, בגדר של "תכלה שנה וקללותיה". חודש אב הוא זמן שיא הקיץ, חודש ה"חורב", חודש החורבן. בחודש אב צריך לדעת את מה להחריב, את מה עלינו להשיל מעלינו כי הוא כבר לא משרת את המשך הדרך. איך נדע? זה די פשוט: כל היבט בתוכי ש"שמע לעצת המרגלים" – כל מה שנותן לי תחושה של חוסר אונים וחוסר ערך עצמי הוא בגדר הדברים שצריך להחריב בתשעה באב.

מבחינה פסיכולוגית הדברים קשורים עם מה שמוגדר כ"רצח האב", שצריך להתבצע בדיוק בחודש אב. הצורך בכך נובע בדיוק מתחושת הסירוס וחוסר האונים אותן משרים עלינו לעיתים האבות "ששמעו לעצת מרגלים", אותם שאינם רואים את האופק הנפרש לנגד עיני הדור החדש.

התיקון של חודש אב

על פי ספר יצירה לכל חודש בלוח השנה יש גם אות שמיוחדת לו. האות המאפיינת את חודש אב היא האות ט'. מה שמיוחד באות ט' אומר הזוהר, זה שהיא מעוצבת כמו חץ המסתובב ומצביע על עצמו. אות ט' היא ההצבעה על האיכות הפנימית, או בלשון הזוהר, האות ט' מצביעה על "הטוב הגנוז בפנים". זו בדיוק הרפואה והתיקון של חודש אב: כשם שהפגם של חודש אב נובע מחוסר ההכרה שלי באיכויות הפנימיות הטמונות בי, כך התיקון נובע מן ההתבוננות אל הטוב הפנימי, אל הסגולה העצמית, גם אם לעיתים עדין לא יצאה אל סף ההכרה.

התיקון של חודש אב תלוי ביכולת ההקשבה פנימה. מבחוץ באות כל מיני עצות רעות שמספרות לי עד כמה אני חלש וחסר אונים ("עצות המרגלים"), אבל מבפנים עולים קולות אחרים, המספרים על האנרגיה העצומה הטמונה וגנוזה בתוכי, בתוכך. חודש אב הוא הזמן להקשיב ולדעת מה צריך למות ולהיחרב, כמו מקדש ישן שאין בו עוד צורך ולא קדושה, ומה יכולה להיות האנרגיה החדשה, הדרושה לנו להמשך הדרך, כמו אנרגיית האהבה הפורצת של ט"ו באב.

מזל אריה
זהו גם כוחו של האריה, שהוא המזל של חודש אב: תפקידו האקולוגי הוא לטרוף את כל הנכשלים בעדר, הנסרכים מאחור. תפקידו לנקות מהשטח את כל אותם דברים שאנחנו סוחבים על הגב ומפריעים לנו להתרענן ולחדש כוחות.

סוד ההבטה האקטיבית

אוהד אזרחי

שני כוחות בעין

מדע האנטומיה המודרני לימד אותנו שהזרימה של חוש הראיה מתקימת מהחוץ פנימה. אורכי גל שונים חודרים אל תוך העין ומיצרים ברשתית שיקוף מהופך של האובייקטים הנמצאים מחוצה לנו. אולם במחשבה העתיקה סברו אחרת. הסברה בעולם העתיק היתה שחוש הראיה זורם מן הפנים כלפי חוץ, כאילו העין היא משדר של אנרגיה ולא מקלט. כהוכחה לכך ("הוכחה" שנשמעת לנו כיום קצת משונה) הביאו המקובלים את "בת היענה, שמסתכלת על הביצים שלה וגורמת להן לבקוע בכח ההסתכלות". אינני יודע אם יש ל"תצפית" הזו תימוכין כל שהם בזיאולוגיה המודרנית. סביר שלא.

ובכל זאת, כמו תמיד, אסור לזלזל בתיאוריות העתיקות, גם אם נדמה לנו שהן טעו לחלוטין בתיאור המציאות. לעיתים שיקול דעת מעמיק יותר מגלה שסוג המציאות שהעולם העתיק התייחס אליו איננו בדיוק סוג המציאות שהעולם המודרני מכנה בשם "מציאות". בדרך זו נוהגים רבים מאתנו לקבל את החלוקה הקדומה של העולם לארבעה יסודות – רוח אש מים ועפר – כמשקפת התבוננות אחרת על הקיום מזו שמשקפת טבלת מנדלייב המודרנית של היסודות הכימיים.

באופן דומה, טוענת המיסטיקה החסידית, עלינו להבין שבעין יש שני כוחות: כח הראיה הרגיל נכנס אכן מן החוץ פנימה, אבל כח ראיה מסוג אחר – כח ההבטה האקטיבית – יוצא מן העין החוצה, ויש בכחו לפעול שינוי ממשי באובייקט שעליו מסתכלים.

עיניך ברכות

המסורת התלמודית טוענת שאין הברכה מצויה בדבר שעבר ספירה ומנין, אך החסידים טענו שגדול כח ההבטה המברכת של הצדיק, שיכול להזרים "אנרגיה חיובית" גם בדבר שכבר חושב ונספר ונמנה. על פי זה פירשו החסידים את הפסוק בשיר השירים "עיניך בריכות בחשבון" כמדבר על האיש הטוב באמת, שהעינים שלו מסוגלות להניח ברכה גם בדבר שעבר ספירה וחשבון (הם דרשו "בריכות" משלון ברכה"). רבות הדוגמאות שניתן להביא לתפיסה זו במחשבת הקבלה, הן לחיוב והן לשלילה.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש המיוחד לחוש הפנימי של הראיה האקטיבית. "יד ימין בנפש" שעל פי ספר יצירה קשורה גם היא לחודש זה (ראה מסגרת) מסמלת את הכח הפעיל שבאדם. בזמן הזה ניתנת לנו ההזדמנות לשים לב לצד הפעיל שבראיה, ולתת את הדעת על הדרך שבה אנחנו מביטים על העולם, ועל סוג האנרגיה שאנחנו משדרים החוצה בעת שאנחנו מסתכלים במשהו או במישהו. האם זו אנרגיה של ברכה או שמא, חלילה, להפך.

חודש תמוז הוא חודש קשה במסורת היהודית. בו יצאו המרגלים לראות את הארץ, ונכשלו בראייתם. הם ראו בה רק את הצד החיצוני, המאיים ולא השכילו "לעשות לה עיניים טובות" – כלומר לבחור לראות את ההויה הפנימית הגנוזה בה, ולחזק את הצד היפה והטוב שבה מכח הראיה החיובית, המכניסה ברכה בדבר הנצפה.

היפה בנשים

ואני רוצה לגעת כאן בנושא רגיש: קיימת במוסר הדתי המצוי אובססיה עצומה הקשורה ל"שמירת העיניים". משמעה – הזהירות העצומה (של גברים דתיים) מלחזות ביופין של נשים, מחשש הפיתוי היצרי שבדבר. מה שפחות ידוע, או ידוע ומודחק לקרן זוית, זו הדרך שבה לימד הבעל שם טוב את תלמידיו כיצד עליהם להתמודד עם הנושא. דרך זו היא הדרך של הראיה האקטיבית, ומשמעה הסתכלות ישירה אל תוך היופי, הסתכלות שחודרת מבעד ליופי הגשמי של הבשר, הסתכלות שמצליחה להבחין ביופי האלהי הנפלא שמקרין מזיוו על הגוף היפה.

כאשר גבר מצליח לראות כך, לא רק שהוא עצמו אינו נפגע רוחנית מ"שקר החן והבל היופי", אלא – טוען הבעל שם טוב – הוא עוד מוסיף ברכה וטובה עליונה לאותה אישה, שדרכה הוא חווה את יפי השכינה.

כשאנחנו מצליחים לזהות במפגש שלנו עם הזולת איזו נקודה פנימית שבו, שהיא כאילו שקופה ודרכה מאיר אלינו אור מרמת נוכחות גבוהה יותר, קדושה יותר, אנחנו יכולים לחזק את הנוכחות הקדושה הזו שבזולת על ידי הסתכלות פעילה, ובכך לסייע לו להתחבר עוד יותר לאלהי שבקרבו.

אלו דברים שקשה להסביר. זר לא יבין את זאת. אבל מי שהתפעם פעם מיופיו של הטבע והרגיש שיש ביופי הזה קדושה עליונה, שיש בו יותר ממה שניתן לפרוט לספרי המדע והאקולוגיה, מי שחווה פעם את האלהי מתוך היופי שבמדבר (למשל) יכול להבין שבפיתוח אותה רגישות ניתן לגלות את הנוכחות האלהית בכל גילוי של יופי: גם בחיפושית, גם בפרה, גם במשה רבינו וגם בחברים ובחברות שלנו. וכשרואים במשהו או במישהו יסוד אלהי יודעים פתאום שאין קץ למה שגלום בו. לעולם נשאר מרותקים לסוד האלהי שבזולת וכל כמה שנתקדם להכירו ייוותר הוא עלום ללא חקר, מסקרן, מרתק, מושך ומעורר כבוד.

כמה אנשים בעולם הולכים עם תחושה עגומה שאף אחד לא רואה אותם. איש מעולם לא הבחין במה שבאמת גלום בהם, באלהי שבתוכם. ובדרך כלל כשהסביבה אינה מצליחה להבחין באלהי שבנו גם אנחנו שוכחים, או מפסיקים להאמין, שאכן יש בנו נקודה אלהית ופנימית שכזו.

כמה טוב יכולה הבטה מברכת שכזו לפעול. נסו לשבת בספסל שבגן הציבורי כשזמנכם בידכם ומצב רוח טוב שורה עליכם, ולהתבונן ביופי המיוחד שמקרין מתוך אחד מקשי-היום היושבים אולי בספסל שממול. לפעמים במבט פנימי ואוהב שכזה אפשר לעשות לאיש שממול את היום. מישהו ראה אותו, הביט אל תוכו והאמין שיש בו הרבה יותר ממה שנגלה לעין. הוא ירגיש את זה בתוכו גם אם לא ידע מה הוא מרגיש. ואם יתחיל האיש הזה להאמין יותר בעצמו כתוצאה מכך – מי ישער כמה טוב עשוי לצמוח מהישיבה הבטלנית שלכם על הספסל בגינה הציבורית בחודש תמוז – חודש הראיה הפעילה.

—

המאמר פורסם ב "חיים אחרים" יולי 1999.

איך עושים את הצעד הבא?

מאמר ל"חיים אחרים" לחודש סיוון תשנ"ט. גליון יוני 1999.

אוהד אזרחי

"המליך אות ז' בהילוך, וקשר לו כתר

וצרפן זה בזה,

וצר בהם:

תאומים בעולם

וסיוון בשנה

ורגל שמאל בנפש,

זכר ונקבה."

ספר יצירה פרק ה'.

שאלה: מי לא יודע ללכת?

תשובה: כמעט כולנו!

מעט מאד מאתנו יודעים את סוד ההילוך, סודו של חודש סיוון על פי ספר יצירה. בואו נבדוק מעט מה פרושו של הילוך ומהו סוד ההתקדמות.

איכות ההליכה הפנימית

כל אחת מן היכולות האנושיות יכולה להעשות באיכויות שונות. ניתן לעשות את אותו מעשה באיכות רדודה או באיכות עמוקה. כך, למי שזוכר, נגענו בחודש ניסן באיכות הפנימית של חוש הדיבור. לדבר באופן חיצוני כולם יודעים, אבל להכניס איכות פנימית לדיבור, לפתוח את מיצרי הגרון ולזווג בין הלב והפה – זו כבר מלאכה שרק מי ששם ליבו אליה מסוגל לה. ניסן היה החודש של רגל ימין – על פי המבנה של ספר יצירה. רגל ימין איננה קשורה ליכולת ההילוך, אלא לכושר הדילוג שבנפש.

ההילוך, בניגוד לדילוג, הוא עקיב ורציף ומרוסן. ניסן היה חודש האהבה הגדולה, של החירות הניתנת כמתנת חג הפסח, החג בו פוסחים ומדלגים על המכשולים. אייר בא בעקבותיו והיה לחודש של ההתבוננות וההרהור. ספירת העומר שהיתה באייר אפשרה לנו להרהר באופן פרטני כיצד ניתן להפוך את ההתלהבות של פסח לדרך אמיתית של חירות. ואז, בחודש סיוון, מתחילים ללכת. לא מדלגים, אלא הולכים קדימה. הולכים מחיל אל חיל.

יכולת ההליכה המרוסנת מיוחסת לרגל שמאל. הקו הימני בקבלה מייצג את ההתפשטות והזרימה החופשית, אך קו שמאל כולו קשור לצמצום, לריסון, ולגבורה הפנימית. כך ההליכה, בניגוד לדילוג, מתיחסת לצד השמאלי שברגליים, לצד הדייקני שבהם, זה שיודע לשים רגל במקום הנכון ובאופן הנכון, ורק אחר כך להרים את הרגל הקודמת, בתזמון המדויק המאפשר את הצעד הבא.

עד כמה מדויקת ומופלאה יכולת ההליכה שלנו למדתי בימים בהם עסקתי בציור סרטי אנימציה. רק כשאתה מנסה להתחקות אחר זרימת התנועה בפרטיה הקטנטנים ולהעביר אותה בעיפרון אל הנייר, אתה מגלה עד כמה חכם הוא הגוף שלנו. אנחנו שולטים על מערכת כל כך מורכבת של איברים שנעים אתנו בכל פסיעה ופסיעה, עד שדיון על פרטיה של ההליכה ועל ההבדל בין הליכות שונות (מה שאנימטורים אוהבים במיוחד לשים אליו לב) עלול להיות עצום ממדים. לכן אנסה להתמקד רק בהיבט מאד מסוים של חוש ההילוך – בנקודה בה אנו מעבירים את משקל הגוף מן הרגל האחת לרעותה במהלך התנועה, ובהשלכה הפנימית של הנושא הזה לעבודת הנפש של כל אחת ואחד מאתנו.

ולפני שנמשיך – אתם מוזמנים לקום לרגע ולצעוד כמה צעדים מתוך תשומת לב. את תשומת הלב מקדו ברגעים הקטנים שבין לבין. בין רגל לרגל. מתי ובאיזה אופן אני מעביר את כובד גופי לרגל הבאה? האם בהדרגה או במהירות? האם כל הגוף שותף להנחתת המשקל על הרגל החדשה, או שרק איברים מסוימים לוקחים בכך חלק? ובכף הרגל – אילו חלקים סופגים את המעמסה ואילו לא? והברכיים – כיצד הן מקבלות את העומס, האם ברכות או כמכה שמתרגשת עליהן מחדש בכל צעד וצעד?

כפי שבודאי שמתם לב רגע המעבר בין רגל לרגל הוא מאד מעניין, והוא זה שמאפיין את ההבדלים העדינים בין הליכות שונות. מידת הלחץ הנפשי שלנו ומידת הפחד מתבטאות ברגע הזה. מן הצד האחד אנחנו רוצים כבר להגיע למטרה, וככל שנהיה לחוצים להגיע כך נרצה להעביר מהר ככל האפשר את המשקל לרגל הבאה, אך מידת הפחד מגיעה מן האופק הקוטבי ומזהירה אותנו שלא לעשות צעדים פזיזים ולא להרים רגל אחת לפני שאתה יודע היטב  שהרגל השניה מונחת לה כבר במקום מבטחים על קרקע יציבה. ההליכה הנכונה מתקימת תמיד בין שני הדחפים הללו – הרצון להגיע והפחד מלעזוב. אך את האיזון ביניהם אנחנו בוחרים, שלא במודע, על כל צעד ושעל. ולכן בכל מצב נפשי בו אנו נמצאים נראית ההליכה שלנו אחרת.

זין. החרב הקדושה

לעיתים הקושי הגדול בהתקדמות כרוך בפחד מלנתק מגע עם הידוע והמוכר לנו מן הצעד הקודם. אנחנו דבקים בתבניות ובדפוסים שמצאנו בעבר ומפחדים לזוז קדימה, כי לזוז פרושו להשתחרר מהמקום בו עמדנו עד כה ולהעיז לפסוע אל הבלתי נודע שבמקום החדש. אמנם לא בדילוג (שכבודו במקומו מונח בחג הפסח, אשר כמו בכל התחלה של דרך חדשה יש בו התלהבות גדולה), אלא בהילוך מדוד. החכמה של ההליכה היא החכמה הגלומה במעבר העדין אבל הבוטח שבין המקום בקודם למקום החדש, תוך התבססות הדרגתית וניתוק הדרגתי המתרחשים בו זמנית. לעיתים יש מין מסטיקים כאלו של פחד, שמדביקים אותנו לנקודה בה אנחנו כבר עומדים ולא מאפשרים לנו ללכת קדימה, לא מאפשרים את הניתוק מן המצב הידוע אל תוך הלא נודע שבאופק. או אז באה האות שמיוחדת לחוש ההליכה לעזרתנו. 'אות' בעברית זה כח ספציפי, והאות ז', המיוחדת לחודש סיוון ולחוש ההילוך היא הכח המאפשר את הזרמת האיכות הפנימית להליכה. הפירוש המילולי של האות ז' הוא כלי נשק – כלי זין, ובמיוחד חרב – כצורתה הגרפית של האות. זו החרב שאותה אנחנו לוקחים כדי לכרות את הכבלים הכובלים אותנו אל הידוע והמוכר, לבתק את רצועות הגומי המבקשות למנוע מאתנו את ההליכה. להזדיין בכחה של האות זין, פרושו לקבל את היכולת לצעוד ואת הבטחון ללכת בדרך.

תורת החיפוש וההלכה

כעיקרון זו היתה אמורה להיות גם חכמתה של ההלכה. ההלכה שאמורה לאפשר לאדם ללמוד את ההליכה, את ההתקדמות, זו שכרוכה בניתוק ובהתחדשות. התורה נתנה לישראל ביום השביעי (ז') לחודש סיוון, ומשמעות שמה בלשון המקורות היא היכולת לתור – לחפש.  כפי שנאמר במקרא על ארון הקדש, שהולך לפני המחנה "לתור להם מנוחה". המילה 'תורה' במובנה החיצוני היא הוראה, אבל במובנה הפנימי (עליו האיר המקובל הקדום ר' אברהם אבולעפיה) היא חיפוש דרך.

התורה היא הכח לחפש היכן נכון לשים את הרגל בצעד הבא, וההלכה היא חכמת ההליכה בדרך. כך ראוי היה להיות, וכך היה פעם, בזמן שבו היה לחכמים את כוח האות זין, בו ניתן לבתק את החבלים הכובלים את רגלינו מלצעוד ולחפש.

כיום, לצערנו, משמשות התורה וההלכה כלי בידי אנשים המבקשים דווקא לכבול את הרגלים, הן של עצמם והן של אחרים, ומבועתים מן האפשרות האמיתית הגלומה בהליכה. החסידות לימדה כי אנשים אלו הם שעושים מחדש בכל דור את עגל הזהב. העגל הוא השור, שאינו יודע חופש מהו, ומתרגם תורה למונחים של עול, עבדות וכפיה. וכשהתורה רואה שעשו ממנה עגל, היא מבקשת ממשה שישבור אותה לרסיסים, והאלהים אומר לו "ישר כחך ששברת". כי למשה היה את כח הזין והוא ידע את סוד ההליכה.

על כח ההרהור ומהות חודש אייר

מאמר למגזין "חיים אחרים" לחודש אייר תשנ"ט 1999

אוהד אזרחי

(זהו מאמר די עתיק… משנת 1999, בימים בהם כתבתי כל חודש מאמר על מהות אותו חודש ל"חיים אחרים". היום בטח הייתי כותב דברים קצת אחרת, אבל לשם התיעוד – הנה זה כאן)

ההרהור אינו נתפס בדרך כלל כעיסוק ממש מכובד. אם שואלים אותך מה אתה עושה, ואתה עונה אני מהרהר, זו תשובה שבתרבות העירונית הלחוצה נתפסת כקצת מפוקפקת. לא כן בכל תרבות שמעודדת חיים פנימיים. ההרהור הוא דבר חשוב מאין כמוהו – ולו מוקדשת הרשימה הזו, היות והוא החוש הרוחני המאפיין, על פי ספר יצירה, את חודש אייר.

מה אתה חולם?!

שונה ההרהור מן המחשבה העיונית. המחשבה העיונית מתמקדת בנושא ספציפי ונכנסת אל תוכו באופן אנליטי. לא כן ההרהור. הוא מרחף סביב הדברים, נוגע ואינו נוגע בהם, שט מנושא לנושא הקרוב לו באופן אסוציאטיבי, מעלה זכרונות ותקוות רדומות, מעלה חיוכים ולעיתים גם דמעות. מי שמבקש לשים מטרות ברורות לחייו, ומנסה לכוון כל רגע לקראת השגת המטרות הללו, יראה בהרהור בזבוז זמן. מי לא זוכר את המורה בבית הספר נוזפת בו "מה אתה חולם?". כמה נחמד אם אפשר היה לענות לה – "אני לא חולם, אני מהרהר, וזה מאד חשוב!" להסביר למורה סוניה שההרהור מועיל ליצירתיות ומועיל גם, בדרכים שקשה לשים עליהן את האצבע, לפיתוח נפש האדם.

כל אחד מאתנו שהתמודד פעם עם סוגיה קשה לפתרון ונשאר תקוע, מכיר את עצת ההרפיה. כשהמחשבה תקועה ואנחנו שבים שוב ושוב לדוש באותן פתרונות לא מוצלחים ולא מוצאים מוצא חדש – צריך לקחת פסק זמן. להתקלח. לצאת לסרט. לצאת לצפות בכוכבים, לספר סיפור לילדים או להשתולל איתם בגן השעשועים – ואז יש סיכוי מסוים שפתאום נוכל לעלות על שביל סמוי המוליך אותנו החוצה מן הסבך. כאן חשיבותו של ההרהור החופשי, החולמני מעט, האסוציאטיבי.

שלא כבשיטות מדיטציה הבאות ממסורת יוגית, ומנסות לנקות את המחשבה מן ההרהורים, הרי שבבודהיזם המקורי נוהגים לקרוא לחיים של מדיטציה דווקא "חיים של הרהור". האדם המהרהר על חייו ועל משמעות חייו נתפס כמי שעסוק בדברים האמיתיים. רק כך יכול הוא לקבל את הפרספקטיבה האמיתית על עצמו. רק כך יוכל הוא להבין ולהפנים את ההבנה עד כמה משועבד הוא – ככל יתר בני האדם – לגלגל הקיום, לרדיפה אחר ההבל. אין אמנם להרהור תפוקה מדידה ומידית, אך הוא פורה מאין כמוהו.

ספירת העומר

חודש אייר בא לאחר ימי הפסח. בפסח עסקנו בחירות האדם. ולאחריו עלינו להרהר במשמעות הדברים ובדרכים שבהן אנו יכולים או לא יכולים להמשיך אל תוך חיינו הממשיים את ההארות של החירות. שלא תשארנה הארות בעלמא, הבזקים באפלה שכשם שבאו כך חולפים. תזכורת: פורים היה המשחק המקדים של החירות (ראה גליון מרץ). שם, תחת מסווה השכרות נכנס יין ויצא הסוד הגדול. שם סיפרנו לעצמנו ולחברים את מה שלא העזנו לבטא קודם. ערעור על מוסכמות החיים שעיצבנו לעצמנו. אבל מה – הכל היה תחת התירוץ המועיל של השכרות. תמיד אפשר להתחמק מזה ולומר שאני בכלל לא התכוונתי ו\או בכלל לא זוכר מה שאמרתי. פורים הוא רק הרמז. אבל את הסוד שהציץ בפורים וחזר לאפלת המסתרים, לקחנו אל חג הפסח ולימדנו את הפה לדבר אודותיו, להיות פה-שח, בפה מלא. זו גאולת הדיבור, חופש הביטוי הפנימי שלנו (ראה  גליון קודם). ועכשיו, אחרי חלוף ימי ההילולות, צריך להרהר בכל מה שעבר ולבדוק אם וכיצד ניתן ליישם את זה לא רק כדברים שטובים לימי חגיגה אלא גם כדברים שניקח אתנו לחיי היום יום. לזאת נועדה ספירת העומר, שחלה ברובה בחודש אייר.

ספירת העומר היא הזדמנות פז להרהורים. המקובלים פרטו כיצד כל יום מימי הספירה מבטא אספקט מסוים בנפש האדם. ארבעים ותשעה ימים שבין פסח לשבועות פורטים על ארבעים ותשעה נימים בכינור הנשמתי שלנו. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לשבועות, וכל שבוע, כידוע, שבעה ימים בו. המקובלים ראו בכל שבוע ביטוי של ספירה אחת, ובכל יום מימי השבוע ביטוי לתת-ספירה פנימית שבו. למשל – אם השבוע שבו יוצא הגליון לאור הוא השבוע המוקדש לספירת ההוד, הרי שכל ימי השבוע הזה מבטאים את תת הספירות שבתוך ספירת ההוד: חסד שבהוד, גבורה שבהוד וכן הלאה.

המליך אות ו' בהרהור וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם: שור בעולם ואייר בשנה ומרה בנפש זכר ונקבה. ספר יצירה, פרק ה'.

בשבוע של ספירת ההוד נשים לב ליכולת ההודאה שלנו, וליכולת ההודיה שלנו – אלו הכוחות המבטאים את הנפשיות של ספירת ההוד. עד כמה אני יכול ומוכן להודות? אם בבחינה של להודות על האמת או בבחינה של להודות למי שהטיב עמי. ואז היום הראשון של השבוע ישמש אותנו להרהר בו על האהבה שביכולת להודות – החסד שבהוד; ביום השני נהרהר על הפחד מן ההודאה, שהופך את מי שבכל זאת מודה לגיבור אמיתי – גבורה שבהוד; היום השלישי יזמין אותנו להרהר על היופי שבהודיה ועל האמפטיה שמושגת באמצעות היכולת להודות – תפארת שבהוד; וכן הלאה.

מרה שחורה טבעית

מי שמאמין שאין דבר שהמקרה שולט בו יודע כי העובדה שימי הזכרון והעצמאות נקבעו גם הם בחודש אייר אינו דבר מקרי. לאיזה סוג של הרהורים מוליכים אותנו הימים הללו? לאחר הדיון הרב בנושא החירות בימי הפסח, הנה באה לה המדינה ומוכרזת, בדם החללים, ביום ה' באייר. מהו מחיר החירות? האם עצמאות מדינית פרושה חירות? האם אנו "עם חופשי בארצנו" ומה משמעות "עם חופשי" בכלל? האם עם, ציבור, המון אדם, יכול להיות חופשי או שזו מלאכת היחידים? האם המוות הוא חלק מן המחיר אל החירות או שהוא פן של חירות? הרהורים רבים שאל לנו להמלט מהם. חודש אייר קשור בגוף האדם (ראה מסגרת) למרה. החסידים דרשו מן האדם הבא ללמוד את סודות התורה שתהיה לו "מרה שחורה טבעית". מעט המלנכוליות הזו דרושה לאדם כדי להיות נתון להרהורים, וכדי שלא לפסוח על השאלות הקשות. שאלות על מהות החירות ועל מחירה.

ואז בא היום הגדול של ל"ג בעומר, יום התבערה, שחל גם הוא בחודש אייר, ומזכיר לנו את דמותו של המיסטיקאי האולטימטיבי של היהדות – רבי שמעון בר יוחאי (שלצרכי המיתוס אין זה כלל חשוב אם יש תימוכין היסטוריים לאגדת מותו בל"ג בעומר ולמסורת הקושרת בינו לבין ספר הזוהר). רבי שמעון של המיתוס הקבלי קורא לכל בעלי המרה השחורה הטבעית לפרוץ את גבולות הקיום המתון והרגיל ולהדלק בתבערת הסודות הארוטיים של האלהות.

רבי שמעון – אכן טיפוס מדליק.

חודש ניסן – על פי ספר יצירה - איכות הדיבור

אוהד אזרחי

הרבה מדברים אצלנו בארץ, ובצדק, על "תרבות הדיבור", אבל מעט מאד שמים לב לאיכות הדיבור. לכל דבר שאנו עושים יש איכות פנימית. אפשר לעשות את אותו דבר מתוך איכות או מתוך חוסר באיכות. חיצונית יראו הדברים אותו דבר בערך, אבל למי שרגיש לפנימיות הם יראו לגמרי אחרת. כך אפשר לומר דברים זהים מתוך איכויות שונות.

האדם שמאחורי הדיבור

מי ששם לב לתוכנן של המילים, לא ירגיש בהבדל, כי התוכן יהיה זהה, אבל מי שרגיש באופן אינטואיטיבי למה שמעבר למילים, ירגיש גם ירגיש בהבדל. כי מה שמעבר למילים זה בראש ובראשונה האדם המדבר. מתוך מה הוא מדבר – מתוך פתיחות או מתוך כיווץ, מתוך רגישות או מתוך התגוננות, מתוך אהבה או מצרות עין. המקום שממנו אנחנו מדברים משפיע היטב על האיכות הפנימית של מה שאנחנו אומרים.

חז"ל בטאו זאת במשפט המופלא והידוע האומר ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". כי בעקרון ישנם שני אבות טיפוס לדיבור: דברים היוצאים מן הלב, ודברים היוצאים מן השפה ולחוץ. והדגש בשניהם הוא על המקום שממנו הם יוצאים, עד כמה עמוק הוא. עד כמה הדרך פתוחה ומפולשת בין המילה העומדת על שפתנו לבין המקור שלה בעומק הלב הבלתי מילולי. התרבות שלנו, שמחנכת למלחמת ההשרדות מלמדת אותנו תמיד לא לגלות את כל הקלפים. לא לשקף במילים את מה שעומד מאחוריהן. לבנות חומות של מידור בין מה שאני אומר למה שבאמת אני מרגיש, ולפעמים המידור כל כך חזק עד שאני עצמי אינני יודע את מה שבאמת מציק לי בעומק הלב, ומתמכר למילים של עצמי כאילו הן אלו שמשקפות את המציאות האמיתית של נפשי.

מה שצריך זה לפתוח את המעברים. לפלש את הדרכים המובילות מן החזה אל השפתיים, ולאפשר לדיבור שלנו להיות פשוט ואמיתי. לא מתוחכם. לא מתגונן. לא דיבור שמסתיר, אלא דיבור שמגלה, דיבור שחושף  גם את המקומות הפגיעים, שהתרגלנו לכסות, מתוך פחד שמא יפגעו. ובפרט זה חשוב כשהקונטקסט של הדיבור הזה הוא שיחת רעים. בשיחה אנחנו בעיקר צריכים ללמוד כיצד להוסיף איכות לדיבורים שרצים בין אחד לשני, שלא יהיו עוד דברים נבובים, אלא דברים שמשדרים רכות וקרבה לאו דווקא בתוכן הדברים, כי אם בצורה שבה הם נאמרים. גם כאן המדיום הוא חלק בלתי נפרד מן המסר.

אם היינו מתבקשים לבחור באות מסוימת מתוך הא'-ב' כדי לאפיין בה את הפתיחה המוחלטת שבין הלב והפה, דומני שהיינו מסכימים לבחור באות ה'. ההיגוי של האות ה' פותח הכל. הוא מסכים להסיר את המסכים ולישר את המבוכים המסתירים את הדרך בין הדיבור והלב. אם היינו בסדנא ולא על דפיו של מגזין, הייתי מבקש מכל הנוכחים להגות את האות ה', ללא שום ניקוד, ללא שום צליל. להגות אותה פתוח ולהרגיש איך אפשר בעזרתה להביא את הלב קרוב יותר אל הפה, ללא מחיצות. מי שקורא מוזמן לנסות.

ספר יצירה

ספר יצירה, שהוא לכל הדעות הספר הקדום ביותר של המיסטיקה העברית, מאפיין כל חודש וחודש מתריסר חדשי השנה בחוש מיוחד לו. שנים עשר החודשים מאופינים על ידי שניים עשר חושים, ועל כל חוש ממונה אות מסוימת מן הא'-ב', שבאה לחזק את האיכות הפנימית של אותו החוש, של אותה היכולת.

על הדיבור, או נכון יותר על השיחה, ממונה האות ה', והחודש שבו היא מקרינה את השפעתה הוא חודש ניסן, החודש בו יוצא הגיליון הנוכחי לאור. ברצוני לפתוח בע"ה מעתה, בסדרה של רשימות, שתתיחס בכל פעם לחוש המיוחד של החודש בו יוצא הגיליון, ולאיכות המוספת לו לפי התובנות העולות מנוסחאותיו המקוצרות של ספר יצירה.

החוש של חודש ניסן הוא חוש השיחה, והאות שלו, כאמור, היא האות ה'. שניהם כשהם מצורפים זה בזה יוצרים שלושה דברים מקבילים בשלושה ממדים: בממד המרחב אלו כוכבי מזל טלה, בממד הזמן זהו חודש ניסן, ובממד האנושי זו דוקא רגל ימין – כך אומר ספר יצירה.

מה הקשר בין רגל ימין ליכולת השיחה? הדבר גלום כנראה בחג המיוחד לחודש ניסן, חודש האביב, הלא הוא חג הפסח, חג החירות. האר"י לימד כי יש לקרוא את המילה פסח גם כקיצורן של שתי המילים "פה-שח". זו יכולת השיחה, ופתיחת הפה. ההגדה של פסח כולה מכוונת לאפשר לנו לספר. לספר ביציאת מצריים, ומצריים זו הגלות האישית של כל אחד מאתנו במקומות הצרים שלו, שמיצרים לו ומעיקים על נשמתו החופשית. מצריים נמצאת בעיקר בגרון, בצוואר הבקבוק שחוסם את הלב מלצאת חופשי בדיבור. שם נמצא פרעה האישי שלנו, שהוא העורף התפוס והנוקשה של האדם הלחוץ, ושלושת שריו – שר המשקים שלנו שהוא הוושט, ושר האופים שלנו שהוא הקנה ושר הטבחים (השוחטים) שלנו שהם ורידי ועורקי הדם. כולם עוברים בצוואר, וכולם שותפים באיכות התקשורת שיש לנו בין הראש והחזה, ובמקרה שלנו – בין הדיבור ועומק הלב. הפה השח של פסח מבקש לפתוח את המעברים הללו, ולהצליח לספר, להאיר (מלשון ספיר), את הדרכים האישיות שלנו ליציאת מצריים.

מדלג על ההרים

אבל במובן הפשוט פסח משמעותו דילוג. לפסוח מעל גבי מכשול, וזהו כוחה של רגל ימין שבנפש. כח הדילוג. מכשולים רבים נערמים על הדיבור שלנו, והופכים אותו לקר ומנוכר. הפעלת רגל ימין היא סימבול פנימי לדילוג נפשי על המייצרים הפנימיים, דילוג מעל המכשולים ומפריעים לזרימת השיחה מעומקי הלב.

ידידי ד"ר יצחק חיות-מן אוהב לקרוא את המילה משיח, עם שין שמאלית, כלומר זה שעוזר לאנשים לשוחח. חלק מתפקידי הגואל, ובתוך כל אחד מאתנו נמצאת נקודה פנימית של גואל אישי, זה לעזור לאנשים לשוחח.

תרבות הדיבור הלקויה שלנו, שלא מאפשרת כיום לאנשים לשוחח על הבעיות באמת נובעת מאיכות הדיבור הנמוכה של החברה. כששיחה נתפשת במושגים של קרב, קרב מילולי אבל בהחלט קרב, אז אין סיכוי לקירוב. כדי להתקרב צריך נכונות להקריב, והקרבן הזה, באופן פנימי, הוא קרבן פסח, קרבן פה-שח, הויתור על המגננה, הפתיחה של מעברי הגרון בשיחה, בה מדברים מלב אל לב, ולא נאבקים. אות ה' היא האות הפותחת את השיחה של חודש ניסן, האות הפותחת את האביב, את הלבלוב, הבא מהלב העולה אל פני הקרקע של התודעה – אל איכות השיחה שבינינו.

———-

המאמר התפרסם במגזין "חיים אחרים", גליון אפריל 99

בתרבויות קדומות רבות נודעה חשיבות רבה ליצירת מרחבים מקודשים, שיוצרים סדר של מעגל, המסודר סביב מרכז הקודש. בעקבות מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים, שחשפו את האוניברסליות של התופעה – המופיעה באופן בלתי תלוי במקומות רחוקים ובתקופות רבות – קיבלו כל המעגלים המקודשים הללו את השם הכללי "מנדלה", שמשמעו בשפה הסנסקריט: מעגל.

אחת המנדלות הידועות בעולם הוא מעגל האבנים הניצבות בסטונהנג' שבבריטניה, אך גם האיזור שלנו לא נפקד מרשימת המקומות בהן ניתן למצוא מנדלות שכאלו. אתר מעניין ביותר, ולא כל כך מוכר, הוא מעגל האבנים הענק והעתיק עד מאוד המצוי בדרום רמת הגולן, הידוע בשמו הערבי "רוג'ום אל הירי".  אולם כאן ברצוני לעסוק במנדלה קדומה אחרת, עברית ביסודה, המתוארת בפרוטרוט בתורה, בספר במדבר.

ארבעה דגלים לישראל
בתיאור נדידת שבטי ישראל במדבר המופיע בתורה (במדבר, פרק ב'), מופיע סדר מוגדר מאוד,  שבו נסעו השבטים זה אחרי זה ועל פיו גם התיישבו, כאשר חנה ענן האלהים, והתמקמו בצורת מעגל סביב המקדש.
על פי המתואר, שלושה עשר השבטים היו מחולקים לארבעה מחנות, שבכל אחד מהם שלושה שבטים, ורק שבט לוי – שבניו היו ממונים על פירוקו, הרכבתו ונשיאתו של המשכן – היה נוסע בנפרד וחונה במרכז המעגל, יחד עם המשכן.

בכל מחנה שבט אחד היה המנהיג ושני שבטים נוספו עליו. ארבעת המחנות היו חונים סביב חצר המקדש, כארבעה דגלים הממוקמים לארבע רוחות השמיים: דגל מחנה יהודה – למזרח; דגל מחנה ראובן – לדרום; דגל מחנה אפרים – לצפון, דגל מחנה דן – למערב. בדיאגראמה הבאה סידרתי את ארבעת המחנות כפי שהיו מסודרים במרחב, על פי הגישה התנ"כית, בה הפנים מופנות קדימה, לכיוון קדם, היינו למזרח.

הנחש הנוסע
לפי המתואר בתורה, היתה נסיעתם של המחנות יוצאת לדרך כמו נחש, המתיישר מפיתוליו והופך אט אט לקו ישר, הנע קדימה. בכל פעם ששבטי ישראל יצאו לדרך היה מחנה יהודה, המצוי כאמור במזרח, קם ממושבו ראשון ומתחיל לזוז. אחריו קם מהדרום מחנה ראובן. כשמחנה ראובן זז, קמו ממושבם במרכז המנדלה הלויים, ולקחו איתם את המשכן, מפורק ומאוחסן בעגלות מיוחדות וכלי הקודש על כתפיהם. לאחר הלויים והמשכן קם ממקום מושבו בצפון מחנה אפרים, ולאחר שגם הוא זז קדימה יצא אחרי כולם מחנה דן, שהיה ממוקם במערב המנדלה.

ההיפך מזה היה מתרחש כאשר חנו השבטים. אז היה הופך הטור הנוסע לנחש המתעקל ומתפתל למעגל, וכך חנו השבטים כאשר יהודה תחילה במזרח, ראובן ואנשיו בדרום, אפרים ואנשיו בצפון ודן ואנשיו במערב, כשהמשכן ושבט לוי התמקמו במרכז.

מעניין לציין שספר הזוהר טוען כי מסע המחנות לא היה בטור עורפי, או נחשי, כפי שתיארתי לעיל, אלא בצורתה של אות מ"ם סופית, כלומר בצורת ריבוע – ממש כשם שחנו בצורת מנדלה, כך גם קמו והלכו, ללא שינוי מבני.

שנים עשר החודשים
חלוקת המעגל של המנדלה לשנים עשר השבטים מזכירה לנו כמובן צורה של שעון. מאז הימים הקדומים אנו עדיין נוהגים לחלק את היממה לשתי קבוצות של שתים עשרה שעות. חלוקה זו, שאיננה הכרחית כמובן, נובעת ישירות מתפיסת הזמן הרחבה יותר שלנו, הקשורה לכך שמעגל השנה מורכב משנים עשר חודשים, או משתים עשרה פעמים בהן מתחדשת הלבנה במהלך סיבוב אחד של כדור הארץ סביב החמה.

אמנם, כידוע, אין זה מדויק, ולכן יש הכרח "לעבר" את השנה אחת לכארבע שנים בערך, ולהוסיף את החודש השלושה עשר למנין החודשים. כך גם שבטי ישראל שחנו סביב המשכן היו שנים עשר, אך היה השבט השלושה עשר, שבט לוי, שאם "צריך" אפשר למנות גם אותו במניין השבטים, ואם לא צריך משאירים אותו כמחנה בפני עצמו.

שלושה עומקים
קיימת חלוקה נוספת במבנה המרחבי של המנדלה המקודשת של שבטי ישראל: חלוקה לשלושה עומקים, הידועים בספרות בתור "מחנה שכינה", "מחנה לויה" ו"מחנה ישראל". במרכז כל המנדלה הזו היה מחנה השכינה – כלומר המשכן (שהוא עצמו מנדלה מורכבת למדי, כמו מנדלה בתוך מנדלה, אך לא ארחיב על כך כאן). סביב המשכן, בהיקף הבא של המעגל, שכנו הלויים, וזהו מחנה הלוויה. סביב מחנה הלויים שכנו כל שבטי ישראל האחרים, כשהם מסודרים בארבעה דגלים לארבע רוחות העולם.
נקודת המקור

רובד נוסף מוסיף המדרש לתמונת

המנדלה הישראלית הקדומה. אגדה ידועה מספרת כי הסלע אשר ממנו הוציא משה בשעתו מים לעם, הסלע שהפך לבאר, הנקראת "בארה של מרים", היה מתגלגל והולך עם העם ממקום למקום, כמו באר ניידת שכזו. וכשהיו חונים המחנות, היה הסלע מתגלגל ובא לחצר המקדש, ואז נשיאי השבטים היו מתקבצים ועורכים טקס מסוים ליד הסלע, שהיה נפתח מחדש לבאר והמים היו עולים ממנה ומשקים את כל המחנות:

"והיאך היתה הבאר עשויה סלע, כמין כוורת היתה, ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות. וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל-מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים 'עלי באר' והיתה עולה לקראתם" (מדרש רבה במדבר, פרשה א', פסקה ב').
במקום אחר במדרש מסופר בפרוטרוט כיצד היו ראשי המטות באים לפני הסלע והמטות בידיהם, והיו עומדים ומכים בארץ עם מטותיהם מספר פעמים ואומרים 'עלי באר, עלי באר', ואז היתה הבאר עולה לקראתם.

מי הבאר, על פי אותו מדרש, היו מקיפים במעגל את אוהל מועד, ואחר כך מתפצלים לארבעה נהרות ההולכים לארבע רוחות העולם, בהם חנו ארבעה מחנות ישראל. אז, בכל מחנה היה הנהר מתפצל לשלושה פלגים, ההולכים לכל שבט ושבט במחנה, ואז היה מתפצל הנהר עוד לכל משפחה ומשפחה שבתוך כל שבט, וכך היו המים מגיעים עד לאוהלה של כל משפחה. תמונה זו שמצייר המדרש מוסיפה קווי קישור של חיים, הזורמים בתוך המנדלה ומחברים את כל חלקיה עם נקודת הנביעה שבמרכזה.

להחזיר הרמוניה שנפגמה
כאמור לעיל, יצירת מנדלות ארכיטקטוניות היתה אחת הצורות המעשיות הקדומות להביא איזון בעם או בשבט, ולהשיב הרמוניה שנפגמה על כנה. שבטים קדומים הקדישו מאמצים מרובים לפרויקטים ארכיטקטוניים של בניית המעגל המקודש, ועל ידי הבניה עצמה התרחש תהליך של ריפוי לבני העם או השבט. באמצעות תהליך הבניה נמצא המרכז, ונמצא מקומו האמיתי של כל פרט ביחס לנקודת המרכז הזו.
אינני יודע, כמובן, אם אכן כך היו הדברים מבחינה היסטורית, אם אכן יצרו שבטי ישראל הקדומים מנדלה שכזו תוך כדי הליכתם הממושכת והמייגעת במדבר ארבעים שנה. אם כן – הרי שיצירת המנדלה הזו היתה בודאי תהליך של ריפוי החוזר על עצמו ומחדש את ההרמוניה במחנה הנודד הזה, הנמצא בתקופת מעבר לא קלה, בין חיי עבדות לחיי חירות בעתיד בלתי ידוע.

אך גם אם אין בדברים הללו יותר מדברים בעלמא, מה שברור הוא שעם ישראל יצר את המנדלה הזו כסיפור. זהו "סיפור מנדלי" שאותו קוראים בני ישראל בתורה, שנה בשנה, שוב ושוב, מזה אלפים בשנים. בעצם סיפור הדברים וציור התמונה בתודעה, מדי שנה בשנה, יש בכדי ליצור מנדלה בתודעה – מנדלה המייצרת תמונה של שלמות, של סדר ושל הגיון פנימי בין כל חלקי העם.

קריאת התורה יצרה מנדלה שכזו בתודעתו של עם ישראל במשך כל הדורות, ואכן המקובלים הירבו לעסוק בסוד המנדלה הסיפורית הזו, ולהוסיף בה פרטים ופרטי פרטים. כך למשל הקבלת ארבעת המחנות לארבע ציציות הטלית (וכך הפכה פתאום הטלית למנדלה גם היא) או הקבלתם לארבעת המלאכים המקיפים את כסא הכבוד, או לארבע העונות, לארבע חיות המרכבה, לארבעת היסודות האלמנטריים, לארבע אותיות שם השם, ועוד.

לא כאן המקום להאריך בפרטים הללו. מטרתו של מאמר זה היא לגרות את מחשבתנו מעט בכיוון, ולהתחיל לצייר את המנדלה של שבטי ישראל בתודעתנו. מי שירצה יכול לקחת כלי ציור ולנסות לדגם את המנדלה הזו על נייר או בד. עבודותיכם יתקבלו במערכת בשמחה..

12/12/2006