לקראת הקמתה של "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית" ערך אתי תומר פרסיקו ראיון שיצא די מעניין.

הנה הקישור לראיון.

תהנו

מוּמַר לְחוֹפֶשׂ – שיחה עם פרופסור ארתור גרין

פרופסור רבי ארתור גרין, המומר לחופש, מוכר יותר לקורא העברי בשמו הספרותי "אברהם יצחק גרין". תחת שם זה התפרסם בעברית בשנות השמונים ספרו "בעל היסורים", השוטח בדרך מרתקת את הביוגרפיה של רבי נחמן מברסלב, ובשנה האחרונה יצא לאור בהוצאת עם עובד ספר קטן וחודר בשם "בקשו פני קראו בשמי" הנושא את כותרת המשנה "אמונתו של מחפש". את הראיון אתו בחרתי לפתוח בניסיון להבין מה נשתנה דורנו משאר הדורות? מה פשר ההתעוררות הרוחנית הפוקדת את העולם בעשורים האחרונים, ומה ההבדל לדעתו בין שנות השישים, בהן היה פעיל מאד כאחד ממנהיגי המהפכה הרוחנית ביהדות ארה"ב לבין שנות התשעים המסתימות בקרוב.   גרין: אין ספק שקיימת התענינות מחודשת במערב בתורות רוחניות שהוזנחו במאות השנים האחרונות על ידי הציבור שנחשב לנאור ואינטליגנטי ומלומד. אני חושב שעברנו, עם תום מלחמת העולם השניה, לעידן אחר. התחושה שהיתה קודם לכן, כאילו המדע עתיד לענות לכל השאלות וימלא את כל הצרכים שפעם מלאה האמונה הדתית נכזבה. המלחמה, על שני פניה המזויעים – השואה וההפצצה האטומית – לימדה אותנו לקח. העולם החל לשאול את עצמו האם זו הבשורה הגדולה שמביא בחובו המדע המודרני? בנוסף לכך קיימת העובדה שלאחר המלחמה הגענו במערב לרמת חיים שמאפשרת תרבות פנאי גדולה, שמביאה אנשים לכל מיני חויות רוחניות בפינות נידחות בעולם, בני המערב משוטטים סביב הגלובוס ואחרי כן מתחילים לשאול את עצמם בשביל מה כל זה? מהו ערך החיים? האם קיים משהו מעל ומעבר לכל זה? קיימת כמיהה למשהו יותר בסיסי בחיים, מעבר לכל התפנוקים וההנאות והחויות. שני הדברים הללו גם יחד גרמו למעבר, שהתחיל בשנות השישים וממשיך בשנות התשעים. בשנות השמונים היתה קצת נסיגה מזה. אז ראינו במערב הרבה סטודנטים שבעבר היו פונים לאפיקים רוחניים או אפילו לאקדמיה, שהולכים ובונים לעצמם קרירה בעסקים. הייתה אז גם רגישות יתר לנושא הבריאות, פיתוח הגוף הבריא, היופי הגופני הכושר הספורטיבי וכדומה. בסיקסטיז ההתעוררות הרוחנית הייתה כרוכה בד בבד עם התגליות החדשות בתחום הפסיכודלי, והיו אנשים בולטים מאד, כמו ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס, שהסמים גרמו להם להרס סופני. זה, בשילוב עם תעמולת ההפחדה המופרזת שזרעו דוברי הממשלה האמריקנית כנגד השימוש בסמים הפחידו בסופו של דבר, והייתה לאנשים מין תחושה של "מתי אעשה גם אני לביתי?" – התחזק הצורך לבנות בסיס בריא וסולידי לחיים, אם זה במובן הכלכלי ואם במובן הגופני. בשנות התשעים, בא כבר דור חדש שאוכזב שוב מהרדידות של התשובות ביחס למשמעות וערך החיים שדור ההורים מסוגל לספק לו, והוא חוזר אל החיפוש הרוחני. אבל זו תמיד הייתה ותמיד תהיה תנועה של מעטים.   – למה? הרי לפני החילון של התרבות כל העולם היה דתי, ולפחות באופן רשמי עסק בשאלות של משמעות ותוכן? גרין: אתה אמרת "באופן רשמי"… הדת השתלטה אז על החיים והיא סיפקה תשובות, אבל ברור שלא כולם היו טיפוסים מחפשים ורק מיעוט התעניין בשאלות העמוקות של הקיום. ניקח לדוגמה את החסידות: זו הייתה תנועה עצומת ממדים, אבל רק מעטים התענינו בתורות העמוקות של הבעל שם טוב ותלמידיו, רוב הציבור בא אליהם כי האמין בכוחם לחולל נסים ונפלאות ולהעניק ברכות. לצערי החלק הזה של הדת עדיין חזק באזור שלכם. זה באמת אחד הדברים המפתיעים בעיני מבקר מארה"ב, לראות עד כמה הצד של אמונות טפלות וקמיעות וברכות והפחד מכוחם של צדיקים עדיין קיים פה, בעוד שאצלנו פג תוקפו וכמעט שלא חושבים עליו כלל.   פרופסור יוסף דן כתב מאמר ב'הארץ' לפני כמה שנים על כשלונו של גרשום שלום לשכנע את הציבור בדבר טבעה ההגותי העמוק של הקבלה. שלום רצה שהאסוציאציה שתעורר המילה קבלה בציבור תהיה כזו של מחשבות עמוקות על חדירה אל תחום האין האלהי, שינוי מצבי תודעה וכולי – כל מה שאנחנו נוטים לייחס למיסטיקה במיטבה. אבל יצא שנצחו אותו אנשים כמו הרב כדורי, שמציגים את הקבלה כמאגיה, והעם עדיין סבור שקבלה זה עניין של הגדת עתידות וחלוקת קמיעות. מאגיה זה עניין אגואיסטי בסופו של דבר. אין בה את המובן של ההתמסרות לאל, אלא את הנסיון לגרום לו לעזור לי ברצונות הארציים שלי, לזכות בכסף, בלבה של אהובה או לנצח בבחירות… התפיסה של המיסטיקה היהודית היא שהכמיהה למחיקת האגו והשאיפה להגיע אל האחד הן השאיפות הגדולות. השאיפה הזו מולידה אכן גם ברכה, אבל זו לא ברכה שממוקדת באדם אחד, אלא העבודה הרוחנית של הצדיק משפיעה ברכה לעולם כולו. שהעולם יתברך בכללותו, ולא לצורך תועלת מסוימת.     - בוא נתייחס קצת לנושא ההתחדשות הרוחנית והדת. למה אתה סובר שיש קשר הכרחי בין השנים? אולי המסגרות הישנות של הדתות רק מקבעות את ההתעוררות החדשה בסד שאינו נחוץ לה? אולי צריכות לקום היום מסגרות של דתות חדשות? דתות סינקרטיות המלוות בנביאים מסוג חדש? גרין: אינני אוהב להטיף לאחרים כיצד צריכים הם לחיות, ולכן אדבר על הנסיון האישי שלי. בדרך כלל אינני מתיימר לכנות את עצמי מיסטיקאי, זו קצת יומרה שאינה מקובלת עלי. אבל אני מאמין באמת של המיסטיקה. אני חי בעולם שהאמת המיסטית היא האמת שלו. עולם שבו לא קיים אלא האחד, שהאמת האלהית מצויה בכל וניתן לגלות את האלהות בכל זמן ובכל מקום; עולם שבו  התפקיד המרכזי של האדם זה לפתוח את העיניים הפנימיות – העין השלישית אם אתה רוצה לקרוא לזה כך – וכל הדת וכל המצוות ניתנו רק כמכשיר לפתיחת התודעה הפנימית הזו, עד להכרה שלא קיים דבר מלבד האלהות. הגעתי להכרה הזאת דרך כלים יהודיים בעיקר. היו לי גם נסיונות אחרים, מן התחום הפסיכודלי ומתחומים אחרים – ספרים כלליים, ספרות הזן וספרי קסטנדה – אבל בסופו של דבר כל אלו היו השפעות חיצוניות. השפה העיקרית שלי, שפת החויה הפנימית, היא שפה יהודית, ש"מלא כל הארץ כבודו" ושל עולמות פנימיים ועליונים, ושל "מוחין דגדלות ומוחין דקטנות" וכל המינוח היהודי לחיים הפנימיים. את רוב הדברים שאבתי מן החסידות, אבל ישנם גם מונחים ששאבתי מספרות הקבלה הקדומה יותר שאתה אני מנהל רומן ארוך למעלה משלושים שנה. אפילו שאני די רחוק מלחיות בעולם החיצוני שאותו הם מתארים – אני רחוק מלהיות חסיד או יהודי חרדי – ובכל זאת המקורות החסידיים והקבליים הם המעצבים את חיי הפנימיים. הספרות הזו מהווה את המפה שלי לחיי הרוח. אני יודע שאדם זקוק למפה. לא מפה גמורה ומוחלטת שאומרת לאדם היום תעשה כך ומחר אחרת – יש כאלו שזקוקים לכך, לעיתים זה שלב חשוב בחיים – אבל אני טיפוס שזה זר לי לחלוטין. ובכל זאת השפה הזו נותנת לי מפה שבה אני יכול לאתר איפה אני ומה קורה בתוכי, להיכן אני מגיע ולהיכן אינני מגיע ולהיכן אני מתכוון להגיע וכולי. ולכן אני מאד משבח את השימוש במפה ואני מאד אסיר תודה ליהדותי שנתנה לי את המפה הזו ושפתחה לי את העולם הרוחני. אם יש לאדם מפה אחרת – מפה בודהיסטית, או נוצרית או צופית – אין לי התנגדות לכך. אני מצטער על יהודי שמוצא לו מפה אחרת. בכל זאת אנחנו עם די קטן, ומתוכו רק מיעוט מתעניין במפות הפנימיות, וחלק מאלו שכן מתענינים מחזיקים את המסורת כל כך קרוב ללב עד שהם חונקים אותה. הם לא נותנים למסורת הזו לחיות ולהשתנות כמו כל מסורת. הם כל כך מפחדים מפני השינוי עד שהמסורת שלהם לא תוכל לתרום את מה שביכולתה לתרום לעידן החדש הזה. ניקח לדוגמה את מה שקרה בכנסיה הקתולית בשנות השישים – המהפכה שחולל האפיפיור הקודם (יוחנן פאולוס ה- 23): הוא פשוט ביטל טקסים שכבר אבד עליהם הקלח והוציא מן הלוח ימים מקודשים שראה שאין בהם עוד צורך – כל מה שבעצם הכביד וכבר לא היה רלוונטי לעובד השם הקתולי הועבר על ידי האפיפיור שהיתה לו, בלשון החסידים – "עזות דקדושה". אבל אצלנו אלו שמחזיקים במסורת חונקים אותה. אז אם אתה אדם נאור ואינטליגנטי ומחפש ואתה מגזע יהודי ואתה נמשך ליהדות אז אולי אתה קרוא, בכלכלה האוניברסלית, לעשות משהו עם המסורת הזו. אם אתה אומר שאינך יכול בגלל שגרמו לך לשנוא את המסורת במדינה הזו, אז אני מבין אותך לגמרי ובשום אופן לא מגנה אותך על שאתה מוצא לך מפה אחרת – אבל להצטער על כך מותר לי.   - המפגש בין יהדות לבודהיזם למשל – יוצר מפה חדשה? גרין: אני לא חושב שכך נוצרות מפות חדשות. צריך רק לפתוח את המפות הישנות ולתת להן להיות מושפעות האחת מן השניה. אנחנו לומדים כיום הרבה מאד מהמזרח הרחוק, על השתיקה ועל המדיטציה ואולי אף יותר. אני מאד מברך על זה. זה ישפר את היהדות. היהדות שנמסור בעקבות כך לבנינו תהיה יותר טובה ויותר עמוקה מזו שקבלנו מאבותינו. אבל התוספת הזו צריכה להתאקלם בכלים יהודיים. אם על ידי גילוי של שיטות עתיקות של מדיטציה עברית, או שלוקחים שיטה בודהיסטית ומעבירים אותה מאותיות הינדיות לאותיות עבריות, או שלוקחים את הצ'אקרות ומתרגמים אותן לספירות כדי לשקף גם את החכמה ההודית העתיקה בכלים יהודיים – אני בעד כל הדברים האלו, אבל אני חושב שצריכים להיות יהדות פתוחה והינדואיזם פתוח שחיים זה לצד זה ולא שילוב גמור של שניהם. כי אז אין לך את העומק שקיים בביטוי שיש לו דורות על דורות של שימוש, שיש לו אבות ואמהות.   בתור מי שהתנסה במשך שנים בדרך של חיפוש רוחני, כל מה שאני יכול להעיד זה שעבורי פיתוח של אורח חיים הלקוח ממסורת אחת בצורה פתוחה ונאורה, זו דרך שבשבילי הצליחה ונמצאת כפוריה.   השיחה שלנו, דרך אגב, מזכירה לי שיחה דומה שהתקיימה לפני כשלושים שנה ביני לבין כמה חברים. חשבנו אז שאם תווצר דת קוסמופוליטית חדשה, דת שלוקחת מכל הדתות – מה ניקח אל תוכה מן היהדות? מוזיקה לא ניקח מהיהדות – נעדיף לקחת זאת מן הכנסיה הנוצרית. וגם עניני אכילה נעדיף לקחת מהעולם המקרוביוטי ולא מדיני כשרות של היהדות. אבל כן ניקח את השבת! זה דבר גדול שחידשה היהדות, שניתן וצריך לעצור ליום אחד בשבוע את המרוץ השוטף של החיים. וגם ניקח את המתודה הפרשנית מן היהדות. כלומר שניתן להחזיק בטקסטים עתיקים מאד אבל לפרש אותם בכל פעם מחדש ולרענן את האמונה בכל פעם מחדש בכח יצירתי. אלו דברים חשובים מאד שיש ליהדות לתרום. אבל בעצם החלטנו אז, ואני מחליט כך גם עתה – שלא זו דרכי. דומני שמספיקה לאדם מסורת אחת. ואולי זה אומר משהו יותר עמוק על טבעי האישי. אני אומר כך גם בפרשת הנשים וגם בפרשת הדתות, שאחת מספיקה לי והיא ממלאת לי את החלל הגדול, אבל אולי זה אומר משהו פשוט על האופי שלי. - ובכל זאת, לפחות בתחום הדתי, אתה מעשיר את החויה גם דרך דתות אחרות… גרין (בחיוך) : כן כן, אני בעד ההעשרה הזו…   - מתי חל אצלך שינוי בתפיסת עצמך כמי שלוקח אחריות על חייו ועל היהדות שלו? גרין: זה חל אצלי רק בשלב השני של החבירה למסורת. בשלב הראשון הייתי כמו ספוג. קבלתי הכל ורציתי לקיים הכל. הייתי בכיוון די חרדי, עד שבגיל 18 ראיתי שזה כמעט ושיגע אותי. ביום הולדתי ה18 לקחתי את עצמי לאיזו מסעדה לא כשרה ואכלתי שני המבורגרים וגמרתי עם כל השלב המתחרד באופן חד וקיצוני. לקח לי עוד שנה שנתיים של חיפוש זהות יהודית לא דתית בעולמות של ציונות וספרות יידישאית וכל מיני מקומות, אבל בסוף נוכחתי לדעת שמה שמדבר אלי באמת זו יהדות כשפת הנשמה. ואז חזרתי שוב לאהבת המסורת, אבל תמיד מתוך ידיעה שאם אני מתקרב יותר מידי לחיים הכפופים למשמעת הלכתית אני נוטה למעוד. לכן ידעתי שאהיה יהודי קרוב למיסטיקה נאו-חסידית והרבה יותר מרוחק מהאופן שבו חיים החסידים בקהילותיהם. אז קבלתי אחריות על החיים הרוחניים שלי. אבל אני לא יכול לתת את זה כמרשם לכל אחד. אני כאמור מומר לחופש רוחני. אני מכיר בזה שלשם הדבקות, לשם הנשימה הארוכה של הקדושה, אני זקוק להרבה מאד חופש כדי להתקרב לַאחד, ולא יכול להיות כבול מידי בכבלים ההלכתיים. לכן אני צריך להיות אחראי על מה שנכון לי ומה שלא נכון לי לקבל מן העולם הרבני של אבותי.   - המושג "נאו-חסידות" זה מושג שאתה חידשת? גרין: בכלל לא. מאז תחילת המאה דברו על כך, אם זה בחוג של י.ל. פרץ שרצו ליצור מין חסידות ספרותית. ואחר כך היו שני אנשים גדולים שיצרו גישה של נאו חסידות. כלומר ליצור דרך כדי להביא את האמיתות העמוקות של החסידות לאנשים שאינם חיים ואינם מתכוונים לחיות בתוך מסגרת ההלכה. אני מתכוון למרטין בובר בעולם המערב אירופי ולרבי הלל צייטלין בעולם המזרח ארופי. השואה שבאה אחר כך העלתה את חשיבותן של גישות אחרות בעולם היהודי שהיו נזקקות אולי יותר לשיקום הדור. אבל אחר כך באו שני יהודים טובים, שניהם תלמידי חב"ד והצליחו לחדש את הנאו-חסידות בשנות החמישים בארה"ב. אני מתכוון לרבי שלמה קרליבך עליו השלום ויבדל לחיים ארוכים ידידי רבי זלמן שחטר-שלומי שפעיל עד היום בתחום זה. הם עשו זאת פחות מתוך מושגיו העיוניים של בובר, ויותר מתוך חווית החיים הנאו-חסידית, ונדמה לי שהצליחו בכך מאד. אני, כממשיך דרכם גם של אלו וגם של אלו, רואה עצמי אמנם יותר בצד של היצירה ההגותית החדשה, אבל היה לי נסיון מאד חשוב ומוצלח בהקמת "חבורת שלום" בבוסטון. "חבורת שלום" היתה החבורה הראשונה מתנועת החבורות שקמה בשנות השישים בארצות הברית. ארתור גרין, אז סטודנט למחשבת ישראל נמנה על מיסדיה. תנועת החבורות בקשה לחדש את מושג החבורה הקבלית – קבוצת חברים קטנה המתגבשת סביב נושאים של עבודת ה' – ואת "בית החסידים" האינטימי בתוך העולם רפורמי והקונסרבטיבי שהיה עד אז יבש ומשמים מבחינה רוחנית. חבורת שלום שימשה בדרך אגב גם מקלט לסטודנטים יהודיים שבקשו מפלט מן הגיוס למלחמת וייטנאם. למרות שבזמנו התגאה ארתור בדבר, היום, כך אמר לי פעם, יש לו הרהורים אחרים בנדון. האם נכון היה לעזור דווקא ליהודים להמלט מן המערכה ובכך לגרום אולי למותם של יותר שחורים ופורטוריקנים שלא היה להם לובי חזק שיגונן עליהם? - האם חידוש פני היהדות זו מלאכת היחידים, או שנדרשת קהילה חיה, שתפנים דרך חיים של התחדשות כדי שזה "יתפוס"? גרין: תמיד ישנם טיפוסים שדי להם בספרים וקצת הרבה  שקט והם יכולים לחיות חיים מלאים ומאושרים בעולמם הפרטי. אבל בעיקר חשובה הקבוצה הקטנה, האינטימית, קבוצה של עד עשרים חברים שמתאספים יחדיו לחלוק את החויות הדתיות ואת הההתנסות הרוחנית שלהם. אם זה מתקיים כחלק מן הקהילה או בצד הקהילה – זה כבר דבר שולי. בחיים שלי היתה לחבורה חשיבות עצומה, ועד היום החברים הקרובים שלי, אחי לרוח, הם בני חבורת שלום מלפני שלושים שנה ויותר. אני לא חי כך כיום ואני מצטער על כך, אבל כאן בירושלים אני רואה שיש לכם אפשרויות ליצור קבוצות שכאלו, ואני רוצה לעודד אתכם לעשות זאת.     - האם שנות התשעים מפוכחות יותר? אולי בוגרות יותר מהסיקסטיז? גרין: לא בטוח. את זה תשפוט ההיסטוריה בעוד עשרים שלושים שנה. אבל ישנם כמה דברים שבהם למדנו לקח. אחד מהם זה התחום של המתירנות המינית. היום, הרבה בגלל האידס, קיים ריסון גדול יותר בתחום הזה. אמנם אני חושב שהפתיחות לתופעות בי-סקסואליות גדולה יותר כיום מאשר בשנות השישים. - כיצד אתה רואה באמת את התחום הזה, תחום חיי המין והמשפחה כמושפע מהתהפוכות בתפיסת האלהות ותפיסת מקומו של האדם -גבר כאשה – בעולם? גרין: ראשית הייתי אומר שצריך להתיחס ברצינות לאזהרות הקיימות כמעט בכל המסורות הרוחניות העתיקות שירשנו, האומרות שצריך להזהר ולהשמר בתחום הזה, ושיש בו ערך לאיפוק. את כל זה צריך לקחת מאד ברצינות, אני לא קובע שום הלכה, אבל יש להתיחס מאד בכובד ראש גם לחלק הזה של המסורות הרוחניות. שנית: אני חושב שאדם המתעמק באיזו שהיא מדיטציה לעיתים קרובות מאד מגיע למקומות הפנימיים שבו, ומתוודע אל המהות שמאחורי הזיהוי המיני העיקרי שלו. הוא מגלה שגם ההפרדה הזו שבין זכר ונקבה, כמו כל ההפרדות בין אור וחושך, יום ולילה, שמים וארץ וכל הדואליזמים הרבים של העולם – גם היא אינה אלא עוד דואליזם. ויש להגיע למקום טרום-דואליסטי, שהוא לפני, או למעלה, או פנימי יותר – אני מעדיף תמיד לומר 'פנימי' מאשר 'למעלה' – מן החלוקה הדואליסטית הזו. שם הוא יגלה גם את הצד הנקבי שלו והיא תגלה גם את הצד הזכרי שלה. אבל שניהם יגלו שגם מעבר לזה שורה האחד, שאינו ניתן לשום הגדרה מינית. הגילוי הזה אצל הזכר, של הנקבה הפנימית, אינו צריך להתבטא בהתנהגות מינית פיזית שונה. אינני חייב לחפש גבר אחר שיעשה אותי לנקבה רק משום שגיליתי את הנקבה הפנימית שבתוכי. יש אנשים שרוצים להתנסות בענינים הללו ואין לי התנגדות נחרצת כנגד זה בשום אופן, אבל עצם הגילוי של הנקבה הפנימית לא מחייב זאת. מה שזה כן מחייב, זה הבנה עמוקה יותר של המין השני והזדהות עמוקה יותר עם האנושות בכללה. ובתוך היחס העיקרי שהאדם נתון בו, שהוא היחס הזוגי, צריך לפתוח מאד את השיחה בעניין הזה ולראות לאן זה מוביל בחיי הזוג. אני עדיין סבור שהמבנה הזוגי של שני בני אדם – בין אם אלו זכר ונקבה או שני זכרים או שתי נקבות – אבל המבנה הזוגי הוא המבנה העיקרי האידיאלי לחיי המשפחה. בשנות השישים הייתי תיאורטית פתוח הרבה יותר. הייתי קצת חסיד של אנשים כמו נורמן או' בראון והרברט מרקוזה שדגלו ברב צורניות הכי נרחבת של הביטוי המיני – עם כל דבר ובכל אופן. בפועל זה לא התקיים בחיים שלי אף כי האמנתי בכך תיאורטית אז. כיום גם אני נעשיתי קצת יותר שמרן. אני חושב שהמצב הזוגי הוא נכון לאדם, והזוגיות הקדמונית של אדם וחוה משקפת את הזוגיות של אלהים ואדם. הקב"ה ידע שלא טוב היות האדם לבדו כי הוא יודע טוב מאד מה זה להיות לבדו והוא ברא את האדם להיות לו כביכול לחברה. לכן הוא מבין טוב שלאדם לא טוב להיות לבדו והוא בונה לו את המצב הזוגי.   - אבל גם במסורת הקדמונית שלנו אין בלעדיות למצב הזוגי. ריבוי נשים היה דבר מצוי ואולי המסורת בעצם מכירה בצורך של גיוון ההתנסות בתחום הארוטי, אלא שהיא התירה זאת בזמנו רק לגברים… גרין: שיר השירים הוא רומן בין בני זוג שרואים זו את זה כבלעדיים, וגם כשלאברהם היו שלוש נשים המסורת מעבירה את הדברים באופן שנתפס כאילו שלאברהם הייתה באמת רק אשה אחת. אני מוכן לומר שישנם שלושה שינויים שאני מקבל אותם ומברך עליהם בתחום המיני: האחד הוא מקום האישה. התפיסה שהאישה היא פרטנרית מלאה בנישואין והיא איננה קניין, או נציגות בית אביה. האישה המודרנית היא ממש "בריה חדשה" שלא הייתה קיימת כלל בתקופת חז"ל. כך שאני חושב שבעניני ההלכה היהודית בתחום הזה צריך לחדש מהשורש, ולבנות אותו מחדש. כי לאשה החדשה הזו כמעט ואין שייכות למשניות העתיקות שנכתבו עליה. ניתן ללמוד מהן אמנם איזו חכמה עתיקה, אבל הייתי אומר שכאן צריך ממש מפעל של כתיבת "סדר נשים" חדש ביחס לבריה החדשה הזו, שהיא אשה עצמאית ושוויונית. שנית – נדמה לי שהגענו לעידן שצריך להשתחרר בו לגמרי מן הפחד הגדול מן ההומוסקסואליות. יש אנשים הומוסקסואלים ואני מאד הייתי רוצה שהם יזכו לחיים תקינים, חיי זוגיות ואהבה לכל דבר, ואני בעד שוויון גמור בעניין הזה, הן לגברים והן לנשים. בשנות השבעים והשמונים חששתי מאד שתהיה ראקציה אלימה ליציאה של ההומוסקסואליות מהארון. חששתי שהחברה לא תוכל לסבול את זה, כי יש פחד עצום, אצל גברים בעיקר, מפני הנטיות ההומוסקסואליות של עצמם, ולשמחתי הגדולה חששותי נתבדו. ענין שלישי הוא נושא הגיל: אני מסכים שבעידן בו מתחתנים בגיל 25-35, אבל מתבגרים מינית בגיל 12-13 קשה וגם לא רצוי לדחות כל נסיון סקסואלי עד הנישואין. ייתכן שצריך לחשוב על איזשהו טקס שיבטא את הכניסה של בני זוג לחיות ביחד כחברים עוד לפני הנישואין, איזה מין טקס ארוסין מסוג כלשהו, אבל השאלה הטקסית היא משנית. העיקר הוא למצוא בסיס לזוגיות אוהבת ואחראית גם לפני הנישואין. כשאני עורך טקס נישואין לבני זוג אני נוטה להשמיט את המשפט האומר "אשר אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין" אני חושב שזה שקר גמור כיום, כשלמעשה אנחנו יודעים שגם לפני הנישואין הזוג הזה חי יחד לעיתים כמה שנים טובות. עם שלושת השינויים הגדולים הללו של העת החדשה כדאי לדעתי לקחת פסק זמן, ולבחון רק בעוד כמה שנים איך זה השפיע על חיי המשפחה ולאן אנחנו מתקדמים הלאה.   אנחנו יושבים במטבחה של משפחת גרין בירושלים. בקרוב מסתיימת השנה אותה עושה המשפחה בארץ. רבי ארתור גרין הינו פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת ברנדייס, אבל השנה הוא הוזמן ע"י האוניברסיטה העברית כעמית למחקר ספר הזוהר שנערך בירושלים, במכון ללימודים מתקדמים. מדי פעם קם ארט להכין לנו כוסות קפה, ואני נזכר כיצד סיפר לי פעם על החבר של הבת שלו, שמצא מאמר בו כותב ארט על הצורך להתיר קרבה בין המינים לפני הנישואין. החבר התקשר יום אחד, והתחיל לשבח את האבא של החברה שלו על טיב המאמר… ארט סיפר לי איך בתוכו הוא רצה לומר כן כן, זה יופי של מאמר – אבל לא כתבתי אותו בשביל החבר של הבת שלי…!. - דיברנו על השלכותיה של ההתחדשות היהודית בתחום חיי המשפחה, אבל קיימת גם משפחה גדולה יותר – "משפחת העמים" – עד כמה לדעתך צריכה להיות  להתחדשות פני היהדות בארץ השלכה ישירה על יחסינו עם "בני דודינו" הערבים? גרין: היהדות, כאחת מן המורשות הגדולות, עוברת כיום את המבחן הגדול אולי בכל תולדותיה. היתה לנו הרבה מאד דורות את הזכות הגדולה להיות נרדפים ולא רודפים. ולכן יכולנו להשתולל במין התעלות מוסרית ולומר תמיד "ראה רבונו של עולם מה עוללו לנו!" אנחנו היינו הקרבנות והגויים היו תמיד הרשעים. אבל עכשיו, עם הקמת המדינה, ועוד יותר עם כיבוש הגדה והרצועה – הגיע זמן המבחן שבו אנחנו שולטים פתאום בעם אחר, ונבחנים כיצד אנחנו מיישמים את התפיסות המוסריות שלנו. ואני חושב שאנחנו נכשלים בכך כשלון חרוץ, כשלון שאין לו סוף! אני לא מתעלם מן הסכנות האמיתיות וגם לא משלה את עצמי לומר שהפלסטינים קיבלו לגמרי את עובדת קיומנו כאן, ובכל זאת השפלת בני אדם ללא צורך ועינוי אסירים לעיתים קרובות ללא צורך ופיצוץ מיותר של בתים  – כל אלו אינם עולים בשום אופן בקנה אחד עם מה שאני יכול לקרוא לו מוסר יהודי. אני מאמין שאנחנו צריכים לראות את עצמנו כעם קדוש – לא עם שנבחר על ידי האל, אלא עם שבחר להתמסר לאל, להיות מסור מתחילתו לאידאלים מסוימים. זו בחירה שלנו ואנחנו במידה מסוימת מושבעים ועומדים על כך מהר סיני – זאת אומרת שהקיום היהודי אינו סתם קיום. אנחנו לא נגיע לעולם לנורמליות. הקיום שלנו לעולם לא יהיה כמו של סתם עם החי בארצו, כמו ההונגרים למשל. אנחנו שואלים שאלות של מהות ערכית ואנושית על משמעות החיים. והמסר העיקרי המוסרי שיש ליהדות למסור לעולם זה המסר שכל אדם נברא בצלם אלהים. כשרבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, ענה לו בן עזאי ואמר שהעניין של צלם אלהים שבאדם הוא כלל גדול מזה. אהבה זה לא דבר שתמיד ניתן לישמו, אבל ההכרה בכבודו וצלמו של האחר היא הכלל היסודי. אם אין לך את זה אין לך כלום. אנחנו חייבים לשנות בגדול את הכימיה ביחסים עם הערבים. הויכוח על כל מטר אדמה תמיד פוגע ביהדותנו. אנחנו צריכים להראות, גם לעצמנו, שאנחנו לא עם של תגרים קטנים. ואפשר לעשות זאת על ידי מחווה גדולה של אדיבות ופתיחות בעניין הסמלי והגדול של ירושלים. אני חושב שצריך להכריז שיש מקום לשני העמים בעיר הזאת, ולמצוא גישה שבה תשאר ירושלים מאוחדת בריבונות משותפת כבירת שני העמים. זה לא יפגע בבטחון ישראל, אבל יראה לפלשטינאים שבאמת השתנינו, ויראה גם לכל האומות – בקוסובו ורואנדה וצ'צ'ניה וסרילנקה ובכל המקומות שעוד הורגים ונהרגים בשביל דונם פה ודונם שם – שניתן גם ליצור יחס אחר בין עמים. והנושא המתאים לזה לדעתי הוא הנושא של ירושלים עיר הקודש.   - האם גישות שכאלו יכולות לצמוח מן העולם הדתי? גרין: הלואי שהיה אומץ לאנשי מימד לומר דברים שכאלו, אבל חוששני שלא כך יהיה. אני חושב שרק מיעוט מקרב הציבור הדתי, שבכללותו קרוב היום מידי לפונדמנטליזם ומושפע מאד מן החרדים, יוכל לשאת חידוש שכזה. את ההתחדשות הזו צריכים לשאת אולי אנשים כמו הציבור שקורא את "חיים אחרים"… כששאלתי את פרופסור ארתור גרין לקראת סיום אם יש עוד משהו שהיה רוצה לומר ולא שאלתי עליו, ענה תחילה בבדיחות הדעת "כבר שאלת יותר מידי ואני דיברתי יותר מידי", אבל אז הוא נזכר שיש בעצם משהו שהוא רוצה להראות לי ושלף ספר בכריכת קודש "תורת היהודי הקדוש מפשיסחא". זה ספר שלא אני כתבתי ולא אתה ערכת, הוא אומר, אז בוא תראה מה כתוב פה. ארט פותח את הספר באמצעו ומצביע על דיון בנושא עישון המקטרת: "עש"ן ראשי תיבות נ'חש ש'רף ע'קרב לומר שמי שאינו יכול לבערם מן העולם בעישון הלולקע (=מקטרת) אל יעשן". אבל בהוספות נאמר בשם אחד מתלמידי המגיד הקדוש: "מקטרת ארוכה טובה לבטל מרה שחורה ולהמשיך שמחה, ורמז לכך ש'מח נ'פש ע'בדך ראשי תיבות עשן. ובכל מקום בספרים הקדושים שכתוב צ"ע (=צריך עיון), הוא צריך עישון! כי לעיין ולהעמיק באיזה עניין טוב צריך לעשן הלולקע". "ומה היה להם באותה הלולקע"? מקשה פרופסור גרין, ועונה בחיוך: "גם דבר זה לא נתברר כל צרכו וצריך עיון…"

איך להתייעץ עם עץ

אוהד אזרחי. מאי 2010

כריסטוף הוא הילר שוויצרי בעל כוחות ריפוי מיוחדים. יש הרואים בו מחולל ניסים ידוע, אבל בשבילי הוא בעיקר חבר טוב, שפותח לנו תמיד שולחן עמוס כל טוב, עם מלא גבינות והשוקולדים שרק השוויצרים יודעים להכין כאלו נפלאות. את תורתו המיסטית הוא למד בעיקר אצל מורה יווני – דקסלוס שמו – שחי בזמנו בקפריסין. דקסלוס היה מיסטיקאי נוצרי מכובד מאד באירופה, ושימש גם ככומר בכנסיה היוונית-אורתודוקסית. אבל כריסטוף ידידנו חי בבית שבנה סבא שלו בשוויצריה, מעצים שהוא עצמו כרת וגילף וניסר. הבית, שנחשב כנכס היסטורי עוד עומד בעיירה הציורית שפיץ, על שפת אגם ת'וּן שבשווצריה.

לפני כמה ימים באנו שוב לבקר את כריסטוף, והשיחה התגלגלה אל הדרכים בהן עבדו המיסטיקאים הקלטים הקדמונים בשוויצריה עם העצים. שני דברים סיפר לנו כריסטוף:

עץ עדות האהבה

Love Tree

אחד – כשאיש ואישה מבני שוויצריה העתיקים היו מתאהבים, הם היו יוצאים לאהוב זה את זו ביער.

ביערות שוויץ צומח סוג מסויים של עץ בעל פריחה מקסימה, והמנהג היה שהאוהבים היו מתחייבים זה לזו התחייבויות של אהבה תחת אחד העצים הללו. בני הזוג האוהבים לקחו להם את העץ כעד למערכת היחסים שנרקמה ביניהם תחתיו. העץ נשא את האנרגיה של הזוגיות שנוצרה באהבה גדולה, בהתרגשות ובהחסרת פעימה, תחת צילו ובניחוח פרחיו.

כעבור זמן, כאשר בני הזוג נקלעו לקשיים במערכת היחסים שלהם – כמו שקורה לכל זוג נורמלי – הם היו הולכים אל העץ. לפעמים רק אחד מהם היה הולך אל העץ כדי להתייעץ. העץ שנשא בחובו את סוד אהבתם הפך לעד וליועץ לעניני נישואין. האיש או האישה היו באים אל העץ ושופכים לבבם לפניו, ואז היו יושבים בצילו ומנקים את הראש מכל מחשבה ודעה קדומה, ומניחים לעץ לעוץ להם עצה. עם העצה הזו הם היו שבים הביתה, ובדרך כלל לא מספרים אפילו לבן או בת הזוג מה אמר העץ. הם פשוט היו מיישמים את זה ומשנים משהו בהתנהגותם בעקבות אותה התיעצות עם העץ האהבה שלהם.

כששמעתי את הדברים הללו התלהבתי מאד. גם לאשתי שתחיה ולי יש מקום כזה, שאליו אנו שבים אחת לכמה זמן, מקום שנושא עדות לאהבתנו ולנישואינו.

חשבתי לי שמעתה והלאה אני רוצה להמליץ לכל הזוגות הפונים אלי כדי שאערוך להם את טקס הנישואין באופן קצת אחר מהמקובל – למצוא לעצמם עץ כזה. אני תמיד שולח את בני הזוג לכתוב לעצמם את הכתובה שלהם, אבל מעתה ארצה להמליץ להם גם למצוא להם עץ, או סלע או מעיין, שיכולים להיות עדים לרגעים היקרים מפז של החיבור האוהב ביניהם. עץ או מעיין שיהיו עדים להתחייבות ההדדית שהם מתחייבים זה לזו , מתוך אהבה וחיבה כה גדולים. עץ או מעיין שאליו יוכלו לשוב מדי פעם, לשפוך את לבבם ולבקש עצה טובה, ואז פשוט לשבת ולהקשיב.

כריסטוף ראה את התלהבותי מהעניין, ואז הוסיף וסיפר לי דבר מה נוסף:

המועצה בקרחת היער:

מעגל עצים ביער

בימים הקדמונים, בתקופה הקלטית, לפני בוא הנצרות לאדמת אירופה, כשהייתה מתגלעת איזו מריבה בין אנשי הכפר, איזו אי הסכמה או מחלוקת עמוקה שפרצה בין שכנים, היו כל בעלי הדין הולכים למקום מסויים ביער. היתה זו קרחת יער שיצרה מעגל של עצים. אל תוך המעגל הוזמנו להכנס רק האנשים הנוגעים בדבר, וכן השופטים או זקני וחכמי העדה. כל שאר האנשים עמדו מחוץ למעגל וצפו במתרחש. האנשים שטחו את טענותיהם, לכאן ולכאן, ואז התישבו למרגלות העצים, והמתינו והקשיבו. הם המתינו לתחושה שתכנס באחד מהם שאחד העצים רוצה לדבר דרכו.

איך יודעים שהעץ מדבר דרכו? שאלתי את כריסטוף, והוא ענה: מרגישים לפי טון הדיבור שלו אם זה הוא שמדבר, או שהוא נמצא במצב של טראנס ורוח העץ מדברת דרכו. לפעמים מספר עצים היו מדברים דרך גרונם של מספר אנשים, והיו מביאים את הנושא אט אט לפתרון הולם.

מניפולציות

דברים שכאלו נשמעים זרים ומוזרים לאוזן הצינית של בן זמננו. אנחנו ישר חושבים על כמה מניפולציות של כח ואינטרסים יכולת לשחק בסיטואציה כזו, כאילו איזה עץ מדבר איתנו, כאשר בעצם זה האינטרס של אדם מסויים שמדבר כאילו היה דברי העץ.

אבל אני שמעתי את זה באזניים פחות ציניות, כי להיות ציני גם אני יודע, אבל הרגשתי שיש כאן איזו חכמה עתיקה מאד שכדאי לעשות לה מקום: החכמה להתייעץ עם העצים. המצב בו קהילה שלימה יותרת מערכת יחסים מקודשת עם מעגל של עצים ביער, ומבקשת פתרונות לבעיותיה לא רק במישור הפשטני והארצי אלא גם במישור אחר, גבוה יותר, או עמוק יותר – המצב הזה כולו מעניין אותי ביותר.

הידע העתיק של השפה העברית:

ופתאום חשבתי לי עד כמה שהרעיון הזה נמצא אצלנו בתוך מבנה השפה עצמה: עץ ועצה. מה הקשר ביניהם בכלל? למה המילה עץ והמילה עצה כאילו באים מאותו שורש לשוני? אולי יש כאן סימנים עתיקים לידע שמאני עברי קדום, שבא מזמנים בהם כשרצית להתיעץ – הלכת אל העץ?

אני רוצה להתחיל לנסות לעשות נסיונות כאלו, ובפרט במישור הקהילתי. להתחיל לרקום מערכת יחסים עם מעגל של עצים, ולהתחיל לדובב אותם למערכת יחסים איתנו, כך שכשנשב בצילם הם יוכלו לתת לנו פרספקטיבה אחרת על מה שקורה בינינו. שיהיו לנו עצים שהם יועצים חכמים, שרואים הכל מפרספקטיבה שמחוץ למעגל האינטרסים האנושי ומוכנים ליצור איתנו קשר ולהדהד בתוכנו את הדברים כפי שהם מורגשים מהזווית המיוחדת שלהם.

היות ושמחתי מאד על דברי כריסטוף ידידי, ועלצתי בהם כמוצא שלל רב, רציתי לחלוק אתכם את העניין ולהציע למי שמעוניין להתחיל לתרגל את הדבר: ללכת וליצור מערכת יחסים מתמשכת עם עץ מסויים, ואז, לאחר שנים – להתייעץ עם העץ.

"כדאי גם לטפל מעט בעץ", הוסיף כריסטוף ואמר "הוא יודה לך על זה מאד. סבא שלי הראה לי איך לקלף את העודפים של קליפת העץ המיותרת ביער, כך שלא יכנסו תחתיה חרקים שמציקים ומזיקים לעץ. העצים ממש שמחים על זה והם קורנים יותר".

אז מי שהולך להתייעץ עם עץ – שיספר לנו איך זה הלך. אחרי ככלות הכל – אנחנו מחדשים כיום אזור רוחני נשכח, שהיה ידוע פעם מזמן מאד, כנראה גם באזורנו, לפחות למי שהתחיל לקרוא לעץ עץ , או לעצה עצה.

אקו-כשרות

אוהד אזרחי

בערב פסח 1999 התקשר הרב יצחק (ייץ) הזבין-הנקינז לסוכן הביטוח שלו. "האם אתה יודע" שאל הרב את סוכן הביטוח המופתע "אם חלק מן הכסף שלי בקרן הפנסיה מושקע בחברות אשר מנצלות כח עבודה זול בעולם השלישי ולא מאפשרות לעובדיהן להתאגד כאיגוד מקצועי?" סוכן הביטוח ענה שמן הסתם אכן כך הוא הדבר, והרב ייץ ביקש ממנו לדאוג לכך שעד למחרת בשעה עשר וחצי בבוקר – זמן מצוות ביעור חמץ – לא יהיה לו שום גרוש שמושקע בחברות שכאלו. וכן היה. אני ישבתי בבית הכנסת של ר' ייץ באותו חג פסח, בעיר יוג'ין שבמדינת אורגון, והקשבתי בהתפעמות לדברים שאמר.

לא היתה זו דרשה שגרתית שרבנים דורשים בערב פסח לפני צאן עדתם. היה זה וידוי של אדם שבאמת בודק את עצמו ובוחן בנאמנות מה משמעות היותו יהודי ומה היא האחריות הרחבה שמצוות הכשרות מטילה עליו כמי שחי בעולם המתועש על כל מורכבותו. לא אשכח איך שלפני שנים לא מועטות אשתי ואני הבאנו לאחד מרבותינו דאז אבטיח גדול ועסיסי לכבוד ליל הסדר. להפתעתנו התברר לנו שבדיוק באותה שנה החליטו הרב ואשתו להחמיר בהלכות הכשרות לפסח עוד יותר מתמיד ולכן החליטו שכל פרי שיש בו גרעינים מכל סוג שהוא לא יאכל בפסח בביתם. למה? – כי הגרעינים דומים לגרעיני קטניות, וגרעיני קטניות נאסרו בהלכה האשכנזית לאכילה בפסח כי הם דומים לגרעיני חיטה, וגרעיני חיטה עלולים להגיע לידי רטיבות שתביא אותם לכדי החמצה. הרב ומשפחתו החמיצו את האבטיח (ללא גרעינים!) שהבאנו להם, ואנחנו למדנו שיעור חשוב על רמת אי הרלוונטיות אליה עלולה ההחמרה הדתית להביא את הדבקים בה.

אבל דבריו של ר' ייץ נכנסו אל לבי. ר' ייץ נמנה על התנועה להתחדשות יהודית (Jewish Renewal), שייסד רבי זלמן שחטר-שלומי לפני כארבעים שנה בארה"ב, תנועה שמתרחבת והולכת למרות שאין לה אמצעים מרובים, ומגיעה משנים האחרונות גם לאירופה, דרום אמריקה וישראל – כמובן…

אחד העקרונות החשובים בתנועת ההתחדשות היהודית הוא המונח שטבע רבי זלמן: "Paradigm Shift" שמשמעו הוא שינוי, או תזוזה, בהנחות היסוד של החשיבה הדתית. למשל, אם בעבר כל קהילה חיה במקומה ועסקה בסידור עניניה תוך תחושה שמה שמתרחש מחוץ לגבולות המדינה בה היא חיה איננו משמעותי לקיומה ולמטרותיה, הרי שכיום ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם עוד מן התלות ההדדית של כל יושבי כדור הארץ זה בזה. אנו מודעים יותר לעובדת היותו של כדור הארץ יחידה אקולוגית אחת, ומבינים יותר שמה שמדינה אחת עושה בתחומה משפיע באופן ברור על כל יושבי הפלנטה. אחת מן ההשלכות החשובות של שינוי הפרדיגמות הדתיות בהתחדשות היהודית היא הבאת האחריות האקולוגית לחזית הדיון במישור הדתי והרוחני – במישור של עבודת האלהים הזכה.

תיקון הלב ותיקון עולם

תנועת ההתחדשות היהודית מתמקדת בשני מוקדים אלו של החיים הדתיים: תיקון הלב ותיקון עולם. "תיקון הלב" משמעו שימת דגש על עבודת הנפש של היחיד, השתקעות במישורים הפסיכולוגיים והמיסטיים של האדם המבקש למצוא בתוך המסורת היהודית מסלול רוחני – ואכן יש כזה. "תיקון עולם" לעומת זאת מתמקד באחריות שלנו כיהודים וכבני אדם לפעול לתיקונו של העולם. להפוך את העולם למעט טוב יותר על ידי מה שאנו עושים בו בחיינו. "תיקון עולם" מתייחס לפעילות במישורים ה"חיצוניים" של הקיום – בפעילות למען כלכלה צודקת, בשמירה על האיזון האקולוגי, בהגנה על זכויות עובדים, זכויות מיעוטים וזכויות בעלי חיים, בהבאת שלום ליושבי כדור הארץ – בני האנוש והאחרים.

בדרך כלל אני נוטה לייחד את רשימותי לנושאים של תיקון הלב, אך הפעם אבקש לייחד רשימה זו דווקא לנושא שנופל תחת הגדר של תיקון עולם, נושא הכשרות האקולוגית. להערכתי שני המוקדים הללו של תיקוני העולם והלב קשורים זה בזה באופן שאיננו ניתן כלל להפרדה. גם אם חלקינו מתמחים יותר בתחום זה או בתחום האחר, אין זה כי אם כמו שני איברים בגוף אחד, שהראשון מגיש מזון לפה והשני מעכל אותו מבפנים, אך מטרת שניהם אחת היא ולא ניתן להפריד ביניהם כלל. אינך יכול להגיע לתיקון הלב באמת אם תנתק את עצמך מתיקון העולם, ואינך יכול לפעול היטב בתיקונו של עולם אם אינך מקדיש תשומת לב לתיקון הלב. השניים כרוכים זה בזה והם כמו פעימה של לב חי הדופק את זרם החיים פנימה והחוצה לסרוגין. רצוא ושוב.

רעל כשר?

ריסוס רעל כשר למהדרין

לפי הלכות הכשרות הנהוגות כיום בעולם היהודי הדתי אין כל חשיבות לאיכותו של המזון המוגש לפינו. אין חשיבות לשאלה אם המזון הזה עתיד באמת להחיות ולהבריא אותנו או להרוג אותנו לאט וביסורים. מה שחשוב זה שהופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדת וכדין אם מדובר בפרי או ירק שגדל בארץ ישראל (כלומר שנלקחה מאית מן התוצרת החקלאית והושמדה כליל, כי אי אפשר כיום לקיים בה את מה שנהוג היה לקיים בתרומה כשבית המקדש היה קיים. במקום זה משמידים). חשוב לועדות הכשרות שהבשר שאנו אוכלים נשחט ונמלח כהלכה. חשוב שלא התערבבו להם הבשר והחלב, ושהג'לטין המוסף למוצרי מזון תעשייתי לא יופק מעצמות חזירים. מה שלא חשוב לכל משגיחי הכשרות זה האם ריססו את התוצרת החקלאית או לא, האם היא מלאה בחומרי דישון שמרעילים את אוכליהם כמו גם את האדמה בה גודלו, או האם התרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה זכתה גם לחיות חיים כשרים, או שמגדליה וסוחרי הבשר התעמרו והתעללו בה בכל דרך אפשרית עד שכבר באמת מאסה מן הסתם בחייה.

רעל יכול להיות כשר למהדרין על פי מנהגי וועדות הכשרות של היום, החושבות עדיין באופן צר  ומצומצם ביותר.

צער בעלי חיים

הגישה שפיתחו רבי זלמן שחטר ותלמידיו בתנועת ההתחדשות היהודית טוענת כי הדברים הללו לא יתכנו. כיהודים אנו מצווים על מצוות צער בעלי חיים. זו מצווה מן התורה, והיא שקולה לכל הדעות לכל מצווה אחרת. חומרת העבירה על צער בעלי חיים איננה שונה מאכילת חזיר לדוגמה, ואין מי שיחלוק על זה (על מקורו של הדין ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לב\ב). ולמעשה – חוקים האוסרים התעללות בחיות החלו להחקק בעולם המערבי רק בשלהי המאה הי"ט, בעוד שהתלמוד עיגן וחוקק אותם לפרטיהם כבר לפני 1300 שנה, על בסיס החוקה התורנית העתיקה עוד יותר. החוק העברי היה רגיש לזכויותיהם של בעלי החיים הרבה לפני שהסביבה הכללית הבינה מה בכלל רוצים ממנה בנדון. חכמי המשנה דאגו לחמור הרובץ תחת כובד משאו וחייבו את כל מי שרואה זאת לסייע לו בזמן ששליטי הארץ הרומאים עוד שיסו אריות מורעבים בשבויים חסרי ישע לתשואות קהל אלפי צופים. אולם הרגישות הזו אבדה לנו. העולם הדתי שכח את מקורותיו תוך שהוא עוסק רבות במלחמות היהודים ובהבדלות מכל מה שנראה לו בצדק ושלא בצדק כ"חילוני" או אף "גויי".

רבי זלמן שחטר-שלומי שליט"א

האם יתכן שכבד אווז יהיה כשר לאכילה כאשר ידוע לכל כי על מנת לספק כבדי אווז לשוק מגדלי האווזים מפטמים אותם בכפייה, תוך תקיעת זונדות אל תוך צווארויהם והאבסתם במזון הגורם להשמנה, לגידולים בכבד ולקריסת מערכות כללית בגוף האווז? היתכן שמגדלי אווזים שכאלו יקבלו תו הכשר מוועדות הכשרות כאשר על מנת לספק את משר התאווה הזה הם מפירים בכל דרך אפשרית את החוק העברי המחייב לדאוג לרווחתם של בעלי החיים? הוא הדין ביחס לגידול "עגל חלב", שנמנעת ממנו התנועה בכלוב צר ודחוק מיום הוולדו כדי ששריריו ישארו רפוסים ובשרו יהיה רך וטעים לחיכם של זוללי בשרו. הוא הדין ביחס לתרנגולות המטילות ביצים כאשר הן נתונות בכלובים שאינם מאפשרים להם לחיות חיים בריאים, בצפיפות איומה, בשינוי ויסותי האור והחושך כדי להרבות בהטלות תוך קריעת מערכת המין הנקבית של התרנגולת בשל עודף ההטלה הזה, תוך שהמגדלים חותכים את מקוריהן כדי שלא תפגענה זו בזו בתוך הצפיפות הבלתי טבעית. האם ביצים שכאלו יכולות לקבל תו של כשרות?

האם ירקות ופירות מרוססים בחומרי הדברה יכולים להחשב כשרים, כאשר חומרי ההדברה הללו מרעילים אט אט את קהל אוכלי הפירות וגורמים נזק עמוק למערכת האקולוגית הכללית תוך שהם מחלחלים אל מי התהום ופוגמים בטיבם?

התשובה של היהדות המתחדשת היא – לא!

מתוך הבנת המצב הכללי של כדור הארץ והבנת התלות ההדדית בין האדם, בעלי החיים, הצמחים, האדמה והשמיים, איננו יכולים לומר כי ניתן להעלים עין מן עיוותים הללו. אנו קוראים לשינוי פרדיגמות בחשיבה של הכשרות היהודית. ההחמרה האובססיבית בדקדוקי פרטים בעניני כשרות הביאה ליסודן של ועדות כשרות שונות, ועדות של כשרות סתם וכשרות למהדרין, כשרות של הבד"ץ וכשרות של חוג חתם סופר, וחסידיה של כת אחת נמנעים לעתים מלקנות את המוצרים המסומנים ככשרים למהדרין על ידי חסידי הקבוצה האחרת. לעניות דעתנו נעשה כאן עיוות הראוי לתיקון. יש לפתוח את הזוית שדרכה אנו מסתכלים על נושא הכשרות, לצאת מהראש של דקדוקי ההלכה ומחלוקות החכמים ולשים דגש על דברים העומדים ביסוד קיומנו כבני אדם בריאים על האדמה הזו.

אין הכוונה לומר שצריך להחליף לחלוטין את דיני הכשרות. אינני מאלו הטוענים כי עדיף לאכול תרנגולת אורגנית (שגודלה בתנאי חופש וניזונה ממזון בריא) מאשר תרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה. אבל אני בהחלט אעדיף לאכול תרנגולת אורגנית וכשרה (אם בכלל אחליט לאכול באותו יום בשר, דבר שאינני עושה כבדרך אגב), גם אם אין היא כשרה  למהדרין, ואפילו אם היא רק כשרה בדיעבד. סדרי העדיפויות צריכים פשוט להשתנות.

תפיסה תהליכית

לפני שבאנו לכאן, למצוקי דרגות, להקים פה את המרכז הרוחני של קהילת "המקום", התייעצתי עם אחד מנביאיה הגדולים של הכשרות האקולוגית בעולם – רבי ארתור ווסקו מפילדלפיה. שאלתי אותו כיצד לדעתו נכון להחיל את תפיסת הכשרות האקולוגית על כפר הנופש, המטבח וחדר האוכל במקום, שכן התבקשתי לספק תעודת הכשר ומבחינתי חשוב היה שהתעודה תאשר את עניין הכשרות והכשרות האקולוגית בכפיפה אחת.

רבי ארתור ווסקו

ר' ארתור ענה לי תשובה חשובה: מקום הוא כשר אקולוגית כאשר הוא מתחייב להכנס לתהליך של השתפרות מתמדת בתחום האקולוגי. וזוהי תפיסה משמעותית מאד. קשה לארגון להפוך את עורו מידית. לעיתים זה אף בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. ויותר מכך – היכן עובר קו הרף ה"אקולוגי"? האם ירקות אורגניים שמובאים ממרחקים על ידי משאיות שמזהמות את האויר הם אכן "כשרים" מבחינה אקולוגית? ודאי שעדיף להגיע למצב שבו מה שיותר אוכל יוכל להיות מסופק על ידי גינות אורגניות הקרובות למטבח, אך הדברים לוקחים זמן, ולכן העיקר איננו בהתאמה לקו תקן מסויים, אלא במחויבות להשתפרות מתמדת.

את תעודת הכשרות במטבח של אכסניית מצוקי דרגות התניתי בשלושה דברים: א. המטבח יכין רק מזון צמחוני. ב. כל הזבל האורגני שמצטבר במטבח בעת הכנת האוכל ולאחר הארוחות יזרק לערמת הקומפוסט שהכינו אנשי "המקום" (ושמה: "המקומפוסט") וימוחזר לדשן אורגני. ג. ימוזער עד למינימום השימוש בכלים חד פעמיים המזהמים מאד את הסביבה.

בינתיים אנו עומדים בכך, ברוך השם, ונדמה לי שזוהי תעודת האקו-כשרות הראשונה שניתנה בישראל… אני מקווה שעוד רבות תבואנה בהמשך.

האם לכסף יש ריח?

אולם שאלות הכשרות האקולוגית אינן מסתכמות בכשרותם של מוצרי מזון. בתחילת דברי הזכרתי כיצד ר' ייץ הזבין-הנקין ראה לנכון לבער בערב פסח את החמץ הכלכלי שלו, המגולם בכסף המושקע במניות של חברות שאינן מאפשרות לעובדיהן להשתכר בכבוד ולהתארגן בהתארגנות מקצועית.

כיהודים אנו מצווים על יצירת מערכות המושתתות על צדק חברתי וכלכלי. חבתנו היא לעשות ככל שיש ביכולתנו כדי שלא ינוצלו החלשים בחברה, כדי שלא תשרור עבדות, כדי שלא יתקיים סחר בבני אדם שצלם אלהים בקרבם. אולם חברות כלכליות גדולות, הפועלות באופן בין-לאומי מנצלות את הכפר הגלובלי שנוצר סביב כדור הארץ כדי להפיק הון על ידי שימוש בכל עבודה זול בארצות העולם השלישי. פועל משתכר דולר ליום במזרח הרחוק, מייצר כמה זוגות נעלי ספורט ובעלי החברה היושב בחוילתו הממוזגת בפרבריה של ניו-יורק משלשל לכיסו את הרווח האמיתי שנוצר בשל פער התיווך העצום.

כששהיתי במדינת אורגון התארגנו האוניברסיטאות של החוף המערבי לחתום על עצומה שקוראת להפסקת ניצול העובדים בעולם השלישי. בעליה של חברת נייקי למוצרי ספורט איים על האוניברסיטה שבה לימדתי כי יפסיק לתרום לה את מליון הדולר השנתיים אם יחתמו על העצומה הזו וההנהלה לא ידעה כיצד להגיב. הסטודנטים ארגנו הפגנות וחסמו את משרדי ההנהלה, עד שזו חתמה על העצומה וויתרה הלכה למעשה על כספיו של אותו תורם. אני מאד התרשמתי מרמת המחויבות הזו לצדק חברתי.

תו הכשרות האקולוגי אמור להקיף גם את סוגי המוצרים הללו, את המוצרים שזיעה רבה של ילדים העובדים בתת תנאים גרמה לכך שיהיו נגישים לנו כה בקלות בעולם המערבי כשהם עטופים יפה בצלופן. תו האקו-כשרות אמור להציב רף מוסרי-כלכלי בפני חברות תעשיתיות, שכדי לעבור אותו עליהן לעגן את זכויות עובדיהן ולדאוג לכך שתהליך היצור איננו פוגע בסביבה הטבעית או האנושית.

לא רק יהודים

אולם הרעיון העומד מאחורי הכשרות האקולוגית איננו פנים-יהודי בלבד. אנשי ההתחדשות היהודית עומדים בקשר עם אנשי דת נוצריים כדי לבדוק כיצד ניתן למצוא דרך שבה קהל המאמינים הבין לאומי יאמר את דברו כלפי אותן חברות ענק ויחייב אותן לנהוג בדרכים המתחשבות בשלום כדור הארץ ויושביו כדי למכור את מוצריהן לציבור שאלהים נגע בלבבו. אנו תקווה למצוא דרך להגיע גם אל הציבור המוסלמי וליצור תו תקן (שבטח לא יקראו לו עוד "כשרות" בלבד) שמתאים למאמיני שלוש הדתות, ואולי גם הבודהיסטים יצטרפו לחגיגה ועוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.

כמובן הרעיון של אקו-כשרות עדיין נמצא בחיתוליו, אך הוא יצבור תאוצה ככל שיותר אנשים מאמינים, ולאו דווקא "דתיים" במובן הכה ישראלי וצר של המושג הזה, יקבלו אותו. ככל שנבין שאי אפשר לחיות חיים רוחניים אמיתיים תוך הרס הסביבה וזלזול בחיי ברואיו של הבורא.

המאמצים לייסד תנועה עולמית שתאחד את הציבור המאמין והציבור שוחר האקולוגיה יחדיו עשויה להוות כח כלכלי רציני ביותר שיש ביכולתו לשנות מדיניות של חברות ענק, שיאלצו להיות אקולוגיות כדי למכור את מוצריהן. אך יש עדיין הרבה מה לעשות. אנשי מדע ואנשי הלכה צריכים לפתח את הקוד המחייב של הכשרות האקולוגית, אנשי ארגון צריכים לחבר את קצוות החוטים יחדיו, ואנשים שיש להם מילה בשטח צריכים להפיץ את הרעיון ולרתום את הלבבות לשינוי הפרדיגמה הזה.

מי שיש ביכולתו לתרום באופן כלשהו לקידום הרעיון באופן מעשי בתחומי מדינת ישראל מוזמן לכתוב אלי לכתובת האימייל הנתונה למטה.

בעיני זהו חלק חשוב מתהליך ההבראה שעל היהדות לעבור באופן כללי כדי להיות דרך המקדשת את חיי האנשים בעולם הזה ומחברת אותם באופן בריא אל ההויה האלהית. אך חשוב להדגיש כי גם מי שאיננו מתחבר לרעיון של ההתחדשות היהודית בכללותו, גם מי שחי חיים אורתודוקסיים וטוב לו בכך יכול למצוא עניין משמעותי, עניין דתי אמיתי, בהקפדה על מצוות "בל תשחית", "צער בעלי חיים" ו"ונשמרתם מאד לנפשותיכם" שאין עוררין על חשיבותן בקוד החוקים היהודי-הלכתי.

אני תפילה שהתפיסה העקרונית העומדת בתשתית הכשרות האקולוגית תצליח לחצות גבולות ומחנות הן בין הזרמים השונים של היהדות והן בין הדתות והן בין הדתיים והלא דתיים. אחרי ככלות הכל כולנו שותפים לחיים על פניו של כדור ירוק קטן אחד, אי שם בשולי שביל החלב, בנקודה כלשהי ביקום.

(המאמר נכתב בשנת 2005 ופורסם במגזין "חיים אחרים")

לקריאה נוספת ולהרחבה רעיונית בנושא ראו:

1. Arthur Waskow, Down-to-Earth Judaism (Morrow, 1995), chapter: "What is Eco-Kosher?"

"And the

2. Arthur Waskow “And the Earth is Filled with the Breath of Life" in vol. 2, pp. 261- 286, of Torah of the Earth (Jewish Lights, 2000).

אלכס גריי הוא הכל חוץ מאמן אפור (= גריי). הכניסה אל הגלריה שלו איננה דומה לכניסה לכל גלריה אחרת, היא דומה יותר לכניסה אל מתחם מקודש, היא מזכירה מבואה מזמנים עתיקים המזמינה את המבקר אל מקום של מסתורין, של קדושה ושל התרוממות הרוח האנושית. ואכן, הגלריה של אלכס גריי, השוכנת ברחוב 27 במנהטן (בין השדרה העשירית והאחת-עשרה, בבניין "ספיריט") נקראת "הקפלה של המראות המקודשות" – “The Chapel of Sacred Mirrors”, או בראשי תיבות COSM.

אלכס גריי מצייר תמונות גדולות, עשירות בצבע, החודרות אל מבעד לאפרוריות הקיום אל תוך הצבעוניות העזה של עולם המיסתורין. אך עולם המיסתורין של גריי איננו נמצא מחוץ לאדם אחא בתוכו. במשך שנים למד אלכס גריי את גוף האדם לפרטי פרטים. הוא למד אנטומיה באופן יסודי. ציוריו משקפים לא רק את פני העור של הדמות האנושית אלא בעצם מאפשרים למבט לחדור מבעד לעור – אל האור.

הדברים מזכירים לי את מה שמסופר בתלמוד על רבי מאיר. התלמוד מספר כי רבי מאיר היה לבלר, כלומר סופר סת"ם. כיום מאד מקובל לחשוב שיש רק נוסח אחד, אחיד ומדויק מאד לתורה, ושאין שני ספרי תורה שאפילו אות אחת שונה בהם. אבל המדרש מספר כי רבי מאיר כתב לעצמו ספר תורה עם נוסח משלו: בעוד שבתורה המסורה בידינו נאמר כי לאחר הגירוש מגן עדן הכין האלהים "לאדם ולאשתו כתנות עור, וילבישם" (בראשית ג' כא), רבי מאיר כתב "ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור (באלף) וילבישם"[1].

האמנות של אלכס גריי מבקשת לשקף את כותנות האור הללו, והיא חודרת אל מבעד לעור המכסה את הגוף ומציגה את האדם כישות של אור, כישות שאנרגיה של אור ותודעה זורמת דרכו.

כדי ללמוד את האדם היטב מספר א. גריי כי הוא ערך ניסויים שונים ומוזרים הן על עצמו והן על אחרים. בצעירותו עבד תקופה מסויימת בחדר המתים בבית החולים. הוא נכח בעשרות ניתוחים של גוויות אנושיות, למד להכיר את הגוף מבפנים, איבר איבר, לא רק באמצעות בובות פלסטיק הממחישות זאת בכאילו. כמו אמנים רבים – אלכס גריי הוא אדם קיצוני. תשוקתו להכיר את "האדם" העבירה אותו מסעות רבים, הן ברוח והן בחומר. מנתוחי גויות, דרך מדיטציות שונות ועד פקיחת העיניים הפנימיות בעזרת סמים המעוררים את התודעה לראות את העולם אחרת. אך אלכס גריי של היום רואה את עצמו כמי שעובד בשליחות למען שלום כדור הארץ והאנושות. גריי הינו אדם רוחני מאד, והדבר ניכר באמנות שלו. האמנות של אלכס גריי מקדשת את האהבה ומשקפת אותה דרך ציורים שונים החודרים אל תוך האדם ומשרטטים בדיוק רב ובצבעוניות עזה את ערוצי האנרגיה הפתוחים הזורמים באדם, ובין בני האדם, ברגעים של אהבה. רגעים של אינטימיות זוגית או של אינטימיות בין הורים וילדים נפתחים פנימה ומאפשרים לנו לראות את האנשים הלוקחים חלק בסצנה לא כדמויות נפרדות אלא כישויות שערוצי אור זורמים דרכם ועוברים בהם, מאדם לאדם, ערוצים שמחברים אותנו ועושים אותנו באמת לאחד.

גריי הוא אמן סביבתי. האמנות שלו מקדשת את הטבע ולפעמים נראית כמו הטפה למען הסביבה ושלום כדור הארץ. בציור גדל ממדים אותו צייר בשנות התשעים ניצב במרכז הציור אילן עתיק. מצידו האחד הטבע חוגג. צבעים בהירים מתמזגים זה בזה ומשקפים את המערכת האקולוגית במיטבה – עצים ובעלי חיים המצויים בהרמוניה עם אנשים החיים באופן טבעי, באופן המכבד את האדמה עליה אנו חיים. אך צידו השני של האילן כולו חרוך ופצוע. מפעלי תעשייה מעשנים את פני הציור, אנשי עסקים בחליפות מביטים על העולם כאילו היה רכושם, בולדוזרים כורתים יערות ופטריות עשן מתמרות מעל מלחמות השופכות את דם האדם והעולם.  הציור צוייר כאמור בשנות התשעים. אך לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הופתעו המעיינים בו לגלות כי לצד שני מגדלי התאומים המצויירים בו גם הם מצויירים שני מטוסי נוסעים גדולים בזוית של התנגשות צפויה. ויותר מכך – אחת מהדמויות העושקות את האדמה בציור נראית בדיוק כמו פורטריט של ג'ורג' בוש… אלכס גריי בעצמו לא היה מודע לזה. הוא מצייר מתוך דחף פנימי, מתוך סוג של אקסטזה. זאת למרות שבדרך כלל העבודה נמשכת חודשים רבים. ציוריו מדויקים מאד ומלאים פרטים, הצבעים חיים ועשירים וכל ציור מזמין את הצופה בו לפקוח את העיניים להתבוננות אחרת על העולם. לעתים מצייר גריי גם ציורים מהירים. הוא עושה זאת מול קהל, כיצירה חיה המתרחשת על במה. פעמים רבות תוך כדי מסיבת ריקודים סוערת בה המוזיקה מעלה את האנרגיה בקהל והחדר כולו נסחף למציאות אחרת, מלקט גריי את האנרגיה ואוסף אותה אל תוך האמנות שלו. במובן זה הקהל כולו הופך לחלק מהיצירה המתרחשת מול עיניו. אלכס גריי מתכנן לבוא לביקור בארץ, ואם אכן יקרה הדבר, מן הסתם הוא יבקש ליצור אירוע של אמנות חיה, בתוך מסיבה עוצמתית, יחד עם אמנים אחרים שלוקחים את האנרגיה של התנועה אל תוך הצבע במכחול.

אלכס ואליסון אשתו, שגם היא אמנית מכובדת בפני עצמה, יצרו סביב האמנות שלהם קהילה. זה דבר שאיננו מובן מאליו. אמנים רבים יוצרים לעצמם, אבל האמנים במשפחת גריי רואים את האמנות כדרך לריפוי ולתיקון, כדרך להבאת שלום פנימי, וחיצוני. בקפלה של המראות המקודשות מתאספת קהילה של כמאתיים איש פעמיים בחודש – בכל ליל ירח מלא ובכל ליל ראש חודש שהוא מולד הירח, מתאספים מוזיקאים, משוררים, סופרים וחובבי אמנות את הגלריה ומקדשים את הערב באמנות. יהודים ומוסלמים, נוצרים ובודהיסטים, אנשים ששלום העולם חשוב להם ומבקשים ליצור יחד מציאות אחרת. הקהילה של COSM מבקשת לה כיום בית חדש. אלכס גריי, שגיאומטריה מקודשת היא אחד הנושאים החביבים עליו כבר תכנן מקדש שלם אותו הוא רוצה לבנות לרוח הגדולה, מקדש שבו האמנות תשוב לשמש ככלי קודש, וכאמצעי להשראה. מי שיעיין באתר האינטרנט של אלכס ואליסון גריי יוכל לראות את הפעילות הקהילתית הענפה המתרחשת סביב הניסיון לרכוש אדמה מחוץ לניו-יורק ולהעמיד בה מקדש חדש, מקדש שאיננו שייך לשום דת אך מכבד כל דת המכבדת את השלום ואת האהבה. כמו רלכס גריי בעצמו גם האמנות שלו אינה משויכת לאף דת, אך יחד עם זאת ניתן למצוא בה דמויות ידועות יותר וגם פחות: הדלאי למה, גנדי וישוע, לצד קרישנה או אדי-דה, ואפילו מורי ורבי הזקן – רבי זלמן שחטר שלומי מופיע כדמות מעוררת השראה באחד מציוריו.

האמנות התחילה את דרכה בעולם ככלי קודש. במשך מאות ואף אלפי שנים היא היתה רתומה אל הקודש, אל הדת, ורק בעידן המודרני התנתקה האמנות מהדת ויצרה לה מקדש משל עצמה – המוזיאון. אך האמנות של אלכס גריי מבשרת עידן חדש. היא מבשרת על עידן שבו תשוב האמנות לבטא את "החויה הדתית הראשונית של האדם" – כדבריהם של אליסון ואלכס. את הקשר הפנימי הנרקם דרך קשרים של אהבה בין בני אדם, חיות, צמחים, כדור הארץ והרוח האלהית המורגשת בנו כשאיפה פנימית עמוקה אל הקודש, אל הנשגב ואל המיסתורין הגדול לו אנו קוראים בשפות שונות בשמות שונים של אלהים.

האמנות של אלכס גריי חוזרת וחובקת את הקודש. היא איננה יוצרת לה מקדש משל עצמה המנותק מהקודש, אלא בפירוש ובתעוזה רבה מבקשת ליצור מרחב מקודש המזמין את האדם באשר הוא להפתח אל מעבר לאגו, מעבר לפחד ומעבר לצמצום אל האחד הגדול. וזה יפה. יפה מאד. בכל המובנים האפשריים. אם יצא לכם לבקר בניו יורק – אל תחמיצו!

בדף זה ננסה לרכז כתבות שנכתבו, ועוד מן הסתם יכתבו, עלינו במדיה.  זאת, למרות שלהאמין למה שכתוב בעיתון זה רעיון מפוקפק למדי. ראו הוזהרתם…

- 20.4.09 תומר פרסיקו מדווח על הקמת "השבט העברי המתחדש" והמעבר ליבנאל

- 27.4.09 תומר פרסיקו מתנצל על חוסר רגישות קטן במאמר הקודם….

- 18.6.09 איתן בוגנים כותב בטיים-אאוט תל אביב על תערוכת מנדלות העירום שהוצגה בגלריה "שמונה". (הקישו על התמונה הקטנה)

22.3.2010 – נגד שנאת הזרים – ציטוטים מדבריו של אוהד אזרחי במאמר ב"ישראל היום" לקראת פסח

אפריל 2010 – יואב עציון בראיון עם אוהד על התרבות הישראלית העתיקה וספרו של און זית "העם הישראלי". להורדת הקובץ AM YISRAELI.PDF

פברואר 2011 – משה קוטנר, ראיון עם אוהד אזרחי ב NRG על הקהילה "אנחנו מין של קופים שאמור לחיות בקהילה"