מאת זואי אלירז

אומנם עבר כבר שבוע, וקשה לי לזכור את פרטי הפרטים. אבל את העיקר אני זוכרת ומאוד רוצה לכתוב. לכתוב, על מנת לזכור. לכתוב על מנת לשתף.

תודה לכל מי שקורא אותי. תודה לכל מי שעד לתהליכים שאני עוברת.

ערב יום כיפור תשע"ב ביער הפיות. צילמה אימי פלר

(תמונות מיום כיפור שהיה, שצילמה אימי פלר, אפשר למצוא בקישור הזה)

ערב יום כיפור תשע"ב. אני בדרכי לבית אורן, במצב רוח מרומם. ההרשמה תכף מסתיימת, ויש לנו ים של אנשים. נהניתי מתחושת עבודת הצוות של הימים האחרונים, עם רננית המפיקה בפועל, עם דריה, וכמובן עם אוהד ודואן. אחלה צוות יש לנו, בו כל אחד עושה משהו שהוא טוב בו.

בזמן תהליך הרישום וקבלת האנשים, אני מידי פעם נלחצת. אנשים רבים מתקשרים כי הם התבלבלו בדרך, ובו זמנית אנשים עומדים בפניי ורוצים להירשם, ובו זמנית אנשים נוספים באים לשאול כל מיני שאלות. קצת נלחצת. אך כשאני סוגרת את המחשב לפני הארוחה המפסקת, אני מיד נרגעת. זהו זה, סיימתי את תפקידי להיום, כעת אני יכולה להתפנות לעצמי.

תפילת כל נדרי וקבלת שבת. אוהד מחולל את התפילה עם גבריאל ועוד מוזיקאים. לידי, צמודים במרחק נגיעה, יושבים חברים יקרים. בנוסף, בכל כיוון שאני מסתכלת, אני רואה עוד ועוד חברים קרובים. אני מוקפת בעיניים מחייכות ואוהבות. אני מרגישה ברכה גדולה בכמות כזו של אנשים מדהימים איתם אני בקשר של אהבה עמוקה.

אני שרה בשמחה הולכת וגדלה, שרה ומתפללת. עיניי המחייכות פוגשות שוב ושוב את עיניהם המחייכות של החברים שלי, אחיי ואחיותיי למסע. אני חווה גלים של שמחה בתוכי. אני לא מפסיקה לחייך. מתישהו אוהד מתחיל לשיר את השיר joy is in my heart"". אני כמובן מצטרפת בכל ליבי, ושרה איתו ועם החברים המקיפים אותי.

ופתאום אני מבינה, הגיע הזמן לעוד החלפת שם. אולי לא ממש החלפה, אבל לפחות כינויי חדש: joy, ג'וי, ג'ואי.

השם הזה כבר נמצא שם כמה זמן, מפלרטט איתי. קרא לי לא פעם ולא פעמיים שכשהצגתי את עצמי בתור זואי, אנשים קראו לי ג'וי. לא יודעת למה, אבל ככה קרה. הקלף "joy" של עומר כבר נמצא הרבה זמן בארנק שלי וקורץ לי. והינה ממש יום לפני כן, במהלך איזושהי סדנת התנסות, היה צריך לבחור מילה, והמילה שמיד עלתה לי זה "שמחה".

כן, אני מאוד רוצה להגביר את השמחה בתוכי, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הרי זה באמת אחד משיעורי הסרטן שלי, של להפוך כל לימון חמוץ ללימונדה מתוקה.

ואני רוצה שכל פעם שקוראים לי בשמי, אני אזכר שזו המהות הפנימית שלי האמיתית: השמחה.

המשמעות של זואי, ביוונית עתיקה, היא חיים, ואף חיי רוח. נדמה לי שלאחר הסרטן הזה, אני יכולה בהחלט להגיד שבחרתי בחיים. ועכשיו אני בוחרת בחיים של שמחה פנימית. שמחה שאינה תלויה בדבר חיצוני לי, אלא בחיבור שלי למהות הפנימית העמוקה שלי, לחלק האלוהי שבי.

בהמשך כל הערב, אני מציגה את עצמי כג'וי, ומזמינה אנשים לקרוא לי כך. ואכן, זה ממש מעלה בי חיוך עמוק, כשקוראים לי כך… כן! ג'וי! כן!!!!!!!!!

לאחר שנת לילה קצרה, אני קמה ישר לשיחה של אוהד, השיעור המסורתי על השעיר לעזאזל. כבר הרבה פעמים שמעתי ממנו את החשיבות והמשמעות העמוקה שיש לזה ששני השעירים יהיו זהים. וכמובן אין ספור פעמים שמעתי אימרות ניו-אייג'יות-זניות כאלה של לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך. הפירוש שאני נתתי לעצמי בהקשר הזה, היה שצריך לקבל את שניהם בסוג של שלוות נפש כזו, שלא ממש משנה מה קורה, הכל בסדר. לעולם לא התחברתי לזה. בזמן השיעור של אוהד, אני מבינה שהדרך שלי לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך, זה לשמוח משניהם. כן, באמת להיות בשמחה תמיד. לראות איך בכל מצב, אני יכולה למצוא איך להפוך את זה לטוב. אני לא יודעת אם זה הפירוש המקובל, אבל זה הפירוש שלי…

לאחר השיעור, גבריאל לוקח לידיו את המושכות ומתחיל לחולל תפילה. ווואוו, איזו תפילה חזקה זאת הייתה עבורי! זה מתחיל ב"מודה אני". גבריאל מכוון אותנו לחשוב על מה אנחנו מודים בבוקר הזה. מיד עולה בי הודיה לזה שאני חיה ונושמת. כן, זה לא מובן מאליו לאחר השנה הזאת. גבריאל ממשיך בהתלהבות לעודד אותנו להודות עוד ועוד. כמו מאמן כושר שמעודד את האנשים להרחיב את היכולות הפיזיות שלנו, גבריאל מאמן אותי ומעודד אותי לאורך כל השיר להודות על עוד ועוד דברים, יותר ויותר עמוקים. אז אני מודה, כן אני מודה בכל ליבי, לזה שיש לי כל כך הרבה חברים אוהבים ויקרים, לזה שהיה לי את ההשראה להתמודד ככה באומץ עם הסרטן. יותר עמוק? אני באמת מודה בכל ליבי לאלוהים ששלח לי את הסרטן, שהיה מדוייק כל כך. אני מודה לאלוהים, לרגע הזה, שבו אני יכולה להודות… אך יותר מכל אני מודע לאלוהים על השמחה שאני חשה עכשיו.

אוהד ממשיך מכאן "אלוהי, נשמה שנתת בי…". השיר תפילה הזה נגע בי מהפעם הראשונה שאני שמעתי אותו (שאולי היה בפעם הראשונה שהייתי במצוקי דרגות ביום כיפור לפני 11 שנה?). ובכל פעם שאני שרה אותו משהו עמוק בתוכי ננגע. גם זה שיר של הודיה ובו זמנית בהכרה שהנשמה שלנו באה ממקור אלוהי והיא טהורה. דמעה קטנה של חיבור עמוק נוצרת בזווית העין שלי. איזה שיר תפילה זה!!!

משם גבריאל ממשיך להלהיב ולשמח אותנו "אילו פינו מלא שירה כים". וכאן מגיע השיא: אני מרגישה גלים של שמחה בתוכי, גלים הולכים וגדלים ששוטפים אותי. עוד ועוד גלים. יותר ויותר גדולים. אף פעם לא הרגשתי כך. חיוך דבוק לי לפנים, חיוך ענק ומלא אור. לרגע אני נבהלת מהגלים הללו שהפכו פשוט לעצומים. אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי: די, זה יותר מידי. לרגע אחד אני קצת נבהלת ונסגרת. אך מיד אני מסלקת את המחשבה הזאת, ואומרת לעצמי ולאלוהים שאני מוכנה לכל גל של שמחה, בכל גודל. אני פותחת את זרועותיי לשמיים, מוכנה לעוד ועוד גלים של שמחה. איזו תחושה מדהימה זו. אינני זוכרת כזו תחושה של אושר שלא תלויה בדבר. כן, חוויתי לפעמים תחושת של שמחה עצומה. אך תמיד זה היה בעקבות משהו חיצוני לי. הפעם, זו שמחה שלא ממש תלויה בדבר. כן, היא נוצרה על הכר הפורה הזה של הרגע הזה, של קהילה שמתפללת ביער המקסים עם מחוללי תפילה מוכשרים במיוחד. אז במובן הזה, זה כן תלוי בדבר. אבל לא כולם חווים את אותו הדבר, למרות שכולם נמצאים באותו מקום, באותה התפילה. יש כאן גורם משמעותי של חסד אלוהי ושל מוכנות שלי לחוות את זה (שגם זה חסד אלוהי בפני עצמו). כן, ביום כיפורים הזה, הרגשתי חסד אלוהי, שהעביר דרכי שמחה גדולה.

לאחר התפילה, אנחנו מתכנסים לטקס בית הדין. בכל שנה שאני עוברת בית דין שכזה, ברור לי לחלוטין מה אני רוצה לעשות בשנה הבאה, ולמה מגיעה לי עוד שנה. לא תמיד זה מה שקורה בפועל. אך משום מה אני תמיד מצליחה לשכנע את הדיינים שלי תוך דקות ספורות (אולי הגיע הזמן להיות עורכת דין?). גם השנה זה ברור לי, וגם השנה אני משכנעת את הדיינים לכתוב אותי בספר החיים הטובים והאמיתיים. "ללמוד לחיות מתוך שמחה שאינה תלויה בדבר, על ידי לימוד וחקירה עצמית, והתנדבות ועזרה במסגרות רפואיות ובחולי סרטן". זה מה שנכתב לי בפסק הדין. "וכשם שנכתב ונחתם בבית הדין של מטה, כך יחתם בבית הדין של מעלה. ונאמר אמן!!!!!!!!".

יתר יום הכיפור עובר לי בעיקר במנוחה, ובסוף בתפילת נעילה חביבה.

וכשתוקעים בשופרות בצאת החג, אני רועדת מהתרגשות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה…

אני עוזבת את בית אורן עם תחושה של שמחה ומלאות.

  שנה טובה

 ג'וי

ראש השנה המתקרב אינו דומה לראשי שנים אחרות. הפעם רבים מאתנו מרגישים את השינוי מתרחש במציאות, מפעפע אל פני השטח. אנחנו עומדים בסיומה של תקופה אחת ותחילתה המפציעה של תקופה אחרת. חדשה ושונה. יש מי שמפחדים משינוי, ויש מי שמקדמים אותו בברכה. הדבר תלוי במידת יכולתו הנפשית של אדם להתמודד עם מצבי אי-וודאות. כי כל מה ששונה ממה שאנחנו מורגלים אליו מאלץ אותנו להתמודד עם הלא ידוע; יש מי שזה גורם לו לאימה, ויש מי שזה מביא בו שמחה.

ילדים קטנים שמחים ומסוקרנים מהלא ידוע. הם אוהבים הפתעות. אני עוצם עיניים. מה מצפה לי כשאפתח אותן? קוקו! איזה צחוקים! מה יש מאחורי הפינה? אבל מבוגרים מאבדים את היכולת לקדם את החדש בצחוק והפתעה, כי מלחמת ההשרדות גורמת לנו לנסות לקבע מצבים ידועים, בהם נוכל לשלוט, כביכול. ילדים קטנים פטורים עדיין מהצורך המפוחד בשליטה. לכן הם מתמוגגים מצחוק.

אבל עכשיו האדמה רועדת. המזרח התיכון משתנה. ישראל משתנה. אין ספק בכך. התרבות האגואיסטית של הקפיטליזם הצרכני גמרה את הסוס, ועכשיו מתחילה שנה חדשה. ראש השנה, אמרו החסידים, הוא "ראש השינוי", גם מבחינה שזו תחילת השינוי, וגם כי עיקר השינוי מתרחש בראש. כלומר – בתודעה.

מהפכה אמתית מתרחשת כשהתודעה הכללית משתנה. כשאנשים רואים דברים אחרת – הם פועלים אחרת. זה פשוט מאד.

על פי הקבלה החסידית בראש השנה יש לכולנו הזדמנות לגעת בנקודת ההתחלה והלידה של הזמן. כי הזמן הוא ממד נברא, וראש השנה היא נקודת ההתחלה שלו. זו הנביעה. מי שנמצא ליד מעיין יכול לצבוע את המים בנקודת ההתחלה, ולשנות את המים שיפכו אחר כך בנהר הגדול. נקודת ראש השנה היא נקודה שכזו – של נגיעה בממד הזמן בנקודת הנביעה שלו מן ההעלם אל הגילוי.

בימים בהם מלכויות משתנות לנגד עינינו, רודנים נופלים וטייקונים זחוחי דעת מגלים שציבור הצרכנים-עבדים מתמרד פתאום, חשוב לדעת את סוד השינוי שניתן לעשות בראש השנה:

"אמר הקדוש ברוך הוא …אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות" (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז/א)

העבודה הפנימית של ראש השנה קשורה לפי חז"ל לאמירת עשרה פסוקי "מלכויות". פסוקי המלכויות מכוונים למקד את התודעה שלנו לשאלת המנהיגות והמלוכה. לשאלה של מה באמת מנהיג את חיי? מה באמת מולך עלי? יש לזה רבדים אישיים, פנימיים, שחשוב לעסוק בהם. מה מושל בי ובמצבי הרוח שלי? מה מזיז אותי בעולם? כמה מקום אני נותן לשאלות של "יש לי\ אין לי כסף ומוצרי צריכה" לנהל את חיי, וכמה מקום אני מעניק לנוכחותם של אהבה, חופש, חירות, חברים, אינטימיות, יעוד ומשמעות לקבוע את דרכי הפעולה שלי ואת ההרגשה הטובה בחיים.

לשאלות הללו יש לא רק פן אישי פנימי – יש להן גם פן פוליטי-ציבורי: שינוי התודעה ביחס למה חשוב בחיים גורם מיידית לשינוי הרגלי צריכה, לשינוי צרכים והתנהגויות. ההבנה המפציעה בעולם הערבי שחופש המחשבה, הביטוי והמחאה זו זכות מזכויות האדם הבסיסיות גורמת להתמוטטות העריצות השלטונית. בקרוב יש להניח שתחלחל ההבנה הזו גם לשדרות האנשים החרדים מחופש המחשבה והביטוי תחת שלטון הדת (היהודית והמוסלמית כאחד). על כל אחד מאתנו להרהר לעומק לקראת ראש השנה מהו אופי ה"מלכות" בו אני מאמין כיום? מה תהיה מנהיגות העתיד הטוב? מהם סדרי החברה של העתיד? כיצד תראה חברה צודקת? חברה חומלת? ובעיקר – לא לפחד לחלום… ראש השנה זה הזמן להציב בו חלום חדש! זהו כאמור: "ראש השינוי".

איך אפשר באמת לסלוח?

או – מה ההבדל בין "מחילה" "סליחה" ו"כפרה"?

אוהד אזרחי. 2010

הרבה דברים שצריך לסלוח עליהם קורים לנו כל יום. לפעמים זה סליחות קטנות, כמו זה שמשום מה התנתק לי הטלפון הבוקר, ובטח מישהו "אשם" בזה – מזכירות הקיבוץ, חברת הטלפון או לפחות אלהים. אפשר להתמרמר ולהתעצבן אלף פעמים ביום, ואפשר גם לסלוח או לצחוק.

ויש גם דברים גדולים יותר, כל מיני עוולות שנעשות לנו או שאנחנו עושים לאחרים, ועליהן קשה לנו יותר לסלוח. למשל האיש שפרץ לביתנו וגנב שני מחשבים שלא היה להם גיבוי, והוריד לטמיון עשרות עבודות אמנות שלי ומאמרים שכתבתי שהלכו קאפוט. או אותה כתבת שכתבה עלי פעם דברים לא יפים בלי לברר את האמת וגרמה לי בכך לרעה גדולה. על הדברים שכאלו קשה יותר לסלוח.

אז אני רוצה לעיין רגע בהבדלים בין שלושה אספקטים שונים של עניין הסליחה והמחילה והכפרה, שלושה מונחים שקיימים בעברית המסורתית, ועולים תמיד לקראת הימים הנוראים, בלי שנשים לב שהם בעצם לא אותו דבר. לפעמים אנחנו יכולים למשל לסלוח אבל לא למחול, או למחול אבל אין עדיין כפרה. אז בואו נבין את ההבדלים בין המונחים הללו:

סליחה בודהיסטית

טיך נהט האן

האדם שהגדיר הכי טוב את הסליחה, לדעתי, הוא מורה הזן הויאטמני טיך נהט-האן כשאמר ש:

"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

תחשבו על זה…. אני יכול להיות ממורמר עד מחר על אותו גנב שהפך את המחשב שלי למנת הירואין או אותה כתבת שלכלכה עלי ללא הצדקה, אבל כל זה הרי כבר עבר. כל עוד אהיה ממורמר על זה אני כאילו יושב ומקווה לעבר טוב יותר. וכידוע זהו זה. אין טעם להתווכח עם המציאות, ניתן רק לקבל אותה בחיוך או לבחור בסבל ובמרמור. לכן – הדבר הכי הגיוני זה לסלוח, ולוותר על התקווה הבלתי הגיונית ובלתי מציאותית לעבר טוב יותר. אם נסלח ונקבל יש מצב שהעתיד יהיה טוב יותר, כי נהיה טיפוסים פחות כעוסים, סגורים וממורמרים.

המילה "סלח" מורכבת מאותן אותיות כמו "חסל" – כשאנחנו סולחים אנחנו שמים סוף לכל המחשבות הקרבניות מלאות הרחמים העצמיים של "אילו רק היה אחרת הכל היה יותר טוב…". סוף פסוק. הפסולת (המחשבתית) לסל וחסל!

מחילה
אבל מחילה זה כבר עניין אחר. זה לא רק לקבל את המציאות כמציאות שאין להתווכח איתה – אלא זה לדעת לרקוד איתה. מחילה בעברית באה מלשון מחול. למחול על משהו רע שקרה לי זה להזמין את עצמי לרקוד עם זה.

בתהלים יש פסוק נהדר על זה: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהילים ל, יב). בהבנה פנימית הפסוק לא מדבר על כך שאירוע שהיה פעם בגדר "מספד" השתנה ונהייתה שמחה גדולה. זה לא מדבר על מצב שבו שמצאתי נגיד את המחשב שנגנב לי, אלא על מצב פנימי שבו אני לוקח את ה"מספד" את הבאסה הגדולה של אבדן המחשב והופך את זה לריקוד, יוצא עם זה במחול, כמו שחקן שמועד על הבמה ומייד הופך את המעידה לצעד מצחיק או מסוגנן של ריקוד.

כך למשל אם אני מכיר בעובדה שבעצם – גניבת המחשב היא תירוץ נהדר לקנות מחשב חדש שממילא רציתי לקנות, או ליצור מחדש יצירות שבפעם השניה שאעבוד עליהן יהיו אולי בשלות יותר מהראשונות שאבדו.

כשאני מוחל אני לא רק מקבל את העובדה שזה קרה ואת העבר אי אפשר לשנות, אלא אני מצליח לראות שיש בזה גם משהו טוב, או אפילו שזה עצמו היה משהו נכון שקרה. שהנפילה היא חלק מריקוד החיים, שיש בו קפיצות לגובה ונפילות על הפנים, אבל בסופו של דבר הכל ריקוד אחד גדול.

ההפיכה של ה"מספד" למחול היא היפוך תודעתי. היא כרוכה בהכרה עמוקה שבאמת הכל לטובה, ובנכונות להגיד כן לחיים, כפי שהם, עם כל מה שהם מביאים, לא להיות קרבניים ולקחת מראש כל התרחשות כחלק משיעור הריקוד הקוסמי שאנחנו משתתפים בו. למחול זה להפוך את הדפקט של החיים שלנו לאפקט.

כפרה:
אבל כפרה זה עניין אחר לגמרי. לכפר על משהו זה לתת תמורתו כופר. לכפר בעברית מקראית  פירושו לנקות גבשושיות ממשטח עם מהמורות ולהחליק אותו. כל חטא הוא מהמורה בדרך, הוא מין גבשושית של לכלוך אנרגטי, והכפרה מנקה אותו ומחליקה את המצב כאילו לא היה. איך? על ידי נתינת כופר שהוא בעברית מודרנית פיצוי הולם.

בהלכה היהודית מודדים פיצוי ככה: אם חלילה משה עבד עם מסור ולא נזהר וכרת אצבע למישקה שותפו, אז בודקים בבית הדין כמה כסף היה אדם מן השורה מוכן לקבל כדי שיכרתו לו את האצבע והוא יהיה מבסוט, ואת הכסף הזה נותן משה למישקה ככפרה על הנזק שגרם לו.

פיצוי הולם הוא מה שאדם נורמאלי מהשורה (יש כזה דבר?) היה מוכן לקבל כדי לעבור אירוע כלשהו ולהרגיש עם זה טוב. להרגיש שהיה שווה. כלומר אם הגנב ירצה בכפרה – הוא יצטרך לגשת אל מי שהוא גנב ממנו ולא רק לבקש סליחה ומחילה אלא גם לתת לו כופר, כלומר פיצוי, על עגמת הנפש שנגרמה לו, בגובה כזה שבן אדם נורמאלי היה אומר – היה שווה שתגנוב…

אבל לפעמים הכפרה מופיעה לנו בחיים גם ללא ש"הגנב" עצמו יבוא ויכפר על מעשהו. פעמים רבות אם אנחנו סולחים וגם מוחלים לחיים על מה שזימנו לנו – פתאום מתברר שהחיים עצמם מביאים לנו כפרה בדמות משהו "טוב" שקרה, משהו שלא יכול היה לקרות לולי המשהו ה"רע" קדם לו. ואז אנחנו אומרים – היה שווה.

זה הכי נפוץ למשל בענינים רומנטיים. פרידה נראית לפעמים דבר נורא, המלווה בכאבי לב גדולים. אבל אם האדם שבור הלב מקבל, סולח ואף מוחל, הוא יוצא מההתחפרות הקרבנית ומתחיל להאיר מחדש, ואז פתאום מגיעה אהבה גדולה וחדשה לחייו, אהבה שלא היה מצב שתגיע לפני הפרידה ההיא. ואז הוא אומר כפרה, איזה מזל שנפרדנו… עכשיו הרבה יותר טוב….

המחילה מחלימה אותנו
מה שחשוב להבין זה שאת שלושת התהליכים של סליחה מחילה וכפרה אנחנו עושים לא רק עבור הזולת שפגע בנו אלא בעיקר עבור עצמנו. כי לחיות כאדם שלא שוכח ולא סולח ולא מוחל – זה לבחור לחיות חיים תפוסים ועצורים, במרירות, בכאב ובסבל. מי שסובל זה בעיקר מי שלא מוחל. לא זה שלא מחלו לו. המחילה היא תהליך מחלים לאדם המוחל עצמו.

לא לחינם מחול ומחילה קשורים בעברית גם למחלה ולהחלמה ואף לחלימה. מי שלא מוחל צובר מרירות שהופכת פעמים רבות בתוכו למחלה. רק מחילה מחלימה אותנו מהסבל הגדול של הקיום האנושי. עוזרת לנו להקיץ מהחלום הגדול שבו אנחנו חיים כאילו אנחנו ישנים. ההתעוררות הרוחנית היא התעוררות מהחלום (לפעמים מהסיוט), וחלק גדול והכרחי ממנה כרוך במחילה גדולה לחיים עצמם, ובהחלמה של פצעים נפשיים מהעבר. ההתעוררות הנפשית כרוכה בתפיסה של החיים כמחול, ובהמתקה של כל הגלולות המרות.

מחילה עצמית
כמובן – לא רק לזולת חשוב למחול – חשוב למחול קודם כל גם לנו עצמנו! להשתחרר מרגשות אשם וחרטות ולמחול לעצמנו, לסלוח ולקבל את העבר ללא אשליות, להפוך כל נפילה לחלק מריקוד החיים ואפילו להסכים שהחיים יראו לנו שלהכל יש כפרה והכל היה ממש משתלם. שהיה טוב להיוולד וטוב לחיות,  ושמי שנולד הרוויח.

ביום כיפור תשע"ב נתכנס למפגש פנימי, חגיגי ומיוחד לכבוד יום כיפור, מפגש המשלב עבודה פנימית ומרחב של שקט עם שירת-תפילה אקסטטית. האירוע יתקיים ביער הפיות בבית אורן. פרטים פה

אל תצומו בתשעה באב. תנו לחם לרעבים (או סתם למישהו אחר בסביבה)

לא – לא אני אמרתי את זה ראשון.
אמר את זה ישעיהו הנביא.
ישעיהו שראה כבר אז אנשים "דתיים" צמים ומתפללים, אבל עושקים זה את זה, או לפחות מתעלמים מהעוני ומהעוול החברתי שסביבם, כתב דברים מדהימים (פרק נ"ח).

בשם יהוה אלהי העברים הוא תמה תמיהות גדולות על התפיסה הדתית הרגילה (שלא השתנתה מאז ועד היום):

"ושלח רצוצים חופשים"

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?
יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?
הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?
הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה???

כלומר: מה קרה לכם אתם? וכי אני – הויה – רוצה שתרעיבו את עצמכם ותלבשו שק? מי צריך את זה ולשם מה זה טוב? תוהה ישעיהו. ואז הוא עונה על השאלות של עצמו, ומסביר מה הוא "יום צום" אמיתי:

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ:
פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע
הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה
וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים
וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

ככה עושים יום צום. נותנים לחם למי שערב. מפסיקים את קשרי הרשע, מפרקים את קשרי ההון והשלטון ("התר אגודות מוטה")… זה עושה טוב בשמיים ובארץ ומביא חיוך על פני מלאכים ובני אדם.

ישעיהו הנביא ממשיך ומספר על החיוך הרחב הזה:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ
וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח
וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהֹוָה יַאַסְפֶךָ.
אָז תִּקְרָא וַיהֹוָה יַעֲנֶה
תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי
אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה
שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ
וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ
וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ
וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

אז מה עושים בתשעה באב? צמים? למה?
יש רעיונות הרבה יותר טובים מלצום!

כמו למשל: בתשעה באב אף פעם לא לאכול לבד. תמיד למצוא מישהו אחר (עני או לא… כולנו נזקקים כיום…) ולחלוק איתו את מה שאני רוצה לספק לעצמי. אם אני רוצה קפה – לחפש למי עוד אני יכול לקנות קפה. אם אני רעב לסנדוויץ' לחפש למי בשדרה אני יכול לקנות סדנוויץ' גם, ונאכל ביחד.

זה יכול להיות יופי של יום! יום של קירוב לבבות אמתי. יום של אהבת חינם.

אז אל תקראו קינות בתשעה באב הזה
ואל תצומו
אל תגידו "יום יבוא" – הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
הריעו לשלום,
ולאהבה,
ולאכפתיות בין אדם לחברו.

(אוהד אזרחי. קייץ 2011)

ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.

הבעל שם טוב אמר שהקול הגדול של מתן תורה מעולם לא נפסק. שנאמר "קול גדול ולא יסף", כלומר – לא נפסק. הקול האלהי ממשיך לנסר בחלל העולם, בקולות הגדולים של מתן תורה, אבל אנחנו כבר לא מקשיבים. תלמידי הבעל שם טוב סיפרו שכשהיו במחיצתו של הרבי בחג השבועות היו שומעים את הקול הגדול של מתן תורה שאומר "אנכי יהוה אלהיך".

מתן תורה לא נפסק. הוא ממשיך כל הזמן. סיני זה עניין פעיל ללא הרף. "משה קבל תורה מסיני", נאמר בפרקי אבות, ושמואל ידידי אומר – מסיני ממש. מהטבע של סיני, לא באיזה בית מדרש קיבל משה את התורה, אלא בחיק הטבע הפראי.

גם אליהו הנביא, כשרצה לברוח אל האלהים מפני איזבל, לא ברח למקדש בירושלים (למרות שירושלים היתה בממלכת יהודה, והוא היה יכול לבקש שם מקלט מדיני). הוא ברח לסיני "אל הר האלהים חורבה", כמסופר בספר מלכים.

האם ניתן גם היום ללכת אל הטבע ולקבל תורה חדשה?

ירמיה הנביא התנבא ואמר שיגיע יום בו יווצר סוג חדש של קשר בין האלהות והאדם, ברית אחרת מהברית שנכרתה בתקופת יציאת מצריים. יגיעו ימים, התנבא ירמיה, שתכרת ברית חדשה בין האדם והאלהים:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה. נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה. (ירמיה פרק לא).

הדברים שאומר ירמיה הם רדיקאליים למדי. "ברית חדשה", כלומר סוג חדש של קשר, יווצר בין האלהים והאדם. התורה תהיה כאילו כתובה על לב האנשים ולכן, כשצריך לדעת "מה כתוב בתורה" איפה יצטרכו להסתכל? – אכן כן – אל הלב! שם יהיו הדברים כתובים. ולא באיזה ספר.

ברור הדבר שתורה שכזו, שכתובה על הלב, איננה נדרשת לאלפי גדרים וסייגים. תורה הבאה אל האדם מבחוץ כפויה עליו בבחינת "הר כגיגית" כמו שאמרו חז"ל, ולכן נדרשים בה סייגים וגדרות, אבל כשהיא כתובה על הלב – אין בכך צורך. זו תורה הבאה מתוכנו. אנחנו נדרשים אליה באופן וולונטארי. אנחנו מקיימים אותה כי זה מה שהלב שלנו מרגיש הכי קרוב והכי אינטימי שזה מה שהוא רוצה.

ירמיה ממשיך ואומר שבתקופה הזו תתבטל ההיררכיה שקשורה לתורה. בברית הישנה יש את האנשים שמחזיקים את התורה והם מלמדים את העם. אבל בברית החדשה לא יהיה כבר מקום ללמד איש את רעהו את דברי התורה, כי כולם ידעו את הויה באופן ישיר ואישי.

"ועל לבם אכתבנה" (צילום: אוהד אזרחי. מתוך הסדרה Sacred Body Text)

אני מרגיש שדברי ירמיה מתקיימים כיום אט אט. ברור הדבר שהקשר שלנו עם האלהות – שהוא פוסט דתי ופוסט חילוני, הוא בגדר של "ברית חדשה" (ואינני מתכוון כמובן לספר "הברית החדשה" של הדת הנוצרית, שהשתמשה במטבע הלשון של ירמיה הנביא כדי ליצור דת חדשה עם דרכים חדשות לדיכוי הקדושה הטבעית של נפש האדם).

הקשר החדש שנוצר בעידן שלנו בין אלהים ואדם קשור באמת הרבה יותר להתבוננות אל הלב ומציאת דבר ה' בלב. הוא גם קשור בהבנה שמורה אמיתי איננו מלמד את האדם מאומה. הוא רק מזמין אותו להתבונן אל הלב. לפעמים – לצאת אל הטבע כדי להשקיט את ההמולה המרעישה במוחו של האדם, ושם – להקשיב לקול הויה, קול מתן תורה שמעולם לא נגוז ומעולם לא נפסק.

—

הצטרפו אלינו לתיקון ליל שבועות ביער הפיות.

פרטים כאן

הריפוי הגדול של ל"ג בעומר – ריפוי האהבה

אוהד אזרחי

חודש אייר נחשב בקבלה כחודש הריפוי. השם "אִיַר" (בכתיב חסר) מגלם את ראשי התיבות של הפסוק האומר "אני יי' רופאיך" (שמות, טו, כו). אבל מאידך גיסא – חודש אייר כולו, מתחילתו ועד סופו, נמצא בתוך ספירת העומר, שעל פי אותה המסורת מהווה זמן בו מתו במגפה עשרים וארבעה אלף מתלמידיו של רבי עקיבא. הכיצד? ומה משמעותו של החג החל באמצעו של חודש אייר – חג ל"ג בעומר, שאין לו מקור וזכר לא בתורה ולא בדברי חז"ל, אך למרות זאת נחוג בדבקות שכזו על ידי החסידים והמקובלים מכל העדות?

כוכב נולד

מי היו אותם תלמידים שמתו בספירת העומר? ההיסטוריונים אומרים שתלמידיו הרבים של רבי עקיבא לא מתו במגפה, אלא נטבחו על ידי הרומאים, היות ורבי עקיבא, כידוע, היה מן התומכים המובהקים של מרד בר-כוכבא. רבי עקיבא היה  לכל הדעות אדם גדול ומופלא, אבל למרות זאת הוא טעה טעות מרה וגדולה כשתמך בשמעון בר כוזיבא אשר טען (במאה השניה לספירה) שהוא המשיח, ויצא למרוד במלכות רומי. למרות דעותיהם של חכמים אחרים שהתנגדו לדבר, רבי עקיבא תמך בו, הפך (כלשונו של הרמב"ם) ל"נושא כליו" וקרא את שמו "בר כוכבא" על פי הפסוק "דָרַך כוכב מיעקב" ׁ(במדבר כד, יז).

התלמוד מספר למשל על שיחה שהתקיימה בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא על דבר משיחיותו של בר כוכבא. רבי יוחנן בן תורתא מצוטט שם כמי שאמר לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דויד לא בא" (ירושלמי, מסכת תענית כד\א) – כלומר: גם כשתקבר ועשבים יצמחו על קברך המשיח עדיין לא יגיע. ורבי יוחנן בן תורתא צדק. מרד בר כוכבא נכשל בסופו של דבר, רבי עקיבא הוצא להורג באכזריות רבה על ידי הרומאים, ערים שלימות נחרבו, וקרוב למיליון יהודים נטבחו. היתה זו מכה אנושה לחיים היהודיים בארץ ישראל, מכה שלא החלימה עד להקמת מדינת ישראל כאלף ושבע מאות שנים אחר כך!

מגפת המלחמה

אבל בניגוד להיסטוריונים, טוענת המסורת כי תלמידי רבי עקיבא מתו במגפה, והסיבה לכך היתה "שלא נהגו כבוד זה בזה". (תלמוד בבלי, יבמות סב\ב). אינני יודע איזו מגפה מתפרצת מכיוון שאנשים אינם מכבדים זה את זה, אבל יכול להיות שזו מגפת המלחמה בעצמה… האין הנטיה לאלימות מתגברת כאשר אנשים מזלזלים בכבוד צלם האלהים המצוי באדם שעימו אין הם מסכימים? האם אין הקיצוניות והקנאות המוכנות לצאת למלחמות למען האידיאלים הנעלים בהן הן דוגלות מכילות בחובן חוסר כבוד שכזה, חוסר כבוד שעומד בבסיס הנכונות להלחם ולהקיז את דמו של הזולת שחושב אחרת ממני? האם יתכן כי המסורת בעצם טוענת שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמה ובמרד נגד הרומאים, אך אותה נטיה פזיזה למלחמה מיותרת הייתה בעצם סוג של מגפה רוחנית?

איננו יודעים למר על כך תשובה ניצחת, אך בכל מקרה – התלמוד טוען כי לאחר אותה מגפה "היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום" ולימד אותם תורה. בין אותם "רבותינו שבדרום" שהצילו את העולם משיממונו נמנה גם רבי שמעון בר יוחאי הידוע.

מי היה רבי שמעון בר יוחאי?

רבי שמעון בר יוחאי למד כאמור תורה מפי רבי עקיבא. שניהם היו גדולים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר גם יחד. שבחים רבים נקשרו בתלמוד בדמותו של רשב"י כאחד המיוחדים והגדולים שב"בני העליה" – אותם אנשים שיכולים לעלות בנשמתם להיכלות עליונים ולראות בזיו השכינה ללא נטילת רשות (ראו בבלי, מסכת סוכה מה\ב).

גם רשב"י לא ראה בעין יפה את שלטונם האכזר של הרומאים בארץ. הוא התבטא בגנותם ונאלץ לברוח עם בנו ולהתחבא במערה במשך שנים רבות, בהם חיפשו אותו הרומאים ובקשו להוציאו להורג. המסורת טוענת כי במהלך השנים הללו חיבר רבי שמעון את ספר הזוהר.

מי חיבר את ספר הזוהר?

ספר הזוהר הנמצא לפנינו כיום התחבר ככל הנראה, לפי מיטב המחקר ההיסטורי והספרותי המצוי בידינו כיום, במאה השלוש עשרה בספרד. בעבר נהוג היה לחשוב שהמקובל הספרדי רבי משה די לאון הוא זה שכתב את הספר המופלא הזה. אך כיום נוטים החוקרים לדעה שלרבי משה די לאון היה אמנם חלק בכתיבתו ועכירתו של ספר הזוהר, אך לא היתה זו מלאכה של אדם אחד.

המחקר האקדמי בנושא טוען כי בספרד של אותם ימים התקבצה חבורת מקובלים, שרק את חלקם אנו מכירים בשם (הבולטים שבהם הם רבי טודרוס אבולעפיה, רבי יוסף גי'קטילה, רבי משה די לאון ורבי דויד בן רבי יהודה החסיד) והיא שחיברה, לאורך שנים, את אחד החיבורים המיסטיים המיוחדים ביותר שנכתבו אי פעם – הלא הוא ספר הזוהר. המעונינים להעמיק את דעתם בנושא מוזמנים לעיין במאמרו של פרופ' יהודה ליבס "כיצד נתחבר ספר הזוהר" (http://pluto.huji.ac.il/~liebes/zohar/nthbr.doc)

מעניין לציין כי פרופסור משה אידל טוען כי החבורה שחיברה את ספר הזוהר היתה, כלשונו "אליטת משנה". לא היתה זו האליטה הרבנית הראשונה במעלה בספרד של אותם ימים, אלא חבורה של רבנים מיסטיקאים מוכשרים, שראו עצמם כאלטרנטיבה למנהיגי היהדות הספרדית והקבלה של אותם ימים,  שנמנו על חוג תלמידי הרמב"ן.

המחקר האקדמי נטה בעבר לראות בעין צרה וצינית את העובדה שמקובלים במאה השלוש עשרה כתבו ספר בארמית, ולא חתמו את שמם עליו אלא שמו את דבריהם בפיהם של דמויות ידועות של רבנים מיסטיקאים מימי המשנה והתלמוד – דוגמת רבי שמעון בר יוחאי.

אך כיום, עם עלייתו של העולם הרוחני וחדירתו למעוזי האקדמיה, הגישה הצינית הזו מתפוגגת והולכת. כיום יש מקום למחשבה, בה אני מאמין כבר שנים רבות, כי אותם מקובלים שכתבו את ספר הזוהר במאה הי"ג לא ניסו לרמות אף אחד כששמו את דבריהם בפיו של רשב"י. לא היה זה ניסיון (מוצלח) למכור את הספר כאילו בא ממקור סמכות קדום. אותם מקובלים אכן התחברו בנשמתם עם נשמות של מיסטיקאים גדולים מן העבר הרחוק של האומה, וספר הזוהר נתחבר מתוך אותו קשר נשמתי עמוק, כאשר המקובלים חיים בתחושה שנשמת רשב"י היא שמדברת מגרונם, יחד עם נשמות אחרות מימי התנאים והאמוראים. תופעה דומה לזו זכתה בקבלץ האר"י לשם "עיבור נשמה", בה מתלבשת נשמת צדיק שנפטר ונכנסת אל נפשו של אדם חי ועוזרת לו בהשגת סודות התורה.

נמצא אם כן כי ניתן לראות את המסורת ואת המחקר כמי שמשלימים זה את זה, ולא כמי שסותרים זה את זה, כאשר מבין שניהם עולה האפשרות כי רבי שמעון בר יוחאי חיבר את ספר הזוהר במאה השלוש עשרה בספרד… כלומר – שיש אכן קשר עמוק בין תורת הזוהר לבין נשמתו של רשב"י, למרות שפיזית הדברים נכתבו אלף שנה ויותר לאחר פטירתו.

ולמה כל זה חשוב לנו?

זה חשוב כי בפיו של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר מובאת בשורה גדולה, שיש בה ריפוי עמוק לתודעה שבגללה מתו תלמידיו של רבי עקיבא: באחד הכינוסים החשובים של תלמידי רשב"י בזוהר מסביר להם המאור הגדול (כך מכונה רשב"י בספרות הזוהר) כי התודעה הדתית הקודמת היתה מושתתת על יראה. אך הגילוי של הפנימיות, הגילוי של סודות התורה המתרחש דרכם, מאפשר ומזמין תודעה דתית אחרת, תודעה שאיננה משתיתה את עצמה על אבן היסוד של היראה – אלא תודעה המושתתת על האהבה.

או בלשונו: התם יאות הווה למדחל (שם, בעבר, ראוי היה להתירא, אבל) אנן בחביבותא תליא מלתא (אבל בקרבנו באהבה תלויים הדברים).

רשב"י שבזוהר מייחד פעמים רבות את הדיבור לסודות האהבה, ומסביר כי פירוד ופילוג בין החברים בחבורת המקובלים גורמים לתוצאות קשות, של בצורת, מיעוט שפע ומגפות. לעומת זאת האהבה בין החברים יכולה להבריא, לתקן ואף יוצרת את המצע שעליו מתגלים הסודות הכמוסים ביותר.

לכן הפך ל"ג בעומר – חגו של המאור הגדול רשב"י – ליום מיוחד במינו. יום בו מדליקים מדורות גדולות בתור "נר נשמה" גדול למאור הגדול, ורוקדים באקסטזה כשיכורים מאהבת אלהים. ל"ג בעומר הוא החג המציין את היום בו "פסקו תלמידי רבי עקיבא למות". ומה שגרם לכך הוא שינוי הפרדיגמה הרוחנית, מכזו הנשענת על יראה לכזו המושתתת על אהבה.

הבשורה הגדולה של הקבלה של רבי שמעון היא שניתן לתלות הכל על האהבה ושניתן לבטוח באהבה, ולכן הפך ל"ג בעומר ליום של ריפוי גדול של הלב. ל"ג בעומר יוצא תמיד בח"י באייר – והוא מציין את היום של החיות המיוחדת של חודש הריפוי – החיות של האהבה.

———-

(מאמר זה נכתב עבור אתר האינטרנט של ארגון "מהות החיים" ב 2007 ואף פורסם שם)

על הצורך ליצור קבלה חדשה וריטואלים חדשים למסורת החירות העברית

אוהד אזרחי, ניסן תשע"א 2011

וידוי: אני לא מוצא את ההגדה של פסח כטקסט רלוונטי לחגוג דרכו את חג החירות.

במשך שנים רבות עבדתי עם ההגדה. עיבדתי אותה, נתתי בה פירושים מפירושים שונים, קיצרתי אותה – אבל עבדתי לפי המסגרת המהותית של הטקס אותו היא מייצרת. ובשנה שעברה, לאחר ליל סדר מוצלח ונהדר הרגשתי בלב שזהו זה. נגמרה תקופת "ליל הסדר האלטרנטיבי" ומתחילה תקופת "האלטרנטיבה לליל הסדר".

לפני היות ההגדה

אבותינו ואמותינו שחגגו את הפסח כל ימי בית ראשון ובית שני לא ידעו מה זו ההגדה של פסח. אותו חיבור שנקרא "ההגדה של פסח" החל להיווצר רק לאחר חורבן הבית, כחלק מהמאמץ המכוון של דור "יבנה וחכמיה" ליצור מרכז מארגן חדש לחוויה היהודית. מרכז שיסוב כולו סביב לימוד חוויית הלימוד של התורה שבעל פה, לאחר שהבינו שבית המקדש לא רק שחרב, אלא שהחוויה הדתית שהוא הציע הפכה כבר לבלתי רלוונטית עבור מה שהם זיהו כדרכם האותנטית לחיבור לאלהים.
זו הסיבה לכך שרבן יוחנן בן זכאי לא ביקש בזמנו מהקיסר שצר אותה שעה על ירושלים להשאיר את בית המקדש על תילו. לחילופין הוא ביקש ממנו להשאיר לו את "יבנה וחכמיה", כמסופר במסכת גיטין. רבן יוחנן הכיר בעובדה שהזמנים השתנו, ומה שהיה טוב במשך מאות בשנים כבר לא עובד מבחינה רוחנית-פנימית. הוא הבין כי צריך היה בימיו לייצר מרכז אחר ליהדות, צריך לחדש, צריך לשנות ולקחת אחריות גדולה על השינוי הזה, שמבקש לשמר את הרוח במחיר שינוי הצורה. על הדברים הללו כתב רבינו זלמן שחטר-שלומי את ספרו החשוב Paradigm Shift.

הגדת הדרשנים

אז איך נוצרה ההגדה? את הטקסט של ההגדה יצרו חכמים לאחר החורבן כדי להעביר את הטקס מחצרות המקדש אל הבית היהודי בכל מקום שהוא. לפני כן חג הפסח היה חג של עליה לרגל לירושלים, חגיגה גדולה, פסטיבל גדול היינו קוראים לזה היום, וזבח פסח (כבש שלם על האש) שאוכלים אותו באכילה ריטואלית כל הלילה, וחייבים למצוא מספיק אנשים לאכול יחד כך שיגמרו לאכול את כל הכבש כולו עד הבוקר. במהלך אותו לילה אכלו כבש, אכלו מצות, ואכלו מרור, וסיפרו איש איש בדרכו לדור הבא את מורשת העם העברי – עם שאיננו מוכן להשתעבד לאף שיטה אנושית. עם קשה עורף, עם המקדש את החירות.

החכמים שיצרו את ההגדה חיו בעולם של מדרש. מדרשי הלכה ומדרשי אגדה נוצרו באותה תקופה. בימיהם לדרוש דרשות מתוחכמות על הטקסט המקראי היה "אִין". וכך נוצרה לה ההגדה, שדורשת דרשות שונות על בסיס הטקסט המקראי, דרשות שמאפיינות את סוג העניין שהיה לאנשי הדור ההוא בטקסט, אבל ממש ממש  לא מעניינות אותי, ואני יכול להניח שגם לא אתכם (כמו איך אפשר לראות מהטקסט המקראי שלא היו רק עשר מכות מצריים אלא מלא מכות, המון מכות על ראש הגויים הרשעים, כי "במצריים לקו חמישים מכות ועל הים לקו חמישים ומאתיים מכות". למשל).

ההגדה הקיבוצית

לפני כמה עשרות שנים יצרו בקיבוצים הגדה משלהם שאפיינה את העניין של אנשי ההגשמה החלוצית בחג החירות. דור האבות המייסדים של המדינה הציונית היה עסוק בשאלות של חירות מדינית ובהפרחת מה שהם ראו כשממה. היה להם עניין תרבותי, אבל בהכללה לא היה לדור ההוא עניין שאנחנו יכולים לקרוא לו היום "רוחני", ובטח לא בגאולת נפש היחיד. אדרבה – עצם ההכרה בנפש היחיד ונפתוליה היוותה איום על הקולקטיב החלוצי ונתפסה כמותרות.

חירות לאחר ההתפכחות

כיום אנחנו לאחר ההתפקחות הכפולה. איזה עידן מעניין זה! כבר התפקחנו מהאילוזיה הדתית, והתפקחנו גם מהאשליה החילונית. התפקחנו מהחלום הציוני במובנו הישן, וגם מהאשליה שהמדע יכול תכף לדעת הכל על היקום בו אנו חיים. אנחנו מין דור כזה של פוסט: פוסט דתי, פוסט חילוני, פוסט ציוני, פוסט סוציאליסטי, פוסט קפיטליסטי, פוסט מודרניסטי, פוסט…

אבל אנחנו לא רק דור של סוֹפים, ושל אחרי (פוסטים), אנחנו גם דור של התחלות חדשות.

אינני נוטה להיות חלק ממבשרי "העידן החדש" במובנו הפשטני, אבל יחד עם זאת אני סבור שיש להכיר בכמה חזיתות חדשות שהתודעה האנושית פוגשת בהן כיום לראשונה. בראשן ההכרה באספקטים המאחדים את האנושות כולה סביב כל כדור הארץ, ובעיקר בגורל האקולוגי המשותף לכולנו. בעבר הלא רחוק כל עם התמקד בעצמו ובסכסוכיו עם שכניו המידיים. העניין היהודי הקלאסי התמקד במצבו של העם היהודי, ואפילו אפשר לומר במצב הקהילה המקומית, בשטייטל. גבולות החשיבה היו מצומצמים לחוג מידי, קרוב ומוכר. גבולות ה"אנחנו" וגבולות ה"הם" היו מוגדרים באופנים שכבר מזמן נסדקו. כיום אנחנו דור חדש. דור עם תודעה של אקולוגיה גלובלית, דור עם הכרה ברורה בצורך של כיבוד זכויות האדם, זכויות הנשים, זכויות המיעוטים. שימו לב לרטוריקה הציבורית. גם מי שבפועל עדיין בז לזכויות המיעוטים או זכויות הנשים לא יאמר זאת בגלוי, אלא ינסה להסביר לדעת הקהל כיצד דווקא החוג שלו או המדיניות שלו מכבדת את זכויות האדם. מה שאומר שמובן לנו, כתודעה ציבורית כללית, שצדק = זכויות אדם, זכויות מיעוטים וזכויות נשים וזכויות לקבוצות הפחות חזקות של החברה. אלו דברים חדשים בשפה האנושית, וגם אם יקח קצת זמן היסטורי עד שהם יופנמו ויהפכו למעשים, הרטוריקה משמעותית מאין כמוה.

אבל מעבר לזה – אנחנו דור שהרוחניות שלו מורכבת כבר לא רק מהדרשות של חכמי העיר שלנו והדת שלנו. אנחנו דור מצויין שהרוחניות שלו רוויה במושגים בודהיסטיים, למשל, גם אם הוא לא מודע לכך כלל. ומצד שני הבודהיזם במערב רווי במושגים יהודיים שהגיעו אליו דרך כל המורים הבודהיסטים הגדולים באמריקה, שרבים מהם באים מרקע יהודי ו"סבא שלהם היה רב".

אנחנו דור שכבר לא חוגג את שפיכות דמם של המצריים או של כל אוייב אחר. זה באמת כבר לא משובב את ליבנו לחשוב שכיסחו למי שהציק לנו את הצורה. אפילו בעולם העסקים הדור שלנו מחפש כבר גישות שונות – גישות של שת"פ ושל win-win ולא גישות של תחרותיות בהן האחד מנצח על חשבון השני. ואם כך אז למה שנחגוג חגים שהנארטיב שלהם בנוי על תפיסה של win-lose?

יש מי שינסה לומר שעלינו להבין את הדברים רק ברובד הפנימי. לא מדובר על הכאת הגויים החיצוניים, אלא על הכאת ה"גוי הפנימי שבנפש". ואף אני אענה ואומר לו שקודם כל אינני חושב שיש עדיין מקום לחלוקה של מבני הטוב והרע שבנפש האדם לפי ארכיטיפים לאומיים, שמבוססים על "אנחנו הטובים והם הרעים".  ודבר שני – גם כלפי מה שאני מכיר בתוכי כ"ילד הרע" אינני רוצה להתנהג ביחס שלו זכו המצריים במצריים. אינני רוצה להכות את הצדדים הפחות נאורים שבי אלא להאירם, לעוררם ולפתחם.

בלשון ספר התניא (שאת הצד הלאומני שבו אני דוחה מכל וכל, ויחד עם זאת מוצא בו ניצוצות קדושים), הדור שלנו מבקש עבודה של "אתהפכא" ולא עבודה של "אתכפיא", כלומר: עבודה שמכוונת להפיכת הרע לטוב ולא על כפיית הרע תחת כוחות הטוב. למעשה – איננו מאמינים כבר ש"טוב" שכופה את עצמו הוא באמת טוב. הטוב באמת משנה את המציאות כולה, הוא מאיר אותה ואף מגלה את המתנה המיוחדת שיש במה שקודם לכן הוא תפס כ"רע".

אם נשים לב לגישות שאותן אנחנו מאמצים כיום בבתי הספר המתקדמים ביחס לחינוך, ביחס ל"ילדים בעייתיים", אם נשים לב לגישות אותן אנחנו מחפשים לאמץ בעסקים או באקולוגיה, בתפיסות אזרחיות ובגישה טיפולית נוכל בקלות לגלות שהאופנים בהם נבנה הנארטיב של חג החירות היהודי אינם עולים בקנה אחד עם כל אותן תפיסות שמרגישות לנו באופן אינטואיטיבי כיום כאמתיות.

קבלה חדשה

החסידות בימיה הראשונים התחילה כבר לחשוב בכיוונים חדשים כאשר חיפשה את שורשי הטוב העליון המצויים במה שנתפס על ידי התודעה השטחית כ"רע", וחיפשה דרכים לגלות את נקודת החירות העמוקה והפנימית שבאדם. אבל החסידות רק התחילה את העבודה ולא סיימה אותה. מסיבות היסטוריות שאין כאן המקום לעסוק בהן, הפכו החצרות החסידיות מהר מאד למעוז השמרנות הדתית. אבל מה מה שחשוב להבין הוא שאת העבודה שהתחילה החסידות בזמנה ולא סיימה אנחנו יכולים להמשיך כיום. יכולים, ואף אולי חייבים. לא בחיוב חיצוני, אלא בחיוב פנימי, של מי שמבקש לחיות חיים רוחניים אותנטיים היונקים משורשיו התרבותיים, אך לא תקועים כל הזמן יחד עם השורשים מתחת לאדמה במקום די מחניק.

לדעתי יש מקום כיום לא רק לחדש את היהדות בחידוש של ריטואלים, אלא אף יש הכרח פנימי בכתיבה של קבלה חדשה. ביצירה או חשיפה של מיתוס עברי חדש, היונק משורשיו, אך כאמור לא נחנק בהם, אלא צומח אל על, ומבטא בשפת התרבות העברית את מיטב ההכרה האנושית של הרוח ושל החירות ושל היופי ושל האמת, על כל מורכבותה המשוגעת.

אילו הגברים היו עושים גפילטעפיש והנשים כותבות את ההגדה….

יתכן שאילו לא הדירה התרבות היהודית את הנשים ממרכז היצירה התרבותית היה המצב נראה אחרת. למה אני אומר זאת? כי אחת הפנינים היחידות של חכמה נשית שמופיעות בתלמוד מצויה בסיפור על ברוריה, אשת רבי מאיר: מסופר שלרבי מאיר היו שכנים שהציקו לו וכנראה "עשו לו את המוות". רבי מאיר רצה לעשות להם את המוות חזרה, אבל ממש. הוא התפלל עליהם שימותו… שמעה זאת אשתו ותמהה על כך. היא ציטטה לו פסוק בתהלים שאומר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", ודייקה ואמרה: "לא כתוב יתמו חוטאים מן הארץ אלא יתמו חטאים. לכן – התפלל עליהם שיעשו תשובה!" ברוריה הבינה שפורענות שתבוא על ראש האנשים המציקים לה לא תביא מזור לעולם. מה שיתקן את המציאות זה שהם עצמם ישתנו, רק אז יתקיים הפסוק "ורשעים עוד אינם" כי לא יהיה רשעים אם הרשעים יתקנו את דרכיהם.

מה היה קורה אם ברוריה היתה מייעצת לא רק לרבי מאיר בעלה אלא גם למשה, למשל, או למרדכי ואסתר לפני שערכו טבח ב"שונאי היהודים" בשושן הבירה ובכל מדינות המלך? או איך היתה נראית ההגדה של פסח אילו ברוריה החכמה היתה כותבת אותה?

***

אינני יודע את התשובות לשאלות הללו אבל אני כן יודע שאת הפסח אני רוצה לחגוג אחרת. יחד עם הקהילה שתתאסף סביב האש בליל החג אני רוצה לחקור ולחפש כיצד לספר לעצמנו ולבנינו ובנותינו מה זו חירות באמת. מה היא חירות שאיננה מתמצה בהפיכת המשעבד למשועבד. התבנית הישנה של תפיסת החירות הובילה אותנו לתרבות "החירות הלאומית" הישראלית, תרבות שמאפשרת לנו, לאלו שהיו עד כה "הקרבנות המשועבדים של ההיסטוריה", לשעבד בזריזות עם אחר, ולא להרגיש שיש בכך בעיה עם החירות שלנו עצמנו. אילו הדת היהודית היתה מכניסה בנו באלפיים שנות הגלות תפיסה מפותחת יותר של חירות, כזו המלמדת כל ילד וילדה לא את "שפוך חמתך על הגויים" אלא משהו כמו "אין אדם חופשי באמת עד שהוא מצליח להעניק את החופש לו הוא מייחל גם לאדם אחר" – יכול להיות שגם תולדות מדינת היהודים היו מתפתחים קצת אחרת.

האר"י כתב מזמורים לשלושת סעודות השבת, בעקבות הפתיחה, ההזמנה החגיגית, המופיעה כבר בזוהר.
המזמורים כתובים ארמית, ומלאים בקודים קבליים
כאן תרגמנו לעברית, וכן לאנגלית.
ובמקומות מסויימים התרגום הוא כמובן גם ביאור.

להלן מופיע המזמור לבוקר השבת, לסעודא של עתיקא קדישא, ראשית בארמית, אחר כך בעברית ואז באנגלית.

*

אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא חֶדְוָתָא דְמַלְכָּא קַדִּישָׁא:
אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא. וּזְעֵיר אַנְפִּין וַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין אַתְיָן לְסַעֲדָא בַּהֲדֵיהּ:

אֲסַדֵּר לִסְעוּדָתָא. בְּצַפְרָא דְשַׁבַּתָּא. וְאַזְמִין בָּהּ הַשְׁתָּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא:

נהורֵיהּ יִשְׁרֵי בָהּ. בְּקִידוּשָׁא רַבָּא. וּבְחַמְרָא טָבָא. דְּבֵהּ תֶּחֱדֵי נַפְשָׁא:

יְשַׁדֵּר לָן שׁוּפְרֵיהּ. וְנֶחֱזֵי בִיקָרֵיהּ. וְיַחֲזֵי לָן סִתְרֵהּ. דְּאִתְאַמַּר בִּלְחִישָׁא:

יְגַלֵּה לָן טַעֲמֵי. דְּבִתְרֵיסַר נַהֲמֵי. דְּאִינוּן אָת בִּשְׁמֵיהּ. כְּפִילָא וּקְלִישָׁא:

צְרוֹרָא דִלְעֵילָא. דְּבֵיהּ חַיֵי כֹלָּא. וְיִתְרַבֵּי חֵילָא. וְתִיסַק עַד רֵישָׁא:

חֲדוּ חַצְדֵּי חַקְלָא. בְּדִבּוּר וּבְקָלָא. וּמַלְלוּ מִלָּה. מְתִיקָא כְּדוּבְשָׁא:

קֳדָם רִבּוֹן עָלְמִין. בְּמִלִּין סְתִימִין. תְּגַלּוּן פִּתְגָמִין. וְתֵימְרוּן חִדּוּשָׁא:

לְעַטֵּר פְּתוֹרָא. בְּרָזָא יַקִּירָא. עֲמִיקָא וּטְמִירָא. וְלַאו מִלְתָא אַוְשָׁא:

וְאִלֵּין מִלַּיָּא. יְהוֹן לִרְקִיעַיָּא. וְתַמָּן מָאן שַׁרְיָא. הֲלָא הַהוּא שִׁמְשָׁא:

רְבוּ יַתִּיר יִסְגֵּי. לְעֵילָא מִן דַּרְגֵּהּ. וְיִסַּב בַּת זוּגֵהּ. דַּהֲוַת פְּרִישָׁא:

ערכו את סעודת אמונת האמת! שלימות החדווה של המלך הקדוש!
ערכו את סעודת המלך! זו היא סעודתו של העתיק הקדוש, עם בעל הפנים הצעירות ועם שדה התפוחים הקדושים הבאים לחלוק עמו סעודה זו

אסדר את הסעודה של בוקר השבת, ואקרא בה עתה לעתיק הקדוש
אורו ישרה בה, בקידוש הגדול, עם היין הטוב, משמח הנפשות
ישגר לנו את אורו ונחזה בכבודו, ויראה לנו את סתריו הנאמרים בלחישה
יגלה לנו את הטעם שבשניים-עשר הלחמים, שהם אות בשמו, כפולה ומכופלת
צרירת החיים העליונה, בה חיי הכל, עוצמתה תגדל ותעלה עד הראש
שישו ושמחו העובדים בשדה, בדיבור ובקול, ואמרו מילים מתוקות כדבש
לפני ריבון העולמים, בדברים נסתרים, תגלו רעיונות ותספרו חידושים
לעטר את הפת בסודות נפלאים, עמוקים ונעלמים, שאינם נאמרים בראש חוצות
והדברים הללו יהפכו לרקיעים, ושם מי נמצא? הלא זה השמש!
ועוד היא תתעלה, למעלה מדרגתו, ואז יקח את בת זוגו, שעד כה היתה פרושה

(תורגם על ידי אוהד אזרחי)

*

Asader Le'Seudata – by R. Isic Luria, the Ar"i, translated to English:

Fix up the feast of True Faith! The fullness of the bliss of the Sacred King
Fix up the Kings' feast! This is the feast of the Ancient Holy One, and The One of Young Face and The Field of Sacred Fruits that are assembled to share this meal

I shall fix up the feast of Shabbat morning and invoke the Ancient Holy One
His light will be its inspiration, while we do the Grant Sanctification, with good wine that makes spirit happy.
He will deliver us his beauty and we shall see his glory and he will show us his mystery spoken in a whisper.
He will reveal to us the hidden meaning of the 12 loafs of bread, that are a letter of his name, doubled and multiplied.
The Supreme Bundle, that holds all life force, she will be empowered and ascended up to the head.
Rejoice! Ho gardeners of the sacred field, with your speech and your voice, speak out a word that is as sweet as honey.
In front of the master of the universe, with words of mystery, reveal the secrets and speak out an innovation.
To beautify the bread with revered mysteries, deep and concealed, nothing that is spoken out loud.
And these words will become into firmaments, and who is dwelling there? Isn’t it this Sun!
More and more she will rise, above and beyond his stage, then he will take his spouse that has been parted.

Translated by Ohad Ezrahi and Dawn Cheire on Shabat Truma, 2011

אחד ההסברים היותר נפוצים במחוזותינו על מהותו של המאבק הרוחני בין התפיסה היהודית לבין התפיסה ההלניסטית – מאבק שעומד בבסיסו של חג החנוכה – עוסק בשוני במיקומו של האדם בתפיסות העולם הללו. פעמים רבות ניתן לשמוע בדרשות של רבנים וניתן לקרוא בחומרים חינוכיים רשמיים של מוסדות החינוך (ראו לדוגמה) כי ההבדל המרכזי בין תרבות יוון ותרבות ישראל מתרכז בשאלה מי במרכז? – האם האדם נמצא במרכז או האל נמצא במרכז: "התרבות ההלניסטית הביאה לעולם את תפישת העולם שבמרכזה עומד האדם -   היוונים העלו על נס את הכישרונות האנושיים – ספרות, דרמה, שירה, ארכיטקטורה, פיסול ועוד וראו באדם את תכלית הכל.  היוונים העריצו את הגוף האנושי ותחרויות ספורט בעירום כמו גם מתירנות מינית היו חזיונות נפוצים. היוונים  האמינו שתרבותם מיועדת להיות התרבות האנושית האוניברסאלית.  כמובן שהיהודים ראו דברים קצת אחרת…" (מתוך מערכי השיעור המוצעים באתר הנ"ל).

במאמר זה ברצוני לערער מעט על התפיסה הזו, שכה הורגלנו אליה, אשר על פיה התפיסה היהודית מעמידה את האל במרכז ולא את האדם. ברצוני להראות כיצד התפיסה העברית הקדומה, וכן התפיסה הקבלית מעמידות בהחלט את האדם במרכז העולם, אך האל איננו הופך בכך לפריפריאלי. אם האדם עומד במרכז, היכן נמצא האלהים? הווה אומר – במרכזו של האדם עצמו! אבקש להראות גם כיצד הדלקת הנרות של חנוכה מסמלת את התודעה הזו, ומה הבעיה בתפיסה הרגילה, לפיה היהדות סוברת שהאל במרכז והאדם לא.

אז מה הבעיה באמת? תפיסה דתית-רוחנית שמעמידה את האדם בפריפריה, ואת האל במרכז (במרכז החשיבות, במרכז התודעה), יכולה אכן להביא לסוג של תוצאות טובות. מי שבאמת חי על פי המודל התודעתי הזה מרגיש את עצמו כמשרת ולא כאדון. יש המנסים לרתום זאת לטובת השמירה על כדור הארץ – לטובת ההבנה שהפלנטה הזו לא נמצאת פה כדי שננצל אותה עד תום. לטובת ההכרה של האדם כשומר הגן ולא כאדוניו, בבחינת מה שצווה האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה".

אך מה שנוצר בנפש האדם כאשר הוא עצמו הופך להיות משני, פריפריאלי, והאל המופיע בלבושי הדת הופך להיות מרכזי זו החלשה של העוצמה האנושית שבו ורתימה שלו לצרכי המערכת הדתית בה הוא חי. מקרים קיצוניים של הדבר ניתן למצוא כיום באסלאם הפונדמנטליסטי, אך למעשה אין צורך ללכת כל כך רחוק. הקיצוניות הפונדמנטליסטית מראה לנו כיצד אובד צלם האלהים מן האדם כאשר הוא מממש את תודעת "האל (=הדת) במרכז ואנחנו בפריפריה". כיצד חיי האדם הופכים לאבק נשחק אל מול האידיאולוגיה הדתית. אך זוהי רק זכוכית מגדלת המראה לנו באופן מוגדל ומעוות את מה שקורה כאשר מודל התודעה הדתית הזה משתלט. ללא זכוכית המגדלת של הפונדומנטליזם נוכל לשים לב לעדינויות הנגזרות מאותה תודעה, בהן ישנה פשוט החלשה איטית של ערך האדם ושל יכולתו להכיר בעצמו כבעל עצמה ולא כ"בורג קטן במערכת".

ולמעשה הבעיה הזו קיימת לא רק בתחומי הדת כי אם בכל תחום שהופך אט אט את האינדיבידואל לבורג קטן במערכת הגדולה – בין אם זו חברה בע"מ שעובדיה איבדו את צלם אלהים כי הם מתרוצצים על פי צווים חיצוניים שלא רואים אותם עצמם כבני אדם, חברה שמנוהלת לטובת המוצר, הרווח הכלכלי בלבד, ולא לרווחת כל עובדיה, ואם זו מדינה שמנוהלת כך, או כל קבוצה, קהילה או חברה.

אך למעשה התפיסה היהודית המקורית איננה כזו, ועל כך מעיד למעשה המקדש כולו. בכלל – כשרוצים להבין דת מסוימת אחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת זה לתהות על מהותו ומבנהו של המקדש אותו בחרה היא לעצמה. המקדש של כל דת מהווה כמו תמצית לאמירה הרוחנית שלה, היצוקה במבנה הארכיטקטוני.

האדם כמקדש, המקדש כאדם

והנה – אחת מאבני היסוד בתפיסה המקדשית היהודית היא שהמקדש מייצג את תבנית גוף האדם. כך למשל מסכם זאת אחד מגדולי החסידות:

"הנה מבואר בזוהר הקדוש ובספרים כי צורת המשכן וכל מכונתו, החצר וההיכל ובית קדש הקדשים, המזבח והמנורה והשלחן והארון והתורה אשר בו – כולם רומזים על צורת האדם בכלל ובפרט כנודע למעיין בספרים" (תפארת שלמה, מועדים, מבוא)

הקבלה שעסקה בכך לעתים בפרוטרוט חשפה את מה שעמד כבר בבסיסה של התודעה התדית הארכיטקטונית הקדומה: האדם הוא היכל הקודש, והיכל הקודש של המקדש מסמל את צורת האדם השלימה והעליונה – "צורת בית המקדש הראשון הוא כנגד צורת היכל האדם" (מהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק ד'). הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) הקדיש חיבור שלם – "ספר משכני עליון" – לניתוח פרטני של מבנה המקדש והקבלתו לצורת האדם העליון כפי שהיא מתגלה בקבלת האר"י.

התפיסה היהודית היתה קונצנטרית: ירושלים נחשבה מלרכז הקודש, ובתוך ירושלים הר הבית ובתוך הר הבית המקדש ובתוך המקדש – קודש הקדשים ובתוך קודש הקודשים הארון, הכרובים ולוחות הברית. אם נבין שהמקדש הוא שיקוף ארכיטקטוני של צורת האדם בכללה, כפי שהציעו המקובלים, נמצא שבמרכז התודעה הדתית היהודית עומד האדם (= המקדש) אלא שכפי שכתבתי בתחילת המאמר – בתוכו של אותו אדם נמצאת הקדושה האלהית.

מה זה משנה?

זה משנה הרבה מאד, כי בתפיסה הזו האדם איננו שולי, איננו פריפריאלי. עוצמתו איננה נשללת ממנו. הוא איננו מביט החוצה ממנו – אל הסמכויות הגדולות – שיגידו לו מה טוב ומה נכון לעשותו והיכן נמצא האלהים, אלא אל תוכו של עצמו הוא מביט – ובעומק נשמתו מוצא הוא את הקדושה האלהית. אדם שחי ומבין וקולט שהקודש הוא מרכז חייו והוויתו מתעצם ומתהווה כיצור בעל חשיבות של קודש – אך לא כיצור מנותק. הבעיה בתרבות המערבית – ממשיכתה של יוון היא בניתוקו של האדם מן הקודש המצוי בעמקי נשמתו. בהוצאת הכח והעוצמה מן האדם והענקתו לכחות שחיצוניים לו – לכנסיה, לכמרים, לרבנים, להלכה, למדינה וכדומה. האדם הפך למנותק מעוצמתו הפנימית, מנותק מהאלהי שבתוכו, ולעלה נידף ברוח.

ניטשה הבין זאת. ניטשה ראה כיצד אבדה העצמה מן האדם המודרני וקרא להחייאת התפיסה של האדם העליון, האדם העילאי, זה שעוצמתו נובעת מתוכו: "אני מלמדכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו. מה עשיתם כדי להתגבר עליו?" כה אמר זרתוסטרא

בתפיסה הרוחנית העברית אותו על-אדם עליו דיבר ניטשה נראה כאדם ההולך בעולם ויודע את עצמו כמקדש, שבתוכו האל. המחנך הדגול הרב ד"ר יוסף שכטר ז"ל, מי שהיה מחנך בביה"ס הריאלי בחיפה ויחד עם תלמידיו יסד את קיבוץ יודפת בגליל, הורה על דרך חינוכית אותה סיכם אחד מתלמידיו הידועים בשם ספרו "התכוונות לאלוהי שבאדם" (ד"ר ישעיהו תדמור, הוצאת רשפים).

אחת ההשלכות של האדם המודע להיותו מקדש שבתוכו האל, היא התחושה של היותו "שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". כיום בחוגי הניו-אייג' מאד מקובל לדבר על האדם כבורא. אני מרגיש שהשפה המדרשית העתיקה שלנו עדיפה על כך לאין ערוך. האדם איננו בורא. קצת ענווה… האדם יכול להיות שותף לתהליך הבריאה (co-creator באנגלית), אם הוא חי את חייו בתודעה הנכונה המובילה למעשים נכונים: "שכל מי שמוציא את הדין לאמתו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (מכילתא, יתרו, פרשה ב', וכן בילקוט שמעוני שמות, פרק יח, רמז ר"ע). בחסידים ראו זאת כאחת ממעלותיו של הצדיק, מי שחי כמקדש מהלך, כאדם שלם, שמשום כך יש ביכולתו להגשים ברכות וישועות לעולם הזה:"כי הצדיק הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולכן יכול ליסוד ארץ ולנטוע שמים ולהמשיך השפעות טובות עלינו ועל כל ישראל אמן" (המגיד מקוז'ניץ, עבודת ישראל, ליקוטים).

הדלקת נרות חנוכה באה להזכיר לנו את מהותו של אור המנורה במקדש. וכשאין מקדש – ביתו של אדם הוא המקדש, ולכן הדלקת נרות חנוכה בביתנו שלנו באה להזכיר לנו את האפשרות לחיות חיים בהם גופנו וביתנו אינם כלל בורג חסר משמעות במערכת הגדולה, אלא הם עצמם מקדש, ובתוכם דולקת שלהבת-יה.

האישה והירח – סוד העיבור

אוהד אזרחי

הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית[1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל מהתורה כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.

את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות יהודיים אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, שהוא חידושו של החודש, אך דואגים שחודש ניסן – "חודש האביב" – יחול תמיד אכן בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מְעַבְּרִים" את השנה. העיבור מוסיף לשנה חודש אחד נוסף, שדוחף את ניסן בחזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.

השנה הזו בה אני כותב את המאמר, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. שנה בעוברת היא בעצם שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?

בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה ימים. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש.

חמור בשבת

בעבר היו מקדשים בישראל את חודשי השנה לא על-פי לוח קבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, אפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:

"…וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?…
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).

וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שרקיע היה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש! מְקֻדָּשׁ!" (שם).

התחדשות

המושג "חודש" מעיד על עצמו מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת בלוח הכללי לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר "חודשים", כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? התאריכי ה"חודשים" בלוח הכללי אינם קשורים להתחדשות הטבע, אבל החודש העברי הקדום תלוי כולו במולד הירח, בהתחדשות הלבנה.

המילה "חודש" בעברית המקראית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה, אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה למשל בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.

העברים הקדומים חיו קרוב לטבע, ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות וזקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.

יום של נשים

קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "…הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים, לתועדו פחות בכתובים. לא ידוע לנו למשל מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו –  כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:

"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים"[2].

מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו עוד בזמנים קדמונים לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. יתכן מאד שמנהג נשים זה איננו מיוחד לבנות ישראל דווקא, אלא זהו מנהג שנהגו הנשים בכנען, עוד בתקופות הקדומות מאד, אולי אף בימים פרה-היסטוריים.

מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה תחת אור החמה היוקד ביום ואור הלבנה הענוג בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להיווצר אז, ורבים מהם כמובן נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, עניבות, פיאות נכריות, ומנורות פלורסנט.

נשים מתאספות אצל איש האלהים

אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות נשית הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מתמיהתו הכנה של הבעל משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים".

ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים. על שאול המלך ולוחמיו מסופר למשל כי ברגע שהתקרבו אל שמואל הנביא מיד התפשטו עירומים והחלו מתגוללים בעפר באקסטזה "כל היום וכל הלילה"[3]. מה עשו הנשים בקרבתו של איש האלהים – זאת איננו יודעים.

אילו מנהגים נהגו נשות השבטים העבריים הקדמונים, ניתן לנו כיום רק לנחש. ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים, כשם שעשתה למשל אניטה דיאמונד בספרה "האהל האדום"? מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים" דווקא? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים, או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו, אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.

ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שאילו היה שבת והיא היתה רוכבת על החמור אל אלישע הדבר היה מובן לו, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. לאור הדברים אני רוצה להעלות שאלה: האם כשם שיש קשר בין מחזור הלבנה והמחזור החודשי של האישה כך יש קשר גם בין יום השבת למחזור הוסת הנשי?

מחזורים של שבעה ימים

בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים בטבע דרך מולד הלבנה, את השנה אנו רואים בטבע דרך השתנות העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?

ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה. יש חוקרים הטוענים כי ספירת השבוע בן שבעת הימים בכוונה התחילה איננה מעוגנת בעולם הטבע, וזאת כדי להמחיש את עליונותו של הבורא, מקדש השבת, על הטבע.

אני רוצה להציע כאן גישה אחרת. אולי עלינו לבדוק עד כמה השבת אותה קיימו העבריות הקדומות דומה לשבת של היהדות כיום? ואולי השבת הקדומה לא היתה בדיוק "שמירת שבת כהלכתה" אבל היתה קשורה לטבע דרך חגיגת המחזור החודשי של נשות השבט[4]?

מחזור הירח הוא מחזור של 28 ימים וקצת. יש חוקרות הטוענות כי נשים החיות ללא תאורה מלאכותית נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן רואות דם בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28).

אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, במולד הלבנה, או בלילה שלפני המולד, בו אין ירח כלל, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים.

לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש.

שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום, הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה[5].

ארבע שבתות והמחזור החדשי

נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי:

1. ראיית הדם, ותחילת שבוע הפרישות המינית (ראש חודש)

2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין סדירים (ירח חצי מלא)

3. ביוץ, שמסמן את זמן הפריון (ירח מלא)

4. תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. (ירח חצי ריק)

ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב, כאמור, על ידי מחזור הירח. כשמבינים את הסימבוליקה המיתית-תיסטית העומדת מאחורי החמה והלבנה הדברים הופכים ברורים לגמרי: במסורת העברית, כמו במסורות מיתיות רבות, משולה האישה ללבנה ואילו האיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יהוה ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה, כשהחמה לא מאירה אל הלבנה. אני רוצה להציע שאולי זוהי בעצם השבת הראשונה של החודש!

כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה[6].

כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.

ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, להתרוקנות מאור השמש, האור ששימש בה עד כה בתשמיש הזכר והנקבה.

השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.

אני פה בגלל אשתי

לדעתי היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד. המעגל החודשי שהתחלק לארבע שבתות היה קוהרנטי עם מחזור זרימת המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה.

ברבות הימים נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים הקשורים לשמש, ולא לירח, והם אלו שקיבעו זאת בתורת משה כדבר מוגמר. מניין שבעת הימים, שהחל עם נשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופשה ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ולמחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח והפך להיות מושתת על זמני שקיעת החמה.

אחד הדברים המעניינים הוא שהיות ומחזור הלבנה איננו תלוי במחזור היממה על כדור הארץ, יש להניח שספירת השבוע הנשי לא היתה תמיד של שבעה ימים בדיוק. יש לנהיח שספירת הזמן היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. מן הסתם היה צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא.

כשם שאת החודשים והמועדים קבעו בבית הדין לא לפי ספירת הימים בלבד אלא בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז, אחת לכמה זמן,  מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים. שבוע שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח.

סוד העיבור

זהו לדעתי המקור הקדום למינוח היהודי של "סוד העיבור", שעל פי תפיסת חז"ל מסור משום מה דווקא לחכמים יודעי העתים[7], למרות שהדעת נותנת שסוד העיבור יהיה בעצם סוד של נשים, לא?

"סוד העיבור" קשור בדברי חז"ל לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה[8], אולם אם מה שהצעתי כאן אמיתי הוא, או אז כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, והן חגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה, שמאד יתכן שהיה בגדר תורת סוד גמורה לגבי הגברים…

אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום של שמירת שבת כהלכתה, ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת[9], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח רעיונות אחרים על מובנה של "שמירת שבת"?

ממחרת השבת

על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י[10]: "ממחרת השבת –  ממחרת יום טוב הראשון של פסח".

אולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם מימים עברו, שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל לפי האופן בו התייחסו לשבוע בימיהם, על פי השמש, למשל ביום רביעי.

שבע שבתות הירח

והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:

ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול … כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' … ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).

המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי התחדשות הלבנה.

[2] מובא גם בספר ההלכה 'אליהו רבה' (אורח חיים, סימן תי"ז)., בשם ה'לבוש'.

[3] "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שמואל א פרק יט, כד)

[4][4] אני מודה לידידתי הולי טייה שייר מוושינגטון די.סי. שהציעה בפני את כיוון החשיבה הזה באחת משיחותנו.

[5] וראו בספר השל"ה על ספר שמות, פרשת בא, תורה אור, שם רמוזים הדברים הללו בקיצור נמרץ. וכן רמוזים הדברים בספר מגלה עמוקות, אופן לט

[6] על פי הקבלה נהוג להמתין ולא לקדש את הלבנה לפני שמלאו לה שבעה ימים, למרות שהלכתית ניתן לעשות קידוש לבנה מעת מולד הירח ועד מילואו. וכך כותב רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים: "על ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כנסת ישראל תתאה (ספירת המלכות) בספירות עליונות … ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים, רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים, שעדין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול". ורבי מנחם עזריה מפאנו, בספרו "עשרה מאמרות" מצטט מתשובות הגאונים ואומר: "הצד השוה לחדשי השנה כולם הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים – כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה, מדת רחמים עורכת מלחמה עם סמאל וחייליו על המעוט. והשעיר (עשיו) מעורר תגר עם איש חלק (רמז ל"יעקב, איש חלק") על קנאה יפה כלבנה (היא השכינה), ומיכאל וגבריאל נלחמים נגד המקטרגים. ובסוף יום השביעי גבריאל מחליש כחם ומיכאל כהן גדול מביא לשמעשאל השר הגדול המלמד זכות על עשו, שהוא כדמות שעיר, ומקריבו כדמות קרבן במזבח העומד לפני התשובה בכל ראש חדש, ואז מתפייס הרצון והכבוד מתרבה ומתמלא, וכח השעיר כלה באש הגבורה. אלא שחוזר ונעור בימי הירידה, עד הזמן המיועד, דכתיב ביה 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי לדבוק, וקודם ששה עשר לעכובא." ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי, חלק א סימן יט).   מה שלא ברור מהקטע הנ"ל הוא שלכאורה מסתיים המאבק בין כחות האור וכחות האופל בראש-חדש, בעת הקרבת השעיר, שאז מסתיימים שבעה ימי המאבק, אך בסוף הקטע מסיק הרמ"ע כי יש להמתין שבעה ימים אחרי ראש החודש לקיים את ברכת הלבנה. ועל כל פנים, המנהג הקבלי שלא לברך על הלבנה לפני תום ז' ימים ממולד הירח, נעשה ברור עד מאד אם משווים את מחזור הירח למחזור הוסת של האישה – היא השכינה – היא כנסת ישראל – היא ספירת המלכות – היא הלבנה, כפי שכתבתי בפנים.

[7] סוד העיבור של החודש ניתן כבר למשה בסיני, כך סובר הרמב"ם: "והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' …שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. … ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראיה…" (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו). על פי המדרש סוד זה היה כבר בידי יעקב, והוא מסרו ליוסף בנו: "…'וירא אלהים אל יעקב עוד' על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור והיו מעברין את השנה בארץ מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל" (פרקי דרבי אליעזר פרק ז). אבל כמובן, המסורת הרבנית רואה את סוד העיבור כסוד שקיים מאז ומעולם בידי הגברים, ואין לו קשר ממשי למחזור המין והעיבור והלידה, אלא באופן אליגורי. וראו בהערה הבאה גישה אחרת שהחלה לצמוח בספרות הקבלה.

[8] כרגיל היו אלו המקובלים שלא יכלו לשאת את המחשבה ש"סוד העיבור" איננו קשור לתהליכי עיבור ולידה אמיתיים, והחזירו לו את המובן המקורי על ידי חיבורו לעולם הנשמות: "סוד העיבור" בפי המקובלים קשור בקשר הדוק עם סודות עיבור וגלגול הנשמות. רבי ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית טוען לדוגמא: "עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים, בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור ודי בזה" (של"ה, לספר שמות, בא, תורה אור). זוהי דוגמה נוספת לתהליך עליו הצבעתי במקומות שונים, ובו משיבה הקבלה אל היהדות, בדרכים עקיפות, דברים שהיו קיימים בימים הקדומים בתרבות העברית השבטית, כשעבודת האלהים היתה דרך החיים הרוחנית של השבטים העבריים, לפני היות ה"יהדות".

[9] כשם שאימץ אליו מנהגים ורעיונות רבים הבאים מן העולם הנשי, ובפרט אל מעמד הכהונה – כפי שהוכיח באריכות ידידי ר' נתן מרגלית בעבודת הדוקטור שלו: Life Containing Texts: The Mishnah's Discource of Gender, A Literary/Anthropological Analysis, University of California, Berkeley, 2001. Berkeley, California. וראו עוד במאמרו: "Not By Her Mouth Do We Live: A Literary/Anthropological Reading of Gender in Mishnah Ketubbot, Chapter 1"  published in Prooftexts, Vol. 20, no. 1,  Winter, 2000 pp. 61-86.. וכן: "Hair in Tanakh: Symbolism of Gender and Control" Journal of the Association of Graduates in Near Eastern Studies, vol. 5, no. 2, 1993, pp. 39-52.

[10] בפרושו לתורה, ויקרא כג, יא, על בסיס מדרשי חז"ל במסכת מנחות סה\ב.

שיעור על מהותו של חג חנוכה, נמסר ב"קהילת המקום", מצוקי דרגות, חנוכה תשס"ה

 אוהד אזרחי

היחוד של אור החנוכיה הוא שהוא איננו אור גדול ש"מגרש את החושך" אלא אור קטן, אינטימי, שמאיר את החושך והופך אותו קרוב ללב וידידותי.

מהו חושך ומהו אור בעולם הנפש?

אור מזוהה עם חויה של ידיעה, של נהירות, נאורות, של הכרה ברורה.

חושך מזוהה עם מקומות בלתי ידועים, עם הלא נודע והלא מודע, ולכן הוא מפחיד אותנו, כי הפחד הגדול הוא מחוסר השליטה שמתמודדים איתו בלא ידוע.

בספר "עולמות הספק" ניתחתי חמש דרגות של ידיעה ואי ידיעה, זו למעלה מזו.

הדרגה הנמוכה ביותר שם היא דרגה של ציניות ספקנית. הספקן הציני כאילו איננו יודע, א-גנוסטי, אבל באמת הוא מניח הנחות שלימות לפני החויה, ומגיע ממקום יודע. הוא יודע מה אפשר ומה אי אפשר שיקרה, או מה נכון או לא נכון. הוא חי לפי כללים ומצפה מהעולם להוכיח לו בתוך הכללים שלו את מה שלא ניתן להוכחה. אדם כזה חי בחושך, אבל הוא לא מאמין שיכול להיות אחרת בכלל. הוא לא מאמין, הוא ציני, והוא לא הולך עד הסוף ולא מתמסר לשום דבר, הוא לא יודע ולא יכול לאהוב. הוא שומר את עצמו. הוא איננו מאמין שקיים מצב של אור אמיתי, הוא ציני כלפיו, וממילא הוא גם לא מאמין בחושך, כי רק מי שיודע שיש אור יכול להכיר בחושך כהיפוכו של האור. הציניקן לא קורא לחושך בשמו כי הוא יושב כה עמוק בתוך החושך עד שאין לו מושג שהוא שם. אין בעולמו הפנימי מקום לא לאור ולא לחושך. הוא מפחד משניהם ומכחיש אותם.

קיימת דרגה גבוהה ממנו, אף כי היא בעייתי עד מאד, והיא הדרגה של מי שחי באור מדומה. האדם הזה מאמין שיש אור, וזה טוב ויפה, אבל הפחד שלו מהחושך לא מאפשר לו לחוות את החושך היטב לעומקו. הוא ממכחישי החושך. אצלו הכל בסדר, הכל טוב. לאדם שכזה יש הרבה תשובות אבל מעט שאלות.

הוא יכול להיות אדם דתי, או אידיאליסט. יש לו איזו אמת והוא מתגונן איתה מפני התהום של אי הידיעה. הוא לא מסוגל להביא למודע את הכאב העצום של נשמתו, את הבלבול שלו, את המחסור העמוק באהבה שאליה הוא משווע בדרכים בלתי מודעות. מכחישי האור יוצרים בדרך כלל הרבה חושך. הרבה כאב הם יוצרים סביבם, כי הם לא מסוגלים להודות על המחשכים שלהם. אצל מי שחי באור מדומה החושך מנסה לדפוק על פתחי תודעתו שישים לב אליו, והוא הופך להיות אפל מאד, ויוצא החוצה בדרכים לא נשלטות. אצל אדם שכזה עלול להיווצר הרבה ניצול בלתי מודע. כי הוא לא מוכן לראות את מה שהוא מסוגל באמת לעשות והוא מחפה על זה בבסדריות שלו.

בנוסף – מי שעסוק בלהכחיש את החושך הפרטי שלו זקוק להשליך אותו על אנשים שסביבו, והוא יראה הרבה חושך אצל "האחר". הצל נהיה אפל יותר למכחישי האפלה.

הדרגה הבאה היא הדרגה בה אנחנו מסכימים להודות על החשיכה. על נמצאותה בנפשנו. על אי הידיעה שלנו, על היותנו נבוכים מאד. על כך שאנחנו חווים עולם של חוסר צדק וכאב, ושממש לא הכל בסדר. ובנוסף לכל – אנחנו לא יודעים איך כן לעשות אותו בסדר. איוב היה בדרגה הזו. זה חשוב מאד לשהות במקום הזה של החושך עם לב פתוח, קל מאד לסגור את הלב שם, ולהיהפך למריר וציני. להשאר עם לב פתוח זה להיות מוכן להכיר בחושך, להכיר גם בכאב, לא להתדרדר לאור המדומה שמכחיש את החושך, אבל להיות באמת פתוח לאור האמיתי כשיבוא.

זהו המצב הקיומי שבתוכו ניתן להדליק נר חנוכה בנפש. אם אין לך חושך – אי אפשר להדליק בך נר. זה יהיה "שרגא בטיהרא" (= נר בצהרי היום). ומצד שני אם אין לך לב פתוח בחושך לא תוכל להכיר בקיומו של הכד הקטן. לא תראה אותו בכלל, כי אתה מחפש רק כדים גדולים. הנס של היום הראשון היה שהם הסכימו להתחיל את ההדלקה של המנורה הגם שלא היה ידוע מה יהיה למחרת ומאיפה יהיה שמן. אבל היה להם לב פתוח, לא היתה בהם ציניות, ולא היה בהם יאוש. היתה בהם מין "זריזות במתינות", כדברי הבעש"ט. יש קצת שמן – נדליק היום במה שיש ולא נדאג למחר, יום המחר ידאג לעצמו, אללא הוא אכבר. החשמונאים הרשו לעצמם להיות מופתעים, הם הרשו לנס להתרחש. הרבה מאתנו לא מרשים לניסים להתרחש סביבם, כי באיזשהו מקום היכולת להיות מופתעים מהמציאות קשה להם יותר מהמציאות הקשה עצמה. הם מעדיפים להיות תקועים בתוך הידוע, העיקר שהמצב ידוע.

החשמונאים היו לוחמים, והיה בהם צד מאד מאד זכרי. אבל יחד עם זה נס פך השמן, שהתלמוד מספר עליו, מוסיף להם, כדמויות בתימוס היהודי, גם צד נקבי. צד שלא חושב על מחר ופתוח לנס של הרגע הזה, ומוכן לחגוג את הכד הקטן במלוא עצמתו.

בחיי האהבה,למשל, הרבה פעמים מופיעים כדים קטנים בחיינו אבל אנחנו רוצים רק ג'ארות גדולות מאד, ובלי זה אנחנו לא מוכנים להדלק בכלל. אינני מתכוון לומר שצריך להתפשר, כלל וכלל לא. הכד הקטן לא הדליק רק חצי מנורה ולא נתן אור קלוש. הוא נתן אור צח וזך ובהיר מאד ומלוא המנורה דלקה, אבל רק ליום אחד. לא יותר. לא היתה שום ודאות שגם מחר זה יעבוד. בחיים שלנו יש מצבים שבהם אנחנו מוזמנים לחוות משהו, ואנחנו לא הולכים על זה כי אין לנו וודאות לאן זה יתפתח, מה יהיה מחר, האם יש שם פוטנציאל מתמשך, וכולי. במקום להידלק כמו מנורת בית המקדש במלוא הדרה, ללכת על זה עד הסוף, במלאות של הרגע הזה, במלוא האהבה. להתמסר, להכנע, להאיר, ולשכוח מהדאגה למחר. מחר נראה מה כבר יהיה. ברצות הבורא אפילו מטאטא יורה. אנחנו יותר מדי דואגים ל"לאן זה יתפתח", מה יהיה עם זה מחר וכדומה, ולכן כל מיני כדים קטנים וטהורים מתפספסים לנו בחיים. הפוקוס של התודעה שלנו לא מסוגל ממש לראות אותם.

כדי להדליק חנוכיה בנפש צריך שיהיה חושך, וצריך אמונה. בבחינת ("להגיד בבוקר חסדך) ואמונתך בלילות". צריך לב פתוח לנפלאות. ואז אנחנו יכולים להדליק את השמש.

 השמש

הדבר הראשון שמדליקים הוא השמש. לא נותנים לו מספיק כבוד בתרבות שלנו – לשמש – אבל הוא בעצם הגדול מכולם. הוא זה שיש בכוחו להידלק מתוך החושך הגמור והוא זה שיש בכוחו להדליק את כל הנרות האחרים. השמש הוא זה שעושה לך אור באמת. כל האחרים זה לפרסום הנס בלבד, לפי התלמוד. צריך לשים לב היטב מה "עושה לנו את זה"…. מה יכול לגרום לנו להידלק, להדליק נר של שמש בנפש?

מהי הפרקטיקה האישית שלך שאיתה אתה יכול להדליק אור ותקווה ואמונה ולצאת ממצבים חשוכים?

הדלקת השמש היא הנקודה המכרעת. שם אתה יודע שמכאן ואילך אתה הולך להדליק אור בכל שדרות הקיום, בכל הנרות האחרים של חייך.

בהיותי נער מחפש, שנים מספר מדטתי וקראתי ספרים וחיפשתי. חיפשתי אפילו מהו הדבר שאותו אני מחפש. ואני זוכר את היום, אחרי שהחלטתי לבדוק את הענין היהודי של החסידות, שיצאתי להתפלל מעל המצוק של נחל צין בשדה בוקר, והבטתי מזרחה לכיוון חוד-עקב, וזה פתאום היה ברור מאד: "אנכי יי אלהיך". זה הפך לוודאות גדולה בנפש. מכאן ואילך, ידעתי, אלך וארחיב את האור הזה על כל מערכות החיים שלי. השמש שלי נדלק שם.

 נרות החיבור והאינטימיות

השלב הבא זו הדלקת הנרות עצמה. ההבדל בין השמש לשאר נרות החנוכיה הוא שהשמש נועד לתת לנו אור, אבל הנרות לא. לא להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, והם הם המצווה. כאן מתבטאת הבעייתיות של השמש עצמו. הוא שימושי ואנחנו נוטים אכן להשתמש בו. הנרות הם לשם מצווה. מהי מצווה? היא הכח המאחד את המציאות הנפרדת לכדי אחדות אמיתית של הויה. הכח המצוות (מייצר צוות).

החושך מטשטש גבולות אבל אין בכחו לאחד. הוא מערבב, ולכן הוא נקרא 'ערב'. הבוקר מביא אור ומאפשר לנו לחוות דעת על הדברים הנמצאים, לתת ביקורת, מאפשר בקרה – מלשון 'בוקר'. נר השמש מביא אור כזה. מהמצב של החושך והבלבול שלפני הדלקת השמש, פתאום יש לנו אור, וזה שימושי – אנחנו יכולים להבחין בין דבר לדבר. יש לנו יכולת לבקר. אבל אז עלול להיות שבגלל שפתאום יש לנו בהירות, ניפול שוב לעלמא-דפרודא. לעולם הפירוד. לעולם שבו יש טובים ורעים, בני אור ובני חושך, עולם של צודקים וטועים, ארורים ומבורכים. אור השמש עלול לשמש את האגו שלנו. ולכן אין בו מצווה. הוא רק תנאי הכרחי כדי להמשיך את ההדלקה.

המצווה מטרתה לאחד את המציאות, לצוות, ליצור צוותא. על בסיס ההכרה בגבולות המבחינים בין דבר לדבר, על בסיס אור השמש, אנחנו באים לרובד נוסף, שמעבר להבחנה ולביקורת, שמעבר לאור השימושי. כאן זה כבר אור אלהי, שאל לך לקחת אותו למטרות אישיות כי הוא איננו אישי כלל. אין מושג כזה 'הארה פרטית'. כאן ברגע שאני מדליק אור של מצווה אין הפירוד מתגלה כאשליה, מתגלה עד כמה אני ואתה ואת קשורים ברשת הבלתי נראית של הקיום. כשנפתחת לי ההכרה של המצווה אני יודע שאינני מתחיל ונגמר בגבולות הגופניים שלי, שבעצם קשה מאד לומר איפה אני מתחיל ונגמר בהיותי חלק מהמניפיסטציה הגדולה של ההויה שאין בה פירוד כלל. השכינה שורה בכל, והיא אחד בדלת רבתי, חוטי ההויה שוזרים את המרקם הגדול של המציאות. הרחק ממני אני נמצא ואפילו בתוכי אתה נמצא. זה לא ערבוב של ערב, וזה לא הבחנה של בוקר, זו אחדות של מצווה.

טיך נהת-האן כתב שיר שנקרא "שמותי האמיתיים" שבו הוא מראה כיצד הוא איננו מזוהה רק עם הטוב. "אני הצפרדע ואני הנחש האוכל את הצפרדע… אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות, ואני סוחר הנשק המוכר נשק קטלני לאוגנדה"… אני הקורבן והתוקפן. כשנפרשת לפניך הרשת הגדולה של החיים, שלה אנו קוראים השכינה השורה בכל, אתה יודע שאינך יכול להצטדק עוד ולהזדהות עם הקרבן התמים בלבד. הרוצחים והאנסים ומשמידי היערות הם חלק מאותה הרשת שגם אני חלק ממנה, כולנו חלק מקיום אחד גדול. זו תודעת מצווה. ואין כאן מקום לא להצטדקות ולא לצד השני של המטבע שהוא רגשות האשם. אין רגשות אשם, יש רק לקיחת אחריות מלאה על הכל ככזה. הכרה באחדות שמבקשת ריפוי לעצמה.

לכן האגדה התלמודית מספרת שאת חג חנוכה המקורי ייסד בעצם אדם הראשון, לאחר שבתחילה ראה כיצד הימים מתקצרים בפעם הראשונה וחשב שזה בגללו, בגלל חטאיו, והנה העולם חוזר לתהו. אבל כשהגיע היום הקצר בשנה והימים החלו להתארך הוא הבין שזה לא כך והחל להדליק נרות לקדם את השמש המתחזקת. לכן נרות המצווה בעיני הם גם נרות של גאולה מרגשות אשמה ומנטייתנו להאשמה. כשתודעת מצווה נפתחת לנו אין עוד אשמים ומסכנים. אין עוד קרבנות תמימים ותוקפנים אכזריים. הם קיימים אבל ללא המטען הרגשי המלווה להזדהות עם צד אחד של הדרמה של הקיום. אז אני מתחיל לקרוא לי בשמותי האמיתיים, כדברי טיך נהאט האן.

 קרקוב

יום אחד, לפני שנה בערך, הלכתי ברחובות קרקוב בבוקר מוקדם, ופתאום ראיתי איך המדרכה נושמת את נשימת הקירות והאנשים על כל פחדיהם ותקוותיהם, על אבריהם הגלויים והנסתרים כולם נושמים יחד עם נשימת האדמה, והעבר וההווה קיימים יחד ונושמים הכל פנימה והחוצה, דם וזרע וחיוכים ואימה ואילמות ויופי ונעימות ורווחה של ההצלה מהפחד, הכל קיים מפה ועד ברזיל דרך מצולות האוקיאנוס ודרך ליבי שלי והכל ישות אחד חיה, המבקשת רפואה. אינני 'אני' במובן הרגיל של המילה עוד, ואינני יכול עוד לראות רק את גבולות הקיום הקטן של האוהד-אזרחי הזה, שגם לו מגיעה חמלה גדולה ואהבה עצומה על כך שהוא נותן לי מחסה בגופו ולבושיו. ידעתי את עצמי כחלק מן האני הגדול המודע להיותו כזה. אחר כך שכבתי על מיטתי במלון וכמו שערים שערים של אור נפתחו בגופי דרך כל קצוותיו, כל האצבעות וכל פינה בגוף נפתחה פנימה ואור שטף אותי מבפנים. ידעתי אז שגם כשאחזור לזהות הקטנה, החביבה וקצרת הרואי של ה'אוהד-אזרחי', לא יהיה זה אותו הדבר עוד לעולם. זו החנוכיה שלי שנדלקה אז ועשתה בי מצווה, ציוותה אותי לכל מה שקיים, ללא אשמה וללא האשמה, רק עם נשימה גדולה של האחת הגדולה השורה בכל.

בראש השנה נברא הזמן, ומתחדש השפע עבור כל השנה שנפתחת וזורמת אחריו, כך טענו מורי הקבלה והחסידות לאורך הדורות. ראש השנה איננו סתם נקודת ציון בתוך הזמן, אלא הוא יותר כמו המעיין של הזמן, כמו נקודת הנביעה של הזמן, ממנו נובעת השנה שתבוא אחריו. ולכן, טענו המקובלים, מה שאדם עושה בראש השנה משפיע על כל השנה שתבוא אחר כך. מה שאנחנו עושים בראש השנה "צובע" את כל השנה שעוקבת, כי כמו שנאמר במדרש "הכל הולך אחר הראש". האר"י טען למשל שמי שישן הרבה בראש השנה עלול שתהיה לו שנה ישנונית מבחינה פנימית, שנה חסרת התעוררות.

לכן חשוב לקחת את הימים של ראש השנה כזמן המיועד להתכוונות בהירה ולתפילה לכל השנה שבאה עלינו לטובה. כדאי לצקת תוכן בעל משמעות לחג הזה, שלפעמים הולך לאנשים לאיבוד בתוך כל מיני "מחויבויות משפחתיות" למיניהן, שאנחנו לא ממש מחוברים אליהן, אבל נענים להן פשוט כי "לא נעים"… אבל תחשבו רגע איך נראית שנה שמתחילה ב"לא נעים"?…

מצד שני הבעיה עם ראש השנה ויום הכיפורים היא שרבים מאיתנו לא מתחברים גם למה שקורה בבית הכנסת. אנשים רבים מרגישים שמחזור התפילות לחגים הינו גם עב כרס יתר על המידה, וגם מלא במילים שאינן משקפות את מה שיש לנו לומר באמת. אז מה עושים?

התלמוד משבח את הנביאים על כך שהיו טיפוסים אותנטיים, ולא שבחו את הקב"ה בתארים שלא הרגישו מתוך החוויה האותנטית שלהם כי הם מוצדקים, גם אם נאלצו לשנות לשם כך את המסורת העתיקה מימי משה: "כיצד עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו" (בבלי, יומא סט/ב).

זו היתה דרכם של הנביאים, להיות אותנטיים ולהאמין שההויה מושתתת על אמת ולא על חנופה. אמנם החכמים החזירו את הנוסח על כנו ולא הלכו בדרכם של הנביאים, אבל זה בדיוק העניין – האם אנחנו מחפשים כיום ללכת בדרך הנביאים או בדרך החכמים הדואגים למיסוד המסורת?

מורי ורבי, רבי זלמן שחטר-שלומי, כתב לפני שנים ספר חשוב ושמו "שינוי פרדיגמות" או באנגלית "Paradigm Shift". רבי זלמן, מייסד היהדות המתחדשת, טוען כי הפרדיגמה הרוחנית שבתוכה פועל האדם המודרני והפוסט-מודרני שונה מאד מהפרדיגמה הרוחנית בה נכתבו רוב הטקסטים של היהדות, ולכן מה שקורה הוא שמי שממשיך להתפלל לפי הנוסח הרגיל, עלול לעשות מין שקר בנפשו, עלול ליפול במעיין חנופה כלפי שמיים, במעיין התחנחנות שאיננה אותנטית, וכידוע בגמרא "כת חנפים איננה מקבלת פני שכינה" (בבלי, סוטה מב\א).

תמונת העולם שמצויירת במסורת הרגילה לקראת ראש השנה ויום הכיפורים היא של עמידה מלאת יראה אל מול מלך גדול ונורא, החורץ גורלות בדין נוקב, מלך שיש להתחנן לפניו ולבקש על נפשנו כדי שיחון אותנו ברוב חסדו ויברכנו בשנה טובה למרות מעשינו הרעים. אני לפחות ממש לא מתחבר לתמונת העולם הזו, ואני בטוח שכך גם רבים אחרים.

לכן במהלך יותר מעשר השנים האחרונות, מאז שהעזתי לעזוב את מחוזות האורתודוקסיה, אני בוחן יחד עם חברים ותלמידים כיצד בכל זאת ניתן לצקת תוכן אמיתי, אותנטי ועמוק, לחגים בכלל ולחגי תשרי בפרט, כי אני לפחות יודע שאינני מעוניין לזרוק את התינוק יחד עם האמבטיה. שוב ושוב אני מוצא את עצמי נרגש לקראת החגים ומרגיש שיש בהם אנרגיה בעלת משמעות, אך כאמור – מה שקורה בבית הכנסת ממש לא מדבר אלי.

ולכן מה שעשינו זה ככה:

• לקחנו חלק קטן מן הטקסטים של הסידור, ובנינו תפילה שמבטאת את מה שאנחנו מרגישים באמת – תחושה של שגב, של געגוע עמוק לשיבת הנפש לשורשה, לקשר אמיתי עם העולם, קשר אמיתי בין אדם לאדם, כמיהה לטהרת הלב, להתעלות והתרוממות הרוח… ושבח והודיה על כל הטוב שבחיים.
• עיבדנו את רוב התפילות הללו לשירה מקודשת. ברוך השם יש ניגונים! חלקם עתיקים וחלקם חדשים, חלקם הלחננו וחלקם אספנו, והעיקר שנוצרה לה שירת קודש בעלת עוצמה, לפעמים אקסטטית ולפעמים עדינה, שירה שאנשים "כמונו" מתחברים אליה בדבקות ובהתעלות. לראות את הפנים של אנשים לאחר סשן של שירת-תפילה שכזו זה תענוג גדול באמת. יש איזה רוך ועדינות, ואיזו הילה של זוהר ונחת רוח ואינטימיות שניכרת מפניהם של האנשים.
• לקחנו את השופר – מנהג קדום ביותר – ואנחנו תוקעים בו כביטוי בלתי מילולי לאיזו זעקה ראשונית "מן המיצר אל המרחב" – כפי שמובאים הדברים במחשבה החסידית. לפעמים כל הקהילה מצטרפת בזעקה רבה אל התקיעה האחרונה "כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים" (רבי נחמן מברסלב).
• לקחנו גם מנהגים נוספים של החג ועיבדנו אותם לסוג של סדנאות, כמו למשל את "התרת הנדרים" שנהוג לעשות בערב ראש השנה וב"כל נדרי". יש בזה משהו כל כך עמוק ונכון, לשחרר מאיתנו נעילות אנרגטיות שתוקעות אותנו, כל מיני מנהגים והרגלים, ולפעמים דפוסים חברתיים או דפוסים פנימיים שלא מאפשרים לנו לברוא את עצמנו מחדש. זה מרתק לבחון מה הם "הנדרים הבלתי מודעים" שנדרתי ולהשתחרר מהם כדי להתחיל משהו חדש וטרי.
• יצרנו גם טקס חזק מאד שנקרא "סדר בית הדין": זהו טקס חזק ומשמעותי, שיש מי שחוזרים ומגיעים אלינו רק כדי לחוות זאת שוב, כל שנה. לא מדובר פה באיזה בית דין של מעלה שצריך להתחנן לפניו. היקום נדיב ומלא חסד הוא. אבל למרות זאת – אני רוצה לבדוק את עצמי בתחילת השנה "למה לי בכלל שנה חדשה"? יצרנו מהלך סדנאי שמאפשר לכל אחד לבחון את עצמו אל מול שלושה חברים "דיינים", ולראות לשם מה אני חי? מה המטרה העמוקה של חיי, חוץ מאשר להתגלגל ולסחוב ולשרוד משנה לשנה? זהו תהליך נפלא. כששלושה חברים מקשיבים לך קשב רב (מצרך נדיר כשלעצמו כיום) ומרגישים שמה שאתה מביא זה משהו אמיתי, שממש כדאי לעולם כולו שתחיה לשם כך – הם פוסקים ומכריזים בנוסח חגיגי על כך שאתה ראוי לשנה חדשה וחיים מלאי טוב, ומתפללים עבורך. אבל אם הם מרגישים שאתה קצת מזייף, שאתה מחפף, מורח, שאתה לא יודע מה אתה עושה פה… שאתה לא ממש חי בעצם – הם ישלחו אותך חזרה אל עצמך, להתבונן שוב, ולבוא עם אמת עמוקה יותר.
• את "קריאת התורה" כמו את כל הטקסים כולם אנחנו פותחים לכל אדם – נשים וגברים כאחד. איננו חיים עוד בעולם בו נשים צריכות להביט מעבר למחיצה על מה שהגברים עושים. ובקריאת התורה אנחנו מחפשים תמיד מה הקטע שאנחנו קוראים עכשיו אומר לכל אחד מאיתנו. כשלומדים לקרוא את התנ"ך בקריאה סימבולית, פסיכולוגית וארכיטיפית מגלים שקטעים מסויימים בו מספרים את הסיפור שלי עכשיו. וזו הזדמנות נפלאה לעבודה פנימית שאותה אנחנו עושים דרך כלים כמו "ביבליו-דרמה" עם מי שמעוניין בכך.

זוהי כמובן רק דוגמית. אינני יכול להאריך ביחס לכל מנהגי החגים שאספנו וכיצד עיבדנו אותם כדי שיהוו מסגרת לחגיגה עמוקה של החגים, אבל אתם קולטים את הכיוון. וכמובן – הדברים תמיד בהתהוות – יצירתיות היא דבר הכרחי. השילוב של מסורת וחידוש מייצר אינטימיות אותנטית, שמהווה אלטרנטיבה גם לבית הכנסת וגם לסעודות של המחויבויות המשפחתיות.

—-

• אנחנו תמיד מזמינים כל אדם לחגוג איתנו, ולהיחשף לדרך חדשה לחגוג את החגים ומשמעותם. השנה נערוך את החגים בבית אורן, גם בטבע – שהוא מקום קדוש בפני עצמו – וגם באולמות ששכרנו לשם כך ממלון בית אורן. פרטים נוספים תמצאו באתר שלנו: www.kabalove.org

"למה אני פה?"

אוהד אזרחי     הכנה לראש השנה

אנשים מתגלגלים מיום ליום, "חיים", שורדים. סוחבים את עצמם מיום ליום, בזמנם הפנוי הם דואגים להעסיק את עצמם בפעילויות שונות שעוזרות להם להקל לרגע את מעמסת היום, רק כדי להמשיך ולסחוב עוד הלאה. הדחף לשרוד הוא דחף חזק מאד, פרימיטיבי מאד, יש בו עוצמה אדירה, אבל יחד עם זה יש בו גם גורם מטשטש. מבלי לדעת לאן אנו הולכים ולשם מה אנחנו נמצאים כאן על פני האדמה אנחנו פשוט עושים הכל כדי להמשיך ולהתקיים. אבל האם אנו שואלים את עצמנו לפעמים לשם מה כל זה?

לוח השנה היהודי הציב חג אחד בשנה שבו כל אחד נקרא לעמוד לפני האמת ולשאול את עצמו ברצינות הכי עמוקה – לשם מה אני פה?

לחג הזה קוראים ראש השנה.

נכון. כמו כל החגים גם ראש השנה איבד כבר במקומותינו את הניחוח העמוק שלו, וכל מה שמעסיק אותנו זה "איפה אתם בחגים"? אבל באמת יש משהו עמוק ונפלא ונורא בראש השנה. לכן קוראים לכל סדרת הימים שלפניו ולאחריו "ימים נוראים".

ראש השנה נחשב כ"יום הדין" שבו נחתכים גורלותיהם של אנשים לחיים או למוות, כדברי הפיוט: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי שלא בקיצו, מי במים ומי באש, מי במחלה ומי במגפה, מי בדבר ומי בחרב, וכולי". רבים מאיתנו מכירים, אני מניח, אנשים קרובים שבדיעבד מסתבר שבראש השנה הקודם לא נגזר דינם לחיים של שנה שלימה. הם נקטפו "בקיצם או שלא בקיצם" במהלך השנה האחרונה. לפחות איש אחד שהיה יקר לי מאד עזב את גופו השנה.

מהו אותו "דין" שבו "העולם נידון" בראש השנה? אנחנו, חובבי הרוחניקיות המצויה, איננו אוהבים "דין". שיפוטיות בכללותה נחשבת בחוגי הניו אייג'ים כדבר שלילי ונחות, ולכן כל העניין הזה של "הדין של ראש השנה" נתפס כמשהו חשוך וימי ביניימי, גישה שאיננה עולה בקנה אחד עם המודעות הרוחנית הטהורה, וכולי.

אבל לדעתי לא כך הדבר, ולכן נחלצתי לכתוב את המאמר הזה. לדעתי ראש השנה והדין שבו מזמנים לנו הזדמנות פז אמיתית ונפלאה לחידוד התודעה ולבהירות ההויה.

כדי להבין זאת, בואו נדמיין לרגע את כוח החיים הזורם בנו כאנרגיה. לאנרגיה הזו יש גבול. היא מדודה. כאילו יש בנו איזו בטרייה טעונה, שיש בכוחה להחזיק אותנו בחיים רק בהתאם לכמות האנרגיה המצויה בה. פעם בשנה אנחנו באים להטעין את הבטרייה הזו. אנחנו באים לבקש עוד אנרגיה שתאפשר לנו להמשיך ולחיות עוד שנה. אבל – וכאן טמון המפתח – כדי לקבל את האנרגיה הזו עלינו להסביר למה כדאי לתת לנו אותה. זה כאילו אנחנו באים לבקש תקציב. יש וועדה, ולוועדה הזו יש המון כסף לתת, אבל היא רוצה לתת אותו למטרות ראויות, ולכן היא שואלת כל אדם שבא בפניה – למה לך עוד תקציב? מה תעשה איתו? ספר לנו למה נכון יהיה להעניק לך עוד שפע?

למה לך עוד שנה? זו בעצם השאלה הגדולה של ראש השנה. בשביל מה אתה חי? לשם מה אתה חי? מה נמצא בראש סדר העדיפויות שלך? זו המשמעות העמוקה של "המלכת המלך" בראש השנה. יום זה נחשב בקבלה כיום בו מכתירים את הקב"ה למלך. אבל השאלה היא האם באמת זה כך? האם באמת המלך שלי זה האלהים, או שיש לי מלך אחר, שלפני אני כופף את קומתי באמת? האם החיים שלך מוקדשים למשהו שהוא בעל משמעות, משהו שניתן לראות בו צורה של עבודת אלהים – או שהם מוקדשים לאליל אחר – אליל הממון למשל? או אליל הכבוד, או אליל הפחד (שהוא אחד מהאלילים הגדולים מכולם).

ראש השנה מאפשר לנו לעמוד פעם בשנה בפני השאלות הגדולות הללו ולהאלץ לתת עליהן תשובה כנה, מבלי למרוח. כשאני עורך סדנא בראש השנה אחד התהליכים המרכזיים בה זה "סדר בית הדין" שבו עליך לשכנע שלושה אנשים – שהם שלושה דיינים – שיפסקו לך חיים לשנה הבאה. והדיינים הללו לא אמורים לעשות לך הנחות. הם אמורים להיות כנים וישרים ולאלץ אותך לא לשקר ולא למרוח ולא לבלף. עליך לתת תשובות שהם ירגישו שבאות מנקודה של אמת פנימית עמוקה. רק אז הם יפסקו לך חיים טובים ומאושרים ואף יתפללו עבורך ויברכו אותך בלב שלם.

זהו הצד הזכרי של ראש השנה. האלמנט הזכרי במציאות מחפש מטרה, וכשאין לו מטרה לחיות למענה הוא סובל קשות. אבל הצד הנקבי של ראש השנה מאופיין באלמנט החגיגה שבו. אחרי הכל – ראש השנה איננו יום של אבל חלילה – זהו יום חג, יום שמחה. ולכן אמר נחמיה לעם בראש השנה: "….לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם" (ספר נחמיה פרק ח, פסוק י').

הצד הנקבי של החג הזה הוא צד שחוגג את המלאות של החיים בעולם הזה. העקרון הזכרי מחפש להצדיק את קיומנו כאן, אבל העקרון הנקבי איננו עסוק בזה כלל – הוא בן (בת) בית פה, בעולם הזה, והוא רוצה לחגוג את כל מה שקיים פה. וגם זה חלק מהתרגול של החג הזה – לדעת ליהנות.

זה נראה פשוט, אבל כשנכנסים לזה בעומק מגלים שאנחנו בדרך כלל לא ממש מרשים לעצמנו להתענג, ליהנות באמת – כמו ילדים. ולכן בראש השנה יש את שני האלמנטים הללו יחד – כמו שני אוהבים: את העבודה הזכרית שכרוכה בלזכור בשביל מה באתי לכאן בכלל, ואת העבודה הנקבית שכרוכה בלדעת ממש ממש להתענג מתוך ידיעה ש"חדוות יהוה היא מעוזכם".

——————-

פורסם באתר NRG

עם העבריינים

על תפילת "כל נדרי" ומפתח הכפרה

אוהד אזרחי 2010

אחת הבעיות הגדולות של אנשים דתיים, היא שיש להם פעמים רבות אישיות כפולה. יש אחת שכביכול שייכת לעולם של בית הכנסת או הכנסיה, ואחת קצת אחרת, פחות "יפה", שאיתה הם פועלים בעולם, בעסקים, בחינוך ילדיהם, אולי גם במיטה, אבל אותה הם לא מביאים לבית התפילה.

תופעה זו נפוצה בשינוי אדרת גם בקרב אנשי העידן החדש: האווירה הכללית בכינוסים ניו-איג'יים רבים עושה כאילו סלקציה בכניסה, ואומרת לצד המניאק של האישיות שלאחד כמוהו אין רשות כניסה לפה. אז הוא באמת לא נכנס. רק הצד המלאכי יותר של הנפש נכנס אל הכינוס הרוחניקי, שיש בו בודאי אנשים עם חיוך נינוח, לבושים בבגדים לבנים ורחבים, חיבוקים, קטורת, נרות וקריסטלים כשמוזיקה רגועה מנגנת ברקע. הצד השטני של האישיות יושב בחוץ על הברזלים, מפצח גרעינים וממתין לבעליו שיצא כבר החוצה ויחזור הביתה, למקום בו נותנים גם לו להתבטא.

את האוירה הזו, שיש בה מן הצביעות הצטדקנית, לא אהבו כמובן גדולי החסידות. הם רצו את כל נפש האדם. מי צריך לפגוש רק את הבחור החייכן והחביב שבתוכך? הוא משעמם וצבוע. הבא לי את כולך! רק אז יכול להתחיל הלימוד הרוחני האמיתי.

את התובנה שעבודה רוחנית אמיתית מתרחשת רק כשכל חלקי האישיות מגיעים לזירה, גם הפחות נחמדים, לומד רבי צדוק הכהן מלובלין מכלל חברתי אותו ניסחו חז"ל בתלמוד. במסכת כריתות בתלמוד הבבלי (דף ו/ב) ואמרו חכמים: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית". חז"ל טענו שתענית ציבור, כמו יום כיפור למשל, איננה פועלת את פעולתה הרצויה אם רק החבר'ה הטובים מתענים ומתפללים. חייבים לכלול בתענית גם את הפושעים. הם עצמם לומדים זאת ממקור מאד מעניין: "שהרי חֶלְבְּנָה רֵיחָה רע וּמְנַאָה הכתוּב עם סַמְמַנֵי הקטורת". הקטורת שהקטירו הכהנים בבית המקדש היתה עשויה מתערובת מאד מיוחדת של אחד עשר עשבים (="סממנים"). עשרה מביניהם עשבים בעלי ריח מתוק וטוב, אך החלבנה היא צמח שריחו רע. למרות זאת ואף על פי כן הקטורת כשרה לבית המקדש רק אם מעורבת בה גם החלבנה. ללא חלבנה זו אולי קטורת נחמדה, קטורת מתקתקה שאפשר למכור בחנויות העידן החדש, אבל לא כזו שניתן לעבוד איתה בקודש, כי כדי לעשות את העבודה המקודשת צריך לכלול גם את הצדדים הפחות יפים של המציאות ושל הנפש. כדי לחולל התמרה צריך לכלול גם את צדדי הצל של האישיות ושל החברה.

וכך כתב על הסוגיה רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו "צדקת הצדיק" (אות רנ"ח):

"כמו שבכלל האומה יש גם פושעי ישראל, וכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית כמו שלמדו ז"ל מעניין החלבנה, כך באדם עצמו יש גם כן חלק רע מ"שאור שבעיסה" המכונה "פושעי ישראל" וצריך להיות בקשר אחד עמו"

הנה לנו פסיכולוגיה רוחנית הוליסטית משובחת מבית מדרשו של אחד מגדולי ההוגים החסידיים, שחי לו בבית קטן בלובלין בסוף המאה הי"ט. בעיני רבי צדוק המערכת החברתית והמערכת הפנים-נפשית משקפות זו את זו, כמו מערכות פרקטאליות. כשם שבכל ציבור יש תמיד גם פושעים, או לפחות "חלקים פחות נאורים" כך גם בנפש האדם פנימה יש חלקים "פושעים", אותם הוא מכנה באחד מכינוייו התלמודיים של היצר הרע "שאור שבעיסה", כלומר החלק המתפיח את עיסת הנפש, או בעברית רוחנית מודרנית – האגו. בשפה של הפסיכולוגיה היונגיאנית נהוג לכנות את החלק הזה שבנפש "הצל", כלומר החלק האפל, הבלתי מואר בעליל של האישיות, אותו חלק שהיינו רוצים שלעולם לא יצא לאור, שתמיד ישאר בצללים ואף אחד לא ידע שאנחנו בעצם כאלו מגעילים גם. אבל רבי צדוק קובע שאל לו לאדם להתעלם מחלקי הצל שבנפשו. להיפך "צריך להיות בקשר אחד עמו". ולכן הריטואל האמיתי חייב לבטא את ההכללה ההכרחית של חלקי הצל שבנפש כדי שיוכל להשפיע. אך לא רק הקטורת בבית המקדש מורכבת כך שהיא כוללת גם את החלקים המסריחים שבנו, גם יום כיפור בנוי בצורה דומה.

התפילה הפותחת ברוב הדר את יום הכיפורים היא תפילת "כל נדרי" (שלעצם תוכנה אתייחס במאמר נפרד), אך השורות הראשונות של תפילת "כל נדרי" אומרות את הדברים הבאים:

"על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העברינים"

אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ולא רק העברינים של החברה, שביום כיפור אנו אמורים לקבלם אל תוככי הקהל, אלא גם עם העבריינים הפנימיים שבנפש: עם השקרן הקטן שבי והנצלן הקטן שבי, עם הזונה המגעילה שבי ועם הביצ'ית החמוצה שבי – כל אחד מאיתנו אמור להתיר לעצמו להביא אל העבודה הרוחנית של יום הכיפורים גם את צד הצל שבנפשו. בלי זה אי אפשר לפתוח בכלל את יום הכיפורים, כי כדברי רבי צדוק "צריך להיות בקשר אחד" עם צד הצל שבנפש. אי אפשר ולא נכון להתעלם ממנו, כי כשמתעלמים ממנו ולא נותנים לו להיכנס הוא מחכה על הברזלים, מפצח גרעינים, וכשאתה יוצא ורוצה לחזור הביתה הוא זה שלוקח את ההגה לידיים.

שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השלום מלאכי עליון

אוהד אזרחי

מאמר מפורט על יום השבת, בכמה ענינים פנימיים. (נכתב די מזמן. אין לי מושג באיזו שנה….)

לכל מקום שאליו הולך האדם מלווים אותו, לפי דעת חז"ל, שני מלאכים. מלאך אחד טוב ומלאך אחד רע. המלאכים הללו מלווים אותנו ממש לכל מקום – כך לפחות משתמע מן הדיון התלמודי, המתחבט בשאלה כיצד יש לבקש בנימוס מן המלאכים להמתין לנו לרגע מחוץ לחדר בית הכסא…

הנכנס לבית הכסא אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם.

אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלמא שבקי ליה ואזלי, אלא לימא (= לא יאמר אדם כך, שמא יעזבוהו וילכו, אלא יאמר:) שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם[1]

אולם כידוע עניין מיוחד יש לאותם מלאכים דווקא בשולחן השבת: על פי דברי התלמוד – כאשר חוזר האדם לביתו מבית הכנסת בערב שבת בוחנים המלאכים כיצד הכין עצמו אותו אדם לקראת שבת. אם נמצא שההכנות היו ראויות – שניהם מברכים אותו, ואם נמצא שההכנות היו כושלות שניהם מקללים אותו. זאת למרות שאחד מהם מוגדר כ"מלאך רע" והשני מוגדר כ"מלאך טוב". יכולנו לכאורה לצפות שמחלוקת נצחית ועמוקה תשרור בין השנים, אך מסתבר שבנקודה זו שוררת ביניהם הסכמה מסוימת, לפחות בדיעבד:

תניא רבי יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט/ב).

דברי חז"ל באגדתא התלמודית מהווים שער לתובנות רוחניות עמוקות, אלא שעל פי רוב שער זה נמצא נעול והדברים נשארים סתומים וחתומים. לכן, בכל תהליך של לימוד דברי אגדה יש למצוא את המפתח המתאים, שבעזרתו ניתן יהיה לפתוח את הדברים כך שתתגלה משמעותם האקזיסטנציאלית.

במאמר זה אבקש להציג את אחד מן המפתחות האפשריים להבנת הדברים שצוטטו לעיל. כמו בכל תהליך של לימוד תורה – ישנם בודאי מפתחות הרבה, ומה שעובד טוב לאדם מסוים או לדור מסוים עלול שלא לעבוד היטב לאדם אחר או לדור אחר. לכן הדברים שיובאו להלן אינם מתיימרים להציג את "ההבנה הנכונה" בהא הידיעה, אלא דרך מסוימת, שאותה מצאתי כמעניינת ומפרה. דרך שעובדת עבורי ושאותה אני שמח לחלוק עם אחרים בהבנת משמעותה הפנימית של השבת.

איך בוראים מלאך

את המפתח שהתאים עבורי למנעולו של שער זה מצאתי בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין, ובהסבריו על מהותם של המלאכים. במקומות רבים בכתביו מדגיש רבי צדוק כי מה שנקרא "מלאכים" בלשון חז"ל הנו בעצם מה שבלשון יותר מושגית ופחות מיתית ניתן לכנות כ"כוחות רוחניים":

אבל אמיתות הדברים כי המלאך הוא כח כל דבר. שכח המכה הוא המלאך הממונה על ההכאה, וכח המציל הוא המלאך הממונה על ההצלה. כל כח רוחני אשר הוא נברא בעת בריאת העולם להיות אותו כח משמש בעולם הוא הנקרא מלאך, רוצה לומר: כח שלוח מהשם[2]

הכוחות הרוחניים הפועלים בעולם הם המלאכים. יש מלאכים שממונים על הצלה, כפי שמסביר רבי צדוק, ויש מלאכים הממונים על הכאה, וכן לכל פעילות אחרת המתרחשת בעולם – רפואה או סופת שלגים, גידול צנוניות או רביית לוויתנים – לכל פעולה דרושה אנרגיה רוחנית, וכל אנרגיה כזו היא בעצם סוג של מלאך. כי אכן המלאכים בלשון חז"ל קרובים מאד למה שבלשון ימיינו היינו קוראים "אנרגיות". יש אנרגיות חיוביות ויש אנרגיות שליליות, כשם שבלשון התלמוד יש מלאכים טובים ומלאכים רעים.

אולם גם לכל אדם ואדם יש כאמור "מלאך טוב" ו "מלאך רע" פרטיים משלו. במספר מקומות מסביר רבי צדוק כי מלאכים אלו מייצגים את כוחות הנפש המוכרים לנו יותר כיצרים – יצר טוב ויצר רע:

יצר רע ויצר טוב שבאדם נקראים … מלאך טוב ומלאך רע. וכן בפרק ב' ד(מסכת) חגיגה[3] "שני מלאכין שעמו".[4]

אולם קיימים גם מלאכים מסוג נוסף שמלווים את האדם, ואלו הם המלאכים הנבראים על ידי פעולותיו של האדם. בכל פעולה ופעולה, בכל דיבור ודיבור – משחרר האדם סוגים שונים של אנרגיות רוחניות אל העולם. מעשים טובים ודיבורים מאירים משחררים אנרגיות חיוביות, או בלשון חז"ל – "בוראים מלאך טוב" – ומעשים שליליים כמו גם דיבורים חשוכים משחררים אנרגיות שליליות, או בלשון חז"ל – בוראים "מלאכך רע". הכוחות הרוחניים הללו, שאותם אנו יוצרים ובוראים במהלך חיינו, מקיפים אותנו ומלווים אותנו כל הזמן. ההילה הרוחנית שבתוכה הולך האדם בעולם מכילה את מכלול הכוחות הרוחניים שאותם יצר על ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו. ה"מלאכים" הללו שאותם אנו בוראים משפיעים, לפי תורתו של רבי צדוק, על מהלך חיינו ואף על מהלכי מחשבותינו. באופן זה מסביר רבי צדוק את המושג של "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" – המצוות שאדם עושה בוראות כוחות רוחניים שמקיפים אותו תדיר ומשפיעים על הלכי מחשבתו מכאן ואילך באופן חיובי, מה שמביא את האדם לחיות באווירה חיובית יותר ולהימשך לעשייתם של עוד ועוד מעשים מאותו הסוג:

המצות ומעשים טובים של האדם, ואין צריך לומר דברי תורה, מביאים בלבו הרהורים טובים, וההיפוך מעבירות[5], כמו שאמרו ז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה כו'. ופירוש גרירה זו: כי מכל מצוה נברא מלאך, פירוש כח רוחני … ועל ידי זה המלאך טוב שהוא שלו, שנולד מפעולתו והוא שוכן אצלו ומקורב לו, הרי המלאך הוא רוחני כמו מחשבת האדם, ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצות אחרות[6]

הקונפליקט

במשך כל ימות השבוע אנו מייצרים מספר אין סופי של "מלאכים" שכאלו, חלקם חיוביים וחלקם שליליים, אך כולם נולדו מפעילותינו בעולם. כולם מתלווים אלינו ומתערבים בהלכי מחשבותינו והסך הכל הכללי שלהם יוצר את האוירה הרוחנית שבתוכה אנו חיים ומתפקדים.

אל יום השבת אנו מגיעים עמוסים במטען שאותו יצרנו ואספנו סביבנו במשך כל השבוע החולף. מטען האנרגיות, או המלאכים, שבו אנו מוקפים משקף לרוב קונפליקטים פנימיים שלנו עם עצמנו – חלקו מקוטב לצד החיובי ומשקף את כל אותם דברים שטובים לנו וטוב לנו אתם, וחלקו מקוטב שלילית ומשקף את הצדדים החשוכים יותר של אישיותנו, את צד הצל שבנו, או מה שנקרא בלשון המקורות את "היצר הרע" שלנו.

וכאן מזומנת מכשלה לקורא בן זמננו – אל לנו לחשוב על מושגי היצר הרע והיצר הטוב כמשהו ששיך לתחום הדתי בלבד. אם נעשה כך נפספס את מירב האפשרויות האקזיסטנציאליות הטמונות בלימוד המקורות היהודיים. לקורא וללומד בן זמננו יש הכרח לתרגם את השפה הדתית של המקורות לשפה פסיכולוגית ובכך לחשוף את הרבדים בהם מדבר הטקסט העתיק ישירות אל תהפוכות ותהליכי הנפש של היחיד. את מה שמכונה בשפה הדתית "היצר הרע" ניתן להבין כאותו כח דיסטרוקטיבי הקיים באדם, הדוחף אותו לקראת מחשבות ומעשים שאינם עולים בקנה אחד עם הכיוון הבונה ומשמר החיים שמייצג "היצר הטוב". היצר הרע מבטא גם רבים מן האספקטים באישיותנו שאותם דחקנו לקרן זוית ושעמם קשה לנו יותר להתמודד בגלוי, אותם אספקטים מודחקים שלעתים מנוגדים לאופן שבו למדנו לתפקד כבני תרבות. אולם תחת הכותרת הכללית של "היצר הרע" קיימים כחות אדירים וחשובים. חז"ל, חכמי החסידות והקבלה הכירו בחשיבותם של כחות אלו כחלק מן המשחק הגדול של התפתחות העולם והתפתחות האישיות[7]. כי המשחק בין שני הכוחות הללו איננו משחק פשוט ולעתים הבניה האמיתית נעשית דווקא על ידי שיתוף של כוחות הרסניים בתהליך הבניה וההתפתחות. יש שהנפש עושה, במודע ושלא במודע, שימוש בכחות דיסטרוקטיביים כדי לצאת כנגד הרגלים ומבנים ישנים של התנהגות, אותם היא מבקשת להחריב לקראת פיתוחם של מבנים חדשים. אלו תהליכים שנתפסים הן על ידי החברה והן על ידי האדם עצמו כמסוכנים, ולעתים רק בסיומם ניתן לאשר רטרואקטיבית כי אכן הם היו נחוצים.

ובכל אופן – חייו הרגילים של האדם מלאים במאבקים פנימיים בין הכחות הבונים לכחות ההרסניים שבתוכו. במשך כל ימי השבוע אנו מייצרים כמויות של מלאכים המקוטבים זה לזה. חלקם בעלי תדר חיובי וחלקם בעלי תדר שלילי, ובינם לבין עצמם יש מתח מתמיד המלווה אותנו בכל דרכינו. אדם שחי חיים של עבודה דתית יהודית מצויה, שם לעצמו מטרה ברורה להישמע יותר ויותר ל"יצר הטוב" ושלא להישמע ל"יצר הרע". הוא מנסה להעצים את הנשמה ולתת לה שלטון על חיי הבשר והגוף. אולם בכך הוא נופל קרבן לדואליות המתמדת של הקיום. חייו נתונים במאבק ומוקדשים באופן עקבי להשגת מטרות רוחניות מסוימות.

רבי אייזיק חבר, מקובל מן האסכולה שהתפתחה בבית מדרשו של הגאון מוילנא, מתאר בספרו "פתחי שערים" את המאבק המתמיד המתרחש ברובדי המחשבה הדיבור והמעשה שבנפש האדם, כקונפליקט מתמיד שבין תרי"ג[8] מלאכי היצר הטוב ותרי"ג מלאכי היצר הרע:

כמו שיש צלם בסטרא דקדושה, כולל קומה שלמה … כך יש צלם דסטרא אחרא, והוא גם כן קומה שלימה … והם תרי"ג מלאכים בסטרא דקדושה, ונכללים כולם תחת יצר הטוב שלו, ותרי"ג מלאכים רעים ונכללים ביצר הרע, מסוד צלם דסטרא אחרא. והם מה שנאמר שבכל מצוה נברא ממנו מלאך אחד, והוא תיקון ניצוץ אחד מצלם דקדושה, וכן לעומתו להיפוך על ידי עבירה וביטול מצוות עשה.

והוא המלחמה שבאדם כל ימי חייו בג' חלקי העבודה – במעשה ובדבור ובמחשבה[9].

אולם השבת באה בסופו של השבוע ומסמנת כיוון אחר של חיים רוחניים. השבת מסמלת חיי רוח שאינם מנדים את חיי הבשר. שמחת השבת כידוע חייבת להיות מבוטאת דווקא בסעודות חגיגיות – "בשר ודגים וכל מטעמים" – כלשונה של אחת מזמירות השבת. הזמן המועדף בהלכה וכן בקבלה לקיום יחסי מין הוא דווקא יום השבת – "עונת תלמידי חכמים בשבת"[10].

רש"י בפרושו למסכת ביצה[11] מפרש את מושג "הנשמה היתירה" שאותה לדברי חז"ל מקבל האדם ביום השבת כמצב של יכולת גדולה יותר להתענג בתענוגים גופניים ולהגיע לפתיחת הלב, וכלשונו:

נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.

בחצרות החסידים שבקרבם למדתי היו מדגישים בדברי רש"י הללו את המילים "ואין נפשו קצה עליו". כאילו בנוהג שבעולם אם אדם אוכל ושותה ומענג את גופו נפשו אכן קצה עליו, כי חיי הגוף וחיי התענוגות מנוגדים לחיי הרוח, והחלק הרוחני שבאדם קץ בתענוגות הבשר. אולם בשבת נפתח הלב לחוות את התענוג הגופני מכיוון אחר. בשבת ניתנת לאדם נשמה יתירה, ובזכות אותה נשמה יתירה הוא אוכל ושותה ומקיים יחסי מין ומתענג ונח ושמח – ואין נפשו קצה עליו – כלומר החלק הרוחני שלו איננו נמצא עוד במצב של קונפליקט עם הגוף והנאותיו, אלא מוצא דרך להשלים עמו.

שבת מסמלת סוג אחר של רוחניות. זוהי רוחניות שאיננה מסומנת בסימן המאבק והקונפליקט בין הרוח והחומר, אלא רוחניות שמגלה את ההתעלות האלהית שמצויה דווקא בעומק החויה של התענוג הגשמי. שבת היא יום שבו יכול לשרור שלום בנפשו של האדם, והשלום הזה מסומל בשלום הנעשה בין המלאכים המלווים אותו – מלאכי היצר הטוב ומלאכי היצר הרע.

לדברי חז"ל, כשבאים המלאכים ורואים כי צרכי השבת הגשמיים מוכנים היטב – "שולחן ערוך, מיטה מוצעת" וכדומה – הם מברכים את האדם שגם בשבת הבאה יהיו פני הדברים כך, ובנקודה זו יש כאמור הסכמה ביניהם, כי בשבת קיימת הזדמנות לעשות שלום במרומינו. ההכנה מראש דרושה בפשטות לשם הקדשת התענוג עצמו כחלק המיוחד השייך ליום השבת. שהרי בכל תענוג קיימת גם הטרחה המקדימה אותו, ולכן את הטרחה אנו מתבקשים לבצע בימי החול ולהשאיר רק את התענוג המזוקק, את החויה כשלעצמה, ליום השבת.

אין בטוב למעלה מעונג

היכולת לחוות את התענוג הגשמי שמשהו שאיננו נוגד את ההתפתחות הרוחנית איננה דבר של מה בכך. ביהדות כמו בדתות מרובות אחרות ברחבי העולם נתפסה ההתפתחות הרוחנית כמנוגדת מבחינה פנימית לתענוגות הגוף. ציטטות מרובות לאין קץ ניתן להביא כדי להדגים זאת מכתבי ראשונים ואחרונים, אך אסתפק בדברי חז"ל עצמם במסכת אבות[12] האומרים:

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה:

פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל

וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה

וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן

וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה

וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל

אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לך

קל לנו לתפוס את חיי הרוח וחיי הבשר כמנוגדים זה לזה. אך כפי שראינו עד כה זוהי חשיבה של חולין. חשיבה של קודש, כזו הראויה ליום השבת, היא חשיבה המתעמקת אל תוככי התענוג החומרי ומגלה גם בו את האלהות. הנביא ישעיהו מבטיח למי שיפסיק לטרוח במלאכתו ביום השבת כי יזכה לחוות את העונג ברמה אחרת – "אז תתענג על יהוה..[13]."

בחסידות הדגישו את המילה "על" בה נוקט פסוק זה ואמרו כי כאן מדובר בתענוג שמקורו גבוה יותר משם הוי"ה, שהרי הוא ממוקם כביכול "על יהוה". שם הוי"ה מסמל יותר מכל את המערכת אמונית הרגילה, אותה תודעה דתית שבה הנפש קצה בתענוגות הגוף. אך מה שלמעלה משם הוי"ה מסמל רמה אחרת של תודעה, תודעה של שבת, תודעה הקשורה על פי הקבלה לספירת הכתר, שלמעלה משם הויה, תודעה שבה נמצא שורשו של התענוג.

על פי הקבלה החסידית מבית מדרשו של רבי שניאור זלמן מליאדי, התענוג מושרש בספירת הכתר, והכתר קשור לגיאומטריה של העיגול. לכַתר משהו פירושו להקיפו סביב סביב. ואכן התודעה שאיננה בנויה על הדיכוטומיה שבין חומר ורוח, שבין עליון ותחתון וכדומה, מסומלת בפילוסופיה הקבלית כקשורה לתודעת העיגולים.

קבלת האר"י טוענת כי העולמות כולם נבראו על ידי שני סוגים של השפעות רוחניות – האחת השפעת העיגולים והשניה היא השפעת היושר. את היושר מאפיינת הגישה הליניארית המודדת והשופטת. במצב של קו ישר וזקוף יש מקום למושגים של עליון ותחתון. לאורך הקו הישר יש מי שקרוב יותר אל מקור הקו ויש מי שרחוק ממנו יותר, אך בעיגול לעומת זאת אין חלוקות. כל הנקודות על פני העיגול נמצאות במרחק שווה מנקודת המרכז, ולכן מסמל העיגול תודעה של השתוות. תודעה שבה אין עליון ותחתון, תודעה שלא קיים בה מאבק ולא קיימת תחרות.[14]

שעשועים עצמיים

התודעה המאפיינת את ימי החול היא תודעה של התקדמות לקראת מטרות. זו תודעה ליניארית שבה ישנה מטרה וישנה דרך המכוונת להשגת אותה מטרה. כך פועל האדם בכל מעשיו במלאכות החולין. אולם ביום השבת נכנסת לתמונה תודעה אחרת. תודעה שלא פועלת להשגת מטרות. ברגע כניסת השבת לימדו חז"ל כי על האדם לראות עצמו כאילו "כל מלאכתו עשויה"[15]. במצב שכזה מפסיקה ההתקדמות לקראת, ומתחילה לפעום התודעה של להיות ב-.

ומכאן יוצאת לנו גם מחשבה מחודשת על טיב השביתה בשבת. אם מלאכה מוגדרת כעשיה ממוקדת מטרה, ומאופיינת על ידי ליניאריות, הרי ששביתה ממלאכה תתבצע לא רק על ידי אי-עשיה, אלא גם על ידי עשיה מסוג אחר. האם קיימת עשיה שאיננה ממוקדת-מטרה? בודאי שכן, אך זו איננה מלאכה, אלא פעולה משחקית. עשיה שאיננה מאופיינת בהתקדמות לקראת מטרה כלשהי ניתנת להגדרה כשעשוע. השעשוע הנו עשיה שאין לה כל מטרה שהינה חיצונית לעצם העשיה עצמה. שעשוע איננו ליניארי אלא מעגלי, הוא חוזר אל תוך עצמו, וגם המילה שעשוע בעברית מציינת זאת על ידי חזרה מעגלית על אותו הצליל פעמים: שע-שוע. אם יש מטרה לשעשוע הרי היא התענוג, אך התענוג שבשעשוע איננו דבר הנפרד מעצם השעשוע. במלאכה יכול להיות עונג שמגיע למבצעה בעת סיומה על ידי השגת התוצאה הרצויה, אולם במשחק ובשעשוע העונג הוא עצמי וקשור לעצם התהליך של המשחקיות. לכן גם כאשר "מפסידים במשחק" והמטרה כביכול לא הושגה, קיימת עדיין הנאת המשחק, כי התענוג נמצא בתהליך ולא רק בתוצאה. אינני רוצה להיכנס כאן לדיון בדבר איסורי שבת, אך ברור כי אם מאמצים את ההבחנה בין פעולה של חולין כפעולה ליניארית, לפעולה של קודש כפעולה מעגלית-שעשועית, הרי שיש לכך השלכה מיידית על השאלה אם מותר או אסור לעשות דברים מסוימים בשבת. הדגש יועבר במקרה שכזה יותר לקראת לאיכותו הפנימית של המעשה ופחות יושם על הגדרתו החיצונית. ציור, לשם דוגמא, יכול להיות מלאכה שיש לה מטרה ורווח בצידה, אך יכול הוא גם להיות שעשוע גרידא, ללא מטרה וללא תכלית זולת התענוג שבעשיה עצמה.

והנה בספר משלי יש פסוק מעניין ביותר, המתייחס למושג התענוג: "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים[16]".

התענוג איננו יפה דווקא לכסיל – אומר מחבר ספר משלי, כפי שאין ראוי לעבד למשול בשרים. העבד, שאיננו מורגל בחֵירות איננו יכול למשול כראוי מפני שהוא להוט מידי להחזיק את ההגה בידיים. העבד מתמכר לתחושת הכח שבשלטון, ולכן הממשלה איננה ראויה לו. וכך, אומר מחבר ספר משלי, גם לגבי התענוג. יכולנו לחשוב שהתענוג איננו ראוי לחכם, כשם שפרקי אבות משבחים את מי שחי "חיי צער" וטוענים שהוא זה שחי על פי "דרכה של תורה". אך ספר משלי טוען כי דווקא לחכם יפה התענוג, בעוד שאין הוא מתאים כלל לכסיל. הכסיל איננו יודע למצוא את האלהים בתוך התענוג ובשבילו התענוג נשאר בגדר חוויה שטחית גרידא. אך לחכם יש יכולת להתענג באופן מלא, שכן הוא מוצא את האין-סוף בתוך התענוג. החכם נשאר חופשי בתוך ההתענגות, כי עבורו זו דרך חיים של קדושה, ואין זה עוד דבר שיש לאסוף ולצבור[17]. התענוג איננו כובל או ממכר את החכם, כי הוא מפולש אל האין-סופיות, ולכן יכול הוא להיות תענוג שלם, תענוג שאין בו צער[18]. החכם הוא מי שיכול לגלות באופן עמוק בנפשו את האמת שבדברי ספר יצירה הקובע כי "אין בטובה למעלה מענג[19]".

בראשית היה השעשוע

במקומות מספר בספרות קבלה נחשב השעשוע העצמי של האלהים בתוך עצמו כתחילת ההתעוררות האלהית להאצלת ובריאת העולמות כולם, הרבה הרבה "לפני" שהתחילה בריאת העולם המתוארת בסיפור הבריאה. כאילו "בראשית היה השעשוע". השעשוע כתנועה מחזורית מעצמו אל עצמו של האלהים, כתנועה שאין לה תכלית מלבד עצמה, כתנועה שכולה עונג פשוט, היה, עלפי קבלת רבי ישראל סרוג, השורש העליון של "התורה הקדומה", או החכמה האלהית המתאחדת בעצמותו, שעלפיה נתהוו העולמות כולם:

כתיב: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת"[20], והוא דברי התורה הקדושה, שאומרת שהיא אומנותו של הקב"ה… ואמרה "ואהיה שעשועים יום יום", שנאצלה בו ע"י בחינת שעשוע, שנתגלה בבחינת שעשוע, ועל ידי זה נאצלה בו … והיינו, כי הנה תכונת השעשוע … הוא בבחינת התעוררות ותנועה שמתנועע בעצמו … (ו)התנועה אשר בשעשוע היא בבחינת צמצום מעצמו אל עצמו. והנה אותן הנענועים … הם בבחינת התנוצצות. שעל-ידי השעשוע נתגלה ונעשה התנוצצות אורות רבים. … והוא על דרך הכוכבים המבהיקים ומבריקים ברקיע, נראים כמתנועעים. והנה, ברוב השעשוע והברקת האור, היה מחבר הנקודות אחת אל אחת, ונעשו לאותיות, עד שיצאו על ידי זה האותיות של כל התורה כולה.[21]

האל מתעורר בתענוג עצמי, בשעשועים אוטו-ארוטיים, ומתוך כך מתחילה להיווצר התורה הקדומה כנצנוצי אותיות מתנוענעות, כטיפות זרע הנושאות מידע גנטי. האל מתענג ומשתעשע, ובודאי שגם החכם הדבק באל וההולך בדרכיו, או האדם בעל המעלה הרוחנית הראויה, יכול לדעת כיצד להשתעשע ולהתענג בחייו – שלא ככסיל אשר לו "לא נאוה תענוג".

"שעשועים יום יום"

עד כה אמרנו כי בשבת מוזמן האדם לגעת באותו מצב של הוויה מעגלית, שבה אין תחילה ואין סוף, שבה התהליך הוא העיקר כי אין לעשיה תוצאה מוגדרת או מטרה, ו"להתענג בתענוגים" – כדברי הפיוט. אולם יש להזכיר  שבדברי חז"ל נאמר כי תלמיד חכם נקרא שבת. החסידים אהבו להדגיש זאת ולראות בצדיק אדם שכל ימיו חי בבחינת שבת[22]. כלומר – האדם יכול באופן עקרוני להמשיך את אותה איכות של הוויה מעגלית מיום השבת אל ימות החול ולחיות בעולם החולין, בעולם המעשה, מתוך מצב תודעה שכזה שבו אין הוא "עושה" כלום, וכל שהוא כביכול עושה עומד בסופו של דבר, מבחינתו הפנימית, בסימן השעשוע.

אדם שכזה, הרואה מעבר לדפוסי החשיבה הליניארית, איננו רץ אחרי מטרות ואיננו חי בעולם רדוף השגיות. הוא יכול לעשות דברים רבים, להיות פעיל ואף ליזום מהלכים, אך התודעה הפנימית שלו איננה רדופה כי אם שקטה ומלאת שלום. בעולם שבו אנו רגילים לחיות, הקןנפליקט המתמיד, התחרות והרדיפה מהווים את המוטו של הקיום. אנו מכורים למאבק. מלחמה נטושה בינינו לבין הסביבה לא רק על כסף ומעמד חברתי כי אם גם על ניואנסים עדינים יותר כמו אותה מלחמה סמויה על אהבה, או על תשומת לב, או על הערכה, שאותה אנו מנהלים ללא הרף. את המלחמה הזו איננו מנהלים רק מחוצה לנו, כי היא מתנהלת בראש ובראשונה בתוך עצמנו. האדם נמצא במאבק מתמיד עם עצמו, בין רצונותיו האמיתיים לבין הדברים אותם הוא צריך לעשות, בין התשוקות והנימוסים, בין הרגשות המתערבלים לבין ההכרח לשמר את חיי השגרה, או בין "היצר הטוב" ו"היצר הרע" – בין שתי מערכות הכחות הרוחניים המקיפים אותנו תמיד.

שבת מהווה הזמנה לחיים אחרים. שבת, שכאמור איננה רק יום מסוים בשבוע, אלא כינוי למצב תודעה שאיש המעלה האמיתי נוגע בו תמיד, מבקשת מאתנו להגיע אליה ללא דברים ש"צריך" עוד לעשות, כש"כל מלאכתך עשויה" והכל מתוקן לסעודה. שבת מבקשת להשכין שלום קודם כל בתוכו של האדם. על ידי הזחת תשומת הלב מן הרדיפה והנרדפות האין-סופיות אל נקודת השקט, אל אי העשיה ואל ההתנהלות שמתוך עונג, מבקשת השבת להשכין שלום בין הכחות המנוגדים שבאדם פנימה, עד ש"מלאך רע יענה אמן" לברכת המלאך הטוב.

את כל המלאכים שייצרנו במהלך ימי הרדיפה של השבוע החולף אנו מזמינים אתנו אל הסעודה וקוראים להם, לפי המנהג המסורתי – "שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון". בליל שבת אנו מוזמנים להתבונן אחורנית אל ימי השבוע, להכיר בקונפליקטים שליוו אותנו במהלך אותם ימים, לראות כיצד הכוחות המנוגדים הללו, של כל ספקותינו וכל לבטינו, מלוים אותנו עד היום הזה, ולהשכין שלום ביניהם. השכנת השלום הפנימי נובעת מן היכולת לקבל את הצד האפל שבי, את צד הצל שלי, ולראות גם בו שותף מלא לחיים המלאים. קבלה עצמית זו אפשרית רק מתוך אימוצה של צורת הסתכלות אלטרנטיבית, הנובעת מתורת העיגולים ולא מן היושר. כי היושר נמצא תמיד במאבק ובמרוצה לקראת, ואילו בעיגול הכל נמצא בהשתוות גמורה.

ברצוני לסיים בקטע מאחד ממעשיותיו של רבי נחמן מברסלב. ב"מעשה מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו" מועמד בן המלך האמיתי במספר מבחנים כדי לדעת אם ראוי הוא אכן למלוך. אחד המבחנים הוא תיקון הגן. מסופר על גן מקסים, שעל ענפי העצים שבו גדלים פירות מזהב. לגן הזה אין שער ולמרות זאת אף אחד לא נכנס אליו. הסיבה לכך היא שכל מי שנכנס לגן הזה מרגיש מיד שרודפים אחריו, והוא מתחיל לברוח בבהלה. האדם בורח למרות שאף אחד לא רודף אחריו, ובמנוסתו הוא נופל ונחבל עד זוב דם.

בן המלך האמיתי מתבונן בגן ורואה כי בשוליו ניצבת תמונת תבליט של מלך קדום, אשר בימיו היה שלום. הוא לוקח את דמות המלך הזה, מציב אותה במרכז הגן ומיד מתברר כי בעקבות כך מי שנכנס עתה אל תוך הגן איננו חש עוד כנרדף:

והלך אל הגן (הינו זה הבן מלך האמת), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, הינו שהיה מצויר שם אדם. והסתכל וראה, שלמעלה, מעל האדם, יש דף, (שקורין טאבליצע), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך היה מלחמות, וכן אחריו היה מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום.

והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם; שכשנכנסין לגן ורודפין אותו אין צריכין לברח כלל, רק לעמד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה: שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם לכנס בשלום אל הגן הזה. (כל זה הבין זה הבן מלך האמת על ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל) והלך ונכנס אל הגן; ותכף כשהתחילו לרדפו הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום, בלי פגע כלל, כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה; והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום, ואזי צוה (זה הבן מלך האמת) לקח את האדם הנ"ל. ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו, ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל[23]

הגן תוקן. מלך השלום הובא למרכז הבמה והמציאות נתקנה. אחת מן המשמעויות הגלומות בסיפור זה קשורה לימי המעשה הנרדפים, וליום השבת, שהוא כמו מלך של שלום, אשר יש להביאו למרכז התודעה כדי שכל הגן כולו יתוקן[24]. שבת מזמינה אותנו להפסיק את הלוחמה הפנימית, גם זו שבין היצרים השונים שבנו, לדעת לקבל את הצל כחלק הכרחי מתמונת המציאות הכללית, להפסיק את המרדף ולחיות בשלום.

[2] שיחת מלאכי השרת פרק ראשון ד"ה אבל.

[3] הכוונה לסוגיה המופיעה במסכת חגיגה דף טז עמוד א', הדנה בשאלה של מי מעיד על מעשיו של האדם לאחר פטירתו מן העולם, כאשר אחת מן הדעות המובאות שם היא ששני מלאכי השרת המלוים את האדם תמיד, בכל דרכיו, הם אלו שמעידים בו: "אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. וחכמים אומרים נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר משכבת חיקך שמור פתחי פיך, אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה. רבי זריקא אמר שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ויש אומרים אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל".

[4] דובר צדק אות ד, ד"ה ובפר'

[5] כלומר – פעולה הפוכה קורת על ידי עבירות.

[6] צדקת הצדיק אות רמא.

[7] חלקו הראשון של מאמרי "שניים כרובים", העוסק בארוטיקה ובהקשרה לבית המקדש, דן בין היתר בחשיבות אותה יחסו המקורות היהודיים הקלאסיים  לכחו של "היצר הרע" (ראה אזרחי וחיותמן, "הישן יתחדש והחדש יתקדש", הוצאת האקדמיה לירושלים, 1997). מאמר נוסף המתמקד בנושא הצל יופיע, אם ירצה השם, בספר "שמים חדשים" המשותף לעמיתי ר' מרדכי גפני ולי, שם יוקדש דיון רחב יותר ומפורט יותר לסוגיות אלו.

[8] המספר תרי"ג (613) מהווה כידוע הן את מספר אברי הגוף והן את מנין המצוות שבתורה, על פי דברי חז"ל בתלמוד. לכן טוען ר' אייזיק כי מכלול המלאכים שבכל צד מהווים "צלם", או "קומה שלימה" – כלומר צורה שלימה של אדם, הכוללת את כל אבריו, ומלאכים אלו נבראים על ידי המצוות, שמספרן הכולל הנו 613, כמנין האיברים. נמצא שמכלול הכחות הרוחניים שהאדם יוצר במעשיו מסודרים גם הם, באורח הולוגרפי, בדמות אדם.

[9] פתחי שערים נתיב גדלות דז"א – פתח מב

[10] וכדברי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ, א) "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת".

[11] דף טז/א

[12] משנה מסכת אבות פרק ו, ד'

[13] ישעיה נח, יד.

[14] על תודעת העיגולים והיושר הרחבתי את הדיון במאמר "כי הטבע הוא אלהים" בספר המשותף לרב מרדכי גפני ולי שיקרא (ככל הנראה) "שמים חדשים" ועתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מודן.

[15] "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך – וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים? אלא שבות כאילו מלאכתך עשויה" (ילקוט שמעוני שמות – פרק כ – רמז רצו)

[16] ספר משלי פרק יט, י

[17] "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס…" (ספר קהלת פרק ב, כו).

[18] רבי נחמן מברסלב אמר "שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין מזה, ממש כמו יסורי התינוק בשעת מילה. כי ממש יסורין אלו יש להצדיק בשעת זווג ויותר מזה" (שבחי מוהר"ן, יז). אולם אף על פי כן יש לומר כי לאדם השלם הזיווג איננו בגדר יסורים כלל (ולמה שיהיה כך?) כי הוא יודע לחוות את העונג באופן המלא ביותר, ולכן זהו עונג שלם, עונג שאין בו צער, ואין בו עצבות ואין בו מתח כי כולו תענוג פשוט ואלהי – "אין בטוב למעלה מעונג".

[19] ספר יצירה, פרק ב' משנה ז'.

[20] משלי פרק ח, פס' ל. ותחילת הפרק: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ:". כלומר – כל אלו דברי החכמה.

[21] רבי שלמה אלישוב, "לשם שבו ואחלמה", הקדמות ושערים, שער הפונה קדים, פרק א'.

[22] כך יש להבין לדעתי את דברי הבעל שם טוב המובאים בספרו של נכדו – רבי אפרים מסדיליקוב (דגל מחנה אפרים פרשת תולדות ד"ה או): "ושמעתי מאא"ז זללה"ה כי יש ל"ט מלאכות שהם לצורך חיות וקיום האדם אך כשעוסק בתורה אינו צריך ל"ט מלאכות גשמיות כי הטל תורה מחייהו, ויש לומר שלכך נקרא התלמיד חכם שעוסק בתורה בחינת שבת כיון שהוא שובת מן הל"ט מלאכות ואינו צריך להם כי טל תורה מחייהו". החכם בודאי זקוק במובן הפשוט לל"ט מלאכות החול ותוצאותיהן. הוא עדין אוכל לחם שלשם גידולו נחרש השדה ונזרע והושקה וכדומה. כלומר גם החכם העליון עושה שימוש במובן הפרקטי בל"ט המלאכות של ימי החול, אך במובן הפנימי של הדבר, אם הוא חי ברובד אחר, ברובד של המעגליות, הרי שגם אם בפועל הוא ממשיך לחרוש ולזרוע ולקצור הרי שבפנימיות קיימת איכות אחרת לכל מעשיו, וכדלקמן בפנים.

[23] רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה יא.

[24] בשולי המעשה רשומות כמה מילות ביאור משמו של רבי נחמן, וביניהן כתוב גם: "ובחינת הגן, כי אדם הראשון נתגרש מן הגן, ושבת אגין עלוהי (=הגנה עליו), כמובא (עין זהר שמות קלח). ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך, שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת. והשאר לא באר".

בואו לחגוג איתנו את ראש השנה בבית אורן. חגיגה קהילתית, טקסים אישיים, עבודה עם הצד הפנימי שבמסורת היהודית.

בהנחיית רבי אוהד אזרחי, יחד עם גבריאל מאיר הלוי, דון אזרחי, רן רונן, תמר פלג ואנשים טובים אחרים

לתכנית שלנו בראש השנה יש שני חלקים בלתי תלויים זה בזה:

שירה מקודשת ביום כיפור 2001, מצוקי דרגות

חלק אחד בבית אורן (יום ד'-ה', 8-9 לספטמבר), וחלק שני במסע רוחני עם שמואל שאול ואוהד אזרחי אל מקורות השפע שבצפון (9 לספט' בלילה עד 11 לספט' בערב)

להרשמה התקשרו 054-4540276 זואי

תכנית כללית של החלק הראשון של ראש השנה תשע"א, בית אורן (יתכנו שינויים בסדר הדברים. | למידע על החלק השני – "אור עברי לראש השנה" הקליקו כאן)

שקיעה: 18:53 \ זריחה 06:20

למאמרים על מהות החג מאת אוהד אזרחי

יום ד' – ערב החג, כט אלול, 8 לספטמבר

16:00 הרשמה והתמקמות

16:30התכנסות ביער מחוללים בית אורן

17:00 שיחת פתיחה ולימוד על מהותו הפנימית של החג \ רבי אוהד אזרחי

18:00 טקס התרת נדרים בלתי מודעים

18:30 התבודדות ביער

19:00 שירת-תפילה לליל ראש השנה \ גבריאל מאיר הלוי

אוהד וגבריאל מנחים קבלת שבת בבית אורן

20:30 תפוח בדבש וסעודת חג

22:00 במת העזה – להתחיל את השנה באומץ \ סנצ'ו

יום ה' א' תשרי 9 לספטמבר

08.00 ארוחת בוקר (ביער, ואז עולים לאולם ממוזג במלון)

על הדרך 09:00 – המעונינים יוכלו להשתתף בטקס טבילה בבריכה, בהנחיית דון (אנגלית)

10.00 שירת תפילה לבוקר ראש השנה\ גבריאל מאיר הלוי

-           לימוד על סוד השופר , מדיטציה ותקיעת שופר \אוהד

11:30 טקס "סדר בית הדין" (טקס עמוק שמכוונן כל אחד לשנה בעלת משמעות אישית מדוייקת)

13.30 ארוחת צהריים והפסקה

15:30 קריאת התורה לראש השנה (גברים ונשים כאחד כמובן)

קריאת התורה במצוקי דרגות 2002

- סדנת ביבליודרמה לראש השנה\בהנחיית תמר פלג (אורחת מוושינגטון)

18:30 מעגל שיתופורום

19:30 ~ ~ סיום משוער

ניתן ללון ביער עוד לילה למעונינים. אנחנו נמשיך לחלק השני של תכנית ראש השנה – מסע רוחני במקורות הירדן עם שמואל שאול – הקליקו ותדעו במה מדובר

להרשמה שלחו מייל אל  moc.liamgnull@avavohs.aston

או התקשרו נא לזואי 054-4540276

עלויות:
המחיר כולל לינה בקמפינג ביער הפיות, ארוחות משובחות, כניסה לבריכה וכמובן – את התכנית

365 ₪ בהרשמה מראש \ 400 במקום.

דמי הרשמה מראש 65 ₪ בלתי חוזרים ניתן לשלם בכרטיס אשראי כאן

הנחה מיוחדת לנרשמים לשני החלקים של תכנית ראש השנה

סוד ההבטה האקטיבית

אוהד אזרחי

שני כוחות בעין

מדע האנטומיה המודרני לימד אותנו שהזרימה של חוש הראיה מתקימת מהחוץ פנימה. אורכי גל שונים חודרים אל תוך העין ומיצרים ברשתית שיקוף מהופך של האובייקטים הנמצאים מחוצה לנו. אולם במחשבה העתיקה סברו אחרת. הסברה בעולם העתיק היתה שחוש הראיה זורם מן הפנים כלפי חוץ, כאילו העין היא משדר של אנרגיה ולא מקלט. כהוכחה לכך ("הוכחה" שנשמעת לנו כיום קצת משונה) הביאו המקובלים את "בת היענה, שמסתכלת על הביצים שלה וגורמת להן לבקוע בכח ההסתכלות". אינני יודע אם יש ל"תצפית" הזו תימוכין כל שהם בזיאולוגיה המודרנית. סביר שלא.

ובכל זאת, כמו תמיד, אסור לזלזל בתיאוריות העתיקות, גם אם נדמה לנו שהן טעו לחלוטין בתיאור המציאות. לעיתים שיקול דעת מעמיק יותר מגלה שסוג המציאות שהעולם העתיק התייחס אליו איננו בדיוק סוג המציאות שהעולם המודרני מכנה בשם "מציאות". בדרך זו נוהגים רבים מאתנו לקבל את החלוקה הקדומה של העולם לארבעה יסודות – רוח אש מים ועפר – כמשקפת התבוננות אחרת על הקיום מזו שמשקפת טבלת מנדלייב המודרנית של היסודות הכימיים.

באופן דומה, טוענת המיסטיקה החסידית, עלינו להבין שבעין יש שני כוחות: כח הראיה הרגיל נכנס אכן מן החוץ פנימה, אבל כח ראיה מסוג אחר – כח ההבטה האקטיבית – יוצא מן העין החוצה, ויש בכחו לפעול שינוי ממשי באובייקט שעליו מסתכלים.

עיניך ברכות

המסורת התלמודית טוענת שאין הברכה מצויה בדבר שעבר ספירה ומנין, אך החסידים טענו שגדול כח ההבטה המברכת של הצדיק, שיכול להזרים "אנרגיה חיובית" גם בדבר שכבר חושב ונספר ונמנה. על פי זה פירשו החסידים את הפסוק בשיר השירים "עיניך בריכות בחשבון" כמדבר על האיש הטוב באמת, שהעינים שלו מסוגלות להניח ברכה גם בדבר שעבר ספירה וחשבון (הם דרשו "בריכות" משלון ברכה"). רבות הדוגמאות שניתן להביא לתפיסה זו במחשבת הקבלה, הן לחיוב והן לשלילה.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש המיוחד לחוש הפנימי של הראיה האקטיבית. "יד ימין בנפש" שעל פי ספר יצירה קשורה גם היא לחודש זה (ראה מסגרת) מסמלת את הכח הפעיל שבאדם. בזמן הזה ניתנת לנו ההזדמנות לשים לב לצד הפעיל שבראיה, ולתת את הדעת על הדרך שבה אנחנו מביטים על העולם, ועל סוג האנרגיה שאנחנו משדרים החוצה בעת שאנחנו מסתכלים במשהו או במישהו. האם זו אנרגיה של ברכה או שמא, חלילה, להפך.

חודש תמוז הוא חודש קשה במסורת היהודית. בו יצאו המרגלים לראות את הארץ, ונכשלו בראייתם. הם ראו בה רק את הצד החיצוני, המאיים ולא השכילו "לעשות לה עיניים טובות" – כלומר לבחור לראות את ההויה הפנימית הגנוזה בה, ולחזק את הצד היפה והטוב שבה מכח הראיה החיובית, המכניסה ברכה בדבר הנצפה.

היפה בנשים

ואני רוצה לגעת כאן בנושא רגיש: קיימת במוסר הדתי המצוי אובססיה עצומה הקשורה ל"שמירת העיניים". משמעה – הזהירות העצומה (של גברים דתיים) מלחזות ביופין של נשים, מחשש הפיתוי היצרי שבדבר. מה שפחות ידוע, או ידוע ומודחק לקרן זוית, זו הדרך שבה לימד הבעל שם טוב את תלמידיו כיצד עליהם להתמודד עם הנושא. דרך זו היא הדרך של הראיה האקטיבית, ומשמעה הסתכלות ישירה אל תוך היופי, הסתכלות שחודרת מבעד ליופי הגשמי של הבשר, הסתכלות שמצליחה להבחין ביופי האלהי הנפלא שמקרין מזיוו על הגוף היפה.

כאשר גבר מצליח לראות כך, לא רק שהוא עצמו אינו נפגע רוחנית מ"שקר החן והבל היופי", אלא – טוען הבעל שם טוב – הוא עוד מוסיף ברכה וטובה עליונה לאותה אישה, שדרכה הוא חווה את יפי השכינה.

כשאנחנו מצליחים לזהות במפגש שלנו עם הזולת איזו נקודה פנימית שבו, שהיא כאילו שקופה ודרכה מאיר אלינו אור מרמת נוכחות גבוהה יותר, קדושה יותר, אנחנו יכולים לחזק את הנוכחות הקדושה הזו שבזולת על ידי הסתכלות פעילה, ובכך לסייע לו להתחבר עוד יותר לאלהי שבקרבו.

אלו דברים שקשה להסביר. זר לא יבין את זאת. אבל מי שהתפעם פעם מיופיו של הטבע והרגיש שיש ביופי הזה קדושה עליונה, שיש בו יותר ממה שניתן לפרוט לספרי המדע והאקולוגיה, מי שחווה פעם את האלהי מתוך היופי שבמדבר (למשל) יכול להבין שבפיתוח אותה רגישות ניתן לגלות את הנוכחות האלהית בכל גילוי של יופי: גם בחיפושית, גם בפרה, גם במשה רבינו וגם בחברים ובחברות שלנו. וכשרואים במשהו או במישהו יסוד אלהי יודעים פתאום שאין קץ למה שגלום בו. לעולם נשאר מרותקים לסוד האלהי שבזולת וכל כמה שנתקדם להכירו ייוותר הוא עלום ללא חקר, מסקרן, מרתק, מושך ומעורר כבוד.

כמה אנשים בעולם הולכים עם תחושה עגומה שאף אחד לא רואה אותם. איש מעולם לא הבחין במה שבאמת גלום בהם, באלהי שבתוכם. ובדרך כלל כשהסביבה אינה מצליחה להבחין באלהי שבנו גם אנחנו שוכחים, או מפסיקים להאמין, שאכן יש בנו נקודה אלהית ופנימית שכזו.

כמה טוב יכולה הבטה מברכת שכזו לפעול. נסו לשבת בספסל שבגן הציבורי כשזמנכם בידכם ומצב רוח טוב שורה עליכם, ולהתבונן ביופי המיוחד שמקרין מתוך אחד מקשי-היום היושבים אולי בספסל שממול. לפעמים במבט פנימי ואוהב שכזה אפשר לעשות לאיש שממול את היום. מישהו ראה אותו, הביט אל תוכו והאמין שיש בו הרבה יותר ממה שנגלה לעין. הוא ירגיש את זה בתוכו גם אם לא ידע מה הוא מרגיש. ואם יתחיל האיש הזה להאמין יותר בעצמו כתוצאה מכך – מי ישער כמה טוב עשוי לצמוח מהישיבה הבטלנית שלכם על הספסל בגינה הציבורית בחודש תמוז – חודש הראיה הפעילה.

—

המאמר פורסם ב "חיים אחרים" יולי 1999.

איך להתייעץ עם עץ

אוהד אזרחי. מאי 2010

כריסטוף הוא הילר שוויצרי בעל כוחות ריפוי מיוחדים. יש הרואים בו מחולל ניסים ידוע, אבל בשבילי הוא בעיקר חבר טוב, שפותח לנו תמיד שולחן עמוס כל טוב, עם מלא גבינות והשוקולדים שרק השוויצרים יודעים להכין כאלו נפלאות. את תורתו המיסטית הוא למד בעיקר אצל מורה יווני – דקסלוס שמו – שחי בזמנו בקפריסין. דקסלוס היה מיסטיקאי נוצרי מכובד מאד באירופה, ושימש גם ככומר בכנסיה היוונית-אורתודוקסית. אבל כריסטוף ידידנו חי בבית שבנה סבא שלו בשוויצריה, מעצים שהוא עצמו כרת וגילף וניסר. הבית, שנחשב כנכס היסטורי עוד עומד בעיירה הציורית שפיץ, על שפת אגם ת'וּן שבשווצריה.

לפני כמה ימים באנו שוב לבקר את כריסטוף, והשיחה התגלגלה אל הדרכים בהן עבדו המיסטיקאים הקלטים הקדמונים בשוויצריה עם העצים. שני דברים סיפר לנו כריסטוף:

עץ עדות האהבה

Love Tree

אחד – כשאיש ואישה מבני שוויצריה העתיקים היו מתאהבים, הם היו יוצאים לאהוב זה את זו ביער.

ביערות שוויץ צומח סוג מסויים של עץ בעל פריחה מקסימה, והמנהג היה שהאוהבים היו מתחייבים זה לזו התחייבויות של אהבה תחת אחד העצים הללו. בני הזוג האוהבים לקחו להם את העץ כעד למערכת היחסים שנרקמה ביניהם תחתיו. העץ נשא את האנרגיה של הזוגיות שנוצרה באהבה גדולה, בהתרגשות ובהחסרת פעימה, תחת צילו ובניחוח פרחיו.

כעבור זמן, כאשר בני הזוג נקלעו לקשיים במערכת היחסים שלהם – כמו שקורה לכל זוג נורמלי – הם היו הולכים אל העץ. לפעמים רק אחד מהם היה הולך אל העץ כדי להתייעץ. העץ שנשא בחובו את סוד אהבתם הפך לעד וליועץ לעניני נישואין. האיש או האישה היו באים אל העץ ושופכים לבבם לפניו, ואז היו יושבים בצילו ומנקים את הראש מכל מחשבה ודעה קדומה, ומניחים לעץ לעוץ להם עצה. עם העצה הזו הם היו שבים הביתה, ובדרך כלל לא מספרים אפילו לבן או בת הזוג מה אמר העץ. הם פשוט היו מיישמים את זה ומשנים משהו בהתנהגותם בעקבות אותה התיעצות עם העץ האהבה שלהם.

כששמעתי את הדברים הללו התלהבתי מאד. גם לאשתי שתחיה ולי יש מקום כזה, שאליו אנו שבים אחת לכמה זמן, מקום שנושא עדות לאהבתנו ולנישואינו.

חשבתי לי שמעתה והלאה אני רוצה להמליץ לכל הזוגות הפונים אלי כדי שאערוך להם את טקס הנישואין באופן קצת אחר מהמקובל – למצוא לעצמם עץ כזה. אני תמיד שולח את בני הזוג לכתוב לעצמם את הכתובה שלהם, אבל מעתה ארצה להמליץ להם גם למצוא להם עץ, או סלע או מעיין, שיכולים להיות עדים לרגעים היקרים מפז של החיבור האוהב ביניהם. עץ או מעיין שיהיו עדים להתחייבות ההדדית שהם מתחייבים זה לזו , מתוך אהבה וחיבה כה גדולים. עץ או מעיין שאליו יוכלו לשוב מדי פעם, לשפוך את לבבם ולבקש עצה טובה, ואז פשוט לשבת ולהקשיב.

כריסטוף ראה את התלהבותי מהעניין, ואז הוסיף וסיפר לי דבר מה נוסף:

המועצה בקרחת היער:

מעגל עצים ביער

בימים הקדמונים, בתקופה הקלטית, לפני בוא הנצרות לאדמת אירופה, כשהייתה מתגלעת איזו מריבה בין אנשי הכפר, איזו אי הסכמה או מחלוקת עמוקה שפרצה בין שכנים, היו כל בעלי הדין הולכים למקום מסויים ביער. היתה זו קרחת יער שיצרה מעגל של עצים. אל תוך המעגל הוזמנו להכנס רק האנשים הנוגעים בדבר, וכן השופטים או זקני וחכמי העדה. כל שאר האנשים עמדו מחוץ למעגל וצפו במתרחש. האנשים שטחו את טענותיהם, לכאן ולכאן, ואז התישבו למרגלות העצים, והמתינו והקשיבו. הם המתינו לתחושה שתכנס באחד מהם שאחד העצים רוצה לדבר דרכו.

איך יודעים שהעץ מדבר דרכו? שאלתי את כריסטוף, והוא ענה: מרגישים לפי טון הדיבור שלו אם זה הוא שמדבר, או שהוא נמצא במצב של טראנס ורוח העץ מדברת דרכו. לפעמים מספר עצים היו מדברים דרך גרונם של מספר אנשים, והיו מביאים את הנושא אט אט לפתרון הולם.

מניפולציות

דברים שכאלו נשמעים זרים ומוזרים לאוזן הצינית של בן זמננו. אנחנו ישר חושבים על כמה מניפולציות של כח ואינטרסים יכולת לשחק בסיטואציה כזו, כאילו איזה עץ מדבר איתנו, כאשר בעצם זה האינטרס של אדם מסויים שמדבר כאילו היה דברי העץ.

אבל אני שמעתי את זה באזניים פחות ציניות, כי להיות ציני גם אני יודע, אבל הרגשתי שיש כאן איזו חכמה עתיקה מאד שכדאי לעשות לה מקום: החכמה להתייעץ עם העצים. המצב בו קהילה שלימה יותרת מערכת יחסים מקודשת עם מעגל של עצים ביער, ומבקשת פתרונות לבעיותיה לא רק במישור הפשטני והארצי אלא גם במישור אחר, גבוה יותר, או עמוק יותר – המצב הזה כולו מעניין אותי ביותר.

הידע העתיק של השפה העברית:

ופתאום חשבתי לי עד כמה שהרעיון הזה נמצא אצלנו בתוך מבנה השפה עצמה: עץ ועצה. מה הקשר ביניהם בכלל? למה המילה עץ והמילה עצה כאילו באים מאותו שורש לשוני? אולי יש כאן סימנים עתיקים לידע שמאני עברי קדום, שבא מזמנים בהם כשרצית להתיעץ – הלכת אל העץ?

אני רוצה להתחיל לנסות לעשות נסיונות כאלו, ובפרט במישור הקהילתי. להתחיל לרקום מערכת יחסים עם מעגל של עצים, ולהתחיל לדובב אותם למערכת יחסים איתנו, כך שכשנשב בצילם הם יוכלו לתת לנו פרספקטיבה אחרת על מה שקורה בינינו. שיהיו לנו עצים שהם יועצים חכמים, שרואים הכל מפרספקטיבה שמחוץ למעגל האינטרסים האנושי ומוכנים ליצור איתנו קשר ולהדהד בתוכנו את הדברים כפי שהם מורגשים מהזווית המיוחדת שלהם.

היות ושמחתי מאד על דברי כריסטוף ידידי, ועלצתי בהם כמוצא שלל רב, רציתי לחלוק אתכם את העניין ולהציע למי שמעוניין להתחיל לתרגל את הדבר: ללכת וליצור מערכת יחסים מתמשכת עם עץ מסויים, ואז, לאחר שנים – להתייעץ עם העץ.

"כדאי גם לטפל מעט בעץ", הוסיף כריסטוף ואמר "הוא יודה לך על זה מאד. סבא שלי הראה לי איך לקלף את העודפים של קליפת העץ המיותרת ביער, כך שלא יכנסו תחתיה חרקים שמציקים ומזיקים לעץ. העצים ממש שמחים על זה והם קורנים יותר".

אז מי שהולך להתייעץ עם עץ – שיספר לנו איך זה הלך. אחרי ככלות הכל – אנחנו מחדשים כיום אזור רוחני נשכח, שהיה ידוע פעם מזמן מאד, כנראה גם באזורנו, לפחות למי שהתחיל לקרוא לעץ עץ , או לעצה עצה.

אוהד אזרחי. אפריל 2010

בקרוב אצא לשרת שוב כרבי של הריטריט הבין-דתי באושוויץ. במדיטציה שאנו עורכים שם כל יום ליד פסי הרכבת, נאמרת מנטרה ארוכה ארוכה, מנטרה ללא סוף, מנטרה המורכבת משמות הנרצחים במחנה ההשמדה.

באחת הפעמים שבה יצא לי להקריא את השמות, גיליתי בגליון השמות המונח לפני את שמה של אחת הנשים הגדולות שיומניה האישיים מהווים את אחד המסמכים הרוחניים העמוקים והאותנטיים ביותר של העת החדשה: אתי הילסום. באותיות שחורות של מכונת כתיבה ישנה, לייד אלפי שמות אחרים, הקליד פקיד במשרדי המחנה שת שמה של האסירה הזו, שעבורה השואה היתה תהליך עמוק של הארה רוחנית. למי שלא מכיר אני ממליץ בחום לב לקרוא (שוב ושוב) את יומניה שתקציר מהם יצא לאור בעברית בשם "השמיים שבתוכי":

"להגיע לעצמאות פנימית זה תהליך איטי וכואב" כותבת אתי הילסום ביומנה (עמ' 44) ועל עצמה היא מעידה: "עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלהים: לעמוד בערב על יד החלון, ולומר: תודה לך אלהים" (65).

בתוך המצב הנורא שבו היא נמצאה אחזו כולם בדעות פוליטיות כאלו או אחרות, ואתי מתעדת שיחה שלה עם ידיד בה היא אומרת: "אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם… הרוע נמצא גם בנו… לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו, ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר".

יותר משישים שנים עברו מאז השואה ועדיין אתי נמצאת בדעת מיעוט. עדיין כאומה אנחנו מחפשים אשמים – נאצים, ערבים – לא חשוב מי, העיקר שזה לא יהיה אנחנו. העיקר לא להסתכל פנימה, העיקר שנוכל בכל דור ודור למצוא אשמים בחוץ ש"קמים עלינו לכלותנו" ולהישאר במעמד הקרבן הנצחי של ההיסטוריה. אבל אתי הילסום מוצאת תמיד חמלה ושלווה פנימית בחיקם האוהב של החיים המתרסקים סביבה: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם… ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה". (75-76.)

כשהנאצים אוסרים על היהודים לצאת לטבע ולעמוד תחת שמיים רחבי ידיים היא מגלה את השמיים שבתוכה וכותבת: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (83). אתי עלתה לרכבת לאושוויץ ביודעין. היא סרבה להימלט, למרות הפצרותיהם של ידידיה הלא יהודים שיכלו למלטה, כי ידעה שמישהו אחר ימלא את מכסת המשלוח בהעדרה. מישהו ימות במקומה. מהרכבת למחנה ההשמדה היא השליכה פתקה ובה כתוב היה "עלינו על הרכבת בשירה".

הרכבת הגיעה למחנה ההשמדה. פקיד רשם את שמה כשעברה את ה"טיהור" בכניסה למחנה, גזיזת השיער הכפויה, מקלחת קפואה, מיספור בברזל מלובן על הזרוע. אני מכיר את הביתן הזה היטב ומדמיין את אתי הילסום עוברת בו את ההשפלה הגדולה הזו, את שלילת השם והצורה והזהות האנושית הרגילה, ושומרת בתוכה אף על פי כן על החמלה ועל האלהים. ואז שמה מתגלגל שישים שנה ברשימות ומגיע דווקא אלי, כשאני עומד ומקריא שמות, ואני מקריא אותו, והוא הופך למנטרה של מדיטציה בינלאומית לשלום העולם, כיאה לשמה של הבחורה המופלאה הזו.

פרט מעניין נוסף על אתי הילסום הוא שהיא בחרה לקיים גם את אהבתה מחוץ לדפוסים המוכרים של נישואין וקנאה ורכושנות זוגית. את חייה האינטימיים היא חלקה עם מספר גברים במקביל, כי לא ראתה כיצד ומדוע תגביל את אהבתה העצומה לאדם אחד בלבד… בתוך כל המהומה השואתית היא כותבת תפילה לשלומה של ארוסתו של אהובה הגדול, הפסיכולוג יוליוס ספיר, איתו היא חולקת יחסי קרבה אינטימיים. ובתוך כל זה ולמרות הכל היא מוצאת משמעות גדולה בכל רגע של חיים, אכזריים ככל שיהיו: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88)

השנה, שנת 2010, לראשונה ננסה להביא לריטריט גם נוער. אנחנו מנסים לגייס נוער יהודי וערבי, גרמני ופולני, עשרה מכל אומה, שיבואו יחד איתנו לריטריט המיוחד הזה.

תפילתי הגדולה היא שנזכה להביא אל הנוער הזה את השואה מזווית אחרת. לא מהזווית המגוייסת לטובת המלחמה וההשרדות, לא מהזווית המגוייסת לטובת הלאומנות הצטדקנית והקורבנית הרגילה, אלא מזוית שיש בה את החמלה, והתבונה של האישה הגדולה והקדושה הזו – אתי הילסום – שאפרה מפוזר שם באחד הבורות.

פעמים רבות כשעמדתי שם ליד האפר, הבטחתי לעשות משהו כדי להביא נוער לכאן, אף בראש אחר. לא בראש של מצעדי הלאומנות הרגילים. ואני כולי תקווה שיעלה הדבר בידינו ונזכה שרוחה של אתי תנחה אותנו בהיותנו במחנה.

אוהד