(המאמר פורסם בגליון אוגוסט 2002 של "חיים אחרים" תחת הכותרת "חיי שבט")

"יהדות" איננה בדיוק דת אבותנו ואמותינו. הם לא ידעו מהי יהדות. הם חיו עם האלהים שנגלה לאברהם ליצחק וליעקב, לשרה ולהגר ולרבקה, והלכו את דרכיו. אבותנו ואמותינו היו אנשים שבטיים.

זהות יהודית

עם ישראל היה מורכב, כידוע, משנים עשר שבטים, שישבו במקומות שונים בארץ ואף דיברו במבטא קצת אחר את העברית שלהם: בני בנימין למשל, כך כתוב בספר שופטים, לא ידעו לבטא היטב את ההברה של האות ש', והיו אומרים "סיבולת" במקום "שיבולת". באופן זה ניתן היה לזהות אותם רק לפי המבטא (וזה עלה לרבים מהם בחייהם, כשחפשו פעם אחת דווקא אותם). גם יהודה היה אחד מן השבטים. אחד החשובים והחזקים שבשבטים, שהקים את ממלכת דוד ושלמה אשר מלכה על כלל השבטים כולם, אבל עדיין אחד מתריסר. גם לאחר פירוק המשטר המרכזי של ממלכת דויד ושלמה, ופיצול הממלכה, נשארה המלכות ביהודה, שהפך לממלכה בפני עצמה, אשר סיפחה אליה את שבטי הדרום, כגון שבט שמעון שישב בנגב והיה קשור כל ימיו ליהודה. שתי ממלכות ישראליות שכנו אז זו לצד זו: ממלכת הצפון בראשותו של שבט אפרים, שקבע את בירתו בשומרון, וממלכת הדרום הקטנה יותר, שבירתה נשארה ירושלים מאז ימי דויד.

כשהממלכה הצפונית נפלה בידי סנחריב מלך אשור והוגלתה מן ארץ נשארה הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה – על כנה. ושם ככל הנראה החלה להווצר "היהדות", כלומר – הגרסה של שבט יהודה למהות האמונה והפולחן הראויים. וגם זה היה תהליך איטי, שלקח זמן.

כידוע, בסופו של דבר נפלה גם ממלכת יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את המקדש והגלה את העם לרחבי בבל, פרס ומדי. ורק שם, בגלות בבל, כאשר אחשורוש יושב על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, אנו שומעים לראשונה בתנ"ך על קיומה של זהות יהודית: מגילת אסתר מספרת לנו על "מרדכי היהודי". אולם מרדכי היהודי איננו נמנה על צאצאי שבט יהודה, נהפוך הוא, מרדכי הינו "איש ימיני", כלומר מאנשי שבט בנימין, אך היות ושבט בנימין סופח גם הוא ברובו לממלכה הדרומית של יהודה, ואנשיו אף הוגלו מן הארץ יחד עם אנשי יהודה, נחשבו גם אנשי בנימין פתאום ל"יהודים": "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה').

אז מה היה לפני כן?

לפני שאבותנו ואמותנו הוגלו מהארץ והפכו ל"יהודים", הם ישבו בנחלתם, בנו בתים ונטעו כרמים והיו קשובים למקצבי המטר והטל ולעונות השנה, ועבדו אלהים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נשאה. התנ"ך מרבה לספר לנו על הדרכים שבהם עבדו אבותנו ואמותינו את האלהים. התנ"ך לא אוהב את הדרך הזו. אבותנו היו סינקרטיסטים ואקלקטיים. הם עבדו את י-ה-ו-ה אלהי סיני, כמובן, אך יחד אתו עבדו גם את אלהי הארץ והטבע: הם סגדו לאשרה שזוהתה עם עצי הפרי הגדולים, כמו התאנה או החרוב; אמותנו הגישו מנחות ל"מלכת השמים" על גגות הבתים, וביכו בקיץ את מותו של אל האביב המסופוטמי – דומוזי, או "תמוז". את בניהם העבירו אבותנו שישבו בארץ הזו באש למולך (לא שרפו אותם ככל הנראה, אלא הלכו על גחלים עם הילדים על הידיים, והעבירו אותם "טבילת אש"). אנו רגילים להתייחס לכל אלו בעין מאד שלילית, כי כך המקרא מספר לנו את הסיפור, וכך גם לימדה אותנו המורה לתנ"ך בבית הספר היסודי. רבים מאתנו לא חזרו אל הספר הזה מאז אותה חויה מרנינה…

אולם האם ישנה דרך אחת לתאר את ההיסטוריה? האם ניתן בכלל לספר אי פעם את כל הסיפור? אקירו קורסאווה הראה לכולנו בסרטו המופלא "רשומון" כיצד אותן התרחשויות נראות באור כה שונה כשהן נמצפות על ידי אנשים שונים, כל אחד בעל אג'נדה אישית מאד, ומזויות הסתכלות שונות. המציאות הישראלית-פלסטינית הסבוכה עד אין קץ מוכיחה זאת שוב ושוב. קשה מאד עד בלתי אפשרי לתאר במילים את מורכבותה של ההיסטוריה, אפילו זו הקרובה ביותר, אפילו את ארועי יום האתמול קשה להכיל במילים "אוביקטיביות" באמת. כל תאור יקח אל תוכו את עמדתו העקרונית של הצופה והמתאר. וכך גם התנ"ך: ספרי מלכים ושמואל ושופטים נכתבו בימי הממלכה על ידי בני אדם – על ידי סופרים, אנשים בעלי שאר-רוח, אנשים בעלי השראה, אך עם כל זאת – גם הם וגם רוח הקודש ששרתה עליהם מספרים את הסיפור מזוית ראיה מאד ספציפית, מזוית שיש לה אג'נדה משלה. והאג'נדה שהיתה להם במקרה הספציפי הזה היתה הלוחמה בכל מה שנחשב לעבודת אלילים. היתה זו לוחמה במיתוס של המזרח הקדום תוך נסיון להשרשת האמונה הבלעדית והאקסלוסיבית בהוי"ה אלהי ישראל, בורא העולם, המוציא את העם ממצרים, שאיננו חלק מן הטבע אלא מחוללו. וזה דבר חשוב מאד!

יחודה של האמונה הישראלית

מה מיחד את האמונה הישראלית משאר אמונות המזרח הקדום? האם ניתן לנו לעמוד על יחודה של האמונה הזו, שבגללה קידש המקרא מלחמת חרמה כנגד הדתות הפגאניות ששררו באזורינו בזמנו?

החוקר יחזקאל קוייפמן בספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית" טוען כי מה שמייחד את אמונת ישראל היא העובדה שאלהי ישראל איננו נתפס כחלק מן הטבע או ככפוף לאי אילו חוקים השוררים בעולם הטבעי. נהפוך הוא: אלהי ישראל בוא זה שברא את הטבע, הוא זה שהחליט באופן חופשי לחלוטין כיצד לבראו ואילו חוקים ישררו בו. האל העברי איננו נתון למרותם של החוקים בכל אופן שהוא, הוא אל חופשי, וגם הגורל איננו מגביל אותו. אלי המזרח הקדום, וכן אלי יוון, שבמידה רבה היו גרסה מערבית של אותם אלים שהאמונה בהם רווחה בצידון וכנען ומסופוטמיה, היו נתונים כולם תחת ממשלת הגורל. ה"מוירה", כך נקרא הגורל המוחלט שגם האלים אינם יכולים להחלץ ממנו. בעולם ההינדי והבודהיסטי אנו מכירים בדומה לכך את חוק הקארמה, שאין בריה שיכולה להמלט ממנו, גם האלים בפנתיאון ההודי כפופים לחוקי הקארמה, שהם חוקי הקיום. אך אלהי ישראל איננו "בריה". הוא איננו ישות כלשהי. אין חוק שמגביל אותו, לא קארמה ולא מוירה, הוא החירות בהתגלמותה האבסולוטית ביותר. הוא מחוקק החוקים ואין החוקים חוקקים אותו.

"האמונה הישראלית דמתה את האל מחוץ לכל קשר לחומרו של עולם. אין באל ממדת החומר ולמעלה הוא מכל טבע וחומר. … יותר מזה: היא אף דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע ולמערכה או ל"גורל". זוהי נקודת הפירוד בינה ובין האלילות. …. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל טבעי…" (יחזקאל קוייפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך ב, עמ' 227)

באמונה הפגאנית (ואינני משתמש בכינוי "פגאני" לשלילה, אלא דווקא בחיבה רבה), האלים מזוהים עם הכחות הגדולים של הטבע. הברק והרעם, הים והרוח, האש והסלע או פלגי הנחל, בכולם שורים כוחות אלהיים המפעילים אותם, והכחות הללו הם כחות בעלי אישיות, לא כחות חסרי אופי, מדעיים, קרים, לא חוקי טבע האדישים למי שבא אתם במגע אלא עוצמות שניתן לדבר איתן, לבוא עמן בשיח, ליצור עמן מערכת יחסים. ניתן לאהוב אותן וניתן לירוא מפניהן ואפשר גם להיות אהוב על ידן ולזכות בשפע מתנות האלים. עולם הטבע בדתות הפגאניות מלא היה ביצורים שונים ומשונים. לא כולם אלים גדולים וחשובים כמו פוסידון אל הים היווני או עשתורת הצידונית, אלת הפיריון והאהבה. היו גם ישויות זוטרות, אלים מקומיים, פיות, נימפות נחלים, שדוני יער ובנות ים, ליליות השוכנות בעצים חלולים או רוחות הסובבות מקום מקודש, או מקולל, או מכושף… העולם מלא היה בישויות והאדם צריך היה לדעת לתמרן נכון בתוך עולם עתיר כחות זה. לדעת למי להקריב קרבן ולמי להתפלל, ומתי. לדעת לכבד את האלים הראשיים אך לא לשכוח גם את הישויות המקומיות, שכבודן במקומן מונח, כפשוטו. אסור היה לשכוח לתת כבוד לאף אחד מן האלים, שכן אחרת עלול האדם לספוג את תוצאות זעמם של האלים ששכח לכבד. היה יופי גדול באמונת האלים וקסם רב, אך היה בה גם שעבוד גדול. אלי הטבע, שהם הטבע בעצמו, במעמקיו, היו מושא הפולחן של האדם, אך הוא עצמו ידע כי גם האלים נזקקים לו וליחסו אליהם, וכי גם הם אינם בני חורין, רק בני אלמוות. האדם הפגאני היה משועבד למחזור המעגלי של הטבע. ומן המעגל הסגור הזה רצתה האמונה הישראלית לשחררו.

הקפיצה המוחלטת אל האחדות חסרת השם וחסרת הצורה וחסרת החוקים וחסרת הצרכים של אלהי ישראל היתה בגדר קריאה גדולה לשחרור רוח האדם מכבלי הטבע ומכבלי עצמה. הכניעה לבורא העולם, שאיננו כפוף לחוקי הטבע אלא מחוללם מבחוץ בקשה לשחרר את הרוח האנושית מכבליה ולבטא בכך איזשהו מרד גדול כנגד העולם הזה ואכזריותו.

מיתוס ומוסר

קארל גוסטב יונג, הפסיכולוג השווצרי הנודע, גילה כי המיתולוגיות של עמי העולם משקפות את התהליכים המתרחשים במעמקי הנפש האנושית, וכי קיימת הקבלה בלתי מודעת בין המיתוס הקדום ועולם הסמלים של החלום. יונג טען עוד, כי קיים הבדל משמעותי וחד בין המיתוס ובין המוסר. המיתוס איננו מתיימר להיות מוסרי, והמוסר איננו נובע מאותם מקומות בנפש שמתוכם בוקעת השפה המיתולוגית העוצמתית. המיתוס מתאר את מה שיש, אמר יונג, אבל המוסר מבקש לשנות זאת.

המיתוס מתאר, לשם דוגמה, את המשיכה המינית של האדם אל חיית השדה ואל קרובות משפחתו. ולכן במיתוס יהיו סיפורים שיתארו כיצד אדיפוס מתחתן עם אמו וכיצד זאוס מתגלם בדמות שור מיוחם ומקיים יחסי מין עם בנות האדם בהן חשק. אולם המוסר לא יאשר זאת, כי המוסר איננו מתעניין בתאור הקיים אלא בשינויו ובשיפורו. האתיקה מכוונת לכך שהעולם לא יתנהג לפי הדחפים המיתיים של בני האדם, אלא לפי אמות מידה של הגינות, יושר וצנעה. לכן בעולם הטבע, שהוא עולם המיתוס, אין מקום לומר כי הטורף הוא אכזרי או כי הנטרף אומלל, אין מקום לגנות את הקוקיה המפזרת את ביציה בקיני ציפורים אחרות ואין מקום לשבח את סוסון הים הזכר שנכנס להריון במקום זוגתו ומשחרר אותה משעבוד הטיפול בדור ההמשך. הטבע הינו מה שהוא. בטבע יש ככות (SUCHNESS), ואי אפשר להחיל עליו אמות מידה של מוסר. אבל האדם מבקש לכונן עולם בעל רגישות מוסרית, שבו גם אם אתה החזק לא בהכרח אתה הוא השולט ואין זה מתיר לך להתחרות בכל מחיר על נישת הקיום שלך כנגד כל מי שסביבך. עליך להיות רגיש, סבלן, עניו. עליך לכונן כמה גבולות פנימיים של טאבו, שלעולם לא תוכל לחצות אותם ללא משבר פסיכולוגי עמוק, ועליך לרסן את יצריך או לתעל אותם לפעילות אחרת, פוריה ומועילה.

דתות הטבע הפאגניות, גם אם כמובן היה בהן מוסר והיו בהן סדרי חברה, בכל אופן לא היה בהן מקום לכינון מוסר הקורא תיגר על "דרכי העולם הזה". רק הדביקות והאמונה במופשט, באבסטרקטי, באל ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף" יחד עם הבטחון כי יש לאדם הפרטי קשר אישי עם אותו אל שלמעלה מן הטבע, מאפשרת לו לאדם לגלות משהו עמוק בתוכו שקורא תיגר על המעגליות הסגורה של הטבע, ומבקש "לתקן עולם במלכות שדי".

החידוש הגדול של האמונה הישראלית התרחש, מבחינה הסטורית, בתקופה שבה העולם היה נתון עמוק בתוך התרבות המיתית, ומתוך התרבות הזו ביקשו נביאי התנ"ך להחלץ ולכונן תרבות אחרת. הם קראו לאמונה שאיננה כפופה אל הטבע וחוקיו, אלא מתעלה אל למעלה מהם, ומכוננת חברה שבמרכזה השאיפה לאתיקה ולמוסר, דאגה לחלשים ושוויון זכויות לגֵר ולאזרח הארץ (דברים שעד היום לא יושמו כראוי בישראל, ועוד מצפים להגשמתם).

בליעת האלים

אולם האמונה הישראלית לא באה לשלול את הטבע או את ההכרה באלהות המתגלה בתוכו. היא לא באה לומר "הטבע איננו קדוש ויש לזנוח אותו לטובת המוסר", אף כי היו בתולדות היהדות גם זרמים שהרחיקו לכת וטענו טענות שכאלו. בימי המקרא היה נסיון לטעון כי אלהים מכליל בתוכו את כל האלהויות האחרות, ולכן אין מה לסגוד להן כאילו היה להן כח בפני עצמן. אלהי ישראל כאילו בא ואומר: "כל הכחות שאתם מזהים בטבע אכן קיימים! אך הם אינם כחות נפרדים, העומדים כל אחד בפני עצמו כאל או אלה. כל הכחות הללו הם חלק ממני, ואני אחד. אני בראתי את הטבע ואני מצוי גם בתוכו וגם מחוצה לו. אני הוא הכח האלהי המתגלה לכם בשמש, בירח, בכוכבים, בשדות המוריקים, ברוח המדבר הנושבת לפנות ערב, ובסלעים הגדולים, ובציפורים המקננות בסבך ובמעמקי הים ובתנינים הגדולים ובלויתנים ובקצף הגלים. אני אחד, ומצוי בכל, כל אלו איהם אלא ביטויים שלי, את כל אלה ידי עשתה, ואין הם נפרדים ממני לעולם".

את אחד השרידים לטענה הזו מצאו חוקרי המקרא בפסוק המוזר המופיע בספר הושע (יד, ט): "אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא".מה פירוש "אני עניתי ואשורנו", שאלו החוקרים, והציעו לקרוא את הפסוק קצת אחרת: ענת ואשרה היו אלות מאד פופולריות בכנען העתיקה, ורבים מבני ישראל סגדו להן תחת כל "ברוש רענן". החוקרים הציעו לקרוא את הפסוק כך: "אפרים, מה לי עוד לעצבים? (כלומר – אפרים, למה לך לסגוד לאלילים? הרי) אני ענתו ואשרתו, וממני פריך נמצא". אני ענת ואני האשרה, הן אינן אלות נפרדות, הן חלק ממני, ואני אלת הפריון – כך טוען אלהי ישראל בפי הושע הנביא.

בכיוון הזה אני אוהב לפרש את המפגש הראשון של פרעה מלך מצרים עם האמונה החדשה שמשה ואהרן מציגים לפניו. הפרזנטציה של האל החדש – יהוה – בפני שליט האמפריה המצרית כוללת הפיכת מטה אהרן לתנין. אבל זו לא חכמה גדולה במצרים העתיקה להפוך מקלות לתנינים, גם החרתומים יודעים לעשות חוכמעס כאלו, גם הם משליכים את מטותיהם והללו הופכים מיד לתנינים. לא ביג דיל, אומר פרעה. אנחנו צריכים לזכור שיש לפרזנטציה הזו משמעות בשפה המיתית, שהיא שפת הסמל: התנין במצרים העתיקה לא היה סתם יצור ביולוגי עם הרבה שיניים, והמטה של המנהיג לא היה סתם מקל סבא. התנין היה אל, כח מיתי, והמטה סימל את המנהיגות עצמה, את השליחות, את העוצמה של האישיות. להפיכת המטה לתנין יש על כן משמעות בשפה המיתית של הסמלים, משמעות של חשיפת הכח האלהי בתוך ההנהגה האנושית. כשמטה אהרן הופך לתנין הוא אומר כאילו: ראו את כח ההנהגה שלנו, הוא איננו כח אנושי, האל מתגלה בתוכו וגנוז בתוכו תמיד! אבל כאמור, מזה לא מתרגשים חכמי מצרים, ומראים כי האלים שלהם נוכחים גם הם בכח ההנהגה של המלוכה המצרית. גם להם יש תנינים במקלות.

אבל אז מגיע הקטע המעניין: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, יב). התנין של אהרן ומשה מראה שהוא התנין הראשי במשחק הזה. אבל הוא לא משסע את התנינים האחרים, הוא לא הורג אותם או מבריח אותם לכל רוח. הוא בולע אותם! ויש לזה משמעות רבה: הוא איננו אומר "אני הכי חזק ויכול להרוג אתכם" אלא מכניס אותם אל תוכו, מכליל אותם בו, בולע אותם, ואומר "אתם כלולים בי. אני הכל, והאלים האחרים אינם דבר נפרד ממני, אינני שולל את קיומם, להיפך – אני מכליל אותם בתוכי, ומציג לכם משהו גדול יותר, עליון יותר, חופשי יותר".

לדעתי בפרזנטציה הזו מציגים משה ואהרן את התכלית הגדולה של האמונה הישראלית, תכלית שתלך ותתממש אט אט, מאות ואלפי שנים אחר כך. יהוה אלהים איננו בא לשלול את האמונה המיתית בכחות הגדולים של הטבע, אך הוא בא לאתגר אותנו לראות שבאמת הכל אחד, ושהאחד הזה הוא גדול מן הטבע, חופשי ממנו, בורא אותו, אך בעת ובעונה אחת גם שוכן בתוכו.

אולם היהדות הנורמטיבית, שהתפתחה מתוך האמונה הישראלית הקדומה, לאחר משברי הגלויות שפקדו את העם, הדגישה יותר ויותר את הפן המופשט של האלהים, עד שהפן האחר, זה ששוכן בטבע ובכחות הטבע נשכח מאתנו. השפעה מכרעת על התהליך ההיסטורי הזה היתה לרמב"ם, אשר הושפע עמוקות בהגותו מן הפילוסופיה האריסטוטלית וביקש להקצין את ההפשטה של מושג האלהים עד הקצה האחרון שלה. היהדות הנורמטיבית הלכה לכיוון הרציונאלי והתרחקה מן המיתוס, ועל ההתרחקות הזו היא שלמה מחיר כבד – את מחיר ההתרחקות ממקורות הנפש ותהליכיה. לטובת פיתוחה של תורת מוסר המושתתת על השכל, ויתרה היהדות ויתר כבד – היא ויתרה על הקשר למקורות הטבעיים של הנפש, לכחות הפנימיים של הנפש הטבעית. ועל החסר הזה, שהוקצן והלך עם התפתחות היהדות כדת ממוסדת, באו הקבלה ושלוחותיה – השבתאות והחסידות – לענות (ארחיב על כך במאמר אחר בסדרה זו, בעזרת השם).

אחד הגורמים שחיזק מאד את הכיוון האבסטרקטי ביהדות היה ההגליה מן הארץ הקונקרטית. מהר"ל מפראג מפתח בהגותו את הכיוון הזה ומסביר כי היחס בין עם וארצו הוא כמו יחס בין נשמה וגוף. יציאת העם מן הארץ כמוה כיציאת הנשמה מהגוף – וזה מה שקרה ליהדות. היא יצאה מן הארץ, יצאה מחוויית הגוף, ופיתחה את עצמה כדת ל"אומה של נשמות ללא גופים" – כפי שהתבטא הרב קוק. היהודים בגלות לא התקשרו אל הטבע שסביבם. הוא היה זר להם, והם שמרו אמונים למינהגים הקדומים שהתפתחו בארץ כנען, לחגים הקשורים לעונות השנה בארץ הזו, המעוגנים עמוק בפולחנים הפגאניים של העמים שישבו פה, במרחב הזה מאות ואלפי שנים.

דת ישראל הקדומה נבנתה מתוך מגע עמוק עם הפולחנים הללו, מתוך משא ומתן עם האמונה באלי ואלות הטבע, אך היהדות התפתחה לאחר ההגליה, מתוך זכרון טראומטי של ניתוק מן הטבע, מן הארץ, מן הגוף, מן הקונקרטי, מן הנשי…

היהדות איננה בדיוק אמונתם של אבותנו ואמותנו. היהדות היתה דת לשעת חירום. דת ניידת  Religion to go. את היהדות ניתן לארוז בכל פעם שמתרגשת גזירה חדשה, לא עלינו, ולנדוד אתה למקום אחר על פני הגלובוס – אפילו לצד השני של קו המשווה, שבו העונות מתהפכות לחלוטין, אפילו לירח או לחלל החיצון, ששם אין יום ולילה. היהדות יכולה להסתדר בלי הטבע, כי היא נבנתה באופן כזה, לשעת החירום של הגלות. אבל היא שימרה בתוכה את הזרעים שמהם ניתן להנביט מחדש את העץ המופלא של האמונה הקדומה, כשרק יזרעו הללו בחזרה בארץ, האדמה, בקונקרטי. הרב קוק הבין את זה היטב, וביקש להחזיר את הנבואה לישראל. לא עוד רבנים, ביקש הרב קוק לראות ברחובות יפו, ירושלים ורחובות כי אם נביאים חדשים, שלא יהיו חיקוי של הנביאים הישנים, אך יביאו את השראת רוח הקודש אל חיי החומר, מתוך החיבור המחודש של הרוח עם האדמה. אבל ממשיכי דרכו לא ירדו לסוף דעתו ועיוותו את התמונה. הבנה בלתי ראויה של החיבור אל האדמה יוצרת לאומנות וכוחנות, פאשיזם, מליטריזם וּפֶטִישיזם.

הסיפור האלטרנטיבי של יוסף ואשת פוטיפר

אוהד אזרחי

" אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים לכך בלב שלם, אומר לה יוסף,
ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית".

אישה מכובדת אחת במצריים היתה נשואה לאחד משרי המלך. אומרים שהיה סריס. אולי זה היה רק תפקיד ממלכתי שנקרא "סריס המלך", ואולי באמת היה מסורס פיזית או מסורס נפשית? אינני יודע. בביתה של אותה גבירה נכבדה עבד בחור צעיר ויפה תואר שהיה אחראי על משק הבית כולו. יוסף קראו לו. הגבירה לא היתה מסופקת מינית. אולי כי בעלה היה סריס ואולי מסיבות אחרות. מי יודע. אבל הבחור החתיך שהסתובב בבית וביצע כל מיני עבודות עשה לה את זה. אני יכול לחשוב איך ריח הזיעה של יוסף החטוב משכר אותה בכל פעם שהוא עובד בגינה ומזיע, ואיך בשעות בהן בעלה הולך אל בית המלך לעשות עבודה פקידותית היא מסתובבת לה באחוזה, כשכולה אחוזה תשוקה אל העלם היפה והשרירי הזה, שבא אל ביתה מרחוק.

הסיפור הכללי ידוע. היא מנסה לפתות אותו. היא עושה לו עיניים. הוא מתנהג כאילו לא קלט את הרמז והיא נגשת אליו במפורש, כמו גבירה, ומציעה לו לשכב אתה. יתכן שהיא היתה נראית זוועה, אשת פוטיפר, אבל אז אין סיפור. אז בואו נניח שהיא כוסית-על כמו שאומרים במחוזותינו, ובכל זאת יוסף מסרב לה. היא תובעת זאת ממנו במפגיע. היא לא רגילה שאומרים לה לא, אבל הוא ממשיך לסרב. ואז היא תופסת אותו בכח בבגדו – והוא בורח. הבגד נשאר בידיה. היא רצתה לבגוד ונשאר לה בגד. והוא – הוא לא מתמודד, הוא בורח.

הספרות הדתית עשתה ממנו צדיק גדול. איזה יופי, הם אומרים, איזה יופי שיוסף לא נכנע ליצר המיני! הם מוסיפים ומציירים אפילו שכל גופו של יוסף התאווה לה, לאשת פוטיפר. אברו התקשה והוא תרגל תרגולים טנטריים כדי לא לשפוך זרע על המקום (האם יתכן שסבל בכלל משפיכה מוקדמת?) חז"ל מוסיפים ואומרים שבגלל התרגולים הללו של ההתאפקות, אותה אנרגיה שלא יצאה מאיבר המין שלו עלתה ויצאה לו דרך עשר אצבעות הידיים, שנאמר "ויפוזו זרועי ידיו". הקבלה עשתה עם המיתוס הזה נפלאות, בסוד גלגולי הנשמות.

אינטגריטי

אבל יוסף בכלל לא התנגד כאן למיניות. מה שהפריע ליוסף זו הבגידה הפוטנציאלית. יוסף לא רצה לבגוד באמון שניתן לו על ידי השר פוטיפר, שהיה אולי קצת חבר שלו גם. ככה הוא אומר לה: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?". העניין שיוסף מעלה איננו עניין של איפוק מיני, אלא של אמון ובגידה.

יוסף, שהאמון הפשוט שנתן בחיים כנער נשבר כשאחיו בגדו בו, כרת כנראה ברית עם אלהיו: אני לעולם לא אפר את האמון שנותנים בי! הבטיח יוסף לאלהיו. ליוסף יש אינטגריטי!

אני אוהב את זה. כשהבנתי את העניין הפך אצלי יוסף לגיבור רוחני: יוסף איננו קר כדג. הוא מחורמן, הוא מרגיש את המשיכה העצומה אל האישה היפה שרוצה אותו ואולי הוא גם היה רוצה אותה, אבל – יש לו אינטגריטי. יש לו יושרה. הוא לא מוכן לשכב עם האישה מאחורי הגב של בעלה, והוא מוכן לשלם על כך מחיר כבד.

אבל אולי אפשר היה אחרת?

כאן נכנס לתמונה ידיד שלי, יורם קיסר, והצביע על כך שבסופו של דבר כווולם יצאו מותשים מהסיפור. כולם אבדו אנרגיה, וכולם יצאו מופסדים. האישה שהמשיכה לרמות את בעלה, שבגדה גם בעצמה ושלחה את האהוב שלה לכלא כדי לנקום בו, והאיש שהמשיך לחיות עם אישה חיי שקר וכחש וכזב, ואיבד חבר שחשב שהוא יכול לסמוך עליו. כולם נפלו מהסיפור הזה. התגובה של יוסף לא הביאה את המערכת להתרוממות רוח. האם ניתן היה עקרונית לייצר תגובה אחרת למציאות בה היה נתון יוסף, תגובה שהיתה מביאה את כל המעורבים בדבר לצמיחה, להתרוממות רוח, ולא לנפילה אנרגטית? (איזו שאלה מעניינת. תודה יורם!)

בהיותי אחד שהרבה אנשים באים אליו להתייעצות אינטימית, נכחתי כבר מקרוב במצבים שכאלו: מצבים שיש בהם "נשות פוטיפר" כאלו, שנשואות לגבר שאינן חושקות בו כבר שנים, ובחייהן מופיע פתאום נער חמודות, אחד שמדליק אצלן תשוקות חמדה גנוזה, שכבר חשבו שנשכחה כליל מבשרן. יש להעיר שלפעמים הפוטיפר שלהן הינו סריס נפשי, הרבה בזכות העובדה שהן עצמן סרסו אותו יום אחרי יום, באופן שבו הן מדברות אתו ויורדות עליו וכותשות אותו עד דק, בעבודה חרוצה ומתמשכת של שנים, אבל זה נושא בפני עצמו. לרוב כשמגיעים אלי סיפורים כאלו אין בהם יוסף שעומד לו, אבל עומד על שלו, למרות הכל, ומחליט שאינטגריטי זה חשוב יותר מכל דבר אחר. לרוב כשהסיפורים באים אלי כבר נעשה מה שנעשה, והבלגן גדול. אבל בכל מקרה – הסיפור התנ"כי הוא מין סיפור כזה שיכול להאיר לנו אפשרויות פעולה נוספות אם נחשוב איך יכול היה יוסף לפעול אחרת.

אז הנה הצעה:

יוסף שם לב לכל מה שקורה במצב בו הוא נמצא. הוא מבין שיש כאן מערכת מורכבת של יחסים ללא כנות. ללא אמון. הוא מבין שהידיד והאדון שלו, פוטיפר, חי בעצם עם אישה שלא מספרת לו מה קורה אתה באמת. אין בין השניים דיבור של אמת. הם חיים יחד אבל הם בעצם קצת אוייבים זה של זו. הוא מבין שהגברת מפחדת מבעלה. שהיא לא יכולה להביא את עצמה במלאות בפניו כי היא חוששת שמשהו רע יקרה לה אם תדבר אמת. איך אפשר לחיות ככה חיי אהבה?

פוטיפר ואשתו נמצאים במקום של כחש וכזב. הם כאילו חיים יחד, אבל באמת הם לא. כמו רבים וטובים עד עצם היום הזה – הם מסתירים את תשוקותיהם האמתיות זה מזו, וחושבים שככה יותר עדיף.  היא לא אמתית אתו, והוא לא כנה אתה. יוסף יכול להבין שכבחור יפה שבא מבחוץ, הוא נתפס לא רק כאובייקט מיני נחשק אלא בעיקר כאפשרות לניקוז של הרבה לחצים וכמיהות שלא היה להם עד כה כל מוצא במערכת היחסים של אדונו וגבירתו.

נכון. הוא עבד, ומדובר במצריים של לפני אלפי שנים ולא באיזו חברה היפית של קליפורניה בימינו, אבל אז מה? אם הוא צדיק גדול אז יללא! שילך על זה:

יוסף הצדיק מתיישב ליד גבירתו, מחבק אותה ואומר לה: גבירתי, את כל כך מקסימה! את יפה וחתיכה וכמובן כמובן שאת מעוררת גם בי תשוקה עצומה…

אז מה העניין שלך?! אומרת הגברת פוטיפרה, שמבינה שיוסף החתיך ההורס, זה שמחבק אותה עכשיו ומגעו כה נעים לכתפיה, בכל זאת גם מסרב לה, ודמעות של געגוע בעיניה.

אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים בלב שלם, אומר לה יוסף, ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית.

אין מצב! צוחקת הגבירה צחוק מר. אתה ואני לא נראה כך את אור הבוקר. הוא יהרוג את שנינו על המקום. אין מצב!

אבל יוסף הצדיק לא מוכן להכנע לפחד. הוא מציע לה שהוא ימצא דרך להעלות את הדברים עם פוטיפר, מבלי לסכן אותה, רק את ראשו שלו הוא יסכן. יוסף מתפלל לאלהיו, שיתן אור של אמת בלבבה, ואמונה ביכולת של בעלה להפתח ולחשוב אחרת, לחמול ולא לרצוח.

נס ראשון קורה – והיא מסכימה.

ביום אחר יוסף מוצא הזדמנות ראויה להכנס בשיחה על דברים עדינים שבלב עם אדוניו. הוא הרי יוסף הצדיק, ויש לו הבנה עמוקה בלבבות בני האדם. הוא מוצא דרך לפתוח את אדוניו לדבר על יחסי המין הבלתי מספקים שלו עם הגברת פוטיפרה. והאדון מוצא ביוסף איש שיחה אמתי. הוא מספר לו איך הוא מפחד מאשתו, איך הוא מרגיש שהוא לא מספק אותה אבל הוא לא יודע במה הוא לא בסדר, ומה הוא יכול לעשות יותר טוב. הוא מספר לו איך הרבה יותר קל לו להמשך אל השפחות שבבית, אבל עם אשתו האהובה משהו לא זורם…

ויוסף מציע לו את האפשרות להעלות את הדברים לשיחה כנה מול אשתו.

אין מצב, אומר פוטיפר. היא תאכל אותי חי… אתה לא מכיר אותה… היא אלימה מבחינה רגשית…

אבל יוסף מציע לו להיות שם יחד איתם, ולאפשר שיחה כנה ביניהם. אלהים אתו, עם יוסף הצדיק, ויש בו חן כזה שגורם לאנשים להרגיש ליידו שגם הבלתי אפשרי – אפשרי הוא. יוסף מפיח בפוטיפר רוח של אמון, והוא מסכים. נס שני.

ארוחת ערב בארמון השר פוטיפר. כולם שבעו מטעמים ופתחו את החגורה כדי לאפשר לכרס להרגע.  הקינוח הוגש ואחריו מבקש יוסף מהגבירה ומהאדון אם אפשר בבקשה לנהל איתם שיחה בשש עיניים. האדון מוחה כף, וכל המשרתים עוזבים את החדר. יוסף מזמין את גבירתו ואדונו לשבת זה מול זו. הם מתביישים קצת, ומתרגשים, כי אף אחד מהם לא בדיוק יודע מה קורה אצל בן הזוג, אבל שניהם סומכים על האיש הצדיק מארץ כנען שמביא אותם לשבת יחד. יוסף מדליק ביניהם נר, ומקדיש אותו לאלהי אבותיו, אלהי האמת והאהבה, שאין דבר הנחבא מעיניו, גם בעמקי לבבות בני האדם.

נוכחותו של יוסף משרה על בני הזוג תחושה של אמון. הוא מזמין אותם לשיחה שיש בה חמלה. הוא שואל את כל אחד מהם אם הוא לא רק מוכן אלא אף רוצה ומעוניין לשמוע מה קורה בלב של זולתו. פוטיפר, מבוייש קצת, מהנהן. הוא ממש רוצה לשמוע מה באמת מרגישה בת זוגו כי הוא מרגיש שהוא מאבד אותה.. והגבירה, היא מסמיקה. קשה לה להאמין, אבל היא הולכת על זה, ואומרת שהיא מוכנה להקשיב לבעלה בלי לקפוץ עליו בעצבים. רק להקשיב.

וכך משוחחים האדון והגבירה בנוכחותו המקסימה של האיש הצדיק שמשרה עליהם אמון הדדי. הם מדברים על דברים שלא העיזו לומר זה לזו כבר הרבה זמן, ופתאום הרבה אהבה מתשחררת ביניהם. אהבה שהיתה כלואה על ידי הפחד. הם רוצים להתחבק, להתרפק זה על זו, אבל הם לא עושים זאת. הם יושבים ומשוחחים אל תוך הלילה.

יוסף מציע שאחת לשבוע הם יעשו שיחה כזו, והוא יתמוך בהם.

למחרת הגברת מסתובבת בארמון זורחת כשושנה. יוסף מבין שבאותו הלילה היא היתה נאהבת. שפוטיפר הצליח לעשות איתה הפעם אהבה, כי היא הרגישה שרואים אותה ושומעים אותה וגם הוא הרגיש פתאום שיש בו כח להגיד דברי אמת בלי לפחד מאשתו… יוסף מודה לאלהיו.

שבוע אחרי, במהלך השיחה, יוסף מציע לגברת לבקש רשות מפוטיפר לספר לו משהו שאולי יכאב לו, אבל מכיוון שהיא אוהבת אותו ורוצה שתהיה כנות ביניהם היא רוצה לספר לו, ומבקשת שזה יהיה מקום בטוח. היא מביטה ביוסף. יוסף הצדיק מביט בפוטיפר במבט שאומר שזה כדאי לתת אמון ושהוא בטוח בו שהוא מסוגל.

הגברת פוטיפרה פותחת ומביאה, בעיניים מושפלות, את התשוקה שעלתה בה בחודשים האחרונים אל גברים אחרים. פוטיפר מתפלץ מבפנים. אבל הוא הרי ידע זאת בעמקי לבבו. הוא הרגיש. יוסף מבקש ממנו לשתף אותה במה שהוא מרגיש. ופוטיפר בעיניים דומעות מספר לה איך הוא הרגיש לא סקסי, כשהוא לא מרגיש שהוא מושך אותה, ואיך גם אצלו עולה התשוקה אל השפחות הצעירות שמסתובבות בארמון… זה פשוט יותר איתן, הן לא מפחידות אותו… הוא חוקר אל תוך לבו בעזרת יוסף ורואה את הפחדים שעולים בו אל מול המחשבה שהיא תהיה עם גבר אחר.

יוסף אוזר אומץ ומסכן את ראשו. הוא מספר לפוטיפר על האנרגיה המינית שהתעוררה בינו לבין אשתו של פוטיפר, אבל הוא גם ממהר לספר לו איך הם החליטו שלא לעשות כלום מאחורי גבו. כי האמון ההדדי חשוב להם יותר מכל דבר אחר.

כמה סופים אפשריים יש לסיפור הזה:

א׳‏.    אשת פוטיפר מבינה שבעצם יוסף היה סוג של תלאי שהיא רצתה לשים על הלב הקרוע שלה, ועכשיו, כשהיחסים עם בעלה משתפרים, היא כבר לא צריכה את זה.

ב׳‏.    פוטיפר ואשתו מתחילים לצחוק: שניהם יכולים לראות איך יהיה דווקא נחמד להרחיב את ההתנסויות המיניות שלהם, וזה בכלל לא יפריע לחיי הנישואין שלהם. פוטיפר מזמין את יוסף לעשות עם אשתו אהבה, ויוסף מחבק אותו בחברות אמיצה. פוטיפר מביא לחדרו ברשות אשתו איזו שפחה צעירה שחשק בה כבר מזמן וגם היא חשקה בו, וכוולם מבלים לילות פראיים במיטה הרחבה כמו שיודעים במצריים העתיקה. (תוצר לוואי: יוסף לא נשלח לבור, משפחת אביו לא יורדת למצריים, אין יציאת מצריים, אין עם ישראל, אין מי שיספר את הסיפור הזה… אין מי שיגיד שמה שקרה שם הוא ממש לא מוסרי… ולכן מעולם לא שמענו את הסיפור הזה)

ג׳‏.     פוטיםר מתעצבן, מרגיש מרומה, שכל הדיבורים היפים הללו לא היו אלא כדי לגרום לו להסכים שאשתו תשכב עם יוסף. הוא מרגיש מרומה ושולח את שינהם לגרדום. אחר כך הוא שותה לשכרה, מרגיש בודד, נופל לדכאון ומת מצער ומגעגועים לאשתו ולחבר שלו שהוא עצמו הוציא להורג.

ד׳‏.    היחסים בין פוטיפר ואשתו משתפרים אבל יוסף כבר יודע יותר מידי. הם שולחים אותו לכלא, וכל הסיפור ממשיך כמו בתנ"ך – עם חלומות שר המשקים ושר האופים וכל העיסק של עם ישראל ויציאת מצריים.

האם נסכים לאפשר לעצמנו לייצר מודלים חדשים של צדיקות? כאלו שמאפשרים ללב להופיע, לאמת ולאמון ולאהבה להופיע – כאלו שהנס הגדול שהם מחוללים הוא נס פתיחת הלבבות שסביבם?

 –

Aziz Dec 2011

יסודות הרוחניות העברית / עזיז אוהד אזרחי (שיעור פתיחה בנביעה יום רביעי  23.11.2011)

אני מזמן לפה את המורים הגדולים של הדרך העברית לדורותיה, מהתקופה הקדומה מאד, תקופת האבות, דרך משה, הנביאים והנביאות, חכמי הרוח של כל הדורות, להיות איתנו בעזרה ובהכלה ובהארה . לעזור לנו להמשיך את הדרכים שבהם הלכו, ואנו רוצים ללמוד אותם ולהמשיך ללכת הלאה.  אני פונה לעזרה, ומבקש עזרה. יהי רצון שהלימוד הזה יעשה טוב בעולם. אמן!תודה לכולכם שאתם פה. 

הקדמה לשיעור:

השיעור הזה הוא מבוא, שבמהלכו אני רוצה להנכיח, את האופן בו אני רואה את יסודות הרוחניות העברית.. אלה הם היסודות שעליהם אפשר לומר קמה נביעה, המעיינות שמהם נובעת נביעה. אלה יסודות של  רוח, יסודות של  חשיבה, שלחלק מכם יהיו לפעמים מוכרים מלימוד קודם שלנו בעבר, ולפעמים יהיו גם חדשים לגמרי. מרבית הדברים שאגע בהם במסגרת השיעור הזה רק בנקודה, בשיעור אחד, יפותחו בשיעורים אחרים של נביעה לכדי קורס שלם. מה שכאן יהיה  לפעמים הרצאה של שעה יהפוך אחר כך לקורס של עשר או עשרים  שעות, שבו נכנסים לעומק. וכפי שבודאי תראו, גם עשרים שעות לפעמים לא מספיקות כדי להקיף נושא.

הייתי רוצה שהדברים האלה יהיו בהירים לכל מי שלומד ומלמד בנביעה. אני לעולם לא דורש שאנשים יסכימו איתי. אבל זה שיעור שלי, ואני מביא כאן את ה'אני מאמין' שלי, אנשים מוזמנים גם לא להסכים איתי, זה בסדר. אך לי חשוב להבהיר את הדברים הללו ולומר שמבחינתי זהו הבסיס של מה שנקרא "רוחניות עברית", מתוך זה קמה נביעה,  , ומתוך הבנת הנקודות הללו אני רוצה שנתקדם בסלילת הדרך העברית של הרוח.

1.      מוצא ה"עבריים" ומשמעות המילה "עברי"

דבר ראשון צריך לשאול: מי בכלל היו העבריים?

אני רוצה לצטט מתוך הספר: "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית. אינני אומר 'אמן' לכל מה שהוא כותב, אבל בנימין זית (ששם העט שלו זה 'און זית') יצר מחקר מרתק במינו על התרבות האבודה של הישראליים הקדומים. הוא מתייחס לתרבות של ישראל הקדומה, השבטית, ומראה עד כמה היא שונה מהיהדות, שהחלה להתפתח לדעתו כבר בימי ממלכת שלמה! והוא כתב על כך ספר רחב היקף ששווה להכיר. בעיניו התרבות הישראלית הקדומה זו תרבות אבודה לחלוטין.  היהדות לקחה את אבני הבניין של התרבות הישראלית הקדומה ובנתה מהם בניין חדש ושונה מאד מהמקור. זית  מנסה לשחזר מה היתה התרבות הקדומה הזו.

הנה ציטוט מספרו:

"העבריים לא היו בני מוצא או גזע אחד…שמותיהם מלמדים כי חלקם היו שמיים,…חלקם אכדיים, חלקם אמוריים… העבריים  היו תערובת של תושבים מקומיים וזרים. היו גולים מארצות הישוב. פליטים. מקום מוצא העברי היה שונה מן העיר שבה הוא נמצא.  הקבוצות .. היו פתוחות לקבלת פליטי תרבות נוספים".

הוא כותב זאת על סמך מחקרים ארכיאולוגיים. בחיבור מילוני אוגריתי[1] . מופיעים  סדרה של מונחים, ובתוכם: שודד,  עברי,  פושע. נמצאו שם גם כמה ספרי ניחוש וכישוף שבהם המונח 'עברי' מעורב עם ציורי אימה של מפלצות.

"במצרים נזכרים העבריים בראשית מאה חמש עשרה לפנה"ס, ימי תחותמס השלישי.  בתחילה כפועלי יקב בדלתא המזרחית של הנילוס, אחר כך כחוצבים, כורים וסבלים. רובם ככול הנראה הוגלו למצרים מכנען. …"

אלודברים שאנו  מכירים קצת מסיפורי האבות בספר בראשית. העבריים באו מכנען למצרים. על יוסף נאמר במצריים שהוא:"נער עברי".  ואחיו עובדים בדלתא, ולפי המקרא הם משמשים כרועי צאן. כאן הם נקראים עבריים בשל מוצאם, ולאו דווקא בשל מעמדם במצרים.

און זית טוען שלהרבה אנשים שחקרו את  הדברים לא היה נעים להגיד במפורש את מה שהוא הולך להגיד .. כי הרי 'זו התרבות שלנו …' וצריך כאילו לפאר אותה, אבל לדבריו: "בהיותנו משוחררים מעכבות לא יקשה לנו לתרגם את המונח הקדום 'עברי' על ידי מונח אחר  מן הלשון העברית בת זממנו אשר גזור מאותו שורש בדיוק: 'עבריין'".

יתכן אם כן שהעבריים הקדומים היו קבוצות של עבריינים ופורעי חוק. אנשים פליטי תרבות. פליטי קבוצות אתניות שונות, שמעצם טבעם איימו על החברה המסודרת  בארצות השונות, כי הם לא בדיוק ישבו בתוך התבנית החברתית הרגילה.  מן האזכורים הקדומים ניתן ללמוד שהם יצאו ממסגרת החוק המקובל. בשפה שלנו היום היינו אומרים שאלו "חבר'ה שיצאו מהמטריקס".  לכן החברה המאורגנת  סימנה אותם כעבריינים, כפושעים. וחלקם כנראה גם היו כאלה…

אבל אז מגיע משה, והוא בא אל העבריים  שיושבים במצריים עם בשורה. משה, לפי המידע בידינו, הוא בנם של העבריים, אך גדל כנסיך מצרי. איש שקיבל חינוך מצרי טוב, כמו שנסיכים מקבלים. אחר כך גם בילה זמנו במדבר. על פי הסיפור המקראי הוא מתחיל את פעילותו כאקטיביסט חברתי, ומוחה על חוסר צדק חברתי. הוא עושה זאת בהתחלה כמו הרבה אקטיביסטים אחרים בדרכים אלימות… ואז הוא נאלץ לברוח ממצרים. במדבר הוא חווה במחזה הסנה, וממנו הוא נשלח לשליחות חייו.

משה בא אל העבריים ומציע להם תרבות חדשה – תרבות של חופש.

2. בשורת משה – חירות עמוקה

"מצריים" זה סמל למצב של מקום צר. כזה שלא מאפשר לכנפי הנפש להפתח. יציאת מצריים היא סמל לחירות עמוקה. חירות מכל שעבוד

און זית אומר שלא קשה להבין למה העבריים היו קהל פוטנציאלי אוהד לבשורתו של משה. בשורת משה לא היתה עבריינית, אך היא היתה בהחלט מנוגדת לתבניות החוק של המזרח הקדום. משה אמר לעבריים בואו נצא מעבדות מצרים ונכונן תרבות רוחנית חדשה. על מה מתבססת תרבות רוחנית זו? על פסוק שנאמר יותר מאוחר (ברטרוספקטיבה) בסוף ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל- איש הישר בעיניו יעשה".

התרבות הרוחנית שמשה הביא לעבריים, היא תרבות שקוראת לאדם לא להישמע לחוק חיצוני, אלא לגלות את הוויה בתוכו. לגלות את הכוח האלוהי, יהוה – בתוכו, ורק מתוכו לפעול. איש הישר בעיניו יעשה, או הישר בעיני יהוה יעשה. בתרבות שמשה בישר, אדם נקרא להתבונן פנימה, לגלות את הכוח האלוהי בתוכו, ולפעול בהן צדקו מתוך האמת הכי פנימית שלו. העבריים כעבריינים פוטנציאליים, כפורעי חוק, היו קהל פוטנציאלי לקבלת הבשורה הזו. הוא לא בא ואמר להם "בואו נקים מדינת חוק" אלא "בואו נקים תרבות שהיא במובן מסוים סוג של תרבות אנרכיסטית". אך בצד הטוב של תרבות אנרכיסטית.  אין חוק חיצוני, אלא החוק האמיתי הוא: היה קשוב לאלוהים שבליבך.

וכך במפגש המכונן בסנה,  משה שואל את אלוהים:  "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ..ואמרו לי מה שמו .. מה אומר אליהם "? –  בשם מי אני בא לדבר אליהם?

"ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל : אהיה שלחני אליכם".

אלוהים בסנה מסרב לבקשה האנושית כל כך של משה. תן לי משהו להיאחז בו. אני בא עם בשורה. אבל איך קוראים לך?  מה אומרים, איך עושים? תגיד משהו. משה מבקש בקשה מאד אנושית. והאלוהים שהתגלה לו בסנה אומר לו: לא חביבי, כאן זו בשורה אחרת. לך פתוח. אתה הולך אל הלא נודע,  אתה באאליהם בשם הלא נודע. אנו לא באים להביא עוד אליל. זו לא תרבות שבאה לומר "יש כוח  חיצוני גדול וחזק מכם – ואתם תישמעו לו!" כיהתרבות הזו אומרת משהו לגמרי אחר :"יש כוח גדול ומופלא – ואתם חלק ממנו!.  אם תתחברו אליו – הוא יפעל דרככם!"

לתרבות הזו אין אלילים!  גם לא אותו אליל שקוראים לו 'אלוהים'. הרי אפשר לקרוא לאליל בכול מיני שמות.  אפשר לקרוא להם  בשם הוויה גם כן. אלילות זו תפיסה, וזה לא משנה אם קוראים לאליל כך או אחרת.

אלוהים שולח את משה מתוך אמירה : לך פתוח, "אהיה שלחני אליכם".

מה פרוש "אהיה"? – אני אהיה מה שאני אהיה.

משה הולך לבשר בשורה שאינו יודע בדיוק את פרטיה. הוא לא יודע להגיד יותר מידי עליה מבחינת הפרטים של איך ומה יהיה. הוא רק אומר: יש לי חזון  פתוח – ואתם חלק ממנו. זה לכאורה מאד מוזר.

אבל במפגש הבא שלו עם אלהיו, המתועד בתחילת פרשת "וירא". בספר שמות. שם כבר מתגלה שם של אותו כח אלהי:"ויאמר אליו אני יהוה"

אגב, אנשים נוטים לא לבטא את השם הזה – יהוה. זה חלק מהריחוק של יהודים מאלוהיהם. אך בכל מקרה, הניקוד יְהֹוָה (עם חולם באות הא) אינו נכון. הוא נובע מכך שבמקום להגיד יהוה אומרים "אדנ"י. שמנוקד חטף פתח מתחת לאלף,  חולם באות השניה, קמץ בשלישית. הניקוד הזה הושם מתחת לשם יהוה בדפוסים של התנ"ך כדי שיגידו "אדני" והפך להיות כאילו הוא הניקוד של שם יהוה: חטף שהפך לשווא, מתחת ליוד, חולם וקמץ שמו על האותיות הוה. וכך נוצר השם יְהֹוָה.  אבל אין במקורות העתיקים צירוף כזה, אין מילה כזו. יכול להיות שלא היה לשם הזה כלל הגייה. שזה שם ללא ניקוד, אלא שם הנשימה בעצמה. נשמת ההויה. יש אומרים שהשם י-ה-ו-ה התגלה למשה במדבר – מי שהולך במדבריות שומע את הרוח לוחשת בין הסלעים י—-ה….ו'—-ה.

ההיגוי הנכון של האות ו' צריך להיות כמו W  באנגלית (כמו שהתימנים הוגים אותה). את האות V  באנגלית מבטאת האות ב' ללא דגש.

לכן אם מבטאים את השם ללא ניקוד כלל זה מתגלה כהגיית צליל הנשימה בלבד. כמו שהרוח נושבת. זו הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות כולה אל קיומה.

בשיעור שעוסק בנשימה ואהבה, אחת מטכניקות הנשימה שדון תתרגל עם הלומדים תהיה צורת נשימה מדיטטיבית עם האותיות האלה של י-ה-ו-ה. נשימת ההוויה.

נחזור לנושא, האל אומר למשה כך: "אני יהוה, ואירא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי". אבותיכם הכירו אותי אמנם, אך בלבוש אחר.

מהו "אל שדי" לא יודעים בדיוק. אך קל להבין שמאד יתכן שהמילה "שדי" רומזת לאלוהות נקבית, שהיתה מסומלת  על ידי שדיים. שדיים  להנקה, לשפע, וגם יש לזה קשר למילה 'שַׂדֶה', שהוא כמו השדיים של האדמה, המעניקה שפע חיטה ומזון לילדיה. כמובן היהדות עשתה מזה ביטוי של אל זכרי (ובקבלה השם "שדי" קשור לספירת היסוד ומבטא את איבר המין הזכרי של האלהות…). אך מאד ייתכן שבתרבות הקדומה המסופוטמית, ממנה באו אבותינו, או אותם שבטים שמרמזים אליהם, היתה אלוהות נקבית, שהתחברה עם אל. אל ידוע לנו  כאליל כנעני מקומי. הוא היה ראש הפנתיאון הכנעני בארץ כנען. "בית אל", למשל, שנחשבה למקום קדוש לישראלים הקדומים, זה "הבית של אל". אל היה בן זוגה של אשרה ואבי האלים כולם במיתולוגיה הכנענית[2].

צריך אולי לציין כי מקובלים וחכמי דקדוק עברי מימי הביניים ראו את המילה "שדי" כנגזרת של המונח "שודד". ככינוי לכח המשדד את מערכות הטבע. אם העבריים הקדומים עבדו את אל שדי, והם היו סוג של פורעי חוק שזוהו עם שודדים, אולי יש רגליים לדבר ששם אלהיהם היה קשור לכח המפרק את המסגרות הידועות ומשדד אותן. זה דבר שצריך בדיקה, אבל בעיני הפשטות המידית היא הכי חזקה, גם אם היא לא נוחה ליהודים המסורתיים הרגילים לאלהות זכרית בלבד. אין מי שלא יקשר באופן מידי את המילה "שדי" עם המובן הכי פשוט שלה: "השדיים שלי". ומי יכולה לומר זאת? כנראה רק האלה…

אבל בהתגלות אל משה אומר יהוה, אני נודעתי לאבותיכם דרך כוחות אלוהיים אחרים, דרך התודעה של אל-שדי, אבל עכשיו אני מגלה לך משהו אחר שלא היה קודם. "ושמי יהוה לא נודעתי להם". לאבותיכם לא נודעה התפיסה היהווית, התודעה הזו של השם יהוה, על פי פשט הפסוקים זו תודעה חדשה.

3. אז מיהו יהוה?

הכוח הזה שנקרא יהוה הוא לא אליל שנמצא בתוך העולם. חז"ל אמרו: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".  ולכן קראו לו גם "המקום", כדי להדגיש שהוא לא מישהו שניתן למקמו בתוך חלל העולם. להיפך – העולם כולו חבוק ומלא ביהוה. העולם כולו ספוג אלוהות. כמו שאומר ירמיהו בפרק כ"ג: "הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא". אפשר לקרוא זאת: אני מלא, כלומר 'אני ממלא'. אני ממלא את השמיים ואת הארץ. ואפשר לקרוא זאת: אני מלא במובן של 'הם בתוכי'. אין מקום מסוים בשמיים או בארץ שבו נמצא אלוהים. אני המציאות, אני הנשימה הקוסמית, יהוה זה הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות אל התהוותה המתמדת.  והנה הפתעה: גם אנחנו חלק משמיים וארץ! הכוח הזה לא נמצא רק באבנים, ובציפורים. הוא נמצא גם באנשים – בנו. לכן הדרך למצוא את יהוה היא להתחבר לאותו כוח האלוהי שנמצא בתוכנו. אך כשאני אומר "בתוכנו" הכוונה היא  לא במובן הפשטני פסיכולוגיסטי – המפרש זאת ככוח בתוך הפסיכולוגיה הנפרדת שלך.

הרבה אנשים אומרים "אלוהים זה משהו בתוכך", אבל הם רואים את האדם כאגו נפרד, ובתוכו יש רגש כזה שאתה קורא לו אלוהים. לא על זה אנחנו מדברים כאן!!

מה שאנחנו אומרים הוא שאתה, וכל תאיך, כל התודעה שלך, אתה בתוך אלוהים, אתה מוצף אלוהים, ספוג אלהים, הוא בתוכך ואתה בתוכו. היא בתוכך, ואת בתוכה. הכול מוצף בהצפה הגדולה של הנוכחות האלוהית, והאשליה שלנו היא שאנו תופסים את עצמנו כישויות נפרדות. אנו כטיפות באוקיאנוס שחושבות עצמן לישויות נפרדות. מולקולת מים שמסתובבת ואומרת אני… אני והצרות שלי! אך באמת אנחנו חלק בלתי נפרד מהאוקיאנוס הגדול והאין סופי של האחדות האלהית. במצבים מדיטטיביים ניתן לחוות את זה באופן ישיר.  דימוי  אחר שנותנים לתחושה הזו הוא של גלים באוקיאנוס. כאילו אנחנו גלים וכל גל רואה עצמו כישות נפרדת ומאד מוטרד מבעיותיו שלו, אבל האמת היא שמעולם לא היינו נפרדים מ האוקיאנוס הקוסמי של יהוה.

לכן באה הבשורה של משה אל העבריים ואמרה: שחררו עצמכם מכול חוק אחר. אתם לא עבדים לשום מערכת של חוקי אנוש. יש בתוככם את הכוח הגדול ביותר, ואם תעיזו לקרוא בשמו – אתם חופשיים!  לקרוא בשמו – הכוונה להתחבר אליו. אם קוראים בשם ולא מתחברים לאיכות הזו זה כמובן לא כלום. צריך לפתח את היכולת לקרוא בשם יהוה ולהתחבר לאמת העמוקה הזו, שהיא אמת מופשטת לחלוטין. זו היתה הבעיה  הקבועה של הדרך העברית הקדומה. זו לא דת, זו דרך חיים של אנשים חופשיים, והיא מושתתת על הכרה מופשטת לחלוטין. און זית, שאני מאד ממליץ לקרוא את הספר שלו, מביא ציטוטים של יוונים קדומים שהכירו את העבריים ומתיחסים משום כך גם ליהודים כ"עם ללא אלוהים". גם דוד אמר לגולית: "היום תדע שיש אלוהים בישראל". משמע שגולית לא האמין שיש אלוהים בישראל. למה אין אלוהים בישראל? כי מהתפיסה האלילית לא נראה ברור שיש לישראלים הקדומים אלוהים. כשאין לך אליל מסויים שאתה אומר "זה האלוהים שלי", אלא אתה מחובר לכוח קוסמי שאין לו צורה, והוא בכלל בתוכך ואתה בתוכו – הוא לא נתפס כאלוהים בעיני מי שרגילים לקונקרטיות אלילית.  גם ירמיהו הנביא שומר על האיכות הקדושה הזו של הכוח הישראלי הקדום. הוא אומר את הפסוק: "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ותור, וסיס שמרו את עת בואנה, ועמי (אבל עמי) לא ידעו את משפט יהוה. איכה תאמרו חכמים אנו ותורת יהוה איתנו…עט שקר סופרים… הבישו חכמים… הנה בדבר יהוה מאסו וחוכמת מה להם".

"בדברים הנועזים האלה דוחה ירמיה את כל השמחים על ספרי התורה וההלכה שבידיהם, הסבורים כי על כן דבר אדוני בידיהם, כי תורת הוויה איתם." – כותב און זית.

ירמיהו קובל על כך שאנשים כותבים ספרי תורה בשם הויה, אך אינם מחוברים לכוח האמיתי של יהוה. את הכוח האמתי של יהוה תוכל לדעת רק כשתדע אותו כמו החסידה. כמו שהחסידה יודעת. איך החסידה יודעת? זה הטבע שלה!

און זית: "ירמיה מדמה את משפט יהוה חסר הכללים לחוקים הטבועים בבעלי חיים שונים. בע"ח אלה נראים כשומרים בקפדנות על חוקים מקודשים למרות שאין הם כתובים, ואף אינם מנוסחים בשום מקום. ולמרות שאין גורם חיצוני להם המאלץ אותם להישמע לחוקים אלה, הם נשמעים ל"חוקים" אלה משום שהם טבועים בקרבם. הם פשוט נשמעים לצו ליבם". (העם הישראלי, עמוד 79)   

משפט יהוה של ירמיהו הוא צו ליבך העמוק ביותר. התחבר לטבע העמוק שלך כמו שהציפורים יודעות את טבען ועפות. אם האדם יהיה מחובר לטבעו הוא יהיה מחובר לאלוהי אמת, לכוח האלוהי האמיתי שבתוכו. אלא שהאדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגל גם לבחור להתנתק מאותו כח. הוא יכול לבחור גם לא להקשיב.

כבר ירמיהו הנביא, בסוף מלכות יהודה[3], מבכה על אותם אנשים שאומרים שהדרך להכרת אלהים כתובה בספרים שלהם, ואינם קוראים לאדם להתבוננות עמוקה אל תוך טבעו האמתי של האדם. ירמיה סובר שהם כותבים בעט שקר, ומחזיקים בספרים שהתורה בהם אינה אלא זיוף של האמת. עלינו לתהות אם במקרה הספרים הללו שעליהם הוא מדבר עברו במסורת הסופרים והחכמים עד אלינו כיום, ואנו מכירים אותם כספרים הקדושים של הדת?? בכל מקרה מה שחשוב לומר זה שמשפט יהוה שירמיה מכיר הוא שונה, ומה שוהא דומה לו זה לאופן בו הציפורים יודעות את דרך הנדידה ודרך התעופה שלהן. מתוך עצם טבען. והן כמובן מסמלות חופש תנועה (הוא לא בחר לדמות את דרך הקודש לצב, או לארנב, אלא לחסידה וסיס, לציפורים העפות במרחב ומבטאות חירות שהאדם שואף אליה).

4. אז מה זו "עבריות"?

מדרש רבה שואל למה נקרא אברהם בשם "אברהם העברי" ומביא לכך כמה הסברים אפשריים:  רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד. רבי נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרו- שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי.

יש כאן שלוש דעות למה מישהו נקרא עברי . במקרה הזה – אברהם העברי. דעה אחת אומרת – כי הוא מבני בניו של עבר – זה הסבר אתני. רבנן מציעים  – הסבר תרבותי. הוא מדבר עברית ובא מחבל ארץ שגרים בו העברים

אך רבי יהודה אומר את ההסבר המהותי – הוא נקרא עברי כי הוא מעבר. כי הוא חושב אחרת מכל העולם. כי הוא עבריין תודעתי. כי הוא שונה. "כל העולם מעבר אחד – והוא מעבר אחד". מי שמעיז לחשוב מחוץ לקופסא, מי שמעיז להביא קול אחר, שונה, נקרא עברי. החברה תופסת אותו אולי כעבריין, כי הוא אחר, הוא מעבר והוא עובר כל גבול.

חשוב להכיר את שלושת ההסברים האלה כי  גם בימינו הם תקפים. אחת הבעיות של "נביעה "היא שאנשים חושבים שאנחנו קוראים לה "אקדמיה עברית" מהסיבה האתנית. כאילו זו האקדמיה האתנית של העם הזה. או מסיבה תרבותית – כי לומדים טקסטים שנכתבו בעברית. כל הדברים האלה אכן טובים. טוב להיות מחובר לשורשים האתניים שלך ולסביבה ולשפה ולתרבות שלך. אך מבחינתנו, האקדמיה העברית של הרוח, היא האקדמיה העבריינית של הרוח. היא בעיקר האקדמיה שמציעה חיבור למה שמעבר, שמציעה לאדם להגיע לשורש נשמתו היחודית. לא להיות חלק מעדר, גם לא מהעדר היהודי. להיות עצמי, אותנטי, נובע ממקור החיות הפרטי של נשמתו. ומה שרואים כשנמצאים "מעבר" לעולם הפירוד זה את האחדות הגדולה של הקיום, את י-ה-ו-ה את נשמת החיים כולם, שמאפשרת חירות עמוקה, כפי שדברנו קודם בסוד שם הויה.

אין אמנם סתירה הכרחית בין הפירושים הללו, אך הם שונים. מי שמוגדר עברי לפי רבי יהודה, יכול להיות שלא יהיה מוגדר עברי לפי רבי נחמיה. יכול להיות מישהו מבני בניו של עבר למשל, שרבי נחמיה יגיד שהוא עברי כי הוא מוצא אתני עברי. אך הוא מרובע שלא מעיז להיות חופשי, ולכן רבי יהודה יגיד שהוא לא מעבר והוא לא עברי. מאידך יכול להיות אדם שבא מעם אחר ואינו מדבר עברית אבל רבי יהודה יגיד אתה עברי כי אתה "עבריין מחשבתי", כי אתה חושב מחוץ לקופסא, כי אתה קורא תגר על השיטה, ולכן גם אם אינך מדבר עברית ולא נולדת לאם עבריה בכל זאת אתה משלנו.

בנביעה כל מי שהוא "עבריין של הרוח" כי הוא מחובר לאחדות הגדולה שמעבר לפירוד – מוזמן.

הדרך העברית של משה הציעה חזון של חירות עמוקה לאדם. על ידי פיתוח הכרה בכך שאינו עבד המערכת, (כל מערכת. "פרעה" אינו אלא סמל. מלא פרעונים מסתובבים גם כיום) אלא מחובר באופן ישיר ובלתי אמצעי אל האחד הגדול. 

חזון משה אם כן הוא חזון של חירות עמוקה. הוא בא לעם עבדים ואמר להם  אתם יצורים חופשיים. ולכן אני לא בא להכניס אתכם לשעבוד אחר. בואו נבנה תרבות אחרת. תרבות שאין בה  מלך, שאין בה שלטון מרכזי, שיש בה השראה אלוהית. כפי שאכן היה בישראל עד ימי שאול. עד שבאו השבטים לשמואל הנביא ובקשו ממנו "שים עלינו מלך ככול הגויים". העם לא החזיק בסופו של דבר את החזון הגדול של משה.

משה אמר: "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם חיים כולכם היום". חי זה לא מי שמהלך על שתיים. חי זה מי שמחובר למקום הפנימי של נשמתו.  חי היום, עכשיו, לפי כמה שיהוה זורח בתוכו. ואם לא, אז הוא רק בגדר מת מהלך על שתיים.

יש סיפור, שמקורו כנראה סופי, אך בעיני מקורו יהוה:  איש הגיע לעיירה מסוימת. והכניסה היתה דרך בית הקברות. הוא הולך ורואה שעל המצבות כתוב: משה חי שנתיים, רבקה חיה שלוש שנים, יצחק ארבע שנים. חושב  לעצמו: בטח היתה פה מגיפה. הוא מגיע לעיר ושואל: מה קרה? הייתה אצלכם איזו מגיפה? אמרו לו: לא… בעיירה שלנו יש מנהג מקומי, שכל אחד נושא בכיסו פנקס.  בסוף כל יום כל אחד כותב בפנקס כמה זמן במהלך היום הזה הייתי באמת חי. (נסו היום לפני השינה לכתוב כמה זמן הייתי חי..). ואז  כל אחד כותב : שלוש דקות היום, שעתיים אתמול. וכשהאדם נפטר מסכמים את הכול. וגם אם נפטר בגיל שמונים כביכול כתבו על המצבה שלוש שנים. כי בכל שאר השנים הוא היה מת. זו משמעות "ואתם הדבקים בהויה..,חיים כולכם היום".

שאלה: איזה ספרים מתעדים את העבריות הזו שקדמה ליהדות?

תשובה: אין הרבה ספרים או מקורות כאלו. מהסיבה הפשוטה שהיהדות מהרגע שנוצרה כדת, לקחה את הדמויותהמרכזיות של העבריות ואפילו את שם האלוהים, ובנתה מכל זה תרבות שונה לחלוטין המבוססת על אותם יסודות. היא ערכה את הכתבים העתיקים והשאירה כמעט רק את מה שהתאים לה. און זית ואחרים עורכים בעצם סוג של "ארכיאולוגיה טקסטואלית", כדי לחשוף את התרבות שהיתה לפני התרבות שהשתמשה בטקסטים  הללו שימוש שניוני. לכן און זית הוא מקור עיקרי, אף כי כאמור – אני לא בהכרח חושב שכל מה שהוא מציע זו אמת לאמיתה, אבל כל מה שהוא מציע זו הצעה טובה לחשיבה אחרת. מקור אקדמי נוסף , הוא ספרו של פרופסור ישראל קנוהל. ישראל קנוהל הוא פרופ' למקרא מהאוניברסיטה העברית. הוא בא מבית דתי במקור. פרופ' קנוהל כתב מספר ספרים. חלקם לדעתי קריאת חובה לתלמידי נביעה! אחד מהם, קטן וקל לקריאה, יצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ומשרד הביטחון: "ריבוי פנים באמונת הייחוד".

עוד ספר שהוציא קנוהל לאחרונה נקרא: "מאין באנו". שם נשאלת השאלה האתנית דווקא. מי אנחנו, העם העברי? הוא מגיע למסקנה מעניינת שעם ישראל התקבץ מקבוצות אתניות שונות, שחלקן כנעניות חלקן הגיעו ממצריים וחלקן הגיעו ממסופוטמיה.

ספר נוסף שיצא לאחרונה הוא מחקר חוץ-אקדמה מעניין שנקרא "מהפכת הנחושת". ספרו של נסים אמזלג. קראתי קטעים ממנו. הייחוד בספר שהוא לא חקר את התנ"ך אלא דווקא מבוסס על חקר מקורות ארכיאולוגיים חיצוניים שמנסה להבין מהם מקורותיה של האמונה ביהוה ומה משמעותה. כאמור: לא צריך לקבל גם את דבריו כ"תורה מסיני"… אבל זה מרחיב את הדעת, ומעלה סימני שאלה מאד טובים.

5. החיבור למה שמעבר, בשפת התודעה הקבלית:

אני רוצה להעמיק רגע במשמעות החיבור למה שמעבר.

הפסוק אומר "ואתם הדבקים בהוויה חיים כולכם היום".

החיבור המדובר הוא חיבור של דבקות למה שמעבר לזמן ולמקום גם יחד. אנו שבויים בקונספציה של זמן ומרחב, וזה שימושי, אך צריך להבין שזו קונספציה בלבד. התודעה שלנו מתפקדת היטב כשהיא מייצרת את תודעת הזמן והמרחב. אך זו לא "המציאות", זו קונספציה של המינד. מה שנקרא "עולם": עולם מלשון העלם. העולם הוא העלם של האמת העמוקה יותר, שנמצאת מעבר ל"עולם". עולם בעברית זה שילוב של זמן ומרחב. כמו המושג: "לעולם ועד" או "מעולם ועד עולם" שהכוונה לנצח בממד הזמן. בעברית הזמן והמרחב קשורים זה בזה. אלו לא שני דברים שונים, אלא שתי צורות שבהם התודעה שלנו מסדרת את מה שאנו מכנים "עולם" – על ידי יצירת קונספט תפיסתי של זמן ומרחב.

אבל "מה שמעבר" לעולם הוא האחדות הגדולה, האוקיאנית, של ההויה. הדרך העברית מחוברת לשם. בקבלה זה נקרא עולם האצילות (בסוד היוד של שם יהוה) וזה נפתח כמו שאלומת אור נפתחת על ידי פריזמה. איך זה פועל בנו כשאנו מחוברים? ככה:

ברובד של עולם הבריאה  – אנו מקבלים תודעה רחבה. מודעות  consciousness, awareness – ה של שם יהוה.

ברובד של עולם היצירה (בסוד האות ו של שם השם)- החיבור הזה יוצר לב פתוח. לא לב מתגונן ושמור בשריון. כשאתה מחובר ליהוה אתה אמיץ – במובן שהלב שלך יכול להיות לב פתוח.

ברובד של עולם העשייה (בסוד האות ה האחרונה בשם השם), כשאתה מחובר לאור הזה של האצילות יש לך את הכוח לעשות מעשים שמביאים ריפוי ותיקון לעולם. Loving action .

כשאתה לא מחובר בדבקות ליהוה – אין לך אומץ. אתה פחדן. אתה חושש מה יקרה לך. אבל כשאתה מחובר לאחד הגדול אתה נהיה אמיץ כי אתה יודע שמה כבר יכול לקרות לך? מה שמושפע ממאורעות העולם הזה זה רק מה שתחת הנהגת העולם הזה, עולם התופעות. אבל אתה מכיר בתוך עצמך משהו שאיננו חלק מהמשחק, משהו שמכיר את המשחק, אפילו אוהב אותו, אבל לא יכול להיות מושפע ממנו. זה מי שמשחק את המשחק, ולו שום דבר לא יכול לקרות באמת. מתוך כך בא האומץ ללכת עם לב פתוח, לחשוב אחרת ולעשות אחרת! ואלו דברים שחשובים בדרך העברית.

 6. אז במה שונה הדרך העברית מהיהדות?

כאשר נוצרה היהדות, והיא נוצרה בזמן מסוים, שבמהלך השיעורים הללו אנחנו נתארך אותו, מתחיל תהליך של שינוי תרבותי שעם ישראל עובר על ידי המנהיגות שלו, שיוצרת  במודע, אט אט, את התרבות הרוחנית שאנו קוראים לה היום "יהדות". לוקח לתרבות החדשה הזו כשמונה מאות שנים ויותר עד שבסביבות המאה השניה והשלישית לספירה היא מתגבשת והופכת להיות התרבות השלטת והמוכרת כ"יהדות". אך התרבות הזו עשתה שלושה שינויים גדולים ביחס לתרבות העברית שקדמה לה, ואנחנו רוצים לשחרר את עצמנו מאותם שינויים ובמובן זה לחזור ולהתחבר למקור העברי:

ביחס לטבע: התרבות של היהדות הרבנית באופן מודע עשתה תהליך של ניתוק מהמימד הרוחני של הטבע. זה נבע מחשש לעבודת אלילים. כשאת מחוברת למימד הרוחני של הטבע ופוגשת עץ ואומרת: "וואו, איזה עוצמה יש לך! כמה אתה נפלא!" היהדות חוששת שתתחילי לעבוד אותו. המשנה אומרת: "כל ההולך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו" (פרקי אבות). חכמים רצו להתחבר לתורה הכתובה. לא לתורה שבטבע. כוונתם היתה תתחבר לאלוהים דרך הטקסט –  ולא דרך הטבע.

את התהליך ההפוך שאנו עושים עכשיו התחילו כבר המקובלים לפנינו, והעמיקו אותו החסידים. בכל מה שאנחנו אומרים אנחנו לא באים מאפס, אלא בוחרים להדגיש ולהעצים כיוונים שכבר היו במסורת הענפה של התרבות העברית, אלא שהם צריכים חיזוק והדגשה כדי שיתפסו באמת מקום משמעותי.  לכן אמרו המקובלים ש"הטבע" בגימטרייה = "אלוהים". אבל היתה זו רק ההתחלה. אנחנו לומדים שאפשר להכיר ברוח הטבע, בלי להשתעבד לה. אפשר בהחלט לעבוד עם הטבע ולא לעבוד את הטבע. ומי שנמצא במסלול שמאניזם עברי ילמד את הדברים היטב.

מימד הנשיות - היהדות הרבנית יצרה תהליך של הדחקה של הנשיות. לא של נשים. ליהדות אין כלום נגד נשים שמדחיקות את נשיותן. לנשים שמדחיקות נשיותן שרים "אשת חיל מי ימצא" בכל ערב שבת. "אשה צדקנית מחכה לבעלה שיחזור מבית המדרש ושכר הרבה תקבל"… אך נשים שמבטאות נשיותן הן מסוכנות, הן ליליות, הן זונות, הן פרוצות. ובשלב מסוים בהיסטוריה שלנו, שלא כל כך מספרים עליו, היה גם ציד מכשפות, שנערך על ידי גדול הרבנים בתקופה ההלניסטית  שמעון בן שטח, שתלה שבעים מכשפות באשקלון. הוא היה אחיה של שלומציון המלכה שהיתה אשתו של המלך ינאי בסוף תקופת החשמונאים. התלמוד מספר בגאווה גדולה על כך ששמעון בן שטח מצא שבעים מכשפות במערה באשקלון , תפס אותן עם התלמידים שלו ותלה אותן[4].

שמעון בן שטח הוא אחד מדמויות המפתח ביצירת התרבות הרבנית. הוא היה ראש בית הדין בתקופה ששאר החכמים נכחדו, כי ינאי המלך  רצח אותם. שמעון בן שטח היה אחיה של אשתו אז הוא לא רצח אותו. שמעון בן שטח הוא אחד האחראים למה שאנו מכירים היום כ"יהדות". הוא גם אחראי דרך אגב לחוק חינוך חובה לילדים.

על כל פנים – התרבות היהודית יצרה הדחקה של הנשיות, ולא רק של נשים.

בתרבות העברית המתחדשת אנו רוצים להביא לכך תיקון ולעשות מקום לנשיות ולנשים גם יחד. גם כאן היה זה  הזוהר שהתחיל בתהליך השבת הנשיות לתמונה האלהית  כבר במאה השלוש עשרה. גם החסידות עשתה הרבה בכיוון, והשבתאות עשתה גם היא הרבה. אצל המקובלים היה שבח גדול לנשיות עצמה,  אבל בלי נשים…  אצל השבתאים לעומת זאת היתה פריחה מסויימת גם לנשים. שבתאי צבי, שחי במאה השבע עשרה,  היה הראשון שאמר לנשים: עד היום הייתן משועבדות תחת בעליכם, ואני קורא לכך סוף. הוא ראה עצמו כמשיח, ואמר אני באתי לבטל גזירה זו. נבואת נשים ברחובות איזמיר היתה גם היא תופעה נפוצה בתקופה השבתאית.  .  שבתאי צבי אמר שנגמר הדיכוי. אבל הוא  היה "יותר מידי" עבור העולם היהודי של תקופתו. עוד נדבר על כך בהמשך.

הרצון שלנו , וכפי שאמרתי אנו לא מתחילים עם זה, רק מדגישים דברים שהיו קודם, זה לעזור לנשיות להגיע מחדש לחיינו. זו מהפיכה משמעותית לנשים ולגברים כאחד. כדי להיות גבר שמסוגל להכיל נשיות גם אצל עצמו וגם אצל זוגתו צריך לעבור תהליך התפתחותי עמוק. זה לא פשוט להכיל את הנשיות ולא לדכא אותה. יש לנו כל כך הרבה כלים לדכא אותה ולגרום לה להעלם מהשטח שזה מאד מפתה לעשות כך כשהיא מאתגרת אותנו… ואני מדבר על נשים ועל גברים כאחד. נשים לוקחות גם הן חלק נכבד בדיכוי הנשיות. הן עושות זאת לעצמן ולבנותיהן ולתלמידותיהן – כשליחות נאמנות של התרבות הפטריארכלית. כיום אנחנו רוצים לדעת להביא אותה מחדש באופן נכון למרחב הפנימי של נפשנו וגם למרחב הציבורי. לתת לה מקום של כבוד, כיאה לה, להקשיב רוב קשב מה קולה של הנשיות אומר. כולנו צרכים לעבור לשם כך תהליכים, ואני מברך אותנו שנדע לעשות זאת. מי שילמד במסלול לאהבה ומיניות מקודשת יעמיק בדברים הללו הרבה. וגם במסלול למקובלים חדשים תנתן על כך הדעת בהרחבה, תוך ניסיון לחדש קבלה נשית משלימה.

המימד השלישי זה היחס לאומות העולם ("הגויים").

היהדות יצרה תהליך של הפרדה מהגויים, שכרוך בקומפלקס של רגשי התנשאות ורגשי נחיתות. בעקבות טראומות שעברה נוצרה בתוך היהדות פארנויה. אנחנו רוצים לברך את עצמנו שנשוב מחדש לחיק המשפחה הגדולה שלנו – שזו משפחת בני האדם, והחיות, והצמחים. פשוט לחזור לבריאות הטבעית שלנו. לא על ידי הכחשת התרבות שלנו, אלא על ידי חיבור לאותם שורשים בתרבות שלנו שהם מספיק חזקים, כך שאינם מפוחדים, ואינם נזקקים לא להתנשאות ולא לנחיתות. לא צריך להסתכל על אומות אחרות לא בהערצה ("וואו.. בודהיזם..שאמאניזם…") וגם לא בהתנשאות ("הגויים הללו עובדים עבודה זרה, ורק לנו יש נשמה אלהית. להם אין) עלינו להיות חופשיים מכל ההבלים הללו. לפגוש את אומות העולם במקום של אחים ואחיות. לנו יש מתנות להביא וגם להם יש מתנות להביא. אצלנו יש הבלים, וגם אצלם… האנושות כיום נמצאת במשבר. וכשהספינה תטבע כולנו נטבע איתה. כולנו צרכים להביא רפואה ומזור לעולם כיום, ורק יחד נוכל לעשות זאת. כמו שרבי זלמן אומר באנגלית: "The only way to get it together – is together"

—- 

7. ערכי היסוד של נביעה:

לסיום, אני רוצה לגעת בכמה ערכים שהם לדעתי "ערכי יסוד" של נביעה – ועל פי מיטב הבנתי נובעים ישירות מתוך מהפכת משה:

1. שוויון הזדמנויות לכל אדם, ללא הבדלי גזע, מגדר, או העדפה מינית. תוך הכרה בייחוד של כל אדם, כל מין, וכל עם. כולם שווים – זה לא אומר שכולם אחידים. לכל אחד המתנה שלו. לגברים יש מתנה שונה מלנשים. להומואים יש מתנה מיוחדת, לטרנסג’נדרים. לשעירים ולקרחים… לגבוהים ולנמוכים…. אנו מכירים בייחודיות של כל אחד. כל מתנה שכל אחד מביא מבורכת. ויחד עם זה שוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא.
2. מחויבות אקולוגית להבראת כדור הארץ.  מאי שימוש בכלים חד פעמיים בכינוסים שלנו, ועד לפיתוח חשיבה גדולה של איך עושים דברים אחרת ברמה הגלובלית.
3. חופש הבחירה של האדם הוא ערך מקודש. לכן התנגדות מוחלטת לניצול כוח ומעמד באופן שמצמצם את חופש הבחירה של הפרט. זה אומר גם כאן, בתוך נביעה. יש לנו כאן מערכות יחסים של מעסיקים ומועסקים, של מורים ותלמידים. עלינו לתת את הדעת על כך ולשים לב למצבים בהם עלול להיות ניצול בלתי ראוי של מעמד או כח. מתי זה קורה באופן לא נכון? כאשר חופש הבחירה של הפרט נפגע כתוצאה מסמכותו של האחר. עלינו תמיד לאפשר חופש בחירה, ולהיות ערים אם מתרחשים דברים שנוגדים את הערך הזה של החופש האנושי הבסיסי כל כך לבחור מה טוב לי ומה נכון לי לעשות.

1. שאיפה לשלום עולמי, אי אלימות ותיקון עולם..  החזרה לחיק אומות העולם, זה לא כדי להיות "כמו הגויים".  אלא כדי להגיד  כדור הארץ זקוק לשלום נואשות, אנו זקוקים למצב שבו יהיה שלום ונוכל לעסוק בדברים טובים יותר – כמו פיתוח הפוטנציאל האנושי. לא יאומן איזה בזבוז אדיר של משאבי חיים קיים כשאנו עסוקים בהישרדות, במלחמה של אחד כנגד השני ולא בפיתוח הפוטנציאל האנושי. כמה תקציב,  גם במובן של כסף וגם של במובן של כישרון אנושי ישתחרר כשנצא מן המערבולת הזו. אין לאף אחד מושג איזה אופקים יפתחו בפני המין האנושי כשנתחיל לראות עצמנו כישות גלובלית אחת בעלת פנים רבותאצל כל אחד מאתנו יש תקציב אנרגטי מושקע ב"תקציב הביטחון", וצריך להוריד קצת את "תקציב הביטחון" ולתת יותר משאבים פנימיים וחיצוניים לטובת חינוך וחניכת הרוח.

נביעה היא חלק מ רשת גדולה יותר, שפועלת בכוון של שלום עולמי, יחד עם קהילת תמרה בפורטוגל, יחד עם פרוייקט שלום ישראלי-פלסטיני שנקרא ECOME, יחד עם מרכז מיוחד בשוויץ שנקרא "שוויבן-אלפס", יחד עם קהילה שהולכת בדרך האינדיאנית ברשותו של ארקן, Medicine man שהיום לפני כמה שעות, קם בבוקר בניו מקסיקו  והלך לקיווה (מקום קדוש של אינדיאנים) עם הפייפ, כדי  להתפלל בשביל נביעה. אנו חלק מרשת שיש בה בודהיסטים, ואינדיאנים ואנשים שפעילים ליצירת שלום עולמי. אנו פועלים כרשת.

1. תמיכה בקהילתיות ועזרה הדדית -   אנו לא מייסדים כאן קהילה. נביעה הוא מקום לימוד.  ויחד עם זה מה לומדים? חלק ממה שלומדים זה שטוב לחיות בקהילה. בצורות שונות של קהילה. האדם אינו יצור בודד. "לא טוב היות האם לבדו". האדם חי בשבטים, בקבוצות, אדם זקוק לתמיכה, חיבוק, עזרה. אמהות זקוקות לעוד אמהות לידם כדי לגדל ילדים. אבות זקוקים לעוד אבות לידם כדי לגדל ילדים…. זה טבע האדם. אנו זקוקים לחברים, לבד קשה לנו. אני מקווה שבתוך נביעה ייווצרו כל מיני קבוצות של תמיכה וקהילתיות כך שאף אחד לא יהיה בודד, לא בצרות ולא בשמחות של החיים. מקווה שאלו דברים שיתפתחו כאן.

6.      תקשורת תקשורת תקשורת – "חיים ומוות ביד הלשון",   אמרו חז"ל.  תשומת לב מתמדת לעידוד תקשורת מקרבת בכל פעילות של נביעה. אנו יכולים להשתמש בשפה כדי  לקטול, "לרדת" , כדילעקוץ , לתקוע מדקרות בלב אחד של השני, או כדי לעודד, לשמוע, להקשיב, לאפשר למישהו  אחר להגיד משהו גם כשלא נעים לי. לאפשר תקשורת שתומכת בריפוי. בעיני שיטות כמו NVC non violent communication –  - הן כלי חובה בכל בית. על עצמי אני יכול לומר, שהגם שאינני אדם אלים, רק כשלמדתי NVC נוכחתי כמה לא הייתי מודע שהשפה שגדלתי איתה היא שפה אלימה. כיצד אני מגיב כשלא נעים לי. או לא מגיב, שותק כנקמה. שפה בגימטרייה שכינה, אמרו המקובלים. אם יש לנו שפה נכונה שיש בה שלום – שכינה יכולה לשרות בינינו.

לכן, שלחתי כל אחד מתלמידי שבקשו הכוונה ללמוד תקשורת לא אלימה. וזה מדובר גם כלפי עצמך! אנו תוקעים לעצמנו משפטים של אלימות פנימית מדכאת, ואין מצב להתחבר לאלוהים בתוכך כשאתה אלים כלפי עצמך. כשאתה לא אוהב את עצמך – איך תאהב את אלהים דרך הפריזמה של נפשך? שפה צריכה לעודד חיים.

אם למישהו מכם יש השגות ביחס לעקרונות הבסיס הללו  –אשמח אם תכתבו לי.

בעיני עקרונות בסיסיים  אלה נובעים מחזון משה של חופש אמיתי וההכרה שלכל אחד מאיתנו יש כוח אלוהי שיכול לזרוח.

מבחינתי זה הזרע שאנו זורעים, ואני מקווה שיצמח ממנו עץ חיים. זהו זרע של חופש מחשבתי, של היכולת להיות באי ידיעה מבורכת של "אהיה אשר אהיה", להתחבר ליסוד ההויה ולפעול מתוכו באומץ לב פתוח. נעמיק זאת בשיעורים הבאים.

עם זה נצא לדרך, ומתוך המקומות האלה אני מברך את כולנו שינבעו מים חיים.

***

כשמשה אסף את  שבעים הזקנים להשרות עליהם את רוח הנבואה, מסופר ששני צעירים התנבאו באופן ספונטאני במחנה (אלדד ומידד,. היה שמם כי כל אחד מהם ינק מדד אחר של שדי). פרצה בהם נבואה ספונטאנית. ואז בא יהושע אל משה ואומר לו :"אדוני משה, כלאם!" בגישה של "צריך סדר ומשטר- לא כל אחד מתנבא פה מתי שהוא רוצה… "

ותגובתו הנפלאה של משה היא: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יהוה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יהוה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט)

זו הברכה הגדולה של משה. וגם אני מברך את עצמנו שנזכה שנבואה, באופן האמיתי שלה לזמן שלנו, תשרה גם פה-  אמן!

אל תצומו בתשעה באב. תנו לחם לרעבים (או סתם למישהו אחר בסביבה)

לא – לא אני אמרתי את זה ראשון.
אמר את זה ישעיהו הנביא.
ישעיהו שראה כבר אז אנשים "דתיים" צמים ומתפללים, אבל עושקים זה את זה, או לפחות מתעלמים מהעוני ומהעוול החברתי שסביבם, כתב דברים מדהימים (פרק נ"ח).

בשם יהוה אלהי העברים הוא תמה תמיהות גדולות על התפיסה הדתית הרגילה (שלא השתנתה מאז ועד היום):

"ושלח רצוצים חופשים"

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?
יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?
הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?
הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה???

כלומר: מה קרה לכם אתם? וכי אני – הויה – רוצה שתרעיבו את עצמכם ותלבשו שק? מי צריך את זה ולשם מה זה טוב? תוהה ישעיהו. ואז הוא עונה על השאלות של עצמו, ומסביר מה הוא "יום צום" אמיתי:

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ:
פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע
הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה
וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים
וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

ככה עושים יום צום. נותנים לחם למי שערב. מפסיקים את קשרי הרשע, מפרקים את קשרי ההון והשלטון ("התר אגודות מוטה")… זה עושה טוב בשמיים ובארץ ומביא חיוך על פני מלאכים ובני אדם.

ישעיהו הנביא ממשיך ומספר על החיוך הרחב הזה:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ
וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח
וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהֹוָה יַאַסְפֶךָ.
אָז תִּקְרָא וַיהֹוָה יַעֲנֶה
תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי
אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה
שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ
וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ
וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ
וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

אז מה עושים בתשעה באב? צמים? למה?
יש רעיונות הרבה יותר טובים מלצום!

כמו למשל: בתשעה באב אף פעם לא לאכול לבד. תמיד למצוא מישהו אחר (עני או לא… כולנו נזקקים כיום…) ולחלוק איתו את מה שאני רוצה לספק לעצמי. אם אני רוצה קפה – לחפש למי עוד אני יכול לקנות קפה. אם אני רעב לסנדוויץ' לחפש למי בשדרה אני יכול לקנות סדנוויץ' גם, ונאכל ביחד.

זה יכול להיות יופי של יום! יום של קירוב לבבות אמתי. יום של אהבת חינם.

אז אל תקראו קינות בתשעה באב הזה
ואל תצומו
אל תגידו "יום יבוא" – הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
הריעו לשלום,
ולאהבה,
ולאכפתיות בין אדם לחברו.

(אוהד אזרחי. קייץ 2011)

ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.

נפתחה ההרשמה לשנת הלימודים הראשונה בנביעה האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית,
נביעה, שעל הקמתה אנחנו עובדים בשמחה והתרגשות כבר חודשים רבים.

בנביעה ילמדו אנשים מופלאים כמו שמואל שאול, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי, תומר פרסיקו, מיכל מעיין דון, אדוה לוי גושן, מיכל טליה, אמה שם-בה איילון, אייל בן דב, עומר פלג, ירון סנצ'ו גושן, ד"ר מריאנה רוח מדבר, רן רונן, ד"ר אלחנן שילה, השופט שלמה שוהם, וגם דון ואנכי נלמד שם כמובן לא מעט, ועוד הרבה אנשים נפלאים וטובים – איש איש בתחומו הוא. (את רשימת המורים אפשר לראות כאן)

לנביעה יש ארבעה שערים גדולים אל הרוח: שער עיוני, שער היצירה, שער האהבה ושער הטבע.

כל מסלולי הלימוד של נביעה (שישה במספר, המציעים הסמכות מקצועיות) יעברו בצורות שונות בכל אחד מהשערים הללו.

ויש קורסים מרתקים, שאפשר גם לקחת אותם מחוץ למסלול – לכו לאתר וראו בעצמכם!

www.neviah.co.il

ההרשמה נפתחה

התקשרו עכשיו ל: 073-7202-221

תשאירו פרטים ויחזרו אליכם אנשים שלנו
שידעו לענות על שאלות, לעזור לכם לבחור
ולספר לכם על מפגשי הכרות קרובים

ערב ההכרות הראשון 24 לאוגוסט

בע"ה ט' כסלו, תשנ"ט. 1999

"הנה אשמיע לך מילים מטורפות, אתה הקשב להן הקשבה מטורפת" - צ'ואנג-טסה

נקודות אמונה

אני משרטט כאן מספר נקודות בקיצור, שמובילות מן הנקודה הכי אישית של הזהות והאמונה הראשונית שלי, ועד ליחסי אל ההלכה היהודית הנהוגה כיום, ואל מקומי בתוך המכלול היהודי.

אוהד אזרחי

1. מעגלי זהות: לפני הכל, מוצא אני את עצמי כאדם, שנולד לתוך העולם הזה ומחפש את דרכו, כשאר כל בני ובנות האדם על פני כדור הארץ. ככזה, מכיר אני בעצמי גם את העובדה, שלא די לי בדברים אותם מציע לפני העולם החומרי, ונפשי מבקשת לה קשר גם עם משהו נוסף, שנמצא מעבר לכל. עובדה נתונה זו יוצרת לי מעגל זהות בדרגה שניה, כחבר למבקשי האמונה מסוג זה בכל מקום שהם. גדלתי על ברכי השפה העברית ושפת התודעה היהודית, שהפכו עבורי לדרכי החשיבה והביטוי הכנות ביותר. לכן לאותו נשגב שנפשי חפצה בקרבתו אקרא הוי"ה אלהי ישראל, ואת הדרך להליכה האמונית אבקש למצוא וליצור בתורת ישראל. זהו מעגל זהות בדרגה שלישית, המעגל היהודי.
2. אותו שאני מאמין בו, ישנו ואיננו כאחד, בכל משמעות הדבר. כפי שכתבו המקובלים[1] כי באין-סוף יש כח של התפשטות עד אין סוף, והוא הווייתו האין סופית הכוללת כל, ויש גם כח הגבול שבאין-סוף, שהוא הכח להתאיינות אין סופית, עד לאי-היותו המוחלטת. האמירות "יש אלהים" או "אין אלהים" נכונות על כן באותה מידה. שתיהן לוקחות חלק בשלם, שלמעלה ממושגי המציאות.
3. החילונות במיטבה, שהופיעה בעולם כחלק מתהליכי המודרניזציה, הכוללים את עליית מושג האדם כאינדבידואל, מהווה בעיני שלב חשוב בפיתוח האמונה הטהורה[2]. על כן כל התהליכים המתפתחים באופן ספונטני בעולם המודרני נתפסים בנפשי כבעלי ערך אמוני, ואני מבקש להאזין להם קשב רב.
4. יושר פנימי הוא בעיני אמת המידה היחידה בה יכול אדם למדוד את עצמו, ולשקול לפיה את דרכו בחיים. לכן, את התורה אינני יכול לקבל כמאגר של דוגמות דתיות, אלא ככלי המסייע בחיפוש כנה של הדרך, והתווייתה בשפה היהודית. תורה מלשון לתור – לחפש[3].
5. אחד מפירות המודרנה הוא הנכונות לביצוע מחקר הבלתי משוחד, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אינני חסיד שוטה של המחקר, אבל לאחר כל ההסתיגויות והערבון המוגבל, חקירה זו מקובלת עלי ככלי הטוב ביותר הקיים בידינו לבירור המציאות. את סיפורי התורה המתארים מציאויות (בריאת העולם, מתן תורה בסיני וכדומה), אני מבין בעיקר במושגים מיתיים-קבליים-נפשיים[4]. אלו הם המישורים המשמעותיים ביותר. אם היה לדברים קיום במציאות הריאלית או לא – אין לכך חשיבות רבה בעיני.
6. סדרי השלטון השתנו בעת החדשה ללא הכר. הדמוקרטיה מחליפה את המלוכה, והפער שהיה קיים בין השליט לנתיניו כמעט ונמחק כליל. עם שינוי הדפוסים בהם מבינה האנושות את משמעות השלטון הראוי, נשתנתה גם משמעותה של הסמכות השלטונית. למרות שבמישור המיתוס הקולקטיבי עדיין יש משמעות לדימויי מלוכה וריכוזיות, בכל זאת ברמה האקזיסטנציאלית אלהים שמתנהג היום כמלך אינו יכול להיות ממש מכובד בעיני. חז"ל ראו את סדרי השלטון של מטה כמשקפים את סדרי מערכות העולם האלהי – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע"[5]. דומני על כן שהיהדות צריכה לעכל לתוכה מבנה אחר של תפיסת יחסי אדם ואלהיו (משמעותי ביותר להלכות תפילה, המבוססות כולן על דרך ה"עמידה לפני המלך"), מבנה הכולל תובנה פתוחה יותר של מערכות הסמכות ההלכתית.
7. ההיסטוריה של התפתחות ההלכה מכילה אופציות רבות מאד, שנהגו בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים בעם ישראל, ביחס לכל נקודה ונקודה בקיום היהודי. רק הוגן הוא הדבר שאפשרויות אלו תפתחנה פני הציבור, כדרכים אפשריות לקיום יהודי דתי אותנטי. רק לשם דוגמה: הידעת ש: בימי התנ"ך לא היתה תפילה מנוסחת ומאורגנת, ואף בימי חז"ל לא היה לתפילה דפוס קשוח מבחינה מילולית כמו היום? שבימי חז"ל היו חכמים שאכלו עוף עם חלב, והורו כך להלכה? שההפסקה בת שש השעות בין בשר (בקר) לחלב אינה דעה יחידה? שרק מפאת המנהג פורשים בני זוג זו מזה לתקופה של 12 יום בעת הנידה, בעוד שהתורה מחייבת בדרך כלל רק 7 ימים? שאיסורי נגינה ושחיה בשבת אינן אלא גזרות (שמא יתקן כלי, ושמא יבנה סירה), שכבר תמהו חלק מן הפוסקים הראשונים על מידת הרלבנטיות שלהן לזמנם? רוב לומדי התורה יענו על שאלון מקרי זה בחיוב, ורוב אלו שאינם בוגרי ישיבות יענו בשלילה. הלואי ומישהו היה מחבר כיום שולחן-ערוך חדש, בו ערוכות כל המנות כמו במזנון של הגשה עצמית, עם בחירה מגוונת ביותר, כפי שיכולה להציע יהדות בת שלושת אלפי שנים, על בסיס המסורת הלמדנית ובסיס המחקר האקדמי של התפתחות ההלכה.
8. גם לאחר פתיחת כל האפשרויות ההלכתיות, ברור הוא שישנם תחומים שבהם מתקיימת התנגשות בין ההנחיה התורנית, וההכרה האנושית העמוקה של מה שבאמת ראוי להיות. התנגשויות אלו עלולות להתקיים בכל מה שנוגע למקומם של ממזרים בחברה; למקומה ההלכתי של האישה כשוות זכויות באמת (בעניני עדות וסמכות משפטית, ובעניני אישות); ביחס לערך חייו של מי שאינו שייך לשבט היהודי, ועוד. אני תקווה שמפעל הלכתי אמיץ ואמיתי, יוכל לישם מנגנונים הלכתיים אורגניים כדי להביא לנקודה בה ההלכה תשקף את "הטוב" לפי מיטב השיפוט של בני הדור, אך דומני שלא נִמָלט מלעמוד בסופו של דבר בפני נקודות שלא תהיה לנו ברירה אלא לומר שהכרתנו אינה תואמת את הנחות היסוד של התורה. למרות שכפיפת קומה אוטומטית בפני הכתוב פסולה בעיני, כי אינה מאפשרת לאדם חיפוש אמיתי, הרי שגם פריצת הגבולות באופן אוטומטי עלולה לחטוא בחטא ההיבריס, שאינו לוקח בחשבון את מוגבלותו של האדם ואת מידת הענווה הראויה. בנקודות אלו ראוי לנו למצות את המתח הפרדוקסלי, ורק מתוכו לפעול, ללא חוקים ידועים מראש של פתרון כזה או אחר.
9. לעיתים הקשב לנקודה הפנימית שבאדם מחיב אותו לנהוג בניגוד לקודים ההלכתיים או החברתיים המוכרים לו. בנקודות סערה אלו אני רואה חשיבות במיצוי ובהעצמת הסתירה מבחינה נפשית, כאשר מתוך כך תנבע הפעולה הנכונה – אם כפריצת מסגרת ההלכה או כפריצת מסגרת האני. דרך זו למדתי מן הספר מי השלוח ואני מאמצה בכל לב.
10. את האלהות ניתן למצוא בכל הדברים שבעולם, ובכל תכונות ותפניות הנפש האנושית. על כן אין תחום מחיי האדם שאינו קשור לעבודה הרוחנית. אין תחום פסול. השאלה נעוצה במינון, שיכול להיות מאד אישי, ומאד משתנה מאדם לאדם ומעת לעת, ובאיכות הנפשית שמתוכה נעשים הדברים. הארוטיקה, לשם דוגמה, שהיתה קיימת להערכתי באופן די בריא בימי בית ראשון, נדחקה לקרן זוית בהויה היהודית, עד שכיום הפכה לתסביך נפשי של ממש (שעומד באופן מגוחך מאחורי החלטות רבות, בקנה מידה היסטורי, שהחליטו מנהיגי היהדות הדתית). ראוי לה לארוטיקה לשוב אל הקודש, וראוי לה לקדושה שתתבסם מחדש מן העִזוז הארוטי. תסביכים נושנים אינם נפתרים בקלות, אך מאידך אין זה נכון לקדשם ולהנציחם. קדושה היא פרי הִלולים התלוי באיכות התהליך שצימח אותו. הדברים המוסכמים כמקודשים עלולים להפוך לבנליים וריקים כשהאדם לא מביא לתהליך היווצרותם את פנימיותו הקשובה והרכה, ומאידך מעשים שנתפסים כבלתי ראויים עשויים להתקדש ולקרב את האדם לעצמו ולאלהיו, במידה והם נעשים מתוך ענוה, פתיחות, קשב ואהבה.

* הדברים נכתבו בשנת 1999 לקראת שיחה עם התלמידים והצוות של ישיבת שיח יצחק, בית וגן, ירושלים. לאחר השיחה הזו עזבתי את עולם הישיבות.

[2] "אמונה טהורה מתוך כפירה אפשרית" מידות הראי"ה.

[3] רבי אברהם אבולעפיה.

[4] גישה דומה ניתן למצוא באגרות הראי"ה.

[5] בבלי, ברכות נח\א. נקודה מפותחת יותר ב"מעשה מארמון ריק", בקובץ סיפורי מעשיות שלא ראה אור עדיין.

התפתחות רוחנית ושנאת זרים

אוהד אזרחי. דצמבר 2010

אחד הסודות היותר יפים של החכמה הפנימית, הנסתרת במבנה השפה העברית טמון ביחס שלה לסוגיות של זרות, ניכור וחשש לעומת קרבה והתגלות. הזר אינו אלא מי שטומן בחובו רז – משהו שאינני מכיר ואינני יודע, סוד שלא הצלחתי לפענח, ולכן הוא מאיים עלי, כי נוח לאגו האנושי לחיות בתחומי הידוע והמוכר.

באופנישדות (חלק מכתבי הקודש ההינדים העתיקים) נאמר שברגע שמופיע ה'אחר' כנוכחות מופיע אתו מיד גם הפחד, או החשש. לכן הגר, וגם המהגר, מעוררים בנו מגור (=פחד, חשש).

אבל עבודת הקודש כרוכה לא בנפילה וקריסה אל תוך דפוסי החשש שרק מרבים ריחוק, ניכור, איבה ומשטמה בעולם – כפי שעושים, לדאבון לבנו, הרבנים האורתודוקסים השכם והערב – אלא בהתגברות על הניכור על ידי חשיפת הרז שבזר. התגברות על הפירוד על ידי הבנה שיש קדושה ייחודית, שיש סוד אלהי יחודי, גם ואולי דווקא, באדם שנתפס אצלי כזר וכמאיים. עבודת הקודש של תורת הסוד העברית היא למצוא דרכים להתגבר על הניכור, ולהפוך את הנכרי למוכר, כפי שעשה למשל בועז במגילת רות, כאשר לא נבהל מאחרותה של רות המואביה, ופרש עליה את חסותו, בהפכו אותה מנכריה למוכרת ("מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" – רות ב, י).

עבודת הקודש של דרך הרוח העברית היא לקחת את מה שנתפס אצלנו כ'אחר' ולהתגבר על האחרות על ידי הרחבת התודעה של האחד הגדול. תודעת הקודש מסומלת באות הקטנה י', וכשהיא מתווספת לאות ר' של ה'אחר' הופכת אותו לד' ואת ה'אחר' ל'אחד' – כלומר לחלק מהאחדות הגדולה של הקיום. דיברתי על הדברים הללו קצת בהקדמה לאחד מהשיעורים האחרונים על פרשות השבוע אותם אני מוסר בכל יום שני ברמת גן,  שיעור שחלק ממנו עלה לאחרונה ליוטיוב, ואתם מוזמנים לצפות בו ואפילו לעשות "לייק" בפייסבוק…

הגזענות טבועה ביהדות

"מכתב הרבנים" הידוע לשמצה מגלה את ערוותה של היהדות, כדת שיש בה רכיבים גזעניים הטבועים בה בעומק רב. אמנם זו לא כל היהדות, ובארון הספרים היהודי ניתן למצוא גם אמירות ידועות כמו "חביב אדם (=כל אדם) שנברא בצלם" שחובבי היהדות והליברליזם אוהבים לצטט, אבל יש בה ביהדות, בבסיסה, גם סוג של גזענות עמוקה. ניתן לראות זאת בהלכה (כמו זו האוסרת להציל את חייו של גוי, או זו האוסרת למכור לו קרקעות ולתת לו נחלה בארץ ישראל), אך גם בקבלה ובחסידות (!). למשל בפרקי היסוד של ספר התניא של חב"ד, בהם מוסבר באריכות כיצד לגויים אין נשמה אלהית, וכיצד גם הנפש הבהמית של ישראל היא טובה בעוד של הגויים היא רעה, וכיצד גם כאשר גוי עושה משהו טוב, הוא בעצם מתכוון לטובת עצמו. זוועה, לא? והדברים הללו מיוסדים על ספר הזוהר…

לדעתי חובה עלינו להכיר בכך שבדת היהודית יש תפיסות גזעניות הדומות לתיאוריות האנטישמיות הגרועות ביותר שנוצרו. חובה עלינו להכיר בכך ששנאת הזר, האחר והשונה איננה תופעה של אומה מסויימת, אלא היא תופעה של הנפש האנושית באשר היא, וחלק מתגובה טבעית של האגו, המצוי בכולנו. לכן גם ביהדות נזרקה שנאת הזרים, והיא שולהבה על ידי הפוגרומים ותודעת הקרבן של אבותינו, שסימאה את עיניהם מלראות שהיהודים אינם "הטובים" והגויים אינם "הרעים". זה באמת די עצוב שצריך בכלל להתייחס לרעיונות מופרכים שכאלו כיום. אבל זו המציאות, ותמיד צריך לעבוד עם מה שיש…

מכתב הרבנים האוסר השכרת דירות לערבים

ומה שיש כיום זה כמות אדירה של רבנים שלא עברו תהליכי התפתחות נפשית ורוחנית כדי לאחוז במשרת רבנותם. כל שהיה עליהם לעשות זה לעמוד בבחינות על ידע טכנוקרטי, שחשיבותו מוטלת בספק, ביחס לפרטי פרטים של הלכות שבת וכשרות ונידה ואבלות. לכן אין פלא כאשר רבנים אלו מפריחים לחללו של עולם אמירות שמעידות על רמת תודעה אתנוצנטרית, שלא התחילה עדיין להתפתח ולהיפתח להכרת הכוליות של החיים כולם.

הבעיה היא שכיום אין כבר מרחב גדול למשחק האתנוצנטרי והאגוצנטרי של האנושות. מצבו של כדור הארץ מאותת לנו שנגמר הזמן. או שנקלוט את אחדות הקיום, או שהעולם יסתדר בלעדינו – כפי שהיטיב לבטא זאת הצ'יף אורן לייונז בקליפ הזה על האמת שמאחורי הסרט "אווטאר" (הצ'יף האינדיאני הנ"ל דרך אגב משמש גם כפרופסור באוניברסיטה בבופלו).

לקיחת אחריות

אם חפצי חיים אנחנו עלינו לא רק להתנער בסלידה מגזענותם של רבני הערים, אלא לקחת מחדש את האחריות לעיצוב השלב הבא בהתפתחות המסורת היהודית. עלינו להכיר בכך שלא כל מה שנכתב על ידי "חכמים ומקובלים" בעבר הוא אמת, וגם לא כל מה שכתבו הוא שקר. מה שהם כתבו הוא פשוט אנושי מאד. וכחלק מהאנושיות הזו – יש בה לפעמים חכמה עמוקה, ולפעמים צרות אופקים וקטנות מוחין ודברים שאינם משקפים את גדלותה של רוח האדם כלל וכלל.

עלינו ליצור, במו ידינו, במו נפשנו, את השלב הבא של המסורת העברית: מחוברת מחדש לכל מה שהיהדות ניתקה עצמה ממנו כבר מאות בשנים – מחוברת מחדש לעוצמה הרוחנית של הטבע, מחוברת מחדש לעוצמה המופלאה של העיקרון הנשי, ומחוברת מחדש אל כללות האנושות. מחוברת מחדש לכל אלו – ללא בהלה מעוצמת התשוקה הארוטית שנולדת כתוצאה מכך, וללא בהלה גם ממפגש בגובה העיניים עם אומות העולם.

האישה והירח – סוד העיבור

אוהד אזרחי

הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית[1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל מהתורה כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.

את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות יהודיים אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, שהוא חידושו של החודש, אך דואגים שחודש ניסן – "חודש האביב" – יחול תמיד אכן בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מְעַבְּרִים" את השנה. העיבור מוסיף לשנה חודש אחד נוסף, שדוחף את ניסן בחזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.

השנה הזו בה אני כותב את המאמר, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. שנה בעוברת היא בעצם שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?

בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה ימים. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש.

חמור בשבת

בעבר היו מקדשים בישראל את חודשי השנה לא על-פי לוח קבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, אפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:

"…וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?…
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).

וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שרקיע היה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש! מְקֻדָּשׁ!" (שם).

התחדשות

המושג "חודש" מעיד על עצמו מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת בלוח הכללי לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר "חודשים", כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? התאריכי ה"חודשים" בלוח הכללי אינם קשורים להתחדשות הטבע, אבל החודש העברי הקדום תלוי כולו במולד הירח, בהתחדשות הלבנה.

המילה "חודש" בעברית המקראית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה, אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה למשל בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.

העברים הקדומים חיו קרוב לטבע, ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות וזקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.

יום של נשים

קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "…הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים, לתועדו פחות בכתובים. לא ידוע לנו למשל מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו –  כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:

"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים"[2].

מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו עוד בזמנים קדמונים לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. יתכן מאד שמנהג נשים זה איננו מיוחד לבנות ישראל דווקא, אלא זהו מנהג שנהגו הנשים בכנען, עוד בתקופות הקדומות מאד, אולי אף בימים פרה-היסטוריים.

מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה תחת אור החמה היוקד ביום ואור הלבנה הענוג בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להיווצר אז, ורבים מהם כמובן נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, עניבות, פיאות נכריות, ומנורות פלורסנט.

נשים מתאספות אצל איש האלהים

אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות נשית הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מתמיהתו הכנה של הבעל משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים".

ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים. על שאול המלך ולוחמיו מסופר למשל כי ברגע שהתקרבו אל שמואל הנביא מיד התפשטו עירומים והחלו מתגוללים בעפר באקסטזה "כל היום וכל הלילה"[3]. מה עשו הנשים בקרבתו של איש האלהים – זאת איננו יודעים.

אילו מנהגים נהגו נשות השבטים העבריים הקדמונים, ניתן לנו כיום רק לנחש. ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים, כשם שעשתה למשל אניטה דיאמונד בספרה "האהל האדום"? מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים" דווקא? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים, או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו, אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.

ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שאילו היה שבת והיא היתה רוכבת על החמור אל אלישע הדבר היה מובן לו, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. לאור הדברים אני רוצה להעלות שאלה: האם כשם שיש קשר בין מחזור הלבנה והמחזור החודשי של האישה כך יש קשר גם בין יום השבת למחזור הוסת הנשי?

מחזורים של שבעה ימים

בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים בטבע דרך מולד הלבנה, את השנה אנו רואים בטבע דרך השתנות העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?

ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה. יש חוקרים הטוענים כי ספירת השבוע בן שבעת הימים בכוונה התחילה איננה מעוגנת בעולם הטבע, וזאת כדי להמחיש את עליונותו של הבורא, מקדש השבת, על הטבע.

אני רוצה להציע כאן גישה אחרת. אולי עלינו לבדוק עד כמה השבת אותה קיימו העבריות הקדומות דומה לשבת של היהדות כיום? ואולי השבת הקדומה לא היתה בדיוק "שמירת שבת כהלכתה" אבל היתה קשורה לטבע דרך חגיגת המחזור החודשי של נשות השבט[4]?

מחזור הירח הוא מחזור של 28 ימים וקצת. יש חוקרות הטוענות כי נשים החיות ללא תאורה מלאכותית נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן רואות דם בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28).

אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, במולד הלבנה, או בלילה שלפני המולד, בו אין ירח כלל, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים.

לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש.

שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום, הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה[5].

ארבע שבתות והמחזור החדשי

נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי:

1. ראיית הדם, ותחילת שבוע הפרישות המינית (ראש חודש)

2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין סדירים (ירח חצי מלא)

3. ביוץ, שמסמן את זמן הפריון (ירח מלא)

4. תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. (ירח חצי ריק)

ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב, כאמור, על ידי מחזור הירח. כשמבינים את הסימבוליקה המיתית-תיסטית העומדת מאחורי החמה והלבנה הדברים הופכים ברורים לגמרי: במסורת העברית, כמו במסורות מיתיות רבות, משולה האישה ללבנה ואילו האיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יהוה ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה, כשהחמה לא מאירה אל הלבנה. אני רוצה להציע שאולי זוהי בעצם השבת הראשונה של החודש!

כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה[6].

כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.

ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, להתרוקנות מאור השמש, האור ששימש בה עד כה בתשמיש הזכר והנקבה.

השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.

אני פה בגלל אשתי

לדעתי היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד. המעגל החודשי שהתחלק לארבע שבתות היה קוהרנטי עם מחזור זרימת המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה.

ברבות הימים נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים הקשורים לשמש, ולא לירח, והם אלו שקיבעו זאת בתורת משה כדבר מוגמר. מניין שבעת הימים, שהחל עם נשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופשה ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ולמחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח והפך להיות מושתת על זמני שקיעת החמה.

אחד הדברים המעניינים הוא שהיות ומחזור הלבנה איננו תלוי במחזור היממה על כדור הארץ, יש להניח שספירת השבוע הנשי לא היתה תמיד של שבעה ימים בדיוק. יש לנהיח שספירת הזמן היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. מן הסתם היה צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא.

כשם שאת החודשים והמועדים קבעו בבית הדין לא לפי ספירת הימים בלבד אלא בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז, אחת לכמה זמן,  מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים. שבוע שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח.

סוד העיבור

זהו לדעתי המקור הקדום למינוח היהודי של "סוד העיבור", שעל פי תפיסת חז"ל מסור משום מה דווקא לחכמים יודעי העתים[7], למרות שהדעת נותנת שסוד העיבור יהיה בעצם סוד של נשים, לא?

"סוד העיבור" קשור בדברי חז"ל לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה[8], אולם אם מה שהצעתי כאן אמיתי הוא, או אז כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, והן חגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה, שמאד יתכן שהיה בגדר תורת סוד גמורה לגבי הגברים…

אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום של שמירת שבת כהלכתה, ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת[9], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח רעיונות אחרים על מובנה של "שמירת שבת"?

ממחרת השבת

על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י[10]: "ממחרת השבת –  ממחרת יום טוב הראשון של פסח".

אולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם מימים עברו, שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל לפי האופן בו התייחסו לשבוע בימיהם, על פי השמש, למשל ביום רביעי.

שבע שבתות הירח

והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:

ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול … כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' … ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).

המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי התחדשות הלבנה.

[2] מובא גם בספר ההלכה 'אליהו רבה' (אורח חיים, סימן תי"ז)., בשם ה'לבוש'.

[3] "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שמואל א פרק יט, כד)

[4][4] אני מודה לידידתי הולי טייה שייר מוושינגטון די.סי. שהציעה בפני את כיוון החשיבה הזה באחת משיחותנו.

[5] וראו בספר השל"ה על ספר שמות, פרשת בא, תורה אור, שם רמוזים הדברים הללו בקיצור נמרץ. וכן רמוזים הדברים בספר מגלה עמוקות, אופן לט

[6] על פי הקבלה נהוג להמתין ולא לקדש את הלבנה לפני שמלאו לה שבעה ימים, למרות שהלכתית ניתן לעשות קידוש לבנה מעת מולד הירח ועד מילואו. וכך כותב רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים: "על ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כנסת ישראל תתאה (ספירת המלכות) בספירות עליונות … ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים, רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים, שעדין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול". ורבי מנחם עזריה מפאנו, בספרו "עשרה מאמרות" מצטט מתשובות הגאונים ואומר: "הצד השוה לחדשי השנה כולם הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים – כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה, מדת רחמים עורכת מלחמה עם סמאל וחייליו על המעוט. והשעיר (עשיו) מעורר תגר עם איש חלק (רמז ל"יעקב, איש חלק") על קנאה יפה כלבנה (היא השכינה), ומיכאל וגבריאל נלחמים נגד המקטרגים. ובסוף יום השביעי גבריאל מחליש כחם ומיכאל כהן גדול מביא לשמעשאל השר הגדול המלמד זכות על עשו, שהוא כדמות שעיר, ומקריבו כדמות קרבן במזבח העומד לפני התשובה בכל ראש חדש, ואז מתפייס הרצון והכבוד מתרבה ומתמלא, וכח השעיר כלה באש הגבורה. אלא שחוזר ונעור בימי הירידה, עד הזמן המיועד, דכתיב ביה 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי לדבוק, וקודם ששה עשר לעכובא." ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי, חלק א סימן יט).   מה שלא ברור מהקטע הנ"ל הוא שלכאורה מסתיים המאבק בין כחות האור וכחות האופל בראש-חדש, בעת הקרבת השעיר, שאז מסתיימים שבעה ימי המאבק, אך בסוף הקטע מסיק הרמ"ע כי יש להמתין שבעה ימים אחרי ראש החודש לקיים את ברכת הלבנה. ועל כל פנים, המנהג הקבלי שלא לברך על הלבנה לפני תום ז' ימים ממולד הירח, נעשה ברור עד מאד אם משווים את מחזור הירח למחזור הוסת של האישה – היא השכינה – היא כנסת ישראל – היא ספירת המלכות – היא הלבנה, כפי שכתבתי בפנים.

[7] סוד העיבור של החודש ניתן כבר למשה בסיני, כך סובר הרמב"ם: "והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' …שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. … ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראיה…" (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו). על פי המדרש סוד זה היה כבר בידי יעקב, והוא מסרו ליוסף בנו: "…'וירא אלהים אל יעקב עוד' על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור והיו מעברין את השנה בארץ מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל" (פרקי דרבי אליעזר פרק ז). אבל כמובן, המסורת הרבנית רואה את סוד העיבור כסוד שקיים מאז ומעולם בידי הגברים, ואין לו קשר ממשי למחזור המין והעיבור והלידה, אלא באופן אליגורי. וראו בהערה הבאה גישה אחרת שהחלה לצמוח בספרות הקבלה.

[8] כרגיל היו אלו המקובלים שלא יכלו לשאת את המחשבה ש"סוד העיבור" איננו קשור לתהליכי עיבור ולידה אמיתיים, והחזירו לו את המובן המקורי על ידי חיבורו לעולם הנשמות: "סוד העיבור" בפי המקובלים קשור בקשר הדוק עם סודות עיבור וגלגול הנשמות. רבי ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית טוען לדוגמא: "עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים, בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור ודי בזה" (של"ה, לספר שמות, בא, תורה אור). זוהי דוגמה נוספת לתהליך עליו הצבעתי במקומות שונים, ובו משיבה הקבלה אל היהדות, בדרכים עקיפות, דברים שהיו קיימים בימים הקדומים בתרבות העברית השבטית, כשעבודת האלהים היתה דרך החיים הרוחנית של השבטים העבריים, לפני היות ה"יהדות".

[9] כשם שאימץ אליו מנהגים ורעיונות רבים הבאים מן העולם הנשי, ובפרט אל מעמד הכהונה – כפי שהוכיח באריכות ידידי ר' נתן מרגלית בעבודת הדוקטור שלו: Life Containing Texts: The Mishnah's Discource of Gender, A Literary/Anthropological Analysis, University of California, Berkeley, 2001. Berkeley, California. וראו עוד במאמרו: "Not By Her Mouth Do We Live: A Literary/Anthropological Reading of Gender in Mishnah Ketubbot, Chapter 1"  published in Prooftexts, Vol. 20, no. 1,  Winter, 2000 pp. 61-86.. וכן: "Hair in Tanakh: Symbolism of Gender and Control" Journal of the Association of Graduates in Near Eastern Studies, vol. 5, no. 2, 1993, pp. 39-52.

[10] בפרושו לתורה, ויקרא כג, יא, על בסיס מדרשי חז"ל במסכת מנחות סה\ב.

בדם ואש הפכנו למונותיאיסטים

או על המלך יאשיהו והאלה הגדולה

אוהד אזרחי (תשרי תשע"א, 2010, בית אורן)

הקנאות הדתית השורפת

קיימת מסורת מסוימת המייחסת את חורבנה הסופי של הספרייה הגדולה באלכסנדריה לחליף הערבי המוסלמי האדוק עומר בן אל-ח'טאב. הספריה הגדולה באלכסנדריה עמדה על מכונה מאות בשנים. הקים אותה תלמי, המלך ההלניסטי של מצריים, ויש אומרים שהיו בה קרוב למיליון כתבי יד אורגינאליים, שכללו את מרבית כתבי החכמה מכל תרבויות העולם העתיק. אוצר תרבותי אדיר ממדים שאבד לאנושות כולה בשל הקנאות הדתית של עובדי האל האחד.

ידוע כי הנוצרים במאה הרביעית שרפו את הספרייה, משום שראו בידע שהיא אוצרת איום על האמונה הנוצרית. הדבר תועד לאחרונה בסרט האפי "אגורא". אך כאמור לפי האגדה את חורבנה הסופי המית עליה החליף המוסלמי, שהשלים את מלאכת ההרס בה החלו הנוצרים. האגדה מייחסת את חורבנה של הספרייה לחליף עומר (מי שבנה, דרך אגב, את 'מסגד עומר' על הר הבית) משום שהחליף עומר, שכבש שטחים נרחבים מן הפרסים ומן הביזנטיים ובכללם את ארץ ישראל, השמיד את הספריות העתיקות של העמים הכבושים, בהן היה גנוז ידע תרבותי ומדעי רב. האמרה המיוחסת לו אומרת: "אם מה שכתוב בספרים הללו סותר את הקוראן, אזי דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".

מי יודע איזה עושר תרבותי, רוחני ומדעי נעלם כאשר השמידו הנוצרים והמוסלמים את אוצרות החכמה העתיקה של מצריים, בבל, פרס, אשור, כנען, הודו וכוש? מי יכול לשער איזה עומק רוחני נעלם שם בלהבות הקנאות הדתית? המונותיאיזם הקנאי מחק מעל פני האדמה את כל מה שקדם לו, והיום, כאשר אנו מגלים מחדש את הרלוונטיות הרוחנית של אוצרות הרוח הגדולים של "עובדי האלילים" ששרדו, כמו למשל כתבי הוודות והאופנישדות, או הסוטרות הבודהיסטיות, אנחנו מתחילים להבין מה אבד שם בלהבות הקנאה.

אך לא על הקנאים הנוצרים או המוסלמים רציתי לדבר פה – אלא על הקנאים היהודים העתיקים שקדמו להם. כן כן. החליף עומר וחבריו הנוצרים הלכו בדרך אותה התווה מאות שנים לפניהם המונותיאיזם היהודי. כמו דברים רבים אחרים – גם את הרעיון של לעשות מהפכות מונותיאיסטיות עקובות מדם ירשו הנצרות והאסלאם מהיהדות.

המלך הפונדמנטליסט שלנו

אני רוצה לשים פה את האצבע על נקודה כאובה מאד בהיסטוריה היהודית, נקודה שעיצבה את מהותה של הדת היהודית ומשפיעה עליה קשות עד היום. נקודה היסטורית, שנדמה לי שעדיין לא קלטנו את חומרתה, ועד כמה כולנו, עד היום, חיים בצילה וחושבים אותה, משום מה, לצודקת ונכונה. כוונתי היא למהפכה המונותיאיסטית העקובה מדם של המלך יאשיהו.

אני רוצה לקחת רגע את המלך הפונדמנטליסט הזה, להוציא אותו מהארון ולספר את סיפורו, כפי שידוע לנו מתוך ספר מלכים וספר דברי הימים (ולצערנו – לא משום מקור היסטורי נוסף).

יאשיהו היה ילד בן שמונה כשמינו אותו למלך. אביו, המלך אמון, נרצח בידי עבדיו, ואז אנשי העם, שאהבו כנראה את המלך המת, רצחו מיד את רוצחיו, והמליכו את בנו הצעיר מאד תחתיו.

כשילד בן שמונה נהיה מלך, ברור הדבר שיש לו מורים ויועצים ומדריכים, שמגדלים אותו אל המשרה הממלכתית בה הוא אוחז. מצב היסטורי שכזה מהווה לפעמים הזדמנות פז לאיזה יועץ חכם שנמצא בדיוק במקום הנכון בזמן הנכון להתחבב על הילד, ולהכניס בו רעיונות שונים מאלו שהיו מנת חלקו של אביו, המלך הקודם, שלא זכה לחנך את בנו על ברכיו. וכך אנו שומעים על הילד המוכשר, ש"בִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר, הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו" (דבהי"ב, לד, ג). יש להניח שהמלך הילד הלך אל המקדש פעמים רבות  לדרוש אלהים, ואולי אף ביקש מהכהן הגדול שילמד אותו את דרכי האמונה הנכונה של המלך דויד, שעל כסאו הוא יושב בירושלים.

נראה שהכהן לא פספס את ההזדמנות שנפלה בחלקו, והחל ללמד את הילד להיות נאמן ליהוה אלהי דויד אביו, לו – ולו בלבד!

ירושלים של פעם – לא מה שחשתבם

צריך להבין שבתקופה ההיא ירושלים לא נראתה כלל כמו שנדמה לנו כיום. ירושלים – לפי עדות המקרא – היתה עיר סינקרטיסטית, בה שוכנים זה לצד זה מקדשים שונים, המייצגים אמונות שונות של אלים ואלות, פולחן יהוה השתלב היטב בעיני העם עם פולחן האשרה, והגדיל לעשות המלך מנשה – סבו הגדול של יאשיהו הצעיר, כאשר הכניס למקדש יהוה את פסל האשרה, ככל הנראה על מנת להמחיש, או אף לממש במעשה פולחני, את הזיווג הקדוש שבין יהוה ואשרתו. ממצאים ארכיאולוגיים מן התקופה הישראלית מראים כידוע על האמונה שרווחה באותה תקופה ביהודה, לפיה ליהוה יש כמובן בת זוג ושמה 'אשרה'. אנשי התקופה נהגו לברך זה את זה לשם "יהוה ואשרתו". אולם הסופר המקראי הרשמי מתעב את מעשיו של מנשה, ואומר: "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב פרק כא, ז)[1].

מנשה הכניס לירושלים לא רק את פולחן האשרה, אלא הפך את ירושלים לעיר מלאה פולחנים לאלוהיות שונות מן המרחב הרוחני של המזרח הקדום. המקרא מספר על מזבחות שונים שמנשה יצר בתוך מתחם המקדש כדי לרכז את האנרגיה של כוכבי השמיים, או על מרכבת זהב רתומה לסוסים אצילים שהיתה יוצאת כל בוקר לרכיבה פולחנית בעיר הבירה כחלק מפולחן השמש, למשל. אולם מנשה לא המציא את הגלגל. במובן מסויים דווקא הוא הלך בדרכי אבותיו. אינני מתייחס כאן למלך דויד, אלא דווקא לבנו – שלמה.

שלמה חובב הריבוי

המלך שלמה בנה בירושלים לא רק את המקדש המפואר ליהוה אלא אף במות לאלים שונים, כולל במה גדולה בה התנהל פולחן עשתורת – היא האלה הגדולה אשרה בשמה הלבנוני: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים… אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א פרק יא, ה'-ז'). הבמה הגדולה לאשרה עמדה בירושלים ותפקדה כמרכז פולחני במשך יותר משלושת מאות שנים[2] (!), עד לימי יאשיהו שלנו, שברוב צדקתו הרס אותה, כפי שמתואר במקרא, וכפי שנספר בהמשך: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם .. אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת …טִמֵּא הַמֶּלֶךְ (יאשיהו)" (ספר מלכים ב פרק כג, יג).

כי כך הוא הדבר: מהי "אמונת ישראל הנכונה" – על כך נחלקו הדעות, לא רק כיום אלא גם מאז ומתמיד, כולל בימי המקרא עצמו. חוקר המקרא פרופסור ישראל קנוהל טוען כי הסיבה לכך שבמקרא עצמו מצויים קווי מחשבה שונים זה מזה ואף סותרים זה את זה נובעת מכך שעורכי התנ"ך "הכירו בכך שדבר האלהים אינו אחיד, שאלהים מדבר בקולות הרבה, וכי אנשים שונים שומעים אותו בדרכים שונות" ('רבוי פנים באמונת היחוד', עמ' 63). לכן הם השאירו במקרא עקבות לתפיסות שונות ומגוונות של האלהות, שרווחו כבר בימיו הקדומים ביותר של עם ישראל, ולא הפכו את המקרא לספר אחדותי – כשם שבקשו לעשות למשל אנשי קומראן בעריכת "מגילת המקדש".

דוגמה מארץ הודו

כלומר – גם בימי המקרא ניתן היה למצוא גישות תיאולוגיות שונות מאד זו מזו ביחס לדרך הנכונה לעבודת האלהים. שלמה המלך ושאר ההולכים בדרך הסינקרטיסטית יותר, סברו, אולי, בדומה למה שסוברים הפילוסופים היוגים הגדולים בהודו, בני אסכולת האדווייטה – שכל האלים והאלות מבטאים בעצם פנים שונות של האחדות האלהית הגדולה, זו שאי אפשר ממילא לבטאה לא בשם ולא בפולחן יחיד – ולכן דווקא ריבוי הפנים יפה לה, ואפילו הסתירה הפרדוקסאלית יפה לה. ובכלל – אין באמת הבדלה אמיתית בין הנשמה (אטמן) ובין האחדות האלהית הגדולה (ברהמן[3]), ויהוה שוכן בתוך בני ישראל – כפשוטו של דבר, ועל כן כדברי המקרא צריך כל "איש הישר בעיניו יעשה", כי האדם צריך להרגיש מהו הדבר הנכון והישר בעיניו באמת – ולפעול על פי זאת[4].

יתכן הדבר מאד בעיני שכשם שבארץ הודו מתקיימת עד היום הפילוסופיה העמוקה של האחדות אשר פנים רבות לה, בצד הפולחן העממי של אנשים פשוטים שאינם יורדים לעומק חקרי הרעיון, כך גם בירושלים העתיקה היו מצד אחד חכמים מתוחכמים כשלמה המלך, שהיה "החכם באדם" ואף היה בקיא גדול "בכל חכמת בני קדם" – היא חכמת המזרח (הרחוק?), ובצידם התקיימו מצד שני גם האמונות העממיות, הסוגדות בפשטות מיתולוגית ל"יהוה ואשרתו" ולשאר "צבא השמיים" מבלי לרדת לעומק התפיסה הפילוסופית שמאחורי הדברים. ולשלמה המלך זה לא היה ממש אכפת, כי הוא ראה את האחדות שמאחורי כל הריבוי הזה[5].

התפיסה האבסטרקטית של הכהנים

אבל הכהנים שבמקדש יהוה לא אהבו את הגישות הפלורליסטיות והסינקרטיסטיות הללו. הם גם סלדו מאד מכל ביטוי של הגשמה "אלילית" כלפי האלהים האחדותי כל כך. הכהנים במקדש יהוה בירושלים פיתחו עם השנים תפיסות תיאולוגיות מופשטות מאד, שגם אותן היה קשה לעם להבין לאשורן. כדברי קנוהל: "לפי התיאולוגיה הכהנית הפן של האלהות המסומן בשם 'הויה' הוא מעל ומעבר לכל צורה ואישיות. המסורת הכהנית אינה מיחסת לה' מאפיינים וגם לא פעולות. במסגרת תפיסה זו אין מקום למזמורי תהילה לאל, משום שאם אנו דוחים את האפשרות לומר על האל דבר כלשהו, או לייחס לו תכונה כלשהי, איך אפשר להללו?…" קנוהל ממשיך ואומר גם כי: "תפיסה דתית נשגבה זו היתה נחלת הכהנים לבדם. מחוץ למעגל האליטיסטי של הכהונה רווחה הציפייה לחסדי האל, לברכתו ולישועתו, וזו מצאה את ביטויה במזמורים ובתפילות…" (קנוהל, 'אמונת המקרא' עמ' 120).

כלומר – בתוך מה שהיה עם ישראל הקדמון ניתן היה למצוא גישות רוחניות רבות מספור. ובתוך כל גישה רוחנית ניתן היה למצוא דרגות שונות של הבנת המסר התיאולוגי, בין השכבה של המשכילים, הנביאים ואנשי הרוח ובין פשוטי העם.

עם התמנותו של יאשיהו למלך בגיל שמונה שנים בלבד (היום כמובן היו שולחים אותו לכיתה ג'), ונטית לבו אל פולחן יהוה, נוצרה כאמור לכהנים ההזדמנות החד פעמית להשתמש בכחו של המלך כדי להשליט את תפיסתם הם על העם כולו.

הספר הנעלם והשפן

וכך קרה שהכהן הגדול שלח אל המלך בידי איש בשם "שפן הסופר" את "ספר התורה" שנמצא פתאום בבית המקדש. החוקרים ברובם תמימי דעים ביחס לזיהוי הספר המדובר עם ספר דברים. ספר זה, שכפי הנראה נכתב באותה תקופה בידי הכהנים עצמם, מציג תפיסה מונותאיסטית טהרנית חמורה ביותר, שאיננה מניחה מקום לעבודה סינקרטיסטית בעם ישראל[6]. ספר דברים שולל כל פולחן אחר ודורש לנתץ ולאבד את כל מקדשי האלים האחרים. הוא דורש גם את ריכוז הפולחן של יהוה בירושלים בלבד ומחייב לנתוץ את כל הבמות ומקומות הפולחן לה' שאינם האחד שבירושלים. ספר דברים רואה בעין שלילית מאד גם כל מעורבות של מין בפולחן הדתי ואוסר על קיומם של הקדשות והקדשים בעם ישראל. כי עד אותה תקופה היו קדשות רבות בעם ישראל, שמין פולחני היה חלק מעבודת הקודש שלהן והתמסרותן לאלה. עבודתן של הקדשות היתה קשורה לפולחן האשרה – היא אלת החיים המסומלת לרוב בעצים רעננים – כסמל עץ החיים. אך ספר דברים שולל בתוקף את סוג פולחן ה"תועבה" הזה ודורש שישי מקדש אחד בלבד, בירושלים, ובו עבודה לאל אחד בלבד – יהוה – ובאופן אחד בלבד – על ידי הכהנים המשרתים בקודש.

יאשיהו המלך הצעיר, שומע על מציאת ספר התורה ומקבל זאת בחרדת קדש עצומה, ממש כפי שהיה מקבל זאת כל חוזר בתשובה צעיר וחם מזג כיום. המלך הצעיר מרגיש חובה קדושה לעשות בדיוק את מה שכתוב בספר התורה שזה עתה נמצא, שאותו הוא מקבל בפשטות כאילו זהו ספר התורה שנכתב על ידי משה. וכך יוצא יאשיהו, שבינתיים כבר מלאו לו 26 שנה, למסע הרס והשמדה של כל מה ומי שמבטא סוג אחר של אמונה ופולחן ברחבי ממלכתו. לפי המסופר בספר מלכים ובספר דברי הימים, יאשיהו מנתץ את הבמות אשר בנה שלמה לעשתורת ולשאר האלים בירושלים. הוא מוציא את פסל האשרה מבית המקדש ושורף אותה בנחל קדרון. את כל הבמות בהם עבדו הישראלים את יהוה (כשם שעבדו הנביאים הקדומים, שמואל ואליהו למשל) הוא מנתץ והורס, ובמקומות בהם הוא מתלהב מחמת זעמו הוא אף שורף את עצמות הכהנים על גבי המזבחות בהם עבדו לאלהיהם כדי לטמא את אותם המזבחות לעד.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ … לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהֹוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהֹוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהֹוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: (ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים … (י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: (יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית יְהֹוָה אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: (יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: (יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: (יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: …(כד) וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית יְהֹוָה: (ספר מלכים ב פרק כג)

כך הפכנו לעם מונותיאיסטי במובנה המודרני של המילה.

כך השתלטה אסכולה רוחנית אחת על כל העם והפכה את כל מי ומה שחושב אחרת לפסול ואסור ובר השמדה. הכהנים בני האסכולה הזו, הם וממשיכי דרכם, הם שאחראים על יצירתה של מה שאנחנו מכירים כיום בתור "הדת היהודית". הם שערכו מאוחר יותר את המקרא, וכתבו את הספרים בהם מתוארים המעשים הללו. לכן יאשיהו מתואר במקרא כמלך צדיק גדול ששב בכל לבבו את יהוה ועשה את הטוב והישר כפי שלא עשה אף מלך לפניו.

זאת למרות שסופו של אותו מלך "צדיק" היה סוף עלוב למדי. לאחר כל מסע ההרס הקנאי, רווי האמוציות ותחושות הקדושה והצטדקנות המלוות אותו הולך המלך לבקש את נבואתה של חולדה הנביאה. אינני יודע למה דווקא בדור הזה יש הרבה אנשים הקרויים על שם מכרסמים. סופרו של המלך נקרא שפן, והנביאה שמבשרת לו שהוא יאסף בשלום אל אבותיו נקראת חולדה. אבל למרות נבואתה של חולדה הנביאה, ואולי דווקא בגללה, כאשר פרעה מלך מצריים מחליט לצאת למלחמה גדולה כנגד האימפריה האשורית בצפון, מחליט יאשיהו בצעד פזיז למדי לצאת לקראתו ולבלום אותו באזור מגידו. פרעה לא מתרגש מהמלך המקומי שמתגרה בו ומוחה אותו מעל פני האדמה ברגע:

"בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל נְהַר פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ: (ל) וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ " (מל"ב פרק כג).

יאשיהו מת מיד, ועבדיו מחזירים את גוויתו לקבורה בירושלים. אחר כך צריכים המפרשים להתפתל ולפרש שמה שחולדה התכוונה לומר זה לא שהוא ימות בשיבה טובה (כמו המלך מנשה למשל, שמלך 55 שנים בירושלים, יותר מכל מלך אחר לפניו או אחריו, ומת בשיבה טובה, זקן ושבע מעשים), אלא רק שהוא יקבר בקבר אבותיו, ולא יראה בחורבן בית המקדש בימיו[7].

בעקבות המעשה הנמהר וזחוח הדעת הזה חוזר פרעה ממלחמתו בצפון, ומחליט לסגור חשבון גם עם ממלכת יהודה. הוא בוזז אות ירושלים, מטיל עליה מס, לוקח את בנו של יאשיהו המלך בשבי וממליך את אחיו תחתיו, תוך שהוא מחליף את שמו. ברור הדבר שאילו היה יאשיהו עושה מעשים שהכהנים וסופרי המקרא לא אהבו הם היו כבר חוגגים על המפלה הגדולה הזו, והיו אומרים משהו כמו "יען אשר חטא יאשיהו ולא עשה הישר בעיני יהוה ויתאנף בו יהוה, וישסה בו יהוה את פרעה נכה מלך מצריים, בו ובבניו אחריו, למען הקים על ירושלים את כל חטאיה ותצא בגלות". אבל מה – סופרי המקרא נקלעו כאן לבעיה: דווקא מנשה, שהכניס את האשרה לקודש הקדשים וסגד לכל מה שהם חשבו לטאבו, מנשה הזה שהיה לצנינים בעיניהם דווקא הוא חי חיים שלווים ומשגשגים ומת בירולשים בשיבה טובה, ואילו יאשיהו המלך, שהיה כאילו הצדיק הגדול שניקה את הממלכה מעבודת האלילים עשה בסוף שטויות פוליטיות נוראיות, מת כמו זבוב קטן בידי פרעה והמית בכך אסון גדול על כל ירושלים לדורות. אסון, שיש מקום לומר שהוביל להיחלשותה המיידית של ירושלים, שנפלה מיד אחר כך בידי הבבלים ללא כל יכולת התנגדות, ויצאה לגלות בבל המפורסמת (שממכתה לא נרפאה היהדות באמת עד היום).

אולי הכל ממש הפוך?

אפשר היה בהחלט לומר שהויה אהב\ה את מעשיו של מנשה, ושלום היה בימיו הארוכים, וטוב ושפע היו מנת חלקו של מי שחלק כבוד לאלה הגדולה בירושלים, אך מי שכרת את האלה ואת עובדיה מישראל נכרתו ימיו וימי בניו בביזיון. מי שחשב לעשות את ירושלים למרכז דתי בכח הזרוע ויצא להחריב כל מרכז דתי אחר – גרם בעצם לחולשתה של ירושלים ואת אוצרות המקדש שלו בזז מיד פרעה.

אם בכלל יכולה ההיסטוריה ללמד אותנו משהו על תיאולוגיה אז ברור הדבר שאין רצון ה' במעשים כמעשי יאשיהו. אלא שסופרי המקרא היו מהזרם שלו ולא יכלו לומר דברים שכאלו. ולכן נותר לנו לומר זאת היום בגלוי.

החליף עומר אל סולטאן, שהחריב את אוצרותיה הרוחניים של פרס, היה תלמידו הנאמן של המלך יאשיהו. גם ההמון הנוצרי שעלה על ספריית אלכסנדריה ושרף באש את אחד מאוצרות הרוח האנושית הגדולים ביותר המשיך את דרכו של יאשיהו. אנשי המהפכה האיסלמית באירן כיום אינם שונים בהרבה מדרכו של יאשיהו, והשליט אחמדינג'אד, המבצע בכחו הצבאי והפוליטי את דברי העיטולות של המהפכה האיסלמית אינו שונה הרבה מאותו מלך מקראי שלימדונו לראותו כצדיק. זוכרים את הפיצוץ הגדול בו השמידו אנשי הטאליבן את פסלי בודהה הענקיים שהיו באפגניסטן? ככה בדיוק עשה יאשיהו לפסל האשרה ולכל שכיות החמדה של האמנות והתרבות הפלורליסטית-דתית שהיתה לפניו בירושלים.

מה זה אומר על היהדות של היום?

הדת היהודית כפי שעיצבוה אנשי הכנסת הגדולה המשיכה בעצם את דרכו הרוחנית של יאשיהו ואת דרכם של מוריו הכהנים. הם אמנם עדנו במקצת את גישתם, והחלו לראות שיש מקום לגישות שונות בתוך המרחב האמוני היהודי, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך בגדול הם המשיכו את אותו הקו ששרטט ספר דברים ועל פיו פעל יאשיהו: התבדלות מן הגויים על בסיס תודעה של "עם נבחר", גינוי של כל ביטוי מיני מחוץ למסגרת המשפחה (תופעת ה"קדשה" נתפסה כ"תועבה", הומוסקסואליות נתפסה כמעשה "כלבים"), הרחקת הנשיות מהקדושה, המשך דיכוי חירותה של האישה,[8] והרחקת הקדושה מן הטבע (התנגדות לעבודה רוחנית עם כוחות הטבע כ"דרכי האמורי"). אך על הדברים הללו כבר כתבתי במקומות אחרים.

כיום, מכל מקום, דומני שחובה עלינו לא להתעלם יותר מהאופן בו עוצב המונותיאיזם היהודי כבר בתקופת המקרא, בימי דעיכתה של ממלכת יהודה. כיום, כאשר חוזרת שכיחותן של תופעות רוחניות אותן ניסה יאשיהו למחוק מעל פני האדמה – על ידי תרבות "האלה הגדולה" על כל שלוחותיה, שומה עלינו להרהר מחדש אם היהדות הזו משקפת נאמנה את הדרך העברית אל הקודש, או שהגיע הזמן להתנער מעולה של המהפכה הפונדמנטליסטית שבצילה אנו חיים כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנים!

[2] שלמה המלך נפטר בשנת 931 לפנה"ס, ואילו יאשיהו עלה לשלטון בשנת 639 לפנה"ס, 308 שנים לאחר פטירת שלמה.

[3] הקשר המצלולי בין "ברהמן" ושמו של אבינו "אברהם" ידוע לרבים, וכן העובדה שהאל ברהמה יצר את העולם על ידי זיווגו על האלה "סרסווטי" – שמצלול שמה מאד דומה לשם אמנו "שרה". האם יכול הדבר להצביע על קשרים עתיקים בין אמונת היחוד של אברהם ושרה והתפיסה ההינדית של מהות היחוד האלהי? בעיני אל לנו לשלול זאת על הסף.

[4] מי שהרחיב על תפיסת "איש הישר בעיניו יעשה" כהוראה חיובית דווקא, ולא כהוראה שלילית כפי שלימדונו אנשי המוסר, הוא המחבר און זית, בספרו המיוחד "העם הישראלי – התרבות האבודה", ראו שם.

[5] לדעתי יש קשר הדוק בין היכולת לראות את אחדות האלהות מבעד לריבוי הפנים של המקדשים השונים, ובין היכולת להתחבר לאיכות הנשית האחת מבעד לקשר אינטימי עם נשים רבות. לכן דווקא שלמה היה זה שהקים במות לפנים השונות של האל, ואהב אלף נשים – שגילו לו את פניה, גווניה וריחותיה השונים והמרתקים של האלה.

[6][6] ספר דברים מכיר לעומת זאת במציאותם של האלים האחרים, אותם הוא רואה כ"בני אלהים" אשר אותם מינה האל הבורא לממונים על שבעים אומות העולם, בעוד את ישראל בחר לו לעצמו. ראו קנוהל, ריבוי פנים, עמ' 35.

[7] ראו רש"י ורד"ק על מל"ב כב, כ': "ונאספת אל קברותיך בשלום – והלא כתיב וירו המורים למלך יאשיהו, מהו בשלום? שלא חרב בית המקדש בימיו" (רד"ק)

[8] על הקושי הנפשי העמוק שיהיה לאחד מגדולי אנשי הכנסת הגדולה – רבי שמעון בן שטח –  עם העיקרון הנקבי הצבעתי במאמרי "על רבנים ומכשפות". ראו שם.

בראש השנה נברא הזמן, ומתחדש השפע עבור כל השנה שנפתחת וזורמת אחריו, כך טענו מורי הקבלה והחסידות לאורך הדורות. ראש השנה איננו סתם נקודת ציון בתוך הזמן, אלא הוא יותר כמו המעיין של הזמן, כמו נקודת הנביעה של הזמן, ממנו נובעת השנה שתבוא אחריו. ולכן, טענו המקובלים, מה שאדם עושה בראש השנה משפיע על כל השנה שתבוא אחר כך. מה שאנחנו עושים בראש השנה "צובע" את כל השנה שעוקבת, כי כמו שנאמר במדרש "הכל הולך אחר הראש". האר"י טען למשל שמי שישן הרבה בראש השנה עלול שתהיה לו שנה ישנונית מבחינה פנימית, שנה חסרת התעוררות.

לכן חשוב לקחת את הימים של ראש השנה כזמן המיועד להתכוונות בהירה ולתפילה לכל השנה שבאה עלינו לטובה. כדאי לצקת תוכן בעל משמעות לחג הזה, שלפעמים הולך לאנשים לאיבוד בתוך כל מיני "מחויבויות משפחתיות" למיניהן, שאנחנו לא ממש מחוברים אליהן, אבל נענים להן פשוט כי "לא נעים"… אבל תחשבו רגע איך נראית שנה שמתחילה ב"לא נעים"?…

מצד שני הבעיה עם ראש השנה ויום הכיפורים היא שרבים מאיתנו לא מתחברים גם למה שקורה בבית הכנסת. אנשים רבים מרגישים שמחזור התפילות לחגים הינו גם עב כרס יתר על המידה, וגם מלא במילים שאינן משקפות את מה שיש לנו לומר באמת. אז מה עושים?

התלמוד משבח את הנביאים על כך שהיו טיפוסים אותנטיים, ולא שבחו את הקב"ה בתארים שלא הרגישו מתוך החוויה האותנטית שלהם כי הם מוצדקים, גם אם נאלצו לשנות לשם כך את המסורת העתיקה מימי משה: "כיצד עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו" (בבלי, יומא סט/ב).

זו היתה דרכם של הנביאים, להיות אותנטיים ולהאמין שההויה מושתתת על אמת ולא על חנופה. אמנם החכמים החזירו את הנוסח על כנו ולא הלכו בדרכם של הנביאים, אבל זה בדיוק העניין – האם אנחנו מחפשים כיום ללכת בדרך הנביאים או בדרך החכמים הדואגים למיסוד המסורת?

מורי ורבי, רבי זלמן שחטר-שלומי, כתב לפני שנים ספר חשוב ושמו "שינוי פרדיגמות" או באנגלית "Paradigm Shift". רבי זלמן, מייסד היהדות המתחדשת, טוען כי הפרדיגמה הרוחנית שבתוכה פועל האדם המודרני והפוסט-מודרני שונה מאד מהפרדיגמה הרוחנית בה נכתבו רוב הטקסטים של היהדות, ולכן מה שקורה הוא שמי שממשיך להתפלל לפי הנוסח הרגיל, עלול לעשות מין שקר בנפשו, עלול ליפול במעיין חנופה כלפי שמיים, במעיין התחנחנות שאיננה אותנטית, וכידוע בגמרא "כת חנפים איננה מקבלת פני שכינה" (בבלי, סוטה מב\א).

תמונת העולם שמצויירת במסורת הרגילה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים היא של עמידה מלאת יראה אל מול מלך גדול ונורא, החורץ גורלות בדין נוקב, מלך שיש להתחנן לפניו ולבקש על נפשנו כדי שיחון אותנו ברוב חסדו ויברכנו בשנה טובה למרות מעשינו הרעים. אני לפחות ממש לא מתחבר לתמונת העולם הזו, ואני בטוח שכך גם רבים אחרים.

לכן במהלך יותר מעשר השנים האחרונות, מאז שהעזתי לעזוב את מחוזות האורתודוקסיה, אני בוחן יחד עם חברים ותלמידים כיצד בכל זאת ניתן לצקת תוכן אמיתי, אותנטי ועמוק, לחגים בכלל ולחגי תשרי בפרט, כי אני לפחות יודע שאינני מעוניין לזרוק את התינוק יחד עם האמבטיה. שוב ושוב אני מוצא את עצמי נרגש לקראת החגים ומרגיש שיש בהם אנרגיה בעלת משמעות, אך כאמור – מה שקורה בבית הכנסת ממש לא מדבר אלי.

ולכן מה שעשינו זה ככה:

• לקחנו חלק קטן מן הטקסטים של הסידור, ובנינו תפילה שמבטאת את מה שאנחנו מרגישים באמת – תחושה של שגב, של געגוע עמוק לשיבת הנפש לשורשה, לקשר אמיתי עם העולם, קשר אמיתי בין אדם לאדם, כמיהה לטהרת הלב, להתעלות והתרוממות הרוח… ושבח והודיה על כל הטוב שבחיים.
• עיבדנו את רוב התפילות הללו לשירה מקודשת. ברוך השם יש ניגונים! חלקם עתיקים וחלקם חדשים, חלקם הלחננו וחלקם אספנו, והעיקר שנוצרה לה שירת קודש בעלת עוצמה, לפעמים אקסטטית ולפעמים עדינה, שירה שאנשים "כמונו" מתחברים אליה בדבקות ובהתעלות. לראות את הפנים של אנשים לאחר סשן של שירת-תפילה שכזו זה תענוג גדול באמת. יש איזה רוך ועדינות, ואיזו הילה של זוהר ונחת רוח ואינטימיות שניכרת מפניהם של האנשים.
• לקחנו את השופר – מנהג קדום ביותר – ואנחנו תוקעים בו כביטוי בלתי מילולי לאיזו זעקה ראשונית "מן המיצר אל המרחב" – כפי שמובאים הדברים במחשבה החסידית. לפעמים כל הקהילה מצטרפת בזעקה רבה אל התקיעה האחרונה "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים" (רבי נחמן מברסלב).
• לקחנו גם מנהגים נוספים של החג ועיבדנו אותם לסוג של סדנאות, כמו למשל את "התרת הנדרים" שנהוג לעשות בערב ראש השנה וב"כל נדרי". יש בזה משהו כל כך עמוק ונכון, לשחרר מאיתנו נעילות אנרגטיות שתוקעות אותנו, כל מיני מנהגים והרגלים, ולפעמים דפוסים חברתיים או דפוסים פנימיים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו מחדש. זה מרתק לבחון מה הם "הנדרים הבלתי מודעים" שנדרתי ולהשתחרר מהם כדי להתחיל משהו חדש וטרי.
• יצרנו גם טקס חזק מאד שנקרא "סדר בית הדין": זהו טקס חזק ומשמעותי, שיש מי שחוזרים ומגיעים אלינו רק כדי לחוות זאת שוב, כל שנה. לא מדובר פה באיזה בית דין של מעלה שצריך להתחנן לפניו. היקום נדיב ומלא חסד הוא. אבל למרות זאת – אני רוצה לבדוק את עצמי בתחילת השנה "למה לי בכלל שנה חדשה"? יצרנו מהלך סדנאי שמאפשר לכל אחד לבחון את עצמו אל מול שלושה חברים "דיינים", ולראות לשם מה אני חי? מה המטרה העמוקה של חיי, חוץ מאשר להתגלגל ולסחוב ולשרוד משנה לשנה? זהו תהליך נפלא. כששלושה חברים מקשיבים לך קשב רב (מצרך נדיר כשלעצמו כיום) ומרגישים שמה שאתה מביא זה משהו אמיתי, שממש כדאי לעולם כולו שתחיה לשם כך – הם פוסקים ומכריזים בנוסח חגיגי על כך שאתה ראוי לשנה חדשה וחיים מלאי טוב, ומתפללים עבורך. אבל אם הם מרגישים שאתה קצת מזייף, שאתה מחפף, מורח, שאתה לא יודע מה אתה עושה פה… שאתה לא ממש חי בעצם – הם ישלחו אותך חזרה אל עצמך, להתבונן שוב, ולבוא עם אמת עמוקה יותר.
• את "קריאת התורה" כמו את כל הטקסים כולם אנחנו פותחים לכל אדם – נשים וגברים כאחד. איננו חיים עוד בעולם בו נשים צריכות להביט מעבר למחיצה על מה שהגברים עושים. ובקריאת התורה אנחנו מחפשים תמיד מה הקטע שאנחנו קוראים עכשיו אומר לכל אחד מאיתנו. כשלומדים לקרוא את התנ"ך בקריאה סימבולית, פסיכולוגית וארכיטיפית מגלים שקטעים מסויימים בו מספרים את הסיפור שלי עכשיו. וזו הזדמנות נפלאה לעבודה פנימית שאותה אנחנו עושים דרך כלים כמו "ביבליו-דרמה" עם מי שמעוניין בכך.

זוהי כמובן רק דוגמית. אינני יכול להאריך ביחס לכל מנהגי החגים שאספנו וכיצד עיבדנו אותם כדי שיהוו מסגרת לחגיגה עמוקה של החגים, אבל אתם קולטים את הכיוון. וכמובן – הדברים תמיד בהתהוות – יצירתיות היא דבר הכרחי. השילוב של מסורת וחידוש מייצר אינטימיות אותנטית, שמהווה אלטרנטיבה גם לבית הכנסת וגם לסעודות של המחויבויות המשפחתיות.

—-

• אנחנו תמיד מזמינים כל אדם לחגוג איתנו, ולהיחשף לדרך חדשה לחגוג את החגים ומשמעותם. השנה נערוך את החגים בבית אורן, גם בטבע – שהוא מקום קדוש בפני עצמו – וגם באולמות ששכרנו לשם כך ממלון בית אורן. פרטים נוספים תמצאו באתר שלנו: www.kabalove.org

העבריות היא יהדות שמחוברת מחדש אל הפן העמוק של הטבע, אל הנשיות ואל אומות העולם.
כדי לשרוד יצרה היהדות הישנה את עצמה כדת הלכתית סגורה, על ידי ניתוק מכוון משלושת הגורמים הללו (טבע, נשיות, גויים).
שלושת הנתקים הללו הפכו כיום להדחקות מסוכנות, ובעצם לשלוש מחלות בהן חולה היהדות כיום.
אנו מחדשים דרך עתיקה-חדשה, הדרך העברית, שהיא דרך חיים, ודרך להתפתחות האדם, דרך להתעוררות פנימית ולהארה רוחנית. זוהי דרך חיים יום יומית שיש בה רבדים רבים, וכל אדם יכול לקחת בה חלק לפי יכולתו – ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשי מעשה ואנשי רוח – כל אדם שלבו חפץ יכול לצעוד בשבילי הדרך העברית.

כדברי רבי נחמן מברסלב: "רק תנו לי את לבכם, ואוליך אתכם בדרך חדשה,
שהלכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב,
ואף על פי כן – זו דרך חדשה".

שלושת התיקונים של העבריות ליהדות הישנה

זוהי גרסה מקוצרת המביאה רק את עיקרי הרעיון. לגרסה המלאה יותר של המאמר הקישו כאן

רעל כשר?

הלכות הכשרות הנהוגות כיום בעולם היהודי הדתי, אינן מעניקות כל חשיבות לאיכותו האקולוגית של המזון:

האם התוצרת החקלאית רוססה או לא, האם היא מלאה בחומרי דישון שמרעילים את אוכליהם; האם התרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה זכתה גם לחיות חיים כשרים, או שמגדליה וסוחרי הבשר התעמרו והתעללו בה בכל דרך אפשרית עד שכבר באמת מאסה  בחייה.

למעשה, על פי מנהגי וועדות הכשרות של היום, החושבות עדיין באופן צר  ומצומצם ביותר,  רעל יכול, באופן אבסורדי, להיות כשר למהדרין.

צער בעלי חיים

תנועת ההתחדשות היהודית טוענת כי הדברים הללו לא יתכנו. התורה צוותה עלינו מצוות צער בעלי חיים וחומרת העבירה על צער בעלי חיים איננה שונה מאכילת חזיר. למעשה, התלמוד עיגן וחוקק חוקים מפורטים לשמירה על החי כבר לפני 1300 שנה, על בסיס החוקה התורנית העתיקה.

חכמי המשנה דאגו לחמור הרובץ תחת כובד משאו בזמן ששליטי הארץ הרומאים עוד שיסו אריות מורעבים בשבויים חסרי ישע לתשואות קהל אלפי צופים. אך כיום, העולם הדתי שכח את מקורותיו והרגישות הזו אבדה לנו.

האם יתכן שכבד אווז יהיה כשר לאכילה כשידוע כי מגדלי האווזים מפטמים אותו בכפייה, תוקעים זונדות אל תוך צווארו ומאביסים אותו מזון הגורם להשמנה, לגידולים בכבד ולקריסת מערכות כללית? הוא הדין ביחס לגידול "עגל חלב", שנמנעת ממנו התנועה בכלוב צר ודחוק מיום הוולדו כדי ששריריו ישארו רפוסים ובשרו יהיה רך וטעים לחיכם של זוללי בשרו. כך גם התרנגולות, החיות בצפיפות איומה, כשהלולנים עושים ככל יכולתם כדי להרבות בהטלות ביצים, דבר שבסופו של דבר קורע את מערכת המין הנקבית של התרנגולת.הצפיפות בה גדלות המטילות היא כה איומה עד שהלולנים חותכים להן את המקורים כדי שלא תפגענה זו בזו מרוב תסכול. האם ביצים שאינן ביצי חופש יכולות בכלל להיות כשרות?? האם ירקות ופירות מרוססים בחומרי הדברה יכולים להיחשב כשרים, אם חומרי ההדברה הללו גורמים נזק עמוק למערכת האקולוגית הכללית, ולבריאות האוכלים אותם?

התשובה של היהדות המתחדשת היא – לא!

מתוך הבנת התלות ההדדית בין האדם, בעלי החיים, הצמחים, האדמה והשמיים בכה"א, אי אפשר להעלים עין מן עיוותים הללו. אנו קוראים לשינוי פרדיגמות בחשיבה של הכשרות היהודית. יש לפתוח את הזוית שדרכה אנו מסתכלים על נושא הכשרות, ולפתח תו כשרות חדש: תו כשרות אקולוגית.

אין הכוונה לומר שצריך להחליף לחלוטין את דיני הכשרות. אבל אני בהחלט אעדיף לאכול תרנגולת אורגנית שחייה היו שמחים וכשרים, גם אם השחיטה שלה היתה  כשרה רק בדיעבד. סדרי העדיפויות בועדות הכשרות צריכים פשוט להשתנות.

האם לכסף יש ריח?

שאלות הכשרות האקולוגית אינן מסתכמות בכשרותם של מוצרי מזון. כיהודים אנו מצווים על יצירת מערכות המושתתות על צדק חברתי וכלכלי. אולם חברות בינלאומיות, מנצלות את הכפר הגלובלי כדי להפיק הון בניצול כח עבודה זול מארצות העולם השלישי.

תו הכשרות האקולוגי אמור להקיף גם סוגי מוצרים אלה.

תו האקו-כשרות צריך להציב רף מוסרי-כלכלי בפני חברות תעשיתיות, שיעגן את זכויות עובדיהן וידאג לכך שהיצור לא יפגע בסביבה הטבעית או האנושית.

לא רק יהודים

הרעיון העומד מאחורי הכשרות האקולוגית איננו מיועד ליהודים בלבד. אנשי ההתחדשות היהודית בארה"ב עומדים בקשר עם אנשי דת נוצריים לבדוק כיצד ניתן למצוא דרך לחייב את חברות הענק לנהוג בדרכים המתחשבות בשלום כדור הארץ ויושביו. אנו תקווה למצוא דרך להגיע גם אל הציבור הנוצרי והמוסלמי וליצור תו תקן המתאים למאמיני שלוש הדתות.

הרעיון של האקו-כשרות עדיין נמצא בחיתוליו, אך הוא יצבור תאוצה ככל שיותר אנשים מאמינים, ולאו דווקא "דתיים" במובן הצר של המילה יקבלו אותו.

אך אנו הרבנים של ההתחדשות היהודית איננו יכולים לעשות את הדבר לבד. אנשי מדע ואנשי הלכה צריכים לפתח את הקוד המחייב של הכשרות האקולוגית, אנשי ארגון צריכים לחבר את קצוות החוטים יחדיו, ובעלי ההשפעה בערוצי המדיה צריכים להפיץ את הרעיון ולרתום את הלבבות לשינוי הפרדיגמה.

אני תפילה שהתפיסה העקרונית העומדת בתשתית הכשרות האקולוגית תצליח לחצות גבולות ומחנות. אחרי ככלות הכל כולנו שותפים לחיים בכדור קטן אחד, עליו נצטוונו בראשית הימים "לעבדה ולשומרה".

סוד ההבטה האקטיבית

אוהד אזרחי

שני כוחות בעין

מדע האנטומיה המודרני לימד אותנו שהזרימה של חוש הראיה מתקימת מהחוץ פנימה. אורכי גל שונים חודרים אל תוך העין ומיצרים ברשתית שיקוף מהופך של האובייקטים הנמצאים מחוצה לנו. אולם במחשבה העתיקה סברו אחרת. הסברה בעולם העתיק היתה שחוש הראיה זורם מן הפנים כלפי חוץ, כאילו העין היא משדר של אנרגיה ולא מקלט. כהוכחה לכך ("הוכחה" שנשמעת לנו כיום קצת משונה) הביאו המקובלים את "בת היענה, שמסתכלת על הביצים שלה וגורמת להן לבקוע בכח ההסתכלות". אינני יודע אם יש ל"תצפית" הזו תימוכין כל שהם בזיאולוגיה המודרנית. סביר שלא.

ובכל זאת, כמו תמיד, אסור לזלזל בתיאוריות העתיקות, גם אם נדמה לנו שהן טעו לחלוטין בתיאור המציאות. לעיתים שיקול דעת מעמיק יותר מגלה שסוג המציאות שהעולם העתיק התייחס אליו איננו בדיוק סוג המציאות שהעולם המודרני מכנה בשם "מציאות". בדרך זו נוהגים רבים מאתנו לקבל את החלוקה הקדומה של העולם לארבעה יסודות – רוח אש מים ועפר – כמשקפת התבוננות אחרת על הקיום מזו שמשקפת טבלת מנדלייב המודרנית של היסודות הכימיים.

באופן דומה, טוענת המיסטיקה החסידית, עלינו להבין שבעין יש שני כוחות: כח הראיה הרגיל נכנס אכן מן החוץ פנימה, אבל כח ראיה מסוג אחר – כח ההבטה האקטיבית – יוצא מן העין החוצה, ויש בכחו לפעול שינוי ממשי באובייקט שעליו מסתכלים.

עיניך ברכות

המסורת התלמודית טוענת שאין הברכה מצויה בדבר שעבר ספירה ומנין, אך החסידים טענו שגדול כח ההבטה המברכת של הצדיק, שיכול להזרים "אנרגיה חיובית" גם בדבר שכבר חושב ונספר ונמנה. על פי זה פירשו החסידים את הפסוק בשיר השירים "עיניך בריכות בחשבון" כמדבר על האיש הטוב באמת, שהעינים שלו מסוגלות להניח ברכה גם בדבר שעבר ספירה וחשבון (הם דרשו "בריכות" משלון ברכה"). רבות הדוגמאות שניתן להביא לתפיסה זו במחשבת הקבלה, הן לחיוב והן לשלילה.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש המיוחד לחוש הפנימי של הראיה האקטיבית. "יד ימין בנפש" שעל פי ספר יצירה קשורה גם היא לחודש זה (ראה מסגרת) מסמלת את הכח הפעיל שבאדם. בזמן הזה ניתנת לנו ההזדמנות לשים לב לצד הפעיל שבראיה, ולתת את הדעת על הדרך שבה אנחנו מביטים על העולם, ועל סוג האנרגיה שאנחנו משדרים החוצה בעת שאנחנו מסתכלים במשהו או במישהו. האם זו אנרגיה של ברכה או שמא, חלילה, להפך.

חודש תמוז הוא חודש קשה במסורת היהודית. בו יצאו המרגלים לראות את הארץ, ונכשלו בראייתם. הם ראו בה רק את הצד החיצוני, המאיים ולא השכילו "לעשות לה עיניים טובות" – כלומר לבחור לראות את ההויה הפנימית הגנוזה בה, ולחזק את הצד היפה והטוב שבה מכח הראיה החיובית, המכניסה ברכה בדבר הנצפה.

היפה בנשים

ואני רוצה לגעת כאן בנושא רגיש: קיימת במוסר הדתי המצוי אובססיה עצומה הקשורה ל"שמירת העיניים". משמעה – הזהירות העצומה (של גברים דתיים) מלחזות ביופין של נשים, מחשש הפיתוי היצרי שבדבר. מה שפחות ידוע, או ידוע ומודחק לקרן זוית, זו הדרך שבה לימד הבעל שם טוב את תלמידיו כיצד עליהם להתמודד עם הנושא. דרך זו היא הדרך של הראיה האקטיבית, ומשמעה הסתכלות ישירה אל תוך היופי, הסתכלות שחודרת מבעד ליופי הגשמי של הבשר, הסתכלות שמצליחה להבחין ביופי האלהי הנפלא שמקרין מזיוו על הגוף היפה.

כאשר גבר מצליח לראות כך, לא רק שהוא עצמו אינו נפגע רוחנית מ"שקר החן והבל היופי", אלא – טוען הבעל שם טוב – הוא עוד מוסיף ברכה וטובה עליונה לאותה אישה, שדרכה הוא חווה את יפי השכינה.

כשאנחנו מצליחים לזהות במפגש שלנו עם הזולת איזו נקודה פנימית שבו, שהיא כאילו שקופה ודרכה מאיר אלינו אור מרמת נוכחות גבוהה יותר, קדושה יותר, אנחנו יכולים לחזק את הנוכחות הקדושה הזו שבזולת על ידי הסתכלות פעילה, ובכך לסייע לו להתחבר עוד יותר לאלהי שבקרבו.

אלו דברים שקשה להסביר. זר לא יבין את זאת. אבל מי שהתפעם פעם מיופיו של הטבע והרגיש שיש ביופי הזה קדושה עליונה, שיש בו יותר ממה שניתן לפרוט לספרי המדע והאקולוגיה, מי שחווה פעם את האלהי מתוך היופי שבמדבר (למשל) יכול להבין שבפיתוח אותה רגישות ניתן לגלות את הנוכחות האלהית בכל גילוי של יופי: גם בחיפושית, גם בפרה, גם במשה רבינו וגם בחברים ובחברות שלנו. וכשרואים במשהו או במישהו יסוד אלהי יודעים פתאום שאין קץ למה שגלום בו. לעולם נשאר מרותקים לסוד האלהי שבזולת וכל כמה שנתקדם להכירו ייוותר הוא עלום ללא חקר, מסקרן, מרתק, מושך ומעורר כבוד.

כמה אנשים בעולם הולכים עם תחושה עגומה שאף אחד לא רואה אותם. איש מעולם לא הבחין במה שבאמת גלום בהם, באלהי שבתוכם. ובדרך כלל כשהסביבה אינה מצליחה להבחין באלהי שבנו גם אנחנו שוכחים, או מפסיקים להאמין, שאכן יש בנו נקודה אלהית ופנימית שכזו.

כמה טוב יכולה הבטה מברכת שכזו לפעול. נסו לשבת בספסל שבגן הציבורי כשזמנכם בידכם ומצב רוח טוב שורה עליכם, ולהתבונן ביופי המיוחד שמקרין מתוך אחד מקשי-היום היושבים אולי בספסל שממול. לפעמים במבט פנימי ואוהב שכזה אפשר לעשות לאיש שממול את היום. מישהו ראה אותו, הביט אל תוכו והאמין שיש בו הרבה יותר ממה שנגלה לעין. הוא ירגיש את זה בתוכו גם אם לא ידע מה הוא מרגיש. ואם יתחיל האיש הזה להאמין יותר בעצמו כתוצאה מכך – מי ישער כמה טוב עשוי לצמוח מהישיבה הבטלנית שלכם על הספסל בגינה הציבורית בחודש תמוז – חודש הראיה הפעילה.

—

המאמר פורסם ב "חיים אחרים" יולי 1999.

אקו-כשרות

אוהד אזרחי

בערב פסח 1999 התקשר הרב יצחק (ייץ) הזבין-הנקינז לסוכן הביטוח שלו. "האם אתה יודע" שאל הרב את סוכן הביטוח המופתע "אם חלק מן הכסף שלי בקרן הפנסיה מושקע בחברות אשר מנצלות כח עבודה זול בעולם השלישי ולא מאפשרות לעובדיהן להתאגד כאיגוד מקצועי?" סוכן הביטוח ענה שמן הסתם אכן כך הוא הדבר, והרב ייץ ביקש ממנו לדאוג לכך שעד למחרת בשעה עשר וחצי בבוקר – זמן מצוות ביעור חמץ – לא יהיה לו שום גרוש שמושקע בחברות שכאלו. וכן היה. אני ישבתי בבית הכנסת של ר' ייץ באותו חג פסח, בעיר יוג'ין שבמדינת אורגון, והקשבתי בהתפעמות לדברים שאמר.

לא היתה זו דרשה שגרתית שרבנים דורשים בערב פסח לפני צאן עדתם. היה זה וידוי של אדם שבאמת בודק את עצמו ובוחן בנאמנות מה משמעות היותו יהודי ומה היא האחריות הרחבה שמצוות הכשרות מטילה עליו כמי שחי בעולם המתועש על כל מורכבותו. לא אשכח איך שלפני שנים לא מועטות אשתי ואני הבאנו לאחד מרבותינו דאז אבטיח גדול ועסיסי לכבוד ליל הסדר. להפתעתנו התברר לנו שבדיוק באותה שנה החליטו הרב ואשתו להחמיר בהלכות הכשרות לפסח עוד יותר מתמיד ולכן החליטו שכל פרי שיש בו גרעינים מכל סוג שהוא לא יאכל בפסח בביתם. למה? – כי הגרעינים דומים לגרעיני קטניות, וגרעיני קטניות נאסרו בהלכה האשכנזית לאכילה בפסח כי הם דומים לגרעיני חיטה, וגרעיני חיטה עלולים להגיע לידי רטיבות שתביא אותם לכדי החמצה. הרב ומשפחתו החמיצו את האבטיח (ללא גרעינים!) שהבאנו להם, ואנחנו למדנו שיעור חשוב על רמת אי הרלוונטיות אליה עלולה ההחמרה הדתית להביא את הדבקים בה.

אבל דבריו של ר' ייץ נכנסו אל לבי. ר' ייץ נמנה על התנועה להתחדשות יהודית (Jewish Renewal), שייסד רבי זלמן שחטר-שלומי לפני כארבעים שנה בארה"ב, תנועה שמתרחבת והולכת למרות שאין לה אמצעים מרובים, ומגיעה משנים האחרונות גם לאירופה, דרום אמריקה וישראל – כמובן…

אחד העקרונות החשובים בתנועת ההתחדשות היהודית הוא המונח שטבע רבי זלמן: "Paradigm Shift" שמשמעו הוא שינוי, או תזוזה, בהנחות היסוד של החשיבה הדתית. למשל, אם בעבר כל קהילה חיה במקומה ועסקה בסידור עניניה תוך תחושה שמה שמתרחש מחוץ לגבולות המדינה בה היא חיה איננו משמעותי לקיומה ולמטרותיה, הרי שכיום ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם עוד מן התלות ההדדית של כל יושבי כדור הארץ זה בזה. אנו מודעים יותר לעובדת היותו של כדור הארץ יחידה אקולוגית אחת, ומבינים יותר שמה שמדינה אחת עושה בתחומה משפיע באופן ברור על כל יושבי הפלנטה. אחת מן ההשלכות החשובות של שינוי הפרדיגמות הדתיות בהתחדשות היהודית היא הבאת האחריות האקולוגית לחזית הדיון במישור הדתי והרוחני – במישור של עבודת האלהים הזכה.

תיקון הלב ותיקון עולם

תנועת ההתחדשות היהודית מתמקדת בשני מוקדים אלו של החיים הדתיים: תיקון הלב ותיקון עולם. "תיקון הלב" משמעו שימת דגש על עבודת הנפש של היחיד, השתקעות במישורים הפסיכולוגיים והמיסטיים של האדם המבקש למצוא בתוך המסורת היהודית מסלול רוחני – ואכן יש כזה. "תיקון עולם" לעומת זאת מתמקד באחריות שלנו כיהודים וכבני אדם לפעול לתיקונו של העולם. להפוך את העולם למעט טוב יותר על ידי מה שאנו עושים בו בחיינו. "תיקון עולם" מתייחס לפעילות במישורים ה"חיצוניים" של הקיום – בפעילות למען כלכלה צודקת, בשמירה על האיזון האקולוגי, בהגנה על זכויות עובדים, זכויות מיעוטים וזכויות בעלי חיים, בהבאת שלום ליושבי כדור הארץ – בני האנוש והאחרים.

בדרך כלל אני נוטה לייחד את רשימותי לנושאים של תיקון הלב, אך הפעם אבקש לייחד רשימה זו דווקא לנושא שנופל תחת הגדר של תיקון עולם, נושא הכשרות האקולוגית. להערכתי שני המוקדים הללו של תיקוני העולם והלב קשורים זה בזה באופן שאיננו ניתן כלל להפרדה. גם אם חלקינו מתמחים יותר בתחום זה או בתחום האחר, אין זה כי אם כמו שני איברים בגוף אחד, שהראשון מגיש מזון לפה והשני מעכל אותו מבפנים, אך מטרת שניהם אחת היא ולא ניתן להפריד ביניהם כלל. אינך יכול להגיע לתיקון הלב באמת אם תנתק את עצמך מתיקון העולם, ואינך יכול לפעול היטב בתיקונו של עולם אם אינך מקדיש תשומת לב לתיקון הלב. השניים כרוכים זה בזה והם כמו פעימה של לב חי הדופק את זרם החיים פנימה והחוצה לסרוגין. רצוא ושוב.

רעל כשר?

ריסוס רעל כשר למהדרין

לפי הלכות הכשרות הנהוגות כיום בעולם היהודי הדתי אין כל חשיבות לאיכותו של המזון המוגש לפינו. אין חשיבות לשאלה אם המזון הזה עתיד באמת להחיות ולהבריא אותנו או להרוג אותנו לאט וביסורים. מה שחשוב זה שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדת וכדין אם מדובר בפרי או ירק שגדל בארץ ישראל (כלומר שנלקחה מאית מן התוצרת החקלאית והושמדה כליל, כי אי אפשר כיום לקיים בה את מה שנהוג היה לקיים בתרומה כשבית המקדש היה קיים. במקום זה משמידים). חשוב לועדות הכשרות שהבשר שאנו אוכלים נשחט ונמלח כהלכה. חשוב שלא התערבבו להם הבשר והחלב, ושהג'לטין המוסף למוצרי מזון תעשייתי לא יופק מעצמות חזירים. מה שלא חשוב לכל משגיחי הכשרות זה האם ריססו את התוצרת החקלאית או לא, האם היא מלאה בחומרי דישון שמרעילים את אוכליהם כמו גם את האדמה בה גודלו, או האם התרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה זכתה גם לחיות חיים כשרים, או שמגדליה וסוחרי הבשר התעמרו והתעללו בה בכל דרך אפשרית עד שכבר באמת מאסה מן הסתם בחייה.

רעל יכול להיות כשר למהדרין על פי מנהגי וועדות הכשרות של היום, החושבות עדיין באופן צר  ומצומצם ביותר.

צער בעלי חיים

הגישה שפיתחו רבי זלמן שחטר ותלמידיו בתנועת ההתחדשות היהודית טוענת כי הדברים הללו לא יתכנו. כיהודים אנו מצווים על מצוות צער בעלי חיים. זו מצווה מן התורה, והיא שקולה לכל הדעות לכל מצווה אחרת. חומרת העבירה על צער בעלי חיים איננה שונה מאכילת חזיר לדוגמה, ואין מי שיחלוק על זה (על מקורו של הדין ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לב\ב). ולמעשה – חוקים האוסרים התעללות בחיות החלו להחקק בעולם המערבי רק בשלהי המאה הי"ט, בעוד שהתלמוד עיגן וחוקק אותם לפרטיהם כבר לפני 1300 שנה, על בסיס החוקה התורנית העתיקה עוד יותר. החוק העברי היה רגיש לזכויותיהם של בעלי החיים הרבה לפני שהסביבה הכללית הבינה מה בכלל רוצים ממנה בנדון. חכמי המשנה דאגו לחמור הרובץ תחת כובד משאו וחייבו את כל מי שרואה זאת לסייע לו בזמן ששליטי הארץ הרומאים עוד שיסו אריות מורעבים בשבויים חסרי ישע לתשואות קהל אלפי צופים. אולם הרגישות הזו אבדה לנו. העולם הדתי שכח את מקורותיו תוך שהוא עוסק רבות במלחמות היהודים ובהבדלות מכל מה שנראה לו בצדק ושלא בצדק כ"חילוני" או אף "גויי".

רבי זלמן שחטר-שלומי שליט"א

האם יתכן שכבד אווז יהיה כשר לאכילה כאשר ידוע לכל כי על מנת לספק כבדי אווז לשוק מגדלי האווזים מפטמים אותם בכפייה, תוך תקיעת זונדות אל תוך צווארויהם והאבסתם במזון הגורם להשמנה, לגידולים בכבד ולקריסת מערכות כללית בגוף האווז? היתכן שמגדלי אווזים שכאלו יקבלו תו הכשר מוועדות הכשרות כאשר על מנת לספק את משר התאווה הזה הם מפירים בכל דרך אפשרית את החוק העברי המחייב לדאוג לרווחתם של בעלי החיים? הוא הדין ביחס לגידול "עגל חלב", שנמנעת ממנו התנועה בכלוב צר ודחוק מיום הוולדו כדי ששריריו ישארו רפוסים ובשרו יהיה רך וטעים לחיכם של זוללי בשרו. הוא הדין ביחס לתרנגולות המטילות ביצים כאשר הן נתונות בכלובים שאינם מאפשרים להם לחיות חיים בריאים, בצפיפות איומה, בשינוי ויסותי האור והחושך כדי להרבות בהטלות תוך קריעת מערכת המין הנקבית של התרנגולת בשל עודף ההטלה הזה, תוך שהמגדלים חותכים את מקוריהן כדי שלא תפגענה זו בזו בתוך הצפיפות הבלתי טבעית. האם ביצים שכאלו יכולות לקבל תו של כשרות?

האם ירקות ופירות מרוססים בחומרי הדברה יכולים להחשב כשרים, כאשר חומרי ההדברה הללו מרעילים אט אט את קהל אוכלי הפירות וגורמים נזק עמוק למערכת האקולוגית הכללית תוך שהם מחלחלים אל מי התהום ופוגמים בטיבם?

התשובה של היהדות המתחדשת היא – לא!

מתוך הבנת המצב הכללי של כדור הארץ והבנת התלות ההדדית בין האדם, בעלי החיים, הצמחים, האדמה והשמיים, איננו יכולים לומר כי ניתן להעלים עין מן עיוותים הללו. אנו קוראים לשינוי פרדיגמות בחשיבה של הכשרות היהודית. ההחמרה האובססיבית בדקדוקי פרטים בעניני כשרות הביאה ליסודן של ועדות כשרות שונות, ועדות של כשרות סתם וכשרות למהדרין, כשרות של הבד"ץ וכשרות של חוג חתם סופר, וחסידיה של כת אחת נמנעים לעתים מלקנות את המוצרים המסומנים ככשרים למהדרין על ידי חסידי הקבוצה האחרת. לעניות דעתנו נעשה כאן עיוות הראוי לתיקון. יש לפתוח את הזוית שדרכה אנו מסתכלים על נושא הכשרות, לצאת מהראש של דקדוקי ההלכה ומחלוקות החכמים ולשים דגש על דברים העומדים ביסוד קיומנו כבני אדם בריאים על האדמה הזו.

אין הכוונה לומר שצריך להחליף לחלוטין את דיני הכשרות. אינני מאלו הטוענים כי עדיף לאכול תרנגולת אורגנית (שגודלה בתנאי חופש וניזונה ממזון בריא) מאשר תרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה. אבל אני בהחלט אעדיף לאכול תרנגולת אורגנית וכשרה (אם בכלל אחליט לאכול באותו יום בשר, דבר שאינני עושה כבדרך אגב), גם אם אין היא כשרה  למהדרין, ואפילו אם היא רק כשרה בדיעבד. סדרי העדיפויות צריכים פשוט להשתנות.

תפיסה תהליכית

לפני שבאנו לכאן, למצוקי דרגות, להקים פה את המרכז הרוחני של קהילת "המקום", התייעצתי עם אחד מנביאיה הגדולים של הכשרות האקולוגית בעולם – רבי ארתור ווסקו מפילדלפיה. שאלתי אותו כיצד לדעתו נכון להחיל את תפיסת הכשרות האקולוגית על כפר הנופש, המטבח וחדר האוכל במקום, שכן התבקשתי לספק תעודת הכשר ומבחינתי חשוב היה שהתעודה תאשר את עניין הכשרות והכשרות האקולוגית בכפיפה אחת.

רבי ארתור ווסקו

ר' ארתור ענה לי תשובה חשובה: מקום הוא כשר אקולוגית כאשר הוא מתחייב להכנס לתהליך של השתפרות מתמדת בתחום האקולוגי. וזוהי תפיסה משמעותית מאד. קשה לארגון להפוך את עורו מידית. לעיתים זה אף בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. ויותר מכך – היכן עובר קו הרף ה"אקולוגי"? האם ירקות אורגניים שמובאים ממרחקים על ידי משאיות שמזהמות את האויר הם אכן "כשרים" מבחינה אקולוגית? ודאי שעדיף להגיע למצב שבו מה שיותר אוכל יוכל להיות מסופק על ידי גינות אורגניות הקרובות למטבח, אך הדברים לוקחים זמן, ולכן העיקר איננו בהתאמה לקו תקן מסויים, אלא במחויבות להשתפרות מתמדת.

את תעודת הכשרות במטבח של אכסניית מצוקי דרגות התניתי בשלושה דברים: א. המטבח יכין רק מזון צמחוני. ב. כל הזבל האורגני שמצטבר במטבח בעת הכנת האוכל ולאחר הארוחות יזרק לערמת הקומפוסט שהכינו אנשי "המקום" (ושמה: "המקומפוסט") וימוחזר לדשן אורגני. ג. ימוזער עד למינימום השימוש בכלים חד פעמיים המזהמים מאד את הסביבה.

בינתיים אנו עומדים בכך, ברוך השם, ונדמה לי שזוהי תעודת האקו-כשרות הראשונה שניתנה בישראל… אני מקווה שעוד רבות תבואנה בהמשך.

האם לכסף יש ריח?

אולם שאלות הכשרות האקולוגית אינן מסתכמות בכשרותם של מוצרי מזון. בתחילת דברי הזכרתי כיצד ר' ייץ הזבין-הנקין ראה לנכון לבער בערב פסח את החמץ הכלכלי שלו, המגולם בכסף המושקע במניות של חברות שאינן מאפשרות לעובדיהן להשתכר בכבוד ולהתארגן בהתארגנות מקצועית.

כיהודים אנו מצווים על יצירת מערכות המושתתות על צדק חברתי וכלכלי. חבתנו היא לעשות ככל שיש ביכולתנו כדי שלא ינוצלו החלשים בחברה, כדי שלא תשרור עבדות, כדי שלא יתקיים סחר בבני אדם שצלם אלהים בקרבם. אולם חברות כלכליות גדולות, הפועלות באופן בין-לאומי מנצלות את הכפר הגלובלי שנוצר סביב כדור הארץ כדי להפיק הון על ידי שימוש בכל עבודה זול בארצות העולם השלישי. פועל משתכר דולר ליום במזרח הרחוק, מייצר כמה זוגות נעלי ספורט ובעלי החברה היושב בחוילתו הממוזגת בפרבריה של ניו-יורק משלשל לכיסו את הרווח האמיתי שנוצר בשל פער התיווך העצום.

כששהיתי במדינת אורגון התארגנו האוניברסיטאות של החוף המערבי לחתום על עצומה שקוראת להפסקת ניצול העובדים בעולם השלישי. בעליה של חברת נייקי למוצרי ספורט איים על האוניברסיטה שבה לימדתי כי יפסיק לתרום לה את מליון הדולר השנתיים אם יחתמו על העצומה הזו וההנהלה לא ידעה כיצד להגיב. הסטודנטים ארגנו הפגנות וחסמו את משרדי ההנהלה, עד שזו חתמה על העצומה וויתרה הלכה למעשה על כספיו של אותו תורם. אני מאד התרשמתי מרמת המחויבות הזו לצדק חברתי.

תו הכשרות האקולוגי אמור להקיף גם את סוגי המוצרים הללו, את המוצרים שזיעה רבה של ילדים העובדים בתת תנאים גרמה לכך שיהיו נגישים לנו כה בקלות בעולם המערבי כשהם עטופים יפה בצלופן. תו האקו-כשרות אמור להציב רף מוסרי-כלכלי בפני חברות תעשיתיות, שכדי לעבור אותו עליהן לעגן את זכויות עובדיהן ולדאוג לכך שתהליך היצור איננו פוגע בסביבה הטבעית או האנושית.

לא רק יהודים

אולם הרעיון העומד מאחורי הכשרות האקולוגית איננו פנים-יהודי בלבד. אנשי ההתחדשות היהודית עומדים בקשר עם אנשי דת נוצריים כדי לבדוק כיצד ניתן למצוא דרך שבה קהל המאמינים הבין לאומי יאמר את דברו כלפי אותן חברות ענק ויחייב אותן לנהוג בדרכים המתחשבות בשלום כדור הארץ ויושביו כדי למכור את מוצריהן לציבור שאלהים נגע בלבבו. אנו תקווה למצוא דרך להגיע גם אל הציבור המוסלמי וליצור תו תקן (שבטח לא יקראו לו עוד "כשרות" בלבד) שמתאים למאמיני שלוש הדתות, ואולי גם הבודהיסטים יצטרפו לחגיגה ועוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.

כמובן הרעיון של אקו-כשרות עדיין נמצא בחיתוליו, אך הוא יצבור תאוצה ככל שיותר אנשים מאמינים, ולאו דווקא "דתיים" במובן הכה ישראלי וצר של המושג הזה, יקבלו אותו. ככל שנבין שאי אפשר לחיות חיים רוחניים אמיתיים תוך הרס הסביבה וזלזול בחיי ברואיו של הבורא.

המאמצים לייסד תנועה עולמית שתאחד את הציבור המאמין והציבור שוחר האקולוגיה יחדיו עשויה להוות כח כלכלי רציני ביותר שיש ביכולתו לשנות מדיניות של חברות ענק, שיאלצו להיות אקולוגיות כדי למכור את מוצריהן. אך יש עדיין הרבה מה לעשות. אנשי מדע ואנשי הלכה צריכים לפתח את הקוד המחייב של הכשרות האקולוגית, אנשי ארגון צריכים לחבר את קצוות החוטים יחדיו, ואנשים שיש להם מילה בשטח צריכים להפיץ את הרעיון ולרתום את הלבבות לשינוי הפרדיגמה הזה.

מי שיש ביכולתו לתרום באופן כלשהו לקידום הרעיון באופן מעשי בתחומי מדינת ישראל מוזמן לכתוב אלי לכתובת האימייל הנתונה למטה.

בעיני זהו חלק חשוב מתהליך ההבראה שעל היהדות לעבור באופן כללי כדי להיות דרך המקדשת את חיי האנשים בעולם הזה ומחברת אותם באופן בריא אל ההויה האלהית. אך חשוב להדגיש כי גם מי שאיננו מתחבר לרעיון של ההתחדשות היהודית בכללותו, גם מי שחי חיים אורתודוקסיים וטוב לו בכך יכול למצוא עניין משמעותי, עניין דתי אמיתי, בהקפדה על מצוות "בל תשחית", "צער בעלי חיים" ו"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" שאין עוררין על חשיבותן בקוד החוקים היהודי-הלכתי.

אני תפילה שהתפיסה העקרונית העומדת בתשתית הכשרות האקולוגית תצליח לחצות גבולות ומחנות הן בין הזרמים השונים של היהדות והן בין הדתות והן בין הדתיים והלא דתיים. אחרי ככלות הכל כולנו שותפים לחיים על פניו של כדור ירוק קטן אחד, אי שם בשולי שביל החלב, בנקודה כלשהי ביקום.

(המאמר נכתב בשנת 2005 ופורסם במגזין "חיים אחרים")

לקריאה נוספת ולהרחבה רעיונית בנושא ראו:

1. Arthur Waskow, Down-to-Earth Judaism (Morrow, 1995), chapter: "What is Eco-Kosher?"

"And the

2. Arthur Waskow “And the Earth is Filled with the Breath of Life" in vol. 2, pp. 261- 286, of Torah of the Earth (Jewish Lights, 2000).

"אילו פינו מלא שירה"

על התפילה

אוהד אזרחי

(המאמר נכתב בימי קהילת המקום במצוקי דרגות. אולי ב 2003?)

שבת בבוקר. אני זוכר ימים שבהם גרתי במדבר וכל שבת היתה מוקדשת לטיולים רגליים אל ואדיות מדבר צין.

בחסידות בעלז

אחר כך היו שבתות רבות בהן לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש הייתי פותח את הבוקר בטבילה במקווה קטן יחד עם עוד עשרות חסידים דוברי יידיש. לפי מנהג המקובלים לא הייתי מתנגב, שיספגו המים בבשר ויזככו את הגוף. רטוב מעט הייתי נכנס אל אולם הישיבה ולומד מתוך ספר חסידות מאמרים המלהיבים את הלב ואת השכל לדבקות ועבודת הבורא, עד שהרבי נכנס. אז היו כל הספרים נסגרים באחת, והתפילה החלה.

להתפלל עם הרבי – עם הצדיק – לא היה אותו דבר כמו להתפלל לבד או סתם במניין של יהודים. זו הייתה תפילה שהעוצמה הרוחנית הורגשה בה. הרבה מילים אמרתי אז מהר מהר, עד שידעתי תוך זמן קצר את הסידור בעל-פה, ובמבטא יידישאי למהדרין. כל מילה הייתה חשובה. מבלי לדעת בדיוק למה, האמנו שכל מילה מכוונת בדיוק לצינורית דקיקה של שפע שם בשמים, ורק אמירת הנוסח כולו מתוך כוונה של דבקות אמיתית ולב נשבר יכולה לפתוח שערים אמיתיים אל הבורא יתברך.

בחב"ד

אחר כך באו שבתות אחרות. המקווה נשאר כפתיחה רטובה של היום הקדוש, אבל לאחריו, כחסיד חב"ד העסוק בהתבוננות חסידית הייתי חוזר לחדרי ומתבודד כמה שעות עם מאמר קבלי. רק כשהיתה מתרחשת כמו מאליה פתיחת הלב ידעתי שהגיעה העת לתפילה, וזו היתה תפילת יחיד. כל היהודים החביבים של השכונה כבר אכלו להם צ'ולנט ופזמו מזמורי שבת מתוך הכרס המלאה, ואני רזה ושדוף הייתי מתנדנד עטוף בטלית כל אותן שעות, לבדי בפינת החדר, עולה ועולה ועולה…

התפילה שלי בבת עין

אחר כך באו שבתות בהן הייתי עולה עם אשתי לטבילה במעין. אז כבר גרנו שוב בחיק הטבע, אבל היה זה טבע שונה. לא עוד מדבר גדול שלוקח את העין אל המרחב האין סופי, כי אם נוף מבותר של הרי יהודה, מעוטר בעצי תאנה עתיקים ומעט אורנים צעירים של הקרן הקיימת. המעין שבקע מן הסלע חמש דקות מפתח ביתנו קיבל אותנו תמיד בברכה, ותמיד גילינו כמה נפלאים המים. ואחר כך הגיעה עת ההתבודדות. ביער האורנים או בשדות הבור הייתי הולך ושומע מרחוק, מן ההר השני, את המיית המתפללים בבית הכנסת. אבל בית התפילה שלי היה ההר, וספסליו היו סלעי אבן גיר, ותקרתו של שמים כחולים והמניין כולל ציפורים וזבובים ולפעמים היה בא גם נחש ומצטרף לתפילה בדרכו, מתחת לאבן שמתחת לעץ התאנה.

תפילתי נטשה כבר אז את הנוסח המקובל של הסידור, והיתה מרחפת סביבו בחופשיות. נכנסת ויוצאת בו, מחברת קטע אחד במשנהו ומאלתרת כמו בג'אם-סשן עם כל המלאכים נגני הסקסופון השמימי.

היו דברים שכבר לא יכולתי לומר אז ולהישיר מבט אל על. ידעתי למשל שאני חסיד גדול של הכח הנשי ביקום ולא יכולתי להמשיך ולהודות לבוראי על שלא עשני אישה. זו היתה ההתחלה. החלטתי להודות על "שעשני כרצונו", להודות בלשון חיוב על מי שאני, ולא להודות על מי שאני לא.  ידעתי שהתלמוד טוען שהנביאים גם הם שינו את נוסח התפילה שכביכול נקבע כבר על ידי משה. התלמוד משבח את הנביאים ירמיה ודניאל על שהשמיטו מתאריהגבורה של האל משום שלא הרגישו כנים להביט על מאורעות החורבן ולשבח את האל על היותו גיבור ונורא. "נכרים מכרכרים בהיכלו! איה גבורותיו??? בניו נמכרים אל בין האומות! איה נוראותיו???" אמרו הם ולא היו מסוגלים עוד לומר "האל הגדול הגיבור והנורא" בתפילתם.

התפילות שלי הפכו למגוונות עד מאד. לא כל אדם היה מכיר בהן כתפילה. לעתים הן היו שותקות עד מאד, כמעט ללא מילה. רק תפילה שבהויה, לא תפילה שבדיבור. צרפתי את העצים למניין ויום אחד כהגעתי ליער וגיליתי שאנשי קק"ל גדעו את אחד מן העצים במעגל התפילה הקבוע שלי הרגשתי אבל, כמו על חבר טוב, ויחד עם שאר העצים אמרנו קדיש.

ושוב בירושלים

שבת בבוקר. לעתים אני סתם מסתלבט לי במיטה, קם מאוחר ונהנה עד מאד לשמוע את קולות המשחק של ילדי, או להתעורר מנשיקה של בני הקטן שחוקר מתי כבר האבא הפדלאה שלו יקום לשחק איתו. כוס התה בבוקר של שבת איננה כמו כוס תה בסתם יום של חול. בכל הדברים הבנאליים יש פתאום חגיגה. עוגיות שאפתה אשתי, פלח אבטיח ביום שרבי ומבוכים הבנויים מקוביות עץ שעלי לנסות ולחצות, להלחם במפלצות פלסטיק ולזכות מחדש בחיי לקול צהלותיו של בני. הכל הפך לתפילת שחרית לשבת. ואם הוא מצליח לסחוב אותי גם עד לגן השעשועים הרי זו תפילת מוסף. הרבה דתיים מגיעים לשם ישר מבית הכנסת אחר התפילה עם טליתות מקופלות בשקיות קטנות של בד סטן, ואני מכיר את המוני המילים ששפתותיהם דשו בנעימה ידועה ואמן יהא שמיה רבה. האותיות כמו עוד מרחפות סביבם בתוך ההילה המקיפה את ראשם, צפופה מאד וקשה לראות מבעדה את פניהם. אותיות לבנות עם כנפיים של מלאכים. אותיות שחורות כבדות משעמום, נמרחות כמו מפלי שומן. אותיות קצרות וחדות של חוסר סבלנות ולשון הרע, צהובות ודוקרות. אותיות כחולות של פנטזיות וחלומות בהקיץ על מחוזות אחרים רחוק רחוק מבית הכנסת.

בקהילת המקום

בשבת בבוקר אני קם והולך לחדר האוכל, שותה כוס מיץ תפוזים ומנשנש משהו עם חברים ותלמידים מקהילת "המקום". על הדשא החרוצים שבינינו כבר עושים צ'י-קונג ומתפללים עם דניאל יעקובסון את תפילת העצמות היבשות הקמות לתחיה בחריקה. זו תפילת עולם העשיה. אחר כך יושבים במעגל. פה ושם יש מישהו ומישהי עם תוף וגיטרות וקלרינט. היום התפילה אינה אלא שירה. רק שירה שחוזרת שוב ושוב במעגלים של מה שנקרא בלעז צ'אנטינג. מה שפחות דיבורים. שוב ושוב אנחנו שרים את אותה השורה: "מודה אני לפניך רוח חי וקיים". זה הכל. רק הודיה גדולה. ואילו פינו מלא שירה כים. זהו. רק אילו. ללא הסבר של מה היה קורה באמת אילו היינו מלאים שירה כים, שהרי זה ברור – אילו פינו היה מלא שירה כים היינו מלאים שירה כים. ובאמת אנחנו שרים לפעמים כמו הים בהמון גליו, שרים לאט ובשקט, וגם מהר ומתלהב, ונעים בין זה לזה.

תפילת שבת בקהילת המקום במצוקי דרגות. 2001

קריאת שמע התקצרה לנו באופן טבעי. כבר קודם לי היא התקצרה. אבל אולי לא נכון לקרוא לזה התקצרות, כי חלקה התארך וחלקה האחר התקצר. ככה דברים קורים כשהם משתנים מתוך תנועה אורגנית. המנהג היהודי הרגיל הוא לומר את הפסוק הראשון "שמע ישראל אדוני אלהינו אדוני אחד" ואחריו בשקט בשקט ללחוש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – לחישה שמכוונת אל השכינה, שאף אחד לא ישמע חוץ ממנה. ואז קוראים שלוש פרשיות: פרשת האהבה, פרשת השכר והעונש ופרשת ציצית. אבל עיקר הענין הוא, גם לפי ההלכה, לקרוא את הפסוק הראשון והפרשה הראשונה – וכך זה קורא לנו. את הפסוק הראשון, זה שמדבר על האחדות הגדולה, שממנו משתמעת מצוות היחוד, אנחנו אומרים לאט. מילה שלימה בנשימה שלימה, ושומעים אותו מתנגן בתוכנו כמו צלילים של עוּד, מתגלגל אל הקרביים. ואחריו באה פרשת האהבה המוחלטת. פרשת ההתמסרות. זו שדורשת כמו אהובה בלהט התשוקה – אהוב אותי עוד, אהוב אותי ורק אותי בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך! זכור אותי תמיד, כתוב את שמי בגרפיטי בכל מקום כמו אוהב מטורף שאינו יכול אלא לכתוב את שמה של אהובתו עם לב וחץ בכל גבעה ועל גזע כל עץ רענן. כתוב אותי בגרפיטי על מזוזות ביתך ושעריך, עשה ממני פירסינג על לבבך ובין עיניך! פרשת האהבה התובענית הזו, שהיא קצרה ויש בה משהו כה מוחלט וכה ילדותי אפילו, נאמרת כמו ברדיו בשעה שש בדיוק. ולפניה קריאת שמע עצמה. י-ה-ו-ה אלהינו י-ה-ו-ה א-ח-ד. נסה לומר את השם הקדוש הזה ללא ניקוד בכלל, כפי שהוא באמת מופיע בתורה, והוא יהיה פשוט כמו הוצאת אויר, פשוט כמו הנשימה עצמה (אות הוו איננה אמורה להשמע בעברית קדומה כמו V באנגלית אלא כמו W. העיצור של V הוא צלילה של האות ב ללא דגש). שם הויה הוא נשמת החיים. יש מן החוקרים הסבורים כי השם הזה נתגלה לעבריים במדבר והוא קשור עם צלילי הרוח, כמו שאומרים רוח בערבית : הוו'ה. רוח החיים מפעמת בתוכנו לאט וחזק, נשמת החיים היא נשמת ההויה.

אחר כך אנחנו שרים ביחד "אדוני שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך" – ניגון נפלא שלמדה להקת שבע מרב אמריקאי אחד מתנועת ה Jewish Renewal ולימדה את כולנו. זו תפילה קטנה לפתיחת הלב והשפתים לתפילה. כששאלו את החוזה מלובלין מה הוא עושה בכל השעות הארוכות בהן הוא מתכונן לתפילה הוא ענה: "אני מתפלל שאוכל להתפלל"… כי גם עצם היכולת להפתח באמת בתפילה איננה מובנת מאליה. צריך להתפלל שנוכל להתפלל, שיפתחו השפתיים ויצאו הדיבורים ישר מן הלב, ללא מעצורים, דיבורים של שבח והלל ובקשה ותודה. ה' שפתי תפתח, ורק אם תפתח אותן – אז פי יגיד תהילתך. התפילה עצמה היא חסד אלהי, וכמו שאומר ידידי דויד "ברוך השם שיש השם"…

תפילת שמונה עשרה היא תפילת הלחש, תפילה חרישית בין אדם לקונו. ניסחו אותה אנשי כנסת הגדולה. אנשי הסנהדרין וחכמי יבנה עד ימיו של רבי עקיבא עוד הוסיפו שינויים ושיפצו בה, מילה פה משפט שם. אחר כך היא נקבעה כנוסח ליטורגי מחייב, שכל יהודי אמר שלוש פעמים ביום עד שבאו אבותינו אנשי ההשכלה וחכמי הציונות וביטלוה.  משבטלוה חכמי הציונות נשארה הדממה. נשאר השקט. נשאר החלל הריק בין אדם לקונו. יהודים דתיים מרגישים כיום מחויבות גדולה למלא את החלל הזה במילים. מילים ועוד מילים, שלא ישאר השקט בינם ובין האלהים, שתמיד יאמר שם משהו. מה חושף השקט הזה שכה חשוב לחפות עליו במילים?

שתיקה

חלקנו שותקים כמה דקות אל מול האלהים, ואולי איתו ממש. אולי בתוכו אנחנו שותקים והיא שותקת בתוכנו, השכינה, כמו אהובה ותיקה שלא זקוקה למילים כדי לדעת. חלקנו אומרים כמה מילים, מתוך הסידור או מתוך הסדר שבלב, או חוסר הסדר. הכל בסדר. אינני יודע באמת מי אומר מה וכמה ולמה. אני רק יודע שטוב להתפלל שם. התפילה מוצאת אותי בקהילה שלי, והיא מתפללת. אוייגן הריגל כתב ב"זן ואמנות הקשת" איך למד לירות בקשת אצל מורהו היפני. כל עוד אתה עומד שם ומכוון ורוצה לפגוע ויורה – אין בכך כלום. אז אתה יורה ויורה, עד שיום אחד אתה כבר לא יורה, אבל "זה יורה!". החץ נורה מן הקשת כמו מעצמו, ואז, ללא צורך או רצון לפגוע, שיכול רק להפריע, הוא פוגע בדיוק במרכז המטרה. ככה זה גם עם התפילה. אתה מתפלל ומתפלל, פעם פה ופעם שם, פעם עם הרבי מבעלז ופעם עם הרבי מלובביץ' ופעם עם העצים ופעם לבד ופעם עם קבוצה זו או אחרת, וזה טוב ונחמד, עד שבא יום כזה שבו "זה מתפלל". אז אתה יודע שהתפילה נשמעת במלואה, היא פוגעת בדיוק במקום. ברוך המקום ברוך הוא. אלהים איננו רק זה שמקשיב לתפילתך, הוא גם אומר אותה דרך פיך. בדיבור או בשתיקה – מה זה באמת משנה?

בתפילה רגילה יש בדרך כלל סוג מסוים של שניות – יש אני ואתה, אני ואת. יש אלהים ואדם. מתפלל ומי שמתפללים אליו. אבל יש גם לפעמים שהתפילה מתפללת את עצמה, ואז האלהים מתפלל אל עצמו ואתה איננו קים שם בכלל.

ההויה עשירה ומלאה, ואנו מתפללים כמנהג אבותינו שחיברו תפילות וכמנהג אבותינו ואמותינו הציונים שבטלו תפילות ויסדו מושבות, וכמנהג אבות אבותינו מזמנים קדומים, כאן על הארץ הזו, שעוד לא ידעו בכלל כי למה שהם עושים יום יום קוראים בימינו "יהדות". הם עבדו אל האדמה ועבדו את האלהים, הם התפללו לאל ולאלה, להויה ולאשרה, לעיתים על אפם וחמתם של כמה נביאים שרתחו על כך מזעם. הם יצאו עם הצאן למדבר יהודה, וכאן, ממש כמונו היושבים בקהילת "המקום" מעל לים המלח ושרים – הם חיברו כמה מזמורי תהילים: "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה אשחרך. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקדש חזיתך לראות עזך וכבודך. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך" (תהילים סג').

יש לפעמים שהשפתיים משבחות ויש שכל הויתך משבחת או קוראת ומבקשת, או מלאת הודיה. רבי שמחה בונים מפשיסחא המשיל לכך משל ואמר: כשעני מגיע אל העשיר לבקש על מחסורו, אך הוא לבוש לבוש מהוגן, עליו לספר לעשיר על מכאובו ומצוקתו כדי שהלה יבין במה מדובר. אך כאשר העני מגיע אל העשיר והוא לבוש בלויי סחבות וכל כולו אומר מחסור – אין צורך לפרט ולומר כלום. הוא יכול לומר לעשיר – רק הבט עלי ודע את בקשתי. כך אמר דויד המלך בתהילים "ואני תפילה" – כלומר – אני עצמי התפילה. אינני צריך לספר לך, ריבונו של עולם, את צרכי ומכאובי כי הם צרובים בבשרי. אני עצמי התפילה, רק הבט בי ודע. זו תפילה שבשתיקה, כאשר האדם מחובר כולו עם הוויה רגשית כלשהי – בין אם מדובר במחסור או בשבח והודיה – לעיתים אין הוא צריך לומר מילה. הווייתו אומרת את המילים כולן.

ולפעמים יש צורך כזה להתפלל במילים ולא רק בשתיקה. יש צורך לשיר ולרקוד ולבקש ולהודות. המילים רוצות לצאת מן השפתים – וגם אילו פינו היה מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו לא היינו מספיקים להודות את כל מה שבאמת היינו רוצים להודות עליו. על כל נשימה ונשימה, על כל פרח על כל ענן. על כל חיבוק שמישהו חיבק אותי – שדרכו ההויה כולה אומרת לי כמה אני אהוב, ועל כל נזיפה שקבלתי שדרכה מתקנים את דרכי – גם כשזה כאילו לא נעים לי. על הילדים שלי שצומחים, ועל האהבה, ועל התענוג, ועל אין סוף דברים נפלאים שקורים ממש כל יום, כל רגע, כל שניה.

זן ותפילה

לא מזמן הייתי בארה"ב והוזמנתי לקחת חלק בכינוס של מורי זן בודהיזם. הרבה פעמים עשינו סבב שבו כל אחד אומר כמה משפטים שיוצאים לו ישר מן הלב, ללא ביקורת. אחד מן המורים שמנהל מרכז זן בדרום מרכז היבשת ישב בשיכול רגליים, לבוש בקרחת מסורתית ובמין אפוד שעוטים נזירי הזן על החזה ודיבר על העבודה שלו באזור בו הוא חי, ועל האינטראקציה עם הכמרים הקתולים. הוא רואה אותם מתפללים בטבע, ופתאום, כך סיפר, עולה בו הצורך הפשוט והאנושי כל כך להתפלל. לסגור את גלימת מורה הזן בארון, ולהתפלל. לא לעשות מדיטציה ולהרהר בריקות ובאחדות ובכך שהכל ריק, רק פשוט לפתוח את הלב ולעמוד לפני אלהים ולהתפלל. זה היה נחמד לי לשמוע. אחר כך הודיתי לו על כך בארוחת הבוקר, כי אני מכיר את התחושות הללו כה טוב מתוכי…

כשיש לך צורך נפשי להתפלל, לימד רבי נחמן, אל תזוז מן המקום בו אתה נמצא, כי לפעמים האנרגיה של המקום הספציפי הזה גורמת להתעוררות הלב. תפוס את הרגע ושפוך נפשך בתפילה. אינך חייב "לדעת להתפלל". כל אחד יודע. להתפלל אל האלהים זה לדבר עם החבר הכי אינטימי שלך בשפת היום יום, להתוודות לפני הפסיכולוג הכי ותיק שנותן את שרותיו בחינם, לדבר אל מי שכולו אוזן, לדבר אל האהבה בעצמה. הרבה אנשים הרסו לנו את הדימוי של האלהים כאשר ציירו אותו בדמות הזקן הקטנוני שעסוק כל הזמן בלהציץ לכולם אל עולמם הפרטי ולשפוט ולהעניש ולתת פרסים לילדים הטובים ירושלים. אלהים שכזה איננו ראוי לאהבתנו, מקסימום לרחמים גדולים מצדנו. ובאמת רחמנות גדולה על השם יתברך שככה עשו לו, שאנשים קטנים ציירו את דמותו בצלם פחדיהם ואימתם. אנשים שלא ידעו אהבה מהי הפכו את קלסטר פניה של ההויה ללימון חמוץ. אבל כולנו יודעים עמוק בלבנו את הצמאון הגדול לאהבה הגדולה, האלהית, שבאמת מוצעת לכל, בכל עת ובכל שעה. וכשנפתח פתאום הלב לתפילה, אומר רבי נחמן, תפוס את הרגע. תפוס את המקום, ופתח את לבך אל המקום.

מסופר שפעם אחת בא הבעל שם טוב לבקר בעיירה אחת. כל המתפללים יצאו לקראתו אל מחוץ לבית הכנסת כדי לקבל את פניו ולהזמינו לדרוש שם את דרשתו. הבעל שם טוב כמעט ונכנס אל בית הכנסת, אך נעצר בפתח הדלת ולא נכנס. שאלו אותו הקהל שעמדו בחוץ מפני מה כבודו איננו נכנס? ענה הבעל שם טוב ואמר: אינני יכול להכנס. צפוף פה מאד. צחקו אנשי בית הכנסת ואמרו: איך יכול להיות שצפוף שם בפנים, והרי כולנו עומדים אתך כאן בחוץ! ענה הבעל שם טוב ואמר: צפוף שם בפנים לא מאנשים אלא מתפילות. כל החדר מלא בתפילות שלא היו להן כנפיים ולא פרחו ועלו למעלה.

תפילה עם כנפיים היא תפילה שיש בה אהבה ויראה. כנפי הציפורים הן כמו הידיים בבני האדם, ובאילן הספירות הן מייצגות את ספירת החסד והגבורה, שהן האהבה והיראה. כך מלמד ספר הזוהר. האהבה נדרשת כדי שתפילתנו תהיה תפילה, וגם היראה נדרשת, אך אין זו יראת העונש, או פחד שמכווץ את הנפש, זו יראת הרוממות – התחושה העמוקה שיש קסם גדול בהוויה, קסם מופלא, שלמולו חיינו הקטנים על כל טרחתם האין סופית ועל כל המרוץ הבלתי נלאה אחרי התואר והכסף והכבוד והוילה והגיזרה נראים כה מגוחכים… כה מגוחכים… השילוב בין היראה הזו, שאומרת לך שיש משהו אמיתי וגדול ומופלא, ובין המשיכה העצומה של הנפש באהבה עד אין תכלית אל הסוד הטמיר הזה שקורא לך ומפתה אותך לעזוב הכל, ללכת לך מארצך ומולדתך ומבית אביך ואמך, ולהתמסר. השילוב הזה בין האהבה והיראה הוא הנותן כנפיים לתפילה, והוא שמאפשר לה להתרומם מהבלי העולם הזה על טרחנותו המיגעת וללכת למקום אחר – למקום נקי וטהור, למקום של אמת, למקום של אלהים.

כבר שבת בצהרים. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ועל כל ישמעאל ועל כל יושבי תבל ואמרו אמן!

יהדות מתחדשת: החיפוש אחר המפתח.

מאמר לחיים אחרים. גליון נובמבר 1998

אוהד אזרחי

(עוד מאמר עתיק מהארכיון של 1998, שראיתי לנכון לפרסמו כאן שוב. אמנם עברנו מאז דרך ארוכה, אבל בכל זאת הדברים הללו יכולים לעזור לכמה אנשים בדרכם הם)

אני רוצה לכתוב הפעם מעיין "אני מאמין" קצר כזה, ביחס למקום שבו אני מוצא את עצמי בתוך מה שנקרא באופן כללי "יהדות", וביחס למקום שתופסת בעיני המחשבה הקבלית-חסידית במתחם הזה.

אודה ולא אבוש – סבורני שהיהדות הנורמטיבית תקועה כיום במקומות קשים.
קיימים תחומים רבים שבהם המנהג, ההלכה והחברה היהודית אינם מתייחסים באופן הולם למציאות, למצוקות הפרט ולתודעה האנושית החדשה.

להיות שותף לשאלה

לפני זמן לא רב נתבקשתי להשתתף בסימפוזיון באוניברסיטת בר-אילן על "ההלכה והרבנות אל מול פני המציאות". לפני דיבר רב חשוב (הרב יעקב אריאל) ובפתוס רב טען כי כל הצרה של הרבנות היא שאין לה יחסי ציבור נכונים: כי באמת הרבנים כן מעודכנים בחידושי המודרנה, ועונים בכל יום תשובות הלכתיות סבוכות בקשר לבעיות העולות בנושאים של טכנולוגיה בשבת, רפואה, ניתוחים וכדומה. אלא מה? התקשורת אשמה!

מיד אחריו קם מרצה בכיר מאחד מארגוני ההחזרה בתשובה והתנדב לשמש איש יחסי הציבור של עולם הרבנות, ו"להראות לעם את האמת".

כשהגיע תורי טענתי, כי מאד אופייני הדבר, שאותו רב מזהה את המודרנה רק עם בעיות טכנולוגיות, ולכן הוא מרוצה מרמת העדכון הטכני של הרבנים. זו בדיוק הבעיה: ההלכה אינה מבינה בכלל את השאלות האמיתיות של העידן הנוכחי. הבעיה איננה בזה שהרבנים לא עונים תשובות הלכתיות, אלא בעובדה שהם אינם שותפים לשאלות הדור, מה שהופך אותם ואת דבריהם, לצערי, לבלתי רלוונטיים. לא במקרה התיחס אותו רב לטכנולוגיה, ולא לבעיות העולות מתחומי הרוח – כמו מתחום היצירה האומנותית, מן המחקר האקדמי של המקורות, או מתחומי החשיבה האלטרנטיבית והקשרים הבין-דתיים. אינך יכול לענות תשובה אמיתית לשאלה שאינך שותף להתלבטות הרוחנית שממנה היא עולה. סתם לשם דוגמה, אמרתי: כל עוד אומנות של ציור או צילום או פיסול עירום נראית לך כשאלה שנוגעת רק ל"התגברות היצר הרע" ואינך מבין את הניואנסים העדינים יותר ואת הלבטים הן של היוצר\ת והן של המודליסט\ית, אין ערך אמיתי לתשובתך ההלכתית. וכך בנוגע לשימוש מבוקר בסמים לא-ממכרים לשם התעלות רוחנית, או בנוגע לשילוב של רעיונות בודהיסטיים, לדוגמה, בדרך החיים היהודית.

מובן שדברי עוררו מחאה רבה, עד שבקהל התחילה מהומה קטנה בין אלו שניסו להשתיק אותי ("איך מזמינים אדם כה בלתי-חינוכי להרצות במקום שכזה?"), לבין אלו שניסו להשתיק את המשתיקים…

מעשה ברב ועגלה תקועה

כשהבעל-שם טוב הגיע לעיר פולנאה, לבוש כאחד האיכרים הפשוטים, דיווח מזכירו של רב העיירה לרבו, כי איש כפרי אחד עומד ברחוב, מספר מעשיות ומעכב את הציבור מללכת לבית הכנסת. הרב שלח את משמשו לקרוא מיד לכפרי, וכשהלה הגיע החל לנזוף בו קשות. הכפרי, שהיה כמובן הבעש"ט, ביקש רשות מן הרב לספר לו דבר מה, ואמר: "רב אחד נסע בכרכרה רתומה לשלושה סוסים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד מנומר. לפתע נתקעה העגלה בבוץ. הרב הצליף בסוסים, אך ללא הועיל – גלגלי העגלה רק העמיקו לשקוע עוד ועוד. הרב היה אובד עצות. לפתע בא גוי כפרי, ואמר לרב: הנח למושכות! חדל להצליף בסוסים! הרב עשה כדבריו, והסוסים בחכמתם הטבעית הוציאו את העגלה מן הבוץ. האם אתה מבין?" – שאל הכפרי. רב העיר פולנאה התחיל לבכות, ונעשה לימים לתלמידו המובהק של הבעל שם טוב.

חלק מגדולתם של החסידים הראשונים היתה ביכולתם להכיר במצב התקוע שהיהדות שבראשה עמדו נקלעה אליו. הניכור שבין היצריות הטבעית של הסוסים לבין הרב השכלתני והמרוחק, היושב לו בכיסא הרכב, ומפחד להרפות… הריחוק הזה לא יכול להוביל למקום אחר זולתי הבוץ.

אחד מן הדברים שנתנה לנו ההגות החסידית הוא את היכולת להקשיב לסוסים שבתוכנו. וגם לסוס השחור…

אבל, כמו שקורה לרעיונות הטובים ביותר – גם החסידות התמסדה. ובכל זאת, מה שברור לדידי הוא, שאם יש מפתח לרענון ולהתחדשות היהדות, אזי טמון הוא במכמני ההגות החסידית-קבלית. אלא שכדי למצוא את המפתח וכדי להשתמש בו היטב יש צורך באומץ רב, בנכונות לתעות ולטעות, ובלימוד מעמיק ומקיף של המקורות היהודיים (גם אלו שצונזרו מ"ארון הספרים היהודי"), כמו גם של ההגות הכללית ממזרח וממערב. זו אינה משימה קלה, אך אין היא מונחת על כתפי אדם אחד, אלא על כתפיהם של כל אותם שנגע אלהים בלבם.

אקופמניזם

הנושא הנשי בכללותו, והאקופמניזם בפרט, יכולים לשמש דוגמה טובה להמחשת הדרך שבה מכמני הקבלה יכולים לשמש כמפתח להתחדשות: רובה ככולה של התורה הנגלית היא גברית מובהקת, ואין להתכחש לעובדה שבמקרים רבים היא אפילו שובניסטית. המקובלים אמנם התייחסו לנשותיהם הממשיות כפי שנהוג היה בקהילה בה הם חיו, אך למרות זאת, הם הרבו לעסוק בדימוי הנשי של האלהות – בשכינה – ובתיקונה. המיתוס שנרקם בקבלה סביב "תיקון השכינה" מצייר למעשה מרקם מרתק של עלייתו ההדרגתית של היסוד הנשי במציאות כולה. מי שמבקש ליצור התחדשות יהודית, שבה ינתן מקום מלא ליסודות הנשיים (גם לנשיות שבנפש הגבר) כמעצבי תרבות וחברה, אין לו מקורות טובים מן המקורות הקבליים והחסידיים כדי לבסס עליהם – אמנם תוך מלאכה יצירתית של פרשנות – את המהפכה הזו, שכל כך הרבה תלוי בה, גם במובנים הפשוטים והקיומיים מאד של עתיד האקולוגיה בכדור הארץ. ואנסה להתמקד בכיוון זה בגיליונות הבאים.

מובן, שכדי ליצור בתוך הקבלה צריך איזו נשיאת הפכים בנפש: מצד אחד צריך להתמסר לה מתוך אהבה, כי כמו שהזוהר מיטיב לתאר, אין התורה פותחת את עצמה לפני הלומד אלא באמצעות קשרים של אהבה. כדי להכיר אותה, צריך להיות בקיא בה, ולשם כך צריך התמסרות אמיתית, שמי יתן ונזכה לה. אך מצד שני צריך גם לעמוד עם רגל אחת בחוץ, ולא להגנב לגמרי. זה מין משחק חיזור שכזה: מי שמוצא עצמו נינוח בתחום המוגדר מראש של התורה, לא יחדש בה, לא יאתגר אותה לבוא למחוזות חדשים, לא יגרה אותה לחשוף את הצדדים היותר חבויים שבה, הפחות נודעים, ואז היא מזדקנת והולכת בחיקו. נהפכת ליפהפיה הנרדמת. הגמדים ארוכי הזקן שומרים עליה בשנתה, שלא תבוא במגע עם העולם. מבריחים את הזבובים. אבל היא מחכה למי שיעיז לפרוץ את הגדרות ולתת לה נשיקה.

לדבר יהודית

חברים טובים (שחלקם מכותבי המגזין הזה) שואלים אותי לא פעם, מפני מה אני מתעקש לדבוק ביהדות בכלל. האם לא נכון יותר להשתחרר מן המחויבות הזו ולעסוק בתיקון הלב ללא קשר עם תורה כזו או אחרת? ואני עונה בדרך כלל שבשבילי יהדות זו בעיקר שפה, וחוץ מזה – אני אוהב אותה.

אני מכיר אנשים מן העולם החרדי שטוענים כי הם קודם כל יהודים, ואחר-כך בני אדם. לדידי הסדר ממש הפוך: אני רואה עצמי קודם כל כאדם, אח לכל בני ובנות האדם על פני האדמה. אחר-כך אני גם "טיפוס רליגיוזי", כלומר מרגיש את נוכחות הנשגב בעולם ומבקש להיות בקשר עמו, ורק אחר כך אני גם יהודי, כלומר – מבטא את הדתיות שלי דרך השפה היהודית.

אני מדבר יהודית כי זו השפה הרוחנית האותנטית שלי. כל שפה אחרת היא קצת פוזה. היהודית הזו אולי אינה הכי אקזוטית, אבל היא שלי ואני שלה. אני עם הבעיות שלי, והיא עם הבעיות שלה נפגשים באמצע הדרך ומצחקים יחדיו. כן, אני יוצא לעיתים גם עם אחרות, אבל חוזר תמיד אליה, ואני יודע גם, שהיא נותנת עצמה להתפרש על-ידי אחרים בדרכים שונות לגמרי מן הדרך בה היא חושפת עצמה לפני, אבל זהו כבודה. ונדמה לי ששנינו די נהנים מן המשחק הרבגוני הזה.

אל תשבו שבעה על לסביות!

רבי אוהד אזרחי * (אדר תש"ע, פברואר 2010)

לאחרונה התבטא הרב מנחם פרומן מתקוע בתכנית טלוויזיה כלשהי, ואמר להוריה של בחורה דתיה, שיצאה מהארון כלסבית, שאילו היתה היא ביתו היה יושב עליה שבעה, כי בת לסבית זה אסון[1]. יחסים חד-מיניים, טוען הרב פרומן, הם "החמצה אנושית גדולה משום שיחסים בין איש לאישה הם עיקר החיים".

ואני רוצה לחלוק כאן על דבריו ועל דעותיו של הרב פרומן, ולומר – האהבה היא עיקר החיים. האהבה, ולא "היחסים בין איש ואישה".

כשאין אהבה הופכים הרי היחסים שבין איש ואישה למערכת של ניוון הדדי, למוות פנימי של הנפש, לכלא של הנשמה, ולאסון שמשום מה התרגלנו לראות אותו כלגיטימי. "העיקר שהם נשואים", יגידו הרבנים והדודות, ויעלימו עין ממות הנשמה במערכות נישואין מנוונות רבות מספור, שרבות מהן קיימות בתוך עולמם שלהם, בעולם הדתי, הישיבתי, ומחוצה לו.

אבל אני רוצה לומר את מה שבעיני הוא מובן מאליו: כשיש אהבה – אין זה חשוב מה מינם של האוהבים. תמיד זוהי חגיגה גדולה, ונפש האוהבים פורחת, והעולם כולו נשכר מכך.

כשאני אומר את הדברים הללו אני מסתמך דווקא על ספר הזוהר, אשר טוען שיש מילה אחת בת ארבע אותיות שהיא הקדושה מכולם. היא כה קדושה עד שעולמות עליונים ותחתונים תלויים בה. היא כה קדושה עד שאפילו השם הקדוש של ה' בן ארבע האותיות י – ה –ו – ה תלוי גם הוא בה.! ומהי אותה מילה קדושה בת ארבע האותיות הקדושות? "אלף, הי, בית, הי" אומר הזוהר – אהבה.

שימו לב: אלו אינם דברים שכתב איזה רבי היפי בשנות השישים, אלא דברים שכתבו המקובלים שחיברו את הזוהר במאה הי"ג בספרד. ויש להבינם לעומקם: שם ה' תלוי באותיות המילה "אהבה", ומשמעות הדבר היא שהאהבה היא השורש העמוק של הקיום, העומד למעלה אף מהדתיות עצמה! למעלה מהכרת האל דרך שמו הקדוש נמצאת הכרת האחדות המופיעה בנפש דרך חוויית האהבה.

לבחור את השיח' הנכון

הרב פרומן, כידוע, מנסה כבר שנים רבות להשכין שלום באזורנו, ובמסגרת זו אף נפגש פעמים רבות לא רק עם יאסר ערפאת, אלא אף עם השיח' אחמד יאסין, אביו הרוחני ל החמאס. לדעתו של ר' פרומן ישנה שפה משותפת לאנשי הדת, המוסלמים והיהודים, ועל בסיס זה ניתן לייסד שלום במקום לחרחר מלחמה. ובכן – אני בטוח שאכן יש הסכמה בקרב אנשי הדת של החמאס לדעותיו של פרומן ביחס להומואים ולסביות, והם אפילו יהיו מוכנים לעזור קצת בצדדים הפרקטיים הקשורים לעניין ה'שבעה'…

מה שחבל לי זה שהאיחוד הדתי בין רבנים ושיחים מופיע על בסיס השמרנות המשותפת אכן לרוב אנשי הדת, ולא על בסיס אחר, נעלה יותר. אפשר היה למשל להתאחד סביב הדברים מופלאים שכתובים בזוהר על עניין האהבה כערך מקודש ועליון מכל, כשבמקביל כתובים דברים דומים גם על ידי גדול השיחים הסופיים, בן המאה הי"ב, הלא הוא השיח' אבן ערבי, שכתב את הדברים הבאים:

"לבי נעשה מסוגל לכל צורה: הוא כר מרעה לאיילות, מנזר לנזירים נוצרים, מקדש לפסלי האלילים. הוא הכעבה של עולי הרגל המוסלמים, הוא לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה! לאן שגמל האהבה יישאני – זאת דתי וזאת אמונתי". אבן ערבי, תרג'ומן אל אשוואק[2].

איזה דברים נפלאים! עם כל היכרותי עם הספרות הרבנית לדורותיה, לא זכיתי למצוא קטע דומה לזה של אבן ערבי ברמת הפתיחות שלו ובהצהרה שדתו האמיתית היא דת האהבה, וזה לא ממש חשוב אם היא לובשת צורה מוסלמית, נוצרית, פגאנית או יהודית.

אני שותף לאבן ערבי ואיתו רוכב ומקרטע בעקבותיו על גמל האהבה. משום כך אני בוחר לחתן זוגות שאוהבים זה את זה, ולא אכפת לי אם הם בני אותו מין או בני אותו עם או לא. מה שמשנה זה אם יש קשר עמוק של אהבה בין נשמותיהם.

זכר ונקבה בראם

ועוד דבר הייתי ממליץ להפנים: זה נכון שהשלמות נתפסת בתורה כאיחוד של זכר ונקבה. בסיפור הבריאה הלא נאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". אבל – וזה אבל גדול – ההבנה הקבלית של הדברים איננה מצמצמת את ה'זכר' לגבר דוקא, ואת ה'נקבה' לאישה. בכל אחד מאיתנו יש גם זכר וגם נקבה, ולמען האמת בכל מפגש של זוג הומואים או לסביות שיש בו משיכה מינית, אחד מבני הזוג מגלם באופן טבעי אנרגיה זכרית יותר והשני מגלם אנרגיה נקבית יותר. לכן יש שם משיכה, ולכן מבחינה פנימית גם שם מתקיים האיחוד הקדוש של "זכר ונקבה".

אכן לפעמים דווקא הקבלה יכולה להמציא מזור לבעיות שללא הבנה קבלית של הסוגיה נתקעים אנשי ההלכה ברובד החיצוני של הדברים, שבו נוצר הקונפליקט, ולא מוצאים פתרון. אבל כמו שאמר אלברט איינשטיין – הפיתרון נמצא תמיד ברובד אחר מהרובד בו נוצר הקונפליקט.

ואני מצדיע בהזדמנות זו לרב בני לאו שהתראיין באתה תכנית והזדעק כנגד דעותיו של פרומן. אני מצדיע לו על הבנתו האנושית הפשוטה, שמשיכה של גבר לגבר או אישה לאישה איננה מחלה (כדברי רבה של צפת, שגם הוא הביע את דעתו בעניין) ולכן אין היא זקוקה לרפואה, ואיננה גם משהו שניתן "להתגבר" עליו ולהתאהב בבן המין השני. היא פשוט מציאות, ועם המציאות לא מתווכחים, אלא מנסים ללמוד אותה בענוה ולראות מה יש לה ללמד אותנו.

לא מעט פעמים באו אלי בחשאי אנשים מהמגזר הדתי שאולצו על ידי מוסכמות החברה להתחתן עם אישה, למרות שבאמת הם נמשכים לגברים. עבורם לחיות עם אישה זה ממש סיוט! גם עבור האישה זה סיוט לא קטן, כמובן, לחיות עם גבר הומוסקסואל שכפו עליו לחיות איתה בגלל מוסכמות חברתיות שמרניות. הנורא הוא שעל הסיוט המתמשך הזה לא יושבים הרבנים שבעה ואפילו לא "שבעה נקיים". את הסיוט הזה הם מוכנים לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהכל ממש נהדר "שידוך משמיים". וזו הרי צביעות נוראה ואכזריות גדולה מאד!

ועוד דבר על ריפוי הומואים

אני כן מכיר מקרים שבהם עקב טיפול רוחני עמוק בנושא המיני השתנתה אצל אנשים מסויימים הנטיה המינית. אני מכיר הומואים שעבודה רוחנית נכונה, מקבלת, חוקרת, אמיצה ואוהבת הביאה אותם להימשך לנשים. אני מכיר לסביות שאותו כנ"ל הביא אותן להפסיק להדחות מגברים ואפילו להמשך אליהם. אבל – זה אף פעם לא החליף את הנטיה החד-מינית אלא רק הוסיף עליה!

כלומר – ההומואים הללו למדו להמשך גם לנשים, והלסביות למדו להימשך גם לגברים. הם הפכו לבי-סקסואלים. למה? כי בניגוד לדעתם המלומדת של רבנים רבים, משיכה מינית לבני אותו מין איננה סטיה כלל ועיקר מטבע האדם. להיפך – בני האדם הם יצורים מיניים עד מאד, וללא תכנות חברתי של איסורי טאבו היינו כולנו נמשכים מדי פעם לבני שני המינים. מן הסתם היתה לנו העדפה כזו או אחרת, אבל בטבע האדם קיימת המשיכה לכל מה שמשדר אנרגיה מינית, המקוטבת לאנרגיה שיש בי באותו זמן. אם יש בי אנרגיה נקבית – אמשך לאנרגיה זכרית, ואם יש בי אנרגיה זכרית אמשך לאנרגיה נקבית. זהו טבע האדם מבחינה מינית, ואינני הראשון לומר זאת. ולכן כשהומו עובר תהליך רוחני ונפשי עמוק, שבוחן את החסימות והפחדים שלו וכולי וכולי הוא עשוי למצוא עצמו נמשך גם לנשים פתאום, אבל היות ובטבעו מצויה האפשרות להימשך לבני שני המינים – המשיכה לנשים לא תבוא במקום המשיכה לגברים, אלא תתווסף עליה, וכן להיפך אצל לסביות.

בקיצר – לדת הכתובה יש בעיה רצינית של התנגשות חזיתית בין הקודים השמרניים שלה ובין המציאות הגאה שטופחת על פניה. היא היתה מעדיפה לסתור על לחיים של החד-מיניים ושיסבלו בשקט – כמו שסבלו במשך דורי דורות, בשקט ובבושה. אבל ברוך השם תודה לאל כשם שתורת הנסתר מתגלה בדורנו ואי אפשר לעצור אותה, כך נסתרות הנפש ונסתרות החברה מתגלות, ואי אפשר כבר להכניסם בחזרה לארון. מה שנותר זה רק להתבונן בענווה בבריאה אותה ברא הבורא – בריאה שוקקת חיים, מינית, אירוטית, הומואית, לסבית והטרו-סקסואלית גם יחד – ולזכור שבצלם אלהים ברא את האדם… ואם האדם ככה – מה זה אומר על האלהים?

ואולי המושגים הדתיים שלנו הם שצריכים להשתנות, כמו שהציע הרב קוק בסוגיות דומות, ולא הטבע? שהרי ידוע אצל המקובלים כבר מזמן שהמילה "הטבע" שווה בגימטריה "אלהים"?

—

* רבי אוהד אזרחי עומד בראש "הגן – בית הספר לאהבה וקבלה" www.kabalove.org . הוא מוסמך לרבנות על ידי רבי זלמן שחטר-שלומי שליט"א, וחיבר מספר ספרים ומאות מאמרים בהגות קבלית חדשה. לשם הבהרה – ר' אוהד איננו נמנה על הקהילה הגאה, אך תומך במאבקם הצודק לחיות חיי אהבה מלאים ושמחים כאחד האדם.

[2] למאמר שלי המרחיב את הדברים ראו  http://kabalove.org/articles/ibn-arbi . המקור מצוטט אצל רחל גורדין – "מלאכים אינם חולמים – משנתו של אבן ערבי, השיח הסופי הגדול ביותר", הוצאת כרמל 2007, עמ' 11.

רק הלב רואה יותר.

הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין.

ד.ס. אכזפרי. הנסיך הקטן.

מדיטציה יהודית

אוהד אזרחי

נכתב עבור מגזין "חיים אחרים" 1999.

שהגעתי ללילה שלישי, אחר עבור חצות לילה, שזה הכח נתפשט ונתחזק, והגוף נחלש, שמתי את עצמי לקחת שם של 'ויסע' (שם קדוש שהוא אחד מ72 השמות) לצרף בו ולגלגל. אני בהיותי מגלגל שעה אחת קטנה והנה נתגדלו האותיות בעיני, כדמות הרים גדולים, ורעדה גדולה אחזתני, ולא עצרתי כח, ועמדו שערותי וכאילו אינני בעולם. מיד נפלתי, כי לא הייתי מרגיש שום כח בכל אברי, והנה כדמות דבור יוצא מתוך לבי, ובא עד שפתותי ומכריע אותן להתנועע. אמרתי – שמא חס ושלום רוח שטות נכנסה בי? אך הנה ראיתיה מדברת חכמות! אמרתי – ודאי כי זה רוח חכמה היא!" את הדברים הללו כתב מקובל בן המאה השלוש-עשרה, שחי ופעל בירושלים ובחברון, רבי שם טוב הספרדי שמו. בדפים מועטים מתוך כתביו שהגיעו אלינו, משתף ר' שם טוב את קוראיו במספר חויות, שהתנסה בהן עוד בהיותו תלמיד קבלה מתחיל. החויה המיסטית המתוארת לעיל – חויה פתאומית, שבה משתנה באחת הדרך בה הוא תופס את המציאות, האותיות המונחות בכתב שלפניו מתעצמות וגדלות לממדים ענקיים, שינויים פיזיים תוקפים אותו בחוזקה – רעד עז וסימור שיער  – עד שהוא מאבד את היכולת לעמוד על רגליו ונופל, פיו מפתיע אותו ופוצח מעצמו בנאום דברי חכמה, ור' שם טוב, שבתחילה סבר כי נטרפה דעתו, מאזין למוצא פיו ומתרשם עמוקות – חויה זו על כל עוצמתה אינה אלא אחת הראשונות מקובץ החויות החניכה אותן בחר ר' שם טוב הספרדי לכתוב.

במה עסק ר' שם טוב הספרדי בעת שזכה לאותן חויות מיסטיות מצמררות? מה הייתה הדרך בה נקט, ולשם מה הלך בה? מי היה מורהו והאם השאיר אחריו מסורת אזוטרית כלשהי, המדריכה את לומדי הקבלה עד היום? אלו תהינה מקצת מן השאלות שנזדקק להן בכתבה זו, כתבה שתטפל בקצרה באחת הסוגיות המענינות של תחיית האפיק הרוחני בישראל – סוגיית "המדיטציה היהודית".

סימן על המצח

ההודים לא עסקו מעולם ב"מדיטציה", וגם לא נזירי הזן ביפן, עד שבאה תרבות המערב על מונחיה השאובים מן המילון הלטיני והכתירה את מכלול סוגי הפעילות המנטלית הנהוגות במזרח בשם Meditatio. לפני כן עסקו הבודהיסטים ההודים והבורמזים ב Vipasania או גם ב Bhavana ובמקדשי הזן עסקו ב Zazen. מושג המדיטציה הלטיני, האירופאי, הולבש באחת על מכלול של עבודות רוחניות, שאינן זהות האחת לרעותה לא בדרך ולעיתים גם לא במטרה. רק לשם דוגמה – בודהה, כידוע, התמרד כנגד דרכי העבודה הרוחנית שנהגו בהן היוגים ההודים של תקופתו. לא זו הדרך, לדעתו, בה יזכה האדם לשחרור. ולמרות זאת, נהוג במקומותינו לדבר הן על הדרך הבודהיסטית והן על הדרך היוגית כ"מדיטציות". אלו מודטים ואלו מודטים, כאילו היתה דרכם זהה, וכאילו לא היו ברי פלוגתא באשר לטיב התרגול הנכון. וכך גם באשר לדרכים רוחניות נוספות הנהוגות במזרח, שכפפו את קומתן לאותו מינוח מערבי מכליל, העוטף את כולן בתלבושת אחידה ומשווקן תחת המותג האחיד "מדיטציה".

בעשורים האחרונים מתבצע אותו מעשה מגונה של אונס מושגי גם באפיקי הרוח היהודיים: השוק הרוחני הבין-לאומי מבקש לו מדיטציות, ומורי היהדות הפופולרית (כולל עבדכם הנאמן) נתפסים למשחק ומספקים את הסחורה. ספרים על מדיטציה יהודית נכתבו כבר בכמה שפות, סדנאות וסופי שבוע למדיטציה יהודית מוצעים לכל דורש, וגם שוק התקליטורים והקלטות לא אלמן וניתן להשיג בו הדרכות מוקלטות למדיטציות קבליות למיניהן. רבי נחמן מברסלב סיפר משל על מלך שהיה חוזה בכוכבים, וראה שכל התבואה שתגדל בממלכתו בשנה הקרובה תגרום לכל מי שיאכל ממנה להשתגע. שאל המלך בעצת ידידו החכם: מה נעשה? אם כל אנשי המדינה יאכלו מתבואת השגעון ורק אנחנו לא נטעם ממנה, הרי נהפוך אנחנו להיות המשוגעים, ומצד שני אם נאכל מן התבואה הרי שנהיה גם אנו משוגעים ככולם? ענה החכם אומר: נאכל מן התבואה, אך נעשה לעצמנו סימן במצח, וכך בכל פעם שנראה אחד את השני נזכיר זה לזה שאנו משוגעים… בפתח הכתבה על "מדיטציה יהודית" נוהג אני כעצת החכם ומזכיר לעצמי ולכל קוראי שמשוגעים אנחנו. מדיטציה יהודית היא מושג מודרני, מערבי, ניו-אייג'י, הכל רק לא מושג עברי אותנטי שמוכר בשפת המקורות. מאחורי גבי אני שומע את צחוקם המתגלגל של רבי עקיבא ורבי אברהם אבולעפיה והאר"י והבעל שם טוב, בכל פעם ששמם ותורתם מגויסים לצרכי הסבר על המדיטציה היהודית, אך גם טוב לב יש בו באותו הצחוק, ומכוחו אני יודע שהיות ואכלנו כולנו מאותה החיטה, נכניס עצמנו בשמחה להרפתקאה הזו, ונבדוק בכל זאת מה טיבה של "המדיטציה היהודית".

התכנסות בירושלים

בראש חודש שבט כינס ד"ר יצחק חיות-מן, בלשכת האקדמ-יה לירושלים שבעיר העתיקה, מספר אנשים העוסקים מזה שנים במדיטציה יהודית כדרך חיים, כמושא מחקרי וכדרך של הדרכה רוחנית. הכינוס התקים סביב שולחן עגול וגדול, ונקבעה דינמיקה מיוחדת של מחזורי קשב ושיח בין הנוכחים. ראשון לדוברים היה אריה רוטנברג מירושלים, המרכז את חוגי ארגמן:

-         "השם ארגמן ניתן לקבוצות המדיטציה על ידי המורה שלנו פסקל תמנליס. פסקל העביר לנו מסורת חיה. הוא קיבל את המסורת הזו מהוריו, והם קיבלו אותה מהמורה שלהם שנקרא מרדכי ליפשטיין אך ידוע יותר בשם – מקס תיאון. תיאון היה מסטר אמיתי, ואיננו יודעים כמעט כלום על עברו. ידוע לנו שהוא קיבל או ספג דברים מקבוצות קטנות של חסידים בפולין, אבל אז הוא עזב לאנגליה והתחיל שם ללמד קבלה בחוג קטן שנקרא "החברותא של לוקסור". הקבלה של תיאון שמה דגש על אוניברסליות, ועל פיתוח הכשרים הספיריטואלים בבני אדם. תיאון ואשתו עברו לאלג'יר ושם פעלו בעצם רוב ימיהם. בין האנשים שלמדו אצלם היו גם מדאם בלוזובסקי (מייסדת התיאוסופיה, ראה כתבה בגליון …), מירה אלפסה – האם הרוחנית של פארנסיה וגם הוריו של המורה שלנו פסקל. לכן אני רואה את המסורת שלנו כמסורת חיה שעוברת ממורה לתלמיד. למרות שהגעתי ללימוד הזה אחרי שנים שבהן הייתי כבר מורה ליוגה ולמדתי במזרח מדיטציות שונות, במפגש הראשון שלי עם פסקל ידעתי שפגשתי במורה אמיתי".

אריה ואַלָה זוגתו ממשיכים את העבודה של חוגי ארגמן. קבוצות קטנות של אנשים נפגשות אחת לשבוע למפגש של מדיטציה. במפגש לומדים קצת מתוך אחת מהחוברות שהוציא פסקל, שרים קצת ביחד ושוקעים במדיטציה בקבוצה. אין טכניקה מילולית. השקיעה היא לתוך מצבים עמוקים יותר ויותר של מנוחה. לאחר פרק זמן שנקבע מראש, מי שמחנה את המפגש מורה על חזרה למצב התודעה הרגיל. מי שרוצה משתף את הנוכחים בחוויות שעבר במהלך השקיעה המדיטטיבית. הרבה פעמים אנשים מדווחים על אורות, צבעים, או דברים שחזו בהם, ואחרים מדווחים רק על מנוחה נכונה. יש משהו מאד צנוע ופשוט בחוגי ארגמן, פשוט כל כך שנדמה לי שיש אנשים שהפשטות הזו עלולה להביך אותם.

חוגי ארגמן הוציאו לאור מספר חוברות מפרי עטם של מקס תיאון ופסקל תמנליס, חוברות המוסרות פסקאות קצרות על סודות ההתבוננות הקבלית: "מטרת ישיבות המנוחה ביחד" אומר תיאון "היא לפתח את חושיכם וכישוריכם ולהכנס לקשר עם כחות קוסמיים, ולא לצפות ליצירת תופעות. אך אם מישהו חושב שהמנוחה היא חד-גונית הרי שעדיף עבורו להתמסר ללמודים עיוניים". כך בחוברת הנושאת את השם "שער לסודות ההתבוננות" בעריכת אבי יסעור.

בחוברת אחרת "לקראת הבוקר הגדול" מסביר פסקל את שיטת המדיטציה הקבלית של תיאון, שכאמור אין בה הנחיות ברורות, ואומר: "במדיטציה על פי הקבלה, להבדיל מן המדיטציה של המזרח הרחוק, אין טכניקה חיצונית, וחשובים בה הספונטניות וההתפתחות ההדרגתית של הכישורים האישיים". תפקידו של המורה הוא לסייע ולזרז את התלמיד להבין מעצמו את עקרי השיטה. פסקל רואה בכך דרך לימוד טלפטית, ומשווה זאת לתורת הסוד של חכמי המשנה והתלמוד, שלא הייתה נמסרת בהוראה ברורה, אלא ברמיזות דקות, שהתלמיד נדרש להבינן מדעתו ולפתחן על פי כשרונו הפנימי. " לעיתים יש לדעת לומר בלי לדבר ולדבר בלי לומר" מסכם פסקל את דבריו.

חייל ההסברה היהודי

בשנת 95 תרגמו אנשי ארגמן ספר שכתב אדם שלא נמנה על חוגיהם: הספר, הנושא את השם "מדיטציה וקבלה" נכתב על ידי הרב אריה קפלן מארה"ב, וזכה לתפוצה יפה בחנויות הספרים בארץ. הרב אריה קפלן היה רב אורתודוכסי אמריקאי צעיר ובעל ידע מקיף שחש בשנות השישים והשבעים, כי הציבור היהודי הולך לחפש רוחניות והוראה מדיטטיבית בשדות הודו הרחוקה, בעוד ספרות הסוד העברית עמוסה וגדושה למעשה בסוג לימוד שכזה. קפלן התגייס לכתיבת ספרים, שלושה במספר, שיציגו בפני הקורא האמריקאי את דרכי המדיטציה היהודיות. ספרו הראשון עוסק בנסיון לגשש אחר שיטות מדיטציה בתנ"ך, בעיקר תוך מתן תשומת לב לתאור החויות אותן עברו הנביאים. ספרו השני "מדיטציה וקבלה" תורגם כאמור לעברית, ומתמקד בשיטות שונות של מדיטציה שהיו נהוגות על ידי מורי תורת הסוד העברית, מימי התלמוד ועד אחרוני המורים החסידיים. ספרו השלישי "מדיטציה יהודית" תורגם גם הוא לעברית. המיוחד בספרו השלישי הוא הנסיון לספק מעיין מדריך מעשי לשיטות של מדיטציה יהודית. קפלן מסביר זאת במבוא לספרו ומספר על הקושי בו נתקלו הוא וחבריו כשניסו לתרגל בקבוצה את הדרכים אותן מצאו בכתובים: "בינתיים התחלתי אני להתנסות בטכניקות שמצאתי בספרות, בעזרתם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים" – כותב קפלן – "אחד הגילויים המרכזיים של הקבוצה היה, שרוב הכתבים העוסקים במדיטציה יהודית מניחים שהקורא כבר מכיר את השיטות הקיימות, והקריאה אמורה רק להוסיף לו כמה פרטים. פרטים אלו היו מרתקים, אך כשניסינו ליישמם הלכה למעשה מצאנו שמידע רב היה חסר. אפשר להשוות זאת לנסיון להשתמש בספר בישול צרפתי מתקדם ללא ידע בסיסי בבישול. המרשמים אמנם נמסרו אך טירון לא היה מסוגל להעזר בהם". בספרו השלישי ניסה איפה קפלן לייצר את ספר הבישול למודט היהודי המתחיל.

קשה שלא להתרשם מעצמת תעוזתו הראשונית של קפלן, כרב אורתודוכסי אמריקאי המתמודד מצד אחד עם חשדנותו של הציבור המסורתי, ציבור שברובו אינו יודע מדיטציה מהי, ומצד שני עם ציבור מודרני  מתבולל, שלעיתים אינו מכיר צורת אות עברית, לא כל שכן כשהיא רשומה על קלף מצהיב בכתב יד עתיק באיזו ספריה לאומית אפלה. קפלן בהחלט היה חלוץ, ועשה עבודה חשובה ביותר. אולם קשה גם שלא לשים לב לעובדת היותו של קפלן אדם בעל תודעת שליחות דתית ברורה, שלטעמי העבירה אותו לפעמים על שורת היושר האינטלקטואלי המתחייב ממי שמתימר להמנות על מחפשי האמת. ברור לכל קורא מיומן, כי על מנת לצוד מה שיותר נשמות של יהודים צעירים הגודשים את חצרות האשרמים, גייס קפלן כל חומר רוחני שיכול היה להיכנס, ולו באופן דחוק, תחת הכותרת "מדיטציה" לחייל ההסברה היהודית. אופנת העידן החדש, שקפלן ניסה לתת לה תשובה אורתודוכסית, חייבה את רבי עקיבא להיות מודט מומחה, את אנשי כנסת הגדולה להכיר בעובדה שתפילת שמונה עשרה שחברו אינה אלא שיטת מדיטציה קדומה. אפילו רבי ישראל סלנטר, מייסד שיטת המוסר המתנגדית במאה התשע-עשרה, הפך בספרו של קפלן להיות מייסדה של "שיטת מדיטציה לעיצוב עצמי".

נדמה לי שספריו של קפלן לוקים במקצת בחוסר אנינות טעם אינטלקטואלי. לפחות מבחינת הכבוד לנושאים העדינים בהם הוא מטפל היה ראוי לנהוג בדרך פחות אפולוגטית. אלא שבשל העובדה (המצערת) שרוב רובו של הציבור שמבין משהו במדיטציה אינו בקיא במחשבת ישראל ובקבלה, ולהיפך – לרוב הבקיאים בתורה אין מושג ממשי בדבר מהותה של המדיטציה המזרחית – ובכן, בשל צירוף העובדות הזה זכו ספריו של הרב קפלן להצלחה בעולם, ועתה, אני מקווה, גם בארץ. בינתיים אלו כנראה הספרים הטובים ביותר שקיימים בתחום.

מנחם קאלוש, ממשתתפי השולחן העגול, כותב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על קבלת האר"י, למד מדיטציה טיבטית ומכין עבור "עמיתי ירושלים" תכנית מפורטת לריטריט קבלי:

"מדיטציה יהודית תמיד היתה ותמיד תהיה תהליך אישי. משהו שאדם קולט מאיפשהו ומיישם בדרכו הוא. אני מניח שרוב הפרקטיקה שלי היא נסיון ליישם שיטות מדיטטיביות שלמדתי בכל מיני מקומות, על קבלת האר"י, תוך מתן תשומת לב עמוקה ופתיחת הלב, כפי שלמדו בבית מדרשו של הבעל שם טוב". קאלוש מצין את הצורך בלימוד מתוך ספרים, אך מזהיר – "אדם צריך שתהיה לו דעת פתוחה ורגישות, אבל אסור שיאמין למה שהוא קורא בספרים. אם אתה קורא משהו ומאמין בו, הפכת אותו מיד לאליל! צריך להאמין בנוכחות האלהית ולהתפלל להשראה".

מנחם, שהינו ידען גדול בספרות הקבלית, מזכיר לנוכחים כי כבר בסוף המאה הי"ג, שלושה דורות לאחר שנכתבה הדרכה קבלית מתומצתת אך טעונה מאד ביחס לדרכי עלית הנשמה, כותב אחד מגדולי המקובלים בספרד כי "אין לנו מסורת חיה בענין זה"…

כסא אור

חנה מאט היא חוקרת של המיסטיקה בדתות העולם, המלמדת במרכז לחקר הדתות של אוניברסיטת ברקלי. חנה נמצאת בארץ השנה יחד עם אישה – פרופ' דני מאט, העוסק בכתיבת תרגום מדויק מבחינה לירית ומדעית של ספר הזוהר לשפה האנגלית. חנה עצמה טורחת על אוסף מקורות למדיטציה מספרות הקבלה, ועל תרגומם לשפה האנגלית באופן מקצועי ומדוקדק מאד. כבר כיום מונה האוסף, העומד לצאת לאור "יותר מידי" חומר, ולכן הוא יחולק כנראה לשני כרכים עבי קרס. סביב השולחן העגול הציגה בפנינו חנה מקצת מעבודתה וסחפה את כולנו לחויה מדיטטיבית עמוקה, תוך תרגול של הדמיה, הלקוחה מכתב יד מראשית הקבלה בספרד של המאה הי"ג: "דמה בעצמך שאתה אור. וכל סביבותיך אור, מכל פינה ומכל עבר. ובתוך האור ניצב כסא אור, ועליו חופף אור הנוגה, ולמולו כסא ועליו אור הטוב … ותכוון להעלות במחשבתך מידה במידה, ממטה למעלה, כדרך אצילותן עד אין סוף… ואז יגמור מחשבתו במעשה … ויכווין להמשיך ממקום המעיין …" אין כאן המקום לצטט בדיוק את מכלול הדברים המובאים באותו טקסט קדום, הידוע גם כ"שער הכוונה למקובלים הראשונים". מה שברור הוא שהטקסט מכיל מידע מתומצת מאד ואקסטטי ביותר, אלא שכפי שטען בצדק רב הרב אריה קפלן – זר לא יבין את זאת. מלבד בקיאות בסימבוליקה הקבלית היחודית דרוש גם ניסיון קודם ביכולת להכנס למצבי תודעה אלטרנטיביים, שכתב היד אינו מסביר כלל כיצד להשיגם.

ובכל זאת – העובדה היא שיש אנשים, אמנם לא רבים במיוחד, אבל מספרם הולך ומתעצם, שהטקסטים הקדומים הללו כן משמשים עבורם סולם לעליה מדיטטיבית. דוגמה לכך היא עצם החויה שהשתתפו בה כל הסובבים באותו מעגל שכינס חיות-מן, חויה שבמרכזה עמד כאמור, אותו קטע שהקריאה חנה מאט, אותו קטע שכבר העירו כלפיו מקובלים עתיקים שאין לנו מסורת חיה בקשר לתרגולים המוצעים בו ובדומיו. אבל דומני שמשתתפי השולחן העגול רובם ככולם קבלו מסורות חיות של מדיטציה מן המזרח הרחוק, ומשם סיגלו לעצמם את היכולת הנפשית להכנס למצבים של תודעה מורחבת.

לפי סדר שנקבע בתחילת הערב, הדליקה סוזי שניידר בתורה את הנר המוקדש לשמיעת דבריה. סוזי היא אישה מלומדת ומרשימה, המלמדת חסידות במוסדות תורניים בירושלים. את דרכה הרוחנית התחילה לא כאישה דתיה, אלא כיהודיה אמריקאית המתענינת בתורות אזוטריות ומתרגלת מדיטציה כדרך חיים. במשך שנים ארוכות עסקה בפרקטיקה המתמקדת בקלפי טארות כממקדי פוקוס מדיטטיבי. לאחר כניסתה לעולם ההלכתי, הסבה את התרגול היום-יומי שלה לאפיקים יהודיים, וכך גם היא מדריכה את שומעות לקחה:

"אני עובדת בתוך העולם החרדי, ולכן חשובה לי הסכמת הרבנים שלי למדיטציות שאני מדריכה. לקחתי את ההדרכה שנמצאת בשולחן-ערוך (ספר ההלכה הבסיסי ביהדות א.א.) בהלכות השכמת הבוקר, לפיה רצוי לכל אדם לשוות אל מול העיניים את שם הוי"ה, כשהוא מנוקד בניקוד של המילה "יראה", כדי להביא לכך שאדם יחוש את הנוכחות האלהית שנמצאת אתו תמיד. זו מדיטציה שווה לכל נפש. היא עוצמתית אבל גם רכה."

סוזי עורכת אחת לכמה זמן סוף-שבוע בביתה לקבוצות קטנות של נשים המעונינות בריטריט יהודי שכזה. את המדיטציה הזו היא מלמדת שם, אבל, מוסיפה סוזי: "ההתרוממות הגדולה ביותר עבורי בתהליך של הריטריט נמצאת תמיד במדיטציה שאנחנו עושות בזמן התפילה. הכל – ישיבות המדיטציה, ההליכות המדיטטיביות – כולן באות רק לנקות את התודעה, אבל השיא הוא בתפילה שבאה לאחר מכן."

סוזי היא חניכה של לימוד חסידי. לימוד שידגיש תמיד (ובצדק רב לטעמי), את חשיבותה של התפילה בתוך כל חווית חיים, ובפרט בחוויה הדתית והרוחנית. תפילה, צריך להבין, עיקרה אינו מצוי בדיבור או באמירה של נוסח מסוים, אלא במצב הנפשי. זהו מצב תודעה רך, לא תובעני. תודעה שמבקשת, שמנסה ליצור קשר עם מה ש"למעלה" תוך בהירות של המתפלל שהוא רק "מתפלל" ולא "בעל כוחות".

אחד הטקסטים שמתיחסים, שלא כדרכם של המקובלים, לשלבים הראשונים בסולם העליה המדיטטיבי, הוא הקטע הבא, המכיל הדרכה קצרה לעבודת המדיטציה המיוחדת לקבלה הנבואית. ההדרכה המוצעת בזאת משקפת דרך של עליה הדרגתית בדרגות התודעה, טיפוס משלב לשלב, באופן מאד רך ולא אגרסיבי או סגפני. להיפך – כל שלב צריך לבוא על סיפוקו המעודן, ולשחרר אותך אל העליה לשלב הבא. והשלבים הראשונים הם חושיים מאד: אסטטיקה משחקת תפקיד נכבד בהכנת החלל המתאים למדיטציה, כלים יפים, בגדים לבנים, עשבי תבלין לריח נעים, וגם מוזיקה ונרות דולקים רבים מאד. נשמע ניו-אייג'י במקצת? ובכן הקטע מצוטט מתוך חיבור הנושא את השם "סולם העליה", שנכתב במאה השש-עשרה על-ידי המקובל הירושלמי החשוב רבי יהודה אלבוטיני:

"יבחר לו בית אחד שישב בה הוא לבדו יחידי … וצריך בתחילה שיקשט הבית ההוא בכלים נאים היותר חשובים שיש לו, ובמיני בשמים ומיני ריח טוב, וגם אם יש בבית ההוא מיני אילנות ועשבים לחים הוא טוב מאד, כדי שיתעדן בכל אלו הדברים הנפש הצומחת, המשותפת עם הנפש החיונית.

עוד יעתק לעשות ולנגן בכל מיני זמר אם יש לו או יודע לנגן בהם, ואם לאו – ינגן בקולו בפסוקי חמדה ובחשק התורה, כדי לעדן הנפש החיונית המשותפת עם הנפש המדברת והשכלית … ויהיה בבית אפל מעט … ויהיו לו נרות רבות דולקות בבית, וילבש בגדים יפים ונקיים, וטוב שיהיו לבנים, כי כל זה מועיל לכוונת היראה והאהבה מאד".

מזרח תיכון חדש

לאחר דיון ארוך, שתיקות ושקיעות מדיטטיביות, היה מי שרצה לאוורר את האוירה סביב השולחן העגול של האקדם-יה לירושלים. באופן בלתי מפתיע במיוחד היה זה גבריאל מאיר, שמוכר לחלק מקוראי חיים אחרים כמי שמהווה את הרוח החיה בארועים בני ימים מספר שהוא מארגן, בהם מתאספים מאות אנשים נשים וטף לחידוש טקסים וריטואלים יהודיים, עם הרבה מוזיקה (להקת שבע) לימוד קבלי, מדיטציה, אהבה ויצירתיות:

"החידוש של רוח אבותינו ואמהותינו הופך להיות מסורת חיה כשמרגישים את החיות זורמת בנו. גם בגוף. הגוף צריך לקחת חלק. יש הרבה מה ללמוד מדרכם של הנביאים, שנהגו להשתמש במוזיקה כדי להעלות את הרוח. רק כשהחיות זורמת באיברים מתחיל להיווצר סוג מסויים של "מנין" שיכול ליצור התעלות. היום אנשים לא יכולים כל כך להתעמק בכתבים קבליים, ולכן צריך יותר להביא אנשים לחוש ביחד, קרובים בלבבות, ובעזרת המוזיקה לגעת בנקודות הפנימיות של הנשמה. ישרא"ל זה שיר-אל, השיר האלהי, וצריך לחבר אותו היום גם עם מסורות אחרות, של עמים אחרים, ואולי בעיקר עם השיר של ישמע-אל, דרך המסורת של הסופים המוסלמים". גבריאל לקח תוף לידו, התחיל לשיר צ'אנטינג וכולנו יחד אתו ברכנו את השם המחדש את חודש שבט עלינו לטובה.

אבל הזיקה למיסטיקה הסופית אינה נחלתם הבלבדית של ישראלים צעירים, המבקשים מוזיקה אתנית ומזרח תיכון חדש. הרמב"ם, שהיה מיסטיקאי אך לא מקובל, חי כידוע במצריים. אילו נשארו בידינו רק כתביו הוא, היינו סבורים כי כל ענינו היה בהתעלות רוח האדם באמצעות העיון הפילוסופי שאימץ כדרכו הרוחנית. הרמב"ם ראה את זיכוך התודעה על-ידי ההשכלה המזוקקת כדרך להתחברות עם "השכל הפועל" – קרי החכמה הקוסמית – שבאמצעותה יוצא האדם מגבולות אנושיותו. התמזל מזלנו ולרמב"ם היה בן – רבי אברהם שמו, ובנו של הרמב"ם כתב גם דברים אחרים משל אביו. בנו, שהיה גם ממשיך דרכו בנגידות מצרים, מספר לנו בכתביו על התנסויות מיסטיות, ועל קרבתו הרבה למיסטיקה של הדרווישים המוסלמים הצופיים שבינותם חי ופעל. ישיבה ממושכת בחשיכה כדי לפקוח את העיניים הפנימיות; עצירת שטף המחשבה; שקיעת התודעה; התבודדות פנימית – כל אלו הינן פרקטיקות שרבי אברהם בן הרמב"ם מציין כנהוגות בזמנו אצל שכניו הדרוישים, אך היו נהוגות במקור בקרב בני הנביאים. כדי לחזק את טענתו מביא ר' אברהם פסוקים מן הפינות החבויות בתנ"ך, ומאיר את עיני קוראיו בהסברים על הדרכים אותן שכחו בטרדת הגלות.

דרך אגב – מכתבים אלו ואחרים משתמע גם, כי הרמב"ם רצה לשנות את עיצוב הפנים של בית הכנסת בקהיר: לא עוד כסאות ושולחנות, דרש הרמב"ם, רק שטיחים בבקשה, ומחצלות הפרושות על הארץ, וגם את הרגליים ביקש הרמב"ם לרחוץ במים כשם שנוטלים ידיים לפני התפילה. אך כמובן – עשירי הקהילה ופרנסיה התנגדו לחידושים, כהיום כן אז, ולא קבלו את דעתו…

המסורת היהודית מגוונת מאד. שלא כאותו הרושם שמנסים חוגים דתיים מסוימים ליצור – אין היא מדברת בשפה אחת. ריבוי הפנים, ריבוי הדעות וריבוי הדרכים, שכולן מצביעות על אמונת היחוד, הוא חלק בלתי נפרד מהמחשבה היהודית לדורותיה (החל מימי התנ"ך!). קשה לדעתי למצוא סגנון תרבותי או רוחני בעולם שאין לו מקבילה יהודית, או המשך יהודי או מקור יהודי. מה עושה את הדבר ל"יהודי"? זו שאלה טובה, שדומני כי יקשה להשיב עליה תשובה בעלת גבולות ברורים. נראה שהשימוש נכון ב"שפה יהודית" של קודים תרבותיים וסמלים ארכיטיפליים השאובים ממסורת ישראל הוא הדבר המכריע בסופו של דבר. השפה התרבותית מסבה את התכנים הנמזגים אל תוכה לכיוון המתאים לתודעה המכוננת אותה.

ברור שדרכים "מדיטטיביות" היו קימות באופן מובהק במסורת היהודית משחר היותה, אך ברור גם שהמסורת הזו לא עברה באופן חי ממורה לתלמיד, ופעמים רבות לאורך הדורות ניסו אנשים בעלי נטיה מיסטית לחדש אותה, על פי הכתבים המצויים בידם ועל פי רוח הקודש השורה עליהם ועל פי ההשפעות שספגו ממקורות התרבות הגויית שאליה נחשפו. גם היום זה קורה, כמובן, ובגדול. ברור כי כל העוסקים במדיטציה יהודית כיום שאבו דברים באופן ישיר או עקיף, באופן חסוי או גלוי, מתרבויות אחרות, והם מנסים איש איש בדרכו ליהד את אותן השפעות ולהפוך אותן לחלק מאורח החיים היהודי. לכן, לדבר היום על מדיטציה יהודית זה לדבר על דבר הרוטט בשלבי התהוות והתחדשות.

מדיטציה יהודית כיום זה דבר חי ונושם ותוסס ומתהווה. יהודים חילונים צעירים שנודדים בעולם ופוגשים במדיטציה הודית, סופית, יפנית או בורמזית, שבים אל התרבות היהודית ומבקשים ממנה את הסחורה שכבר מזמן העלתה אבק במחסן האחורי. דווקא תהליך החילון שעבר על העם היהודי בדורות האחרונים, גורם להחיאתה של המסורת ולשיקומה של הדתיות הפנימית. לאן ילכו הדברים הלאה – לאלהים פתרונים.

אוהד אזרחי: "איך נוצרה היהדות מהתרבות העברית הקדומה"

הרצאה שנתן אוהד בסדנת "אור עברי" במצוקי דרגות, 26.12.09

אותה העביר יחד עם שמואל שאול.

רשמה והקלידה: תמרה אור סלילת

לעם העברי שישב בארץ היו תפיסות שונות כיצד יש לעבוד את י-ה-ו-ה. תפיסות שונות מהיום, ותפיסות שונות ומגוונות בתוכו – גם אז. למשל, ידוע ומפורסם שבמספר מקומות בארץ נמצאו כתובות הקדשה "ליהוה ואשרתו" בקונטילת עג'רוד למשל, ובחירבת אל-קום שליד חברון. לעם הפשוט היה ברור לחלוטין שהויה מאושר כי יש לו אשרה – יש זיווג באלוהות – פן זכרי ופן נקבי.

ירבעם מרד ברחבעם, לקח 10 שבטים, פרש מהממלכה המאוחדת והקים את הממלכה הצפונית. היו להם מקומות קדושים רבים, שלפי דברי החוקרים היו נקודות מקודשות "מימי קדם" לפני הרפורמה הדתית שעשה דויד כשקידש את ירושלים. אחד המקומות הקדושים ביותר היה סיני. לשם אליהו יורד כשהוא בורח מאיזבל. הוא לא הלך לבקש מקלט מדיני ביהודה ולהתפלל להויה במקדש בירושליים. אליהו הלך לפגוש את יהוה, ויש לשים לב לעובדה שהוא לא הלך לירושלים אלא להר סיני. ירושלים לא היתה המקום אותו הוא זיהה כמקום למפגש עם יהוה.

בספר מלכים מסופר ששלמה המלך בנה מקדש להויה ולידו במה גדולה לאשרה. המקדש להויה היה ממוקם לפי מספר דעות, גם של חוקרים וגם של מקובלים, ובראשם רח"ו, בין כיפת הסלע לכיפת הכסף אשר במקור, לפני שהורדוס עשה עבודות מילוי עפר בהר הבית ויישר את כל השטח –  עמדו על שתי גבעות, וביניהן היה מין שקע קטן ובו היה המקדש כפי שכתוב "ובין כתפיו שכן".

טוביה שגיב שחקר את הר הבית בצילומי אינפרה אדום טען שממש ליד המקדש, כלומר במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע, היתה במת האשרה. הסלע שעליו עומדת כיפת הסלע מסותת בצורת מתומן (זה מבנה ייחודי, אין עוד מבנה בעולם המוסלמי שהוא מתומן). המסגד בנוי על בסיס מבנה מימי אדריאנוס שהוקדש לאלה יונו שהכוכב המתומן היה סמלה. מקדש זה עמד לדברי שגיב על בסיס מבנה עתיק יותר, שהוקדש לאלה נקבית.

נמצאו מכתבים קדומים  ממלך ירושלים לפרעה. הוא חתם: "עבד האלה". גם אם לא נקבל את השערתו של טוביה שגיב על מיקום במת האשרה ממש בתוך הר הבית זה ברור מספר מלכים שכששלמה בונה במה לאשרה הוא בונה אותה בירושלים, וזה מספיק קרוב לבית המקדש, כלומר פולחן האשרה היה רשמי, גלוי ולגיטימי. שגיב טוען שעורכי התנ"ך הדחיקו את מקום הבמה וכתבו "בהר אשר על פני ירושלים" במקום להזכיר שזה היה ממש בתוך הר הבית עצמו.

אם העם האמין ב"הויה ואשרתו" ופולחן האשרה לווה בטקסי פריון וטקסים אירוטיים לרוב, אפשר רק לדמיין את הטקסים על הר הבית….  מכאן באה המסורת במסכת סוכה שאומרת שבימים הקדומים, בימי שמחת בית השואבה, היו מגיעים לידי "קלות ראש" בין גברים לנשים. כבר כתב על כך פרופ' הרן שזוהי כנראה 'לשון נקייה' לחגיגות אורגיאסטיות. בכלל מה שמתואר כ"שמחת בית השואבה" היה נחשב היום לפסטיבל מדהים: שבעה ימים ושבעה לילות שרוקדים כל הלילה ללא הופגה, חוגגים בקלות ראש בין גברים ונשים – תבינו את זה איך שתרצו – ובבוקר עושים תהלוכה עם כלי זהב וחצוצרות אל מעיין המים… זו היתה החגיגה הגדולה ביותר בכל השנה, הילולה ענקית שלמרבה הפלא אין לה כל מקור בתנ"ך עצמו בכלל. אין מצוות "שמחת בית השואבה" במקרא וכבר התלמוד אומר שזה היה "מנהג נביאים", כלומר – זו מסורת שמבוססת כולה על מנהגים פגאניים עתיקים שעברו במסורת אל תוך היהדות והתקדשו בה, ללא מקור מקראי.

אלה סוגי פולחן עברי קדום. חשוב לציין שהבמה שבנה שלמה לאשרה עמדה שם במשך 300 שנה עד ימי המלך יאשיהו. בימיו באו אליו הכוהנים של הוויה ואמרו לו שמצאו את ספר התורה של משה ובספר הזה כתובים כל מיני דברים שלא היינו מודעים אליהם, כמו למשל האיסור על עבודת הקדשים והקדשות, או החרם המוחלט על כל צורהת פולחן אחרת חוץ מהפולחן הריכוזי במקדש יהוה. יאשיהו מאמין בתום לב והולך לקדם את החזון הזה. הוא יוצא למסע טיהור מזוויע. כדי להשמיד לחלוטין את הבמות ואת הפולחן עליהן, הוא רוצח את כל הכוהנים והכוהנות ושורף את גוויותיהם על המזבחות המנותצים, דבר שמטמא את המזבח לעולם ועד. זה היה סוף פולחן הבמות בארץ. יאשיהו מנתץ אץ הבמה לאשרה, וכנראה הוא זה שמנהיג את התפיסה המונותאיסטית החמורה של אל (זכרי) אחד. והוא עושה את זה בדם רב.

פרופסור ישראל קנוהל, חוקר באוניברסיטה העברית, כתב חוברת משובחת בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בשם "ריבוי פנים באמונת הייחוד". הוא אומר כי פולחן האלה שגשג בממלכת ישראל ונחשב כמיין סטרים. זה היה הדבר הכי לגיטימי והכי טבעי, אבל כיום אנו מסתכלים על זה דרך הפריזמה שיצרו לנו המתנגדים לפולחנים הנקביים. קנוהל אומר שלכוהנים היתה תפיסה רמב"מיסטית: האלוהים הוא מופשט לחלוטין, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אין לו צורך בשום דבר פיזי. המקדש בירושלים היה המקדש היחיד בכל המרחב שלא נאמרו בו לחשים והשבעות. הכוהנים היו רק משרתים בקודש – מבצעים מה שמוטל עליהם בדממה. "מקדש הדממה". זו היתה תפיסה רוחנית מסויימת שהוא מכנה בשם "אסכולת הקדושה."

קנוהל מראה כי אליהו ואלישע שהיו נביאים בממלכה הצפונית לא התנגדו לפולחן האשרה. הם התנגדו באופן חריף מאד לפולחן הבעל, שהיה אל זכר מתחרה כביכול ליהוה, אבל לא לאשרה, והוא מוכיח בניתוח דקדקני שלעתים המילה "אשרה" הוספה בהוספה מאוחרת לפסוקים בהם אליהו נלחם בנביאי הבעל. גם אני דרך אגב לא חובב של הבעל בכלל… המילה "בעל" בהקשר של איש נשוי לאישה, שהופך להיות "בעלה" מקורה בתפיסות הקשורות לאל הקדום בעל. בספר הושע נאמר: "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", והוא מוסיף ואומר "והסירותי את שמות הבעלים מפיה…". הוא תופס את משמעות המילה בעל, גם בהקשר הזוגי וגם בהקשר הפולחני כאלילית ושלילית.

צריך להבין שדוד המלך היה רפורמטור: הוא לקח מקום שלא היה קדוש לאף אחד מהשבטים, סתם עיר כנענית בשם יבוס והחליט שזה יהיה המקום הקדוש של כל האומה. כשירבעם מורד, הוא מורד גם בקדושתה של ירושלים. מה פתאום שהיא תהיה המקום הקדוש בהא הידיעה? הרי יש להם את המקומות הקדושים בארץ, מימים ימימה. יעקב למשל, התפלל בבית אל. ירבעם מקים במות ועליהן עגלי זהב, בדן ובבית אל. הסמל של שבט יוסף היה שור וראם. השור הוא גם החיה של כיוון צפון במרכבת יחזקאל. וירבעם מקים את הממלכה הצפונית. מדוע ירבעם מקים במות עם עגלי זהב למרות הסיפור עם משה ועגל הזהב? פשוט מאד טוען פרופ' קנוהל – כי הוא לא קרא את הסיפור הזה! כי יתכן שהסיפור עצמו עדיין לא נכתב בזמנו. את הסיפור הזה כתבו בממלכת יהודה כתגובה למעשי ירבעם, כדי להראות עד כמה מוטעית התפיסה הדתית של הממלכה הצפונית… אבל מבחינת ירבעם הוא לא עשה עבודה זרה, אלא השיב עטרה ליושנה…  הוא חזר למקורות, למסורת השבטית הקדומה של שבט אפריים שממנו הוא בא.

המסורת על הכרובים שהיו זכר ונקבה שעשו אהבה היא מסורת די פרווקטיבית בפםני עצמה, אבל הבעיה היא שאין לה ממש בסיס במקרא. וצריך לשאול מאיפה בא הרעיון הזה לחז"ל עצמם? לדעתי חז"ל ידעו על מנהגים אירוטיים מקודשים בהר הבית בימי הבית הראשון אבל כנראה שלא ידעו, או לא רצו לדעת, על כל מה שהתנהל סביב פולחן האשרה בימי שלמה וממשיכי דרכו, בסמוך ובשיתוף עם פולחן הויה. לכן לדעתי הם הלבישו זאת על הכרובים ואמרו עליהם שהיו "מעורים זה בזה כאיש ואישה" – הם הכניסו את המסורת שהיתה להם על ענינים אירוטיים במקדש אל תוך המקדש האחד שמבחינתם היה לגיטימי – מקדש הויה, וכך הפכו הכרובים לנשאים של סימבוליקה אירוטית מקודשת ביהדות של חז"ל. האהבה בין גבר לאישה היא כאן סמל לדבקות דתית.

המרחב העברי הקדום הוא לא ה"יהדות". היהדות נוצרה בשלב מאד מסויים בחיי העם שבו היה צורך לשרוד ללא ארץ. היהדות היא כמו קופסאות שימורים של מזון לשעת חירום. זה היה אולי נחוץ בזמנו, אבל כיום כבר עברה שעת החירום, נגמרה המלחמה – אבל מבחינת היהדות אנחנו עדיין גרים בממ"ד ואוכלים לוף כל יום, כמו מי שלא שמע שנגמרה המלחמה, או מי שנכנס לטראומה ולא יכול להשתחרר מדפוסים של שעת חירום וממשיך לאכול מזון מלחמה גם כשהציפורים שוב מציצות.

התהליך האבולוציוני של התודעה אותו יצרה היהדות במרחב השמי הוא תהליך היציאה מעולם המיתוס הקדום אל עולם רציונאלי יותר, בו ניתן לייצר אתיקה וחוקים של צדק ומוסר. לכן הם הורידו את הפן המיני של האל ויצרו אל אחד מופשט. זו יציאה מהמיתוס, שיש בו פן נקבי מובהק, והליכה לקראת קודקס גברי לוגי, שחושב במושגים של צדק ואתיקה. זוהי אתיקה מופשטת.

הקבלה – כמו תנועת החזרה של המטוטלת של היגל, שהגיעה לשיא תנודתה עם הרציונאליזם הרמב"מי, החזירה את היהדות למיתוס. כך למשל רבי משה קורדוברו כותב בספרו "פרדס רימונים": "האשרה היא השכינה". שלמה החכם באדם ידע לפי דעתי שאלו פנים שונות בתוך האחדות האלוהית הגדולה ולא באמת אלים נפרדים. אבל סביר שה'עמך' תפס זאת באופן מוחשי יותר. לדעתי שלמה היה מיסטיקן שכלי הביטוי שלו לא היו קבליים תיאוסופיים כי השפה הזו עוד לא התפתחה בעולם, אלא תיאולוגיים פגאניים. אבל מבחינת העומק והכוונה היתה כאן אותה כוונה. כמו אצל חלק מחכמי הודו ("חכמת בני קדם") שאותם למד שלמה שיודעים לצחוק צחוק גדול על מחשבת הפירוד ולומר שכל האלים כולם הם אחדות אחת בלתי נחלקת כלל.

יחד עם זה למי שכתב וערך את התנ"ך היתה אג'נדה ברורה ושונה מבחינה דתית מזו של שלמה.. היתה לו שיפוטיות גדולה על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם האג'נדה הזאת: המלך הזה עשה את הישר בעיני ה' – המלך ההוא לא עשה את הישר בעיני ה'…. וככה שופטים את שלמה כמי שטעה אחר עבודה זרה. לדעתי הוא לא טעה ולא בטיח. הוא התבטא ביטוי פילוסופי פגאני של אחדות הגוונים כולם, דרך חגיגת הריבוי ולא דרך שלילתו. כותבי התנ"ך אומרים שהוא שגג ונסחף אחרי נשותיו לעשות את הרע בעיני השם ולבנות במה לאשרה. אבל חייבים להבין ששלמה עצמו לא סבר ככה… פשוט לא שאלו אותו מה הוא באמת חשב. וכמובן – קל היה לכותבי ההיסטוריה לשים את האשמה על כתפי השיקצעס האלו, שהיו גם נשים וגם גויות והרסו לנו את המלך הצדיק ודרדרו אותו והכל בגלל קצת מין…

בארץ ישראל של ימי העברים היו מקומות קדושים "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן". יעקב מקדש את המקום בו חלם את חלום הסולם. ואיך הוא מקדש אותו? הוא מרים אבן מצבה (ניצבת) ומושך אותה בשמן, ממש כמו פולחן שיווה-לינגם בהודו. זה היה מקום קדוש לאל הזכר. על הגבעות הקימו מזבחות לאל הזכרלצד העצים הענפים – שהוקדשו לנקבה, לאשרה. כל אלה נקראו במות. הבמה היתה מקום פולחן, לעתים קרובות מזבח קטן ומשפחתי, ובערים הגדולות היו מקימים במות ציבוריות. זה היה מקום של GATHERING התכנסות לשם קודש. הנביא שמואל היה מזבח בבמה הגדולה אשר בגלגל. הנביאים עסקו במוסיקה, הם היו המתנבאים – הנובעים, הם שרו, היו באקסטזה. אחת התופעות המצויות אצלם היתה התפשטות – בתוך האקסטזה הם היו מתפשטים והולכים ומתנבאים עירומים. איך אנחנו יודעים את זה? כי כתוב שכשראו את שאול המלך מתגולל עירום כל הלילה שאלו העם: "הגם שאול בנביאים?" זו היתה תופעה ידועה ומקובלת. המתנבאים לא יכולים לסבול בגדים (בגידות…) ומתגלגלים עירומים בעפר באקסטזה דתית גמורה.

בספר שופטים נאמר שבימים ההם "איש הישר בעיניו יעשה" – אנחנו התרגלנו לקרוא את הפסוק הזה בשלילה, כשאנו מסתכלים דרך הפריזמה של עורכי התנ"ך, מנחילי היהדות. אבל בעצם זה פסוק נהדר: תעשה את הדבר הנכון בעיניך! ממש כמו הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו". זה לא פשוט ללמוד לעשות את הישר ואת הטוב. ואיזה חינוך נדרש (או לא נדרש…) כדי שילדים יגדלו ללמוד לבדוק עם עצמם מה הוא הדבר הישר והנכון לעשותו? ויקחו על כך אחריות? את הדברים הללו אני אומר בשם און זית שכתב את הספר המרתק והחדשני שלמרות שלא עם כל מה שכתוב בו אני מסכים, אני ממליץ בחום גדול לקרוא אותו, הוא מרתק ושובר מוסכמות – "העם הישראלי: התרבות האבודה".

כשנחרבו הממלכות – בעיני בני התקופה שלא היו רגילים עדיין בקטסטרופות זה היה דבר שלא נשמע דוגמתו קודם לכן. זוועת אלהים. הם היו רגילים להיות ממלכה, להיות לוחמים, משוררים, מאהבים – והחורבן הזה היה סוף העולם. בני ממלכת ישראל שהיו קשורים לטבע והוגלו מארץ ישראל – נטמעו בקרב האומות אליהן הוגלו ונעלמו כישות בפני עצמה. בני ממלכת יהודה התחילו כבר קודם לכן לסלול דרך אחרת, שלאחר אלפי שנים תוכר כ"יהדות". היהדות השכילה לשמור (בקופסת השימורים המפורסמת) על שרידי העם. כל העלית הרוחנית של העם הוגלו לבבל, יחד עם חרשי המתכת והמנהיגות הפוליטית. רק 70 שנה לאחר מכן הגיע כורש מלך פרס והרשה להם לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. עזרא הסופר עלה ארצה יחד עם אנשים נוספים מבני הגולה, שהיו די עניים ומאד דתיים. לעזרא היתה סמכות מטעם המלך והוא היה יכול אף לגזור דין מוות אם חשב לנכון. זה לא צחוק. לאף אחד אין כיום (ברוך השם) סמכות כזו. ותארו לכם מה היה אז, כשהסמכות נמצאת בידי אדם בדלן דתי קיצוני כמו עזרא?  נחמיה שהיה שר בממשלתו של מלך פרס תורם גם הוא לקידום בניית הבית השני תחת סמכות המלך וממשיך את הקו אותו התחיל עזרא. ידוע כי עזרא יצר את החיץ העמוק בין ישראל לעמים וכפה על העם להתגרש מנשותיהם הלא יהודיות ומילדיהן. זוועה אמיתית.

לפי אגדה תלמודית מעניינת בתקופה ההיא מנהיגי העם אמרו: מה שהיה קודם, בימי ממלכת יהודה וישראל נחרב ואבד, וזה לא היה טוב ממילא. צריך ליצור כאן משהו חדש. לפי התלמוד הם עשו פעולות מיסטיות שונות ונטעו כוונה לייצר תרבות רוחנית אחרת מזו הקדומה. תרבות שיש בה פחות מאותו חוש שנוטה לראות את העולם כמלא אלוהות, למשל. הם קראו לחוש הזה – "יצר העבודה הזרה". הם החלו לפתח הסתכלות רציונלית, שלא הייתה קיימת בעולם הקדום של אבותיהם, אבל החלה כבר להתפתח ביוון במקביל. הם עשו אובייקטיביזציה של המציאות. העץ כבר איננו יישות שניתן לעמוד איתה במגע דיאלוגי, אלא הוא הופך לחפץ, ומסתכלים עליו באופן פרקטי לחלוטין. במקביל על פי אותה מסורת תלמודית הם עשו כל מה שיכלו כדי להחליש את המיניות ואת הארוס. הם החלו לייצר את היהדות כתרבות אנטי-אירוטית, או בעלת אירוטיקה מותמרת בלבד, בניגוד לחגיגת הארוס שהיתה בימי בית ראשון.

במסגרת הפעולות של מנהיגי אותה התקופה שרצו ליצור תרבות רוחנית חדשה ושונה ממה שהיה בימי המקרא היו גם פעולות פרקטיות. לא רק מיסטיות. במובן הפרקטי היה ש – הם ערכו את התנ"ך. הם החליטו מה יכנס ומה ייזרק החוצה. את שיר השירים למשל "אנשי הכנסת הגדולה" לא רצו להכניס לתנ"ך, ורק לאחר כ-500 שנה  הצליח רבי עקיבא להכניס אותו. הם שינו את הכתב – כתב הדפוס שאנו משתמשים בו כיום הוא כתב ארמי ("כתב אשורית"). לפי מסורת חז"ל הם הכניסו את הפולחן של 3 תפילות ביום שבא בעצם אחר כך במקום הפולחן במקדש, כשגם בית שני נחרב. ולפי דעת הרמב"ם הם חיברו את נוסח התפילה שיהיה אחיד. זה כנראה לא נכון מבחינה הסטורית, הדברים התגבשו כנראה רק בדור יבנה, על ידי רבן גמליאל השני, אבל כך טוענת המסורת.

העם שעלה עם עזרא היה נשוי למואביות, עמוניות, פלישטיות וצידוניות – היום היינו אומרים  שהיו שם נשים לבנוניות, פלסטיניות, ירדניות וכולי. אז זה היה מקובל. הגבר ממשיך את השבט ולכן הנשים נדדו בעקבות בעליהן והצטרפו לשבט הגבר. אבל עזרא לא הסכים לגייר אותן וגירש אותן ואת ילדיהן. היה אז בכי גדול. פה ככל הנראה התחיל הכלל שרק מי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. פה התחילה גם הבדלנות היהודית. הם שינו גם את שמות החודשים (ש"באו מבבל"). קודם לכן החודשים נקראו רק במספרים – החודש הראשון, השני וכולי. רק חודש ניסן נקרא גם "חודש האביב", ואייר היה "ירח זיו",  וחשוון היה "ירח בול" (מבול). יתכן שגם ספירת הזמן השתנתה. זה לא ברור לי לגמרי, למרות שאון זית סובר כך ומקדיש לזה פרק גדול בספרו.

מטרת כל השינויים הללו היתה ליצור תרבות אחרת מהתרבות העברית הקדומה, והם הצליחו בכך. התרבות היהודית שייצרו התגלגלה ברבות הימים והיתה לתרבות הרבנית. בזמנם זה עדיין לא התקבל על כל העם. במהלך ימי בית שני היו גם צדוקים, בייתוסים, איסיים וכולי – פלגים רבים שעבדו את אלוהים באופן אחר זה מזה. איש בשם חוניו הקים למשל באותם ימים מקדש נוסף ליהוה במצריים על אי בנילוס….

ישוע גדל בזרם הפרושי (של החכמים) אבל הוא לא קיבל את כל הפרשנות המקובלת. גם יוחנן, שבעצם הקדים את ישוע סלל דרך משל עצמו. פרופ' קנוהל בספרו "בעקבות משיח" מראה שישוע הלך בעקבות המנהיג של הקבוצה מקומראן שקדם לו בדור אחד.

שמעון בן שטח, חכם מוערך בתלמוד, רצח ותלה 70 מכשפות באשקלון. הוא לא אהב גם את חוני המעגל שהיה הרבה יותר קרוב ברוחו לשמאניזם העברי הקדום, שקשור לטבע, אבל הוא לא פגע בו כי הוא גבר ו"צדיק". אבל את המכשפות לעומת זאת, לא היתה לו בעיה לתלות, אולי כי הן היו נשים. הוא שלח את תלמידיו לאשקלון כדי שיתפסו אותן ואז הוציא אותן להורג. נתתי על זה שיעור שלם שנמצא באינטרנט – "על רבנים ומכשפות" שמפרט את כל העניין הזה ומנסה להציע גם קצת ניתוח פסיכולוגי לדמות של שמעון בן שטח. מסתבר שהרבה מזה היה קשור לפחד של שמעון בן שטח מהעקרון הנשי – ואולי אף מנשים. אחותו היתה המלכה שלומציון, והעניין כולו לא היה פשוט לו.

מפנה תרבותי גדול נוסף חל בעולם החכמים עם "תנורו של עכנאי". זה קרה בתקופת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן בית שני. הסוגיה עצמה לא ממש חשובה, מה שחשוב הוא שהיתה מחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס (שחי קצת אחרי ישוע, הוא שואל בקטע מסויים בתלמוד את אח של ישוע מה לימד אתכם הרבי שלכם), לבין חכמים אחרים. רבי אליעזר היה מכשף גדול. רבי עקיבא למד ממנו הלכות כישוף, וסיפר על לחשים שהוא עשה, שגרמו לשדה שלם להתמלא בקישואים בן רגע, ולכל הקישואים להקטף בן רגע ואז כל החזיון נעלם בן רגע… .

רבי אליעזר אומר להם: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". מיד נעקר החרוב ממקומו וטס באוויר 400 אמה. כך קרה גם עם אמת המים, שהמים הזורמים בה הפכו את כיוון הזרימה וזרמו כלפי מעלה, ועדיין חכמים לא קיבלו דעתו. גם קירות בית המקדש התחילו ליפול עליהם, ואז רבי יהושע, שגם הוא היה מכשף גדול אבל בעל גישה אחרת לגמרי, אמר לקירות: אם חכמים מתווכחים ביניהם, מה אתם מתערבים? – והפסיקו הקירות ליפול. העניין הוא שהרבנים לא התרשמו מהניסים שביצע רבי אליעזר ולא השתכנעו. ואז רבי יהושע קם ואמר את משפט המפתח: "לא בשמיים היא", כלומר התורה ניתנה לבני אדם ולכן אנחנו צריכים לקבוע מהי ההלכה הנכונה לנו, כבני אדם. המיסטיקה לא קובעת, הניסים לא קובעים. הסמכות ניתנת למי שלמד ומסוגל להוכיח את דעתו באופן הגיוני ולא למי שעושה ניסים. זה לא דרך לגיטימית להוכיח את צדקת דעתך. זהו סוג של כוחנות רוחנית.

ואז הם מחליטים בלב כבד לנדות את רבי אליעזר. הם עשו זאת כדי לסלק את שרידי המאגיה מן היהדות ולהפוך אותה לדת של שכל, של הגיון. הם מכינים תרבות שתשרוד גם בגלות, גם ללא ארץ, ללא החיבור לטבע. נידוי רבי אליעזר היה המחיר ההיסטורי שהם שילמו כדי לנפות סופית את האלמנט המיסטי-מאגי מהיהדות. אז הם סגרו את קופסת השימורים. המהפכה התרבותית הזאת לקחה כ-500 שנה. מימי עזרא ועד רבי אליעזר. וככה -  מעם של נביאים, משוררים, מאהבים ולוחמים הסוגדים לזיווג האל והאלה הפכנו לעם של למדנים ואנשי ספר, שכשהם רוצים לדעת מה נכון הם פונים אל הספר, ולא לטבע או לאלוהים. יתכן שאז היה בזה צורך היסטורי, אבל היום להרגשת לבי כבר עבר זמנה של תקופת החירום ההיא. למען האמת – אם נשאר בממ"ד היהודי עוד קצת זה כבר יהפוך למצב מסוכן מאד בפני עצמו. נגמר לנו החמצן בממ"ד היהודי ואין כבר ויטמינים במזון הרבני.

היו במהלך ההיסטוריה כמה סיבובים של פותחן הקופסאות שנעשו כדי לפתוח את מכסה קופסת השימורים: הקבלה, החסידות, הרב קוק ושבתאי צבי שהקדים את זמנו והושכח. היהדות הפכה למערכת ניידת שבכוונה אין לה כבר קשר למקום. הטבע כבר לא קדוש ולכן אפשר שתהיה לך אדמה ברוסיה ותחגוג את חג האביב כשהכל מושלג מסביב. או שתשב באוסטרליה ותחגוג את חג האביב בכלל בסתיו! ואת סוכות באביב! מורי ורבי רבי זלמן אמר לי פעם שכשהוא היה בסידני בסוכות הוא ביקש שיביאו לו לאכול מצות…. כי לפי הטבע זה היה פסח, אבל לפי המסורת ההלכתית זה סוכות. אז הוא ישב בסוכה ואכל מצות…

רבי צדוק הכהן מלובלין סבר שהחכמים בימי ראשית הבית השני ידעו שכשהם מורידים את היצר השמאני והיצר המיני הם בעצם מוותרים על הנבואה (כי אין נבואה בלי יצר שמאני ויצר מיני). הם ידעו שהם משלמים מחיר – אבל החליטו שזה מחיר שווה.

כיום הגוף היהודי חולה, והמחלה, בין השאר, היא הגלות (גם לפי מה שהחרדים אומרים). מתוך תרי"ג מצוות מישהו חישב פעם שניתן לקיים היום רק 270 שבגימטריה זה "רע". אבל היהדות של היום זה כמו חולה שמכור למחלתו ולא מוכן בשום אופן להתרפא.

בתהליך ההתחדשות כיום אני כולל את כל היהדות, אני לא זורק שום דבר, אבל אני לא מוכן לקבל את הסגירות של היהדות בימינו. אם היהדות זה הממ"ד, והיא באופן מסורתי יושבת במקלט ואוכלת מקופסת השימורים ובטוחה שהכל מסוכן שם בחוץ – אני אומר – גם הממ"ד הוא חלק מהבית. אם יש לך ממ"ד בבית לא צריך להרוס אותו. אפשר לעשות ממנו חדר נחמד, אפשר לשבת בו עם דלת פתוחה. אני רק נגד הסגירה של דלת הממ"ד היהודי והסתגרות בתוכו. במסגרת המרחב העברי יש עוד חלקים גדולים של עולם הרוח והחומר שהם חלקים מהתרבות השבטית העברית שהלכו לאיבוד, וצריך לחקור כיצד לתקן אותם ולהבריא אותם בקרבנו כיום. למשל איך נתחבר מחדש למיניות בריאה ואף למיניות מקודשת? מה העבודה הזאת של ה"קדשה" שהיתה בארץ במקדשים העתיקים, שלא היו חביבים על עורכי התנ"ך? התרבות של עורכי התנ"ך הכתיבה את התרבות היהודית-נוצרית של היום. תרבות שאין בה ארוס בריא ואין בה שמניזם מובנה ואין בה נבואה.  לדעתי ראוי לחקור מה היה המגוון הרוחני העשיר שהיה קיים פעם לפני ההגמוניה היהודית?ואיך ניתן להחזיר את זה כיום באופן שישרת את הקשר של אדם ואלהיו באופן טוב ונכון? לא באופן אנכרוניסטי אלא באופן שמתאים לימינו אנו זה מחקר ארוך. אבל צריך לעשות אותו.

יש שלוש נקודות ביהדות שדורשות שינוי עמוק אם רוצים לחזור לתרבות עברית:

1) היחס לטבע – השיבה לטבע כאל מקום קדוש, ובתוך זה גם השיבה לגוף וליצר.

2) שינוי היחס לאלמנט הנשי ולאישה. (היהדות מפחדת מנשיות. לא מנשים. נשים שמדחיקות את נשיותן הן "נשים כשרות"….)

3) שיבה אל אומות העולם – כשווים בין שווים (לא כנעלים או נבחרים, ולא עם רגשי נחיתות).

העבודה התרבותית בכל אחד מהתחומים הללו היא גדולה מאד. לקח להם 500 שנה ויותר ליצור את השינוי בכיוון האחד… כמה יקח לנו להחזיר דברים לתיקון ואיזון נכון? לרפא את התרבות הרוחנית של הקבוצה לתוכה נולדנו? צריך כאן מחקרים עמוקים ורציניים, לא רק אינטלקטואליים אלא גם חקירה מעשית התנסותית. לחיות את התיקון – ליצור טיוטות שוב ושוב, ולהסכים לטעות, כי כמו שנאמר כבר בתלמוד "אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה" הנפילה והכשלון הם חלק מתהליך הניסוי והתעיה. חלק מהלימוד ההכרחי. מה שאנחנו עושים פה בסמינר הזה, אתם ושמואל ואני, זה גם חלק מהחקר ומהתיקון עצמו.

שמואל שאול: האנושות היא אורגניזם פלנטרי – צריך שיהיה מגע וחיבור בין האיברים השונים, שתהיה תקשורת, כדי שהאורגניזם יחיה וישגשג. צריך להבין דברים על רקע מצריים: במצרים האנרגיה הנשית היתה מופלאה. מתחילה מחתחור, לאיזיס ומגיעה לנות. ביהדות הזיזו את האנרגיה הזאת הצידה לגמרי.

מה שצריך לבדוק: איך אני בא מנקודת השירות שלי ולא מנקודת ההישרדות שלי. משה היה בשירות לא רק של הקבוצה שלו אלא בשירות לפלנטה.

***