אשתי וג'וני דאפ

זוגתי שתחיה הרבנית שליט"א ואנוכי חפצנו ללכת לסרט. זה היה בניו יורק לפני שבועיים, אחרי שסיימנו להעביר סדנת סוף שבוע עמוקה ואינטנסיבית על יחסים בין המינים. בדרך כלל אחרי סדנא זה בערך מה שאנחנו עושים. ארוחה טובה. טיול לאור ירח אם אפשר, ולפעמים סרט חביב. משהו שלא דורש מאמץ מנטאלי מיוחד וגורם להנאה אסטטית.

אחרי מסעדה סינית לא יקרה אך בהחלט טובה הלכנו לחפש לנו סרט. חשבנו למצוא את הארי פוטר 6, אבל הוא לא הציג בדיוק באוצה שעה. נכנסנו למה שראינו שמציג – סרט עם ג'וני דאפ (הרבנית מתה עליו) שמגלם איזה אסיר נרדף.

היה קצת זמן לפני שמתחילים להקרין, ובזוית העין ראיתי אולם אחר עם דלת פתוחה לרווחה ומשהו חמוד מציג בו. הידד – סרט אנימציה לילדים בתלת ממד! ירדה הרבנית החסודה במדרגות הנעות ושבה בתנועות נאות עם שני זוגות משקי תלת ממד. חשבנו להנות מכמה דקות של סרט ילדים, לפני הסרט "שלנו".

תלת ממד

ג'י פורס G-Force)) הוא סרט של אולפני דיסני באנימציה תלת ממדית עם סיפור חביב: מדען אוהב חיות מציל כל מיני מכרסמים וג'וקים מהשמדה ומאמן אותם להיות מרגלים וכל קומנדו מיוחד. הוא ממציא מין תרגומון, שכשהחיות מדברות לתוכו אוזן אנושית יכולה להבין אותן באנגלית. הוא רוצה להוכיח לאף-בי-אי שהחיות יכולות להוות כח קומנדו מעולה שמסוגל לאסוף מידע ולבצע מטלות שסוכנים אנושיים לא מסוגלים לעשות.

הסרט מתוק – כמיטב מסורת דיסני, ואחרי שהצצנו יחד לרגע אל הסרט "שלנו", עם ג'וני דאפ האגדי,  שהיו בו יריות ודם ואנשים מתים, הבטנו זה אל זו במבטים מביני עניין ושבנו יחד לאולם בו הציג סרט האנימציה של דיסני.

והנה – לקראת הסוף פתאום קלטתי שזה לא סתם עוד סרט חביב. יש פה מהפכה! לא סתם! מהפכה תיאולוגית, פילוסופית וחינוכית מתרחשת לנגד עינינו המרותקות למסך התלת-ממד. האופן בו מוצגת שאלת הרוע בעולמי וההתמודדות איתו קבלה בסרט הזה תפנית דרמטית, וזה מה שגרם לי לכתוב על כך מאמר קטן. והנה אפרט את דברי:

מהו מקור הרוע?

מאחורי הקלעים של הרבה מאד סיפורים וסרטים קיימת שאלה פילוסופית שכולנו מתמודדים איתה כל הזמן בלא מודע: מה הוא הרוע ואיך להתמודד איתו בחיים? הדתות הגדולות ניסו לתת מענה לשאלה הזו, ונחלקו בדעתן למשל האם הרוע הוא ישות עצמאית בפני עצמה, הנלחמת עם הישות השניה שהיא הישות הטובה (כך גרסה למשל דת זרתוסתרא הפרסית, עליה אמרו חז"ל את המשפט "שתי רשויות הן"). או אולי אין בכלל רוע כמהות בפני עצמו, והרוע אינו אלא אשליה קיומית וכל כולו הוא "העדר הטוב" כשם שהחושך אינו דבר בפני עצמו אלא העדר אור (כך גרסת הרמב"ם), או אולי הרוע הוא אכן עוצמה ממשית, אך אין לה מקור קיומי עצמאי כי אם היא יונקת את חיותה ממקור הטוב, וכל כולה נשענת על משבר קוסמי שיצר אותה, כמו משפט חסר הגיון שנוצר כשהמילים מתערבבות (גרסת קבלת האר"י ומיתוס "שבירת הכלים").

למעשה כל דת ניסתה לענות על השאלות הללו.

האומנות והקולנוע מתמודדות עם שאלת הרוע בדרכים שונות, והשאלה הגדולה היא לא רק איך נוצר הרוע אלא גם איך מתמודדים איתו?

גרסת הקולנוע השטחי היא יש את החבר'ה הטובים ויש את החב'ה הרעים. הטובים טובים והרעים רעים. יש ביניהם מאבק, וכשהטובים מנצחים הרעים מתים ונעלמים מהזירה. הפי אנד. זו גם גרסת ג'ורג' בוש וביבי נתניהו לפוליטיקה העולמית ולשאלות המפתח של ההתמודדות עם הטרור. אנחנו הטובים, הם הרעים. צריך יותר חיילים וכח של הטובים כדי לנצח את הרעים שרוצים להשמיד את העולם. כשנשמיד את הרעים העולם יהיה טוב יותר. הרבה סרטי פעולה נעשו על המודל הזה. כל סרטי ג'ימס בונד, למשל.

מיטריקס, פוטר ופרודו בגינז

ואז באו הסרטים האחרונים שהפכו לסרטי פולחן והציעו גישה אחרת קצת לשאלות הללו. ואני מדבר בעיקר על שלוש הסדרות של המיטריקס, הארי פוטר, ושר הטבעות.

כולן מתעסקות עם שאלת הרוע, אבל בדרכים מקוריות: המיטריקס מראה לנו על הקשר בין המשיח והיכלות הטומאה( מה שבקבלה מסומל בעובדה שמשיח שווה בגימטריה נחש), ועל האפשרות ליצור סוג של הסכם חדש עם כוחות הרוע, על בסיס הקרבה של המשיח עצמו – שילוב של תפיסת הנצרות ביחס לישו כשא לעלה המכפר על החטאים ומציל את האנושות בדמו, עם תפיסת ספר הזוהר על הצורך והאפשרות לעשות מין עיסק עם השטן, לתת לו משהו כדי שישב בשקט ולא יפריע (סוד "מים אחרונים" בקבלה).

כך גם בהארי פוטר מתגלה הקשר העמוק וההכרחי בין הטוב ביותר, האיר פוטר, הנבחר, האחד, ובין הרע ביותר – לורד וולדרמורט הרשע. תיקון הרע יכול להתרחש רק באמצעות יצירת קשר עמוק ומסוכן בין הנבחר ובין מקור הרוע, לא על ידי הכחשתו של הרע, אלא על ידי יצירת קשר עמוק ואמיץ עם הצל. אך עדיין – קיימת שם הגישה של השמדת הרע ופתרון הבעיות בדרך זו.

שר הטבעות מלמד אותנו את הכלל הקבלי של "אין הדינים נמתקים אלא בשורשם". את הטבעת לא ניתן להשמיד בכל צורה אחרת אלא על ידי הבאתה לכור ההיתוך בו היא נוצרה, והמסע לשם ארוך ומלא סכנות – כולל הסכנה המוחשית של ההתמכרות לכח המפתה של הרוע עצמו.

אך עדיין – גם שם הרוע צריך להיות מושמד, והאינטרס של הרע להיות רע, בשלושת הסרטים הללו גם היחד, הוא ההתמכרות שלו לכח ולרצון בשלטון. כך שר האופל, כך לורד וולדרמורט וכך גם סמית' – הסוכן של המכונות במיטריקס.

אבל הנה בא הסרט החמוד של ג'י פורס, ומגלה לנו עולם חדש ואפשרויות חדשות – ממש כמו בעת "גילוי" נקודת ה ג'י ספוט בנרתיק האישה. תמיד היא היתה שם, אבל משום מה לקח הרבה מאד זמן עד שמישהו קלט שהיא שם… (ראו על כך כאן (.

הפסיכולוגיה ל הרע

בג'י-פורס יש מישהו רע. ממש רע. רוב הסרט לא יודעים מי הוא, וחושבים שהוא איזה טיפוס שרוצה להשתלט על העולם כמו האנשים הרעים של ג'מס בונד. אבל לקראת סוף הסרט (וסליחה שאני הורס לכם את המתח בסרט לטובת ההסבר הפסיכו-תיאולוגי שלי) מסתבר שזה לא בדיוק ככה. מסתבר שהרע הוא בעצם אחד מאלו שחשבנו שהם טובים. מסתבר שאחד המכרסמים שעבדו בקומנדו של הטובים – החפרפרת  – היה באמת חפרפרת תרתי משמע והוא הוא "האיש הרע".

אבל לא זה החידוש. החידוש הוא בנאום שנותן החפרפרת שכאחד החברים שלו, אותו מנסה החפרפרת להרוג, שואל אותו למה לכל הרוחות הוא עושה את כל המעשים הרעים הללו.

החפרפרת נכנס למין טריפ אל תוך זכרונות הילדות שלו. אנחנו רואים אותי – ילד חפרפרי קטן – עם משפחתו ברגעיה האחרונים. אנשים באו והרעילו בגז את משפחתו, ואבא שלו משביע אותו שאם הוא יצליח להנצל מהתופת – עליו לנקום בבני האדם על ההשמדה שהשמידו את בני מינו.

הנה לנו תובנה פסיכולוגית מספר אחת: הפוגע הינו בעצם אדם פגוע.

אם תפשפש עמוק מספיק בנפש האדם האלים תגלה שמאחורי האלימות מסתתר ילד פגוע וכועס. מי שהיה קרבן – הופך עם הזמן למקרבן. אלימות היא תופעה  פוסט-טראומטית. והאלים הפוסט-טראומטי מצדיק את מעשיו על רקע הטראומה אותה חווה שעבר, אם כנקמה ואם כהתגוננות ממה שעוד עלול לשוב ולהופיע.

התבוננות קצרה אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגלה עד כמה הוא קשור קשר עמוק לטראומה שלנו היהודים מהשואה ושאר הפוגרומים. איך מהר מאד הפכנו מקרבנות למקרבנים, ולרוב – מבלי לתת על כך את הדעת כלל. כדי שלא ישמידו אותנו "כל הרעים האלו" שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – עלינו להתגונן ולהגן על עצמנו בכח רב, ואף לעשות מעשים נוראיים, שאיננו מודעים להם כלל (כחברה) כי אנחנו פוסט טראומטיים. וכמובן – זה ממשיך הלאה. מה יעשה ילד פלסטיני שראה את ביתו נהרס בדחפורים ישראלים של חיילים עם מדים וקסדה ללא פנים והבעה? מה יעשה ילד שראה את דודו או אחיו נורים למוות ברחוב כשזרקו אבן על נגמ"ש ישראלי? הוא ירצה לעשות מה שהחפרפרת רצה לעשות – ללכת ולהשמיד את כל האנשים שככה עשו למשפחה שלו!

אז הנה מסר מספר אחת : הרעים אינם באמת באמת רעים – אלא אנשים שנפגעו בעבר, והכאב שלהם מעוור את עיניהם ודוחף אותם לנהוג באופן מזוויע.

"אז איך נדע שכשנבוא נמצא תשובה?"

מסר מס' שתיים מופיע בהמשך: לאחר שהחפרפרת מסביר לנו למה הוא רוצה להרוג את כולם, הוא ממשיך לבצע את זממו ולמנסה לרצוח את החבר שלו. ואנחנו סוברים לתומנו שאין ברירה – החבר האמיץ לאלץ בצער רב לחסל את החפרפרת, כמו שסימבה נאלץ לחסל את סקאר במלך האריות. אין מה לעשות- חייבים ללכלך את הידיים ולנקות את העולם מהרעים (דרך אגב – השם סקאר שמשמעותו צלקת, כבר רומז לפרדיגמה החדשה, האומרת שהרוע אינו אלא תולדה של צלקת הבאה מפצע כואב בעבר, אבל במלך האריות זה לא מתפתח לכיוון הפסיכולוגי הזה).

אבל כאן מפתיע אותנו ג'י פורס ומציע לנו אורגזמה עמוקה יותר וסוף אחר מהמקובל: לא הורגים את החפרפרת, אלא מדברים אל ליבו. הגיבור שלנו לא יוצא למשימה לחסל את החפרפרת אלא פשוט לא נכנע לנסיונות השכנוע (העצמי) של החפרפרת. הוא אומר לחפרפרת שזה לא נכון! שהוא לא חייב לנהוג בצורה שכזו. שיש לו גם דרכי פעולה אחרות ושהוא יכול להשתנות!

ובאורח פלא – השכנוע עובד. ברגע מסוים החפרפרת תופס את עצמו כלא מאמין ואומר לעצמו "אוי ואוי! מה עוללתי? אני חייב לפרק את מכונת המוות שאותה יצרתי" והוא משמיד במו ידיו את המכונות המשוכללות שהוא בנה כדי להשמיד את המין האנושי.

החפרפרת חוזר בתשובה במובן העמוק של המילה – הוא חוזר אל עצמו האמיתי, מעבר לאופי השרוט והחבול והפצוע שלו.

הבודהיזם של המערב

ג'י פורס מציע לנו כיוון חדש ואחר לפתרון בעיית הרוע העולמי. ברק אובמה בשלטון ולא ג'ורג' בוש, ואני לא יודע מה השפיע על מה, אבל דיסני מוציאים פתאום מסרים חדשים לדור הצעיר סביב העולם: צריך לדבר על הרעים, לא להשמיד אותם. הם יכולים להשתנות – אם נבין אותם, ואם נאהב אותם ואם ניתן להם צ'אנס לעשות תשובה.

החפרפרת מבצע עבודות שירות לטובת הקהילה  בסוף הסרט – כדי לכפר על פשעיו. הוא לא יושב בכלא, אלא רותם את כשרונותיו למען הקהילה.

ג'י פורס הוא סרט שמצביע על פרדיגמה פסיכולוגית יותר ומלאת חמלה יותר כלפי שאלת הרוע.   ניתן למצוא בה עקבות של כניסת הבודהיזם ותורת החמלה אל המערב, והאופן בו מחליפה התיאולוגיה הבודהיסטית, הרואה את הרוע כתוצאה של בורות הראויה לחמלה, אעת התפיסה הנוצרית קלוויניסטית ששלטה בארה"ב המיסיונרית, לפיה הרעים הם המקוללים על ידי האל, הארורים, שסופם צליה מתמשכת בברבקיו של השטן בגיהנם.

ג'י פורס למען שלום עולמי

אם ילדים פלסטינים יצפו בזה, למשל, הם אולי יחשבו לצריך לדבר עם הישראלים ולא בהכרח להשמיד אותם. אם ילדים ישראלים יצפו בזה הם אולי יהרהרו באופן לא-מודע, שגם הפלסטינים לא באמת רוצים רק להרוג אותנו סתם, אלא בגלל שכואב להם הם רוצים להכאיב, ואולי אפשר לצאת מהמצב באופן אחר, בלי להשמיד אף אחד מהצדדים.

בקיצור – בעיני ג'י פורס הוא תופעה מענינית, המוסווית תחת מעטה של עוד סרט אנימציה חביב לכל המשפחה. לכו לראות אותו, קחו את הילדים, ובלי להגיד להם כלום נתתם להם שיעור גדול בחמלה ובעשיית שלום עולמי.

אמן

אוהד אזרחי. אלול תשס"ט. אוגוסט 2009

היודעים את האלהים בדרך האהבה אינם מנסים לכתוב לה חוקים. הם יודעים שהאהבה, והמנוע הגדול שלה – התשוקה – אינן חיות לפי חוקים, פראיות הן מעצם טבען, ולעולם לא ניתן יהיה לבייתן. האהבה – כמו אלהים – הינה מקור החוק ומשום כך אינה כפופה לו. לכתוב חוקים לאהבה כמוהו כמו לכתוב חוקים לאלהים. האהבה – היא עצמה החוק.

מי שכותב חוקים לאהבה ואומר לה "פה מותר לך להתגלות ופה אסור לך" – איננו בא מצדה של האהבה אלא משחק במגרש הפחד והחשד. בזירה הזו תצא תמיד האהבה וידה על התחתונה. לכל בר דעת היודע את דרכי האהבה ברור שהיא, בפראותה המולדת, תחרוג מן החוק, אם לא היום אז מחר. פראית היא – כמו אלהים. כמו הטבע. היא תחרוג מן החוק ותהפוך מיד לאהבה אסורה ועבריינית. האוחזים בה ישלמו על כך את עונשם הקצוב בחוק, ומנסחי החוקים יגידו לנו "אמרנו לכם שצריך לשים פה חוקים?".

אז הנה אני מקדים ואומר: כל חוק שתכתבו לאהבה יופר על ידי האוהבים. בגלוי או בסתר, במוקדם או במאוחר – הוא יופר. פשוט כי זה טבע המציאות. זה טבעו של אלהים.

אינני רוצה לתפוס את האהבה מושפלת. אינני חפץ להוכיח שהיא טועה, אינני רוצה להפוך אוהבים לטועים או לפושעים. אני רוצה לאשר ולאשרר את האהבה שוב ושוב. אני מבקש לאפשר לה לפרוח כמה שיותר במחוזותינו – ובגלוי. אינני חפץ לייצר מערכות בהן מתביישים האוהבים באהבתם, או אף גרוע מכך – מפחדים שמא יחשפו ויענשו על דבר הקשר ביניהם.

אין רוע באהבה. אין בה כפייה ואין בה ניצול. אהבה היא זרימה של אור הדדי, ופריחתה מבשמת את האוויר. ולכן מן האוהבים אני מבקש: אם אין רוע באהבתכם, אם אין בה כפייה, אם אין בה ניצול – אם ראויה היא להיקרא אהבה – אהבו אותה בגלוי! העניקו לנו ולעולם כולו את מתנת אהבתכם, ואנו מצדנו נתמוך בה. רגילה או משונה ככל שתהיה – אם אהבה היא תשוקתכם – ריחה יפיח בושם באוויר. אם שלמים אתם באהבתכם ובתשוקתכם – יש לה מקום, גם אם היא עשויה לאתגר מערכות ישנות, או לשפוך אור על פינות עבשות החיות בחיק המערכת המשפטית של החברה הנורמלית – יש לה מקום.

אבל אם גם לנוכח הזמנה כנה זו יש בכם פחד להיחשף… שמא אין זו אהבה? שמא נפשכם יודעת שיש כאן משהו שבאמת איננו ראוי להיקרא אהבה?

גם אז – אינני רוצה לאסור או לנזוף. אולי הפחד הזה שבלבכם אינו אלא שארית ישנה ממשטרי האימה שוללי האהבה להם הורגלתם כל חייכם? לכן אני מזמין אתכם לבירור. בואו בואו באשר תהיו – אם חפצי אמת הנכם – אם מבקשי אלהים הנכם – אם אוהבי הויה הנכם – בואו ונשמע אתכם. בואו ונעזור לכם לשמוע את עצמכם, ואולי תגלו שאין בכך כל בושה וסתם פחדתם מתוך ההרגל, ואולי תגלו שבטעות הדבקתם תווית של אהבה למעשה שאינו באמת אוהב? ומודה ועוזב ירוחם.

כך הייתי רוצה לראות את דרכי האהבה ב"נביעה" ובכל תרבות חדשה שתצוץ כיום על פני האדמה, תרבות חדשה המבוססת על אמון, ולא על חשד, תרבות התומכת בריבוי ובצמיחת האהבה ולא רואה בה ובפראיותה המובנית סכנה, אלא הזדמנות נפלאה לריענון ולחשיפה עמוקה של החדש והנועז והאהוב והאלהי, בפריחת האביב.

עזיז (אוהד אזרחי). יום תקופת טבת, 21 לדצמבר 2011.

אז יש אלהים?

אוהד אזרחי. אוקטובר 2011

"חשבתי להתחיל, ככה, בשאלה פשוטה, כזו שתעזור לנו לפתוח את הערב" אמר שי אביבי, שהנחה את הפאנל בערב ההכרות עם נביעה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב – "אז תגידו: יש אלהים?"

שי אביבי: "אז מה אתם אומרים? יש אלהים?"

בפאנל המכובד, אל מול קהל גדול, ישבו כמה ממורי האקדמ>יה של נביעה: שמואל שאול, לילך שמיר, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי וגם אני. זו היתה הנחתה רצינית על ההתחלה.

שאלה כל כך פשוטה לכאורה, שאלה שבמקומות אחרים היתה זוכה מן הסתם לתשובה בנאלית וצפויה מראש. אבל שי אביבי ידע כנראה שבנביעה השאלה הזו תציף מורכבות עצומה. השאלה הכאילו פשוטה הזו חידדה את הייחוד של נביעה, אקדמיה רוחנית עברית, שמלמדת קבלה ושמאניזם עברי, אבל אין לה תשובה דוגמתית אחת על השאלה המרכזית שכל אדם מאמין אמור לענות עליה בחיוב וכל אתיאיסט אמור לענות עליה בשלילה: יש או אין אלהים?

כדי לעזור לנו, כביכול לפשט את העניין, הציע שי אביבי מין שאלון אמריקאי כזה עם ארבע תשובות אפשריות, אבל אני מצאתי שהתשובה שלי איננה כלולה באף אחת מהאפשרויות. התשובות המוצעות היו:

א.            כן, אך טרם פגשתי אותו. 

ב.             כן, ופגשתי אותו. 

ג.             אין לי מושג. 

ד.            לא, אבל אם אודה בזה לא יהיה לי ג׳וב בנביעה.

התשובה שעניתי היתה אולי קצת מורכבת מידי עבור פאנל, שהיה גם מצחיק למדי, ולכן אני רוצה להתעכב רגע ולנסח דברים בכתב. מה שעניתי זה כך:

"ביחס לאלהים מושגי היש והאין שניהם שווים. לכן 'יש אלהים' וגם 'אין אלהים' – שניהם יחד נכונים. אבל מה שחשוב הוא: כן, פגשתי אותה!"

אני יודע שזה פרדוקסאלי: כיצד יכול משהו להיות גם ישנו וגם איננו בעת ובעונה אחת? ואם הוא גם איננו – איך אפשר בכלל להגיד ש'פגשתי אותו'? (או אותה..) איך אפשר לפגוש מה שאיננו?

הנשגב

ובכן כך: מה שאני יודע שקיים זה יסוד נשגב במציאות, יסוד של שגב, שלבבו של האדם רגיש אליו. האדם באשר הוא אדם, בין אם הוא אפריקאי או נורווגי, בין אם הוא הודי, יהודי או אינדיאני – רגיש מעצם טבעו לתחושה הזו שקיים יסוד של שגב ופלא במציאות. לכן בכל מקום סביב כדור הארץ האדם באשר הוא אדם יצר אמונות ודתות שונות – כי מעצם טבעו נדרש האדם לתגובה לאותה תחושה של נשגבות שמפעמת בו. וגם אני פגשתי אותה, את אותה נוכחות נשגבת, מופלאה, אלהית. בטח גם רבים מכם. כל מי שמסכים להפסיק רגע את הרעש הגדול שמתרוצץ לנו במח מרגיש זאת מייד. על זה אני יכול לענות בקלות רבה – כן! יש נוכחות כזו ופגשתי אותה פעמים רבות. אישית קשה לי לעבור יום בחיי בלי קשר עם אותו קשב אל אותה נוכחות. אני יודע שהיא נמצאת, ואני יודע גם בבירור שהיא קשובה. היא נוכחת לקשר! בעיני זהו אחד היסודות החשובים של הדרך העברית – ההכרה בנוכחות הנשגב ובעובדה שהנוכחות הזו זמינה לקשר. כשהאדם פונה אל אותה נוכחות קדושה אנחנו קוראים לזה "תפילה". וכשהוא קשוב לה – אנחנו קוראים לזה "נבואה".

הדברים הללו אינם דת. הם סוג של חיים של האדם בהיותו אדם, ללא כל קשר ללאום ולשפה ולתרבות, חיים של אדם שעומד בקשר עם היסוד הנשגב במציאות. אנחנו קוראים לנוכחות הקדושה הזו בשמות שונים, אבל אין הם משנים במאומה את העובדה הפשוטה של הנוכחות הזו שכל אדם רגיש יכול להרגיש.

יונג, הפסיכיאטר השוויצרי, טען שאדם שמתכחש לנוכחות ממד הקדושה בחייו בהכרח יהיה נויירוטי. אני נוטה להסכים איתו. אני רואה את זה יום יום, ולכן כל מי שבא אלי לשיחת יעוץ פעם יודע שמה שאני בעיקר עושה זה לשלוח אנשים להתפלל… לעמוד בפני הרוח הגדולה ולהגיד הנני.

אבל האם זה אומר ש"יש אלהים"? לא ממש.

כי מה זה בכלל "יש"?

יש עצים, יש אדמה, יש צלילים, יש דברים. ואלהים (לצורך העניין נשתמש בשם הזה רגע) איננו 'דבר'.

עלינו להיות מאד ברורים בזה: התודעה האנושית מסדרת לעצמה את העולם הנתפס בחושים על ידי סיווג הקלט החושי לאובייקטים וקריאה בשם לאותם אובייקטים. עץ, אבן, איש, אישה, ילד, חמור, אש… וכך אנחנו נוטים לתת שם לאותה הכרה שיש לנו בנוכחות האלהית, ולקרוא לאלהים בשם, ואז מגיע הצעד הבא: אנחנו הופכים את האלהים בתודעתנו לאובייקט של תפיסה. למשהו. למישהו. וכאן טמונה טעות פטאלית של הפסיכולוגיה האנושית – הטעות שמפניה דומני בא להזהיר משה. הטעות הגדולה של לעשות פסל ומסכה לאלהים. לעשות את ההכרה הזו בנשגב לעבודה זרה. ברגע שאנחנו מתיחסים לאלהי כדבר שישנו במציאות, מיד אנחנו מפספסים את הנקודה. הפכנו את הנשגב לאליל. ואנחנו, כולנו, אוהבים אלילים.

זקוקים לאלילים

אנחנו זקוקים לאלילים. כולנו מפחדים מן הבלתי ידוע. האגו האנושי מנסה לשלוט במציאות בה הוא חי, והוא עושה זאת על ידי נסיון מתמיד לארגן אותה בקטגוריות מוכרות. הלא ידוע מפחיד אותנו. והאלהי מעצם טבעו הינו הדבר הכי בלתי ידוע שאפשר. למה? כי מה שהמחשבה יודעת, וגם זה בקושי, אלו אובייקטים של תפיסה, דברים שקיימים בעולם, ואילו האלהי איננו משהו שקיים בעולם, אלא העולם קיים בו! כדברי חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". לכן נקרא האלהי גם בשם הקדום והנפלא "המקום"[1].

איך תוכל המחשבה להכיל את מה שהקוסמוס כולו (לא רק כדור הארץ) קיים בתוכו? איך תוכל המחשבה להקיף את מה שממלא את כל הדברים כולם מבפנים? כדברי הנביא ירמיה: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יהוה".

המחשבה האנושית לא מסוגלת להפוך את האלהי האמתי לאובייקט של תפיסה, לכן היא מוותרת עליו פעמים רבות ואוחזת באלילי שוא, הניתנים לתפיסה. אינני מדבר כאן על הפגאניזם, אלא דווקא על הדתות המונותאיסטיות הגדולות, והיהדות בחלקה הפשטני גם. הרי אין זה חשוב מבחינת התודעה אם לאליל שלך קוראים 'בעל' או 'יהוה'. מה שחשוב זה האם אתה עובד אלילים מבחינת רמת התודעה שלך או לא. עבודת אלילים היא להתיחס ליסוד האלהי כמישהו שנמצא בעולם, כאובייקט של תפיסה. אולי הוא יושב על איזה ענן, או משהו כזה, או אולי משגיח מרחוק ומסמן לו בפנקס מי ילד טוב ומי לא.

בעיני היטיבה הקבלה להבין זאת ולהסביר את הדברים כך: האחד האלהי הוא אחד שמעבר לכל יכולת תפיסה. אבל האחד הגדול הזה, בדיוק משום שהוא בלתי ניתן לתפיסה, מייצר לעצמו דמויות שדרכן הוא מתגלה באופן חלקי בתוך המציאות, לא רק כ"המציאות עצמה" אלא ככח הפועל בתוך המציאות. והכוחות הללו הן הספירות וכל מערכת ה'פרצופים' שהיטיבה לתאר קבלת האר"י.

כך למשל נפתח ספר תיקוני זהר:

"פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת מבני נשא…"

תרגום: פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא בחשבון, אתה עליון על כל העליונים, סתום יותר מכל הדברים הסתומים, אין מחשבה שיכולה לתפוס בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים, ואנו קוראים להם עשר ספירות, להנהיג בהן עולמות סתומים שלא מתגלים ועולמות גלויים, ובהן אתה מתכסה מבני האדם…"

"אין מחשבה שמסוגלת לתפוס אותך כלל" אומרת ההקדמה לספר תיקוני זוהר, כי המחשבה האנושית מעצם טבעה יודעת לתפוס רק דברים שיש להם גבול וסוף, והיא יודעת אותם על ידי הגדרתם, על ידי תיחומם בגדר, ואילו היסוד האלהי האמתי איננו ניתן להגדרה כלל. עשרת הספירות, מסביר הספר הזה אינן אלא לבושים לאחדות הגדולה: מצד אחד דרך הספירות מתגלה האחד הגדול אל העולמות ומנהיג אותם, ומצד שני דווקא על ידי כך הוא מתכסה ונעלם עוד יותר מבני האדם, הנוטים לחשוב שהספירות הן האלהות.

מעבר לטוב ולרע

העולם שלנו מורכב מחוויות שאותן אנחנו מקטלגים כטוב או כרע. את האלהים אנחנו אוהבים לזהות עם הטוב. למה? כי זה נח למחשבה האלילית שלנו. בכלל – אלילים נוטים לספק את הצרכים של האגו, וכך גם אלהים טוב. הוא "טוב" כי זה טוב לנו לחשוב שיש אלהים טוב, ושאם אני אהיה ילד טוב ואעשה מה שהוא רוצה יהיה לי טוב. האגו מנסה לסדר לעצמו את העולם ולהבטיח לעצמו עתיד מסודר ובטוח, בעולם הזה וגם בעולם הבא. אבל אין בכך אלא משאלת לב, אנושית מאד, אבל לא יותר מזה. אם העולם כולו חדור אלהות ונמצא בתוך האלהות, אז גם מה שנתפס בעינינו כהתגלמות הרוע אינו אלא מלא אלהות ונמצא בתוך האלהות. ביחס לאחדות האלהית הגדולה אין טוב ורע. יש רק "זה".

ביחס לאלהות המתגלה על ידי מערכת הספירות יש בהחלט טוב ורע, יש קדושה ויש סטרא-אחרא, אבל כדברי התיקוני זוהר כל זה נכון רק ברובד של הלבושים בהם מתכסה היסוד האלהי האמתי מבני האדם. אבל ביחס לאלהות עצמה? לאחדות עצמה? הכל אחד, וזה מעבר למה שהמחשבה מסוגלת לתפוס.

איפה אין אלהים?

במקומות בהם הרוע מתבטא בכל עוצמתו לב האדם זועק למענה אלהי. תציל אותי! צועק האדם, וכידוע לנו – זה לא תמיד עובד. לפעמים באה עזרה, ולפעמים לא. והשואה היא הזיכרון החזק שיש לנו כאומה מאותו מקום בו אלפים של יהודים מאמינים התפללו לאל שלא הושיעם. לרבים וטובים נסדקה בעקבות כך האמונה בסדק עמוק: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לעד את אמונתי", כתב הסופר אלי ויזל על הלילה הראשון שלו במחנה ההשמדה, וביטא בכך את השבר האמוני שחוו יהודים רבים.

איפה היה אלהים בשואה? שואלים רבים. כי התחושה היא שהוא לא היה שם. אבל מי שלא היה שם זה אותו האלהים שאמור כביכול לעשות מה שהיהודים סוברים שעליו לעשות בתור האלהים שלהם – להציל אותם מכל רע ולתת לאויביהם בשיניים, כמו שעשה במלחמת ששת הימים לפחות. האל הזה לא היה פעיל בשואה. מבחינה זו שם היה "אין אלהים".

בכלל, אומר רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"א), הסבל האנושי הגדול מבטא את מה שקבלת האר"י קוראת לו בשם "החלל הפנוי". הבחינה שבה אור האין-סוף האלהי פינה את עצמו מעצמו, ויצר מקום פנוי מעצמו כדי לאפשר את בריאת העולמות כולם. החלל הפנוי הוא מקום ריק מנוכחות אלהית במובן הפשוט שלה. רבי נחמן סבר שהשאלות כמו "איפה היה אלהים בשואה???" הן שאלות הבאות בעצם מחוויית החלל הפנוי.

כל התירוצים האפולוגטיים שאנשים "דתיים" מנסים לתת לשאלת השואה, או הסבל האנושי הגדול, אינם אלא קשקוש זול, שמנסה להציל בעיקר את כבודם שלהם, כלומר – את כבוד האידיאולוגיה הדתית בה הם דוגלים. בתירוצים קלושים אלו מנסה האדם בעל האידיאולוגיה הדתית לסדר מחדש את עולמו, ולהציל את עצמו מעמידה מאתגרת בפני השוקת השבורה של אי הודאות.

כך עשו גם רעי איוב כשניסו להסביר לו מה ההיגיון הדתי העומד מאחורי הסבל (הבלתי מוצדק) שלו. אבל אלהים טוען בספר איוב שדבריהם היו דברי הבל, ודווקא איוב צדק בזעקתו. מוטב היה לו שתקו רעי איוב. יש מצבים שבהם רק השתיקה יכולה להכיל את מה שלא ניתן להיאמר: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס" כותב הסופר אלי ויזל.

יש מצבים שבהם האדם המצפה לאלהים שיענה על צרכיו מרגיש שאין אלהים. מה שהוא חווה זה רק סוג של 'חלל פנוי': ריקנות מאיימת. האגו מחפש תמיד אלהים מובן, כזה שיספק לו עולם טוב ומסודר, עולם בו הטובים מחייכים בשמחה והרשעים חוטפים בראש, אבל האחדות הגדולה של המסתורין האלהי איננה כזו. היא מעבר לטוב ולרע. הטוב מופיע בעולמנו כשהיא מופיעה באופן אחד, והרע, הרע והמר, מופיע כשהיא מופיעה בהופעת ההעלם, בהופעת הצמצום, בהופעת ה"אין אלהים" שלה.

כי בעומק גם החלל הפנוי הוא תופעה אלהית, וחוויית ה"אין אלהים" שלו יכולה להזמין אותנו להעמקה, ולגילוי של דבקות דתית שמעבר ליחסי התן וקח שאנשים "מאמינים" עושים עם האל שאמור למלא אחר ציפיותיהם: אנחנו נקיים לך מצוות ואתה תעשה לנו חיים טובים… חוויית החלל הפנוי יכולה להעלות את האדם דרך השהיה עם שאלות גדולות של אי ודאות דתית לדבקות במיסתורין הגדול של ההויה, שמעבר למושגי היש והאין שלנו.

הזכר והנקבה

מושגי ה"יש" וה"אין" תקפים כלפי הנבראים, אבל לא כלפי הכח הבורא אותם, שמציאותו איננה מסוג המציאות שניתן לומר עליה שהיא בגדר "יש". היא הרבה מעבר לזה. כי מה מגדיר את המושג "יש"?

במובן עמוק מה ש"יש" זו רק המציאות האלהית, ועל העולם ראוי לתהות אם הוא באמת קיים או שמא רק אשליה הוא. והמציאות האלהית יש בה נוכחות שנתפסת אצלנו כ"יש" ויש בה נוכחות אחרת, הנתפסת אצלנו כ"אין".

על ה'אין' האלהי דברו המקובלים ובו העמיקו החסידים. זו היא הריקות, הלא-כלום, של המסתורין האלהי, אותה ריקות הנודעת לכל מי ששקע עמוק למדיטציה בודהיסטית, למשל. זו ריקות קדושה. אין בה דבר, ועם זאת היא הממשות בעצמה. כאן נגמרות המילים…

מה שנתפס בעינינו כ"אין" או כ"יש" מהווה בעצם רק שני צדדים של אותו מסתורין קדוש, שקיים או לא קיים וזה ממש לא אכפת לו.

שני הצדדים הללו "יורדים" ומתגלמים בעולמנו הדואלי כאנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית. הזכרי בא מן הריקות של האין, והנקבי מהמלאות של היש – ושניהם יחד, בזיווגם המופלא – מגלמים את המסתורין הזה שנגלה לאדם בהיותו אדם. לכן הזיווג של הזכרי והנקבי הוא דבר כה מופלא וקדוש בעולמנו. בעת הזיווג מתחברים לרגע האין והיש, החיים והטוב והמוות והרע, ההעלם והגילוי, ובאף אחד מהם אין יותר אמת מבשני. יש אלהים ואין אלהים עושים אהבה, והזיווג הקדוש מגלה את עוצמת הפרדוקס של המיסתורין שאינו נזקק כבר לשום הסברים.

זהו לעניות דעתי המסתורין הגדול שנגלה למשה בסנה וביקש לגאול אנשים מעבדותם. הגאולה מהעבדות היא גאולה עמוקה, האגו לעולם עבד הוא, עבד לקונספציות של עצמו, לכן הכח המשחרר מבקש להשאיר את מרחב האמונה נתון לתהיה, לאי ידיעה, פתוח לשאלה. לא מקום שמכתיב אלא מקום שמזמין לתהיה. לכן על שאלתו של משה שרצה לדעת איך להציג את האל שבשמו הוא יוצא לשליחות, עונה ההויה הגדולה "אהיה אשר אהיה".

למה לך לשאול שאלות מיותרות? אומרת ההויה הזו. אני אהיה כל מיני דברים. לפעמים אהיה דברים בלתי צפויים. אהיה אשר אהיה, יש, אין, מה זה חשוב, אומר המסתורין הגדול למשה – העיקר שפגשת אותי: "לכן כה תאמר לבני ישראל – אהיה שלחני אליכם".

שאלתו הפשוטה של שי אביבי פילחה וחדרה ישירות אל לב העניין. הדברים הללו נוגעים בעומק מהותה של הדרך העברית אל הרוח, ואני מקווה שבשיעורים בנביעה נצליח לחדור מבעד לתפיסות הרגילות, של אלו שחשוב להם לומר בכל מחיר ש"יש אלהים" או של אלו שחשוב להם לומר שבשום אופן "אין אלהים", ונראה מעבר לזה. הראיה הזו שמעבר מאפיינת את הדרך העברית. שאלתו של שי אביבי נגעה אצלי בלב הדברים. באופן בו משתדלת הדרך העברית להשאיר את יסוד הקדושה פתוח, בלתי מוגדר, ואף פרדוקסלי, ויחד עם זאת להדגיש תמיד שהוא זמין, ואף מזמין את האדם למפגש אינטימי.

לכן עניתי לשי אביבי: יש אלהים ואין אלהים – הכל נכון באותה המידה, אבל מה שחשוב הוא שבנוכחות האלהית הישירה ניתן לפגוש. ניתן לאהוב. ניתן להיות בדבקות. וכן, זהו חלק חשוב מחיי. במובן זה – פגשתי בה.

"מתהו ממש" הוא דיסק עם עשרה שירים מאת אוהד אזרחי, שניתן להוריד מהרשת!

ההקלטה נעשתה בהופעה חיה מול קהל, בביצוע אוהד ודון אזרחי עם אנסמבל אנשי נביעה.

יאיר דלאל כיבד אותנו והצטרף לאנסמבל והוא מנגן בדיסק בעוד ובכינור.

ניתן להאזין לכל השירים בחינם בקישור הזה

או להוריד אותם בתשלום זעיר למחשב ולתרום בכל להמשך הקלטת המוזיקה של אוהד. יש עוד שירים שמחכים למימון כדי שנצליח להמשיך להקליט אותם.

תודה על עזרתכם.

נדמה לי שאת שרשרת הדומינו של המחאה החברתית בקייץ 2011 התחיל גביע הקוטג'. בהתחלה נדמה היה שהאירוע נדם בקול ענות חלושה ושהוא לא יגרור אחריו את כל מגדל הקלפים הישראלי הרעוע, אך לאחר זמן מה החלה הערימה כולה לקרוס על ראשם של ברוני ההון והשלטון.

אז בימינו זה התחיל אמנם עם הקוטג', אבל לפני אלפיים שנה היו אלו מחירי היונים (כן, אלו עם הכנפיים) שעשו שינוי. באותם ימים, המתועדים במשנה, עמד בראש המערכת הדתית אדם עם רגישות חברתית גדולה, שסבר שמותר לשנות את ההלכה כדי להוריד מחירים: במשנה במסכת כריתות (א', ז') מסופר על מחיריהם של קני היונים שהאמירו למחיר אגדי של שני דנרי זהב בשוקי ירושלים. את קני היונים הללו קנו בעיקר הנשים היולדות, שהביאו אותן כקרבן למקדש לאחר לידה מוצלחת. הסוחרים הירושלמים של אז כבר עשו על גבן קופה.

המחירים המופקעים הרגיזו מאד את נשיא הסנהדרין באותם ימים – רבן שמעון בן גמליאל הזקן – שנשבע שהוא הולך לשנות מיד את המצב. וכך עמד רבן שמעון בן גמליאל ודרש דרשה הלכתית חדשה ששינתה את ההלכה המקובלת, והמעיטה מידית את צריכת היונים לקרבן.

מיד לאחר מכן הוזלו המחירים באופן דרסטי. מהפכת הקוטג' והמחאה החברתית שלנו כיום יכולות רק לחלום על הוזלה שכזו: במקום שזוג יונים יעלה דינר זהב, צנח המחיר בן לילה לרבע דינר כסף (עשרים וחמישה דינרי כסף שווים היו לדינר זהב אחד). כלומר, אם למשל קן כזה עלה קודם לכן 250 שקל, גרמה הדרשה של רשב"ג לכך שתוך לילה אחד יצנחו המחירים לחמישה שקל בלבד!

מי יעמוד וידרוש בימינו דרשה כזו, שתוריד את מחירי הדלק, או הדיור, האופן עמוק שכזה?

המעניין הוא שרשב"ג ראה לנכון לשנות כאן את דין התורה (!) כדי ליצור תקנה חברתית. רבי עובדיה מברטנורא, מגדולי מפרשי המשנה במאה הי"ד מסביר: "אף על פי שהקל בשל תורה, ולימד דבר שאינו כהלכה, משום עת לעשות לה' עשה כן, שאלמלא כן לא ימצאו (הנשים ממון בכיסן), וימנעו העניות מלהביא אפילו (קרבן) אחד…"

מסתבר שהיו זמנים בהם המנהיגים הדתים לא רק שהיו רגישים חברתית, אלא היו מוכנים אף לשנות דיני תורה כדי לתקן עוולות חברתיות המתבאטות במחירים מופקעים. הם הבינו שעוולה כלכלית סופה שתביא את הציבור לעבור עבירות שונות, חמורות לא פחות, וטוב לשנות את ההלכה כדי להביא את הדברים למצב סביר.

כיום לעומת זאת נדמה שרוב הרבנים מדירים את רגלם מהמחאה העממית שלנו, או מסתרכים אחריה בקול ענות חלושה, אם לא מתנגדים לה בבוז, כאילו היתה מחאה של מפונקי השמאל הצפונבוני.
אבל הרוח נושבת בציבור.
רוח של התחדשות, רוח של התלהבות, של מחאה שהיא לא כל כך "נגד" כמו שהיא בעד סדר חברתי חדש. סדרי עדיפויות חדשים. צורת התנהלות חדשה – שתכבד את האדם הפשוט.

היש מחאה נפלאה וצודקת מזו?

יהי רצון שתשוקת הלב שלנו תשמע.
איננו רוצים רק דיור במחיר סביר ושאר טובין
שמדינה סבירה אמורה לספק לאזרחיה כדבר המובן מאליו.
אנחנו הרי משתוקקים למהפכה של תודעה. לשינוי השיטה כולה.
מה זה אומר?
זה אומר צורת התייחסות אחרת בין אדם לרעהו,
בין הפרט לחברה,
בין הפקיד למי שיושב מולו,
בין המעסיק והעובדים.
לכן זו "מהפכה של אהבה"
אינשאללא!

גם השנה (2011) בתחילת נובמבר יתקיים הריטריט הזה באושוויץ, ואוהד הוא אחד מהמנחים בצוות הבין לאומי. לפרטים על הריטריט ראו כאן באתר של Zen Peacemakers

זֶן באושוויץ. 

לכל איש יש שם

כבר שבע שנים שזה קורה: בנובמבר, כשמזג האויר בפולין נהיה באמת קר, מתאספת בקרקוב קבוצה של אנשים הבאים ממדינות שונות, ונוסעתלעיירה אושבינצי'ן, בה הוקמו על ידי הגרמנים מחנות הריכוז וההשמדה של אושוויץ-בירקנאו. שם, בין מסילות פסי הרכבת, במקום בו נפרק המטען האנושי מקרונות המסע, במקום בו עמד ד"ר מנגלה וערך את הסלקציה – מי למשרפות ומי לעבודת פרך – הם יושבים. כריות זַפוּ, המיועדות לישיבה במדיטציית זן, מאורגנות במעגל גדול ובמשך חמישה ימים מתקיימות עליהן ישיבות מדיטציה. קבוצות תיירים באות והולכות, קבוצות של נוער ישראלי מסתובבות עם כמה מורות ודגלים גדולים כחול לבן, ונעלמות לאחר כמה שעות, ובאמצע המחנה, בין מסילות הברזל, יושבים יהודים, נוצרים ובודהיסטים יחדיו, בשקט. ארבעה אנשים, בארבעת רוחות העולם, עומדים ומקריאים רשימה אין-סופית של שמות מתוך רשימות המוות של המחנה. שמות של אנשים. חלקם יהודים וחלקם פולנים וחלקם רוסים וחלקם צוענים. ללא אבחנה. לפי סדר אלפבתי. שם ועוד שם ועוד שם. זה כל מה שנותר לעתים מסיפור חיים שלם. ובדרך כלל שם המשפחה חוזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם, ומספר במינימליזם אופייני, שכאן צעדה יחדיו משפחה שלימה, שלושה דורות רצופים, אל סוף המסילה – אל תאי הגזים והמשרפות. והיושבים מאזינים. מקשיבים עם הלב. נושאים עדות לכל מה שהתרחש במקום הזה שמסמל יותר מכל מקום אחר בעולם את עוצמת העוול והסבל שבני אדם מסוגלים לחולל זה לזה. את המפגש הזה יזם מורה הזן ברני גלסמן (רוֹשִי-טֶטְסוּגֶן) יחד עם אשתו סֶנְסֵי אִיב מַרְקוֹ, לפני שמונה שנים, ומאז הוא מתקיים מדי שנה בשנה. רבים מן המשתתפים חוזרים מדי שנה ובאים לאותו ריטריט שוב ושוב. בהתחלה לא הבנתי למה. מה יש לבנאדם לחזור למקום הזה אחרי שספג אותו בכל נימי נשמתו שבוע שלם? אבל ככל שעברו הימים, ככל ששערי הקואן הגדול הזה ששמו אושוויץ נפתחו לפני, הבנתי שככל הנראה גם עבורי לא היתה זו הפעם האחרונה.

זן בודהיזם ופעילות חברתית

רושי ברני גלסמן נחשב כיום לאחד ממורי הזן הבכירים והמוכרים ביותר בעולם כולו. בשנות השישים הוא פרש ממשרה בכירה בהנדסת חלל בנס"א, ובחר להקדיש את חייו ללימוד והוראת זן בודהיזם תחת הדרכתו של מורהו היפני מיאזומי-רושי. לאחר מספר שנים בעולם הבודהיזם הפך למורה בזכות עצמו וקיבל לידיו את ראשות מרכז הזן בלוס-אנג'לס. אולם בהמשך החליט כי עליו לעשות דבר מה שונה. יחד עם קבוצה מתלמידיו עבר גלסמן לאחד מפרברי העוני של ניו-יורק, והקים בה את פרוייקט "גרייס-טאון" המיועד לשיקומם של הומלסים מקומיים. הזן של ברני הפך להיות זן של הרחוב, של עבודה בקרב חסרי הבית והאלכוהוליסטים והזונות והפושעים. זן במקומות מפחידים. מתוך הצלילה הזו אל השטח נולדה בסופו של דבר מאפייה, שהעסיקה הומלסים ונתנה להם לראשונה פרנסה. המאפיה הפכה לשם דבר וצברה כסף רב (עד היום חברת הגלידות בן אנד ג'ריז משתמשת בעוגיות של מאפיית גרייס-טאון ליצור הגלידה עם פרורי העוגיות שחלקנו אולי אוכלים מדי פעם בפעם גם בארץ הקודש). מהכסף שצברה המאפיה הוקמה בהמשך חברת בניה, שבנתה קומפלקס מגורים עבור אנשים חסרי-בית, שחלקם כבר דור שלישי לחיים ברחוב. פרוייקט גרייס-טאון, שפעל מתחילתו לפי עקרונות שאותם אפרט בהמשך, הפך עם השנים לפרוייקט מוצלח עד כדי כך שכיום הוא נחשב על ידי הממשל הפדרלי של ארה"ב כמודל לפעילות חברתית נכונה וראויה לשבח. את שנות הפעילות בפרוייקט גרייס-טאון סיכם רושי גלסמן בספר קטן שיצא גם בעברית ושמו "הנחיות זן לטבח". (מומלץ בחום!). הצעד החשוב שעשה רושי ברני גלסמן התבטא בכך שהוא הביא את הזן ואת דורשיו לפעילות בשדה החברתי. עבור ברני גלסמן תרגול רוחני איננו מנותק מלקיחת אחריות חברתית, ולהפך – המקום הטוב ביותר לתרגול זן איננו בתוככי מקדשים נקיים למשעי ואפופי קטורת אלא ברחוב, בשוק, ובמקומות הכואבים שבשולי החברה, אותם מקומות שרובנו מעדיפים להעלים עין מעצם קיומם.

שלוש פסיעות זן

שלושה עקרונות רוחניים בסיסיים מאפיינים את הדרך בה מורה רושי גלסמן כיצד אמורה עבודה רוחנית להוביל לעשיה במישור החברתי: "אי ידיעה" (Not Knowing.(; "נשיאת עדות חיה" (Bearing Witness); ו"תיקון עולם" (Loving Action). הצעד הראשון מבקש להניח יסוד של אי ידיעה כתשתית לכל מפגש שלנו עם העולם, ובפרט כשאנו מבקשים להביא רפואה ותיקון למקומות כואבים וסובלים. אחת הבעיות המאפיינות הרבה מן הפעילות המתבצעת בשדה החברתי היא נקודת המוצא של פעילים רבים, הבאה ממקום של ידיעה מוכנה מראש אודות מהותה של הבעיה ומה כדאי לעשות כדי לפתור אותה. מעטים באמת מקשיבים לה באופן נקי. רבים יותר באים אל השטח כמלומדים ה"יודעים" כבר מה טוב ומה ראוי שיעשה, ובכך מאבדים את היכולת לגעת באופן בלתי אמצעי בבבעיה ובכאב. תרגול הזֶן, לעומת זאת, מפתח את היכולת הנפשית לשאת מצבים של אי-ידיעה ולהכיר במסתורין העמוק של הקיום. לכן, טוען רושי גלסמן, יש לבוא אל כל מפגש לא ממקום "יודע" אלא ממקום של ענווה ואי ידיעה. ידיעה מוקדמת איננה רק צעד פטרוני ומתנשא, אלא שהיא גם חוסמת אותנו מלבוא במגע קשוב ועמוק עם מהותו של המקום או האדם בו אנו פוגשים. הצעד השני הוא צעד של נשיאת עדות חיה. מן המקום הפתוח שמאפשרת אי הידיעה, יש להגיע לנקודה הכואבת שאותה רוצים לרפאות ולהקשיב לה. יש לשבת בתוכה. לשרות בה. להכיל אותה. להיות עדים למה שמתרחש בה. רק מתוך הקשב העמוק הזה נולד השלב השלישי – שלב הפעילות. אבל לפני כן – יש לשבת במדיטצית זן ולהקשיב לכל הצבעים ולכל הגוונים ולכל מה שנוכח ולכל מה שקיים. לשאת עדות חיה, להכיל. אי הידיעה והכלת העדות החיה מיצרות בסיס נכון לצמיחה אמיתית של פעילות אוהבת ומרפאה של "תיקון-עולם". פעילות בלתי מתנשאת, הנולדת מתוך המפגש האמיתי של האדם עם השטח ועם האנשים שבתוכם ולטובתם הוא פועל. פרוייקט גרייס-טאון נולד מתוך שהיה ממושכת של ברני גלסמן עצמו יחד עם קהילת תלמידי הזן שלו ברחובותיה של ניו-יורק, בין חסרי הבית. רושי גלסמן ותלמידיו ירדו לרחוב ללא כסף וללא תרמיל עם בגדים להחלפה, ולמדו בדרך הקשה מה זה אומר להיות הומלס בעיר הגדולה. כשמגיע לילה ואתה מחפש מקום לשים את הראש, כשמגיע הבוקר אחרי לילה קר ורטוב ואתה מחפש מקום לעשות בו את צרכיך ועליך לדעת איך להסתדר ואיפה למצוא את מבוקשך, ולקבץ נדבות כדי להשיג מעט אוכל. רושי ברני גלסמן לקח אל הרחוב את תלמידיו, שבאו לרוב מסלתה ושמנה של שכבת "המשפחות הטובות" של אמריקה. ומאז, אחת לכמה חודשים הוא עושה זאת שוב, וללא שום הנחות לוקח את מבקשי הרוחניות הבאים ללמוד זן לעשות מדיטציה ברחוב, לעתים בשלג ובכפור, לעתים כשחם ולח בחוץ, ללא חימום וללא מיזוג אויר, ללא כסף כיס וללא שמיכה ללילה זולת מה שתוכל למצוא בפחי האשפה. היציאות הללו לשטח נקראות בפי קהילת תלמידיו של גלסמן "Bearing Witness Retreats". הריטריט השנתי שקורה כל שנה, בנובמבר, באושוויץ, גם הוא שייך לאותה קטגוריה של חויות.

ללא דגל

מעולם לא רציתי לנסוע לאושוויץ ולא חשבתי שאעשה זאת. כמו כל ילד ישראלי גדלתי גם אני עם מורשת השואה, והמראות כמו חרוטים כבר בתוכי. התמונות, המיצגים של מוזיאון יד ושם, המספר הכחול על היד של סבתא של חבר שלי מהשכונה בה גדלתי. לא חשבתי שלאושוויץ יש מה לחדש לי במיוחד, ובמידה רבה גם לא ממש הרגשתי צורך לקחת חלק בעליה לרגל הלאומית אל מקום הנצחת הכאב הקולקטיבי שלנו. השואה הפכה להיות מין נכס יהודי כזה, שמשרת את האינטרס הציוני בארץ ישראל. אושוויץ הפכה כבר מזמן להוכחה הניצחת לכך ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", וקיומה של מדינת ישראל משלים את התמונה ומראה כי אף על פי כן – "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". קבוצות רבות של נוער יהודי וישראלי נוסעות אל מחנות ההשמדה וחוזרות משם מלאות ודאות באשר לחשיבות קיומה של מדינת ישראל, כשתחושת הקורבן הנצחי של ההיסטוריה מפעמת בלבבות, מחזקת את אמירת ה"לא-עוד", ותורמת להתעצמות הפטריוטיזם והלאומיות היהודית-ישראלית. כשישבתי ברגלים משוכלות על כרית הזפו שלי ליד מסילת הרכבת, במעגל גדול עם גרמנים ופולנים ויפנים ובני שאר אומות העולם, חלפו לא פעם על פני קבוצות הומות של נוער ישראלי עם דגל גדול כחול-לבן. האג'נדה שלהם היתה ברורה וידועה מראש. הם והמורים שלהם ידעו מראש מה מטרת הביקור ומה הם עתידים לראות. הם באו והלכו. מספר שעות הסתובבו במחנה, מלווים בהסברים מודרכים, ולאחר מכן יצאו והלכו להם, חזרה אל מדינת היהודים. ואנחנו המשכנו לשבת. יום ועוד יום ועוד יום. ללא דגל, ללא לאום, ללא אג'נדה ברורה, בקשב עמוק למה שקורה שם, כי באושוויץ זה עדיין קורה. כי אושוויץ איננה מקום שנגמר. היא איננה מוזיאון. באושוויץ מהלכות נשמות. עד היום. "שתו את היין – זהו דמי" לארוחת צהרים קבלנו פרוסת לחם וקערת מרק. עומדים בחוץ, ללא כפות אכילה, בתור הנמשך אל הסיר המהביל, עטופים היטב במעילי חורף וצעיפים יכולנו בקושי לתאר לעצמנו את הגופים, או מוטב אולי לומר הגופות, שעמדו כאן שישים שנה קודם לכן בקור, כשרק פיג'מה דקה לעורם, ממתינים לקערת המרק הדלוח שלהם. "לפעמים", סיפר לנו אחד הניצולים "לא היינו בטוחים שבקערת 'מרק הדגים' הזו איננו אוכלים את בשרו או עצמותיו של אחד מהחברים שמת". אחרי המרק שבנו אל כריות הזפו לעוד ישיבה וסבב הקראת שמות. אחר כך התקיימו תפילות של ארבע הדתות שנכחו במעגל: יהודים, נוצרים, סופים ובודהיסטים. לפעמים התפצלנו לקבוצות תפילה נפרדות באותו אתר, אבל לפעמים גם התפללנו יחד, כקהילה בין-דתית אחת, דרך כל צינורות התפילה. בצריף הנשים הנידונות למוות, במחנה בירקנאו, שורות שורות של דרגשי עץ, עליהם גוועו אט אט נשים, שמסיבה כלשהי לא יכלו לעבוד יותר. משנשלחו לצריף המוות אוכל ומים לא סופקו להן יותר. חלקן מתו בימי ההמתנה על הדרגשים וחלקן הוצאו להורג, כשהגיע תורן למות לפי סדרי המחנה המוקפדים עד מאד. צריף הנשים הנדונות למוות הוא מקום עצוב וכבד. באחד הימים ערכנו שם תפילה של כל הדתות כולן. חוברת עם טקסטים באנגלית של תפילות מכל הדתות חולקו לכולנו. הרב נעמי מניו-יורק הובילה תפילה יהודית שהסתימה, כמובן, בקדיש, רמה שרה אתנו תפילה מן המסורת הסופית, האב יאן – כומר פולני קתולי המתרגל זן מזה עשרים שנה, ערך מיסה וחילק לנו את היין ואת לחם הקודש (עמדתי שם, בביקרנאו, לצד אמלי, ידידתי הגרמניה, ושמעתי את ישוע, היהודי, אומר לתלמידיו בסעודת ליל הסדר האחרונה "אכלו את הלחם הזה, זהו בשרי, שתו את היין הזה, זהו דמי" כשהמציה הקטנה עברה מיד ליד ונבצעה שוב ושוב). מספר מורים בודהיסטים הנחו תפילה מן המסורת הטיבטית וערכו טקס "לכל הרוחות הרעבות" ממסורת הזן היפנית. אחרי שכולם יצאו מהצריף לקחתי נר בידי והלכתי לאט לאורך שורות הדרגשים, מביט היטב אל כל גומחה, ושר להן, לנשים הגוועות אל מותן, את "אשת חיל" בניגון העתיק של רבי נחמן מברסלב. שרתי להן, אישית, שוב ושוב, עד שעברתי על כל הצריף, מביט היטב דרך הדמעות אל המקומות האפלים מהם היו נבטות אלי בחזרה לפני חמישים שנה עינים גדולות, פעורות, עייפות, ובמידה רבה הן עדין ממשיכות להביט. "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" שרתי להן אל תוך העבר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", ותהיתי אם היו ששמעו את השירה הזו אז – "שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל". בכל ערב, כחזרנו לאכסניה, שכבתי בחדרי וקראתי ביומנה המופלא של אתי הילסום. אותו יומן שפורסם לאחרונה בתרגום חדש ומוצלח לעברית, ושבצדק רב הגדירו אדמיאל קוסמן כאחת מן היצירות התיאולוגיות המפוארות ביותר שנכתבו אי פעם. אתי הילסום כותבת מתוך השואה המתרחשת בעולם החיצוני שסביבה, מתוך המחנות, על חמלה ועל אהבת אלהים, ועל האהבה הבלתי מוגבלת לבני האדם באשר הם, ועל החירות שלא יכולה להלקח ממנה לעולם על ידי מאורעות חיצוניים. אם יש מורים רוחניים בעולם, אתי הילסום יכולה היתה להיות אחת מהם, ואולי היא אכן כזו. דרך דפי יומנה האינטימי נשבתי בקסמה ולמדתי לראות את אושויץ מעוד זוית בלתי מוכרת ומדהימה בעוצמתה הרוחנית. במיטה העליונה שמימיני שכב בחור פולני, בודהיסט, ובמיטות שמתחתינו גרו כומר פורטוריקני שמן וטוב לב ונזיר זן גרמני, גלוח ראש, המרכז בגרמניה את פעילות הקהילה הבין-לאומית שיזם ברני גלסמן – קהילת עושי-שלום, או "The Peacemakers Community”. אז מה קורה כשרב, כומר ונזיר זן נפגשים בחדר אחד באכסניה בפולין? (זה לא נשמע כמו בדיחה מוכרת?) – הם נהיים חברים. זו התשובה האמיתית.

מריאן

מריאן הוא אמן פולני שהתנגד לכיבוש הנאצי ונשלח למחנה העבודה של אושביץ במשלוח הראשון, ב-1940. כשרון הציור שלו הציל אותו ממוות בתחילה, כשנקרא לצייר את דיוקניהם של הקאפואים וקציני המחנה. עבור הציור הוא זכה בקערת מרק נוספת, אבל עיניים רעבות שפגשו בו בדרך קראו לו לחלוק את הקערה עם בעל העיניים הרעבות. האיש הרעב הודה למריאן, וכשמאוחר יותר מונה לפקיד האחראי על הניירת במחנה לא שכח אותו והעביר את ניירותיו לתחתית הערימה. מריאן, שגזר דין מוות ריחף מעל ראשו, נשלח במשך חמש שנים (!) ממחנה למחנה, עד ששוחרר ב1945 על ידי פלוגה של חיילים אמריקאים. את מריאן פגשנו בתערוכה שלו, המוצגת במרתף של המנזר הפרנציסקני בעיר. את עצמת הציורים קשה בכלל לתאר. מריאן לא צייר את המראות החיצוניים של המחנות, אלא את מראות הנפש. את כל חויית השואה הוא הצליח להדחיק במשך לא מעט שנים כשחזר לעבוד כאמן ידוע בפולין, עד שיום אחד נתקף בשבץ-מוחי. ואז צפו כל המראות. הוא לקח נייר ופחם והחל לצייר. במשך שבעה שבועות הוא צייר באופן כפייתי ללא הפסקה, יום ולילה, מתוך ערות ומתוך חלום, את מראות הנפש שקפצו אליו מתהומות הנשיה. הציור שלו משוחח עם האמנים הקלסיים של ימי הביניים, שתארו בצבעים חיים את מראות הגיהנום. מריאן היה שם, בגיהנום, וזה הרבה יותר נורא מכל מה שהם יכלו לתאר, הוא מספר. הציורים ענקיים ומלאים פרטי פרטים, הרבה ראשים גלוחים, הרבה עיניים גדולות ניבטות אליך מן הקירות. איש אחד בציורים מזוהה במספר קבוע החרוט על מצחו – הכומר הפרנציסקני. "הוא עבד אתנו. פעם הקצין כעס והחליט להוציא להורג שבעה מאתנו במסדר. הוא הצביע על שבעה אנשים באופן אקראי. הכומר צעד מרצונו קדימה וביקש מן הקצין לקחת אותו במקום אחד מן הנידונים למוות 'לו יש אישה וילדים, לי אין, הוא אמר'. הקצין שתק לרגע, ואז הסכים. הכומר נשלח למות ברעב במרתף, והאיש ניצל. הכומר הזה הזכיר לנו באותו רגע שיש כזה דבר 'אנושיות', ושינה באחת את כל האפשרות שלנו להסתכל על מי ומה אנחנו". מריאן לא שכח את הכומר, ולזכרו ניצבת התערוכה כיום במנזר הפרנציסקני. מריאן הוא איש מדהים. זקן עם עיניים עמוקות שראו הרבה וחזרו לתומתן. הערב אתו, שהוא חלק קבוע מן הריטריט באושוויץ, היה מפגש בלתי נשכח ובלתי ניתן לתאור. במגדל ה-SS באחד הימים עזבתי את הקבוצה ועליתי לבדי למגדל הפיקוח הראשי של חיילי ה-SS. מגדל מוקף חלונות שמהם נשקף המחנה מצד אחד והרחוב שבחוץ מן הצד השני. רכבות המוות נכנסו למחנה דרך השער הפעור בבנין האבן שמתחת למגדל. אחרי שקיללתי קללה נמרצת את הבני זונות שישבו שם ופקחו על מעשה ההשמדה, יכולתי לשבת למדיטציה, שם, במקום בו עמדו אנשים וייצרו מוות המוני. חשוב היה לי לחוש גם אותם. מי הם היו? כיצד היו מסוגלים? קבוצה של נוער פולני טיפסה במדרגות. נער אחד רץ והגיע ראשון, נעמד אל מול החלון הצופה אל המחנה, הניף את ידיו כאילו הוא אוחז במקלע ו"ריסס" את כל המחנה שמתחתיו. כמו במשחק מחשב הוא חיסל באחת את כל היצורים הדימיוניים ששרצו למטה. הבטתי בו היטב אחר כך. ילד בן שש עשרה, חצ'קונים על כל הפנים. קשה לו להתרכז בדברי המדריכה שהסבירה בפולנית על כל מה שקרה שם לפני שישים שנה. במקום זאת הוא מציק בינתיים לבנות, מנסה נואשות למשוך תשומת לב. ב 1940 היו מאתרים אותו מייד ומגייסים אותו לשורות ה-SS. הנער הזה, שספג אולי השפלה בילדותו ואיננו מסוגל בשל כך לחוש בכאבם של אחרים, איננו שונה בעקרון מנערים רבים שכמותו בבתי הספר בישראל או בכל מקום אחר בעולם. פעם הוא היה מגוייס לשורות הגסטפו. היום, אולי, הוא יכול לזכות לטיפול נפשי? ישבתי במשרדיהם של הנערים הפצועים, השרוטים מנטלית ורגשית, שהפכו ליצרני מוות סדרתי, והבנתי יותר ויותר כיצד הכאב של האחד איננו מאפשר לו לראות את כאבו של האחר, וכיצד מערכת תעמולה ההופכת את "האחר" ליצור בלתי-אנושי, האחראי נוסף לכל, לכל הסבל והצרות של החברה, יכולה לאפשר בקלות לילדים פגועים להפוך עד מהרה לחיילים נאמנים במסדר המוות. האם אני חף מכל זה? האם התרבות בה אני חי מסוגלת לראות את אנושיותם של ה"אחרים", או את כאבם? כשגיליתי את הנאצי הקטן שבתוכי, ירדתי מן המגדל והצטרפתי שוב למעגל המדיטציה, הקורא את שמות הקרבנות שנספו בגופם. אבל אז ידעתי כיצד מעגל הסבל והקורבניות איננו מוגבל באמת לאותם מקומות שבהם אנחנו רגילים לזהות אותו. הרוצח והנרצח, שניהם אומללים, שניהם קרבנות העיוות של חומות הניכור הניצבות בין אדם לאדם, ושניהם נוכחים בתוכי. האם אדע למצוא מקום להכיל את כאבו של האחר כיום? האם אוכל להפוך את הסובל האנונימי, שכאבו חסר השם איננו מטריד את מנוחתי, לאדם? באושוויץ החלטתי ללמוד ערבית.

–

המאמר, מאת אוהד אזרחי, התפרסם במגזין חיים אחרים. בשנת 2003.

ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.

רושי ברני גלסמן מעניק "רוקסו" לאוהד אזרחי

"אני לא רוצה להשתמש יותר במונח 'טרנסמישן' (הסמכה)" אמר רושי ברני גלסמן, מגדולי מורי הזן החיים כיום בטקס אותו ערך לנו לפני מספר ימים בגינה ציבורית ברחובות מנהטן, כשהוא מעניק לכל אחד מאתנו את לבוש ה"רוקסו" המסורתי במסורת הזן. "המונח הזה 'טרנסמישן' יוצא מנקודת הנחה פטריארכלית והיררכית, שאני כבר לא מחזיק בה" הוסיף ואמר, "כאילו אצלי יש את הכח ואני בטקס הזה מעצים אתכם. אבל אני לא מרגיש שזה כך. אני מעדיף להשתמש במונח 'הכרה' (רקוגנישן). כי בטקס הזה אני מביע את הכרתי בכל אחד מכם כשותף שלי לעבודה הרוחנית בעולם, וגם אני חלק מן המעגל שלכם, אני לא למעלה מאף אחד. אז אתם יכולים לומר בעולם שקבלתם הכרה מברני גלסמן".

יומיים קודם לכן נפגשנו בגינה ציבורית אחרת כדי לצאת ממנה ל"סטריט ריטריט" ברחובות ניו יורק. הזן של רושי ברני גלסמן קשור תמיד במעורבות חברתית עמוקה. ברני, כפי שכולם קוראים לו בפשטות, עושה ריטריטים ברחובות כהומלס עם תלמידיו כבר 20 שנה בדיוק. בדרך כלל הכללים של הריטריט די נוקשים: אתה בא לסטריט-ריטריט לחמישה ימים רצופים ולא לקוח אתך כלום. לא אוכל לא תיק לא שק"ש לא כסף לא מפתחות ולא טלפון. כל מה שיש לך באותם ימים זה רק מה שהצלחת לגרד ברחובות, בפחי האשפה או בקיבוץ נדבות. אבל הריטריט הזה היה קצת אחר. הוא נועד בעיקרו כדי להיות הקדמה לטקס ההסמכה שלנו, או בעצם לטקס ההכרה, שהוענקה לעשרה מתלמידיו ואני ביניהם – בסוף הריטריט.

על המעבורת

הלילה הראשון היה קר וגשום. בדרך כלל המצעים ללינת הלילה ברחוב הם ארגזי קרטון. ניתן לשים אותם תחתיך וגם להתכסות בהם. אם אתה עשיר ומצאת קופסא גדולה – אפשר לבנות ממנה בית ולהכנס בפנים, ושם ממש חמים ונעים. אבל באותו הערב, כשהגיעה השעה לישון כל הקרטונים ברחובות כבר היו ספוגים במים. המקום המומלץ ללון בו בלילה גשום שכזה, כך למדנו מהומלסים אחרים, הוא במעבורת המחוממת שמפליגה בחינם, כל הלילה, הלוך וחזור בין מנהטן לסטייטן אילנד. ההפלגה לוקחת כחצי שעה. אנחנו נכנסים למעבורת ומיד משתרעים לתנומה קצרה על הספסלים, מתעוררים, יורדים בצד השני, לוקחים את המעבורת הבאה חזרה, וחוזר חלילה. כך תפסנו תנומות קצרות של 20 דקות פה ו20 דקות שם כל אותו הלילה.

בבוקר הלכנו לבית מחסה נוצרי שמחלק מזון לנזקקים. במאור פנים וללא שיפוטיות מגישים המתנדבים מזון לכל דכפין. לא שואלים אותך שם שאלות על מי אתה ומה אתה, ולא מטיפים לך מוסר. אתה רעב? בוא תאכל. ויש גם קפה חם. 500 הומלסים הם האכילו שם באותו היום…

שירים של דילן בבית המחסה

בחוץ ירד גשם ואנחנו פשוט ישבנו בפנים על הרצפה, מנהלים שיחות חולין עם הומלסים אחרים ומנסים ללמוד את החיים דרכם, או מנמנמים ומנקרים בישיבה. אחרי כמה זמן בקשתי רשות לנגן קצת. ברני הרשה לי לקחת אתי גיטרה לרחובות כדי לקבץ נדבות. הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לשיר. אט אט יכולת לראות איך משהו נפתח באנשים. הגוף מתחיל לנוע בקצב המוזיקה. שפתיהם של אנשים קשי יום מתחילות לרחוש תפילה ושירה. אור נדלק בפנים. חיוכים. האנרגיה מתרוממת ונהיה נעים. בחור שחור אחד מתחיל לשיר סולו יחד איתי. הוא שר ממש יפה. יש לו קול של זמר אפרו-אמריקאי. תשומת הלב של כולם מופנית אליו. לפני רגע הוא היה הומלס אנונימי שעמד בתור לאוכל, ופתאום התגלה לפנינו מוזיקאי בעל כשרון יוצא מהכלל. הוא מאלתר אתי ושר קול שני למלודיות שאני מנגן. הוא מבקש ממני לרגע את הגיטרה וכשהיא מתיישבת על כתפו הוא מרביץ פתאום קונצרט עם שירים של בוב דילן. מחיאות כפיים סוערות בקהל. בית התמחוי הפך להיות מועדון.

האיש האחראי עם השפם האמריקאי קורא לאשתו ולבנותיו שמתנדבות בקומה למטה שיעלו לראות מה קורה פה. אחר כך הוא ניגש אלי עם דמעות בעיניים ואומר: "יש לי גיטרה ששוכבת בבית כבר שנים, כי הבן שלי פעם ניגן ועזב את זה. בחיים לא חשבתי להביא אותה לפה, אבל אני הולך להביא לפה גיטרה, שינגנו! איזה יופי זה מה שקורה פה! תודה רבה לך!"

-          "בשמחה", אמרתי, והוספתי: "תביא להם גם תוף!"

על מדרגות בית המשפט

את הלילה השני ביליתי על פיסת קרטון יבשה בפינת רחוב בדאון-טאון, עד שבאה המשטרה והעירה אותנו כי השכנים התקשרו וביקשו שיזיזו משם את ההומלסים. לפנות בוקר עצרתי לנגן על מדרגות אחד הבניינים. ישבנו שם כולנו ושרנו, עד שבאו שתי שוטרות ואמרו "אתם לא יכולים לשיר פה, זה מדרגות בית המשפט!" לא הבנתי למה אסור לשיר על מדרגות בית המשפט בחמש לפנות בוקר. למה מה? זה עלול לגרום שמחה גדולה מידי במקום שאמור להיות רציני? "זה אסור כי השופטים עלולים חלילה לעשות דין צדק" הסביר לי מייקל חברי לריטריט. עזבנו את המקום ויצאנו אל הגשם.

מטריה אדומה שבורה שמישהו זרק היתה לי לאוצר גדול. כשפסק הגשם ואנשים התחילו לטייל ברחובות ניסיתי את מזלי בגיוס תרומות. עמדתי וניגנתי ושרתי בפינת איזה רחוב. זו חוויה מדהימה לעשות זאת. אנחנו מתרגלים הרבה לחיות בשקיפות בקהילה שלנו, אבל לכזו שקיפות עוד לא זכיתי. הייתי שקוף לגמרי! אנשים עברו ליידי כאילו הייתי אוויר. כאילו הם לא שמו לב שאני קיים ועומד שם ומנגן. עד שבאה אישה אחת וחייכה אלי ואפילו זרקה כמה מטבעות והתנצלה שזה מה שיש לה. אבל החיוך! והמבט! הם היו הכי שווים. ברני אמר לי פעם כבר: "מה שחשוב זה להחזיר להומלסים את הכבוד האנושי (הדיגנטי) שלהם. אנשים עוברים ליידם כאילו הם לא קיימים… וזה נורא חשוב לתת להם הרגשה שרואים אותם, שהם בני אדם…"

אחד התלמידים של ברני שהיה אתנו בריטריט חי כ 30 שנה, און אנד אוף, ברחובות. קוראים לו באט-מאן (כי הוא עבד בסט של הסרט באט-מאן), ויש לו עור שחור מאד למרות שהוא חצי אינדיאני. באט-מאן היה בויאטנם ונפל בשבי. הויאטנמים עינו אותו ושברו את אצבעות רגליו במכות של קני במבוק. כשחזר מהמלחמה לא רצה שום מחויבות, והלך לגור ברחובות. יש לו כאריזמה רצינית לבחור ואור בעיניים. עד מהרה הוא הפך למלך שכונת הקרטונים תחת אחד הגשרים בניו יורק. בסטריט ריטריט הראשון, לפני עשרים שנה, הוא נדבק אל ברני. משהו עניין אותו בחבורה הזו שעושה מדיטציה ברחובות. ברני אסף אותו תחת חסותו ולימד אותו מדיטציה. אחר כך הוא הפך למוסלמי-סופי. כיום הוא גר בהארלם, ויש לו דירה קטנה. הוא עובד באיסוף זבל ומכיר כל חור שחור בעיר. חכמה וטוב הלב נדירים מאירים דרך הפנים שלו, שידעו כבר הרבה כאב והרבה שמחה מהר מאד התחברנו ואני מרגיש זכות גדולה על כך שמצאתי חבר כזה.

גם מישל הצרפתי היה אתנו בריטריט. איש מצחיק מאד הוא המישל הזה. שף צרפתי ומורה זן  שפועל בפריז ונראה כמו איזו דמות מסרט טוב. בעקבות ההכרות עם ברני והריטריטים ברחוב הוא החליט לפני כמה שנים לפתוח בית תמחוי בפריז: "הסבא-רבה שלי היה השף של הקיסר לבית הבסבורג. סבא שלי היה השף של המלך (לא זוכר מי  א.א.).. ואני מבשל לאנשים שאין להם שם, ואין להם מעמד. לאנשים בתחתית החברה. אבל! – הכוונה שלי היא תמיד להגיש לאנשים הללו את האוכל הכי טוב, ולכבד אותם כאילו כל אחד מהם הוא מלך!"

———-

צילומים: מייקל או-קיף

מאמר שכתבתי על הפסטיבל והופיע באתר אן-אר-ג'י, כאן

גלריית תמונות שצילמתי שם - כאן

האר"י כתב מזמורים לשלושת סעודות השבת, בעקבות הפתיחה, ההזמנה החגיגית, המופיעה כבר בזוהר.
המזמורים כתובים ארמית, ומלאים בקודים קבליים
כאן תרגמנו לעברית, וכן לאנגלית.
ובמקומות מסויימים התרגום הוא כמובן גם ביאור.

להלן מופיע המזמור לבוקר השבת, לסעודא של עתיקא קדישא, ראשית בארמית, אחר כך בעברית ואז באנגלית.

*

אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא חֶדְוָתָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא:
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וּזְעֵיר אַנְפִּין וַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדֵיהּ:

אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא. בְּצַפְרָא דְשַׁבַּתָּא. וְאַזְמִין בָּהּ הַשְׁתָּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא:

נהורֵיהּ יִשְׁרֵי בָהּ. בְּקִידוּשָׁא רַבָּא. וּבְחַמְרָא טָבָא. דְּבֵהּ תֶּחֱדֵי נַפְשָׁא:

יְשַׁדֵּר לָן שׁוּפְרֵיהּ. וְנֶחֱזֵי בִיקָרֵיהּ. וְיַחֲזֵי לָן סִתְרֵהּ. דְּאִתְאַמַּר בִּלְחִישָׁא:

יְגַלֵּה לָן טַעֲמֵי. דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי. דְּאִינוּן אָת בִּשְׁמֵיהּ. כְּפִילָא וּקְלִישָׁא:

צְרוֹרָא דִלְעֵילָא. דְּבֵיהּ חַיֵי כֹלָּא. וְיִתְרַבֵּי חֵילָא. וְתִיסַק עַד רֵישָׁא:

חֲדוּ חַצְדֵּי חַקְלָא. בְּדִבּוּר וּבְקָלָא. וּמַלְלוּ מִלָּה. מְתִיקָא כְּדוּבְשָׁא:

קֳדָם רִבּוֹן עָלְמִין. בְּמִלִּין סְתִימִין. תְּגַלּוּן פִּתְגָמִין. וְתֵימְרוּן חִדּוּשָׁא:

לְעַטֵּר פְּתוֹרָא. בְּרָזָא יַקִּירָא. עֲמִיקָא וּטְמִירָא. וְלַאו מִלְתָא אַוְשָׁא:

וְאִלֵּין מִלַּיָּא. יְהוֹן לִרְקִיעַיָּא. וְתַמָּן מָאן שַׁרְיָא. הֲלָא הַהוּא שִׁמְשָׁא:

רְבוּ יַתִּיר יִסְגֵּי. לְעֵילָא מִן דַּרְגֵּהּ. וְיִסַּב בַּת זוּגֵהּ. דַּהֲוַת פְּרִישָׁא:

ערכו את סעודת אמונת האמת! שלימות החדווה של המלך הקדוש!
ערכו את סעודת המלך! זו היא סעודתו של העתיק הקדוש, עם בעל הפנים הצעירות ועם שדה התפוחים הקדושים הבאים לחלוק עמו סעודה זו

אסדר את הסעודה של בוקר השבת, ואקרא בה עתה לעתיק הקדוש
אורו ישרה בה, בקידוש הגדול, עם היין הטוב, משמח הנפשות
ישגר לנו את אורו ונחזה בכבודו, ויראה לנו את סתריו הנאמרים בלחישה
יגלה לנו את הטעם שבשניים-עשר הלחמים, שהם אות בשמו, כפולה ומכופלת
צרירת החיים העליונה, בה חיי הכל, עוצמתה תגדל ותעלה עד הראש
שישו ושמחו העובדים בשדה, בדיבור ובקול, ואמרו מילים מתוקות כדבש
לפני ריבון העולמים, בדברים נסתרים, תגלו רעיונות ותספרו חידושים
לעטר את הפת בסודות נפלאים, עמוקים ונעלמים, שאינם נאמרים בראש חוצות
והדברים הללו יהפכו לרקיעים, ושם מי נמצא? הלא זה השמש!
ועוד היא תתעלה, למעלה מדרגתו, ואז יקח את בת זוגו, שעד כה היתה פרושה

(תורגם על ידי אוהד אזרחי)

*

Asader Le'Seudata – by R. Isic Luria, the Ar"i, translated to English:

Fix up the feast of True Faith! The fullness of the bliss of the Sacred King
Fix up the Kings' feast! This is the feast of the Ancient Holy One, and The One of Young Face and The Field of Sacred Fruits that are assembled to share this meal

I shall fix up the feast of Shabbat morning and invoke the Ancient Holy One
His light will be its inspiration, while we do the Grant Sanctification, with good wine that makes spirit happy.
He will deliver us his beauty and we shall see his glory and he will show us his mystery spoken in a whisper.
He will reveal to us the hidden meaning of the 12 loafs of bread, that are a letter of his name, doubled and multiplied.
The Supreme Bundle, that holds all life force, she will be empowered and ascended up to the head.
Rejoice! Ho gardeners of the sacred field, with your speech and your voice, speak out a word that is as sweet as honey.
In front of the master of the universe, with words of mystery, reveal the secrets and speak out an innovation.
To beautify the bread with revered mysteries, deep and concealed, nothing that is spoken out loud.
And these words will become into firmaments, and who is dwelling there? Isn’t it this Sun!
More and more she will rise, above and beyond his stage, then he will take his spouse that has been parted.

Translated by Ohad Ezrahi and Dawn Cheire on Shabat Truma, 2011

פעם, בעודי מזמר ניגוני קבלת שבת, קלטה אזני מן; הצד סיפור מעשה, שאלמלא ידעתי בו כי התחדש באותו הרגע, הייתי אומר בו כי בא גם הוא משנים קדמוניות. וזה סיפור המעשה

מעשה: מלך אחד היה אוהב את עמו מאד, והיה חושב תמיד מחשבות ומתבונן על דרכים, כי היה חפץ להטיב מאד עם נתיניו. ואותו המלך היה עניו גדול. כל כך היה עניו עד שבקושי רב היה מעמיד עצמו על המלוכה, היינו להקרא מלך וכו', מחמת ריבוי ענוותנותו, שלא יכול היה לסבול את עוצם הרוממות של המלך בעיני עבדיו. אך מחמת שידע כי אם לא היה מלך על המדינה לא היתה יראה, ואילו לא היתה יראה אז איש את רעהו חיים בלעו וכו', מפאת כן היה מעמיד את עצמו ומחזק את עצמו בכל פעם  מחדש למלוך, ופעמים אף ביד קשה, כפי המצטרך להנהגת המדינה.

והיה המלך ההוא מחוקק חוקים רבים ושונים, וכל חפצו היה שע"י חוקים טובים וישרים וצדיקים שכאלו יבואו כל בני המדינה להיות בעלי מדריגה, עד שגם האיש הפשוט במדינתו יהיה נחשב לחכם מופלג ובעל נפש במדינה אחרת, מפאת מעלת מדריגתו.

יום אחד אמר המלך לעבדיו: רצוני לבקש, שמחמת עוצם האהבה שבינינו ובין בני מדינתנו, ישאו כל איש ואישה על עצמם קישוט אחד, ובו צורת הכתר שלנו. ואף אני אשא על עצמי תמיד קישוט אחד, ובו דיוקן האנשים והנשים והילדים והילדות שבממלכתי.

בדבר מלך שלטון, ומיד שיצאה הבקשה מפי המלך כבר נמצאו אמנים מומחים שהכינו בכלי אומנותם קישוטים עם כתר המלך בכל מיני צורות (כי באמת היו במדינה זו אומנים מומחים יותר מכל אמני המדינות. ואותם אומנים היתה מומחיותם בכך שידעו לתת צורה וקישוט מיוחד לכל חכמה ורעיון. כי אמני המדינות האחרות אם היו עושים קישוט אחד שיהיה כלי לחכמה אחת, היה הכלי ההוא נעשה אצלם באופן שכבר היה נשכח הדבר חכמה שהקישוט כלי אליו, והיו זוכרים רק הקישוט ושוכחים על החכמה. אך אותם אומנים מומחים שבחצר אותו המלך היתה אמנותם בכך שהיו יודעים לעשות הקישוט לא חסר ולא יתר, אלא באופן המכוון ושקול היטב, בדקדוק שאין כל בריה יכולה לעמוד עליו, כך שכל מי שרואה את אותו הקישוט גם אם לא ידע כלל על הדבר-חכמה המרומז בו, היה מעצמו יכול ללמוד הדבר-חכמה מתוך הקישוט עצמו). ומחמת שהיו במדינה אומנים מומחים שכאלו, מיד הכינו קישוטים עבור כל בני המדינה. ואותם קישוטים היו באופן שניתן היה לשים אותם על הזרוע או על הלב, או על הראש, והיו שקישטו בו על הבגדים או שתלו על השערים בכניסות החצרות, והיו אף שקשטו עצמם בכתובות על גופם ובמקומות הנסתרים, מחמת עוצם האהבה שאהבו את המלך. כי אהבתו של המלך אל עמו היתה חזקה כל כך, עד שבני המדינה לא יכלו לעמוד בפניה והיו אוהבים גם הם את מלכם במאד מאד.

והמלך אף על-פי שלא היה קפדן, היה בכל זאת מקפיד בכל פעם לבדוק ולדרוש אם כל בני המדינה מקושטים בכתר המלכות. וככל שהקפיד על קיום זו הבקשה, כך היה המלך הולך המסתתר מבני עמו. בתחילה לא היה נראה עוד מחוץ לארמונו, ורק היושבים ראשונה במלכות, הרשאים לבוא אל הארמון פנימה היו זוכים לראותו. אך עם חלוף הימים מיעט המלך לבוא בקהל, ואפילו אל אולם המשפט שבארמונו לא היה יורד. תחת זאת מינה הוא שרים שהיו חכמים גדולים ונבונים וידועים, ולימד אותם תורת המשפט, לדון כל הדינים במשפט צדק במקומו ובשמו, ונחתום בטבעת המלך. וכן מינה המלך פקידים רבים לכל עניני מלכותו, ולימד אותם החכמה הדרושה להנהגת המדינה, באופן שלא יצטרך יותר להתערב בהנהגת המדינה.

ויהי היום והמלך ביקש כי יתפרו וילון בינו ובין העם, ואת כל המצטרך להם לא יבואו עוד לשאול אותו, אלא ידברו עימו מבעד לאותו וילון. גם את סעודתו, (שבתחילה היו מגישים לפניו בבשר משולש וביין ישן המשומר בענביו משנים קדמוניות), ביקש כי מעתה יעבירו לו רק מתחת לוילון, וגם זאת בצמצום גדול, שאין הוא חפץ יותר בסעודה גדולה, רק חפץ הוא במעט מן המעט, ואת היתר יחלקו לעניים. ויהי הדבר לפלא בעיני עבדיו.

אך מאחר שטבע האנושי הוא על דרך זה, שבתחילה כל דבר חידוש הרי הוא מסעיר את הלב ולאחר זמן נהיה בעוונותינו להרגל, כך היה גם בעניין זה, שבתחילה נזדעזעו הכל מהעלמו של המלך מאחורי הוילון, ולאחר זמן התרגלו גם לכך. והיה הדבר ידוע ומפורסם כי אין עוד איש באותו הדור הרואה את פני המלך, וגם אין עוד איש המדבר עימו. כי המלך היה ממעט יותר ויותר בדיבור, והיה רק מתעטף בענוותנותו מאחורי הוילון. גם אותן הסעודות שהגישו לפניו לא היה מקבל, ועבדיו מאחר וראו כי אין הוא חפץ בכך יותר, לא הביאו לו עוד את סעודותיו, והיו מחלקים מנת סעודה כיד המלך לעניים, דבר יום ביומו. והמלך הסתדר בעצמו.

והנה בוקר אחד, בעוד כל חכמי הארמון עסוקים בהמולתם (כי עבודה רבה היתה להם להנהיג את כל משפטי המדינה בשם המלך ולחתום בטבעת המלך, כנ"ל), נתלבש המלך בבגדי אחד העם ויצא אל מעבר לוילון. אלא שמחמת ריבוי השנים שאיש לא ראה פניו, וגם מחמת ששינה מלבושי המלכות ולבש בגדי פועל פשוט, לא היה איש שיכירנו אפילו מבין עבדיו הקרובים כביכול אליו ובין החכמים היושבים ראשונה במלכות. והנה, מיד שראו החיילים איש פשוט עומד ליד הוילון של המלך , נבהלו מאד, ומהרו אליו והיו מזרזים אותו לעזוב המקום. ובתחילה היו מזרזים אותו רק בדברים ובלחש גדול, כי מי הוא זה ואיזהו אשר ירים קולו בהיכל המלך בסמוך ונראה לוילון. אך כאשר התרחקו מעט, החלו לדחוק בו גם בגערות רבות ובשפה קשה, והיו מדחפים אותו בכידוניהם החוצה אל הרחוב. ובדרכם אל הרחוב היו עוברים ליד שולחן האוכל, ומשם אל אולם המשפט, ומשם אל החצר, ובכל מקום היו שרים נכבדים ורמים ומעולים בחכמה, שהיו עסוקים במלאכתם מלאכת הקדש לשמור את מצוות המלך במדינתו ולדון בדקדוק על פי חכמת המלכות את כל הנעשה במדינה, ואיש לא ידע מי הוא אותו האיש המוצא בבגדי פועל מן ארמון המלוכה. רק כולם היו נושאים בגאוה את הקישוטים עם כתר המלכות עליהם, כבקשת המלך מאז, כנ"ל.

ויהי היום ויצא קול לחש ברחובות הממלכה. איש אחד החל מרנן באזני הבריות כי אין כלל מלך בארמון. "הארמון ריק" – היה אותו האיש אומר להם בכל פעם – "אלו רק השרים והחכמים שמנהיגים את המדינה, ואין כלל מלך מאחורי הוילון". "הארמון ריקן ואין מלך!" היה אותו האיש שב ואומר להם. ומפני מה לא תפסו אותו ולא הניחו אותו במשמר? מפני שהיה אותו האיש משנה את לבושיו – לאחד היה נראה כאיש פשוט הולך רכיל (ומן הסתם היה אותו אדם מגרש אותו בגערה מעל פניו), ולשני היה הוא נראה דווקא כאיש חשוב וסוחר נכבד (ואז היה אותו אדם מחליק בדברים ושם עצמו כאילו ידוע ומובן הדבר לשניהם כי בודאי אין הוא אלא מתלוצץ), ולשלישי נראה כחכם גדול וכו'. כללו של דבר – לא ניתן היה לחכמי המדינה לשים את ידם על האיש המרנן ולבוא עימו חשבון ולדונו בדין מורד במלכות, כיוון שלכל אחד היה נראה בלבושין אחרים כנ"ל, ולבושין שלבש בערב לא לבש בבוקר וכו'. רק היה משער בעצמותו בכל פעם באילו לבושים שיבוא בהם אל כל אדם כפי שהיה יודע שיוכל אותו אדם לקבלו.

ובדרך כלל היו אותם אנשים מתרעמים עליו לבלעו. והיו צועקים עליו, שהוא משוגע ומורד במלכות ולולא היה המלך כה חנון ורחום היה וודאי מצווה להרגו. "ומה הקישוט הזה עם כתר המלך שאנו נושאים" – היו שואלים אותו – "אם יש קישוט של כתר ודאי יש כתר ואם יש כתר ודאי יש מלך!" היו אומרים לו ופוטרים אותו במילות גנאי. והוא היה אומר להם בכל פעם "ומהו באמת אותו קישוט?"

אך גם אותם שקמו עליו לבלעו כנ"ל, בינם לבינם החלו מהרהרים בדבר. כי היו דבריו נשמעים. וכי ראו הם את המלך מימיהם? וכי שמעו אותו? ומי יאמר שלא החכמים המציאו מדעתם את המלך והם מונים את העם כולו לטובת הנאתם?

ומחמת שהיה הדבר נשמע גם בביתם של חכמי המשפט, שנשותיהם וילדיהם היו שומעים זה מזה, או מאותו האיש, שאפשר ואין בכלל מלך בארמון, החלו חכמי המשפט להוכיח שאין כל ממש בדברי ההבל הללו. "הן אני שמעתי מאבי" – אמר חכם אחד מופלג בשנים – "שהוא עוד ראה את פניו של מלכינו העניו מכל מבעד לוילון". ויש אומרים כי החכם הגדול שבדור עוד שמע בעצמו את קולו של המלך שהיה מצווה לעבדיו מאחורי הוילון לפני שנים רבות.

אך אותו האיש היה מסובב ברחובות ומדבר על ליבות האנשים, והיה אומר להם "למה לכם מלך בכלל? וכי אין אתם אדונים לעצמכם? וכי אינכם יכולים להנהיג את המדינה בשכלכם?" ולאחד אחר היה אומר "הידעת שכל בני האדם שווים? ומפני מה לכם מלך ושרים ושררה?" והיו דבריו מתפשטים מפה לאוזן ומתקבלים בלב אנשי המדינה, שהיו חכמים גדולים ובעלי נפש, כנ"ל.

והשרים היושבים בארמון המלוכה היו מתבהלים מן הדבר, ולספר למלך על-כך בודאי אי אפשר, ועל כן החלו דורשים ברבים כנגד אותן דעות נפסדות, ומחוקקים חוקים לחומרא על כל אותם הכופרים במציאות המלך. ולטובת הענין היו ממשילים משלים, והיו אף מספרים על כל מיני רמזים הנראים לעיתים מאחורי הוילון (כי פעמים היה נדמה כאילו זז דבר מה, ופעמים היו נשמעים מיני רחשים ורעשים מאחורי הוילון, והיו ודאי אנשים שהיו בעלי מבינות שהיו יודעים להבין בדיוק מה משמעות כל רחש ומפני מה נראה סימן פלוני דווקא בסמוך לעניין אלמוני שקרה במדינה וכו', ואותם מבינים ובעלי השגה היו נחשבים בין הבריות בודאי למקורבי המלך) והיו אומרים שברור הדבר כי המלך קיים ואף מנהיג בחכמה רבה את עניני המלכות ואף עתיד ודאי להפרע מכל המורדים בו, אלא שידו פשוטה לקבלם בתשובה שלימה, ואפו ארוך וסבלנותו בידו וכו'. והיו מספרים על ניסים גדולים שהיו קורים למי שהיה ניגש אל הוילון ושוטח בקשותיו לפני המלך. שבודאי המלך משגיח על עניני מלכותו גם מאחרי הוילון, וסומך בשתי ידיו על החכמים יודעי דת ודין לגלות חכמתו הרבה לכל העם. אלא שלב בני המדינה כבר לא היה איתם, ומעט שבמעט באו לשמוע את דרשותיהם, ומעט עוד יותר קיבלו את דבריהם, עד שגם הצבא והמשמר נטש את כלי מלחמתו ולא שמר עוד על הארמון המלוכה ולא  עשה את דבר השרים וחכמי המשפט.

והעם החל בינתיים להקים לו ממשלה ולקחת גורלו בידיו, ולא היה מי שזכר עוד את אותו האיש שהיה מסתובב ברחובות קריה בבגדי פועל ומחזק את לב פועלי כל העולם להתאחד, ומסביר על הטעותים והשטותים של האומרים כי יש מלך וכו' כנ"ל. רק היו כמה אנשים שעמדו מעתה בראש העם והיו דורשים ברבים על אודות אותה השטות הישנה של המלכות שאיננה כלל מלכות וכו’. ואיש לא פקד עוד את ארמון המלוכה, רק החכמים היו מחוקקים חוקים לעצמם. ומחמת שלא היו בני העם באים עוד לשמוע את דבריהם היו מפלפלים הרבה בחוקי המשפט ומוציאים לאור דינים נשכחים, וכותבים אותם בספרים בלשון חכמים, שרק הם יכולים היו להבין בה. ומחמת שהיו עוסקים בינם לבין עצמם בדברי חכמה, היה נעשה שכלם דק ביותר, והיו מחקרים בעומק גדול בחכמת המחוקק העליון הלא הוא המלך הנ"ל. ואבק גדול ועצום ורב היה מצטבר בחדרי הארמון, כי העושים במלאכת הניקיון לקחו עמם במרדם את כלי אומנותם והחלו מנקים את מדרגות היכל העם ובית האאפערע.

יום אחד, מחמת שהיתה העזובה רבה, עפה ציפור מן החוץ אל תוך הארמון ובמבוכתה כי רבה נתקלה בוילון וקרעה בו קרע. החכמים שמהרו לגרש את הציפור מן הוילון, ראו כי יש חור בוילון, ומחמת שהיו החכמים בריות סקרניות הציצו אל מאחורי הוילון וראו כי הכיסא ריק ואין מלך כלל, והכל מלא אבק וקיני יונים והלטאות טורפות זבובים לרוב והעזובה רבה. מהרו החכמים לסגור את הפתח והיו מסבירים כי הדבר הנראה לעיניים אינו הדבר האמיתי, ויש סודות אשר מי יהין לגלותם ולסוברם… אשר המלך מחמת רוב ענוותנותו, ומחמת ריבוי פשעי המדינה נעשה שקוף ואינו נראה עוד לאיש, אך קולו נשמע בסתר לגדולי החכמים בלבד. על כן מי שרואה כי הכיסא ריק אינו רואה אלא מהרהורי ליבו, ומשמע כי בליבו פנימה מונחת העזובה שעליו לתקן כדי לזכות לראות פני המלך לכשיסור הוילון. מיד הודו כולם כי בלבם החורבה והיו מתקנים תקוני תשובה לעצמם כדי להווכח מיהו המלא והיכן המקום הריק. ואכן לאחר זמן היו ששבו לראות מבעד לוילון סימנים של פעילות, ומשמע כי המלך עוד שם, אלא שנעשה בעיקר שקוף.

והנה מחמת שסר לב העם מעניני המלוכה, ורק אנשי הארמון עסקו בנושאיה וחכמתה כי רבה, הנה היו משליכים את כתרי הזהב מעט מעט אל הזבל. כי מה חפץ יש לאיש נאור בסמל ישן נושן זה, שכבר נודע ברבים שאין מאחוריו ולא כלום. ובמזבלה היו באים ילדים וילדות לשחק בגרוטאות. יום אחד פגשו הילדים איש אחד, משוגע מן הסתם, שהיה מהלך בין הגרוטאות (שקורין ג'אנק), והיה מחפש בערימות הזבל ומרים דבר-מה והיה מחבק אותו ומנשק אותו וצוחק ובוכה. קרא אותו האיש לילדים והראה להם כי בין חלקי הפסולת יש ויש קישוטים יפהפיים. והיו הילדים ואותו האיש בוררין אותם וצוררים אותם ומנקים אותם ובונים מהם ארמונות בזבל.

ומפני מה היו הולכים אותם ילדים לערימת הזבל, משום שהיו בני המדינה המבוגרים עסוקים כל ימיהם בעצרות ותוכניות והיו מקימים ממשלות ומחוקקים חוקים, וכדי להפיג השעמום היו הולכים הבנים והבנות למקום הטינופת והיו אומרים מחמת שכל המדינה בשעמום גדול אפשר דווקא בזבל יהיה דבר מה מעניין, שהרי מה שטוב בעיניהם בעינינו אינו ולא כלום, אם כן ודאי מה שבעיניהם אינו כלום הוא ודאי הטוב באמת. ומצאו שם אותו האיש הידוע, שהיה משוגע הכפר, מחמת שהיה אומר שהוא מלך. וכשהיו שואלים לו בדרך הלצה של מי אתה מלך היה עונה אני מלך של ארמון ריק ואת (היינו הילדה ששאלה לו, כי נשים דעתן קלה ובקלות היו יודעות אותו) מלכה של ריק שהוא ארמון מלא, והיה צוחק והיה בוכה והיו יודעים בו שהוא משוגע בודאי.

ומה היה על ארמון המלך הישן? הפרלמענט החליט כי מעתה יהיה לארמון מעמד של מוזיאון, שהרי הוא נכס תרבות בודאי, והעובדים בו יהיו רשאים לנהוג כמנהגיהם ובלבד שלא יקניטו את ההמון. אך זקני החכמים היו מתרעמים והיו אומרים מה זה ועל מה זה? שהרי באמת יש מלך מאחורי הפרגוד ומפני מה נשתוק? ועל אותו יום שבו ראו גם הם את העזובה – שכחו. והיו מנסים לעשות נפשות לאמונתם, ונמצאו אנשים שהיו מצטרפים אליהם ולומדים מחדש את סדרי הארמון ולובשים מחדש את מדי השרד ומשמשים בקדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. והיה הדבר משמח את הזקנים, מחמת שאם נמצאו אנשים שמאמינים לדבריהם הרי אפשר והם אכן דוברי אמת! ואנשי החצר לא היו משליכים הכתרים מעליהם ומחמת זה לא היה לילדים מה לעשות עם ערמות הזבל הבאות מן הארמון.

והיו עושים היכלות, והיו ההיכלות בצורת לב גדול, כי היה אומר אותו האיש שיש לעשות הארמון בצורת לב והלב בצורת היכל. והיה נכנס עמהם אל הלב, היינו אל ההיכל, והיו יושבים ומשיחים דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. ומה שהיה אומר להם שם אין איש יודע.

בע"ה ט' כסלו, תשנ"ט. 1999

"הנה אשמיע לך מילים מטורפות, אתה הקשב להן הקשבה מטורפת" - צ'ואנג-טסה

נקודות אמונה

אני משרטט כאן מספר נקודות בקיצור, שמובילות מן הנקודה הכי אישית של הזהות והאמונה הראשונית שלי, ועד ליחסי אל ההלכה היהודית הנהוגה כיום, ואל מקומי בתוך המכלול היהודי.

אוהד אזרחי

1. מעגלי זהות: לפני הכל, מוצא אני את עצמי כאדם, שנולד לתוך העולם הזה ומחפש את דרכו, כשאר כל בני ובנות האדם על פני כדור הארץ. ככזה, מכיר אני בעצמי גם את העובדה, שלא די לי בדברים אותם מציע לפני העולם החומרי, ונפשי מבקשת לה קשר גם עם משהו נוסף, שנמצא מעבר לכל. עובדה נתונה זו יוצרת לי מעגל זהות בדרגה שניה, כחבר למבקשי האמונה מסוג זה בכל מקום שהם. גדלתי על ברכי השפה העברית ושפת התודעה היהודית, שהפכו עבורי לדרכי החשיבה והביטוי הכנות ביותר. לכן לאותו נשגב שנפשי חפצה בקרבתו אקרא הוי"ה אלהי ישראל, ואת הדרך להליכה האמונית אבקש למצוא וליצור בתורת ישראל. זהו מעגל זהות בדרגה שלישית, המעגל היהודי.
2. אותו שאני מאמין בו, ישנו ואיננו כאחד, בכל משמעות הדבר. כפי שכתבו המקובלים[1] כי באין-סוף יש כח של התפשטות עד אין סוף, והוא הווייתו האין סופית הכוללת כל, ויש גם כח הגבול שבאין-סוף, שהוא הכח להתאיינות אין סופית, עד לאי-היותו המוחלטת. האמירות "יש אלהים" או "אין אלהים" נכונות על כן באותה מידה. שתיהן לוקחות חלק בשלם, שלמעלה ממושגי המציאות.
3. החילונות במיטבה, שהופיעה בעולם כחלק מתהליכי המודרניזציה, הכוללים את עליית מושג האדם כאינדבידואל, מהווה בעיני שלב חשוב בפיתוח האמונה הטהורה[2]. על כן כל התהליכים המתפתחים באופן ספונטני בעולם המודרני נתפסים בנפשי כבעלי ערך אמוני, ואני מבקש להאזין להם קשב רב.
4. יושר פנימי הוא בעיני אמת המידה היחידה בה יכול אדם למדוד את עצמו, ולשקול לפיה את דרכו בחיים. לכן, את התורה אינני יכול לקבל כמאגר של דוגמות דתיות, אלא ככלי המסייע בחיפוש כנה של הדרך, והתווייתה בשפה היהודית. תורה מלשון לתור – לחפש[3].
5. אחד מפירות המודרנה הוא הנכונות לביצוע מחקר הבלתי משוחד, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אינני חסיד שוטה של המחקר, אבל לאחר כל ההסתיגויות והערבון המוגבל, חקירה זו מקובלת עלי ככלי הטוב ביותר הקיים בידינו לבירור המציאות. את סיפורי התורה המתארים מציאויות (בריאת העולם, מתן תורה בסיני וכדומה), אני מבין בעיקר במושגים מיתיים-קבליים-נפשיים[4]. אלו הם המישורים המשמעותיים ביותר. אם היה לדברים קיום במציאות הריאלית או לא – אין לכך חשיבות רבה בעיני.
6. סדרי השלטון השתנו בעת החדשה ללא הכר. הדמוקרטיה מחליפה את המלוכה, והפער שהיה קיים בין השליט לנתיניו כמעט ונמחק כליל. עם שינוי הדפוסים בהם מבינה האנושות את משמעות השלטון הראוי, נשתנתה גם משמעותה של הסמכות השלטונית. למרות שבמישור המיתוס הקולקטיבי עדיין יש משמעות לדימויי מלוכה וריכוזיות, בכל זאת ברמה האקזיסטנציאלית אלהים שמתנהג היום כמלך אינו יכול להיות ממש מכובד בעיני. חז"ל ראו את סדרי השלטון של מטה כמשקפים את סדרי מערכות העולם האלהי – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע"[5]. דומני על כן שהיהדות צריכה לעכל לתוכה מבנה אחר של תפיסת יחסי אדם ואלהיו (משמעותי ביותר להלכות תפילה, המבוססות כולן על דרך ה"עמידה לפני המלך"), מבנה הכולל תובנה פתוחה יותר של מערכות הסמכות ההלכתית.
7. ההיסטוריה של התפתחות ההלכה מכילה אופציות רבות מאד, שנהגו בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים בעם ישראל, ביחס לכל נקודה ונקודה בקיום היהודי. רק הוגן הוא הדבר שאפשרויות אלו תפתחנה פני הציבור, כדרכים אפשריות לקיום יהודי דתי אותנטי. רק לשם דוגמה: הידעת ש: בימי התנ"ך לא היתה תפילה מנוסחת ומאורגנת, ואף בימי חז"ל לא היה לתפילה דפוס קשוח מבחינה מילולית כמו היום? שבימי חז"ל היו חכמים שאכלו עוף עם חלב, והורו כך להלכה? שההפסקה בת שש השעות בין בשר (בקר) לחלב אינה דעה יחידה? שרק מפאת המנהג פורשים בני זוג זו מזה לתקופה של 12 יום בעת הנידה, בעוד שהתורה מחייבת בדרך כלל רק 7 ימים? שאיסורי נגינה ושחיה בשבת אינן אלא גזרות (שמא יתקן כלי, ושמא יבנה סירה), שכבר תמהו חלק מן הפוסקים הראשונים על מידת הרלבנטיות שלהן לזמנם? רוב לומדי התורה יענו על שאלון מקרי זה בחיוב, ורוב אלו שאינם בוגרי ישיבות יענו בשלילה. הלואי ומישהו היה מחבר כיום שולחן-ערוך חדש, בו ערוכות כל המנות כמו במזנון של הגשה עצמית, עם בחירה מגוונת ביותר, כפי שיכולה להציע יהדות בת שלושת אלפי שנים, על בסיס המסורת הלמדנית ובסיס המחקר האקדמי של התפתחות ההלכה.
8. גם לאחר פתיחת כל האפשרויות ההלכתיות, ברור הוא שישנם תחומים שבהם מתקיימת התנגשות בין ההנחיה התורנית, וההכרה האנושית העמוקה של מה שבאמת ראוי להיות. התנגשויות אלו עלולות להתקיים בכל מה שנוגע למקומם של ממזרים בחברה; למקומה ההלכתי של האישה כשוות זכויות באמת (בעניני עדות וסמכות משפטית, ובעניני אישות); ביחס לערך חייו של מי שאינו שייך לשבט היהודי, ועוד. אני תקווה שמפעל הלכתי אמיץ ואמיתי, יוכל לישם מנגנונים הלכתיים אורגניים כדי להביא לנקודה בה ההלכה תשקף את "הטוב" לפי מיטב השיפוט של בני הדור, אך דומני שלא נִמָלט מלעמוד בסופו של דבר בפני נקודות שלא תהיה לנו ברירה אלא לומר שהכרתנו אינה תואמת את הנחות היסוד של התורה. למרות שכפיפת קומה אוטומטית בפני הכתוב פסולה בעיני, כי אינה מאפשרת לאדם חיפוש אמיתי, הרי שגם פריצת הגבולות באופן אוטומטי עלולה לחטוא בחטא ההיבריס, שאינו לוקח בחשבון את מוגבלותו של האדם ואת מידת הענווה הראויה. בנקודות אלו ראוי לנו למצות את המתח הפרדוקסלי, ורק מתוכו לפעול, ללא חוקים ידועים מראש של פתרון כזה או אחר.
9. לעיתים הקשב לנקודה הפנימית שבאדם מחיב אותו לנהוג בניגוד לקודים ההלכתיים או החברתיים המוכרים לו. בנקודות סערה אלו אני רואה חשיבות במיצוי ובהעצמת הסתירה מבחינה נפשית, כאשר מתוך כך תנבע הפעולה הנכונה – אם כפריצת מסגרת ההלכה או כפריצת מסגרת האני. דרך זו למדתי מן הספר מי השלוח ואני מאמצה בכל לב.
10. את האלהות ניתן למצוא בכל הדברים שבעולם, ובכל תכונות ותפניות הנפש האנושית. על כן אין תחום מחיי האדם שאינו קשור לעבודה הרוחנית. אין תחום פסול. השאלה נעוצה במינון, שיכול להיות מאד אישי, ומאד משתנה מאדם לאדם ומעת לעת, ובאיכות הנפשית שמתוכה נעשים הדברים. הארוטיקה, לשם דוגמה, שהיתה קיימת להערכתי באופן די בריא בימי בית ראשון, נדחקה לקרן זוית בהויה היהודית, עד שכיום הפכה לתסביך נפשי של ממש (שעומד באופן מגוחך מאחורי החלטות רבות, בקנה מידה היסטורי, שהחליטו מנהיגי היהדות הדתית). ראוי לה לארוטיקה לשוב אל הקודש, וראוי לה לקדושה שתתבסם מחדש מן העִזוז הארוטי. תסביכים נושנים אינם נפתרים בקלות, אך מאידך אין זה נכון לקדשם ולהנציחם. קדושה היא פרי הִלולים התלוי באיכות התהליך שצימח אותו. הדברים המוסכמים כמקודשים עלולים להפוך לבנליים וריקים כשהאדם לא מביא לתהליך היווצרותם את פנימיותו הקשובה והרכה, ומאידך מעשים שנתפסים כבלתי ראויים עשויים להתקדש ולקרב את האדם לעצמו ולאלהיו, במידה והם נעשים מתוך ענוה, פתיחות, קשב ואהבה.

* הדברים נכתבו בשנת 1999 לקראת שיחה עם התלמידים והצוות של ישיבת שיח יצחק, בית וגן, ירושלים. לאחר השיחה הזו עזבתי את עולם הישיבות.

[2] "אמונה טהורה מתוך כפירה אפשרית" מידות הראי"ה.

[3] רבי אברהם אבולעפיה.

[4] גישה דומה ניתן למצוא באגרות הראי"ה.

[5] בבלי, ברכות נח\א. נקודה מפותחת יותר ב"מעשה מארמון ריק", בקובץ סיפורי מעשיות שלא ראה אור עדיין.

"… נזכרתי בפגישתי הראשונה עם מורהו של מיקונוס. היינו קבוצה של אנשים וכולנו ישבנו לפניו. הוא הביט אל תוך עינינו, אחד אחד, כל פעם אל תוך עיניו של מישהו אחר. כשהוא הביט אל תוך עיני רציתי מיד להרוג אותו. חזיונות בהם ראיתי את עצמי דוקר אותו, משסע אותו, קורע אותו לגזרים, ומבתר את מעיו צפו ועלו בדמיוני בעודי מביט אל תוך עיניו. הוא לא נע. הוא ישב שם, פתוח לרווחה, נועץ מבט בעיני. אחרי דקות ארוכות פסקו המחזות האיומים הללו. הוא הביט אל תוך עיני כאילו הוא היה אני. לא היתה לי כל תחושה של אדם אחר המביט בעיני, רק אהבה האוהבת אהבה. התרגעתי לחלוטין. כל הוויתי נפתחה לרווחה, כמו אריג ענקי שנדמה היה כאילו ישאר מקומט לנצח, והנה נפתח מקיפוליו, משתרע בנדיבות, כמו שתמיד היה באמת, אהבה בלתי מקומטת.

אדידה - מורהו של "מיקנוס" מהספר "לילות פרא"

הוא היה האהבה הזו. אני הייתי האהבה הזו. כל הדברים, כל האנשים, הופיעו כמו צורות שקופות באוקיאנוס האהבה הזה. הרגשתי שזכיתי להארה.

מיד התעוותו פניו בהבעת כאב חד. גופו נותר חסר תנועה לחלוטין, אך הבעת פניו אמרה זעף ויסורים, יסורים שהרגשתי מיד בלבי. קימטתי את אריג האהבה והוא חש זאת בחריפות. אני הייתי הקמט באריג, גאה בהכרה שלי, מתכנס בחזרה אל תוך עצמי, בשביעות רצון עצמית ובזחיחות הדעת, מנסה להכיר בהישגי.

לולי הבעת הזעם המיוסר שעל פניו לא הייתי שם לב לעובדה שאני מקפל בחזרה את האהבה לפי הצרכים שלי, מכווץ את לב האין-סוף, מקמט את הפתיחות הגדולה כדי ליצור מאורע שבו אשים לב לעצמי. לא הייתי מרגיש את הסבל שיצרתי בכך שנזקקתי לחוש את עצמי חש את עצמי, ולהכיר באופן רפלקסיבי בהישגי הרוחניים. פניו הביעו באופן כה מוחשי את ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי עד שיכולתי לשים לכך לב בקלות, לחוש את מה שגרמתי, ולהתרגע, פתוח לרווחה.

חשתי יראת כבוד כלפי האיש המדהים והרגיש הזה. ניכר היה שהוא רגוע ונינוח לחלוטין, ויחד עם זאת רגיש יותר ממני לתגובות הלב שלי עצמי. כאשר נפתחתי שוב ללא כל צורך לחוש את המאורע ואת  אשר  השגתי בו, פניו נרגעו.  מבטו הביע אהבה טהורה, ללא פירוד, ולו הקטן ביותר. חשתי את עצמי חי כמו האהבה, כמו האהבה שלו, כמו פתיחה ללא סוף.

הכל היה הפתיחה החיה של האהבה. חשתי שסוף סוף זכיתי להתעוררות והכרה רוחנית. לא יכולתי לחכות עד שאספר לג'יאה.  פניו התעוותו שוב בכאב.

היו אלה חמש-עשרה דקות של דיוק מייסר. אני הייתי נרגע ונפתח כמו האהבה עצמה ללא אבחנות, חי כמו גופה המאוחד של ההויה כולה, והוא היה האהבה הזאת עצמה. ואז הייתי מנסה להיאחז באיזשהו הישג, מתקפל בחזרה אל תוך עצמי כדי לשים לב שנפתחתי, ומיד הוא היה מזעיף פנים, כאילו לבו נמחץ על ידי ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי. הוא היה רגיש ממני לתנודות הכי אינטימיות שבתוכי.

זכרתי את רגישותו ופגיעותו כשעמדתי שם במטבח, צופה בלמואל וג'יאה ביחד…." (מתוך "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, הוצאת דופן, עמ' 113)

לרכישת הספר "לילות פרא" – הקישו כאן

קריאה לחשיבה חברתית אחרת – מערכת זקני השבט

אוהד אזרחי. נובמבר 2010, בעקבות התאבדותו של אורן גני.

את ההודעה על מותו של חברי האהוב אורן גני קבלתי תוך כדי הנחיה של סמינר מדיטציה בין לאומי במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. במקום בו אנשים אבדו את היקרים להם דבר יום ביומו. עדיין קשה לי לכתוב את צירוף המילים הזה "מותו של אורן גני", אבל יהיה עלי להתרגל לכך. אורן גני מת. הוא החליט לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה הקוסמית של נשמתו ושם קץ לחייו. אני אתגעגע אליו מאד. הוא היה לי חבר קרוב. איתו ביליתי לילות ארוכים בשיחות נפש. היינו שותים קפה שחור והוא היה מגלגל ג'ויינט עשיר במריחואנה רפואית משובחת, אותה קנה באישור המדינה להקלה על מכאוביו.

מותו של אורן השאיר רבים מאתנו המומים, נבוכים ומתמודדים עם קורטוב גדול או קטן של רגשות אשם. מה לא עשינו נכון? כל אדם שהולך מרצונו אל מותו משאיר שובל אפל שכזה מאחוריו. קהילה שלימה של אנשים, חברים וקרובי משפחה, שעד יומם האחרון ישאו את אותה שאלה גדולה בנפשם ללא פתרון.

אבל אורן היה מורה במהותו, ולכן כמו במותו של צדיק חסידי גם מותו של אורן גני הוא משהו שניתן לדעתי ללמוד ממנו, ועל זה בעיקר רציתי לכתוב.

אדם דגול אך מיותר?

אני רוצה להסתכל על הדברים נכוחה: בשנים האחרונות אורן גני נותר ככלי שאין בו חפץ. היום רבים אומרים הו הו! כמה מיוחד היה האיש, מורה גדול, איש אמת, אדם חד אבחנה וכולי, אבל זה בגדר דברים שאומרים אחרי שהאדם כבר לא מסתובב פה, מעל פני האדמה, וקל להעריץ אותו כשהוא כבר לא מאיים. אלו דברים שעוזרים למצב כמו כוסיות רוח למת [איך קוראים לבחורות רוחניקיות? – כוסיות רוח (סליחה, אבל אורן היה נהנה מהבדיחה)].

אורן גני, שהיה בעיני רבים אדם דגול, הרגיש מיותר. הוא היה בן שישים, חולה ועני ועזוב. רבים האנשים שלמדו אצלו, ולא מעט מהם הפכו למורים בזכות עצמם, שהתחילו להנחות סדנאות, לעשות פסטיבלים ולמשוך אליהם את שוק הקליינטים הרוחני, שוק שמתנהג כמו כל סופרמרקט – כל מוצר חדש ונוצץ מוכר, ומה שישן ולא נוצץ כבר לא מוכר, כי לרוב הוא לא ארוז לפי המילה האחרונה, ואין מבצע של אחד פלוס אחד.

מקלחת של צוננים

אורן לא היה מוצר נוצץ ובטח לא ארוז היטב. היה בו משהו מפחיד. נוקב עד תהום. ביקורתי גם אם אוהב, ומי רוצה ביקורת? כמו עורב זקן נהג אורן לקרקר לפעמים לעבר המורים הצעירים לטנטרה, ולהטיח בהם דברי ביקורת חדים כתער.

מסופר על רבי יצחק מאיר מגור שספג פעם שטיפה של דברי ביקורת קשה מהרבי שלו – הרבי מקוצק. הרבי מקוצק היה אדם חריף כצ'ילי וחד כתער, והוא נתן לחסיד שלו בראש, כמו שאומרים היום. ר' יצחק מאיר לא אמר כלום. הוא שתק והרכין ראשו לקבל את דברי הביקורת הקשים, למרות שבאמת המקרה שהכעיס את הרבי בכלל לא היה קשור אליו. הרבי טעה בעובדות. מי שהיה אחראי לפשלה היה אדם אחר ולא ר' יצחק מאיר. כשנודע הדבר לרבי, הוא הזמין אליו את ר' יצחק מאיר, התנצל בפניו ושאל אותו למה לא אמר לו שזה בכלל לא הוא שאחראי לכך? ענה לו ר' יצחק מאיר: דברי הביקורת של הרבי יקרים מפז, ולא רציתי לוותר על ההזדמנות לשמוע ביקורת כה נוקבת מכבודו, גם אם במקרה הפעם לא אני הייתי זה שאחראי למה שקרה".

אבל בחברה המודרנית מי רוצה לקבל שטיפה? אנחנו רוצים מורים חמודים שילטפו לנו את האגו, ובפועל – אנשים לא באו יותר ללמוד עם אורן. הם הלכו ללמוד עם מורים אחרים, יפים ומתוקים, כאלו שמארז השיווק שלהם פועל בהצלחה שאורן לא יכול היה להתחרות בה. חלק מאותם מורים ומורות למדו עם אורן, אפילו מאד מאד קרוב. חלקם בנו עצמם על בסיס העבודה של אורן, ואורן, עלי לומר, מעולם לא היה קמצן ולא כעס על כך. הוא היה נדיב בכל מה שהיה לו לתת, ברוח ובחומר. אבל הוא היה מודע למצב.

שלא תבינו אותי לא נכון – אינני בא להאשים אף אחד, אני רוצה רק להצביע על מצב חברתי שלדעתי אורן מראה לנו במותו, מצב שעלינו לתת עליו את הדעת, ללמוד ממנו לקח ולראות מה ניתן לעשות בנדון.

עולם הרוחניות החדש והחברה המסורתית

בחברה רוחנית מסורתית דברים כאלו לא היו קורים. במנזרים בודהיסטים, או נוצריים, בחברה חסידית או אינדיאנית – בכל חברה רוחנית בעלת מסורת עתיקה – יש והיה תמיד כבוד לזקני השבט, וגם בזקנותם הם לעולם לא היו נזנחים.

חלק מהרעות החולות של החברה המודרנית היא שהעולם שייך, כביכול, לצעירים, והזקנים נותרים ככלי שאין בו חפץ. לצערנו אנחנו רואים שזה קורה גם בעולם של מבקשי הדרך הרוחנית. עולם הניו אייג' המערבי הוא מאד קפיטליסטי במהותו, ועדיין לא התבגר מן החלום האמריקאי המטופש של להיות גורו עשיר כמו דיפאק צ'ופרה. עולם הרוח שלנו כיום שואב את רוב חכמתו ממסורות החכמה העתיקות של המזרח והמערב, אבל מה שאין לנו זה מערכת חברתית נכונה, שיכולה לתמוך בהתפתחותה של חכמה עמוקה ומקיפה ובהתעלות הדרגתית ומתמדת של הרוח. כדי שחכמה תתפתח ותעמיק צריך שיהיו אנשים מוכשרים שיקדישו את חייהם לכך, לא כתחביב בלבד, לא כמשהו שעושים מהצד, אלא כמשהו שחיים אותו יום יום, ללא הפוגה, שלומדים אותו והוגים אותו ומתרגלים אותו ומשקיעים בו  ה כ ל. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

האנשים שהקדישו את חייהם לרוח מטבע הדברים מתבגרים, ומזדקנים, ופעמים רבות אין להם שום חסכונות. הם חיו מהיד לפה. הם הסתפקו במועט והקדישו את חייהם לאלהים. הכסף לא היה מעולם שיקול מכריע בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. בחברה מסורתית הופכים האנשים הללו להיות זקני השבט. דמויות מוערכות, שבאים אליהם לקבל ברכה או כדי להתייעץ, ולפעמים גם מקבלים שטיפה ומקלחת של צוננים. בחברה מסורתית זקני המנזר, או השבט, נתמכים על ידי החברה כולה. הם אולי כבר לא המנהיגים – כי יש צ'יף חדש צעיר ונוצץ, אבל אנשים מכבדים אותם ולעולם לא יזנחו אותם. בעולם מסורתי יש מי שיראה לעצמו זכות לטפל במורה המזדקן ולהיות לידו, פשוט לחיות לידו וללמוד ממעשיו, דרך מה שנקרא במסורת היהודית "שימוש תלמידי חכמים", שגדול מלימוד תורה טקסטואלי, כי "גדול שימושה מלימודה".

גדול שימושה

המנזר או השבט או הקהילה יחזיקו את המורה, יפרנסו אותו, בצנעה אמנם, אבל לעולם לא יחסר לו אוכל או אמצעי תחבורה, ולעולם הוא לא יצטרך לדאוג לפרנסתו. יש גיל מסויים (שהוא לא תמיד גיל ביולוגי) שבו אתה הופך כבר לא ממש כשיר להתמודדות ולתחרות בשוק העבודה, גם אם עבודתך היא הוראה של סדנאות טנטרה. אנשים "נורמליים" בעולם המודרני שמים בצד כסף בחשבון פנסיה. בעולם המסורתי ההשקעה הפנסיונרית של המורים היתה בפיתוח הנפש של תלמידיהם, שהיו אסירי תודה אליהם כמו להורים, ופעמים רבות אף יותר. לעולם הם לא היו זונחים אותם לאנחות, גם בזקנתם.

אורן היה מהאנשים ששייכים לקטגוריה של זקני השבט הרוחני בישראל – הוא היה מה'אלדרז' שלנו – למרות שהיה רק בן שישים במותו. אבל העולם הרוחני במערב ובישראל, לא בנה לעצמו עדיין מנגנונים חברתיים וכלכליים שיתמכו בזקני השבט שלו. זקני השבט שהקדישו את חייהם ואת כל מה שהיה להם לפיתוח עולם הרוח צריכים פתאום להתמודד ולהתחרות עם אנשי עסקים מלאי מרץ בגילאי השלושים לחייהם, שמתחילים לבנות לעצמם "קריירה" רוחנית, ולזקנים אין סיכוי להצליח. בפועל מה שקרה זה שאנשים לא נרשמו יותר לסדנאות שאורן הציע, והוא הרגיש מיותר, כמו סרך עודף.

אז מה עושים?

מותו של אורן האהוב האיר לי את הנקודה הזו, ואני רוצה לתהות ביחד אתכם מה ניתן לעשות בנדון. כי זה לא רק אורן, זה משהו שקורה לזקני המורים במקומות רבים בעולם. רם-דאס, למשל, שהתחיל את דרכו בשנות השישים כבחור צעיר ועשיר שירש הרבה כסף ממשפחתו, הגיע לשנות האלפיים כמי שעבר שבץ מוחי, וכזקן חסר פרוטה. את כל חייו השקיע רם-דאס בהתפתחות רוחנית ובנתינה לאחרים, ואת כל כספו השקיע ביוזמות שונות שקידמו את הרוחניות באמריקה. למזלו הוא פעל באמריקה, שיש בה מסורת יציבה של נתינה ותרומה. מי שתורם באמריקה לא מרגיש פרארייר, כמו הישראלי המצוי, אלא כשותף למשהו גדול ובעל משמעות. לכן אנשים שאהבו את רם-דאס לקחו אותו תחת חסותם והוא חי כיום באחלה מקום בהוואי (דון ואני ביקרנו אותו לפני שנה. הוא חי באחד המקומות היפים בעולם, כשאנשים צעירים רואים לעצמם זכות לטפל במשק הבית שלו, ובצדק).

גם הרבי שלי – רבי זלמן שחטר – עלול היה להגיע למצב עגום למדי, לולי הקימו כמה מתלמידיו קרן מיוחדת שנועדה לתמוך בו בשנותיו האחרונות, ולאפשר לו ליצור את יצירות הרוח הבשלות, של אחרית ימיו, בשלווה ובנחת.

רבי שלמה קרליבך לעומתו היה חסר כל, וכשהלך לעולמו רק חובות הוא הוריש לבנותיו, למרות שמאות שירים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, ולמרות שאלפי אנשים הזילו מליוני דמעות בהלווייתו והעידו שהוא שינה את חייהם מקצה לקצה.

אז מה עושים? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית וכלכלית שנוכל, כחברה רוחנית, להתבגר אל תוכה, מערכת שלא תהיה כפויית טובה לזקני השבט שלה עצמה, אלא תתן להם מקום של כבוד בתוכה? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית-רוחנית שאפשר לכולנו לחיות בחברה שאיננה חברה קפיטליסטית אכזרית, אלא חברה של חמלה, אהבה וכבוד?

את הדברים הבאים כתבתי בזריזות, ברגע של הפסקה, באכסניה באושוויץ. אני פה בפעם המי יודע כמה, עם הריטריט הבין-דתי ובין לאומי לנשיאת עדות ומדיטציה, בו אני מתנדב כמעט כל שנה.

אתמול התפללתי הרבה לייד הבניין בו דוקטורים של ה SS עינו נשים בניסויים "מדעיים", עיקרו אותן, ניתחו את גופן, ולפעמים רצחו אותן כדי שיוכלו לפתוח את האיברים ולראות את הגוף מבפנים… ישבתי על מדרגות הבניין ובכיתי עם אחיותי המעונות, רק בשל היותן נשים, שמחזיקות בתוך גופן את הסוד הגדול הזה של יצירת החיים.

בערב חזרתי לאכסניה וגיליתי בקשה מסמדר שילוני מעיתון "לאשה" בזו הלשון: "אני כותבת ב"לאשה" כתבה שעוסקת בשאלה איך יראה העולם תחת הנהגה נשית. אשמח אם תנסח דברים שאוכל לשלב בכתבה"

וזה מה שעניתי מייד:

העולם שלנו דיכא נשים באופן שיטתי במשך תקופה של אלפי שנים, ויותר מכך, הוא דיכא את הנשיות עצמה. אך לא רק גברים  אשמים בדיכוי הזה. נשים מדכאות נשים באופן מוצלח לא פחות, ולפעמים אף יותר מגברים רבים. נשים מדכאות את הנשיות של עצמן, ואז את זו של בנותיהן ונכדותיהן וכן הלאה. לכן השאלה איננה אם נשים או גברים יאחזו בהגה השלטון, אלא אם ניתן מקום של הנהגה חברתית לנשיות כקול שונה מהמוכר לנו בהנהגה הזכרית פטריארכאלית.

יש נשים שהן זכריות יותר מהרבה גברים. דייויד דיידה (DEIDA מחבר הספר "דרך גבר" ומורה רוחני נודע מארה"ב) טען בהרצאה פומבית שצורת ההנהגה של הילרי קלינטון יותר זכרית, למשל, מאשר זו של ברק אובמה. לדעתו, כיום עומד לראשונה,בראש העולם החופשי , נשיא "נשי".

הנהגה נשית תציב סדר עדיפויות שונה. היא תתן מקום גדול יותר לדאגה ש"לכולם יהיה טוב" ולא לכך שהמצליחים יצליחו והנכשלים יכשלו. מן הסתם המצב האקולוגי יהיה טוב יותר והפערים החברתיים קטנים יותר, כי זה ש"לכולם יהיה טוב" כולל גם את כדור הארץ עצמו.

הנהגה נשית תתעסק פחות בבעיות החיצוניות של כל מדינה ויותר בבעיות הפנים. הנהגה נשית תאפשר ביטוי לקולות הדחויים בחברה, לקולות הפחות נשמעים. הנהגה נשית באופן טבעי תצא פחות למלחמות, כי יהיה לה פחות צורך להוכיח שהיא "גבר גבר". הרובה לא יהווה בשבילה הוכחה לעוצמתו של כלי הזין…

אבל הנהגה נשית תחטוף המון ביקורת בעולמנו. היא עלולה להיתפס כמי שלא ברור לה לאין היא הולכת, כמי שנעה במעגלים שלא מוליכים לשום מקום, וכרכרוכית מידי. זאת למרות שההנהגה הגברית השטחית (כי חכמה גברית עמוקה איננו זוכים לראות בהנהגת החברה שלנו) לא הוליכה אותנו לשום מקום טוב יותר. לנשיות אין עדיין לגיטימיות בחברה שלנו: נשים רבות שנכנסות לפוליטיקה, או לעולם העסקים, מדגישות לרוב את הצדדים הזכריים באישיותן, והעובדה שהן מצויידות בגוף (מודחק) של אישה איננה תורמת כמעט דבר להבאת ה"קול השונה" של הנשיות, כפי שניסחה זאת קרול גיליגן בספרה פורץ הדרך "בקול שונה".

בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים

או על המלך יאשיהו והאלה הגדולה

אוהד אזרחי (תשרי תשע"א, 2010, בית אורן)

הקנאות הדתית השורפת

קיימת מסורת מסוימת המייחסת את חורבנה הסופי של הספרייה הגדולה באלכסנדריה לחליף הערבי המוסלמי האדוק עומר בן אל-ח'טאב. הספריה הגדולה באלכסנדריה עמדה על מכונה מאות בשנים. הקים אותה תלמי, המלך ההלניסטי של מצריים, ויש אומרים שהיו בה קרוב למיליון כתבי יד אורגינאליים, שכללו את מרבית כתבי החכמה מכל תרבויות העולם העתיק. אוצר תרבותי אדיר ממדים שאבד לאנושות כולה בשל הקנאות הדתית של עובדי האל האחד.

ידוע כי הנוצרים במאה הרביעית שרפו את הספרייה, משום שראו בידע שהיא אוצרת איום על האמונה הנוצרית. הדבר תועד לאחרונה בסרט האפי "אגורא". אך כאמור לפי האגדה את חורבנה הסופי המית עליה החליף המוסלמי, שהשלים את מלאכת ההרס בה החלו הנוצרים. האגדה מייחסת את חורבנה של הספרייה לחליף עומר (מי שבנה, דרך אגב, את 'מסגד עומר' על הר הבית) משום שהחליף עומר, שכבש שטחים נרחבים מן הפרסים ומן הביזנטיים ובכללם את ארץ ישראל, השמיד את הספריות העתיקות של העמים הכבושים, בהן היה גנוז ידע תרבותי ומדעי רב. האמרה המיוחסת לו אומרת: "אם מה שכתוב בספרים הללו סותר את הקוראן, אזי דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".

מי יודע איזה עושר תרבותי, רוחני ומדעי נעלם כאשר השמידו הנוצרים והמוסלמים את אוצרות החכמה העתיקה של מצריים, בבל, פרס, אשור, כנען, הודו וכוש? מי יכול לשער איזה עומק רוחני נעלם שם בלהבות הקנאות הדתית? המונותיאיזם הקנאי מחק מעל פני האדמה את כל מה שקדם לו, והיום, כאשר אנו מגלים מחדש את הרלוונטיות הרוחנית של אוצרות הרוח הגדולים של "עובדי האלילים" ששרדו, כמו למשל כתבי הוודות והאופנישדות, או הסוטרות הבודהיסטיות, אנחנו מתחילים להבין מה אבד שם בלהבות הקנאה.

אך לא על הקנאים הנוצרים או המוסלמים רציתי לדבר פה – אלא על הקנאים היהודים העתיקים שקדמו להם. כן כן. החליף עומר וחבריו הנוצרים הלכו בדרך אותה התווה מאות שנים לפניהם המונותיאיזם היהודי. כמו דברים רבים אחרים – גם את הרעיון של לעשות מהפכות מונותיאיסטיות עקובות מדם ירשו הנצרות והאסלאם מהיהדות.

המלך הפונדמנטליסט שלנו

אני רוצה לשים פה את האצבע על נקודה כאובה מאד בהיסטוריה היהודית, נקודה שעיצבה את מהותה של הדת היהודית ומשפיעה עליה קשות עד היום. נקודה היסטורית, שנדמה לי שעדיין לא קלטנו את חומרתה, ועד כמה כולנו, עד היום, חיים בצילה וחושבים אותה, משום מה, לצודקת ונכונה. כוונתי היא למהפכה המונותיאיסטית העקובה מדם של המלך יאשיהו.

אני רוצה לקחת רגע את המלך הפונדמנטליסט הזה, להוציא אותו מהארון ולספר את סיפורו, כפי שידוע לנו מתוך ספר מלכים וספר דברי הימים (ולצערנו – לא משום מקור היסטורי נוסף).

יאשיהו היה ילד בן שמונה כשמינו אותו למלך. אביו, המלך אמון, נרצח בידי עבדיו, ואז אנשי העם, שאהבו כנראה את המלך המת, רצחו מיד את רוצחיו, והמליכו את בנו הצעיר מאד תחתיו.

כשילד בן שמונה נהיה מלך, ברור הדבר שיש לו מורים ויועצים ומדריכים, שמגדלים אותו אל המשרה הממלכתית בה הוא אוחז. מצב היסטורי שכזה מהווה לפעמים הזדמנות פז לאיזה יועץ חכם שנמצא בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון להתחבב על הילד, ולהכניס בו רעיונות שונים מאלו שהיו מנת חלקו של אביו, המלך הקודם, שלא זכה לחנך את בנו על ברכיו. וכך אנו שומעים על הילד המוכשר, ש"בִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו" (דבהי"ב, לד, ג). יש להניח שהמלך הילד הלך אל המקדש פעמים רבות  לדרוש אלהים, ואולי אף ביקש מהכהן הגדול שילמד אותו את דרכי האמונה הנכונה של המלך דויד, שעל כסאו הוא יושב בירושלים.

נראה שהכהן לא פספס את ההזדמנות שנפלה בחלקו, והחל ללמד את הילד להיות נאמן ליהוה אלהי דויד אביו, לו – ולו בלבד!

ירושלים של פעם – לא מה שחשתבם

צריך להבין שבתקופה ההיא ירושלים לא נראתה כלל כמו שנדמה לנו כיום. ירושלים – לפי עדות המקרא – היתה עיר סינקרטיסטית, בה שוכנים זה לצד זה מקדשים שונים, המייצגים אמונות שונות של אלים ואלות, פולחן יהוה השתלב היטב בעיני העם עם פולחן האשרה, והגדיל לעשות המלך מנשה – סבו הגדול של יאשיהו הצעיר, כאשר הכניס למקדש יהוה את פסל האשרה, ככל הנראה על מנת להמחיש, או אף לממש במעשה פולחני, את הזיווג הקדוש שבין יהוה ואשרתו. ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הישראלית מראים כידוע על האמונה שרווחה באותה תקופה ביהודה, לפיה ליהוה יש כמובן בת זוג ושמה 'אשרה'. אנשי התקופה נהגו לברך זה את זה לשם "יהוה ואשרתו". אולם הסופר המקראי הרשמי מתעב את מעשיו של מנשה, ואומר: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב פרק כא, ז)[1].

מנשה הכניס לירושלים לא רק את פולחן האשרה, אלא הפך את ירושלים לעיר מלאה פולחנים לאלוהיות שונות מן המרחב הרוחני של המזרח הקדום. המקרא מספר על מזבחות שונים שמנשה יצר בתוך מתחם המקדש כדי לרכז את האנרגיה של כוכבי השמיים, או על מרכבת זהב רתומה לסוסים אצילים שהיתה יוצאת כל בוקר לרכיבה פולחנית בעיר הבירה כחלק מפולחן השמש, למשל. אולם מנשה לא המציא את הגלגל. במובן מסויים דווקא הוא הלך בדרכי אבותיו. אינני מתייחס כאן למלך דויד, אלא דווקא לבנו – שלמה.

שלמה חובב הריבוי

המלך שלמה בנה בירושלים לא רק את המקדש המפואר ליהוה אלא אף במות לאלים שונים, כולל במה גדולה בה התנהל פולחן עשתורת – היא האלה הגדולה אשרה בשמה הלבנוני: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים… אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א פרק יא, ה'-ז'). הבמה הגדולה לאשרה עמדה בירושלים ותפקדה כמרכז פולחני במשך יותר משלושת מאות שנים[2] (!), עד לימי יאשיהו שלנו, שברוב צדקתו הרס אותה, כפי שמתואר במקרא, וכפי שנספר בהמשך: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם .. אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת …טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (יאשיהו)" (ספר מלכים ב פרק כג, יג).

כי כך הוא הדבר: מהי "אמונת ישראל הנכונה" – על כך נחלקו הדעות, לא רק כיום אלא גם מאז ומתמיד, כולל בימי המקרא עצמו. חוקר המקרא פרופסור ישראל קנוהל טוען כי הסיבה לכך שבמקרא עצמו מצויים קווי מחשבה שונים זה מזה ואף סותרים זה את זה נובעת מכך שעורכי התנ"ך "הכירו בכך שדבר האלהים אינו אחיד, שאלהים מדבר בקולות הרבה, וכי אנשים שונים שומעים אותו בדרכים שונות" ('רבוי פנים באמונת היחוד', עמ' 63). לכן הם השאירו במקרא עקבות לתפיסות שונות ומגוונות של האלהות, שרווחו כבר בימיו הקדומים ביותר של עם ישראל, ולא הפכו את המקרא לספר אחדותי – כשם שבקשו לעשות למשל אנשי קומראן בעריכת "מגילת המקדש".

דוגמה מארץ הודו

כלומר – גם בימי המקרא ניתן היה למצוא גישות תיאולוגיות שונות מאד זו מזו ביחס לדרך הנכונה לעבודת האלהים. שלמה המלך ושאר ההולכים בדרך הסינקרטיסטית יותר, סברו, אולי, בדומה למה שסוברים הפילוסופים היוגים הגדולים בהודו, בני אסכולת האדווייטה – שכל האלים והאלות מבטאים בעצם פנים שונות של האחדות האלהית הגדולה, זו שאי אפשר ממילא לבטאה לא בשם ולא בפולחן יחיד – ולכן דווקא ריבוי הפנים יפה לה, ואפילו הסתירה הפרדוקסאלית יפה לה. ובכלל – אין באמת הבדלה אמיתית בין הנשמה (אטמן) ובין האחדות האלהית הגדולה (ברהמן[3]), ויהוה שוכן בתוך בני ישראל – כפשוטו של דבר, ועל כן כדברי המקרא צריך כל "איש הישר בעיניו יעשה", כי האדם צריך להרגיש מהו הדבר הנכון והישר בעיניו באמת – ולפעול על פי זאת[4].

יתכן הדבר מאד בעיני שכשם שבארץ הודו מתקיימת עד היום הפילוסופיה העמוקה של האחדות אשר פנים רבות לה, בצד הפולחן העממי של אנשים פשוטים שאינם יורדים לעומק חקרי הרעיון, כך גם בירושלים העתיקה היו מצד אחד חכמים מתוחכמים כשלמה המלך, שהיה "החכם באדם" ואף היה בקיא גדול "בכל חכמת בני קדם" – היא חכמת המזרח (הרחוק?), ובצידם התקיימו מצד שני גם האמונות העממיות, הסוגדות בפשטות מיתולוגית ל"יהוה ואשרתו" ולשאר "צבא השמיים" מבלי לרדת לעומק התפיסה הפילוסופית שמאחורי הדברים. ולשלמה המלך זה לא היה ממש אכפת, כי הוא ראה את האחדות שמאחורי כל הריבוי הזה[5].

התפיסה האבסטרקטית של הכהנים

אבל הכהנים שבמקדש יהוה לא אהבו את הגישות הפלורליסטיות והסינקרטיסטיות הללו. הם גם סלדו מאד מכל ביטוי של הגשמה "אלילית" כלפי האלהים האחדותי כל כך. הכהנים במקדש יהוה בירושלים פיתחו עם השנים תפיסות תיאולוגיות מופשטות מאד, שגם אותן היה קשה לעם להבין לאשורן. כדברי קנוהל: "לפי התיאולוגיה הכהנית הפן של האלהות המסומן בשם 'הויה' הוא מעל ומעבר לכל צורה ואישיות. המסורת הכהנית אינה מיחסת לה' מאפיינים וגם לא פעולות. במסגרת תפיסה זו אין מקום למזמורי תהילה לאל, משום שאם אנו דוחים את האפשרות לומר על האל דבר כלשהו, או לייחס לו תכונה כלשהי, איך אפשר להללו?…" קנוהל ממשיך ואומר גם כי: "תפיסה דתית נשגבה זו היתה נחלת הכהנים לבדם. מחוץ למעגל האליטיסטי של הכהונה רווחה הציפייה לחסדי האל, לברכתו ולישועתו, וזו מצאה את ביטויה במזמורים ובתפילות…" (קנוהל, 'אמונת המקרא' עמ' 120).

כלומר – בתוך מה שהיה עם ישראל הקדמון ניתן היה למצוא גישות רוחניות רבות מספור. ובתוך כל גישה רוחנית ניתן היה למצוא דרגות שונות של הבנת המסר התיאולוגי, בין השכבה של המשכילים, הנביאים ואנשי הרוח ובין פשוטי העם.

עם התמנותו של יאשיהו למלך בגיל שמונה שנים בלבד (היום כמובן היו שולחים אותו לכיתה ג'), ונטית לבו אל פולחן יהוה, נוצרה כאמור לכהנים ההזדמנות החד פעמית להשתמש בכחו של המלך כדי להשליט את תפיסתם הם על העם כולו.

הספר הנעלם והשפן

וכך קרה שהכהן הגדול שלח אל המלך בידי איש בשם "שפן הסופר" את "ספר התורה" שנמצא פתאום בבית המקדש. החוקרים ברובם תמימי דעים ביחס לזיהוי הספר המדובר עם ספר דברים. ספר זה, שכפי הנראה נכתב באותה תקופה בידי הכהנים עצמם, מציג תפיסה מונותאיסטית טהרנית חמורה ביותר, שאיננה מניחה מקום לעבודה סינקרטיסטית בעם ישראל[6]. ספר דברים שולל כל פולחן אחר ודורש לנתץ ולאבד את כל מקדשי האלים האחרים. הוא דורש גם את ריכוז הפולחן של יהוה בירושלים בלבד ומחייב לנתוץ את כל הבמות ומקומות הפולחן לה' שאינם האחד שבירושלים. ספר דברים רואה בעין שלילית מאד גם כל מעורבות של מין בפולחן הדתי ואוסר על קיומם של הקדשות והקדשים בעם ישראל. כי עד אותה תקופה היו קדשות רבות בעם ישראל, שמין פולחני היה חלק מעבודת הקודש שלהן והתמסרותן לאלה. עבודתן של הקדשות היתה קשורה לפולחן האשרה – היא אלת החיים המסומלת לרוב בעצים רעננים – כסמל עץ החיים. אך ספר דברים שולל בתוקף את סוג פולחן ה"תועבה" הזה ודורש שישי מקדש אחד בלבד, בירושלים, ובו עבודה לאל אחד בלבד – יהוה – ובאופן אחד בלבד – על ידי הכהנים המשרתים בקודש.

יאשיהו המלך הצעיר, שומע על מציאת ספר התורה ומקבל זאת בחרדת קדש עצומה, ממש כפי שהיה מקבל זאת כל חוזר בתשובה צעיר וחם מזג כיום. המלך הצעיר מרגיש חובה קדושה לעשות בדיוק את מה שכתוב בספר התורה שזה עתה נמצא, שאותו הוא מקבל בפשטות כאילו זהו ספר התורה שנכתב על ידי משה. וכך יוצא יאשיהו, שבינתיים כבר מלאו לו 26 שנה, למסע הרס והשמדה של כל מה ומי שמבטא סוג אחר של אמונה ופולחן ברחבי ממלכתו. לפי המסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים, יאשיהו מנתץ את הבמות אשר בנה שלמה לעשתורת ולשאר האלים בירושלים. הוא מוציא את פסל האשרה מבית המקדש ושורף אותה בנחל קדרון. את כל הבמות בהם עבדו הישראלים את יהוה (כשם שעבדו הנביאים הקדומים, שמואל ואליהו למשל) הוא מנתץ והורס, ובמקומות בהם הוא מתלהב מחמת זעמו הוא אף שורף את עצמות הכהנים על גבי המזבחות בהם עבדו לאלהיהם כדי לטמא את אותם המזבחות לעד.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ … לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: (ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים … (י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: (יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: (יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: (יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: (יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: …(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהֹוָה: (ספר מלכים ב פרק כג)

כך הפכנו לעם מונותיאיסטי במובנה המודרני של המילה.

כך השתלטה אסכולה רוחנית אחת על כל העם והפכה את כל מי ומה שחושב אחרת לפסול ואסור ובר השמדה. הכהנים בני האסכולה הזו, הם וממשיכי דרכם, הם שאחראים על יצירתה של מה שאנחנו מכירים כיום בתור "הדת היהודית". הם שערכו מאוחר יותר את המקרא, וכתבו את הספרים בהם מתוארים המעשים הללו. לכן יאשיהו מתואר במקרא כמלך צדיק גדול ששב בכל לבבו את יהוה ועשה את הטוב והישר כפי שלא עשה אף מלך לפניו.

זאת למרות שסופו של אותו מלך "צדיק" היה סוף עלוב למדי. לאחר כל מסע ההרס הקנאי, רווי האמוציות ותחושות הקדושה והצטדקנות המלוות אותו הולך המלך לבקש את נבואתה של חולדה הנביאה. אינני יודע למה דווקא בדור הזה יש הרבה אנשים הקרויים על שם מכרסמים. סופרו של המלך נקרא שפן, והנביאה שמבשרת לו שהוא יאסף בשלום אל אבותיו נקראת חולדה. אבל למרות נבואתה של חולדה הנביאה, ואולי דווקא בגללה, כאשר פרעה מלך מצריים מחליט לצאת למלחמה גדולה כנגד האימפריה האשורית בצפון, מחליט יאשיהו בצעד פזיז למדי לצאת לקראתו ולבלום אותו באזור מגידו. פרעה לא מתרגש מהמלך המקומי שמתגרה בו ומוחה אותו מעל פני האדמה ברגע:

"בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ " (מל"ב פרק כג).

יאשיהו מת מיד, ועבדיו מחזירים את גוויתו לקבורה בירושלים. אחר כך צריכים המפרשים להתפתל ולפרש שמה שחולדה התכוונה לומר זה לא שהוא ימות בשיבה טובה (כמו המלך מנשה למשל, שמלך 55 שנים בירושלים, יותר מכל מלך אחר לפניו או אחריו, ומת בשיבה טובה, זקן ושבע מעשים), אלא רק שהוא יקבר בקבר אבותיו, ולא יראה בחורבן בית המקדש בימיו[7].

בעקבות המעשה הנמהר וזחוח הדעת הזה חוזר פרעה ממלחמתו בצפון, ומחליט לסגור חשבון גם עם ממלכת יהודה. הוא בוזז אות ירושלים, מטיל עליה מס, לוקח את בנו של יאשיהו המלך בשבי וממליך את אחיו תחתיו, תוך שהוא מחליף את שמו. ברור הדבר שאילו היה יאשיהו עושה מעשים שהכהנים וסופרי המקרא לא אהבו הם היו כבר חוגגים על המפלה הגדולה הזו, והיו אומרים משהו כמו "יען אשר חטא יאשיהו ולא עשה הישר בעיני יהוה ויתאנף בו יהוה, וישסה בו יהוה את פרעה נכה מלך מצריים, בו ובבניו אחריו, למען הקים על ירושלים את כל חטאיה ותצא בגלות". אבל מה – סופרי המקרא נקלעו כאן לבעיה: דווקא מנשה, שהכניס את האשרה לקודש הקדשים וסגד לכל מה שהם חשבו לטאבו, מנשה הזה שהיה לצנינים בעיניהם דווקא הוא חי חיים שלווים ומשגשגים ומת בירולשים בשיבה טובה, ואילו יאשיהו המלך, שהיה כאילו הצדיק הגדול שניקה את הממלכה מעבודת האלילים עשה בסוף שטויות פוליטיות נוראיות, מת כמו זבוב קטן בידי פרעה והמית בכך אסון גדול על כל ירושלים לדורות. אסון, שיש מקום לומר שהוביל להיחלשותה המיידית של ירושלים, שנפלה מיד אחר כך בידי הבבלים ללא כל יכולת התנגדות, ויצאה לגלות בבל המפורסמת (שממכתה לא נרפאה היהדות באמת עד היום).

אולי הכל ממש הפוך?

אפשר היה בהחלט לומר שהויה אהב\ה את מעשיו של מנשה, ושלום היה בימיו הארוכים, וטוב ושפע היו מנת חלקו של מי שחלק כבוד לאלה הגדולה בירושלים, אך מי שכרת את האלה ואת עובדיה מישראל נכרתו ימיו וימי בניו בביזיון. מי שחשב לעשות את ירושלים למרכז דתי בכח הזרוע ויצא להחריב כל מרכז דתי אחר – גרם בעצם לחולשתה של ירושלים ואת אוצרות המקדש שלו בזז מיד פרעה.

אם בכלל יכולה ההיסטוריה ללמד אותנו משהו על תיאולוגיה אז ברור הדבר שאין רצון ה' במעשים כמעשי יאשיהו. אלא שסופרי המקרא היו מהזרם שלו ולא יכלו לומר דברים שכאלו. ולכן נותר לנו לומר זאת היום בגלוי.

החליף עומר אל סולטאן, שהחריב את אוצרותיה הרוחניים של פרס, היה תלמידו הנאמן של המלך יאשיהו. גם ההמון הנוצרי שעלה על ספריית אלכסנדריה ושרף באש את אחד מאוצרות הרוח האנושית הגדולים ביותר המשיך את דרכו של יאשיהו. אנשי המהפכה האיסלמית באירן כיום אינם שונים בהרבה מדרכו של יאשיהו, והשליט אחמדינג'אד, המבצע בכחו הצבאי והפוליטי את דברי העיטולות של המהפכה האיסלמית אינו שונה הרבה מאותו מלך מקראי שלימדונו לראותו כצדיק. זוכרים את הפיצוץ הגדול בו השמידו אנשי הטאליבן את פסלי בודהה הענקיים שהיו באפגניסטן? ככה בדיוק עשה יאשיהו לפסל האשרה ולכל שכיות החמדה של האמנות והתרבות הפלורליסטית-דתית שהיתה לפניו בירושלים.

מה זה אומר על היהדות של היום?

הדת היהודית כפי שעיצבוה אנשי הכנסת הגדולה המשיכה בעצם את דרכו הרוחנית של יאשיהו ואת דרכם של מוריו הכהנים. הם אמנם עדנו במקצת את גישתם, והחלו לראות שיש מקום לגישות שונות בתוך המרחב האמוני היהודי, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בגדול הם המשיכו את אותו הקו ששרטט ספר דברים ועל פיו פעל יאשיהו: התבדלות מן הגויים על בסיס תודעה של "עם נבחר", גינוי של כל ביטוי מיני מחוץ למסגרת המשפחה (תופעת ה"קדשה" נתפסה כ"תועבה", הומוסקסואליות נתפסה כמעשה "כלבים"), הרחקת הנשיות מהקדושה, המשך דיכוי חירותה של האישה,[8] והרחקת הקדושה מן הטבע (התנגדות לעבודה רוחנית עם כוחות הטבע כ"דרכי האמורי"). אך על הדברים הללו כבר כתבתי במקומות אחרים.

כיום, מכל מקום, דומני שחובה עלינו לא להתעלם יותר מהאופן בו עוצב המונותיאיזם היהודי כבר בתקופת המקרא, בימי דעיכתה של ממלכת יהודה. כיום, כאשר חוזרת שכיחותן של תופעות רוחניות אותן ניסה יאשיהו למחוק מעל פני האדמה – על ידי תרבות "האלה הגדולה" על כל שלוחותיה, שומה עלינו להרהר מחדש אם היהדות הזו משקפת נאמנה את הדרך העברית אל הקודש, או שהגיע הזמן להתנער מעולה של המהפכה הפונדמנטליסטית שבצילה אנו חיים כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנים!

[2] שלמה המלך נפטר בשנת 931 לפנה"ס, ואילו יאשיהו עלה לשלטון בשנת 639 לפנה"ס, 308 שנים לאחר פטירת שלמה.

[3] הקשר המצלולי בין "ברהמן" ושמו של אבינו "אברהם" ידוע לרבים, וכן העובדה שהאל ברהמה יצר את העולם על ידי זיווגו על האלה "סרסווטי" – שמצלול שמה מאד דומה לשם אמנו "שרה". האם יכול הדבר להצביע על קשרים עתיקים בין אמונת היחוד של אברהם ושרה והתפיסה ההינדית של מהות היחוד האלהי? בעיני אל לנו לשלול זאת על הסף.

[4] מי שהרחיב על תפיסת "איש הישר בעיניו יעשה" כהוראה חיובית דווקא, ולא כהוראה שלילית כפי שלימדונו אנשי המוסר, הוא המחבר און זית, בספרו המיוחד "העם הישראלי – התרבות האבודה", ראו שם.

[5] לדעתי יש קשר הדוק בין היכולת לראות את אחדות האלהות מבעד לריבוי הפנים של המקדשים השונים, ובין היכולת להתחבר לאיכות הנשית האחת מבעד לקשר אינטימי עם נשים רבות. לכן דווקא שלמה היה זה שהקים במות לפנים השונות של האל, ואהב אלף נשים – שגילו לו את פניה, גווניה וריחותיה השונים והמרתקים של האלה.

[6][6] ספר דברים מכיר לעומת זאת במציאותם של האלים האחרים, אותם הוא רואה כ"בני אלהים" אשר אותם מינה האל הבורא לממונים על שבעים אומות העולם, בעוד את ישראל בחר לו לעצמו. ראו קנוהל, ריבוי פנים, עמ' 35.

[7] ראו רש"י ורד"ק על מל"ב כב, כ': "ונאספת אל קברותיך בשלום – והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו, מהו בשלום? שלא חרב בית המקדש בימיו" (רד"ק)

[8] על הקושי הנפשי העמוק שיהיה לאחד מגדולי אנשי הכנסת הגדולה – רבי שמעון בן שטח –  עם העיקרון הנקבי הצבעתי במאמרי "על רבנים ומכשפות". ראו שם.

בין חלום למציאות

ניתוח מוטיבים מהסרט "ההתחלה" INCEPTION

אוהד אזרחי (אוגוסט 2010)

אני תוהה אם כריסטופר נולן, שכתב וביים את הסרט "ההתחלה" (Inception), בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, זוכר באמת את החלומות של עצמו. כידוע לחולמים רבים, אחד הדברים המאפיינים חלומות זה ששום דבר שאתה מנסה לעשות לא ממש מצליח שם, במובן הפשוט של הצלחה. אתה מנסה לקשור שרוכי נעליים וככל שתתאמץ כך יחמקו ממך השרוכים ויש מצב שיהפכו פתאום לנחשים, או לשתי הצמות של הילדה שאהבת בכיתה ב'. אתה מנסה לקרוא טקסט והוא משתנה מול עיניך כל הזמן. אתה מנסה לספור את אצבעות ידיך ומספרן איננו יציב… אבל בחלומות המתוארים בשובר הקופות החדש הכל זורם כמעט כמו במציאות, אין כמעט פרדוקסים, אין כמעט משהו שהופך בהפתעה למשהו אחר, וחוצמזה – בעיקר הכל מלא מרדפים ואקדחים ויריות!

אמור לי מהו חלומך ואומר לך מי אתה
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כותבי הסרט היו מבקרים בעולם החלום שלי הם היו נאלצים להתעסק עם מגוון הרבה יותר עשיר של התרחשויות. "מופע הפלאים של דר' פַּרַנַסוּס", סרט חדש אחר שעלה למסכים לא מכבר, לא זכה לאותה תהודה מצליחנית של "ההתחלה" אך לדעתי הוא מיטיב לתאר את המציאות המורכבת של עולם החלום והדמיון הרבה יותר מאשר "ההתחלה". עולם הדמיון של ד"ר פרנסוס המוזר נמצא מאחורי מראה גדולה ("כי הדמיון שלך מראה לך מי אתה באמת" הסביר לי בני יהוא, הגאון הצעיר, נרו יאיר) וכשנכנסים אליו, אל מאחורי המראה, נחשפים מייד לעולם פנטסטי ופלאי, שבו לכל אחד יש עולם אחר לגמרי. יש מי שחולם על גלידות ענקיות ויש מי שחולם על מוות ויש מי שחולם על ציצים או על רומנטיקה – כל מיני חלומות מוזרים בצבעים שונים, שחסרו לי מאד בעולם החלום הדי משמים ורדוף המוצג ב"ההתחלה".

שווה צפיה
עולם הדמיון המוצג לפנינו ב"ההתחלה" הינו כאמור די רדוד, מלא באקדחים, וקצת מגוחך לטעמי. נראה כאילו מפיקי הסרט רצו לעשות סרט עמוק על חלומות, אך כדי שלא יהפוך להיות סרט של בנות או של פריקים שוחרי "קולנוע רוחני" בלבד, מילאו אותו באפקטים "של בנים", סטייל ה"מטריקס". בקיצר – זה הצד החלש מאד של הסרט הזה, אבל למרות כל זאת "ההתחלה" מצליח להיות סרט שווה צפיה. למה?

"ההתחלה" מעלה בנפש הצופה שאלה פילוסופית גדולה ועתיקה בדבר תוקף האמת של המציאות. הצופה מצליח לא מעט פעמים להתבלבל, ממש כמו הדמויות שבסרט, בין "מציאות" ו"דמיון", עד שבסופו של דבר מטיל הוא ספק, יחד עם הדמויות בסרט, בדבר אמיתותה של המציאות עצמה: מי יוכיח לנו שמה שאנו תופסים כמציאות איננו בסך הכל עוד איזה רובד של חלום, שגם בו אנחנו משוכנעים לחלוטין שזו האמת הממשית וזוהי המציאות? מי יוכיח לנו (ולדמויות שבסרט) שהמוות איננו אכן סוג של התעוררות מן החלום הזה שנקרא "מציאות"?

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" נאמר בתהלים, ומורי החסידות כבר הטעימו ואמרו כי רק אז, בעת הגאולה, שהיא עת ההארה, נבין סוף סוף שמה שאנחנו תופסים כ"מציאות" אינו אלא סוג של חלום. גם מה שאנו תופסים כמציאות אינו אלא סוג של אשליה. בכתבי הטאו מסופר על צ'ואנג טסה שחלם שהוא פרפר, ואז כשהתעורר החל להרהר: מי אמר שאני צ'אנג טסה שחלם שהוא פרפר? אולי אני פרפר שחולם עכשיו שהוא צ'ואנג טסה?

חלום ומחילה
עוד נקודה מענינת שהסרט נוגע בה היא הקשר בין חלימה, מחילה והחלמה. רק בעברית אפשר להבין את זה באופן לשוני, כי השורש מ.ח.ל מייצר הקשרים מרתקים שכבר כתבתי עליהם לא מעט בין מחלה וחלימה, החלמה ומחילה, מלחמה ולחם ומלח, וכל זה קשור למחול ולריקוד על פי הקבלה והדברים ארוכים.
בסרט מסתבר לנו אט אט שהגיבור עצמו, אמן השליטה בחלומות של אחרים, מסובך עם עצמו בקטע קשה של חייו, שקשה לו לסלוח לעצמו עליו. אנחנו מלווים אותו עמוק אל הלא מודע שלו (שכאמור בנוי בצורה יותר מידי רציונאלית לטעמי), אל חלום בתוך חלום בתוך חלום בתוך חלום – כן – אל ארבעה רבדים של חלימה, אחד בתוך השני – ורק שם, עמוק בתוך החלום מתרחש התיקון, מתרחשת ההחלמה, שבאה על ידי מחילה של החולם לעצמו.

השחרור הפנימי של הגיבור מגיע כאשר באומץ נפשי רב הוא מצליח להשתחרר מאשליה שרודפת אותו כל חייו בחלומו. אשתו של הגיבור, שמתה באופן טראגי, חוזרת ומופיעה בחלומותיו ומצליחה לכבול אותו על ידי שילוב מוחץ של רגשות אהבה ורגשות אשם, ובכך לשבש את כל תוכניותיו. יש גברים שיאמרו שהיא בסך הכל עושה מה שכל אישה עושה גם בחייה, וכאן שוב נצטרך לבחון את הגבול הדק שבין מציאות וחלום, ולשאול עד כמה המציאות גם היא רק סוג של חלום מסוג אחר.

הארכיטיפ הנשי
כבליו של הגיבור מופיעים בסרט בדמותה של אישה, ולדעתי אין זה בלתי מכוון. הצד האפל של הארכיטיפ הנקבי קשור בהיותו גם ארכיטיפ כובל. האישה נתפסת כסוג של מלכודת בהרבה מאד מיתולוגיות, וגם בספר משלי בתנ"ך. גבר "חופשי" עלול תמיד להיתפס ברשתה של "אישה כובלת", כפי שנתפס אודיסאוס ברשתה של קליפסו, למשל, ועליו לדעת כיצד להשתחרר. אך השחרור האמיתי מהצד הכובל של העקרון הנשי איננו יכול להיות שחרור כחני. זהו שחרור פנימי שכרוך בהתפכחות עמוקה של הגיבור, ושל כל אחד מאיתנו, מכבלי האשליות, מכבלי המאיה, מכבלי עולם התופעות שבו קשה לנו להבחין בין הנתונים האמיתיים ובין הפרשנות הנפשית שאנו עורכים להם.

בטויסט מיתולוגי מפתיע במקצת, מי שעוזרת לגיבור להתפכח מאותן אשליות של אהבה ותשוקה הכרוכות גם באשמה גדולה גם היא אישה. אלן פייג' מגלמת בסרט דמות חנונית אך חכמה ואמיצה (אדריאן), משהו בסגנון האלה אתנה, שעוזרת לאודיסאוס במסעו הגדול, או "החוכמה" של ספר משלי, שגם היא אדריכלית היקום, כמו אדריאן, ומתוארת בספר משלי כדמות נשית חיובית.

להתעורר
"ההתחלה" מזמין כל אחד מאיתנו לבחון את עולמו שלו, את כבליו ופחדיו, את רגשות האשם שלו וכיצד הם מחבלים לו חבלה פנימית במערך חייו, ולהשתמש בעולם החלום כדי להתפקח, למחול לעצמו ולהחלים ממחלת האשליה והסבל.

ידידי הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי שח לי בעבר כי הדלאי למה דיבר פעם על חלומות צלולים, ואמר שאכן בהתחלת הדרך הרוחנית קיימים תרגולים בהם מתאמן האדם להתעורר בתוך החלום ולהיות מודע לכך שהוא חולם. אבל אחר כך מגיע שלב התרגול הרוחני האמיתי של האדם – בו עליו להתאמן להתעורר גם כשהוא לא ישן…

ברכבת ללובלין

יושב בטרמינל של וורשה, מחכה למטוס חזרה ארצה. אחרי הריטריט באושוויץ, שהיה "כרגיל" ריטריט משמעותי ומטלטל להרבה אנשים (היינו 155 איש ואישה מכל העולם ואשתו), נסענו הרבנית שתחיה ואנכי ללובלין. כבר שנים רבות אני לומד ומלמד את תורתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, אך מעולם לא ביקרתי בעירו. אבל הפעם זכינו להיות מוזמנים להרצות על חכמת החסידות בפני סטודנטים של האוניברסיטה הקתולית בלובלין, וכך מצאנו עצמנו בהתרגשות חגיגית משהו יורדים מהרכבת בתחנת לובלין ונוסעים לאכסניה שסידר לנו הכומר שהזמין אותנו. בדיעבד הסתבר שהחדר בו שהינו גבל ממש באזור בו פעם עמד הרובע היהודי, ורחוב החייטים, בו לדעתי גר רבי צדוק נשקף מתחת לחלון חדרנו (בביוגרפיה של רבי צדוק מובאים דברים בשם שכנו החייט, כך שיש מצב שזה היה הרחוב בו הוא גר).

כל מיני אנשים טובים בלובלין שמעו על דבר בואנו ולקחו אותנו לראות את העיר, והעיר לובלין יפה עד מאד. אלא שאת הרובע היהודי מחקו הנאצים עד היסוד. פשוט כך. במקום בו עמדו בתי היהודים, שהקיפו את טירת המלך, לא נשאר דבר. אבל בנקודת המפגש בין הרובע הנוצרי והיהודי לקחו על עצמם קבוצה קטנה של אנשי תיאטרון פולנים לנסות ולהנציח את חיי היהודים שהיו ונעלמו. הפולנים, כך מסתבר, רואים ביהודי פולין חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, חלק שהיה ואיננו עוד. ויטק, אחד מאותם אנשי תיאטרון מקסימים, שעמלים כבר עשרים שנה יום יום להנציח את חיי יהודי לובלין, העיד על עצמו לפנינו בחיוך מבוייש: "איך בין א גוי מיט א יידישע נשומה" (אני גוי עם נשמה יהודית). ואכן הוא כזה. נשמה גדולה ועדינה.

בערב דפק על דלת חדרנו נזיר בגלימה לבנה וצחורה, עם חיוך גדול. הוא בא לקחת אותנו למנזר הדומיניקני, בו תתנהל ההרצאה שלי. החדר היה מלא בחבר'ה צעירים, בנים וגם בנות בגילאי העשרים לחייהם, וככל שהערב התקדם אל תוך הלילה, הם הלכו ונפתחו. שרנו יחד ניגונים חסידיים עתיקים, סיפרתי להם סיפורים על רבי זושא ורבי אלימלך, גדולי חסידות פולין, והם שאלו הרבה שאלות על מה זו חסידות היום, ועל מהות הטוב והרע בעולם, ועל מה אנחנו עושים לטובת האקולוגיה. נכנסתי בסדק שנוצר וניסיתי לרתום אותם לחשיבה משותפת יהודית-נוצרית על אקו-כשרות (ראו מאמר)…

אחרי כשלוש שעות שמתי לב שכבר מאוחר ואמרתי להם שהגיע זמן לישון… אז לקחו אותנו אל גג המנזר, אל הגינה בה הם יושבים ונהנים מאויר צח וירוק בעיניים.

עמדנו שם עם הנזיר יפה התואר בגלימתו הלבנה והחיוך הגדול וחשבתי לי כמה זה יפה שכנסיה קתולית מזמינה באורח כה פתוח אחד כמוני לדבר עם החבר'ה הצעירים שלה. האם היתה איזו ישיבה בירושלים שהיתה מזמינה כומר לדבר בפני תלמידיה?

מסעדה ברחובות לובלין

ידידנו הנזיר הסביר לנו שהדומיניקנים מאמינים מאז ומתמיד בפתיחות רעיונית ובהתמודדות פתוחה עם אתגרים מחשבתיים. הם מעריכים לימוד ולא מפחדים לאתגר את המחשבה הנוצרית במפגש עם דתות אחרות. הדברים שאמר לא עלו אמנם בקנה אחד עם מה שכתוב עליהם למשל בויקיפדיה… אבל עובדה: בלי לדעת מראש על מה אדבר הם הזמינו אותי לדרוש בפתיחות בפני הסטודנטים שלהם. וזה יפה.

עד שאני כותב את המאמר הזה חזרנו ארצה. ובארץ – שומו שמיים: חרדים אשכנזים הולכים בשמחה לכלא כי הפרו את הוראת בג"ץ לשלב בנות ספרדיות בבית הספר שלהם… את ה"גזירה" של בג"ץ שאסר עליהם להפלות בנות יהודיות אחרות על רקע עדתי הם משווים לגזירות אנטיוכוס, ומרגישים נהדר למסור את נפשם על קידוש השם… והדברים נעשים במצוות אחד האדמו"רים החסידיים – האדמו"ר מסלונים, שאבותיו עוד כתבו ספרי חסידות חכמים וטובים…

לאן התדרדרה החסידות??? אילו הבעל שם טוב היה שומע שממשיכי דרכו מארגנים הפגנות אלימות כנגד שילבן של בנות ממוצא ספרדי בחינוך האשכנזי הוא היה מת מצער.

מסופר (בספר מדר"ש ריב"ש עמ' 58) שהבעל שם טוב עצר פעם את הכרכרות להתפלל עם תלמידיו ביער. התלמידים ראו שהמורה מטיח את ראשו באחד העצים בצער. לאחר שסיים שאלו אותו על מה ולמה, והוא אמר כי ראה שבעתיד יהיו "רביים כחול הים לרוב, והם המה שיעכבו את הגאולה".

פעם עמד פה הרובע היהודי

נדמה לי שמצבה של החסידות כיום, ושל היהדות בכלל, דומה למחלה שיצאה מכלל שליטה. הגוף היהודי-דתי הפך כה מעוות לחלוטין.

בשער העיר העתיקה של לובלין

לעניות דעתי החרדים כבר מזמן לא שומרים על התורה ולא הולכים בדרך התורה. על התורה נאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", אך הם הרחיקו לכת מנתיבות השלום ובחרו בפחד ובחרדה כמורי הדרך שלהם (למרבה האירוניה – שמו של ספר החסידות שכתב האדמו"ר הקודם מסלונים הוא "נתיבות שלום"…). מה שיוצא כמניחים לפחד לנהל חברה אנחנו רואים אל מול עינינו המשתאות. זה נשמע אולי כקלישאה, אבל אני מאמין בה: אהבה. אהבה צריכה להיות מה שמנחה אותנו בחיים. צריך להרבות אהבה בעולם, ללא פחד. רק עם קורטוב יראת שמיים טהורה, שיש בה ענווה ופתיחה של הנפש אל הנשגב, יראת כבוד טהורה, המזקקת את האהבה ועושה לה כנפיים לעוף אל על.

בלובלין, על גבול העיירה היהודית שנמחקה מעל פני האדמה, היה חשוב לי להזכיר לשומעי לקחי את הרוח החסידית המקורית, שיש בה אהבת האדם, שמחת חיים, חכמה עמוקה וקריצה אל מה שמעבר למילים.

הטירה הזו היתה מוקפת בבתי הרובע היהודי

10 עצות לחיים טובים

אוהד אזרחי

(נכתב לבקשת "ערוץ החיים הטובים". בעקבות הסדרה "התחדשות" 2004)

1. להביט כל יום לשמיים לפחות פעם אחת ולהיזכר במרחב הפתוח. לנשום אל מול השמיים ולהרחיב את בית החזה.
2. לדבר עם האלהים, להתפלל, לא מהסידור אלא בשפה מדוברת, פשוט לשפוך את הלב לפני השכינה הכי באמת, על כל מה שקורה לי בחיים, על הלבטים ועל השמחות ועל הצער. לא להסתיר דבר. לדבר מהלב, ולהסכים גם לקבל תשובות.
3. כשמדברים עם מישהו – לא לפחד ליצור קשר עין, ולחייך אליו או אליה. זה משנה מיד את כל אווירת השיחה.
4. כמה פעמים ביום לשים לב לנשימה, ולנשום במלאות ובקלות. להודות על החיים שבתוכנו – "כל הנשמה תהלל יה"…
5. כל יום עלול להיות יומנו האחרון עלי אדמות. לכן חשוב לשים לב מה הייתי רוצה לעשות ביומי האחרון ואיך הייתי רוצה להתנהג בו עם הסובבים אותי, ולתת לזה להשפיע על התנהגותי ועל מעשי במשך היום.
6. לחפש בכנות גמורה מהי המתנה שאני יכול לתת לעולם, ולתת אותה כל יום הכי טוב שאני רק יכול לתת; לתת ללא שיור. כשנותנים כך זה גורם להתחדשות עצומה של כל כחות החיים.
7. אם אינני יודע מהי המתנה הייחודית שלי לעולם – כדאי לעצור כל פעילות אחרת ולהקדיש זמן איכותי לשאלה הזו ממש. ולבקש עזרה.
8. לא לרדוף אחרי מותרות כי הן ממש לא מועילות לנו, ובעצם מרחיקות אותנו מעצמנו האמיתי. בדברים הפשוטים נמצא סוד הקסם של החיים: לגעת באדמה, לנשום אויר, לשתות מים ולהתחמם באש. בדברים הפשוטים יש הרבה שמחה, ורדיפת מותרות גורמת לעצב וחוסר סיפוק מתמיד.
9. לקחת יום אחד בשבוע שלא עובדים בו ולא עושים בו תכניות ולא דואגים ליום המחר. יום שמוקדש לאהבה ולעונג ולפשטות. במסורת העברית קוראים לזה – יום שבת. זוהי תזכורת שאפשר לחיות גם אחרת, בקדושה, בכיף, באהבה ובאינטימיות.
10. לשים לב לכל אברי הגוף, להסתכל עליהם אחד אחד בבוקר (במקלחת למשל) ולומר להם "בוקר טוב רגל, מה שלומך הבוקר? בוקר טוב בטן יקרה, אני מקווה שיהיה לנו יום טוב ביחד…" וכן הלאה, ולא לשכוח שום איבר בגוף כי כולם אהובים וכולם יקרים וכולם משרתים אותנו ללא הפוגה. אם נתיחס אליהם באהבה הם יחזירו לנו אהבה. ככה זה.

איזה מין רב אני?

אוהד אזרחי 2010

הרבה פעמים שואלים אותי איזה מין רב אני, כי הרי אני לא "נראה כמו רב" וגם לא "מתנהג כמו רב". וזה כמובן נכון.. ובכן הנה התשובה:

שנים לא מעטות מחיי עברו עלי בעולם החרדי והחסידי. לאחר ש"חזרתי בתשובה" בגיל 18 נכנסתי לעולם הישיבות ושם ביליתי ימים כלילות, פשוטו כמשמעו, בלימוד תורה. למדתי מקרא ומשנה, תלמוד והלכה, חסידות וקבלה. בשלב מסויים התחלתי להעביר שיעורים בישיבה, ונשלחתי על ידי האדמו"ר מבעלז, שהיה הרבי שלי, ללמוד בישיבת המקובלים "שער השמיים".

לאחר מכן המשכתי ללמד בעולם הישיבות. במשך מספר שנים שימשתי כרב ומורה בישיבות שונות בארץ. במשך כל אותן שנים לא הייתי מעוניין בהסמכה רשמית לרבנות, כי לא הייתי מעוניין להיות פוסק הלכה (אף כי למדתי הלכה בעיון רב, ואף נבחנתי בסמכויות גבוהות).

רק משיצאתי מהעולם האורתודוקסי הבנתי כי עתה טוב יהיה אם אקבל הסמכה. עזבתי את העולם האורתודוקסי כי הבנתי והרגשתי בעומק נפשי שהיהדות ההלכתית איננה תואמת באורחות חייה את הקשר החי עם אלהים חיים, כפי שהוא הלך והתרקם בקרבי.

רבי זלמן-שחטר שלומי, מייסדה של תנועת ההתחדשות היהודית ביקר באותה תקופה בארץ, ואנשים שהכירו את שנינו דאגו כי נפגש. הפגישה בינינו היתה כמו התכה כימית. אני ראיתי בו מייד את הזקן החכם שאשמח לזכות ולהיות חלק משושלת ההסמכה שלו, והוא זיהה בי דברים שיצרו מיד אהבה רבה בינינו.

רבי זלמן בחן אותי בעל פה ובכתב בכל מיני מקצועות שבתורה, קרא חלק מספרי ולאחר מכן ביקש להסמיכני לרבי. הוא הדגיש – רבי, ולא רק רב. כי בתפיסה החסידית התוספת של האות יוד מסמלת את השראת רוח הקודש ו"נביעת האין-סוף" על החכם (והלוואי ולא אשא את היוד הזו לשווא).

לאחר מספר חודשים זכיתי לעמוד בביתו של רבי זלמן בבולדר, קולורדו, ידיו על כתפי, ראשי מורכן וטליתו חופה על שינינו גם יחד. הוא הסמיך אותי לרבי במילים מעצימות וברכות רבות, ונישק אותי על ראשי. דמעות זלגו מעיני וחשמל זרם בכל ישותי, מעלה ומטה כמלאכי אלהים העולים ויורדים בסולם יעקב.

בין היתר אמר רבי זלמן באותו טקס: "וכל מי שתסמיך אתה יהיה מוסמך גם בשמי ובשם רבותי שהסמיכו אותי".

רבי זלמן עומד איתי בקשר רציף, ופעמיים כבר הגעתי לביתו עם קבוצה של תלמידים מישראל שזכו לפגוש את האיש החכם הזה ולשמוע את לקחו.

כשפתחנו את שיטת KabaLove  ואת "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" נתן לנו את ברכתו לכך, ואמר לדון ולי שלא נשכח לצטט את הדברים המובאים בשם הבעל שם טוב, כי הסיבה לאיחור ביאת משיח היא "משום שלא מאריכים באהבה רבה, לעורר תאוות הנקבה תחילה, בסוד הנשיקין שקודם הזיווג".

דבר אחד שחשוב לומר על גישתי אל היהדות: אני אינני מלמד תורה כדי להביא אנשים אל היהדות. אני בא מתוך היהדות, דולה ממנה אוצרות רבים, כדי ללכת יחד עם אנשים שלומדים אתי במסע אל עצמם, אל החיים, לא "אל היהדות". אינני דובר של שום דת. אני יוצא מהיהדות, יוצא מהקופסה ויוצא מהארון. אני הולך במסע העברי, לחיות פתוח עם אלהים חיים.

תלמידים שלי אמרו אתמול שאולי כששואלים אותי "איזה מין רב אני" צריך לענות שאני לא רב אורתודוקסי, ולא רב רפורמי וכדומה – אלא פשוט רב ממדי.