היודעים את האלהים בדרך האהבה אינם מנסים לכתוב לה חוקים. הם יודעים שהאהבה, והמנוע הגדול שלה – התשוקה – אינן חיות לפי חוקים, פראיות הן מעצם טבען, ולעולם לא ניתן יהיה לבייתן. האהבה – כמו אלהים – הינה מקור החוק ומשום כך אינה כפופה לו. לכתוב חוקים לאהבה כמוהו כמו לכתוב חוקים לאלהים. האהבה – היא עצמה החוק.

מי שכותב חוקים לאהבה ואומר לה "פה מותר לך להתגלות ופה אסור לך" – איננו בא מצדה של האהבה אלא משחק במגרש הפחד והחשד. בזירה הזו תצא תמיד האהבה וידה על התחתונה. לכל בר דעת היודע את דרכי האהבה ברור שהיא, בפראותה המולדת, תחרוג מן החוק, אם לא היום אז מחר. פראית היא – כמו אלהים. כמו הטבע. היא תחרוג מן החוק ותהפוך מיד לאהבה אסורה ועבריינית. האוחזים בה ישלמו על כך את עונשם הקצוב בחוק, ומנסחי החוקים יגידו לנו "אמרנו לכם שצריך לשים פה חוקים?".

אז הנה אני מקדים ואומר: כל חוק שתכתבו לאהבה יופר על ידי האוהבים. בגלוי או בסתר, במוקדם או במאוחר – הוא יופר. פשוט כי זה טבע המציאות. זה טבעו של אלהים.

אינני רוצה לתפוס את האהבה מושפלת. אינני חפץ להוכיח שהיא טועה, אינני רוצה להפוך אוהבים לטועים או לפושעים. אני רוצה לאשר ולאשרר את האהבה שוב ושוב. אני מבקש לאפשר לה לפרוח כמה שיותר במחוזותינו – ובגלוי. אינני חפץ לייצר מערכות בהן מתביישים האוהבים באהבתם, או אף גרוע מכך – מפחדים שמא יחשפו ויענשו על דבר הקשר ביניהם.

אין רוע באהבה. אין בה כפייה ואין בה ניצול. אהבה היא זרימה של אור הדדי, ופריחתה מבשמת את האוויר. ולכן מן האוהבים אני מבקש: אם אין רוע באהבתכם, אם אין בה כפייה, אם אין בה ניצול – אם ראויה היא להיקרא אהבה – אהבו אותה בגלוי! העניקו לנו ולעולם כולו את מתנת אהבתכם, ואנו מצדנו נתמוך בה. רגילה או משונה ככל שתהיה – אם אהבה היא תשוקתכם – ריחה יפיח בושם באוויר. אם שלמים אתם באהבתכם ובתשוקתכם – יש לה מקום, גם אם היא עשויה לאתגר מערכות ישנות, או לשפוך אור על פינות עבשות החיות בחיק המערכת המשפטית של החברה הנורמלית – יש לה מקום.

אבל אם גם לנוכח הזמנה כנה זו יש בכם פחד להיחשף… שמא אין זו אהבה? שמא נפשכם יודעת שיש כאן משהו שבאמת איננו ראוי להיקרא אהבה?

גם אז – אינני רוצה לאסור או לנזוף. אולי הפחד הזה שבלבכם אינו אלא שארית ישנה ממשטרי האימה שוללי האהבה להם הורגלתם כל חייכם? לכן אני מזמין אתכם לבירור. בואו בואו באשר תהיו – אם חפצי אמת הנכם – אם מבקשי אלהים הנכם – אם אוהבי הויה הנכם – בואו ונשמע אתכם. בואו ונעזור לכם לשמוע את עצמכם, ואולי תגלו שאין בכך כל בושה וסתם פחדתם מתוך ההרגל, ואולי תגלו שבטעות הדבקתם תווית של אהבה למעשה שאינו באמת אוהב? ומודה ועוזב ירוחם.

כך הייתי רוצה לראות את דרכי האהבה ב"נביעה" ובכל תרבות חדשה שתצוץ כיום על פני האדמה, תרבות חדשה המבוססת על אמון, ולא על חשד, תרבות התומכת בריבוי ובצמיחת האהבה ולא רואה בה ובפראיותה המובנית סכנה, אלא הזדמנות נפלאה לריענון ולחשיפה עמוקה של החדש והנועז והאהוב והאלהי, בפריחת האביב.

עזיז (אוהד אזרחי). יום תקופת טבת, 21 לדצמבר 2011.

הסיפור האלטרנטיבי של יוסף ואשת פוטיפר

אוהד אזרחי

" אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים לכך בלב שלם, אומר לה יוסף,
ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית".

אישה מכובדת אחת במצריים היתה נשואה לאחד משרי המלך. אומרים שהיה סריס. אולי זה היה רק תפקיד ממלכתי שנקרא "סריס המלך", ואולי באמת היה מסורס פיזית או מסורס נפשית? אינני יודע. בביתה של אותה גבירה נכבדה עבד בחור צעיר ויפה תואר שהיה אחראי על משק הבית כולו. יוסף קראו לו. הגבירה לא היתה מסופקת מינית. אולי כי בעלה היה סריס ואולי מסיבות אחרות. מי יודע. אבל הבחור החתיך שהסתובב בבית וביצע כל מיני עבודות עשה לה את זה. אני יכול לחשוב איך ריח הזיעה של יוסף החטוב משכר אותה בכל פעם שהוא עובד בגינה ומזיע, ואיך בשעות בהן בעלה הולך אל בית המלך לעשות עבודה פקידותית היא מסתובבת לה באחוזה, כשכולה אחוזה תשוקה אל העלם היפה והשרירי הזה, שבא אל ביתה מרחוק.

הסיפור הכללי ידוע. היא מנסה לפתות אותו. היא עושה לו עיניים. הוא מתנהג כאילו לא קלט את הרמז והיא נגשת אליו במפורש, כמו גבירה, ומציעה לו לשכב אתה. יתכן שהיא היתה נראית זוועה, אשת פוטיפר, אבל אז אין סיפור. אז בואו נניח שהיא כוסית-על כמו שאומרים במחוזותינו, ובכל זאת יוסף מסרב לה. היא תובעת זאת ממנו במפגיע. היא לא רגילה שאומרים לה לא, אבל הוא ממשיך לסרב. ואז היא תופסת אותו בכח בבגדו – והוא בורח. הבגד נשאר בידיה. היא רצתה לבגוד ונשאר לה בגד. והוא – הוא לא מתמודד, הוא בורח.

הספרות הדתית עשתה ממנו צדיק גדול. איזה יופי, הם אומרים, איזה יופי שיוסף לא נכנע ליצר המיני! הם מוסיפים ומציירים אפילו שכל גופו של יוסף התאווה לה, לאשת פוטיפר. אברו התקשה והוא תרגל תרגולים טנטריים כדי לא לשפוך זרע על המקום (האם יתכן שסבל בכלל משפיכה מוקדמת?) חז"ל מוסיפים ואומרים שבגלל התרגולים הללו של ההתאפקות, אותה אנרגיה שלא יצאה מאיבר המין שלו עלתה ויצאה לו דרך עשר אצבעות הידיים, שנאמר "ויפוזו זרועי ידיו". הקבלה עשתה עם המיתוס הזה נפלאות, בסוד גלגולי הנשמות.

אינטגריטי

אבל יוסף בכלל לא התנגד כאן למיניות. מה שהפריע ליוסף זו הבגידה הפוטנציאלית. יוסף לא רצה לבגוד באמון שניתן לו על ידי השר פוטיפר, שהיה אולי קצת חבר שלו גם. ככה הוא אומר לה: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?". העניין שיוסף מעלה איננו עניין של איפוק מיני, אלא של אמון ובגידה.

יוסף, שהאמון הפשוט שנתן בחיים כנער נשבר כשאחיו בגדו בו, כרת כנראה ברית עם אלהיו: אני לעולם לא אפר את האמון שנותנים בי! הבטיח יוסף לאלהיו. ליוסף יש אינטגריטי!

אני אוהב את זה. כשהבנתי את העניין הפך אצלי יוסף לגיבור רוחני: יוסף איננו קר כדג. הוא מחורמן, הוא מרגיש את המשיכה העצומה אל האישה היפה שרוצה אותו ואולי הוא גם היה רוצה אותה, אבל – יש לו אינטגריטי. יש לו יושרה. הוא לא מוכן לשכב עם האישה מאחורי הגב של בעלה, והוא מוכן לשלם על כך מחיר כבד.

אבל אולי אפשר היה אחרת?

כאן נכנס לתמונה ידיד שלי, יורם קיסר, והצביע על כך שבסופו של דבר כווולם יצאו מותשים מהסיפור. כולם אבדו אנרגיה, וכולם יצאו מופסדים. האישה שהמשיכה לרמות את בעלה, שבגדה גם בעצמה ושלחה את האהוב שלה לכלא כדי לנקום בו, והאיש שהמשיך לחיות עם אישה חיי שקר וכחש וכזב, ואיבד חבר שחשב שהוא יכול לסמוך עליו. כולם נפלו מהסיפור הזה. התגובה של יוסף לא הביאה את המערכת להתרוממות רוח. האם ניתן היה עקרונית לייצר תגובה אחרת למציאות בה היה נתון יוסף, תגובה שהיתה מביאה את כל המעורבים בדבר לצמיחה, להתרוממות רוח, ולא לנפילה אנרגטית? (איזו שאלה מעניינת. תודה יורם!)

בהיותי אחד שהרבה אנשים באים אליו להתייעצות אינטימית, נכחתי כבר מקרוב במצבים שכאלו: מצבים שיש בהם "נשות פוטיפר" כאלו, שנשואות לגבר שאינן חושקות בו כבר שנים, ובחייהן מופיע פתאום נער חמודות, אחד שמדליק אצלן תשוקות חמדה גנוזה, שכבר חשבו שנשכחה כליל מבשרן. יש להעיר שלפעמים הפוטיפר שלהן הינו סריס נפשי, הרבה בזכות העובדה שהן עצמן סרסו אותו יום אחרי יום, באופן שבו הן מדברות אתו ויורדות עליו וכותשות אותו עד דק, בעבודה חרוצה ומתמשכת של שנים, אבל זה נושא בפני עצמו. לרוב כשמגיעים אלי סיפורים כאלו אין בהם יוסף שעומד לו, אבל עומד על שלו, למרות הכל, ומחליט שאינטגריטי זה חשוב יותר מכל דבר אחר. לרוב כשהסיפורים באים אלי כבר נעשה מה שנעשה, והבלגן גדול. אבל בכל מקרה – הסיפור התנ"כי הוא מין סיפור כזה שיכול להאיר לנו אפשרויות פעולה נוספות אם נחשוב איך יכול היה יוסף לפעול אחרת.

אז הנה הצעה:

יוסף שם לב לכל מה שקורה במצב בו הוא נמצא. הוא מבין שיש כאן מערכת מורכבת של יחסים ללא כנות. ללא אמון. הוא מבין שהידיד והאדון שלו, פוטיפר, חי בעצם עם אישה שלא מספרת לו מה קורה אתה באמת. אין בין השניים דיבור של אמת. הם חיים יחד אבל הם בעצם קצת אוייבים זה של זו. הוא מבין שהגברת מפחדת מבעלה. שהיא לא יכולה להביא את עצמה במלאות בפניו כי היא חוששת שמשהו רע יקרה לה אם תדבר אמת. איך אפשר לחיות ככה חיי אהבה?

פוטיפר ואשתו נמצאים במקום של כחש וכזב. הם כאילו חיים יחד, אבל באמת הם לא. כמו רבים וטובים עד עצם היום הזה – הם מסתירים את תשוקותיהם האמתיות זה מזו, וחושבים שככה יותר עדיף.  היא לא אמתית אתו, והוא לא כנה אתה. יוסף יכול להבין שכבחור יפה שבא מבחוץ, הוא נתפס לא רק כאובייקט מיני נחשק אלא בעיקר כאפשרות לניקוז של הרבה לחצים וכמיהות שלא היה להם עד כה כל מוצא במערכת היחסים של אדונו וגבירתו.

נכון. הוא עבד, ומדובר במצריים של לפני אלפי שנים ולא באיזו חברה היפית של קליפורניה בימינו, אבל אז מה? אם הוא צדיק גדול אז יללא! שילך על זה:

יוסף הצדיק מתיישב ליד גבירתו, מחבק אותה ואומר לה: גבירתי, את כל כך מקסימה! את יפה וחתיכה וכמובן כמובן שאת מעוררת גם בי תשוקה עצומה…

אז מה העניין שלך?! אומרת הגברת פוטיפרה, שמבינה שיוסף החתיך ההורס, זה שמחבק אותה עכשיו ומגעו כה נעים לכתפיה, בכל זאת גם מסרב לה, ודמעות של געגוע בעיניה.

אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים בלב שלם, אומר לה יוסף, ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית.

אין מצב! צוחקת הגבירה צחוק מר. אתה ואני לא נראה כך את אור הבוקר. הוא יהרוג את שנינו על המקום. אין מצב!

אבל יוסף הצדיק לא מוכן להכנע לפחד. הוא מציע לה שהוא ימצא דרך להעלות את הדברים עם פוטיפר, מבלי לסכן אותה, רק את ראשו שלו הוא יסכן. יוסף מתפלל לאלהיו, שיתן אור של אמת בלבבה, ואמונה ביכולת של בעלה להפתח ולחשוב אחרת, לחמול ולא לרצוח.

נס ראשון קורה – והיא מסכימה.

ביום אחר יוסף מוצא הזדמנות ראויה להכנס בשיחה על דברים עדינים שבלב עם אדוניו. הוא הרי יוסף הצדיק, ויש לו הבנה עמוקה בלבבות בני האדם. הוא מוצא דרך לפתוח את אדוניו לדבר על יחסי המין הבלתי מספקים שלו עם הגברת פוטיפרה. והאדון מוצא ביוסף איש שיחה אמתי. הוא מספר לו איך הוא מפחד מאשתו, איך הוא מרגיש שהוא לא מספק אותה אבל הוא לא יודע במה הוא לא בסדר, ומה הוא יכול לעשות יותר טוב. הוא מספר לו איך הרבה יותר קל לו להמשך אל השפחות שבבית, אבל עם אשתו האהובה משהו לא זורם…

ויוסף מציע לו את האפשרות להעלות את הדברים לשיחה כנה מול אשתו.

אין מצב, אומר פוטיפר. היא תאכל אותי חי… אתה לא מכיר אותה… היא אלימה מבחינה רגשית…

אבל יוסף מציע לו להיות שם יחד איתם, ולאפשר שיחה כנה ביניהם. אלהים אתו, עם יוסף הצדיק, ויש בו חן כזה שגורם לאנשים להרגיש ליידו שגם הבלתי אפשרי – אפשרי הוא. יוסף מפיח בפוטיפר רוח של אמון, והוא מסכים. נס שני.

ארוחת ערב בארמון השר פוטיפר. כולם שבעו מטעמים ופתחו את החגורה כדי לאפשר לכרס להרגע.  הקינוח הוגש ואחריו מבקש יוסף מהגבירה ומהאדון אם אפשר בבקשה לנהל איתם שיחה בשש עיניים. האדון מוחה כף, וכל המשרתים עוזבים את החדר. יוסף מזמין את גבירתו ואדונו לשבת זה מול זו. הם מתביישים קצת, ומתרגשים, כי אף אחד מהם לא בדיוק יודע מה קורה אצל בן הזוג, אבל שניהם סומכים על האיש הצדיק מארץ כנען שמביא אותם לשבת יחד. יוסף מדליק ביניהם נר, ומקדיש אותו לאלהי אבותיו, אלהי האמת והאהבה, שאין דבר הנחבא מעיניו, גם בעמקי לבבות בני האדם.

נוכחותו של יוסף משרה על בני הזוג תחושה של אמון. הוא מזמין אותם לשיחה שיש בה חמלה. הוא שואל את כל אחד מהם אם הוא לא רק מוכן אלא אף רוצה ומעוניין לשמוע מה קורה בלב של זולתו. פוטיפר, מבוייש קצת, מהנהן. הוא ממש רוצה לשמוע מה באמת מרגישה בת זוגו כי הוא מרגיש שהוא מאבד אותה.. והגבירה, היא מסמיקה. קשה לה להאמין, אבל היא הולכת על זה, ואומרת שהיא מוכנה להקשיב לבעלה בלי לקפוץ עליו בעצבים. רק להקשיב.

וכך משוחחים האדון והגבירה בנוכחותו המקסימה של האיש הצדיק שמשרה עליהם אמון הדדי. הם מדברים על דברים שלא העיזו לומר זה לזו כבר הרבה זמן, ופתאום הרבה אהבה מתשחררת ביניהם. אהבה שהיתה כלואה על ידי הפחד. הם רוצים להתחבק, להתרפק זה על זו, אבל הם לא עושים זאת. הם יושבים ומשוחחים אל תוך הלילה.

יוסף מציע שאחת לשבוע הם יעשו שיחה כזו, והוא יתמוך בהם.

למחרת הגברת מסתובבת בארמון זורחת כשושנה. יוסף מבין שבאותו הלילה היא היתה נאהבת. שפוטיפר הצליח לעשות איתה הפעם אהבה, כי היא הרגישה שרואים אותה ושומעים אותה וגם הוא הרגיש פתאום שיש בו כח להגיד דברי אמת בלי לפחד מאשתו… יוסף מודה לאלהיו.

שבוע אחרי, במהלך השיחה, יוסף מציע לגברת לבקש רשות מפוטיפר לספר לו משהו שאולי יכאב לו, אבל מכיוון שהיא אוהבת אותו ורוצה שתהיה כנות ביניהם היא רוצה לספר לו, ומבקשת שזה יהיה מקום בטוח. היא מביטה ביוסף. יוסף הצדיק מביט בפוטיפר במבט שאומר שזה כדאי לתת אמון ושהוא בטוח בו שהוא מסוגל.

הגברת פוטיפרה פותחת ומביאה, בעיניים מושפלות, את התשוקה שעלתה בה בחודשים האחרונים אל גברים אחרים. פוטיפר מתפלץ מבפנים. אבל הוא הרי ידע זאת בעמקי לבבו. הוא הרגיש. יוסף מבקש ממנו לשתף אותה במה שהוא מרגיש. ופוטיפר בעיניים דומעות מספר לה איך הוא הרגיש לא סקסי, כשהוא לא מרגיש שהוא מושך אותה, ואיך גם אצלו עולה התשוקה אל השפחות הצעירות שמסתובבות בארמון… זה פשוט יותר איתן, הן לא מפחידות אותו… הוא חוקר אל תוך לבו בעזרת יוסף ורואה את הפחדים שעולים בו אל מול המחשבה שהיא תהיה עם גבר אחר.

יוסף אוזר אומץ ומסכן את ראשו. הוא מספר לפוטיפר על האנרגיה המינית שהתעוררה בינו לבין אשתו של פוטיפר, אבל הוא גם ממהר לספר לו איך הם החליטו שלא לעשות כלום מאחורי גבו. כי האמון ההדדי חשוב להם יותר מכל דבר אחר.

כמה סופים אפשריים יש לסיפור הזה:

א׳‏.    אשת פוטיפר מבינה שבעצם יוסף היה סוג של תלאי שהיא רצתה לשים על הלב הקרוע שלה, ועכשיו, כשהיחסים עם בעלה משתפרים, היא כבר לא צריכה את זה.

ב׳‏.    פוטיפר ואשתו מתחילים לצחוק: שניהם יכולים לראות איך יהיה דווקא נחמד להרחיב את ההתנסויות המיניות שלהם, וזה בכלל לא יפריע לחיי הנישואין שלהם. פוטיפר מזמין את יוסף לעשות עם אשתו אהבה, ויוסף מחבק אותו בחברות אמיצה. פוטיפר מביא לחדרו ברשות אשתו איזו שפחה צעירה שחשק בה כבר מזמן וגם היא חשקה בו, וכוולם מבלים לילות פראיים במיטה הרחבה כמו שיודעים במצריים העתיקה. (תוצר לוואי: יוסף לא נשלח לבור, משפחת אביו לא יורדת למצריים, אין יציאת מצריים, אין עם ישראל, אין מי שיספר את הסיפור הזה… אין מי שיגיד שמה שקרה שם הוא ממש לא מוסרי… ולכן מעולם לא שמענו את הסיפור הזה)

ג׳‏.     פוטיםר מתעצבן, מרגיש מרומה, שכל הדיבורים היפים הללו לא היו אלא כדי לגרום לו להסכים שאשתו תשכב עם יוסף. הוא מרגיש מרומה ושולח את שינהם לגרדום. אחר כך הוא שותה לשכרה, מרגיש בודד, נופל לדכאון ומת מצער ומגעגועים לאשתו ולחבר שלו שהוא עצמו הוציא להורג.

ד׳‏.    היחסים בין פוטיפר ואשתו משתפרים אבל יוסף כבר יודע יותר מידי. הם שולחים אותו לכלא, וכל הסיפור ממשיך כמו בתנ"ך – עם חלומות שר המשקים ושר האופים וכל העיסק של עם ישראל ויציאת מצריים.

האם נסכים לאפשר לעצמנו לייצר מודלים חדשים של צדיקות? כאלו שמאפשרים ללב להופיע, לאמת ולאמון ולאהבה להופיע – כאלו שהנס הגדול שהם מחוללים הוא נס פתיחת הלבבות שסביבם?

 –

Aziz Dec 2011

קצב, נשיא מדינת ישראל הורשע באונס ונכנס למאסר. עם המאסר המתוקשר הזה עברה החברה הישראלית כולה קתרזיס משחרר של עריפת ראשים ציבורית, וחזרה לשגרת יומה. שגרת יומה של אותה חברה ישראלית-מערבית תייצר בקרוב את המנהיג הבא שיחטא בניצול מיני, כי קצב או קלינטון או הרב מוטי אילון או הרב גפני בשעתו אינם תופעה של סטייה פרטית. כל אלו ואחרים הם תוצרים מובהקים של חברה שלמה שקשה לה להודות בכך שאין היא יודעת מה לעשות עם כל הנושא הזה של מין וזוגיות.

בתפיסה החסידית כאשר מנהיג חוטא הוא לא מייצג בכך רק את עצמו הפרטי אלא גם רבדים בלתי מודעים של החברה אותה הוא מנהיג: "אשר נשיא יחטא… לאשמת העם, כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש אחד, כמו משה רבינו עליו השלום עם דורו, כן כל דור ודור לפי דורשיו, והדורשין לפי הדור" (הבעל שם טוב על התורה, לפרשת ויקרא)

החברה שלנו עדיין מנסה לחלום לעצמה חלומות שווא, השאובים מסיפורי הילדים החינוכיים כביכול עליהם גדלנו – חלומות על אנשים שהתחתנו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. בפרט נכון הדבר ביחס לדמויות ציבוריות – מנהיגים פוליטיים או דתיים – שמהם דורשת החברה באופן די מלחיץ לנסות ולקיים בפועל את המיתוס הזה ולהציג, לפחות כלפי חוץ, את עצמם כ"משפחה למופת".

כולנו יודעים שבמציאות הריאלית החברה המערבית כולה רחוקה מאד מלענות על ציפיות אלו: אחוזי הגירושין גבוהים מאד. גבוהים מהם אחוזי הבגידות והרומנים הסודיים (בפרט אלו שלא נחשפים: יש הטוענים כי שלושה מכל ארבעה זוגות בארץ מתמודדים עם בגידה). גבוהים משניהם אחוזי הזוגות החיים אמנם יחד, אך חייהם הזוגיים נטולי שמחה ונטולי תשוקה. לפעמים הם אף נטולי אהבה.

שום דבר לא מצדיק בעיני אונס, כמו גם כל גילוי אחר של אלימות וכפיית רצונו של אדם אחד על זולתו. אבל האם שאלנו את עצמנו מה יכול היה כבר אדם כמשה קצב לעשות עם הדחף המיני הגדול שלו? האם אנחנו באמת חושבים שיחסיו עם גילה אשתו אמורים היו, או מסוגלים היו, לספק את כל  צרכיו המיניים ואת כל כמיהתו לכל מה שאישה מייצגת? אם התשובה על שאלה זו שלילית, כי אז מה היינו מציעים לו לעשות?

להתגרש ולמצוא אישה אחרת? אולי… אבל רוב הסיכויים שזה היה מסבך את מצבו מאד (כי הרי הוא היה שבוי בצורך להראות שיש לו "משפחה טובה" כפי שדורשת החברה בה גדל).  וחוץ מזה מן הסתם הוא היה משחזר את אותן בעיות גם עם האישה החדשה והסיפור היה חוזר על עצמו.

האם היינו מציעים לו לשכור, בדיסקרטיות, את שירותיה של נערת ליווי? אולי… אבל הרי היינו גם מאיימים עליו תוך כדי כך ש"כמובן אם נתפוס אותך, חביבי, עם נערת ליווי נערוף את ראשך"… ומעבר לכך – את הזנות אנחנו מחזיקים עדיין מחוץ לחוק, כי כחברה אנחנו עדיין חושבים שמין מותר באמת רק במסגרת הזוגיות המונוגמית המופלאה שלנו, גם אם היא לא ממש עובדת אצל רוב הזוגות הנשואים באושר ועושר…

בחברה שלנו אנשים רבים, גברים ונשים, נמצאים בלחץ אטומי בכל הקשור לצרכים המיניים שלהם ולכמיהות האינטימיות שלהם, שפעמים רבות אין להם מענה סביר בגבולות "הנורמה". נכון – הפער בין להיות מתוסכל מינית לבין לעשות מעשים של אונס, כפיה, שקר, וכזב הוא משמעותי, אבל האם החברה שלנו מוכנה לקחת אחריות על כך שתסכול מיני הוא מצב בילט-אין בתוכה? על כך שהיא מביאה את אנשיה (ומנהיגיה) למצבים בלתי סבירים? מצבים שבהם הם נאלצים לבחור בין תחושה של מוות פנימי בתוך גבולות הנורמה, לבין חציית גבולות הנורמה כדי להרגיש שהם באמת חיים? כשאותם אנשים אוזרים אומץ וחוצים לבסוף את גבולות הנורמה הם מרגישים בפנים כ"עבריינים" גם אם עדיין לא עברו על החוק, אבל הם כבר מאבדים פרופורציה ומאבדים בהירות ביחס למה נכון ומה לא נכון (כי ממילא החברה אומרת ש"הכל אסור").

אז הנה כמה עובדות בלתי מדוברות שלדעתי כדאי לשים אליהן לב:

1. מונוגמיה היא תופעה יחסית חדשה מבחינת המין האנושי. מחקרים חדשים טוענים כי בשחר הפרה-היסטורי של המין האנושי היינו הרבה יותר קרובים לצורת הסדר החברתי של קופי הבונובו (מכירים? אם לא אז חפשו באינטרנט מידע על חיי המין של קופי הבונובו, הקרובים ביותר מכל הפרימאטים לאדם מבחינת מבנה הDNA, ותגלו כמה דברים מעניינים).
2. מבחינה היסטורית, עם צמיחת הפטריארכיה, גברים לא היו מחויבים על פי רוב לחיות חיים מונוגמיים. זאת אף אם הם כפו מונוגמיה על נשותיהם, כנהוג למשל בחברה היהודית, המתירה לגבר לשאת מספר נשים ואינה מתירה זאת לאישה (בעולמם של יהודי המזרח, עליהם נמנה משה קצב, המונוגמיה נכפתה רק לפני כמה עשרות שנים על ידי חוקי מדינת ישראל)
3. שליטים ומנהיגים הם לרוב אנשים עם אנרגיה גבוהה וגם תשוקה חזקה. בין היתר משום כך שליטים ומלכים נהנו באלפי השנים האחרונות מחיי מין מגוונים. הם היו נשואים למספר נשים ובנוסף היו להם פלגשים ומאהבות רבות. כיום אולי רק צרפת נוהגת לראות בעין יפה את העובדה שהנשיא שלה עושה חיים… שאר מנהיגי העולם אמורים להחביא את תשוקתם ולגלם את מיתוס ה"משפחה למופת".
4. האדם הוא יצור מיני וככזה חייב הוא למצוא דרך לחיות חיי מין מספקים. כשאין הוא זוכה לכך הוא עלול להפוך מריר, נרגן, עצבני ואף אלים. הדבר נכון כלפי גברים ונשים כאחד.

קצב ושאר המנהיגים שנתפסו עם המכנסיים למטה אינם מקרים פרטיים בעיני, אלא יצוג של חברה חולה שלימה. חברה צבועה. חברה שמנסה להציג חזיון שווא, שהיא עצמה יודעת שלא באמת עובד. חברה שמשדרת גירויים מיניים לאזרחיה ללא הרף, אבל לא מאפשרת להם לממש את תשוקתם אלא בתוך מסגרת הנישואין המונוגמית הצרה, שלרוב איננה ממש מגלמת את ערס התשוקה אלא את הרס התשוקה.

ברור שאדם כמו קצב לא יכול להיות נשיא, ושעליו לשאת בעונש על מעשי האונס בהם הורשע. אבל אני חושב שכחברה הגיע הזמן שנכיר בכך שהקודים הבסיסיים שלפיהם אנחנו מנסים לפעול בכל הנוגע למיניות האדם לא באמת עובדים טוב עבורנו.

לדעתי ניתן היה ליצור חברה עם הרבה פחות מקרי אלימות בכלל (ולא רק עם פחות מקרי אונס) חברה עם הרבה פחות שקר ובגידה, אילו היינו חוסכים מעצמנו את הפוריטניות ומגלים מחדש את היופי, האהבה והחירות הכרוכים במיניות האדם מעבר לכבלי הדתות המונותאיסטיות.

למי היה אומץ לעשות את מה שעשתה נערה מצרית אחת בת עשרים, שצילמה את עצמה בעירום מלא ופרסמה את תמונתה באינטרנט המצרי כאות מחאה כנגד השתלטות האסלאם הרדיקאלי על קהיר?

Magda Alia al-Mahdy; Self Portrait

"תתבעו לדין את המודליסטיות שדגמנו בעירום בבתי הספר לאומנות עד תחילת שנות השבעים, החביאו את ספרי האמנות והשמידו את הפסלים העתיקים, ואז התפשטו ועמדו לפני המראה, ושרפו את גופכם, אותו אתם כה מתעבים, כדי להפטר לנצח מהעכבות המיניות שלכם – לפני שאתם מכוונים את השוביניזם המשפיל שלכם כלפי, ומעיזים לנסות למנוע ממני את חופש הביטוי"

כך כתבה מגדה עליה אל-מהדי בבלוג שלה. אין צריך לומר שמוסלמים השמרנים של מצריים גינו את מעשיה, אין צריך לומר גם שהיא קבלה איומים על חייה. לצערנו אלו דברים ברורים. מה שצריך לומר זה שגם השמאל המצרי התנער ממעשיה של מגדה, מחשש שהיא הפריזה לערער את המרקם החברתי במצרים וקראה תיגר גדול מידי על אושיות השובניזם הערבי. השמאל המצרי מנסה להתקדם בצעדים מדודים, בעוד מגדה עליה אל-מהדי קמה ופרצה כל גדר, ואמרה את האמת ישר בפרצוף. כדברי אחת הכותבות שהיטיבה לנתח את המצב – קהיר איננה עיר שלא יודעת צורתו של עירום נשי. להיפך – גם רחובותיה מלאים בפרסומות המנסות למכור מוצרי צריכה על ידי שימוש בתמונות של עירום נשי כפתיון. אבל מגדה לא מנסה למכור כלום. היא לא משחקת את המשחק המוכר של דפוסי הצריכה, שיש לו תנוחות גוף מאד מסוימות, בקהיר כמו גם בתל אביב. מגדה עומדת באומץ מול המצלמה, ברגליים חצי פשוקות ואומרת – זו אני.

אני מתפלל לשלומה של מגדה. אנחנו זקוקים למגדות כאלו שיקומו בעולם כולו ויגידו די. די לאופן הנורא בו מתיחסת החברה שלנו (כן, גם שלנו) לגוף האדם ולמיניותו. מצד אחד שמרנות דתית ומצד שני זילות וצרכנות חילונית.

בוידאו הזה מסביר שמחה יעקובוביץ' "הארכיאולוג העירום" כיצד כאשר החלה הנצרות להשתלט על העולם המערבי ולגנות את המין ואת הנשים – החלו מיד לשגשג בתי הזונות ברחבי האימפריה הביזנטית (סביבות דקה 21:00 והלאה).

הצטדקנות הדתית, המנסה להכחיש את הדבר הטבעי ביותר (ואולי גם היפה ביותר בתבל), מייצרת באופן מיידי בצידה השני תופעות של אלימות הכרוכות במין. כשלמיניות האדם אין מקום של כבוד – היא פורצת באופנים אחרים, אפלים, נצלניים וברוטאליים. בכיכר תחריר ביצעו חיילים מצריים "בדיקות בתולין" פומביות לנשים שנראו להן חופשיות מידי… שתי אצבעות של חייל מצרי נדחפות בפומבי אל גופן כדי לוודא אם יש שם קרום בתולין אם אין, וכל זה כביכול בשם הצניעות, בשם הדת, אללא ירחמו, ישמור השם ותרחם השכינה.

ה"צניעות" הזו, שאיננה אלא פחד איום של גברים בלתי מפותחים מפני היצרים המיניים הבלתי מטופלים שלהם עצמם החלה לכפות את עצמה אט אט גם ברחובותנו, החל מגינוי שירת נשים בצה"ל ועד לאוטובוסים הנפרדים ולריסוס תמונות של נשים בחוצות העיר. החרדים אומרים שתמונה של אישה, או שירת נשים מעוררת יצרים מיניים בגבר. ואני לא רוצה להתווכח עם זה בכלל, אלא דווקא לומר כן!

כן – אכן ביופין של נשים יש אלמנט ארוטי מובהק עבור המח הגברי (לפחות). כן – עירום נשי מעורר חשקים מיניים בכל גבר בריא. כן – גם שירת נשים יכולה להזכיר לגבר עד כמה נעים יכול להיות מגעה של אישה, שעצם נוכחותה מזכירה לו נשכחות, ומעלה בו לפעמים געגוע עמוק כל כך, שאין הוא עצמו יודע מה הוא.

אבל הבעיה איננה טמונה בעצם הגירוי, הבעיה טמונה בכך שגברים שלא זכו ללמוד את סודות האהבה המקודשת לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשהם מגורים, ולאן ניתן להוליך את התשוקה הזו. הדת המונותאיסטית ניסתה באלפי השנים האחרונות, ללא הצלחה מרובה, להדחיק את היצר המיני ולהמעיטו. אולם בד בבד עם ההדחקה המינית נוצרה גם בצידו השני של המטבע האלימות המינית. ואין מדובר רק באלימות כלפי האחר – יש פה גם, ואולי בראש ובראשונה, אלימות של גברים ונשים כלפי "עצמם החוטא" שראוי בעיניהם להלקאה עצמית.

הגיע הזמן להחזיר לעולם את התובנות הקדומות שהיו כאן בכל הקשור לארוס בריא ולמיניות מקודשת, לפני שקנאים מונותאיסטיים ניסו להעמיד אל זכר בודד (ונרגן במידת מה) ברום השמים, ואת עצמם כשופטי המוסר בארץ. לפני שהמלך יאשיהו השמיד את עבודת הקודש העתיקה של הקדשות מארץ כנען, ולפני ששמעון בן שטח רצח 70 נשים באשמה שעסקו בכישוף. לפני שהיהדות עוצבה בידי גברים שהפחד מהעוצמה הנשית שלט בהם – היתה בארץ כנען חכמה אירוטית שלא נשלטה בידי האשמה, הבושה והפחד.

כיום, נדמה לי שחובה עלינו להחזיר את החכמה הזו אל עצמנו, ולמצוא דרכים לחנך נוער באופן לגמרי אחר בכל הקשור לאהבה ומיניות – לפני שיהיה מאוחר מידי. גברים צריכים ללמוד כיום כיצד לחיות כגבר מלא חיות לצד אישה שמבורכת בעוצמה נשית, מבלי להרגיש מאויימים, ולהפך – להתבסם ולהתעלות מזה. גם נשים צריכות ללמוד כיום כיצד להכיל את העוצמה הנשית שלהן – שיש בה גם צד מיני בלתי מדוכא – מבלי להלקות את עצמן כפי שהן רגילות ומבלי לזלזל בעצמן. כולנו צריכים ללמוד כיצד להעלות את התשוקה עצמה לכדי חוויה רוחנית, שיש בה נעימות של קדושה וקרבת אלהים באמת.

כבר הרבה זמן שאני מתכנן להרים אירוע של פלאש-מוב טנטרי, שיתקיים פתאום באמצע הרחוב. ככה פתאום – אהבה! קשר. עדינות. תשוקה. נראות. חירמון. קדושה. עומק. התעלות. כל אלו יחד – באמצע הרחוב. בתל אביב. בירושלים. במנהטן. בברלין. ואולי, אם יקומו עוד נשים אמיצות כמו מגדה – גם בקהיר. (מי רוצה לעזור לי עם הפלאש מוב?)

***

• גברים שרוצים להיכנס אתי לתהליך עומק של עשרה מפגשים מוזמנים לפנות אלי בהקדם כי ההרשמה לקבוצת הגברים החדשה שלי תכף נסגרת. 052-6109713
• בתחילת ינואר יגיע ארצה ארקן ברייבהארט – שרבים מכם כבר שמעו עליו ממני וחלק אף זכו לפגוש. מדיסין מאן עמוק מפרו מהמסורת האינדיאנית ומורה רוחני בעל שיעור קומה. פרטים על המפגשים איתו אמסור מהמשך. זו רק הודעה ראשונה.
• איזה כיף היה לפתוח את נביעה בשבוע שעבר עם כיתות מלאות בכל השיעורים, עם מלא מלא אנשים טובים ואיכותיים שבאים ללמוד יחד את הדרך העברית אל הרוח. תודה גדולה להויה!

]]> http://kabalove.org/newsletter/women_nude/feed 2 http://kabalove.org/articles/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%9a-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%94 http://kabalove.org/articles/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%94%d7%91-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%9a-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%94#comments Sun, 14 Aug 2011 11:21:40 +0000 ‫אזרחי אוהד‬ http://kabalove.org/?p=2750

פתאום הרגשתי שאחרי אלפי הפעמים שאמרתי לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה, אני רוצה למצוא לזה מילים נוספות. כאלו שמתגלגלות יפה על הלשון, כאלו שמשאירות ארומה של יין משובח, כאלו שרומזות על מחוזות עמוקים שהאהבה באמת נוגעת בהם, ומשהו בביטוי המודרני הזה של "אני אוהב אותך" או "איי לוב יו" – לא ממש מביא עד הסוף.

הסמל של KabaLove - הופיע לי בחלום לקראת חתונתנו ב 2006

אז התחלתי לחפש במקרא. איך אמרו אבותינו העבריים אהבה?

מייד עלו בי כמה ביטויים מעניינים מספר תהלים, כמו: "דבקה נפשי אחריך", או "צמא לך נפשי, כמה לך בשרי". יש גם "לך נכספה נפשי" של רבי יהודה הלוי, המתבסס על  "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפשי" שבתהילים (פרק פד).

וכמובן ישנם גם ביטויים פחות אינטנסיביים, כמו "מה ידידות משכנותיך", או כפי שאמר דויד לאהובו יהונתן "נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" וגם: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לי" (שמואל ב פרק א)

שני דברים מענינים שיש לומר על זה:

א׳‏.    מה הוא הדבר שאותו אני מרגיש בגוף כשאני אומר "אהבה"? זה לא רק עסק מורכב ורב ממדי, אלא שהמילה הזו משמשת לנו ליותר מידי דברים בבת אחת. לפעמים אני מרגיש כיסופים ("לך נכספה נפשי"), ולפעמים כמיהה ("כמה לך בשרי"), ולפעמים רצון בדבקות ("דבקה נפשי") – ואלו תחושות שונות קצת זו מזו. אם בא לכם – נסו לשים לב לעדינויות של התחושה. איפה בגוף מרגישים אותה? האם זה כיווץ או התרחבות? איך מגיבה הנשימה לתחושה הזו? ממהרת? נעתקת? משתחררת? איך מגיבה הבטן? יש מצבים של נעימות ("נעמת לי מאד") ושל כיף להיות ביחד ("מה ידידות משכנותיך"), ויש מצבים שיש בהם תחושה של שגב ("בבית אלהים נהלך ברגש"), ויש מצבים של "בצל כנפיך אחסה", ועוד. אתם יודעים – לאסקימוסים יש הרבה מילים לתאר בהן שלג. למה? כי הם צריכים. הם צריכים לדעת אם זה שלג דחוס או מפורר, למשל. המילה "שלג" לא מספיקה להם. ליהודים יש הרבה מילים לתיאור שמחה ("גילה, דיצה, חדוה, רינה, גילה, שמחה ועוד. וכולם הפכו להיות שמות של בנות…). למה? כי הרבה מהיהדות בנוי על העצמת תחושת השמחה בחיים. ומי שיש הרבה אהבה בחייו ורוצה להעמיק בנושא האהבה – מתחיל להזדקק למילים שונות כדי לבטא אהבה ותשוקה ומצבים נפשיים שונים של רצון להיות יחד.

ב׳‏.    רוב הפסוקים שהבאתי (לא כולם) מדברים במקור על אהבת אלהים, ולא על אהבת מאהבים אנושיים. אבל זהו בדיוק העניין: כשמעמיקים באהבה מגלים אלהות באהובינו, ואז אהבת ההויה עוברת דרך אהבת בני זוגנו. אנחנו לומדים לאהוב את אהובינו באהבה אלהית, והמרחב הזוגי הופך להיות כמו מקדש באמת. בבית אלהים נהלך ברגש.

המלצות מעשיות שקשורות  להנ"ל:

1. הקורס "ביטויים של אהבה" – Expressions of Love – ימסר על ידי זוגתי שתחיה במסלול לאהבה מקודשת ב"נביעה". ראו פרטים כאן (http://www.neviah.co.il/tabid/69/Default.aspx)
2. ביחס לאהבת אלהים דרך אהבת אהובינו – בקרוב יצא לאור בעברית ספרו של דייויד דיידה "דרך המין לאלהים" (Finding God Through Sex), שמפרט, מסביר ונותן תרגילים מעשיים כיצד להגיע לתודעה הזו.

הריפוי הגדול של ל"ג בעומר – ריפוי האהבה

אוהד אזרחי

חודש אייר נחשב בקבלה כחודש הריפוי. השם "אִיַר" (בכתיב חסר) מגלם את ראשי התיבות של הפסוק האומר "אני יי' רופאיך" (שמות, טו, כו). אבל מאידך גיסא – חודש אייר כולו, מתחילתו ועד סופו, נמצא בתוך ספירת העומר, שעל פי אותה המסורת מהווה זמן בו מתו במגפה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. הכיצד? ומה משמעותו של החג החל באמצעו של חודש אייר – חג ל"ג בעומר, שאין לו מקור וזכר לא בתורה ולא בדברי חז"ל, אך למרות זאת נחוג בדבקות שכזו על ידי החסידים והמקובלים מכל העדות?

כוכב נולד

מי היו אותם תלמידים שמתו בספירת העומר? ההיסטוריונים אומרים שתלמידיו הרבים של רבי עקיבא לא מתו במגפה, אלא נטבחו על ידי הרומאים, היות ורבי עקיבא, כידוע, היה מן התומכים המובהקים של מרד בר-כוכבא. רבי עקיבא היה  לכל הדעות אדם גדול ומופלא, אבל למרות זאת הוא טעה טעות מרה וגדולה כשתמך בשמעון בר כוזיבא אשר טען (במאה השניה לספירה) שהוא המשיח, ויצא למרוד במלכות רומי. למרות דעותיהם של חכמים אחרים שהתנגדו לדבר, רבי עקיבא תמך בו, הפך (כלשונו של הרמב"ם) ל"נושא כליו" וקרא את שמו "בר כוכבא" על פי הפסוק "דָרַך כוכב מיעקב" ׁ(במדבר כד, יז).

התלמוד מספר למשל על שיחה שהתקיימה בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא על דבר משיחיותו של בר כוכבא. רבי יוחנן בן תורתא מצוטט שם כמי שאמר לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא" (ירושלמי, מסכת תענית כד\א) – כלומר: גם כשתקבר ועשבים יצמחו על קברך המשיח עדיין לא יגיע. ורבי יוחנן בן תורתא צדק. מרד בר כוכבא נכשל בסופו של דבר, רבי עקיבא הוצא להורג באכזריות רבה על ידי הרומאים, ערים שלימות נחרבו, וקרוב למיליון יהודים נטבחו. היתה זו מכה אנושה לחיים היהודיים בארץ ישראל, מכה שלא החלימה עד להקמת מדינת ישראל כאלף ושבע מאות שנים אחר כך!

מגפת המלחמה

אבל בניגוד להיסטוריונים, טוענת המסורת כי תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה, והסיבה לכך היתה "שלא נהגו כבוד זה בזה". (תלמוד בבלי, יבמות סב\ב). אינני יודע איזו מגפה מתפרצת מכיוון שאנשים אינם מכבדים זה את זה, אבל יכול להיות שזו מגפת המלחמה בעצמה… האין הנטיה לאלימות מתגברת כאשר אנשים מזלזלים בכבוד צלם האלהים המצוי באדם שעימו אין הם מסכימים? האם אין הקיצוניות והקנאות המוכנות לצאת למלחמות למען האידיאלים הנעלים בהן הן דוגלות מכילות בחובן חוסר כבוד שכזה, חוסר כבוד שעומד בבסיס הנכונות להלחם ולהקיז את דמו של הזולת שחושב אחרת ממני? האם יתכן כי המסורת בעצם טוענת שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמה ובמרד נגד הרומאים, אך אותה נטיה פזיזה למלחמה מיותרת הייתה בעצם סוג של מגפה רוחנית?

איננו יודעים למר על כך תשובה ניצחת, אך בכל מקרה – התלמוד טוען כי לאחר אותה מגפה "היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום" ולימד אותם תורה. בין אותם "רבותינו שבדרום" שהצילו את העולם משיממונו נמנה גם רבי שמעון בר יוחאי הידוע.

מי היה רבי שמעון בר יוחאי?

רבי שמעון בר יוחאי למד כאמור תורה מפי רבי עקיבא. שניהם היו גדולים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר גם יחד. שבחים רבים נקשרו בתלמוד בדמותו של רשב"י כאחד המיוחדים והגדולים שב"בני העליה" – אותם אנשים שיכולים לעלות בנשמתם להיכלות עליונים ולראות בזיו השכינה ללא נטילת רשות (ראו בבלי, מסכת סוכה מה\ב).

גם רשב"י לא ראה בעין יפה את שלטונם האכזר של הרומאים בארץ. הוא התבטא בגנותם ונאלץ לברוח עם בנו ולהתחבא במערה במשך שנים רבות, בהם חיפשו אותו הרומאים ובקשו להוציאו להורג. המסורת טוענת כי במהלך השנים הללו חיבר רבי שמעון את ספר הזוהר.

מי חיבר את ספר הזוהר?

ספר הזוהר הנמצא לפנינו כיום התחבר ככל הנראה, לפי מיטב המחקר ההיסטורי והספרותי המצוי בידינו כיום, במאה השלוש עשרה בספרד. בעבר נהוג היה לחשוב שהמקובל הספרדי רבי משה די לאון הוא זה שכתב את הספר המופלא הזה. אך כיום נוטים החוקרים לדעה שלרבי משה די לאון היה אמנם חלק בכתיבתו ועכירתו של ספר הזוהר, אך לא היתה זו מלאכה של אדם אחד.

המחקר האקדמי בנושא טוען כי בספרד של אותם ימים התקבצה חבורת מקובלים, שרק את חלקם אנו מכירים בשם (הבולטים שבהם הם רבי טודרוס אבולעפיה, רבי יוסף גי'קטילה, רבי משה די לאון ורבי דויד בן רבי יהודה החסיד) והיא שחיברה, לאורך שנים, את אחד החיבורים המיסטיים המיוחדים ביותר שנכתבו אי פעם – הלא הוא ספר הזוהר. המעונינים להעמיק את דעתם בנושא מוזמנים לעיין במאמרו של פרופ' יהודה ליבס "כיצד נתחבר ספר הזוהר" (http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/nthbr.doc)

מעניין לציין כי פרופסור משה אידל טוען כי החבורה שחיברה את ספר הזוהר היתה, כלשונו "אליטת משנה". לא היתה זו האליטה הרבנית הראשונה במעלה בספרד של אותם ימים, אלא חבורה של רבנים מיסטיקאים מוכשרים, שראו עצמם כאלטרנטיבה למנהיגי היהדות הספרדית והקבלה של אותם ימים,  שנמנו על חוג תלמידי הרמב"ן.

המחקר האקדמי נטה בעבר לראות בעין צרה וצינית את העובדה שמקובלים במאה השלוש עשרה כתבו ספר בארמית, ולא חתמו את שמם עליו אלא שמו את דבריהם בפיהם של דמויות ידועות של רבנים מיסטיקאים מימי המשנה והתלמוד – דוגמת רבי שמעון בר יוחאי.

אך כיום, עם עלייתו של העולם הרוחני וחדירתו למעוזי האקדמיה, הגישה הצינית הזו מתפוגגת והולכת. כיום יש מקום למחשבה, בה אני מאמין כבר שנים רבות, כי אותם מקובלים שכתבו את ספר הזוהר במאה הי"ג לא ניסו לרמות אף אחד כששמו את דבריהם בפיו של רשב"י. לא היה זה ניסיון (מוצלח) למכור את הספר כאילו בא ממקור סמכות קדום. אותם מקובלים אכן התחברו בנשמתם עם נשמות של מיסטיקאים גדולים מן העבר הרחוק של האומה, וספר הזוהר נתחבר מתוך אותו קשר נשמתי עמוק, כאשר המקובלים חיים בתחושה שנשמת רשב"י היא שמדברת מגרונם, יחד עם נשמות אחרות מימי התנאים והאמוראים. תופעה דומה לזו זכתה בקבלץ האר"י לשם "עיבור נשמה", בה מתלבשת נשמת צדיק שנפטר ונכנסת אל נפשו של אדם חי ועוזרת לו בהשגת סודות התורה.

נמצא אם כן כי ניתן לראות את המסורת ואת המחקר כמי שמשלימים זה את זה, ולא כמי שסותרים זה את זה, כאשר מבין שניהם עולה האפשרות כי רבי שמעון בר יוחאי חיבר את ספר הזוהר במאה השלוש עשרה בספרד… כלומר – שיש אכן קשר עמוק בין תורת הזוהר לבין נשמתו של רשב"י, למרות שפיזית הדברים נכתבו אלף שנה ויותר לאחר פטירתו.

ולמה כל זה חשוב לנו?

זה חשוב כי בפיו של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר מובאת בשורה גדולה, שיש בה ריפוי עמוק לתודעה שבגללה מתו תלמידיו של רבי עקיבא: באחד הכינוסים החשובים של תלמידי רשב"י בזוהר מסביר להם המאור הגדול (כך מכונה רשב"י בספרות הזוהר) כי התודעה הדתית הקודמת היתה מושתתת על יראה. אך הגילוי של הפנימיות, הגילוי של סודות התורה המתרחש דרכם, מאפשר ומזמין תודעה דתית אחרת, תודעה שאיננה משתיתה את עצמה על אבן היסוד של היראה – אלא תודעה המושתתת על האהבה.

או בלשונו: התם יאות הווה למדחל (שם, בעבר, ראוי היה להתירא, אבל) אנן בחביבותא תליא מלתא (אבל בקרבנו באהבה תלויים הדברים).

רשב"י שבזוהר מייחד פעמים רבות את הדיבור לסודות האהבה, ומסביר כי פירוד ופילוג בין החברים בחבורת המקובלים גורמים לתוצאות קשות, של בצורת, מיעוט שפע ומגפות. לעומת זאת האהבה בין החברים יכולה להבריא, לתקן ואף יוצרת את המצע שעליו מתגלים הסודות הכמוסים ביותר.

לכן הפך ל"ג בעומר – חגו של המאור הגדול רשב"י – ליום מיוחד במינו. יום בו מדליקים מדורות גדולות בתור "נר נשמה" גדול למאור הגדול, ורוקדים באקסטזה כשיכורים מאהבת אלהים. ל"ג בעומר הוא החג המציין את היום בו "פסקו תלמידי רבי עקיבא למות". ומה שגרם לכך הוא שינוי הפרדיגמה הרוחנית, מכזו הנשענת על יראה לכזו המושתתת על אהבה.

הבשורה הגדולה של הקבלה של רבי שמעון היא שניתן לתלות הכל על האהבה ושניתן לבטוח באהבה, ולכן הפך ל"ג בעומר ליום של ריפוי גדול של הלב. ל"ג בעומר יוצא תמיד בח"י באייר – והוא מציין את היום של החיות המיוחדת של חודש הריפוי – החיות של האהבה.

———-

(מאמר זה נכתב עבור אתר האינטרנט של ארגון "מהות החיים" ב 2007 ואף פורסם שם)

מאמר שכתבתי על הפסטיבל והופיע באתר אן-אר-ג'י, כאן

גלריית תמונות שצילמתי שם - כאן

המיניות והעושר הפנימי

אוהד אזרחי

המיניות טוב לה שתבוא מתוך חוויה של עושר פנימי ולא מתוך דלדול ומחסור.
כשאוהבים חולקים זה עם זו אהבה היא באה משפע פנימי, והיא מורעפת זה על זה ברוך, המלווה לעתים גם בעוצמה ובהומור. אבל אם המין נעשה מתוך תחושת מחסור, מתוך תחושת דלות ונצרכות, האחר הופך מיד להיות מקור ממנו אנו מצפים למילוי המחסור והדלות המצויה בתוכנו. והמקור יהיה מקור אכזב, כי אין ביכולתו באמת למלא, והמין יהיה ריק, ורק תחושת פורקן של מתחים תתקיים בו אבל לא אותה עדנה ולא אותו קסם שיש במין החולק מלאות.

אמנם, גם במקום שאחד מאתנו נצרך למגע אוהב ולפורקן רגשי ומיני, יש אפשרות לקיים מגע מיני שיהיה עדיין נכון וטוב, אבל אז רצוי להיות בהכרה הדדית שיש במגע הזה אלמנט טיפולי, גם אם הוא נעשה בתוך זוגיות. ממש כמו טיפול בפצע, או בכאב בטן של בן או בת הזוג. אפשר לטפל אחד בשני כשהאחד נזקק לעזרה. אבל כדאי לדעת שזה המצב, ולגשת למפגש המיני מתוך הכרה אוהבת שכזו. כי אחרת נרגיש מיד מרוקנים. אחרת נרגיש שהפכנו את עצמנו או את בני זוגנו לאובייקט. אחרת נרגיש שהדלדול הפנימי של האחד מדבק את האחר, במקום שהשפע יגדל ויעשה פירות אהבה ויין הילולים. כי המיניות הטובה באה ונולדת מתוך חוויה הדדית של שפע פנימי העולה על גדותיו ומשקה את השדות כולם לרוויה.

מאמר מאת אוהד אזרחי. נרשם עבור "מהות החיים" ופורסם שם

אחד הדברים המעניינים ביותר (אותי לפחות) זה להתחקות אחר המקורות הקדומים של החגים. אפשר לומר שכמעט כל החגים היהודיים הנחגגים כיום יושבים על שכבות קדומות יותר של חגיגות, אותם נהגו לחגוג עמי האזור ה"פגאניים", חגיגות ש"גוירו" כבר בתקופת המקרא לתכנים של שבטי ישראל.

לא רק החגים היהודיים היו במקורם חגים כנעניים, אלא גם רבים מן החגים הנוצריים הינם הסבה מאוחרת של חגים פגאניים, שנחוגו באזורים אליהם התפשטה הנצרות לפני שכפתה עצמה על הילידים. כך גם ביחס לחגי האהבה, זה היהודי הידוע כט"ו באב, וזה הנוצרי, שהפך לחג אזרחי בעולם המערבי, הידוע בשמו "ולנטיין דיי" ונחוג ב 14 לפברואר.
על ט"ו באב מספר כבר המקרא כחג קדום, אותו חגגו כבר "מימים ימימה" הבנות בשילה, אשר בשומרון, כשהיו יוצאות לרקוד בכרמים. ספר שופטים מספר כי לאחר המקרה המצער והנורא של "פלגש בגבעה" החליטו זקני השבטים לאפשר לבני שבט בנימין ללכת לאותם כרמים ולחטוף להם נשים מאותן בנות שיצאו לחולל.
ניתן היה לחשוב שבכך יסתכם העניין המצער הזה, אך שלא כצפוי מדווחת לנו המשנה, מאות שנים אחר כך, על המשכיותו של אותו חג, שהפך פופולארי מאד ומוזכר כאחר הימים הכי טובים שיש לו לעם ישראל: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [...] שֶׁבָּהֶן [...] בנות יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר… " (מסכת תענית פרק ד)

מגע של כוהנים
המנהג השבטי הקדום של ריקוד הבנות בכרמים השתלב עם האירוע המכונן, על פי המקרא, של חטיפת בנות שילה על ידי לוחמי שבט בנימין, והפך בגלגולו הנוכחי לחג האהבה היהודי של אמצע הקיץ.
לעומתו, באמצע החורף, קרוב מבחינת התאריך לט"ו בשבט, מחלחל והולך אל התרבות שלנו חג האהבה הנוצרי "וולנטיין דיי". והנה, חיפוש קצר במקורות המידע מגלה כי גם החג הזה אינו אלא הסבה נוצרית מתונה לחג אהבה פרוע, שנחוג ברחבי האימפריה הרומית לפני השתלטות הנצרות עליה.
בחמישה עשר בפברואר היו הרומאים חוגגים את חגיגות הלופרקליה. חגיגות אלו היו מוקדשות לאל הרומאי לופרקוס, שהוצג כדמות עירומה למחצה עטויה עור תיש. כחלק מטקס הפריון היו הכוהנים מקריבים תיישים, וגם כלב אחד ללופרקוס.
לאחר מכן היו שותים יין, ואז יוצאים, רצים ברחובות רומא ונוגעים עם דם הקרבן בכל אדם בו פגשו. נשים באו פעמים רבות לחגיגה מתוך אמונה שמגע הכוהנים יהפוך אותן לפוריות או יקל על הלידה. אחד המאכלים היחודיים לחג זה היה הנקניק, שאכילתו נאסרה על ידי הקיסר הנוצרי קונסטנטינוס הנוצרי, בנסיונו למגר את שרידי פולחן-הבשרים הפגאני הקדום.
למרות שהאל לופרקוס היה בעל דמות של אדם-זאב (לופוס בלטינית), יש הקושרים אותו לדמותו של האל פאן, המיוצג דווקא כאדם-תייש. אולי משום ששניהם שמרו על העדרים מפני הזאבים, ואולי כי שניהם קשורים במנהגים דיוניסיים של שתיית יין, הקרבת עיזים, והשתוללות אורגיאסטית.

חגיגת הלופקליה התקיימה ב 15 לפברואר, שהיה יום חנוכת המקדש של לופרקוס ברומא, אולם חודש פברואר בכללותו היה מוקדש לאלה יונו, היא הרה, אלת הנישואין, בגלגולה הרומאי. לכן, יש אומרים, קיבל גם חגו של לופרקוס אופי של הגרלת נשים: את שמות כל הבתולות שהגיעו לפירקן ברומא היו רושמים על פתקים, מערבבים אותם בכד גדול, וכל גבר היה מגריל לו אישה שאיתה, יש אומרים, היה לפחות יוצא לרקוד בחג.

יש בטקס זה מרכיבים שמזכירים מאוד את חג האהבה היהודי של ט"ו באב וחטיפת הנשים. מעניין שדווקא אצל היהודים היו הגברים אורבים לנשים המחוללות בין הכרמים וחוטפים אותן כמו זאבים  המשחרים לטרף בעדר העיזים, בעוד ברומא זה נעשה בהגרלה .

דיויניסוס מתגייר
אבל אם לופרקוס קשור באל פאן, איננו צריכים לנסוע עד איטליה בעבורו. המקדש הראשי של פאן במזרח התיכון נמצא דווקא כאן: בלב שמורת הבניאס, שלמרגלות החרמון, נמצאים שרידיו של מקדש האל פאן. במערה שסלע קרקעיתה מבוקע היו מקריבים לפאן עיזים, אותן היו משלשלים דרך החריץ באדמה אל התהום, ומי המעיינות היו נצבעים בצבע דמן הניגר.
פאן היה רודף נשים גדול, ותשוקתו העזה לנימפות הנהר הסתיימה לא אחת באופן טראגי. את הנימפה סירינקס, שניסתה ללא הואיל להימלט ממנו, הפכו האלים לצמח הקנה, ולכן כרת אותו פאן ויצר ממנו את חליל פאן המפורסם.

כידוע, היצר והיצירה שוכנים פעמים רבות יחדיו, ופאן אכן נחשב לא רק ליצור יצרי מאוד, אלא גם למוזיקאי מוצלח ולחובב שעשועים. מסיבה זו נחשב פאן, בנו של הרמס שליח האלים, לאחד מבני פמלייתו של דיוניסוס, אל היין.
דיוניסוס מביא אותנו בחזרה, בדרך משונה מאוד, לדת העברית הקדומה. בנספח לספרו (המיוחד והמומלץ) "העם הישראלי – התרבות האבודה", מסביר המחבר און זית כיצד האל היווני דיוניסוס אינו אלא סירוס של אלהי ישראל, או אלהי סינַי. במקורות הקדומים נקרא אותו אל דיו-סינוס, ולא כמו שמקובל כיום לכנותו בהיפוך האותיות דיו-ניסוס. דיאו משמעו אל, וסינוס – על של סיני.

סיפורי דיוניסוס מספרים כי הוא אל שהגיע מהר המצוי במזרח, ואין הוא אל יווני מקורי. און זית ממשיך ומביא ראיות לכיוון המחשבה הזה, כמו למשל עדותו של היסטוריון רומאי, המתעד את עבודת בית המקדש בירושלים, וטוען כי לולא היו היהודים עם כל כך נבער ומבוזה, היה אפשר לחשוב כי המקדש הזה, לפי סדרי הפולחן הנהוגים בו, אינו אלא מקדש לאל החופש והיין הרומאי ליבר, הלא הוא דיוניסוס היווני.

המכתבים של ולנטינוס
אז אם חגיגות אמצע פברואר היו קשורות לחגיגות האהבה של יונו ושל לופרקוס, כיצד הגיע לתמונה ולנטינוס הקדוש הנוצרי? ולנטינוס, לפי האגדות שנרקמו סביב דמותו בימי הביניים, חי בתקופה בה רומא ניהלה מלחמת חורמה בנוצרים הראשונים. הקיסר דאז אסר על חיילים להתחתן, כדי שלא יהיו להם בית ומשפחה לחזור אליהם, וילחמו בזעם, עד טיפת דמם האחרונה. אולם ולנטינוס לא שעה לאיסור, והמשיך להשיא בסתר חיילים ובחורות.

לאחר שנתפס והושם בכלא נרקמו יחסי אהבה אפלטונית, כך מספרת האגדה, בינו לבין בתו של הסוהר. ולנטינוס רשם לה פתק לפני שהוצא להורג ועליו חתם "שלך – ולנטינוס". ה 14 לפברואר, לפי המסופר, היה יום הוצאתו להורג של ולנטיין, כאשר השתלטה הנצרות על האימפריה הרומית, וניסתה להסב את תרבותה לדרכי הכנסיה, מצאו הכמרים דרך להתמיר את חגו הפרוע של לופרקוס בחג אהבה מינורי ומאופק יותר – חג של מכתבי אהבה ורומנטיקה מותרת.
אולם למרות כל זאת פקפקה לאחרונה הכנסיה הנוצרית באמיתותה ההיסטורית של אגדת ולנטינוס הקדוש, ולמעשה הדיחה אותו מפנתיאון הקדושים שלה, כאילו לא היה ולא נברא. אף על פי כן – יום הוצאתו להורג של אביר הנישואין ומכתבי האהבה הפך כבר לנכס תרבותי במדינות המערב.

ומה איתנו? אהבה זה דבר שתמיד טוב לחגוג, ותמיד טוב להצית בו עוד ניצוץ של קסם. במסורת היהודית אין לנו קשר לא לחנוכת מקדשו של האל הזאב ברומא, לא לחגיגות האהבה של האלה יונו ולא למות הקדושים של ולנטינוס, שאולי בכלל לא היה ארוע היסטורי.

למרות זאת – אם נצייר את לוח השנה העברי כמעגל המחולק לשנים עשר החודשים, ובמרכזו של חודש אב נציין נקודה שתציין את ט"ו באב, הרי שבדיוק ממולה אותה נקודה, בצידו השני של המעגל השנתי, במרחק של שישה חודשים בדיוק, יופיע אמצעו של חודש שבט, ט"ו בשבט. הירח המלא של חודש אב מסמל את סוף הקיץ, למרות שהסוף הזה אינו מורגש עדיין ממש במזג האוויר, וכך גם ט"ו בשבט – המסמל את תחילת האביב, למרות שהחורף עוד נותן את אותותיו.
יש משהו בנקודת חילוף העונות הזו שמשדר פולסים של חגיגות אהבה. באמצע הקיץ ובאמצע החורף חדרו אלינו ממקורות שונים טקסים עתיקים, ששינו צורה והפכו לחגי אהבה מודרניים בציבוריות הישראלית.

האהבה יכולה לחגוג את עצמה בדרכים רבות ושונות, ובכל מקום שבו היא מתרחשת – יש באמת חגיגה. חגיגה גדולה של איחוד. לפעמים זהו איחוד פיזי בלבד והוא משאיר טעם מר בלב, ולפעמים זהו איחוד שמכליל את הלב והופך לחגיגה רגשית, ואף רוחנית. אבל תמיד, כששני יצורים מתאחדים, ולו לרגע, יש חגיגה בהוויה, כי משהו עמוק בנו נזכר בתחושה שמעבר לפירוד.
יהי רצון שפחות ופחות אנשים יאלצו לשבת ולנגן קינת בדידות ולב שבור כמו פאן, באהבתו הנכזבת, ושיותר מכתבי אהבה יגיעו ליעדם, גם אם זה נראה לעתים בלתי אפשרי.

"… נזכרתי בפגישתי הראשונה עם מורהו של מיקונוס. היינו קבוצה של אנשים וכולנו ישבנו לפניו. הוא הביט אל תוך עינינו, אחד אחד, כל פעם אל תוך עיניו של מישהו אחר. כשהוא הביט אל תוך עיני רציתי מיד להרוג אותו. חזיונות בהם ראיתי את עצמי דוקר אותו, משסע אותו, קורע אותו לגזרים, ומבתר את מעיו צפו ועלו בדמיוני בעודי מביט אל תוך עיניו. הוא לא נע. הוא ישב שם, פתוח לרווחה, נועץ מבט בעיני. אחרי דקות ארוכות פסקו המחזות האיומים הללו. הוא הביט אל תוך עיני כאילו הוא היה אני. לא היתה לי כל תחושה של אדם אחר המביט בעיני, רק אהבה האוהבת אהבה. התרגעתי לחלוטין. כל הוויתי נפתחה לרווחה, כמו אריג ענקי שנדמה היה כאילו ישאר מקומט לנצח, והנה נפתח מקיפוליו, משתרע בנדיבות, כמו שתמיד היה באמת, אהבה בלתי מקומטת.

אדידה - מורהו של "מיקנוס" מהספר "לילות פרא"

הוא היה האהבה הזו. אני הייתי האהבה הזו. כל הדברים, כל האנשים, הופיעו כמו צורות שקופות באוקיאנוס האהבה הזה. הרגשתי שזכיתי להארה.

מיד התעוותו פניו בהבעת כאב חד. גופו נותר חסר תנועה לחלוטין, אך הבעת פניו אמרה זעף ויסורים, יסורים שהרגשתי מיד בלבי. קימטתי את אריג האהבה והוא חש זאת בחריפות. אני הייתי הקמט באריג, גאה בהכרה שלי, מתכנס בחזרה אל תוך עצמי, בשביעות רצון עצמית ובזחיחות הדעת, מנסה להכיר בהישגי.

לולי הבעת הזעם המיוסר שעל פניו לא הייתי שם לב לעובדה שאני מקפל בחזרה את האהבה לפי הצרכים שלי, מכווץ את לב האין-סוף, מקמט את הפתיחות הגדולה כדי ליצור מאורע שבו אשים לב לעצמי. לא הייתי מרגיש את הסבל שיצרתי בכך שנזקקתי לחוש את עצמי חש את עצמי, ולהכיר באופן רפלקסיבי בהישגי הרוחניים. פניו הביעו באופן כה מוחשי את ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי עד שיכולתי לשים לכך לב בקלות, לחוש את מה שגרמתי, ולהתרגע, פתוח לרווחה.

חשתי יראת כבוד כלפי האיש המדהים והרגיש הזה. ניכר היה שהוא רגוע ונינוח לחלוטין, ויחד עם זאת רגיש יותר ממני לתגובות הלב שלי עצמי. כאשר נפתחתי שוב ללא כל צורך לחוש את המאורע ואת  אשר  השגתי בו, פניו נרגעו.  מבטו הביע אהבה טהורה, ללא פירוד, ולו הקטן ביותר. חשתי את עצמי חי כמו האהבה, כמו האהבה שלו, כמו פתיחה ללא סוף.

הכל היה הפתיחה החיה של האהבה. חשתי שסוף סוף זכיתי להתעוררות והכרה רוחנית. לא יכולתי לחכות עד שאספר לג'יאה.  פניו התעוותו שוב בכאב.

היו אלה חמש-עשרה דקות של דיוק מייסר. אני הייתי נרגע ונפתח כמו האהבה עצמה ללא אבחנות, חי כמו גופה המאוחד של ההויה כולה, והוא היה האהבה הזאת עצמה. ואז הייתי מנסה להיאחז באיזשהו הישג, מתקפל בחזרה אל תוך עצמי כדי לשים לב שנפתחתי, ומיד הוא היה מזעיף פנים, כאילו לבו נמחץ על ידי ההתכרבלות שלי אל תוך עצמי. הוא היה רגיש ממני לתנודות הכי אינטימיות שבתוכי.

זכרתי את רגישותו ופגיעותו כשעמדתי שם במטבח, צופה בלמואל וג'יאה ביחד…." (מתוך "לילות פרא" מאת דיוויד דיידה, הוצאת דופן, עמ' 113)

לרכישת הספר "לילות פרא" – הקישו כאן

האישה והירח – סוד העיבור

אוהד אזרחי

הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית[1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל מהתורה כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.

את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות יהודיים אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, שהוא חידושו של החודש, אך דואגים שחודש ניסן – "חודש האביב" – יחול תמיד אכן בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מְעַבְּרִים" את השנה. העיבור מוסיף לשנה חודש אחד נוסף, שדוחף את ניסן בחזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.

השנה הזו בה אני כותב את המאמר, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. שנה בעוברת היא בעצם שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?

בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה ימים. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש.

חמור בשבת

בעבר היו מקדשים בישראל את חודשי השנה לא על-פי לוח קבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, אפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:

"…וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?…
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).

וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שרקיע היה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש! מְקֻדָּשׁ!" (שם).

התחדשות

המושג "חודש" מעיד על עצמו מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת בלוח הכללי לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר "חודשים", כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? התאריכי ה"חודשים" בלוח הכללי אינם קשורים להתחדשות הטבע, אבל החודש העברי הקדום תלוי כולו במולד הירח, בהתחדשות הלבנה.

המילה "חודש" בעברית המקראית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה, אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה למשל בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.

העברים הקדומים חיו קרוב לטבע, ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות וזקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.

יום של נשים

קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "…הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים, לתועדו פחות בכתובים. לא ידוע לנו למשל מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו –  כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:

"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים"[2].

מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו עוד בזמנים קדמונים לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. יתכן מאד שמנהג נשים זה איננו מיוחד לבנות ישראל דווקא, אלא זהו מנהג שנהגו הנשים בכנען, עוד בתקופות הקדומות מאד, אולי אף בימים פרה-היסטוריים.

מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה תחת אור החמה היוקד ביום ואור הלבנה הענוג בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להיווצר אז, ורבים מהם כמובן נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, עניבות, פיאות נכריות, ומנורות פלורסנט.

נשים מתאספות אצל איש האלהים

אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות נשית הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מתמיהתו הכנה של הבעל משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים".

ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים. על שאול המלך ולוחמיו מסופר למשל כי ברגע שהתקרבו אל שמואל הנביא מיד התפשטו עירומים והחלו מתגוללים בעפר באקסטזה "כל היום וכל הלילה"[3]. מה עשו הנשים בקרבתו של איש האלהים – זאת איננו יודעים.

אילו מנהגים נהגו נשות השבטים העבריים הקדמונים, ניתן לנו כיום רק לנחש. ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים, כשם שעשתה למשל אניטה דיאמונד בספרה "האהל האדום"? מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים" דווקא? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים, או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו, אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.

ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שאילו היה שבת והיא היתה רוכבת על החמור אל אלישע הדבר היה מובן לו, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. לאור הדברים אני רוצה להעלות שאלה: האם כשם שיש קשר בין מחזור הלבנה והמחזור החודשי של האישה כך יש קשר גם בין יום השבת למחזור הוסת הנשי?

מחזורים של שבעה ימים

בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים בטבע דרך מולד הלבנה, את השנה אנו רואים בטבע דרך השתנות העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?

ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה. יש חוקרים הטוענים כי ספירת השבוע בן שבעת הימים בכוונה התחילה איננה מעוגנת בעולם הטבע, וזאת כדי להמחיש את עליונותו של הבורא, מקדש השבת, על הטבע.

אני רוצה להציע כאן גישה אחרת. אולי עלינו לבדוק עד כמה השבת אותה קיימו העבריות הקדומות דומה לשבת של היהדות כיום? ואולי השבת הקדומה לא היתה בדיוק "שמירת שבת כהלכתה" אבל היתה קשורה לטבע דרך חגיגת המחזור החודשי של נשות השבט[4]?

מחזור הירח הוא מחזור של 28 ימים וקצת. יש חוקרות הטוענות כי נשים החיות ללא תאורה מלאכותית נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן רואות דם בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28).

אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, במולד הלבנה, או בלילה שלפני המולד, בו אין ירח כלל, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים.

לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש.

שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום, הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה[5].

ארבע שבתות והמחזור החדשי

נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי:

1. ראיית הדם, ותחילת שבוע הפרישות המינית (ראש חודש)

2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין סדירים (ירח חצי מלא)

3. ביוץ, שמסמן את זמן הפריון (ירח מלא)

4. תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. (ירח חצי ריק)

ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב, כאמור, על ידי מחזור הירח. כשמבינים את הסימבוליקה המיתית-תיסטית העומדת מאחורי החמה והלבנה הדברים הופכים ברורים לגמרי: במסורת העברית, כמו במסורות מיתיות רבות, משולה האישה ללבנה ואילו האיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יהוה ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה, כשהחמה לא מאירה אל הלבנה. אני רוצה להציע שאולי זוהי בעצם השבת הראשונה של החודש!

כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה[6].

כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.

ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, להתרוקנות מאור השמש, האור ששימש בה עד כה בתשמיש הזכר והנקבה.

השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.

אני פה בגלל אשתי

לדעתי היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד. המעגל החודשי שהתחלק לארבע שבתות היה קוהרנטי עם מחזור זרימת המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה.

ברבות הימים נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים הקשורים לשמש, ולא לירח, והם אלו שקיבעו זאת בתורת משה כדבר מוגמר. מניין שבעת הימים, שהחל עם נשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופשה ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ולמחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח והפך להיות מושתת על זמני שקיעת החמה.

אחד הדברים המעניינים הוא שהיות ומחזור הלבנה איננו תלוי במחזור היממה על כדור הארץ, יש להניח שספירת השבוע הנשי לא היתה תמיד של שבעה ימים בדיוק. יש לנהיח שספירת הזמן היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. מן הסתם היה צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא.

כשם שאת החודשים והמועדים קבעו בבית הדין לא לפי ספירת הימים בלבד אלא בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז, אחת לכמה זמן,  מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים. שבוע שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח.

סוד העיבור

זהו לדעתי המקור הקדום למינוח היהודי של "סוד העיבור", שעל פי תפיסת חז"ל מסור משום מה דווקא לחכמים יודעי העתים[7], למרות שהדעת נותנת שסוד העיבור יהיה בעצם סוד של נשים, לא?

"סוד העיבור" קשור בדברי חז"ל לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה[8], אולם אם מה שהצעתי כאן אמיתי הוא, או אז כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, והן חגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה, שמאד יתכן שהיה בגדר תורת סוד גמורה לגבי הגברים…

אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום של שמירת שבת כהלכתה, ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת[9], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח רעיונות אחרים על מובנה של "שמירת שבת"?

ממחרת השבת

על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י[10]: "ממחרת השבת –  ממחרת יום טוב הראשון של פסח".

אולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם מימים עברו, שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל לפי האופן בו התייחסו לשבוע בימיהם, על פי השמש, למשל ביום רביעי.

שבע שבתות הירח

והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:

ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול … כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' … ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).

המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי התחדשות הלבנה.

[2] מובא גם בספר ההלכה 'אליהו רבה' (אורח חיים, סימן תי"ז)., בשם ה'לבוש'.

[3] "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שמואל א פרק יט, כד)

[4][4] אני מודה לידידתי הולי טייה שייר מוושינגטון די.סי. שהציעה בפני את כיוון החשיבה הזה באחת משיחותנו.

[5] וראו בספר השל"ה על ספר שמות, פרשת בא, תורה אור, שם רמוזים הדברים הללו בקיצור נמרץ. וכן רמוזים הדברים בספר מגלה עמוקות, אופן לט

[6] על פי הקבלה נהוג להמתין ולא לקדש את הלבנה לפני שמלאו לה שבעה ימים, למרות שהלכתית ניתן לעשות קידוש לבנה מעת מולד הירח ועד מילואו. וכך כותב רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים: "על ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כנסת ישראל תתאה (ספירת המלכות) בספירות עליונות … ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים, רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים, שעדין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול". ורבי מנחם עזריה מפאנו, בספרו "עשרה מאמרות" מצטט מתשובות הגאונים ואומר: "הצד השוה לחדשי השנה כולם הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים – כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה, מדת רחמים עורכת מלחמה עם סמאל וחייליו על המעוט. והשעיר (עשיו) מעורר תגר עם איש חלק (רמז ל"יעקב, איש חלק") על קנאה יפה כלבנה (היא השכינה), ומיכאל וגבריאל נלחמים נגד המקטרגים. ובסוף יום השביעי גבריאל מחליש כחם ומיכאל כהן גדול מביא לשמעשאל השר הגדול המלמד זכות על עשו, שהוא כדמות שעיר, ומקריבו כדמות קרבן במזבח העומד לפני התשובה בכל ראש חדש, ואז מתפייס הרצון והכבוד מתרבה ומתמלא, וכח השעיר כלה באש הגבורה. אלא שחוזר ונעור בימי הירידה, עד הזמן המיועד, דכתיב ביה 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי לדבוק, וקודם ששה עשר לעכובא." ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי, חלק א סימן יט).   מה שלא ברור מהקטע הנ"ל הוא שלכאורה מסתיים המאבק בין כחות האור וכחות האופל בראש-חדש, בעת הקרבת השעיר, שאז מסתיימים שבעה ימי המאבק, אך בסוף הקטע מסיק הרמ"ע כי יש להמתין שבעה ימים אחרי ראש החודש לקיים את ברכת הלבנה. ועל כל פנים, המנהג הקבלי שלא לברך על הלבנה לפני תום ז' ימים ממולד הירח, נעשה ברור עד מאד אם משווים את מחזור הירח למחזור הוסת של האישה – היא השכינה – היא כנסת ישראל – היא ספירת המלכות – היא הלבנה, כפי שכתבתי בפנים.

[7] סוד העיבור של החודש ניתן כבר למשה בסיני, כך סובר הרמב"ם: "והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' …שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. … ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראיה…" (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו). על פי המדרש סוד זה היה כבר בידי יעקב, והוא מסרו ליוסף בנו: "…'וירא אלהים אל יעקב עוד' על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור והיו מעברין את השנה בארץ מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל" (פרקי דרבי אליעזר פרק ז). אבל כמובן, המסורת הרבנית רואה את סוד העיבור כסוד שקיים מאז ומעולם בידי הגברים, ואין לו קשר ממשי למחזור המין והעיבור והלידה, אלא באופן אליגורי. וראו בהערה הבאה גישה אחרת שהחלה לצמוח בספרות הקבלה.

[8] כרגיל היו אלו המקובלים שלא יכלו לשאת את המחשבה ש"סוד העיבור" איננו קשור לתהליכי עיבור ולידה אמיתיים, והחזירו לו את המובן המקורי על ידי חיבורו לעולם הנשמות: "סוד העיבור" בפי המקובלים קשור בקשר הדוק עם סודות עיבור וגלגול הנשמות. רבי ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית טוען לדוגמא: "עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים, בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור ודי בזה" (של"ה, לספר שמות, בא, תורה אור). זוהי דוגמה נוספת לתהליך עליו הצבעתי במקומות שונים, ובו משיבה הקבלה אל היהדות, בדרכים עקיפות, דברים שהיו קיימים בימים הקדומים בתרבות העברית השבטית, כשעבודת האלהים היתה דרך החיים הרוחנית של השבטים העבריים, לפני היות ה"יהדות".

[9] כשם שאימץ אליו מנהגים ורעיונות רבים הבאים מן העולם הנשי, ובפרט אל מעמד הכהונה – כפי שהוכיח באריכות ידידי ר' נתן מרגלית בעבודת הדוקטור שלו: Life Containing Texts: The Mishnah's Discource of Gender, A Literary/Anthropological Analysis, University of California, Berkeley, 2001. Berkeley, California. וראו עוד במאמרו: "Not By Her Mouth Do We Live: A Literary/Anthropological Reading of Gender in Mishnah Ketubbot, Chapter 1"  published in Prooftexts, Vol. 20, no. 1,  Winter, 2000 pp. 61-86.. וכן: "Hair in Tanakh: Symbolism of Gender and Control" Journal of the Association of Graduates in Near Eastern Studies, vol. 5, no. 2, 1993, pp. 39-52.

[10] בפרושו לתורה, ויקרא כג, יא, על בסיס מדרשי חז"ל במסכת מנחות סה\ב.

את הדברים הבאים כתבתי בזריזות, ברגע של הפסקה, באכסניה באושוויץ. אני פה בפעם המי יודע כמה, עם הריטריט הבין-דתי ובין לאומי לנשיאת עדות ומדיטציה, בו אני מתנדב כמעט כל שנה.

אתמול התפללתי הרבה לייד הבניין בו דוקטורים של ה SS עינו נשים בניסויים "מדעיים", עיקרו אותן, ניתחו את גופן, ולפעמים רצחו אותן כדי שיוכלו לפתוח את האיברים ולראות את הגוף מבפנים… ישבתי על מדרגות הבניין ובכיתי עם אחיותי המעונות, רק בשל היותן נשים, שמחזיקות בתוך גופן את הסוד הגדול הזה של יצירת החיים.

בערב חזרתי לאכסניה וגיליתי בקשה מסמדר שילוני מעיתון "לאשה" בזו הלשון: "אני כותבת ב"לאשה" כתבה שעוסקת בשאלה איך יראה העולם תחת הנהגה נשית. אשמח אם תנסח דברים שאוכל לשלב בכתבה"

וזה מה שעניתי מייד:

העולם שלנו דיכא נשים באופן שיטתי במשך תקופה של אלפי שנים, ויותר מכך, הוא דיכא את הנשיות עצמה. אך לא רק גברים  אשמים בדיכוי הזה. נשים מדכאות נשים באופן מוצלח לא פחות, ולפעמים אף יותר מגברים רבים. נשים מדכאות את הנשיות של עצמן, ואז את זו של בנותיהן ונכדותיהן וכן הלאה. לכן השאלה איננה אם נשים או גברים יאחזו בהגה השלטון, אלא אם ניתן מקום של הנהגה חברתית לנשיות כקול שונה מהמוכר לנו בהנהגה הזכרית פטריארכאלית.

יש נשים שהן זכריות יותר מהרבה גברים. דייויד דיידה (DEIDA מחבר הספר "דרך גבר" ומורה רוחני נודע מארה"ב) טען בהרצאה פומבית שצורת ההנהגה של הילרי קלינטון יותר זכרית, למשל, מאשר זו של ברק אובמה. לדעתו, כיום עומד לראשונה,בראש העולם החופשי , נשיא "נשי".

הנהגה נשית תציב סדר עדיפויות שונה. היא תתן מקום גדול יותר לדאגה ש"לכולם יהיה טוב" ולא לכך שהמצליחים יצליחו והנכשלים יכשלו. מן הסתם המצב האקולוגי יהיה טוב יותר והפערים החברתיים קטנים יותר, כי זה ש"לכולם יהיה טוב" כולל גם את כדור הארץ עצמו.

הנהגה נשית תתעסק פחות בבעיות החיצוניות של כל מדינה ויותר בבעיות הפנים. הנהגה נשית תאפשר ביטוי לקולות הדחויים בחברה, לקולות הפחות נשמעים. הנהגה נשית באופן טבעי תצא פחות למלחמות, כי יהיה לה פחות צורך להוכיח שהיא "גבר גבר". הרובה לא יהווה בשבילה הוכחה לעוצמתו של כלי הזין…

אבל הנהגה נשית תחטוף המון ביקורת בעולמנו. היא עלולה להיתפס כמי שלא ברור לה לאין היא הולכת, כמי שנעה במעגלים שלא מוליכים לשום מקום, וכרכרוכית מידי. זאת למרות שההנהגה הגברית השטחית (כי חכמה גברית עמוקה איננו זוכים לראות בהנהגת החברה שלנו) לא הוליכה אותנו לשום מקום טוב יותר. לנשיות אין עדיין לגיטימיות בחברה שלנו: נשים רבות שנכנסות לפוליטיקה, או לעולם העסקים, מדגישות לרוב את הצדדים הזכריים באישיותן, והעובדה שהן מצויידות בגוף (מודחק) של אישה איננה תורמת כמעט דבר להבאת ה"קול השונה" של הנשיות, כפי שניסחה זאת קרול גיליגן בספרה פורץ הדרך "בקול שונה".

(מאמר לדיסק של יאיר דלאל \ אוהד אזרחי 2010)

"ואהבת" איננו ציווי. איך אפשר לצוות על נפש האדם לאהוב? אהבה היא עניין ספונטאני – והיא מופיעה בלבנו כשהתנאים מאפשרים לה להופיע. כשלא מפריעים לה – היא מופיעה – האהבה.

אהבה היא מצבו הטבעי של הלב שלנו, וכששום דבר לא מפחיד ומכווץ אותנו, כששום דבר לא מפריע לנו להיות מי שאנחנו באמת – אנחנו נהיים שטופי אהבה. לכן אנשים יוצאים לפעמים לחופשה כדי להתאהב מחדש, בעצמם, בבני זוגם ובחיים בכלל. כל שצריך לעשות כדי להתמלא באהבה שכזו הוא להפסיק לכווץ את הלב. להפסיק להפריע לאהבה להופיע. להפסיק את תהליך ההתכחשות המתמדת שלנו למי ולמה שאנחנו באמת, כי טבעה העמוק ביותר של המציאות זו האהבה.

אז מהי האהבה?

אהבה הינה תחושת אחדות עם משהו. תחושת אחדות עמוקה, שגורמת לנו לרצות להיות אחד עם אותו 'משהו', בין אם מדובר באדם, במאכל, בבגד או באל שדי. לאהוב משהו משמע להרגיש שאני רוצה להיות מחובר איתו, כי בתחושתי אנחנו בעצם אחד. כאילו בעומק תמיד היינו אמורים להיות מאוחדים, וזה שאנחנו נפרדים זה מצב זמני שצריך תיקון. משם נולדת התשוקה: מהרצון להתגבר על הפער בין חוויית הנפרדות החיצונית ובין תחושת האחדות הפנימית עם מה שבעומק אני מרגיש שאמור להיות מחובר אלי באופן עצמי.

לכן פותח הציווי "ואהבת" ב-ו' החיבור. האהבה הזו עליה מדברת התורה איננה ציווי, אלא מצב תודעה שנולד ממה שנאמר קודם לכן בטקסט. ומה נאמר קודם לכן? – "שמע ישראל… יהוה אחד!" ההכרה העצומה באחדות כל הקיום פותחת את הפרשה, ורק בעקבותיה מגיע המשך הדברים – "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

הקריאה העצומה של התורה להכרת האחדות של כל הקיום היא קריאת שמע. זו הצהרה שאומרת שההוויה אחת היא. אל לנו להבין זאת ברובד השטחי בלבד. הטענה כי יש רק אל אחד ולא הרבה אלים אומרת שיש אחדות אחת גדולה בעומק ההויה של המציאות ולא ריבוי כחות נפרדים. זו טענה שאומרת שהריבוי הנראה לעיין איננו אלא אשליה.

ריבוי הכחות נקרא "אלהים" – שמשמעו כפי שמופיע בספרות ההלכה "מכלול כל הכוחות כולם" – כל כוחות הטבע וכל כוחות ההויה. קריאת שמע קוראת לנו להקשיב ולקלוט שכולם מאוחדים כהויה אלהית אחת, שאין שום פירוד ואין כל ריבוי בעומק עמקיה של המציאות. לכן נקראת קריאת שמע בספרות ההלכה "מצוות הייחוד". זוהי המצווה הקוראת לנו להתעמק בהכרת אחדות הקיום – למרות מה שעינינו רואות, למרות כל המלחמות וכל הקונפליקטים שעל פני השטח. כל הקונפליקטים המוכרים לנו הנם כמו זרמים מנוגדים בים, אך כולם עשויים רק ממים. הכל רק אותו ים. "הויה אחד".

ככל שאנחנו, בני האדם, נעמיק לשמוע אל עומק נפשנו את מוזיקת האחדות, את הניגון שמזכיר לנו שוב ושוב שהכל בעצם ים אחד גדול של הויה אחדותית אחת, ובה זרמים הרבה – כך יבשילו בתוכנו התנאים ללבלובה של האהבה הספונטאנית.

לכן "ואהבת" – להכל – להויה (יהוה) כולה, בכל הצורות שבה היא מופיעה, והיא, ההויה הקדושה, מופיעה בתוך העולם, ולא רק מחוצה לו. מלא כל הארץ כבודה. ואין אתר פנוי ממנה כלל, ולכן אהבת הויה איננה מתבטאת בהתנתקות מהעולם אלא אדרבה – באהבת עולם ומלואו. באהבה לרענו כמונו – כי אכן הוא כמונו – אנחנו והוא הכל ים. ובאהבת אוהביך ושונאיך, ובאהבת הטבע וכל מגוון צורות גילויי המציאות של האחד.

ואכן אותו ציווי – ואהבת – מופיע לא רק כלפי אחדות ההויה המופשטת, אלא גם כלפי ההויה המתגלה בחבר שלנו, בשכן או באדם האחר: "ואהבת לרעך כמוך" אומר הפסוק וממשיך מיד "אני יהוה" – כאילו מזכיר לנו שגם האחר אינו אלא יהוה בהתגלמותו כאדם אחר. הכל הויה אחת – הכל ים, ולכן "ואהבת".

אמרה לי פעם אישה חכמה אחת שלקיים את "ואהבת" זה ללכת בעולם כל הזמן כמו מי ששפתיו מוכנות לנשיקה.

העבריות היא יהדות שמחוברת מחדש אל הפן העמוק של הטבע, אל הנשיות ואל אומות העולם.
כדי לשרוד יצרה היהדות הישנה את עצמה כדת הלכתית סגורה, על ידי ניתוק מכוון משלושת הגורמים הללו (טבע, נשיות, גויים).
שלושת הנתקים הללו הפכו כיום להדחקות מסוכנות, ובעצם לשלוש מחלות בהן חולה היהדות כיום.
אנו מחדשים דרך עתיקה-חדשה, הדרך העברית, שהיא דרך חיים, ודרך להתפתחות האדם, דרך להתעוררות פנימית ולהארה רוחנית. זוהי דרך חיים יום יומית שיש בה רבדים רבים, וכל אדם יכול לקחת בה חלק לפי יכולתו – ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשי מעשה ואנשי רוח – כל אדם שלבו חפץ יכול לצעוד בשבילי הדרך העברית.

כדברי רבי נחמן מברסלב: "רק תנו לי את לבכם, ואוליך אתכם בדרך חדשה,
שהלכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב,
ואף על פי כן – זו דרך חדשה".

שלושת התיקונים של העבריות ליהדות הישנה

יום אחד לפני עשר שנים בערך ישבתי על מרפסת ביתי ופתאום הבליחה בי המחשבה המוזרה הזו: כל כך הרבה תכונות רוחניות וטובות ונפלאות מזוהות במחשבה המיתולוגית והקבלית עם הנשיות, תכונות כמו יכולת הכלה, כמו ההכרה שהדרך היא העיקר ולאו דווקא המטרה, כמו הקשבה, כמו רגישות, כמו תמיכה, כמו יכולת ביטוי רגשי, כמו אינטימיות ועוד ועוד – אבל אם כך, אז מה זה גבר?? האם גבר וגבריות הם מין מוטציה אנושית פחות מפותחת מבחינה רוחנית שקיימת לצורך רביה או מלחמה בלבד??

לא יכול להיות! אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שהקב"ה ברא אותי כגבר כדי לשמש פר הרבעה או חייל עופרת בלבד, בעוד שאם ברצוני להתפתח מבחינה רוחנית עלי לגלות את הצדדים הנשיים שבי ולהתחבר אליהם. חייבת להיות מהות רוחנית גברית עליונה. חייבת להיות מתנה רוחנית שדווקא הגבריות מביאה לעולם, ולא הנשיות, אבל מה היא?

רוב הגברים שהכרתי באותה עת היו די אטומים ובלתי מפותחים מבחינה פנימית, ואלו שהיו יותר מפותחים היו כאלו שעשו עבודה פנימית וחשפו את הצד הנשי בתוכם. גם אני השקעתי לא מעט שנים בעבודה פנימית שהתמקדה בשבירת האטימות הגברית המאצ'ואיסטית ובחשיפת הנשיות הפנימית שבתוכי. למדתי להקשיב ולהכיל, ליהנות מהדרך ולא מהמטרה, להרגיש ולבטא רגשות ולהתחבר להווה, להתחבר לכאן ולעכשיו, לזרום, לא להיות תחרותי אלא תומך ולהעריך את חכמת המעגל. אבל באותו בוקר הבנתי שחייבת להיות עוד דרך להתפתחות פנימית, דרך שמגלה את הצד הגבוה בגברים, ולא רק על ידי חשיפת הצדדים הנשיים שבתוכם.

היום, לאחר יותר מעשר שנים, אני מנחה "קבוצות גברים לעבודה פנימית". עשרות גברים כבר עברו אצלי סדנאות גברים כאלו, והתעוררו לגילוי המרענן של הדרך הרוחנית הגברית. חלקם הפכו למנחים בזכות עצמם. החקירה שהתחילה באותו בוקר על המרפסת העמיקה אל תוך נבכי נפשי ואל תוך ספרות הקבלה, בה אני נוהג לנבור כדי לגלות פנינים אבודות, ועזרה לי לגלות את השלבים המיוחדים להתפתחות הגבר. בהמשך מצאתי מורה גדול ברמה הבין לאומית שכבר כתב על כך דברים שעלו בקנה אחד עם הבנותי – דיוויד דיידה שמו (David Deida). נסעתי ללמוד אצלו בארה"ב ואף דאגתי לתרגם את ספרו לעברית ולהוציאו לאור תחת השם "דרך גבר – מדריך לאמנות החיים עם נשים, עבודה ותשוקה מינית".

מה שגיליתי בנפשי פנימה ובספרות הקבלה חפף את יסודות העבודה של דיידה ואמר כך: יש בגדול שלושה שלבים עיקריים בהתפתחות הגבר.

בשלב הראשון הגבר הוא מאצ'ו די אטום. יש לכך סיבות ביולוגיות שונות, שגורמות לגבר להיות מנותק מרגשותיו, בלתי רגיש לאחרים וממוקד בצורך להשיג מטרות ולכבוש אותן. המטרות הללו שאותן הוא רוצה לכבוש יכולות להיות ארצות, נשים או פסגות כלכליות, זה לא ממש משנה. הוא אוהב לנסוע במכונית גדולה עם אישה בעלת חזה גדול ולהפגין שיש לו ארנק גדול ומה טוב אם יש לו גם כלי גדול.

בשלב השני הגבר מתחיל לסלוד הממצ'ואיזם האטום ולומד להתחבר פנימה. זה השלב בו הייתי כשהתחלתי את המסע לגילוי הגבריות הגבוהה. בשלב השני הגבר לומד להתחבר לרגשות של עצמו, להיות רגיש וספונטאני, מבין ותומך, לא תחרותי, הוא מגלה את עולמו הפנימי, הוא מגלה שמותר לו לבכות בסרטים רומנטיים, להחליף חיתולים לילד וגם לקחת חופשת לידה, הוא מתחבר לכאן ולעכשיו, מתעניין בפסיכולוגיה ולומד לזרום. הגבריות המצ'ואיסטית נראית לו כל כך מטומטמת עד שהוא די בוש בהיותו גבר. כשאומרים לו "אתה מתנהג כמו גבר" הוא מתבייש בזה.

ואז מגיע השלב השלישי בהתפתחות הגבר. מה שנקרא בסלנג של קבוצות הגברים שלי "גבר דור שלוש". בשלב הזה הגבר מתעורר מחדש לעצמו, ובעומק רב יותר. הוא מתעורר לחשוב על מטרת חייו העמוקה ביותר, המטרה שלשמה הוא נמצא כאן בעולם, ומתחדד כדי להצליח לתת אותה ללא מורא. הוא משתמש ברגישות ובעדינות אותם רכש בשלב השני ובאמצעותן הוא מפלס דרך באופן שלא פוגע בעולם ובסביבה. יש לו אומץ להביא חידוש מרענן לכל סיטואציה, והוא מסוגל לראות את האישה שלו באמת, לדעת מתי להקשיב לה ולהבין את מצוקתה, ומתי להניף אותה באויר, להדביק לה נשיקה, לומר לה כמה הוא מת עליה, כי היא פשוט נפלאה, ולקחת אותה למקום אחר, בו "דברים שרואים משם לא רואים מפה". הגבר של השלב השלישי הוא לוחם, כמו הגבר של השלב הראשון, אבל הוא לוחם של אהבה. הוא מבין שהוא נמצא פה בעולם כדי לעשות את העולם הזה טוב יותר, ולהרבות אהבה בעולם, והוא משתמש בכל היכולות אותן רכש בשלב השני כדי להרגיש את עצמו ולהרגיש את זולתו ולדעת כיצד להנהיג כל סיטואציה ברגישות ונחישות לקראת הטוב ביותר.

בעבודתי בקבוצות הגברים בשנים האחרונות גיליתי גברים נהדרים שצריכים תמיכה והכוונה גברית כדי להזכר מחדש בעצמם, ולהתחיל את הצמיחה מהשלב השני לשלישי. קבוצות הגברים לעבודה פנימית מיועדות להצמיח "גברים דור 3". והתוצאות ניכרות מיידית ביחסיהם עם נשים וביחסיהם עם העולם. גברים רווקים מצאו אישה ולמדו כיצד לייסד מערכת יחסים עמוקה וארוכת טווח, גברים נשואים למדו כיצד להפוך את האישה שלהם למאושרת ואת הסקס לחוויה בלתי נשכחת, גברים עזבו מקומות עבודה שבעבר נשארו בהם רק בגלל הפחד וגילו מה הם באמת רוצים לעשות בעולם – ומתי אם לא עכשיו? גברים התחברו לעצמם והפכו ליצורים מאושרים הרבה יותר, שמקרינים עוצמה ואומץ על סביבתם מבלי לאבד רגישות, כנות אותנטיות וג'נטלמניות. גברים הפכו למתנה לעולם. ואני שמח על כך עד מאד.

שתי קבוצות גברים נפתחות עכשיו, במרכז ובצפון. לפרטים 052-6109713

ארבעת עקרונות הבסיס של "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה"

כדי לחיות חיי אהבה עוצמתיים ותוססים לאורך זמן, אנחנו בבית הספר "הגן" עובדים עם אנשים על פי ארבעה עקרונות מרכזיים (כל אחד מהם מכיל תת-נושאים רבים, שמצריכים לימוד ותרגול):

1. תקשורת טובה מקרבת בין האוהבים: אמת ושקיפות בתקשורת, ביטוי רגשות כנה, דיבור על עצמי ולא על האחר, דיבור ללא אשמה וללא האשמה, כיצד לא להתקיף ולא להתגונן, דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב, הסרת מסווה הבושה מדיבור על אהבה ומין, הקשבה עמוקה לזולת כדרך של מדיטציה, שימוש בשיטות בהשראת האימאגו, NVC, שיטת הקאונסיל ועוד.
2. קיטוב בריא מחולל תשוקה: משיכה מינית מתקיימת תמיד בין הפכים מקוטבים. כיצד ליצור ולשמר קיטוב בריא? לימוד על האיכות הזכרית והנקבית בקוסמוס ובאדם, וכיצד לבטא זאת בחיינו, גברים ונשים, בעוצמה ובמלאות. פסיכולוגיה זכרית\נקבית. דפוסי תקשורת ארוטית ז\נ. רומנטיקה וחיזור, ג'נטלמניות, נוכחות וקסם אישי, זרימת הזוהר הנשי. העצמה גברית ונשית בנפרד. השראה משיטת דייויד דיידה (Deida).
3. גיוון, יצירתיות ומשחקיות– לא להיתקע בתבנית אחת, בשיטה אחת, ללמוד תמיד, לחדש ולהתחדש. חקירה משותפת של האהבה והמיניות, חשיפה למרחבים חדשים, ספונטניות ויצירתיות, גדילה על ידי בדיקת שדה הספר.
4. הקדשה והתקדשות: הרחנת המיניות על ידי מדיטציה, תפילה וטקסים משותפים, פעילויות המביאות להתרוממות הרוח. טרנספיגורציה של האדם הפרטי לגילוי אלהי. איך פועל הזיווג בכל העולמות. הגוף כמקדש, המין כפולחן. שירות הדדי באהבה וענווה כשירות בקודש.

*

בסוד הקבלה ארבעת העקרונות הללו עומדים בסוד שם הויה כך:

י  – הקדשה והתקדשות

ה – המתקת הדינים בשרשם. "אם הבנים שמחה" – משחקיות וחקירה תמידיים

ו  -  קיטוב ז\נ

ה – תקשורת מקרבת בין אוהבים

חינוך מיני אמיתי

אוהד אזרחי \ מאי 2010

מהו חינוך מיני אמיתי לנוער?

רבי אוהד אזרחי, מרצה ומייעץ לחיי האהבה, מייסד "הגן- ביה"ס לאהבה וקבלה"

ריבוי מקרי האלימות המינית בקרב הנוער, שעלו לתודעה הציבורית בתקופה האחרונה, מחייב אותי לומר כמה דברים, שעלולים קצת להכאיב, אך הם באים מאכפתיות כנה: הנוער שלנו לא מקבל חינוך מיני אמיתי. חינוך מיני אמיתי הוא חינוך לאהבה. מין הוא דרך נפלאה לבטא אינטימיות, אך הוא חייב להיעשות בתוך הֶקשר חברתי ופסיכולוגי מתאים, כי אחרת הוא הופך למקור של סבל ומצוקה.

אולם החברה שלנו איננה חברה שמחנכת לאינטימיות או לאהבה. אנו חיים כיום בחברה שמעודדת תפיסה צרכנית, אגואיסטית והשרדותית, ולא בחברה שמלמדת את עצמה כיצד לאהוב. לכן הנוער שלנו לא מקבל חינוך מיני אמיתי. לעומת זאת, הוא נחשף בשפע לחינוך מיני מסוג אחר: חינוך לתוקפנות ולניכור, לצרכנות ולאגואיזם, שמועבר אליו ישירות מעולמם של "המבוגרים האחראים": הוריו, מוריו, גיבורי התרבות שלו ואנשי התקשורת – למעשה כל הגופים שהיו אמורים או יכולים לחנכו.

מערכת החינוך הקונבנציונאלית משדרת לילדנו השכם והערב שהם סוג של אובייקטים. אובייקטים שאמורים להיות "מוצלחים", והם יהפכו להיות "מוצלחים" רק אם יהיה להם ערך צרכני בעיניה של החברה המנוונת שלנו. כדי "להצליח" בחיים עליהם להשיג ציונים גבוהים בבגרות, עליהם להתאים את גופם לתבנית הרצויה (אנורקטית עבור הבנות), ועליהם לרכוש כמה מותגים אוויליים. אף אחד מהדברים הללו לא הופך כמובן את הנערים והנערות הללו לבני אדם מאושרים, לאנשים שיש בהם ערך מוסף כלשהו, שיש בהם שאר-רוח ואומץ לחלום חלומות גדולים על עולם טוב יותר, או יכולת אמיתית לגלות מי הם באמת.

התלמידים אינם נתפסים עוד כבני אדם אלא כמוצרי צריכה של מערכת החינוך. לכן אין פלא שכך הם גם לומדים להביט זה על זו: בנות נתפסות בעיני זכרים צעירים כחתיכות בשר נאה שניתן וראוי לצרוך. בשר שהחיכוך בו מאפשר להם לפרוק מתחים הורמונאליים בלתי נשלטים (כיוון שלא לימדו אותם מה אפשר לעשות בהם אחרת) ולזכות תוך כדי כך לקרדיט חברתי של צרכן בנות מובחר. חברות האשראי מלמדות אותנו שאם נצרוך יותר נהפוך מסתם פלסטיק לבן ל"זהב" או אפילו ל"פלטינה", ולמה שלא יעלה דירוג האשראי החברתי גם לנער מחוצ'קן שצרך הרבה בשר בנות צעיר ומשובח? הבנות מצדן לומדות גם הן לראות בעצמן אובייקט, מוצר צריכה, "חבילת שי" מיוחדת תנתן אולי לצרכן המובחר, אך לפני כן הן לומדות כיצד להציע מספר טעימות חינם, כדי לגרות את הצרכנים הפוטנציאלים להשקיע.

למרות כוונות טובות של מספר מורים יחידי סגולה (ולרוב גם אובדי עצות), בבתי הספר שולט בעיקר הפחד: פחד של המורים מהתלמידים, פחד של המנהל מתביעה אפשרית של ההורים, ופחד שמרבית המורים היו רוצים שיהיה לתלמידים כלפיהם – כי רק בתוך מבני הפחד הם מרגישים בטוח.

מערכת חינוכית ששולטים בה הפחד והניוון, במקום האהבה והחזון, איננה מסוגלת לחנך לשום ערך אחר מלבד לערכי הפחד וההשרדות. אבל חינוך מיני אמיתי הוא חינוך לאהבה! וחינוך לאהבה אינו התמכרות לצריכה של הזולת – גם לא לצריכה רגשית של בני הזוג שלנו.

אבל כיצד נוכל לחנך אחרת? הרשו לי לשאול שאלת תם: האם מורים ומורות שלא באמת חווים בביתם חיי זוגיות רצופי-אהבה, פתיחות ושמחה ולא נהנים מחיי מין עשירים וטובים יכולים לחנך את ילדנו למשהו אחר ממה שהם עצמם חווים בחייהם הפרטיים?

ועוד יותר פשוט: האם הורים, שחיי המין שלהם אינם בריאים, יכולים להעניק לילדיהם משהו, מלבד שחזור התסביכים שלהם עצמם – תסביכים שאת רובם גם הם ספגו מהוריהם ומוריהם? תסביכים שרק התעצמו ככל שהחברה שלנו הפכה למנוכרת ואגואיסטית יותר, כמו שחידק מסוכן מתרבה על מצע גידול משובח…

אם אנחנו רוצים להציל את ילדינו מסבל רב בכל הקשור לחיי האהבה, הזוגיות והמין שלהם אנחנו חייבים להתנער, ומהר. אנחנו חייבים להבין שכחברה אנחנו תקועים כרגע במערכת שמסוגלת רק לשחזר ולהעצים את תחלואיה עוד ועוד.

אז מה צריך לעשות? ראשית כל – יש לקחת את הנושא ברצינות רבה ולהשקיע בו. יש למצוא ולהכשיר מורים מתאימים, גברים ונשים שמוכנים בעצמם לעבודה רצינית בתחום הרגיש הזה, של אהבה ומיניות ולא רק מהצד הביולוגי או המשפטי. שהרי אין די בלהגיד לנוער מתי מותר לגעת ומתי אסור על פי החוק. זה מגוחך. אהבה איננה עניין משפטי ומין איננו רק עניין ביולוגי, ואל לנו לנסות לטפל בהם בכלים לא מתאימים שנועדו מראש לכשלון. עלינו לחנך לאהבה בכלים של אהבה – על ידי אנשים שלומדים בעצמם כיצד לחיות אהבה אמיתית (לא תלותית ולא צרכנית), הכוללת בתוכה מיניות שמחה ובטוחה בעצמה. לשם כך יש לפתח צוותי הוראה שיעבדו ראשית כל על עצמם. לא יעלה על הדעת להניח לאחד כמוני, למשל, ללמד מתמטיקה: זה יהיה אסון! אני אנחיל לילדים לא רק טעויות בחשבון, אלא אף את השעמום הרגשי שמעורר בי המקצוע. מורה למתמטיקה צריך לשלוט בחומר הלימוד, אבל לא פחות מזה פשוט לאהוב חשבון ולשחות באלגברה ולהתלהב מטריגונומטריה. כנ"ל ביחס למחנכי האהבה: עליהם להיות בעצמם אנשים ששינו משהו עמוק בחיי האהבה שלהם, עליהם לדעת אהבה, להיות מומחים למין שמח, ובעצם להיות אנשים שעבדו על עצמם בנושא והגיעו לתוצאות בעלות משמעות. האם ככה נראית המורה היועצת המעניקה "חינוך מיני לנוער" בבית הספר בו לומדים ילדיכם?

לאור התגובות שקבלתי כאן – ערכתי מחדש את הדברים. והנה הגרסה החדשה. תודה למגיבים… אוהד

על גברים, קנאה ואלימות

אוהד אזרחי \ מאי 2010

יש אומרים שקנאה היא סימן מובהק לאהבה. אבל אני לא סובר כך. קנאה, לעניות דעתי, היא סימן מובהק לרכושנות, אלא שכבר מזמן בלבלנו בין אהבה ורכושנות בתרבות שלנו.

אהבה איננה רכושנות
תרבות שרואה באיש "בעל" של אשתו מנציחה את התפיסה הרכושנית בשפה. לא לחינם התנגד לכך כבר לפני אלפי שנים הנביא הושע כשאמר "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא…תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע, ב' י"ח)

גם בן גוריון במסמך רשמי משנת 1953אל שר האוצר דאז הציע לשנות את השפה הרשמית במסמכי המדינה ולא להשתמש יותר במונח "בעל" – בעקבות המלצתו העתיקה של הנביא הושע. אבל להושע הנביא לא שמעו וגם לבן גוריון לא הקשיבו, ועדיין אנחנו חיים בתרבות העובדת לבעל, וסוגדת למושגי הבעלות.

"קשה כשאול קנאה"

אהבה היא נתינה, והיא רחוקה מאד מרכושנות. לכן כשאני אוהב את ילדיי אני לא מקנא בכך שיש להם חברים ועיסוקים אחרים, להיפך – אני שמח בשבילם. אבל באהבה זוגית התבלבלנו, ובמקום להעניק אהבה אנחנו מייד תופסים את בן או בת הזוג שלנו כאובייקט המיועד להעניק לנו אהבה (שהיא מצרך מאד חשוב לנפש האדם), וכמו ילדים קטנים – אנחנו רוצים שיאהבו רק אותנו!

רוח טהרה או טומאה?
בתלמוד קיימת מחלוקת בין החכמים על אודות הקנאה הזוגית: יש מי שסובר שרוח הקנאה הנכנסת בגבר המקנא לאשתו "רוח טהרה" היא, ויש מי שסובר ש"רוח טומאה" היא (בבלי, סוטה, ג\א). אני מסכים לחלוטין עם הסוברים שרוח הקנאה רוח טומאה היא. רוח הקנאה היא רוח שגורמת לכל כך הרבה שקרים ופחדים, צער ואלימות, כאב ואבדן בחברה האנושית, עד שאינני יכול להבין כיצד ניתן לראות בה "רוח טהרה", אלא אם כן רואים גם במלחמה ובשפיכות דמים משהו טהור… ויש כידוע קנאים שחושבים ככה, לצערנו.

נשים נרצחות בעולמנו מדי שבוע על ידי גברים המקנאים להן. נשים מוכות דבר יום ביומו על ידי גברים קנאים, ועל רובן אין אנו יודעים דבר. כל דרמה טלוויזיונית בגרוש מחנכת את הנוער כיום לסיפורים של בגידה המובילה לקנאה, ואז כדבר המובן מאליו גם לאלימות. לפעמים זו אלימות פיזית, אך תמיד קיימת לפחות אלימות מילולית. נשים סותרות לגברים וגברים הופכים שולחנות בזעם. נשים סונטות בגברים ופוגעות להם באגו השביר ממילא, וגברים מאיימים להרוג לפחות את הגבר האחר ולפעמים גם עושים זאת. ככה זה בטלוויזיה ובקולנוע ובספרי הקריאה הנפוצים. בחומרים המשובחים הללו אנחנו מלעיטים את מוחות ילדינו, הלומדים כיצד לנהל את חיי האהבה שלהם בעיקר מהטלוויזיה והמחשב – איך לא.

כלי זין
במיתוס היווני מלחמת טוריה – "אם כל המלחמות" – פרצה בגלל סיפור קנאה של גבר אחד בגבר אחר כששניהם חמדו להם את אותה אישה, הלא היא הלנה היפה מטרויה. ומלחמת טרויה היא מלחמה מיתולוגית – כלומר היא מספרת סיפור פסיכולוגי בלתי מודע של כל המלחמות של האנושות.כאילו תמיד יש מאחורי המלחמה בה מרטשים הלוחמים זה את גופו של זה, סיפורים נסתרים של קנאה גברית, של אגו גברי פגוע וצורך של כל מיני "גיבורים" להוכיח את גבריותם בכלי הזין.

שאלת השאלות
האם קיימת אופציה אחרת מבחינה נפשית, חוץ מקנאה? לרבים מאתנו נדמה שלא. לרבים נדמה שאנו נדונים לקנא ולסבול לעד. "קַשָה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה" נאמר בספר שיר השירים, ואנו כמו נדונים בעיני עצמנו להתמוטט נפשית ולרדת לשאול בכל פעם שבן או בת הזוג שלנו מגלים התעניינות של אהבה או תשוקה באדם אחר חוץ מאתנו.

אבל האם זו האופציה הנפשית היחידה? או שפשוט אנו שטופי מוח באופן כה עמוק עד שנדמה לנו שאי אפשר בכלל אחרת?

חברות אנושיות בשבטים אינדיאנים באמזונס למשל, וכן חברות עתיקות שתועדו באזורי סין וטיבט מצאו צורות חיים שונות, שנראו להן טבעיות לגמרי, חברות שהקנאה הזוגית המטורפת לא עומדת בבסיסן. ראו למשל את התיעוד על תרבות המוסו בויקיפדיה ובספרה של האנתרופולוגית נאמו יאנג ארצ'ה "פרידה מאמא אגם" (הוצאת ידיעות אחרונות).

בארה"ב מתקיימת כיום רשת גדולה בת אלפי גברים ונשים שבחרו במודע לחיות חיים המאפשרים יותר מקשר אהבה אחד. כדאי להכיר את אתר האינטרנט שלהם, שמספק ספרות מקצועית בנושא ותמיכה למעונינים לבחון את אורח החיים הזה: www.lovemore.com

זה אומר שהמעגל שאותו אנו מכירים של בגידה ושקרים, פחד ומתח, קנאה ואלימות, פרידה וכאב איננו מעגל הכרחי. ואם רוצים לחיות אחרת – אפשר!

וכאן עולה השאלה האמיתית: האם אנו רוצים לחקור דרכי חיים אחרות או שאנו בעצם מעונינים להנציח את מעגל הקנאה והאלימות? האם יש בנו מוכנות לבחון כיצד ניתן לחיות אחרת, מבלי ליפול קרבן לטפריה נוטפי הדם של מערכת הקנאה? או שאנו מעוניינים להמשיך ולהנציח את הקנאה כבסיס מובן מאליו לכל מערכת זוגית, ולשלם על כך את מחירי הכאבים הנפשיים, הרגשיים, הכלכליים והפיזיים שהיא מביאה איתה כנדוניה לכל מערכת יחסים?

—————-

הכותב הינו רבי ומורה לקבלה בתנועה ליהדות מתחדשת, ומייסד "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org

איך לשמור על הזוגיות במונדיאל?

אוהד ודון אזרחי \ מאי 2010

לגברים:

-          מה שחשוב לאשתך זה לא כמה זמן אתה מבלה איתה אלא כמה איכות יש לזמן שאתה מבלה איתה. הוא הדין גם ביחסך לילדיך. אם נורא חשוב לך לראות את המשחקים – סבבה. אבל דאג לכך שבכל יום תקדיש זמן איכות – שעה או שעתיים – למשפחה. זמן איכות זה זמן בלי טלפונים, בלי לבדוק מייל ובלי הסחות דעת. ב"זמן איכות" אין משהו יותר חשוב ממי שאתה איתו כרגע. ואפשר בהחלט לקצוב את הזמן, גם לזמן איכות.

-          שים לב שבת זוגך לא תשלם את מחיר תענוגותיך. העובדה שאת רוצה לצפות כל יום במונדיאל לא אומרת שהיא צריכה לשלם על כך את המחיר ולעשות עבודות שאתה לא מגיע אליהן. תישן פחות או תבלה פחות זמן בשירותים. תמצא זמן ביום או בלילה לשטוף כלים, להוריד זבל או לעשות את כל המטלות הרגילות שלך. ביחס דברים שאתה באמת לא יכול לעשות – דבר עם זוגתך או הילדים. בקש מהם עזרה מתוך ידיעה שזו בקשה שלך, ושאין הם חייבים להיענות לה. לעולם אל תיקח את היקרים לך כמובנים מאליהם. כי הם לא.

-          אם אתה רוצה להזמין אליך חבר'ה שיצפו איתך יחד במשחקים, עם בירות, פיצוחים וזיתים – אולי תרצה להקדים תרופה למכה ולחשוב על כמה דברים:

• האם זוגתך שתחיה תתמוגג מנחת כשכל החברים שלך ירבצו לה על הספה ויצעקו כמו עדת קופים? סביר שלא ממש. אז אולי תחשוב אתה מה ישמח אותה לעשות באותו זמן ותנסה ליזום לה פעילות אחרת? תפוס יוזמה ותהיה יצירתי. קנה לה ולחברה שלה כרטיסים להצגה, הזמן להן מקומות שמורים בבית קפה איכותי ושלם על העוגות שהן יזמינו מראש… למה שלא תבקיע גם כאן גול? ישר אל הלב המופתע של זוגתך? עם אהבה שעוקפת בהתחמקות מדהימה את כל מערכות ההגנה שלה?
• תחשוב מראש על הניקיון של הסלון בסוף הערב. אל תשאירו ספה הפוכה וקליפות גרעינים מפוזרות על השטיח. קחו אתה והחבר'ה עשר דקות יעילות בסוף הערב, נקו בצי'ק ותשאירו גם זר פרחים על השולחן. למה לא?
• אל תשלח אותה או את הילדים לקנות לך בירות ופיצוחים. עשה זאת בעצמך. ובאותה הזדמנות – קנה להם משהו קטן שישמח גם אותם. כאמור – אל תיקח אותם כמובנים מאליהם ובטח לא כמשרתים שלך. קח אחריות מלאה על מעשיך – ותעשה חיים!

לנשים:

-          למה שלא תקני לו כמה בירות ושקית גדולה של פיצוחים? עשי זאת מאהבה. את לא חייבת. אבל את יכולה להשתמש בזמן הזה, כשהאיש שלך חולה בקדחת המונדיאל, כדי לשפר את איכות הזוגיות שלכם ולא להרוס אותה. אם הוא מהמכורים למסך – תחשבי רגע איך אפשר ל'צפר אותו בזמן הזה. מה ישמח אותו, באמת? אם החברים שלו רועשים ועולים לך על העצבים – למה שלא תקדימי את תרופה למכה ותתכנני לך מה לעשות בזמן הזה? קחי חברה טובה וצאו לבלות. מי צריך את הגברים? (את. אבל תעשי כאילו לא).

-          בזמן שהגבר שלך מבלה עם חבריו הגברים שמצאו תענוג בלתי מוסבר בלעקוב אחרי כדור קטן על מסך הטלויזיה יחד – קחי לך זמן נשים. ממילא זה דבר נורא חשוב, אז למה לא לעשות את זה עכשיו? חשוב נורא שהגבר יבלה זמן בחברת גברים. זה מחדד משהו בעוצמה הגברית שלו. חשוב מאד שגם את תבלי זמן באופן קבוע עם נשים, בדברים שאתן אוהבות לעשות יחד. את יכולה לפגוש נשים למפגש איכותי. זה טוב לך וטוב לזוגיות שלכם. ממפגש טוב את תחזרי הביתה טעונה באנרגיה נשית. יש מצב שיוצת ניצוץ בלתי מתכלה בינך לבינו כששניכם תתענו באנרגיות מקוטבות כאלו. אחרי ככלות הכל תשוקה היא אנרגיה והיא זורמת בין קטבים מנוגדים.

-          אל תרדי עליו ואל תנסי למנוע ממנו לבלות זמן במשהו שלך נראה דבילי. בגלל איזוני ההורמונים השונים בדם הגברי והנשי, המח שלנו מגיב אחרת לגרויים. זה עניין עתיק מאד. יש דברים שמרגשים גבר, שלך נראים בלתי מובנים. תאמיני לי – יש כמה דברים שלך נראים מובנים מאליהם, בעוד שעבורו הם לא מתחילים בכלל לעשות שכל. זה בסדר. אלהים יצר אותנו שונים – אך משלימים. תהני מזה.

-          עליך להבין: התגברות על מכשולים והצלחה (בעיקר במקום שנראה קודם לכן חסר סיכוי לחלוטין) מהווים את שיא האורגזמה הגברית, בכדורגל, במיטה או בעסקים. אם את רוצה שהגבר שלך ילמד להתגבר על המכשולים הרגשיים שאת לפעמים מציבה לו (שמת לב?) – תני לו לרענן את האנרגיה הגברית שלו בחברת חבריו הבבונים. זה יהיה טוב לזוגיות שלכם. חדדו את הקוטביות הנקבית\זכרית ביניכם. אחרי ככלות הכל תשוקה היא אנרגיה והיא זורמת בין הפכים. שחקי עם זה באומנות, במקום להלחם עם זה.

-          אם גם את נהנית לצפות במונדיאל – סבבה! פצחי גרעינים בקצב ותשאגי עם הגברים על כל גול. אבל אל תנסי להיות בתחרות של תשומת לב עם המסך. זה עלול להיגמר בבכי.

-          תחשבי מתי תוכלו לקחת זמן איכות יחד, שבו רק את והוא (והילדים?) נהנים יחדיו. אל תלכי על הכמות, לכי על האיכות. את יודעת ששעה אחת של תשומת לב מלאה שלכם זה אל זו עדיפה מחמש שעות של אי-נוכחות וחוסר תשומת לב הדדית. עזרי לו ליצור את זמן האיכות שלכם, ואולי תרצי להפתיע אותו במשהו שאת יודעת לעשות והוא ממש אוהב? יש דברים שהוא לא ישכח מאד מהר.

בהצלחה

—————-

רבי אוהד אזרחי ואשתו דון אזרחי הקימו יחד את "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org . הם מלמדים סדנאות להתפתחות אישית וזוגית ועומדים מאחורי ההוצאה לאור של הספר "דרך גבר – מדריך לגברים לאמנות החיים עם נשים, עבודה ותשוקה מינית" מאת David Deida.

איך להתייעץ עם עץ

אוהד אזרחי. מאי 2010

כריסטוף הוא הילר שוויצרי בעל כוחות ריפוי מיוחדים. יש הרואים בו מחולל ניסים ידוע, אבל בשבילי הוא בעיקר חבר טוב, שפותח לנו תמיד שולחן עמוס כל טוב, עם מלא גבינות והשוקולדים שרק השוויצרים יודעים להכין כאלו נפלאות. את תורתו המיסטית הוא למד בעיקר אצל מורה יווני – דקסלוס שמו – שחי בזמנו בקפריסין. דקסלוס היה מיסטיקאי נוצרי מכובד מאד באירופה, ושימש גם ככומר בכנסיה היוונית-אורתודוקסית. אבל כריסטוף ידידנו חי בבית שבנה סבא שלו בשוויצריה, מעצים שהוא עצמו כרת וגילף וניסר. הבית, שנחשב כנכס היסטורי עוד עומד בעיירה הציורית שפיץ, על שפת אגם ת'וּן שבשווצריה.

לפני כמה ימים באנו שוב לבקר את כריסטוף, והשיחה התגלגלה אל הדרכים בהן עבדו המיסטיקאים הקלטים הקדמונים בשוויצריה עם העצים. שני דברים סיפר לנו כריסטוף:

עץ עדות האהבה

Love Tree

אחד – כשאיש ואישה מבני שוויצריה העתיקים היו מתאהבים, הם היו יוצאים לאהוב זה את זו ביער.

ביערות שוויץ צומח סוג מסויים של עץ בעל פריחה מקסימה, והמנהג היה שהאוהבים היו מתחייבים זה לזו התחייבויות של אהבה תחת אחד העצים הללו. בני הזוג האוהבים לקחו להם את העץ כעד למערכת היחסים שנרקמה ביניהם תחתיו. העץ נשא את האנרגיה של הזוגיות שנוצרה באהבה גדולה, בהתרגשות ובהחסרת פעימה, תחת צילו ובניחוח פרחיו.

כעבור זמן, כאשר בני הזוג נקלעו לקשיים במערכת היחסים שלהם – כמו שקורה לכל זוג נורמלי – הם היו הולכים אל העץ. לפעמים רק אחד מהם היה הולך אל העץ כדי להתייעץ. העץ שנשא בחובו את סוד אהבתם הפך לעד וליועץ לעניני נישואין. האיש או האישה היו באים אל העץ ושופכים לבבם לפניו, ואז היו יושבים בצילו ומנקים את הראש מכל מחשבה ודעה קדומה, ומניחים לעץ לעוץ להם עצה. עם העצה הזו הם היו שבים הביתה, ובדרך כלל לא מספרים אפילו לבן או בת הזוג מה אמר העץ. הם פשוט היו מיישמים את זה ומשנים משהו בהתנהגותם בעקבות אותה התיעצות עם העץ האהבה שלהם.

כששמעתי את הדברים הללו התלהבתי מאד. גם לאשתי שתחיה ולי יש מקום כזה, שאליו אנו שבים אחת לכמה זמן, מקום שנושא עדות לאהבתנו ולנישואינו.

חשבתי לי שמעתה והלאה אני רוצה להמליץ לכל הזוגות הפונים אלי כדי שאערוך להם את טקס הנישואין באופן קצת אחר מהמקובל – למצוא לעצמם עץ כזה. אני תמיד שולח את בני הזוג לכתוב לעצמם את הכתובה שלהם, אבל מעתה ארצה להמליץ להם גם למצוא להם עץ, או סלע או מעיין, שיכולים להיות עדים לרגעים היקרים מפז של החיבור האוהב ביניהם. עץ או מעיין שיהיו עדים להתחייבות ההדדית שהם מתחייבים זה לזו , מתוך אהבה וחיבה כה גדולים. עץ או מעיין שאליו יוכלו לשוב מדי פעם, לשפוך את לבבם ולבקש עצה טובה, ואז פשוט לשבת ולהקשיב.

כריסטוף ראה את התלהבותי מהעניין, ואז הוסיף וסיפר לי דבר מה נוסף:

המועצה בקרחת היער:

מעגל עצים ביער

בימים הקדמונים, בתקופה הקלטית, לפני בוא הנצרות לאדמת אירופה, כשהייתה מתגלעת איזו מריבה בין אנשי הכפר, איזו אי הסכמה או מחלוקת עמוקה שפרצה בין שכנים, היו כל בעלי הדין הולכים למקום מסויים ביער. היתה זו קרחת יער שיצרה מעגל של עצים. אל תוך המעגל הוזמנו להכנס רק האנשים הנוגעים בדבר, וכן השופטים או זקני וחכמי העדה. כל שאר האנשים עמדו מחוץ למעגל וצפו במתרחש. האנשים שטחו את טענותיהם, לכאן ולכאן, ואז התישבו למרגלות העצים, והמתינו והקשיבו. הם המתינו לתחושה שתכנס באחד מהם שאחד העצים רוצה לדבר דרכו.

איך יודעים שהעץ מדבר דרכו? שאלתי את כריסטוף, והוא ענה: מרגישים לפי טון הדיבור שלו אם זה הוא שמדבר, או שהוא נמצא במצב של טראנס ורוח העץ מדברת דרכו. לפעמים מספר עצים היו מדברים דרך גרונם של מספר אנשים, והיו מביאים את הנושא אט אט לפתרון הולם.

מניפולציות

דברים שכאלו נשמעים זרים ומוזרים לאוזן הצינית של בן זמננו. אנחנו ישר חושבים על כמה מניפולציות של כח ואינטרסים יכולת לשחק בסיטואציה כזו, כאילו איזה עץ מדבר איתנו, כאשר בעצם זה האינטרס של אדם מסויים שמדבר כאילו היה דברי העץ.

אבל אני שמעתי את זה באזניים פחות ציניות, כי להיות ציני גם אני יודע, אבל הרגשתי שיש כאן איזו חכמה עתיקה מאד שכדאי לעשות לה מקום: החכמה להתייעץ עם העצים. המצב בו קהילה שלימה יותרת מערכת יחסים מקודשת עם מעגל של עצים ביער, ומבקשת פתרונות לבעיותיה לא רק במישור הפשטני והארצי אלא גם במישור אחר, גבוה יותר, או עמוק יותר – המצב הזה כולו מעניין אותי ביותר.

הידע העתיק של השפה העברית:

ופתאום חשבתי לי עד כמה שהרעיון הזה נמצא אצלנו בתוך מבנה השפה עצמה: עץ ועצה. מה הקשר ביניהם בכלל? למה המילה עץ והמילה עצה כאילו באים מאותו שורש לשוני? אולי יש כאן סימנים עתיקים לידע שמאני עברי קדום, שבא מזמנים בהם כשרצית להתיעץ – הלכת אל העץ?

אני רוצה להתחיל לנסות לעשות נסיונות כאלו, ובפרט במישור הקהילתי. להתחיל לרקום מערכת יחסים עם מעגל של עצים, ולהתחיל לדובב אותם למערכת יחסים איתנו, כך שכשנשב בצילם הם יוכלו לתת לנו פרספקטיבה אחרת על מה שקורה בינינו. שיהיו לנו עצים שהם יועצים חכמים, שרואים הכל מפרספקטיבה שמחוץ למעגל האינטרסים האנושי ומוכנים ליצור איתנו קשר ולהדהד בתוכנו את הדברים כפי שהם מורגשים מהזווית המיוחדת שלהם.

היות ושמחתי מאד על דברי כריסטוף ידידי, ועלצתי בהם כמוצא שלל רב, רציתי לחלוק אתכם את העניין ולהציע למי שמעוניין להתחיל לתרגל את הדבר: ללכת וליצור מערכת יחסים מתמשכת עם עץ מסויים, ואז, לאחר שנים – להתייעץ עם העץ.

"כדאי גם לטפל מעט בעץ", הוסיף כריסטוף ואמר "הוא יודה לך על זה מאד. סבא שלי הראה לי איך לקלף את העודפים של קליפת העץ המיותרת ביער, כך שלא יכנסו תחתיה חרקים שמציקים ומזיקים לעץ. העצים ממש שמחים על זה והם קורנים יותר".

אז מי שהולך להתייעץ עם עץ – שיספר לנו איך זה הלך. אחרי ככלות הכל – אנחנו מחדשים כיום אזור רוחני נשכח, שהיה ידוע פעם מזמן מאד, כנראה גם באזורנו, לפחות למי שהתחיל לקרוא לעץ עץ , או לעצה עצה.