האר"י כתב מזמורים לשלושת סעודות השבת, בעקבות הפתיחה, ההזמנה החגיגית, המופיעה כבר בזוהר.
המזמורים כתובים ארמית, ומלאים בקודים קבליים
כאן תרגמנו לעברית, וכן לאנגלית.
ובמקומות מסויימים התרגום הוא כמובן גם ביאור.

להלן מופיע המזמור לבוקר השבת, לסעודא של עתיקא קדישא, ראשית בארמית, אחר כך בעברית ואז באנגלית.

*

אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא חֶדְוָתָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא:
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וּזְעֵיר אַנְפִּין וַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדֵיהּ:

אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא. בְּצַפְרָא דְשַׁבַּתָּא. וְאַזְמִין בָּהּ הַשְׁתָּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא:

נהורֵיהּ יִשְׁרֵי בָהּ. בְּקִידוּשָׁא רַבָּא. וּבְחַמְרָא טָבָא. דְּבֵהּ תֶּחֱדֵי נַפְשָׁא:

יְשַׁדֵּר לָן שׁוּפְרֵיהּ. וְנֶחֱזֵי בִיקָרֵיהּ. וְיַחֲזֵי לָן סִתְרֵהּ. דְּאִתְאַמַּר בִּלְחִישָׁא:

יְגַלֵּה לָן טַעֲמֵי. דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי. דְּאִינוּן אָת בִּשְׁמֵיהּ. כְּפִילָא וּקְלִישָׁא:

צְרוֹרָא דִלְעֵילָא. דְּבֵיהּ חַיֵי כֹלָּא. וְיִתְרַבֵּי חֵילָא. וְתִיסַק עַד רֵישָׁא:

חֲדוּ חַצְדֵּי חַקְלָא. בְּדִבּוּר וּבְקָלָא. וּמַלְלוּ מִלָּה. מְתִיקָא כְּדוּבְשָׁא:

קֳדָם רִבּוֹן עָלְמִין. בְּמִלִּין סְתִימִין. תְּגַלּוּן פִּתְגָמִין. וְתֵימְרוּן חִדּוּשָׁא:

לְעַטֵּר פְּתוֹרָא. בְּרָזָא יַקִּירָא. עֲמִיקָא וּטְמִירָא. וְלַאו מִלְתָא אַוְשָׁא:

וְאִלֵּין מִלַּיָּא. יְהוֹן לִרְקִיעַיָּא. וְתַמָּן מָאן שַׁרְיָא. הֲלָא הַהוּא שִׁמְשָׁא:

רְבוּ יַתִּיר יִסְגֵּי. לְעֵילָא מִן דַּרְגֵּהּ. וְיִסַּב בַּת זוּגֵהּ. דַּהֲוַת פְּרִישָׁא:

ערכו את סעודת אמונת האמת! שלימות החדווה של המלך הקדוש!
ערכו את סעודת המלך! זו היא סעודתו של העתיק הקדוש, עם בעל הפנים הצעירות ועם שדה התפוחים הקדושים הבאים לחלוק עמו סעודה זו

אסדר את הסעודה של בוקר השבת, ואקרא בה עתה לעתיק הקדוש
אורו ישרה בה, בקידוש הגדול, עם היין הטוב, משמח הנפשות
ישגר לנו את אורו ונחזה בכבודו, ויראה לנו את סתריו הנאמרים בלחישה
יגלה לנו את הטעם שבשניים-עשר הלחמים, שהם אות בשמו, כפולה ומכופלת
צרירת החיים העליונה, בה חיי הכל, עוצמתה תגדל ותעלה עד הראש
שישו ושמחו העובדים בשדה, בדיבור ובקול, ואמרו מילים מתוקות כדבש
לפני ריבון העולמים, בדברים נסתרים, תגלו רעיונות ותספרו חידושים
לעטר את הפת בסודות נפלאים, עמוקים ונעלמים, שאינם נאמרים בראש חוצות
והדברים הללו יהפכו לרקיעים, ושם מי נמצא? הלא זה השמש!
ועוד היא תתעלה, למעלה מדרגתו, ואז יקח את בת זוגו, שעד כה היתה פרושה

(תורגם על ידי אוהד אזרחי)

*

Asader Le'Seudata – by R. Isic Luria, the Ar"i, translated to English:

Fix up the feast of True Faith! The fullness of the bliss of the Sacred King
Fix up the Kings' feast! This is the feast of the Ancient Holy One, and The One of Young Face and The Field of Sacred Fruits that are assembled to share this meal

I shall fix up the feast of Shabbat morning and invoke the Ancient Holy One
His light will be its inspiration, while we do the Grant Sanctification, with good wine that makes spirit happy.
He will deliver us his beauty and we shall see his glory and he will show us his mystery spoken in a whisper.
He will reveal to us the hidden meaning of the 12 loafs of bread, that are a letter of his name, doubled and multiplied.
The Supreme Bundle, that holds all life force, she will be empowered and ascended up to the head.
Rejoice! Ho gardeners of the sacred field, with your speech and your voice, speak out a word that is as sweet as honey.
In front of the master of the universe, with words of mystery, reveal the secrets and speak out an innovation.
To beautify the bread with revered mysteries, deep and concealed, nothing that is spoken out loud.
And these words will become into firmaments, and who is dwelling there? Isn’t it this Sun!
More and more she will rise, above and beyond his stage, then he will take his spouse that has been parted.

Translated by Ohad Ezrahi and Dawn Cheire on Shabat Truma, 2011

במיניות אין כל גנאי

"כי הרבה … אומרים כי זה חרפת האדם ובושתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת 'חוש המשוש חרפה הוא לנו' (כדברי אריסטו).

ודבר זה באו להרחיק החכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל אשר הוא קיום העולם שהוא פריה ורביה יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל.

ולכך ראוי להרחיק את דעת זה.

כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב') ויהיו שניהם ערומים גו' ולא יתבוששו, הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו?"

מהר"ל מפראג. ספר באר הגולה, הבאר החמישי

"לפי טקס המעבר של הזוג המיסטי
(או, ליתר דיוק: בין השותפים הרבים למערכת היחסים),
בתחילה המקובל יודע את אשתו,
אחר כך נפרד ממנה ומתחבר לשכינה,
ובחזרתו החיבור עם האישה 'מוריד' את הזהות או ההוויה, של השכינה, עליה,
כך שהמקובל מחובר לשכינה באמצעות החיבור אל אשתו"

(מתוך: דניאל אברמס "הגוף האלהי הנשי בקבלה", הוצאת מאגנס תשס"ה)

"האדם המודרני דוגל בשיוויון.

האשה שווה כיום לגבר
משום שההבדלים שבין שני המינים נעלמו,
והגברים והנשים נעשו זהים.

אבל
עם ביטול הקטביות של המינים
הולכת ומתבטלת גם האהבה הארוטית,
המיוסדת על קוטביות זו"

הרב ד"ר יוסף שכטר, "שבילים בחינוך הדור", 1962, עמ' 107 – ההדגשה במקור

הרגשת עונג גשמי

"שמעתי פעם מאיש צנוע, שהיה מצטער על מה שהוטבע הטבע שעל ידי תשמיש המיטה ימשך עונג גשמי לאדם, והיה חפץ יותר שלא ימשך עונג גשמי כלל, כדי שישמש המיטה רק (כדי) לקיים מצוות בוראו. … וחשבתי בדעתי שעניין הקידוש [בשעת הזיווג] הוא שיקדש מחשבתו, להוציא ממחשבתו כוונת הרגשת עונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזאת הרגשת עונג גשמי, ו(יחשוב ש) הלוואי שלא היה הדבר כן.

ואחר זמן חנני ה' חסד חינם, וזיכני להבין אמיתת עניין הקידוש בשעת תשמיש, ודווקא עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא.

רבי ברוך מקוסוב, "עמוד העבודה", טשרנוביץ תרי"ד וירושלים תשכ"ח, עמ' 29\ב. מובא גם אצל דוד ביאל "ארוס והיהודים" עמ' 164.

רבי ברוך בן רבי אברהם מקוסוב, היה תלמידו המובהק של רבי מנחם מנדל מפרמישלן, ויתכן אף שהכיר את הבעש"ט עצמו. נפטר בשנת תקמ"ב – 1781.

רבי ברוך מקוסוב, שהיה אחד מחשובי המקובלים בתנועה החסידית, מספר כאן כיצד התפתחה התפיסה שלו ביחס לקדושת המיניות. בתחילה הוא סבר, כמו רבים אחרים, שקדושה משמעה התרחקות ממין, אלא מה, שביהדות חייבים לקיים יחסי מין ולכן יש לעשות זאת ללא הרגשת עונג, ולמעשה להצטער על כך שבאופן טבעי מרגישים תחושת תענוג מדבר כל כך גשמי הקשור לבשר. רבים וטובים תפסו ככה את עניין המין (ראו למשל בדברי רבי אלימלך מליז'נסק ב"צעטיל קטן" שלו" על הנושא)

אבל רבי ברוך זכה במה שהוא מתאר כ"חסד חינם" מההויה הקדושה, שגרם לו להבין את הדברים אחרת: קדושת המיניות איננה כרוכה במיעוט הרגשת העונג אלא להיפך – בהעמקה בתחושת העונג.

זהו אכן "סוד נפלא ועמוק נורא" כדבריו, והוא קשור בכל העבודה של הזיווג הקדוש, שאותה אנחנו מעבירים בתורת KabaLove. ניתן לדעת איש\ה כידיעת אלהים, ולתת לאלהים לעשות אהבה דרכך. או אז הופך מעשה האהבה לתפילה ממש, לקדושה של ממש. זהו סוד הדבר, ולא ניתן להאריך כאן יותר.

מי שלא חשק לאישה דומה לחמור, ופחות ממנו.
והטעם – כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית.

("ראשית חכמה" לר' אליהו דה-ווידש, שער האהבה, סוף פרק ד', בשם רבי יצחק מעכו, מחשובי מקובלי המאה ה-13).

והנה כל ההבדל בין מקובלי היום ומקובלי העבר: פעם, בנבכי המאה השלוש-עשרה לימד רבי יצחק, שגר לו בעכו העתיקה (כמובן), שמי שלא היה מאוהב באישה עד האזניים לא יכול בכלל להבין מה היא העבודה האלוהית, כי כל כולה היא עבודת האהבה. ומי שלא היה מאוהב, איך ידע במה מדובר בכלל?

והיום מחנכים המקובלים למיניהם והרבנים למיניהם כיצד לא ליפול חלילה וחס לאהבת אישה (או איש), כי זה עלול להסיט אותך מהעבודה האלוהית….

רבי יצחק מעכו היה אומר כנראה שמה שמחנכים אליו כיום ביהדות הדתית זה כיצד להיות "חמור, ופחות ממנו".

חינוך מיני לנוער

עצותיו של רב חיסדא לבנותיו:

"אמר להן רב חיסדא לבנותיו:
(כשהאיש שלכן) אוחז במרגנית בידו האחת
ובכור הצורפים בידו האחרת,
המציאי לו את המרגנית
אבל את הכור אל תתני לו עד שיצטער,
ורק אז תמציאי לו אותו".
(תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קמ\ב)

ופירש רש"י:

"כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש,
ואוחז הדדיים בידו אחת
והאחרת עד אותו מקום
הדדין המציאו לו, שתתרבה תאותו,
ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר,
כדי שיתרבה תאותו וחיבתו ויצטער,
הדר אחוי ליה"

רב חיסדא נותן לבנותיו כמה עצות: כיצד לנהל את חיי המין שלהן עם בעליהן.

אך בהבדל מעצותיהם של הרבנים של היום, הוא איננו מייעץ להן כיצד "לעשות את המצווה כמי שכפאו שד". עצותיו מתמקדות בשאלה אחד – כיצד להרבות את תאוות הגברים אליהן. לא כיצד להפחית את התאווה אלא כיצד להרבותה.

ורב חיסדא יודע, שכדי להרבות את התאוה יש ליצור מתח מיני, ומתח מיני נוצר על ידי משחק מקדים בין הזכר והנקבה, בין כובש ונכבשת, ולא על ידי הפיכת המין לבנאלי ולמעשה שבשגרה כפי שקורה אצל זוגות רבים.

לא לחינם הוא נכנס לתלמוד…

בימי המשיח
תהיה
האהבה בשלימות
כי ישפוך הוא יתברך את רוחו עלינו
וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה
והנביא יואל (פרק ג') אמר: "והיה אחרי כן
אשפוך את רוחי על כל בשר …"
(פירוש "העמק דבר" על דברים פרק ל פסוק ו)

וזה אומר שעד לימות המשיח האהבה לא בשלימות,
אבל זה גם אומר שבכל פעם שאנחנו זוכים לשלימות האהבה אנחנו נודעים נגיעה אמיתית בתודעת משיח
וכמה יפה מוגדרת האהבה כאן: כשהרוח נשפכת על הבשר…

"קבלתי ממורי הבעל שם טוב
שנאמר לו משמים
הטעם לאיחור ביאת המשיח
משום שאין מאריכין באהבה רבה
בסוד הנשיקין שקודם הזווג
כדי לעורר תאוות הנקבה
שתזריע היא תחילה"
(רבי יעקב יוסף מפולנאה)

כשפגשנו בקיץ 2005 את אחד ממורינו, מקובל חכם וזקן, ושוחחנו איתו על העבודה שלנו בתחום האהבה והקדושה, הוא הזכיר לנו את המאמר הזה, המופיע בספר "כתר שם טוב" בשם הבעל שם טוב, מיסד תנועת החסידות.

"כמובן שמייד פירשו את זה" – אמר לנו המורה הזקן – "כאילו זה מדבר על כך שצריך להאריך בתפילה, בקטע שנקרא "אהבה רבה", ואולי זה אפילו נכון, אבל נראה לי שהדברים כפשוטם" אמר הזקן. "שצריך ללמוד לעורר את האישה, וגברים לא יודעים לעשות זאת ולפי הבעל שם טוב זה מעכב את הגאולה"

אז לא נותר לנו אלא לומר: "יהי רצון שנזכה לעורר ולהתעורר ולהביא לימות המשיח במהרה בימינו, אמן!"….

זיווג שמים וארץ - מעבודותיו של אוהד אזרחי

"האהבה החושנית
מטעה אותך
לזנוח
את האהבה השמימית:
היא לבדה לא היתה מסוגלת לכך,
אך כיוון שיש בה
בלא-יודעים
מיסוד האהבה השמימית,
היא מסוגלת לכך"
פראנץ קאפקא

לעוד עבודות של אוהד אזרחי

"אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום,
הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזווית שבחיים, הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך…
האהבה שבקרבך – העלה אותה לשורש עוזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים.
הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך…"
(הראי"ה קוק)

דברי הרב קוק אינם רק שירה. זוהי קריאה לתרגול רוחני אמיתי, תרגול שניתן לעשותו וניתן ללומדו. תרגול שנהגו בו גם גדולי החסידים ודיברו עליו בשפתם הם.

יכולתו של האדם להביט אל המציאות ולראות בה את תוכיותה – את אור השכינה – את האור האלהי הנקבי המצוי בכל, השוחה בכל, המתפלש בכל.

וכדי לראות זאת, צריך לבחור בכך. צריך לרצות בכך, וצריך לתרגל את מה שאומר כאן הרב קוק:

להעלות את האהבה שבתוכנו לשורש הכח שלה, ואז להרחיבה עד שהיא שופעת על הכל.

על האדם לזהות את האהבה שבתוכו וולבחון היטב מה מעורר אותה, ומה עומד מאחורי מה שמעורר אותה ומאחורי מה שמאחורי מה שמעורר אותה, עד שהוא מגיע בהכרתו – וזהו מהפך הכרתי אמיתי – למצב שבו האהבה איננה צמודה עוד לאוביקטים המיצגים אותה בעולם הזה אלא היא חופשית לגדול ולפרוח מעבר להצמדות הגדולה לאותם אובייקטים.

אז ניתן להרחיבה, להניח לה לשטוף את זרימת החיים כולה.

והדברים ארוכים ובעיקר תלויים בתרגול ולא בהבנה אינטלקטואלית גרידא.

ליחד ייחודים בכל פעולה

"בכל הליכה תנועה ופעולה
יש יחוד של הפעולה עצמה והכוח הפועל,
שהוא יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה,
שמובא בזוהר על חנוך,
שהיה תופר מנעלים ומיחד ייחודים,
כי בכל פעולה אפשר ליחד ייחודים
למי שמכיר ויודע
שכח הפועל שבו והפעולה עצמו הכל מה' יתברך".

רבי צדוק הכהן מלובלין
ספר ליקוטי אמרים, אות ט"ז.

טוב, הנה זה קצת הארד-קור של תורת החסידות הקבלית, אבל בחרתי להביא את זה פה בכל זאת (ושיפצתי לו טיפה את הלשון) כי נראה לי חשוב שנכיר גם את עומק העבודה.

'לעשות אהבה' זה לא רק אישה ואישה. מין ביןו איש ואישה הוא רק מרחב לתרגול. אבל לעשות אהבה באמת זה לקיים את הזיווג הקדוש בכל רגע ורגע ובכל פעולה ובכל תנועה. עכשיו, למשל, בתנועת אצבעותי על מקלדת המחשב, או בתנועת העיניים שלך על פני המסך…

בכל פעולה ניתן להכיר בשני עקרונות הנוכחים בה: הפעולה עצמה והכח שמחיה אותה ומפעיל אותה.
הפעולה היא נקבית בבחינת השכינה, והכח הפועל אותה הוא זכרי, בבחינת קודשא בריך הוא.

כשיודעים זאת, ויורד האסימון וזה הופך להיות מובן וברור מאיליו, ואז עושים אהבה כל הזמן ללא הרף.

אמן

"השכר בגן עדן,
מקום מעמד הנשמות,
הוא יסוד הנקבה,
ששם יושבות ומתעדנות
בזיו המתגלה,
ומקבלות השפעה חזקה לקיומן.
ועינוגן הוא השגת השורש והתדבקן בו".
רמח"ל. כללי פתחי חכמה ודעת, כלל עשירי, "השכר והעונש".

הרמח"ל, שרבני תקופתו רדפו אותו עקב עיסוקו בקבלה והיותו נועז ורדיקאלי, כתב את דבריו בשפה מוצפנת. לא יותר מידי, אבל מספיק כדי שהדברים יהיו מובנים למי שרגיל בפענוח כתבי קבלה וסתומים עבור מי שאינו רגיל בכך.

ולכן, הרשו לי לתרגם את הקטע הזה לעברית. אם נתרגם אותו לעברית קולחת הוא יהיה כך:

"השכר שהנשמות זוכות לו בגן עדן קשור במקום שבו הן קיימות שם, ומקום זה הוא בתוך איברי המין של השכינה, ששם יושבות הנשמות ומתעדנות מן הזיו, הקורן מרחם השכינה. מן הזיו הזה מקבלות הנשמות אנרגיה חזקה שממנה הן מתקיימות. ומהו אותו העונג של הנשמות? העונג שלהן הוא בכך שבהיותן באותו מקום הן משיגות בהכרתן את שורש כל הבריאה (שהוא רחם השכינה) ומתאחדות עם אותו השורש באיחוד גמור (שהוא הזיווג הקדוש)".

זו משמעות הדברים. באמת.

זיווג בתשעה באב

כתב הטור באורח חיים, סימן תקנ"ד: "תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה" .
העיר על כך ר' לייב מלמד מברודי בשולי הגליון:

"והחסידים השלימים מותרים בכל,
כי הם יכולים לכוון בכוונתם יותר מכל תענית,
כמו שקבלתי מן חסיד וצדיק מפורסם,
כי בתשמיש המיטה היה מכוון כל הסודות של פמליה של מעלה, והיה כמו מלאך, לכן מותר בכל, והבן".
מתוך הגהותיו של ר' לייב מלמד מברודי לטור

הטקסט שציטטנו כאן לקוח מתוך הערותיו של ר' לייב מלמד מברודי לספר ההלכה "טור", ולפירוש ה"בית יוסף" על הטור.

בשנת תקמ"ז (1787) מצאו מלומדים מקהל המתנגדים לחסידות של קהילת שקלוב את הדברים רשומים בכתב ידו של ר' לייב, ומכיוון שהדברים נראו להם כחילול שם שמיים וכהוכחה ניצחת כי כת החסידים היא כת כופרת שעברה כל גבול, הם העתיקו את הדברים מילה במילה, ושלחו זאת לקהילת וילנא, ולקהילת ברודי עצמה, כדי להצית שם את אש המלחמה בחסידים.

בין החוקרים כיום קיימים חילוקי דעות ביחס להשתיכותו הרוחנית של ר' לייב. יש הסוברים כי אכן הוא מן החסידים, ויש הסוברים כי אין הוא מן החסידים אלא מאנשי התנועה הפראנקיסטית – תלמידיו וחסידיו של יעקב פראנק.

כך או כך, אנחנו מוצאים את הטקסטים הללו מרתקים. ברור כי ר' לייב חי בסביבה שלחצה עליו מבחינה נפשית, וברור גם כי הדבר העלה את חמתו וגרם לו להיות מרדן גדול. אולם מהכתבים שלו ניכר גם כי הוא נמנה על קבוצה סודית של אנשים שעסקו בקבלה באופנים יחודיים, שונים מאד מן המקובל, ושחלק מהפרקטיקה שלהם נגעה במיניות כדרך רוחנית להתעלות ולהתקרבות להויה.

אנחנו רוצים להודות למתנגדים של שקלוב על שטרחו והעתיקו ופרסמו את כתב היד הזה, שלולי מאמציהם המרובים היה בודאי יורד לטמיון יחד עם מרבית כתבי היד של קבוצות השוליים ביהדות.

"פעם אחת עמדתי
בעת שטבלה אישה אחת
וראיתי באותו מקום …
ולאחר שהלכתי משם
שרתה עלי קדושה גדולה"
ר' לייב מלמד מברודי

שוב לפנינו דברים שציטטו המתנגדים ההמומים מהערותיו של ר' לייב מלמד מברודי על פירוש "הבית-יוסף" על "הטור". בעוד שרבי יוסף קארו, המיסטיקאי הצפתי הסגפן, שחיבר את הבית יוסף וכן את השולחן ערוך כותב:

"אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא … ועוד שמגרה יצר הרע בנפשו…" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ, ד)

מעיר ר' לייב הנועז ואומר שהוא דווקא זכה פעם לראות אישה עירומה במקווה, ואף ראה "באותו מקום" – שהוא אחד הכינויים לערוותה של האישה בשפה התלמודית, וכתוצאה מכך שרתה עליו "קדושה גדולה".

במקום שבו השארתי שלוש נקודות בציטוט, מופיעים דברים לא ברורים במקור, כנראה בשל ההעתקות מכתב היד, אבל אם אני מבין את דבריו המקוטעים נכון נראה שרבי לייב כותב שם שהוא לא נסחף אל מימוש התאווה באותו רגע. הנה, כך דברי המקור:

"…וראיתי באותו מקום ודי עלי כאוות ולא כלום, ולאחר שהלכתי משם וכו'.."

והנה כך היא האמת שבדברים, לעניות דעתי: ההסתכלות בגופה העירום של אישה יכולה בהחלט להביא עליך השראה גדולה, אבל רק בתנאי שאתה יודע לנשום את זה פנימה, לוקח את זה למעלה, אל מקור היופי הנשי כולו, אל "היפה בנשים", אל השכינה בעצמה, ומתמלא בתשוקה גדולה אל היופי הזה, העליון, ולא לוקח את זה אל האשליה הגדולה של חיי הבשר עצמו (ראה בציטוט משמו של קפקא). והדברים עמוקים אך ברורים, וניתנים ללימוד ולתרגול לבאים בסוד השם.

על האדם הלבן המכסה את בשרו

"הפפלנגי (כינוי לאדם הלבן) מתאמץ כל הזמן לכסות את בשרו. 'הגוף והאיברים הם בשר, רק מה שמעל לצוואר זה האדם האמיתי' כך אמר לי אדם לבן הזוכה לכבוד גדול ונחשב לחכם באדם.

כוונתו היתה שרק החלק הזה ראוי לתשומת לב, משום שבו שוכנת הרוח וכל המחשבות הטובות והרעות. זה הראש. את הראש בלבד, ובשעת הצורך גם את הידיים, משאיר האדם הלבן בלא כיסוי, אף על פי שהראש והידיים גם הם רק בשר ועצמות. מי שמגלה חלק אחר של בשרו, אין רואים אותו כבעל נימוסים טובים.

בחור הלוקח נערה לאישה לא ידע לעולם אם לא רימוהו, משום שמעולם לא ראה את גופה (גם אחר כך לא תראה האישה את גופה, ואם כן אז רק בשעות הלילה או בשעות הדמדומים). נערה לבנה, אפילו יפהפיה כמו הטאופו (= מלכת הבתולות, נסיכת הכפר) הכי יפה בסמואה, מכסה את גופה כדי שאיש לא יוכל לראותה ולשמוח במראה שלה.

הבשר הוא חטא, כך אומר הפפלנגי, כי על פי מחשבתו רוחו בלבד יש בה מן הגדולה. הזרוע המתרוממת באור השמש כדי לזרוק דבר מה היא החץ של החטא; החזה, שגלי האויר נעים עליו בנשימה, הוא בית החטא; האיברים, שבהם מעניקה לנו הטאופו (= מלכת הבתולות) את הסיבה (=ריקוד טקסי) נגועים בחטא וגם האיברים הנוגעים זה בזה ויוצרים בני אדם חדשים כדי לשמח את האדמה הגדולה – גם הם חטא. כל מה שהוא בשר הוא חטא. בכל גיד טמון חטא זדוני העובר מאדם לאדם. כל מי שרק מביט בבשר יונק את הרעל לתוכו והוא רשע ומושחת בדיוק כמו האדם המציג את גופו לראווה.

אלו הם חוקיו ומנהגיו של האדם הלבן…

דברי טויאבי, מנהיג הילידים בסמואה, לאחר שביקר באירופה בתחילת המאה ה 20.

מתוך" פפלנגי". אריך שויארמן. הוצאת וכטברג 1999.

תודה לידידנו יובל צוקרמן.

את הדברים של מנהיג הילידים בפפואה על אודות מנהגיו המוזרים של האדם הלבן הנוהג לכסות את גופו הראה לי חברי תמיר, ומיד חשבתי שנכון לצטט את הדברים התמימים והיפים הללו. תחשבו לכם על ראש שבט ילידים שכזה שחוזר מביקור באירופה וצריך להסביר לבני שבטו על "האדם הלבן" שאותו הם כינו "פפלנגי" ועל המוזרויות שלו… אני מדמיין לי את הפרצופים המתשאים של כל מיני זקנות חצי ערומות בלי שיניים שכל החידושים האלו נראים להן ממש נורא מוזרים…

כדאי לקרוא את דבריו של טויאבי להרהר על עצמנו.

"מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו
הוא אוהב את כל הבריות כולן
בלא שום שיור כלל,
וכל מעיניו הוא בעלייתן ותיקונן…"

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

"אורות האמונה" עמ' 44.

אמרו רז"ל "השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, וכולי", באופן שהוא חסר מכל עד שישא אישה. והיינו, לפי שאין הנשמה משתלמת בגוף עד שישא אישה … שהיתה מיוחדת עימו בשורש הנשמות, וכדשדי רוחא בגווא (= כשמניח בתוכה את רוחו – על ידי מעשה הזיווג) אז מתחברים הנשמות דאיש ואישה בכריתת ברית חיבור בל ימוט, כדרך שהן בשורשן.
והיא תכלית שלימות הנשמה שבגוף, שנעשית גם בגוף בשלמותה שבשורשה, ואז תוכל להביא גם בעולמה שלימות המכוון בירידתה לגוף, בעניני עבודת הבורא ב"ה. מה שאין כן כשהיא בעצמה לבדה לא תוכל לתקן בעולמה שלימות שיש בכחה."

רבי אייזיק הלוי מהומיל. שני המאורות, עמ' 208.

"אמרו: "שמחת לב – אישה",
שהשמחה הזאת היא שמחה פנימית ועצמית שאין דוגמתה.
שבשמחת הלב באישה, כשהם במקום יחוד-אין-רואה,
הוא באופן שבעת ההיא איננו חסר לנפשו כלום. …."

רבי אייזיק הלוי מהומיל. שני המאורות, עמ' 208.