אשתי וג'וני דאפ

זוגתי שתחיה הרבנית שליט"א ואנוכי חפצנו ללכת לסרט. זה היה בניו יורק לפני שבועיים, אחרי שסיימנו להעביר סדנת סוף שבוע עמוקה ואינטנסיבית על יחסים בין המינים. בדרך כלל אחרי סדנא זה בערך מה שאנחנו עושים. ארוחה טובה. טיול לאור ירח אם אפשר, ולפעמים סרט חביב. משהו שלא דורש מאמץ מנטאלי מיוחד וגורם להנאה אסטטית.

אחרי מסעדה סינית לא יקרה אך בהחלט טובה הלכנו לחפש לנו סרט. חשבנו למצוא את הארי פוטר 6, אבל הוא לא הציג בדיוק באוצה שעה. נכנסנו למה שראינו שמציג – סרט עם ג'וני דאפ (הרבנית מתה עליו) שמגלם איזה אסיר נרדף.

היה קצת זמן לפני שמתחילים להקרין, ובזוית העין ראיתי אולם אחר עם דלת פתוחה לרווחה ומשהו חמוד מציג בו. הידד – סרט אנימציה לילדים בתלת ממד! ירדה הרבנית החסודה במדרגות הנעות ושבה בתנועות נאות עם שני זוגות משקי תלת ממד. חשבנו להנות מכמה דקות של סרט ילדים, לפני הסרט "שלנו".

תלת ממד

ג'י פורס G-Force)) הוא סרט של אולפני דיסני באנימציה תלת ממדית עם סיפור חביב: מדען אוהב חיות מציל כל מיני מכרסמים וג'וקים מהשמדה ומאמן אותם להיות מרגלים וכל קומנדו מיוחד. הוא ממציא מין תרגומון, שכשהחיות מדברות לתוכו אוזן אנושית יכולה להבין אותן באנגלית. הוא רוצה להוכיח לאף-בי-אי שהחיות יכולות להוות כח קומנדו מעולה שמסוגל לאסוף מידע ולבצע מטלות שסוכנים אנושיים לא מסוגלים לעשות.

הסרט מתוק – כמיטב מסורת דיסני, ואחרי שהצצנו יחד לרגע אל הסרט "שלנו", עם ג'וני דאפ האגדי,  שהיו בו יריות ודם ואנשים מתים, הבטנו זה אל זו במבטים מביני עניין ושבנו יחד לאולם בו הציג סרט האנימציה של דיסני.

והנה – לקראת הסוף פתאום קלטתי שזה לא סתם עוד סרט חביב. יש פה מהפכה! לא סתם! מהפכה תיאולוגית, פילוסופית וחינוכית מתרחשת לנגד עינינו המרותקות למסך התלת-ממד. האופן בו מוצגת שאלת הרוע בעולמי וההתמודדות איתו קבלה בסרט הזה תפנית דרמטית, וזה מה שגרם לי לכתוב על כך מאמר קטן. והנה אפרט את דברי:

מהו מקור הרוע?

מאחורי הקלעים של הרבה מאד סיפורים וסרטים קיימת שאלה פילוסופית שכולנו מתמודדים איתה כל הזמן בלא מודע: מה הוא הרוע ואיך להתמודד איתו בחיים? הדתות הגדולות ניסו לתת מענה לשאלה הזו, ונחלקו בדעתן למשל האם הרוע הוא ישות עצמאית בפני עצמה, הנלחמת עם הישות השניה שהיא הישות הטובה (כך גרסה למשל דת זרתוסתרא הפרסית, עליה אמרו חז"ל את המשפט "שתי רשויות הן"). או אולי אין בכלל רוע כמהות בפני עצמו, והרוע אינו אלא אשליה קיומית וכל כולו הוא "העדר הטוב" כשם שהחושך אינו דבר בפני עצמו אלא העדר אור (כך גרסת הרמב"ם), או אולי הרוע הוא אכן עוצמה ממשית, אך אין לה מקור קיומי עצמאי כי אם היא יונקת את חיותה ממקור הטוב, וכל כולה נשענת על משבר קוסמי שיצר אותה, כמו משפט חסר הגיון שנוצר כשהמילים מתערבבות (גרסת קבלת האר"י ומיתוס "שבירת הכלים").

למעשה כל דת ניסתה לענות על השאלות הללו.

האומנות והקולנוע מתמודדות עם שאלת הרוע בדרכים שונות, והשאלה הגדולה היא לא רק איך נוצר הרוע אלא גם איך מתמודדים איתו?

גרסת הקולנוע השטחי היא יש את החבר'ה הטובים ויש את החב'ה הרעים. הטובים טובים והרעים רעים. יש ביניהם מאבק, וכשהטובים מנצחים הרעים מתים ונעלמים מהזירה. הפי אנד. זו גם גרסת ג'ורג' בוש וביבי נתניהו לפוליטיקה העולמית ולשאלות המפתח של ההתמודדות עם הטרור. אנחנו הטובים, הם הרעים. צריך יותר חיילים וכח של הטובים כדי לנצח את הרעים שרוצים להשמיד את העולם. כשנשמיד את הרעים העולם יהיה טוב יותר. הרבה סרטי פעולה נעשו על המודל הזה. כל סרטי ג'ימס בונד, למשל.

מיטריקס, פוטר ופרודו בגינז

ואז באו הסרטים האחרונים שהפכו לסרטי פולחן והציעו גישה אחרת קצת לשאלות הללו. ואני מדבר בעיקר על שלוש הסדרות של המיטריקס, הארי פוטר, ושר הטבעות.

כולן מתעסקות עם שאלת הרוע, אבל בדרכים מקוריות: המיטריקס מראה לנו על הקשר בין המשיח והיכלות הטומאה( מה שבקבלה מסומל בעובדה שמשיח שווה בגימטריה נחש), ועל האפשרות ליצור סוג של הסכם חדש עם כוחות הרוע, על בסיס הקרבה של המשיח עצמו – שילוב של תפיסת הנצרות ביחס לישו כשא לעלה המכפר על החטאים ומציל את האנושות בדמו, עם תפיסת ספר הזוהר על הצורך והאפשרות לעשות מין עיסק עם השטן, לתת לו משהו כדי שישב בשקט ולא יפריע (סוד "מים אחרונים" בקבלה).

כך גם בהארי פוטר מתגלה הקשר העמוק וההכרחי בין הטוב ביותר, האיר פוטר, הנבחר, האחד, ובין הרע ביותר – לורד וולדרמורט הרשע. תיקון הרע יכול להתרחש רק באמצעות יצירת קשר עמוק ומסוכן בין הנבחר ובין מקור הרוע, לא על ידי הכחשתו של הרע, אלא על ידי יצירת קשר עמוק ואמיץ עם הצל. אך עדיין – קיימת שם הגישה של השמדת הרע ופתרון הבעיות בדרך זו.

שר הטבעות מלמד אותנו את הכלל הקבלי של "אין הדינים נמתקים אלא בשורשם". את הטבעת לא ניתן להשמיד בכל צורה אחרת אלא על ידי הבאתה לכור ההיתוך בו היא נוצרה, והמסע לשם ארוך ומלא סכנות – כולל הסכנה המוחשית של ההתמכרות לכח המפתה של הרוע עצמו.

אך עדיין – גם שם הרוע צריך להיות מושמד, והאינטרס של הרע להיות רע, בשלושת הסרטים הללו גם היחד, הוא ההתמכרות שלו לכח ולרצון בשלטון. כך שר האופל, כך לורד וולדרמורט וכך גם סמית' – הסוכן של המכונות במיטריקס.

אבל הנה בא הסרט החמוד של ג'י פורס, ומגלה לנו עולם חדש ואפשרויות חדשות – ממש כמו בעת "גילוי" נקודת ה ג'י ספוט בנרתיק האישה. תמיד היא היתה שם, אבל משום מה לקח הרבה מאד זמן עד שמישהו קלט שהיא שם… (ראו על כך כאן (.

הפסיכולוגיה ל הרע

בג'י-פורס יש מישהו רע. ממש רע. רוב הסרט לא יודעים מי הוא, וחושבים שהוא איזה טיפוס שרוצה להשתלט על העולם כמו האנשים הרעים של ג'מס בונד. אבל לקראת סוף הסרט (וסליחה שאני הורס לכם את המתח בסרט לטובת ההסבר הפסיכו-תיאולוגי שלי) מסתבר שזה לא בדיוק ככה. מסתבר שהרע הוא בעצם אחד מאלו שחשבנו שהם טובים. מסתבר שאחד המכרסמים שעבדו בקומנדו של הטובים – החפרפרת  – היה באמת חפרפרת תרתי משמע והוא הוא "האיש הרע".

אבל לא זה החידוש. החידוש הוא בנאום שנותן החפרפרת שכאחד החברים שלו, אותו מנסה החפרפרת להרוג, שואל אותו למה לכל הרוחות הוא עושה את כל המעשים הרעים הללו.

החפרפרת נכנס למין טריפ אל תוך זכרונות הילדות שלו. אנחנו רואים אותי – ילד חפרפרי קטן – עם משפחתו ברגעיה האחרונים. אנשים באו והרעילו בגז את משפחתו, ואבא שלו משביע אותו שאם הוא יצליח להנצל מהתופת – עליו לנקום בבני האדם על ההשמדה שהשמידו את בני מינו.

הנה לנו תובנה פסיכולוגית מספר אחת: הפוגע הינו בעצם אדם פגוע.

אם תפשפש עמוק מספיק בנפש האדם האלים תגלה שמאחורי האלימות מסתתר ילד פגוע וכועס. מי שהיה קרבן – הופך עם הזמן למקרבן. אלימות היא תופעה  פוסט-טראומטית. והאלים הפוסט-טראומטי מצדיק את מעשיו על רקע הטראומה אותה חווה שעבר, אם כנקמה ואם כהתגוננות ממה שעוד עלול לשוב ולהופיע.

התבוננות קצרה אל הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגלה עד כמה הוא קשור קשר עמוק לטראומה שלנו היהודים מהשואה ושאר הפוגרומים. איך מהר מאד הפכנו מקרבנות למקרבנים, ולרוב – מבלי לתת על כך את הדעת כלל. כדי שלא ישמידו אותנו "כל הרעים האלו" שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו – עלינו להתגונן ולהגן על עצמנו בכח רב, ואף לעשות מעשים נוראיים, שאיננו מודעים להם כלל (כחברה) כי אנחנו פוסט טראומטיים. וכמובן – זה ממשיך הלאה. מה יעשה ילד פלסטיני שראה את ביתו נהרס בדחפורים ישראלים של חיילים עם מדים וקסדה ללא פנים והבעה? מה יעשה ילד שראה את דודו או אחיו נורים למוות ברחוב כשזרקו אבן על נגמ"ש ישראלי? הוא ירצה לעשות מה שהחפרפרת רצה לעשות – ללכת ולהשמיד את כל האנשים שככה עשו למשפחה שלו!

אז הנה מסר מספר אחת : הרעים אינם באמת באמת רעים – אלא אנשים שנפגעו בעבר, והכאב שלהם מעוור את עיניהם ודוחף אותם לנהוג באופן מזוויע.

"אז איך נדע שכשנבוא נמצא תשובה?"

מסר מס' שתיים מופיע בהמשך: לאחר שהחפרפרת מסביר לנו למה הוא רוצה להרוג את כולם, הוא ממשיך לבצע את זממו ולמנסה לרצוח את החבר שלו. ואנחנו סוברים לתומנו שאין ברירה – החבר האמיץ לאלץ בצער רב לחסל את החפרפרת, כמו שסימבה נאלץ לחסל את סקאר במלך האריות. אין מה לעשות- חייבים ללכלך את הידיים ולנקות את העולם מהרעים (דרך אגב – השם סקאר שמשמעותו צלקת, כבר רומז לפרדיגמה החדשה, האומרת שהרוע אינו אלא תולדה של צלקת הבאה מפצע כואב בעבר, אבל במלך האריות זה לא מתפתח לכיוון הפסיכולוגי הזה).

אבל כאן מפתיע אותנו ג'י פורס ומציע לנו אורגזמה עמוקה יותר וסוף אחר מהמקובל: לא הורגים את החפרפרת, אלא מדברים אל ליבו. הגיבור שלנו לא יוצא למשימה לחסל את החפרפרת אלא פשוט לא נכנע לנסיונות השכנוע (העצמי) של החפרפרת. הוא אומר לחפרפרת שזה לא נכון! שהוא לא חייב לנהוג בצורה שכזו. שיש לו גם דרכי פעולה אחרות ושהוא יכול להשתנות!

ובאורח פלא – השכנוע עובד. ברגע מסוים החפרפרת תופס את עצמו כלא מאמין ואומר לעצמו "אוי ואוי! מה עוללתי? אני חייב לפרק את מכונת המוות שאותה יצרתי" והוא משמיד במו ידיו את המכונות המשוכללות שהוא בנה כדי להשמיד את המין האנושי.

החפרפרת חוזר בתשובה במובן העמוק של המילה – הוא חוזר אל עצמו האמיתי, מעבר לאופי השרוט והחבול והפצוע שלו.

הבודהיזם של המערב

ג'י פורס מציע לנו כיוון חדש ואחר לפתרון בעיית הרוע העולמי. ברק אובמה בשלטון ולא ג'ורג' בוש, ואני לא יודע מה השפיע על מה, אבל דיסני מוציאים פתאום מסרים חדשים לדור הצעיר סביב העולם: צריך לדבר על הרעים, לא להשמיד אותם. הם יכולים להשתנות – אם נבין אותם, ואם נאהב אותם ואם ניתן להם צ'אנס לעשות תשובה.

החפרפרת מבצע עבודות שירות לטובת הקהילה  בסוף הסרט – כדי לכפר על פשעיו. הוא לא יושב בכלא, אלא רותם את כשרונותיו למען הקהילה.

ג'י פורס הוא סרט שמצביע על פרדיגמה פסיכולוגית יותר ומלאת חמלה יותר כלפי שאלת הרוע.   ניתן למצוא בה עקבות של כניסת הבודהיזם ותורת החמלה אל המערב, והאופן בו מחליפה התיאולוגיה הבודהיסטית, הרואה את הרוע כתוצאה של בורות הראויה לחמלה, אעת התפיסה הנוצרית קלוויניסטית ששלטה בארה"ב המיסיונרית, לפיה הרעים הם המקוללים על ידי האל, הארורים, שסופם צליה מתמשכת בברבקיו של השטן בגיהנם.

ג'י פורס למען שלום עולמי

אם ילדים פלסטינים יצפו בזה, למשל, הם אולי יחשבו לצריך לדבר עם הישראלים ולא בהכרח להשמיד אותם. אם ילדים ישראלים יצפו בזה הם אולי יהרהרו באופן לא-מודע, שגם הפלסטינים לא באמת רוצים רק להרוג אותנו סתם, אלא בגלל שכואב להם הם רוצים להכאיב, ואולי אפשר לצאת מהמצב באופן אחר, בלי להשמיד אף אחד מהצדדים.

בקיצור – בעיני ג'י פורס הוא תופעה מענינית, המוסווית תחת מעטה של עוד סרט אנימציה חביב לכל המשפחה. לכו לראות אותו, קחו את הילדים, ובלי להגיד להם כלום נתתם להם שיעור גדול בחמלה ובעשיית שלום עולמי.

אמן

אוהד אזרחי. אלול תשס"ט. אוגוסט 2009

(המאמר פורסם בגליון אוגוסט 2002 של "חיים אחרים" תחת הכותרת "חיי שבט")

"יהדות" איננה בדיוק דת אבותנו ואמותינו. הם לא ידעו מהי יהדות. הם חיו עם האלהים שנגלה לאברהם ליצחק וליעקב, לשרה ולהגר ולרבקה, והלכו את דרכיו. אבותנו ואמותינו היו אנשים שבטיים.

זהות יהודית

עם ישראל היה מורכב, כידוע, משנים עשר שבטים, שישבו במקומות שונים בארץ ואף דיברו במבטא קצת אחר את העברית שלהם: בני בנימין למשל, כך כתוב בספר שופטים, לא ידעו לבטא היטב את ההברה של האות ש', והיו אומרים "סיבולת" במקום "שיבולת". באופן זה ניתן היה לזהות אותם רק לפי המבטא (וזה עלה לרבים מהם בחייהם, כשחפשו פעם אחת דווקא אותם). גם יהודה היה אחד מן השבטים. אחד החשובים והחזקים שבשבטים, שהקים את ממלכת דוד ושלמה אשר מלכה על כלל השבטים כולם, אבל עדיין אחד מתריסר. גם לאחר פירוק המשטר המרכזי של ממלכת דויד ושלמה, ופיצול הממלכה, נשארה המלכות ביהודה, שהפך לממלכה בפני עצמה, אשר סיפחה אליה את שבטי הדרום, כגון שבט שמעון שישב בנגב והיה קשור כל ימיו ליהודה. שתי ממלכות ישראליות שכנו אז זו לצד זו: ממלכת הצפון בראשותו של שבט אפרים, שקבע את בירתו בשומרון, וממלכת הדרום הקטנה יותר, שבירתה נשארה ירושלים מאז ימי דויד.

כשהממלכה הצפונית נפלה בידי סנחריב מלך אשור והוגלתה מן ארץ נשארה הממלכה הדרומית – ממלכת יהודה – על כנה. ושם ככל הנראה החלה להווצר "היהדות", כלומר – הגרסה של שבט יהודה למהות האמונה והפולחן הראויים. וגם זה היה תהליך איטי, שלקח זמן.

כידוע, בסופו של דבר נפלה גם ממלכת יהודה בידי נבוכדנצר מלך בבל, שהחריב את המקדש והגלה את העם לרחבי בבל, פרס ומדי. ורק שם, בגלות בבל, כאשר אחשורוש יושב על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, אנו שומעים לראשונה בתנ"ך על קיומה של זהות יהודית: מגילת אסתר מספרת לנו על "מרדכי היהודי". אולם מרדכי היהודי איננו נמנה על צאצאי שבט יהודה, נהפוך הוא, מרדכי הינו "איש ימיני", כלומר מאנשי שבט בנימין, אך היות ושבט בנימין סופח גם הוא ברובו לממלכה הדרומית של יהודה, ואנשיו אף הוגלו מן הארץ יחד עם אנשי יהודה, נחשבו גם אנשי בנימין פתאום ל"יהודים": "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב, ה').

אז מה היה לפני כן?

לפני שאבותנו ואמותנו הוגלו מהארץ והפכו ל"יהודים", הם ישבו בנחלתם, בנו בתים ונטעו כרמים והיו קשובים למקצבי המטר והטל ולעונות השנה, ועבדו אלהים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נשאה. התנ"ך מרבה לספר לנו על הדרכים שבהם עבדו אבותנו ואמותינו את האלהים. התנ"ך לא אוהב את הדרך הזו. אבותנו היו סינקרטיסטים ואקלקטיים. הם עבדו את י-ה-ו-ה אלהי סיני, כמובן, אך יחד אתו עבדו גם את אלהי הארץ והטבע: הם סגדו לאשרה שזוהתה עם עצי הפרי הגדולים, כמו התאנה או החרוב; אמותנו הגישו מנחות ל"מלכת השמים" על גגות הבתים, וביכו בקיץ את מותו של אל האביב המסופוטמי – דומוזי, או "תמוז". את בניהם העבירו אבותנו שישבו בארץ הזו באש למולך (לא שרפו אותם ככל הנראה, אלא הלכו על גחלים עם הילדים על הידיים, והעבירו אותם "טבילת אש"). אנו רגילים להתייחס לכל אלו בעין מאד שלילית, כי כך המקרא מספר לנו את הסיפור, וכך גם לימדה אותנו המורה לתנ"ך בבית הספר היסודי. רבים מאתנו לא חזרו אל הספר הזה מאז אותה חויה מרנינה…

אולם האם ישנה דרך אחת לתאר את ההיסטוריה? האם ניתן בכלל לספר אי פעם את כל הסיפור? אקירו קורסאווה הראה לכולנו בסרטו המופלא "רשומון" כיצד אותן התרחשויות נראות באור כה שונה כשהן נמצפות על ידי אנשים שונים, כל אחד בעל אג'נדה אישית מאד, ומזויות הסתכלות שונות. המציאות הישראלית-פלסטינית הסבוכה עד אין קץ מוכיחה זאת שוב ושוב. קשה מאד עד בלתי אפשרי לתאר במילים את מורכבותה של ההיסטוריה, אפילו זו הקרובה ביותר, אפילו את ארועי יום האתמול קשה להכיל במילים "אוביקטיביות" באמת. כל תאור יקח אל תוכו את עמדתו העקרונית של הצופה והמתאר. וכך גם התנ"ך: ספרי מלכים ושמואל ושופטים נכתבו בימי הממלכה על ידי בני אדם – על ידי סופרים, אנשים בעלי שאר-רוח, אנשים בעלי השראה, אך עם כל זאת – גם הם וגם רוח הקודש ששרתה עליהם מספרים את הסיפור מזוית ראיה מאד ספציפית, מזוית שיש לה אג'נדה משלה. והאג'נדה שהיתה להם במקרה הספציפי הזה היתה הלוחמה בכל מה שנחשב לעבודת אלילים. היתה זו לוחמה במיתוס של המזרח הקדום תוך נסיון להשרשת האמונה הבלעדית והאקסלוסיבית בהוי"ה אלהי ישראל, בורא העולם, המוציא את העם ממצרים, שאיננו חלק מן הטבע אלא מחוללו. וזה דבר חשוב מאד!

יחודה של האמונה הישראלית

מה מיחד את האמונה הישראלית משאר אמונות המזרח הקדום? האם ניתן לנו לעמוד על יחודה של האמונה הזו, שבגללה קידש המקרא מלחמת חרמה כנגד הדתות הפגאניות ששררו באזורינו בזמנו?

החוקר יחזקאל קוייפמן בספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית" טוען כי מה שמייחד את אמונת ישראל היא העובדה שאלהי ישראל איננו נתפס כחלק מן הטבע או ככפוף לאי אילו חוקים השוררים בעולם הטבעי. נהפוך הוא: אלהי ישראל בוא זה שברא את הטבע, הוא זה שהחליט באופן חופשי לחלוטין כיצד לבראו ואילו חוקים ישררו בו. האל העברי איננו נתון למרותם של החוקים בכל אופן שהוא, הוא אל חופשי, וגם הגורל איננו מגביל אותו. אלי המזרח הקדום, וכן אלי יוון, שבמידה רבה היו גרסה מערבית של אותם אלים שהאמונה בהם רווחה בצידון וכנען ומסופוטמיה, היו נתונים כולם תחת ממשלת הגורל. ה"מוירה", כך נקרא הגורל המוחלט שגם האלים אינם יכולים להחלץ ממנו. בעולם ההינדי והבודהיסטי אנו מכירים בדומה לכך את חוק הקארמה, שאין בריה שיכולה להמלט ממנו, גם האלים בפנתיאון ההודי כפופים לחוקי הקארמה, שהם חוקי הקיום. אך אלהי ישראל איננו "בריה". הוא איננו ישות כלשהי. אין חוק שמגביל אותו, לא קארמה ולא מוירה, הוא החירות בהתגלמותה האבסולוטית ביותר. הוא מחוקק החוקים ואין החוקים חוקקים אותו.

"האמונה הישראלית דמתה את האל מחוץ לכל קשר לחומרו של עולם. אין באל ממדת החומר ולמעלה הוא מכל טבע וחומר. … יותר מזה: היא אף דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע ולמערכה או ל"גורל". זוהי נקודת הפירוד בינה ובין האלילות. …. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל טבעי…" (יחזקאל קוייפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך ב, עמ' 227)

באמונה הפגאנית (ואינני משתמש בכינוי "פגאני" לשלילה, אלא דווקא בחיבה רבה), האלים מזוהים עם הכחות הגדולים של הטבע. הברק והרעם, הים והרוח, האש והסלע או פלגי הנחל, בכולם שורים כוחות אלהיים המפעילים אותם, והכחות הללו הם כחות בעלי אישיות, לא כחות חסרי אופי, מדעיים, קרים, לא חוקי טבע האדישים למי שבא אתם במגע אלא עוצמות שניתן לדבר איתן, לבוא עמן בשיח, ליצור עמן מערכת יחסים. ניתן לאהוב אותן וניתן לירוא מפניהן ואפשר גם להיות אהוב על ידן ולזכות בשפע מתנות האלים. עולם הטבע בדתות הפגאניות מלא היה ביצורים שונים ומשונים. לא כולם אלים גדולים וחשובים כמו פוסידון אל הים היווני או עשתורת הצידונית, אלת הפיריון והאהבה. היו גם ישויות זוטרות, אלים מקומיים, פיות, נימפות נחלים, שדוני יער ובנות ים, ליליות השוכנות בעצים חלולים או רוחות הסובבות מקום מקודש, או מקולל, או מכושף… העולם מלא היה בישויות והאדם צריך היה לדעת לתמרן נכון בתוך עולם עתיר כחות זה. לדעת למי להקריב קרבן ולמי להתפלל, ומתי. לדעת לכבד את האלים הראשיים אך לא לשכוח גם את הישויות המקומיות, שכבודן במקומן מונח, כפשוטו. אסור היה לשכוח לתת כבוד לאף אחד מן האלים, שכן אחרת עלול האדם לספוג את תוצאות זעמם של האלים ששכח לכבד. היה יופי גדול באמונת האלים וקסם רב, אך היה בה גם שעבוד גדול. אלי הטבע, שהם הטבע בעצמו, במעמקיו, היו מושא הפולחן של האדם, אך הוא עצמו ידע כי גם האלים נזקקים לו וליחסו אליהם, וכי גם הם אינם בני חורין, רק בני אלמוות. האדם הפגאני היה משועבד למחזור המעגלי של הטבע. ומן המעגל הסגור הזה רצתה האמונה הישראלית לשחררו.

הקפיצה המוחלטת אל האחדות חסרת השם וחסרת הצורה וחסרת החוקים וחסרת הצרכים של אלהי ישראל היתה בגדר קריאה גדולה לשחרור רוח האדם מכבלי הטבע ומכבלי עצמה. הכניעה לבורא העולם, שאיננו כפוף לחוקי הטבע אלא מחוללם מבחוץ בקשה לשחרר את הרוח האנושית מכבליה ולבטא בכך איזשהו מרד גדול כנגד העולם הזה ואכזריותו.

מיתוס ומוסר

קארל גוסטב יונג, הפסיכולוג השווצרי הנודע, גילה כי המיתולוגיות של עמי העולם משקפות את התהליכים המתרחשים במעמקי הנפש האנושית, וכי קיימת הקבלה בלתי מודעת בין המיתוס הקדום ועולם הסמלים של החלום. יונג טען עוד, כי קיים הבדל משמעותי וחד בין המיתוס ובין המוסר. המיתוס איננו מתיימר להיות מוסרי, והמוסר איננו נובע מאותם מקומות בנפש שמתוכם בוקעת השפה המיתולוגית העוצמתית. המיתוס מתאר את מה שיש, אמר יונג, אבל המוסר מבקש לשנות זאת.

המיתוס מתאר, לשם דוגמה, את המשיכה המינית של האדם אל חיית השדה ואל קרובות משפחתו. ולכן במיתוס יהיו סיפורים שיתארו כיצד אדיפוס מתחתן עם אמו וכיצד זאוס מתגלם בדמות שור מיוחם ומקיים יחסי מין עם בנות האדם בהן חשק. אולם המוסר לא יאשר זאת, כי המוסר איננו מתעניין בתאור הקיים אלא בשינויו ובשיפורו. האתיקה מכוונת לכך שהעולם לא יתנהג לפי הדחפים המיתיים של בני האדם, אלא לפי אמות מידה של הגינות, יושר וצנעה. לכן בעולם הטבע, שהוא עולם המיתוס, אין מקום לומר כי הטורף הוא אכזרי או כי הנטרף אומלל, אין מקום לגנות את הקוקיה המפזרת את ביציה בקיני ציפורים אחרות ואין מקום לשבח את סוסון הים הזכר שנכנס להריון במקום זוגתו ומשחרר אותה משעבוד הטיפול בדור ההמשך. הטבע הינו מה שהוא. בטבע יש ככות (SUCHNESS), ואי אפשר להחיל עליו אמות מידה של מוסר. אבל האדם מבקש לכונן עולם בעל רגישות מוסרית, שבו גם אם אתה החזק לא בהכרח אתה הוא השולט ואין זה מתיר לך להתחרות בכל מחיר על נישת הקיום שלך כנגד כל מי שסביבך. עליך להיות רגיש, סבלן, עניו. עליך לכונן כמה גבולות פנימיים של טאבו, שלעולם לא תוכל לחצות אותם ללא משבר פסיכולוגי עמוק, ועליך לרסן את יצריך או לתעל אותם לפעילות אחרת, פוריה ומועילה.

דתות הטבע הפאגניות, גם אם כמובן היה בהן מוסר והיו בהן סדרי חברה, בכל אופן לא היה בהן מקום לכינון מוסר הקורא תיגר על "דרכי העולם הזה". רק הדביקות והאמונה במופשט, באבסטרקטי, באל ש"אין לו גוף ולא דמות הגוף" יחד עם הבטחון כי יש לאדם הפרטי קשר אישי עם אותו אל שלמעלה מן הטבע, מאפשרת לו לאדם לגלות משהו עמוק בתוכו שקורא תיגר על המעגליות הסגורה של הטבע, ומבקש "לתקן עולם במלכות שדי".

החידוש הגדול של האמונה הישראלית התרחש, מבחינה הסטורית, בתקופה שבה העולם היה נתון עמוק בתוך התרבות המיתית, ומתוך התרבות הזו ביקשו נביאי התנ"ך להחלץ ולכונן תרבות אחרת. הם קראו לאמונה שאיננה כפופה אל הטבע וחוקיו, אלא מתעלה אל למעלה מהם, ומכוננת חברה שבמרכזה השאיפה לאתיקה ולמוסר, דאגה לחלשים ושוויון זכויות לגֵר ולאזרח הארץ (דברים שעד היום לא יושמו כראוי בישראל, ועוד מצפים להגשמתם).

בליעת האלים

אולם האמונה הישראלית לא באה לשלול את הטבע או את ההכרה באלהות המתגלה בתוכו. היא לא באה לומר "הטבע איננו קדוש ויש לזנוח אותו לטובת המוסר", אף כי היו בתולדות היהדות גם זרמים שהרחיקו לכת וטענו טענות שכאלו. בימי המקרא היה נסיון לטעון כי אלהים מכליל בתוכו את כל האלהויות האחרות, ולכן אין מה לסגוד להן כאילו היה להן כח בפני עצמן. אלהי ישראל כאילו בא ואומר: "כל הכחות שאתם מזהים בטבע אכן קיימים! אך הם אינם כחות נפרדים, העומדים כל אחד בפני עצמו כאל או אלה. כל הכחות הללו הם חלק ממני, ואני אחד. אני בראתי את הטבע ואני מצוי גם בתוכו וגם מחוצה לו. אני הוא הכח האלהי המתגלה לכם בשמש, בירח, בכוכבים, בשדות המוריקים, ברוח המדבר הנושבת לפנות ערב, ובסלעים הגדולים, ובציפורים המקננות בסבך ובמעמקי הים ובתנינים הגדולים ובלויתנים ובקצף הגלים. אני אחד, ומצוי בכל, כל אלו איהם אלא ביטויים שלי, את כל אלה ידי עשתה, ואין הם נפרדים ממני לעולם".

את אחד השרידים לטענה הזו מצאו חוקרי המקרא בפסוק המוזר המופיע בספר הושע (יד, ט): "אֶפְרַיִם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא".מה פירוש "אני עניתי ואשורנו", שאלו החוקרים, והציעו לקרוא את הפסוק קצת אחרת: ענת ואשרה היו אלות מאד פופולריות בכנען העתיקה, ורבים מבני ישראל סגדו להן תחת כל "ברוש רענן". החוקרים הציעו לקרוא את הפסוק כך: "אפרים, מה לי עוד לעצבים? (כלומר – אפרים, למה לך לסגוד לאלילים? הרי) אני ענתו ואשרתו, וממני פריך נמצא". אני ענת ואני האשרה, הן אינן אלות נפרדות, הן חלק ממני, ואני אלת הפריון – כך טוען אלהי ישראל בפי הושע הנביא.

בכיוון הזה אני אוהב לפרש את המפגש הראשון של פרעה מלך מצרים עם האמונה החדשה שמשה ואהרן מציגים לפניו. הפרזנטציה של האל החדש – יהוה – בפני שליט האמפריה המצרית כוללת הפיכת מטה אהרן לתנין. אבל זו לא חכמה גדולה במצרים העתיקה להפוך מקלות לתנינים, גם החרתומים יודעים לעשות חוכמעס כאלו, גם הם משליכים את מטותיהם והללו הופכים מיד לתנינים. לא ביג דיל, אומר פרעה. אנחנו צריכים לזכור שיש לפרזנטציה הזו משמעות בשפה המיתית, שהיא שפת הסמל: התנין במצרים העתיקה לא היה סתם יצור ביולוגי עם הרבה שיניים, והמטה של המנהיג לא היה סתם מקל סבא. התנין היה אל, כח מיתי, והמטה סימל את המנהיגות עצמה, את השליחות, את העוצמה של האישיות. להפיכת המטה לתנין יש על כן משמעות בשפה המיתית של הסמלים, משמעות של חשיפת הכח האלהי בתוך ההנהגה האנושית. כשמטה אהרן הופך לתנין הוא אומר כאילו: ראו את כח ההנהגה שלנו, הוא איננו כח אנושי, האל מתגלה בתוכו וגנוז בתוכו תמיד! אבל כאמור, מזה לא מתרגשים חכמי מצרים, ומראים כי האלים שלהם נוכחים גם הם בכח ההנהגה של המלוכה המצרית. גם להם יש תנינים במקלות.

אבל אז מגיע הקטע המעניין: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, יב). התנין של אהרן ומשה מראה שהוא התנין הראשי במשחק הזה. אבל הוא לא משסע את התנינים האחרים, הוא לא הורג אותם או מבריח אותם לכל רוח. הוא בולע אותם! ויש לזה משמעות רבה: הוא איננו אומר "אני הכי חזק ויכול להרוג אתכם" אלא מכניס אותם אל תוכו, מכליל אותם בו, בולע אותם, ואומר "אתם כלולים בי. אני הכל, והאלים האחרים אינם דבר נפרד ממני, אינני שולל את קיומם, להיפך – אני מכליל אותם בתוכי, ומציג לכם משהו גדול יותר, עליון יותר, חופשי יותר".

לדעתי בפרזנטציה הזו מציגים משה ואהרן את התכלית הגדולה של האמונה הישראלית, תכלית שתלך ותתממש אט אט, מאות ואלפי שנים אחר כך. יהוה אלהים איננו בא לשלול את האמונה המיתית בכחות הגדולים של הטבע, אך הוא בא לאתגר אותנו לראות שבאמת הכל אחד, ושהאחד הזה הוא גדול מן הטבע, חופשי ממנו, בורא אותו, אך בעת ובעונה אחת גם שוכן בתוכו.

אולם היהדות הנורמטיבית, שהתפתחה מתוך האמונה הישראלית הקדומה, לאחר משברי הגלויות שפקדו את העם, הדגישה יותר ויותר את הפן המופשט של האלהים, עד שהפן האחר, זה ששוכן בטבע ובכחות הטבע נשכח מאתנו. השפעה מכרעת על התהליך ההיסטורי הזה היתה לרמב"ם, אשר הושפע עמוקות בהגותו מן הפילוסופיה האריסטוטלית וביקש להקצין את ההפשטה של מושג האלהים עד הקצה האחרון שלה. היהדות הנורמטיבית הלכה לכיוון הרציונאלי והתרחקה מן המיתוס, ועל ההתרחקות הזו היא שלמה מחיר כבד – את מחיר ההתרחקות ממקורות הנפש ותהליכיה. לטובת פיתוחה של תורת מוסר המושתתת על השכל, ויתרה היהדות ויתר כבד – היא ויתרה על הקשר למקורות הטבעיים של הנפש, לכחות הפנימיים של הנפש הטבעית. ועל החסר הזה, שהוקצן והלך עם התפתחות היהדות כדת ממוסדת, באו הקבלה ושלוחותיה – השבתאות והחסידות – לענות (ארחיב על כך במאמר אחר בסדרה זו, בעזרת השם).

אחד הגורמים שחיזק מאד את הכיוון האבסטרקטי ביהדות היה ההגליה מן הארץ הקונקרטית. מהר"ל מפראג מפתח בהגותו את הכיוון הזה ומסביר כי היחס בין עם וארצו הוא כמו יחס בין נשמה וגוף. יציאת העם מן הארץ כמוה כיציאת הנשמה מהגוף – וזה מה שקרה ליהדות. היא יצאה מן הארץ, יצאה מחוויית הגוף, ופיתחה את עצמה כדת ל"אומה של נשמות ללא גופים" – כפי שהתבטא הרב קוק. היהודים בגלות לא התקשרו אל הטבע שסביבם. הוא היה זר להם, והם שמרו אמונים למינהגים הקדומים שהתפתחו בארץ כנען, לחגים הקשורים לעונות השנה בארץ הזו, המעוגנים עמוק בפולחנים הפגאניים של העמים שישבו פה, במרחב הזה מאות ואלפי שנים.

דת ישראל הקדומה נבנתה מתוך מגע עמוק עם הפולחנים הללו, מתוך משא ומתן עם האמונה באלי ואלות הטבע, אך היהדות התפתחה לאחר ההגליה, מתוך זכרון טראומטי של ניתוק מן הטבע, מן הארץ, מן הגוף, מן הקונקרטי, מן הנשי…

היהדות איננה בדיוק אמונתם של אבותנו ואמותנו. היהדות היתה דת לשעת חירום. דת ניידת  Religion to go. את היהדות ניתן לארוז בכל פעם שמתרגשת גזירה חדשה, לא עלינו, ולנדוד אתה למקום אחר על פני הגלובוס – אפילו לצד השני של קו המשווה, שבו העונות מתהפכות לחלוטין, אפילו לירח או לחלל החיצון, ששם אין יום ולילה. היהדות יכולה להסתדר בלי הטבע, כי היא נבנתה באופן כזה, לשעת החירום של הגלות. אבל היא שימרה בתוכה את הזרעים שמהם ניתן להנביט מחדש את העץ המופלא של האמונה הקדומה, כשרק יזרעו הללו בחזרה בארץ, האדמה, בקונקרטי. הרב קוק הבין את זה היטב, וביקש להחזיר את הנבואה לישראל. לא עוד רבנים, ביקש הרב קוק לראות ברחובות יפו, ירושלים ורחובות כי אם נביאים חדשים, שלא יהיו חיקוי של הנביאים הישנים, אך יביאו את השראת רוח הקודש אל חיי החומר, מתוך החיבור המחודש של הרוח עם האדמה. אבל ממשיכי דרכו לא ירדו לסוף דעתו ועיוותו את התמונה. הבנה בלתי ראויה של החיבור אל האדמה יוצרת לאומנות וכוחנות, פאשיזם, מליטריזם וּפֶטִישיזם.

היודעים את האלהים בדרך האהבה אינם מנסים לכתוב לה חוקים. הם יודעים שהאהבה, והמנוע הגדול שלה – התשוקה – אינן חיות לפי חוקים, פראיות הן מעצם טבען, ולעולם לא ניתן יהיה לבייתן. האהבה – כמו אלהים – הינה מקור החוק ומשום כך אינה כפופה לו. לכתוב חוקים לאהבה כמוהו כמו לכתוב חוקים לאלהים. האהבה – היא עצמה החוק.

מי שכותב חוקים לאהבה ואומר לה "פה מותר לך להתגלות ופה אסור לך" – איננו בא מצדה של האהבה אלא משחק במגרש הפחד והחשד. בזירה הזו תצא תמיד האהבה וידה על התחתונה. לכל בר דעת היודע את דרכי האהבה ברור שהיא, בפראותה המולדת, תחרוג מן החוק, אם לא היום אז מחר. פראית היא – כמו אלהים. כמו הטבע. היא תחרוג מן החוק ותהפוך מיד לאהבה אסורה ועבריינית. האוחזים בה ישלמו על כך את עונשם הקצוב בחוק, ומנסחי החוקים יגידו לנו "אמרנו לכם שצריך לשים פה חוקים?".

אז הנה אני מקדים ואומר: כל חוק שתכתבו לאהבה יופר על ידי האוהבים. בגלוי או בסתר, במוקדם או במאוחר – הוא יופר. פשוט כי זה טבע המציאות. זה טבעו של אלהים.

אינני רוצה לתפוס את האהבה מושפלת. אינני חפץ להוכיח שהיא טועה, אינני רוצה להפוך אוהבים לטועים או לפושעים. אני רוצה לאשר ולאשרר את האהבה שוב ושוב. אני מבקש לאפשר לה לפרוח כמה שיותר במחוזותינו – ובגלוי. אינני חפץ לייצר מערכות בהן מתביישים האוהבים באהבתם, או אף גרוע מכך – מפחדים שמא יחשפו ויענשו על דבר הקשר ביניהם.

אין רוע באהבה. אין בה כפייה ואין בה ניצול. אהבה היא זרימה של אור הדדי, ופריחתה מבשמת את האוויר. ולכן מן האוהבים אני מבקש: אם אין רוע באהבתכם, אם אין בה כפייה, אם אין בה ניצול – אם ראויה היא להיקרא אהבה – אהבו אותה בגלוי! העניקו לנו ולעולם כולו את מתנת אהבתכם, ואנו מצדנו נתמוך בה. רגילה או משונה ככל שתהיה – אם אהבה היא תשוקתכם – ריחה יפיח בושם באוויר. אם שלמים אתם באהבתכם ובתשוקתכם – יש לה מקום, גם אם היא עשויה לאתגר מערכות ישנות, או לשפוך אור על פינות עבשות החיות בחיק המערכת המשפטית של החברה הנורמלית – יש לה מקום.

אבל אם גם לנוכח הזמנה כנה זו יש בכם פחד להיחשף… שמא אין זו אהבה? שמא נפשכם יודעת שיש כאן משהו שבאמת איננו ראוי להיקרא אהבה?

גם אז – אינני רוצה לאסור או לנזוף. אולי הפחד הזה שבלבכם אינו אלא שארית ישנה ממשטרי האימה שוללי האהבה להם הורגלתם כל חייכם? לכן אני מזמין אתכם לבירור. בואו בואו באשר תהיו – אם חפצי אמת הנכם – אם מבקשי אלהים הנכם – אם אוהבי הויה הנכם – בואו ונשמע אתכם. בואו ונעזור לכם לשמוע את עצמכם, ואולי תגלו שאין בכך כל בושה וסתם פחדתם מתוך ההרגל, ואולי תגלו שבטעות הדבקתם תווית של אהבה למעשה שאינו באמת אוהב? ומודה ועוזב ירוחם.

כך הייתי רוצה לראות את דרכי האהבה ב"נביעה" ובכל תרבות חדשה שתצוץ כיום על פני האדמה, תרבות חדשה המבוססת על אמון, ולא על חשד, תרבות התומכת בריבוי ובצמיחת האהבה ולא רואה בה ובפראיותה המובנית סכנה, אלא הזדמנות נפלאה לריענון ולחשיפה עמוקה של החדש והנועז והאהוב והאלהי, בפריחת האביב.

עזיז (אוהד אזרחי). יום תקופת טבת, 21 לדצמבר 2011.

הסיפור האלטרנטיבי של יוסף ואשת פוטיפר

אוהד אזרחי

" אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים לכך בלב שלם, אומר לה יוסף,
ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית".

אישה מכובדת אחת במצריים היתה נשואה לאחד משרי המלך. אומרים שהיה סריס. אולי זה היה רק תפקיד ממלכתי שנקרא "סריס המלך", ואולי באמת היה מסורס פיזית או מסורס נפשית? אינני יודע. בביתה של אותה גבירה נכבדה עבד בחור צעיר ויפה תואר שהיה אחראי על משק הבית כולו. יוסף קראו לו. הגבירה לא היתה מסופקת מינית. אולי כי בעלה היה סריס ואולי מסיבות אחרות. מי יודע. אבל הבחור החתיך שהסתובב בבית וביצע כל מיני עבודות עשה לה את זה. אני יכול לחשוב איך ריח הזיעה של יוסף החטוב משכר אותה בכל פעם שהוא עובד בגינה ומזיע, ואיך בשעות בהן בעלה הולך אל בית המלך לעשות עבודה פקידותית היא מסתובבת לה באחוזה, כשכולה אחוזה תשוקה אל העלם היפה והשרירי הזה, שבא אל ביתה מרחוק.

הסיפור הכללי ידוע. היא מנסה לפתות אותו. היא עושה לו עיניים. הוא מתנהג כאילו לא קלט את הרמז והיא נגשת אליו במפורש, כמו גבירה, ומציעה לו לשכב אתה. יתכן שהיא היתה נראית זוועה, אשת פוטיפר, אבל אז אין סיפור. אז בואו נניח שהיא כוסית-על כמו שאומרים במחוזותינו, ובכל זאת יוסף מסרב לה. היא תובעת זאת ממנו במפגיע. היא לא רגילה שאומרים לה לא, אבל הוא ממשיך לסרב. ואז היא תופסת אותו בכח בבגדו – והוא בורח. הבגד נשאר בידיה. היא רצתה לבגוד ונשאר לה בגד. והוא – הוא לא מתמודד, הוא בורח.

הספרות הדתית עשתה ממנו צדיק גדול. איזה יופי, הם אומרים, איזה יופי שיוסף לא נכנע ליצר המיני! הם מוסיפים ומציירים אפילו שכל גופו של יוסף התאווה לה, לאשת פוטיפר. אברו התקשה והוא תרגל תרגולים טנטריים כדי לא לשפוך זרע על המקום (האם יתכן שסבל בכלל משפיכה מוקדמת?) חז"ל מוסיפים ואומרים שבגלל התרגולים הללו של ההתאפקות, אותה אנרגיה שלא יצאה מאיבר המין שלו עלתה ויצאה לו דרך עשר אצבעות הידיים, שנאמר "ויפוזו זרועי ידיו". הקבלה עשתה עם המיתוס הזה נפלאות, בסוד גלגולי הנשמות.

אינטגריטי

אבל יוסף בכלל לא התנגד כאן למיניות. מה שהפריע ליוסף זו הבגידה הפוטנציאלית. יוסף לא רצה לבגוד באמון שניתן לו על ידי השר פוטיפר, שהיה אולי קצת חבר שלו גם. ככה הוא אומר לה: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?". העניין שיוסף מעלה איננו עניין של איפוק מיני, אלא של אמון ובגידה.

יוסף, שהאמון הפשוט שנתן בחיים כנער נשבר כשאחיו בגדו בו, כרת כנראה ברית עם אלהיו: אני לעולם לא אפר את האמון שנותנים בי! הבטיח יוסף לאלהיו. ליוסף יש אינטגריטי!

אני אוהב את זה. כשהבנתי את העניין הפך אצלי יוסף לגיבור רוחני: יוסף איננו קר כדג. הוא מחורמן, הוא מרגיש את המשיכה העצומה אל האישה היפה שרוצה אותו ואולי הוא גם היה רוצה אותה, אבל – יש לו אינטגריטי. יש לו יושרה. הוא לא מוכן לשכב עם האישה מאחורי הגב של בעלה, והוא מוכן לשלם על כך מחיר כבד.

אבל אולי אפשר היה אחרת?

כאן נכנס לתמונה ידיד שלי, יורם קיסר, והצביע על כך שבסופו של דבר כווולם יצאו מותשים מהסיפור. כולם אבדו אנרגיה, וכולם יצאו מופסדים. האישה שהמשיכה לרמות את בעלה, שבגדה גם בעצמה ושלחה את האהוב שלה לכלא כדי לנקום בו, והאיש שהמשיך לחיות עם אישה חיי שקר וכחש וכזב, ואיבד חבר שחשב שהוא יכול לסמוך עליו. כולם נפלו מהסיפור הזה. התגובה של יוסף לא הביאה את המערכת להתרוממות רוח. האם ניתן היה עקרונית לייצר תגובה אחרת למציאות בה היה נתון יוסף, תגובה שהיתה מביאה את כל המעורבים בדבר לצמיחה, להתרוממות רוח, ולא לנפילה אנרגטית? (איזו שאלה מעניינת. תודה יורם!)

בהיותי אחד שהרבה אנשים באים אליו להתייעצות אינטימית, נכחתי כבר מקרוב במצבים שכאלו: מצבים שיש בהם "נשות פוטיפר" כאלו, שנשואות לגבר שאינן חושקות בו כבר שנים, ובחייהן מופיע פתאום נער חמודות, אחד שמדליק אצלן תשוקות חמדה גנוזה, שכבר חשבו שנשכחה כליל מבשרן. יש להעיר שלפעמים הפוטיפר שלהן הינו סריס נפשי, הרבה בזכות העובדה שהן עצמן סרסו אותו יום אחרי יום, באופן שבו הן מדברות אתו ויורדות עליו וכותשות אותו עד דק, בעבודה חרוצה ומתמשכת של שנים, אבל זה נושא בפני עצמו. לרוב כשמגיעים אלי סיפורים כאלו אין בהם יוסף שעומד לו, אבל עומד על שלו, למרות הכל, ומחליט שאינטגריטי זה חשוב יותר מכל דבר אחר. לרוב כשהסיפורים באים אלי כבר נעשה מה שנעשה, והבלגן גדול. אבל בכל מקרה – הסיפור התנ"כי הוא מין סיפור כזה שיכול להאיר לנו אפשרויות פעולה נוספות אם נחשוב איך יכול היה יוסף לפעול אחרת.

אז הנה הצעה:

יוסף שם לב לכל מה שקורה במצב בו הוא נמצא. הוא מבין שיש כאן מערכת מורכבת של יחסים ללא כנות. ללא אמון. הוא מבין שהידיד והאדון שלו, פוטיפר, חי בעצם עם אישה שלא מספרת לו מה קורה אתה באמת. אין בין השניים דיבור של אמת. הם חיים יחד אבל הם בעצם קצת אוייבים זה של זו. הוא מבין שהגברת מפחדת מבעלה. שהיא לא יכולה להביא את עצמה במלאות בפניו כי היא חוששת שמשהו רע יקרה לה אם תדבר אמת. איך אפשר לחיות ככה חיי אהבה?

פוטיפר ואשתו נמצאים במקום של כחש וכזב. הם כאילו חיים יחד, אבל באמת הם לא. כמו רבים וטובים עד עצם היום הזה – הם מסתירים את תשוקותיהם האמתיות זה מזו, וחושבים שככה יותר עדיף.  היא לא אמתית אתו, והוא לא כנה אתה. יוסף יכול להבין שכבחור יפה שבא מבחוץ, הוא נתפס לא רק כאובייקט מיני נחשק אלא בעיקר כאפשרות לניקוז של הרבה לחצים וכמיהות שלא היה להם עד כה כל מוצא במערכת היחסים של אדונו וגבירתו.

נכון. הוא עבד, ומדובר במצריים של לפני אלפי שנים ולא באיזו חברה היפית של קליפורניה בימינו, אבל אז מה? אם הוא צדיק גדול אז יללא! שילך על זה:

יוסף הצדיק מתיישב ליד גבירתו, מחבק אותה ואומר לה: גבירתי, את כל כך מקסימה! את יפה וחתיכה וכמובן כמובן שאת מעוררת גם בי תשוקה עצומה…

אז מה העניין שלך?! אומרת הגברת פוטיפרה, שמבינה שיוסף החתיך ההורס, זה שמחבק אותה עכשיו ומגעו כה נעים לכתפיה, בכל זאת גם מסרב לה, ודמעות של געגוע בעיניה.

אני אשמח לשכב איתך, גברת פוטיפרה, אבל רק אם האדון פוטיפר ידע מזה ויסכים בלב שלם, אומר לה יוסף, ומציג בפניה דרך חיים אלטרנטיבית, שאיננה מיוסדת על רכושנות וקנאה זוגית.

אין מצב! צוחקת הגבירה צחוק מר. אתה ואני לא נראה כך את אור הבוקר. הוא יהרוג את שנינו על המקום. אין מצב!

אבל יוסף הצדיק לא מוכן להכנע לפחד. הוא מציע לה שהוא ימצא דרך להעלות את הדברים עם פוטיפר, מבלי לסכן אותה, רק את ראשו שלו הוא יסכן. יוסף מתפלל לאלהיו, שיתן אור של אמת בלבבה, ואמונה ביכולת של בעלה להפתח ולחשוב אחרת, לחמול ולא לרצוח.

נס ראשון קורה – והיא מסכימה.

ביום אחר יוסף מוצא הזדמנות ראויה להכנס בשיחה על דברים עדינים שבלב עם אדוניו. הוא הרי יוסף הצדיק, ויש לו הבנה עמוקה בלבבות בני האדם. הוא מוצא דרך לפתוח את אדוניו לדבר על יחסי המין הבלתי מספקים שלו עם הגברת פוטיפרה. והאדון מוצא ביוסף איש שיחה אמתי. הוא מספר לו איך הוא מפחד מאשתו, איך הוא מרגיש שהוא לא מספק אותה אבל הוא לא יודע במה הוא לא בסדר, ומה הוא יכול לעשות יותר טוב. הוא מספר לו איך הרבה יותר קל לו להמשך אל השפחות שבבית, אבל עם אשתו האהובה משהו לא זורם…

ויוסף מציע לו את האפשרות להעלות את הדברים לשיחה כנה מול אשתו.

אין מצב, אומר פוטיפר. היא תאכל אותי חי… אתה לא מכיר אותה… היא אלימה מבחינה רגשית…

אבל יוסף מציע לו להיות שם יחד איתם, ולאפשר שיחה כנה ביניהם. אלהים אתו, עם יוסף הצדיק, ויש בו חן כזה שגורם לאנשים להרגיש ליידו שגם הבלתי אפשרי – אפשרי הוא. יוסף מפיח בפוטיפר רוח של אמון, והוא מסכים. נס שני.

ארוחת ערב בארמון השר פוטיפר. כולם שבעו מטעמים ופתחו את החגורה כדי לאפשר לכרס להרגע.  הקינוח הוגש ואחריו מבקש יוסף מהגבירה ומהאדון אם אפשר בבקשה לנהל איתם שיחה בשש עיניים. האדון מוחה כף, וכל המשרתים עוזבים את החדר. יוסף מזמין את גבירתו ואדונו לשבת זה מול זו. הם מתביישים קצת, ומתרגשים, כי אף אחד מהם לא בדיוק יודע מה קורה אצל בן הזוג, אבל שניהם סומכים על האיש הצדיק מארץ כנען שמביא אותם לשבת יחד. יוסף מדליק ביניהם נר, ומקדיש אותו לאלהי אבותיו, אלהי האמת והאהבה, שאין דבר הנחבא מעיניו, גם בעמקי לבבות בני האדם.

נוכחותו של יוסף משרה על בני הזוג תחושה של אמון. הוא מזמין אותם לשיחה שיש בה חמלה. הוא שואל את כל אחד מהם אם הוא לא רק מוכן אלא אף רוצה ומעוניין לשמוע מה קורה בלב של זולתו. פוטיפר, מבוייש קצת, מהנהן. הוא ממש רוצה לשמוע מה באמת מרגישה בת זוגו כי הוא מרגיש שהוא מאבד אותה.. והגבירה, היא מסמיקה. קשה לה להאמין, אבל היא הולכת על זה, ואומרת שהיא מוכנה להקשיב לבעלה בלי לקפוץ עליו בעצבים. רק להקשיב.

וכך משוחחים האדון והגבירה בנוכחותו המקסימה של האיש הצדיק שמשרה עליהם אמון הדדי. הם מדברים על דברים שלא העיזו לומר זה לזו כבר הרבה זמן, ופתאום הרבה אהבה מתשחררת ביניהם. אהבה שהיתה כלואה על ידי הפחד. הם רוצים להתחבק, להתרפק זה על זו, אבל הם לא עושים זאת. הם יושבים ומשוחחים אל תוך הלילה.

יוסף מציע שאחת לשבוע הם יעשו שיחה כזו, והוא יתמוך בהם.

למחרת הגברת מסתובבת בארמון זורחת כשושנה. יוסף מבין שבאותו הלילה היא היתה נאהבת. שפוטיפר הצליח לעשות איתה הפעם אהבה, כי היא הרגישה שרואים אותה ושומעים אותה וגם הוא הרגיש פתאום שיש בו כח להגיד דברי אמת בלי לפחד מאשתו… יוסף מודה לאלהיו.

שבוע אחרי, במהלך השיחה, יוסף מציע לגברת לבקש רשות מפוטיפר לספר לו משהו שאולי יכאב לו, אבל מכיוון שהיא אוהבת אותו ורוצה שתהיה כנות ביניהם היא רוצה לספר לו, ומבקשת שזה יהיה מקום בטוח. היא מביטה ביוסף. יוסף הצדיק מביט בפוטיפר במבט שאומר שזה כדאי לתת אמון ושהוא בטוח בו שהוא מסוגל.

הגברת פוטיפרה פותחת ומביאה, בעיניים מושפלות, את התשוקה שעלתה בה בחודשים האחרונים אל גברים אחרים. פוטיפר מתפלץ מבפנים. אבל הוא הרי ידע זאת בעמקי לבבו. הוא הרגיש. יוסף מבקש ממנו לשתף אותה במה שהוא מרגיש. ופוטיפר בעיניים דומעות מספר לה איך הוא הרגיש לא סקסי, כשהוא לא מרגיש שהוא מושך אותה, ואיך גם אצלו עולה התשוקה אל השפחות הצעירות שמסתובבות בארמון… זה פשוט יותר איתן, הן לא מפחידות אותו… הוא חוקר אל תוך לבו בעזרת יוסף ורואה את הפחדים שעולים בו אל מול המחשבה שהיא תהיה עם גבר אחר.

יוסף אוזר אומץ ומסכן את ראשו. הוא מספר לפוטיפר על האנרגיה המינית שהתעוררה בינו לבין אשתו של פוטיפר, אבל הוא גם ממהר לספר לו איך הם החליטו שלא לעשות כלום מאחורי גבו. כי האמון ההדדי חשוב להם יותר מכל דבר אחר.

כמה סופים אפשריים יש לסיפור הזה:

א׳‏.    אשת פוטיפר מבינה שבעצם יוסף היה סוג של תלאי שהיא רצתה לשים על הלב הקרוע שלה, ועכשיו, כשהיחסים עם בעלה משתפרים, היא כבר לא צריכה את זה.

ב׳‏.    פוטיפר ואשתו מתחילים לצחוק: שניהם יכולים לראות איך יהיה דווקא נחמד להרחיב את ההתנסויות המיניות שלהם, וזה בכלל לא יפריע לחיי הנישואין שלהם. פוטיפר מזמין את יוסף לעשות עם אשתו אהבה, ויוסף מחבק אותו בחברות אמיצה. פוטיפר מביא לחדרו ברשות אשתו איזו שפחה צעירה שחשק בה כבר מזמן וגם היא חשקה בו, וכוולם מבלים לילות פראיים במיטה הרחבה כמו שיודעים במצריים העתיקה. (תוצר לוואי: יוסף לא נשלח לבור, משפחת אביו לא יורדת למצריים, אין יציאת מצריים, אין עם ישראל, אין מי שיספר את הסיפור הזה… אין מי שיגיד שמה שקרה שם הוא ממש לא מוסרי… ולכן מעולם לא שמענו את הסיפור הזה)

ג׳‏.     פוטיםר מתעצבן, מרגיש מרומה, שכל הדיבורים היפים הללו לא היו אלא כדי לגרום לו להסכים שאשתו תשכב עם יוסף. הוא מרגיש מרומה ושולח את שינהם לגרדום. אחר כך הוא שותה לשכרה, מרגיש בודד, נופל לדכאון ומת מצער ומגעגועים לאשתו ולחבר שלו שהוא עצמו הוציא להורג.

ד׳‏.    היחסים בין פוטיפר ואשתו משתפרים אבל יוסף כבר יודע יותר מידי. הם שולחים אותו לכלא, וכל הסיפור ממשיך כמו בתנ"ך – עם חלומות שר המשקים ושר האופים וכל העיסק של עם ישראל ויציאת מצריים.

האם נסכים לאפשר לעצמנו לייצר מודלים חדשים של צדיקות? כאלו שמאפשרים ללב להופיע, לאמת ולאמון ולאהבה להופיע – כאלו שהנס הגדול שהם מחוללים הוא נס פתיחת הלבבות שסביבם?

 –

Aziz Dec 2011

קצב, נשיא מדינת ישראל הורשע באונס ונכנס למאסר. עם המאסר המתוקשר הזה עברה החברה הישראלית כולה קתרזיס משחרר של עריפת ראשים ציבורית, וחזרה לשגרת יומה. שגרת יומה של אותה חברה ישראלית-מערבית תייצר בקרוב את המנהיג הבא שיחטא בניצול מיני, כי קצב או קלינטון או הרב מוטי אילון או הרב גפני בשעתו אינם תופעה של סטייה פרטית. כל אלו ואחרים הם תוצרים מובהקים של חברה שלמה שקשה לה להודות בכך שאין היא יודעת מה לעשות עם כל הנושא הזה של מין וזוגיות.

בתפיסה החסידית כאשר מנהיג חוטא הוא לא מייצג בכך רק את עצמו הפרטי אלא גם רבדים בלתי מודעים של החברה אותה הוא מנהיג: "אשר נשיא יחטא… לאשמת העם, כי כל דור ודור ודורשיו הם שורש אחד, כמו משה רבינו עליו השלום עם דורו, כן כל דור ודור לפי דורשיו, והדורשין לפי הדור" (הבעל שם טוב על התורה, לפרשת ויקרא)

החברה שלנו עדיין מנסה לחלום לעצמה חלומות שווא, השאובים מסיפורי הילדים החינוכיים כביכול עליהם גדלנו – חלומות על אנשים שהתחתנו וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. בפרט נכון הדבר ביחס לדמויות ציבוריות – מנהיגים פוליטיים או דתיים – שמהם דורשת החברה באופן די מלחיץ לנסות ולקיים בפועל את המיתוס הזה ולהציג, לפחות כלפי חוץ, את עצמם כ"משפחה למופת".

כולנו יודעים שבמציאות הריאלית החברה המערבית כולה רחוקה מאד מלענות על ציפיות אלו: אחוזי הגירושין גבוהים מאד. גבוהים מהם אחוזי הבגידות והרומנים הסודיים (בפרט אלו שלא נחשפים: יש הטוענים כי שלושה מכל ארבעה זוגות בארץ מתמודדים עם בגידה). גבוהים משניהם אחוזי הזוגות החיים אמנם יחד, אך חייהם הזוגיים נטולי שמחה ונטולי תשוקה. לפעמים הם אף נטולי אהבה.

שום דבר לא מצדיק בעיני אונס, כמו גם כל גילוי אחר של אלימות וכפיית רצונו של אדם אחד על זולתו. אבל האם שאלנו את עצמנו מה יכול היה כבר אדם כמשה קצב לעשות עם הדחף המיני הגדול שלו? האם אנחנו באמת חושבים שיחסיו עם גילה אשתו אמורים היו, או מסוגלים היו, לספק את כל  צרכיו המיניים ואת כל כמיהתו לכל מה שאישה מייצגת? אם התשובה על שאלה זו שלילית, כי אז מה היינו מציעים לו לעשות?

להתגרש ולמצוא אישה אחרת? אולי… אבל רוב הסיכויים שזה היה מסבך את מצבו מאד (כי הרי הוא היה שבוי בצורך להראות שיש לו "משפחה טובה" כפי שדורשת החברה בה גדל).  וחוץ מזה מן הסתם הוא היה משחזר את אותן בעיות גם עם האישה החדשה והסיפור היה חוזר על עצמו.

האם היינו מציעים לו לשכור, בדיסקרטיות, את שירותיה של נערת ליווי? אולי… אבל הרי היינו גם מאיימים עליו תוך כדי כך ש"כמובן אם נתפוס אותך, חביבי, עם נערת ליווי נערוף את ראשך"… ומעבר לכך – את הזנות אנחנו מחזיקים עדיין מחוץ לחוק, כי כחברה אנחנו עדיין חושבים שמין מותר באמת רק במסגרת הזוגיות המונוגמית המופלאה שלנו, גם אם היא לא ממש עובדת אצל רוב הזוגות הנשואים באושר ועושר…

בחברה שלנו אנשים רבים, גברים ונשים, נמצאים בלחץ אטומי בכל הקשור לצרכים המיניים שלהם ולכמיהות האינטימיות שלהם, שפעמים רבות אין להם מענה סביר בגבולות "הנורמה". נכון – הפער בין להיות מתוסכל מינית לבין לעשות מעשים של אונס, כפיה, שקר, וכזב הוא משמעותי, אבל האם החברה שלנו מוכנה לקחת אחריות על כך שתסכול מיני הוא מצב בילט-אין בתוכה? על כך שהיא מביאה את אנשיה (ומנהיגיה) למצבים בלתי סבירים? מצבים שבהם הם נאלצים לבחור בין תחושה של מוות פנימי בתוך גבולות הנורמה, לבין חציית גבולות הנורמה כדי להרגיש שהם באמת חיים? כשאותם אנשים אוזרים אומץ וחוצים לבסוף את גבולות הנורמה הם מרגישים בפנים כ"עבריינים" גם אם עדיין לא עברו על החוק, אבל הם כבר מאבדים פרופורציה ומאבדים בהירות ביחס למה נכון ומה לא נכון (כי ממילא החברה אומרת ש"הכל אסור").

אז הנה כמה עובדות בלתי מדוברות שלדעתי כדאי לשים אליהן לב:

1. מונוגמיה היא תופעה יחסית חדשה מבחינת המין האנושי. מחקרים חדשים טוענים כי בשחר הפרה-היסטורי של המין האנושי היינו הרבה יותר קרובים לצורת הסדר החברתי של קופי הבונובו (מכירים? אם לא אז חפשו באינטרנט מידע על חיי המין של קופי הבונובו, הקרובים ביותר מכל הפרימאטים לאדם מבחינת מבנה הDNA, ותגלו כמה דברים מעניינים).
2. מבחינה היסטורית, עם צמיחת הפטריארכיה, גברים לא היו מחויבים על פי רוב לחיות חיים מונוגמיים. זאת אף אם הם כפו מונוגמיה על נשותיהם, כנהוג למשל בחברה היהודית, המתירה לגבר לשאת מספר נשים ואינה מתירה זאת לאישה (בעולמם של יהודי המזרח, עליהם נמנה משה קצב, המונוגמיה נכפתה רק לפני כמה עשרות שנים על ידי חוקי מדינת ישראל)
3. שליטים ומנהיגים הם לרוב אנשים עם אנרגיה גבוהה וגם תשוקה חזקה. בין היתר משום כך שליטים ומלכים נהנו באלפי השנים האחרונות מחיי מין מגוונים. הם היו נשואים למספר נשים ובנוסף היו להם פלגשים ומאהבות רבות. כיום אולי רק צרפת נוהגת לראות בעין יפה את העובדה שהנשיא שלה עושה חיים… שאר מנהיגי העולם אמורים להחביא את תשוקתם ולגלם את מיתוס ה"משפחה למופת".
4. האדם הוא יצור מיני וככזה חייב הוא למצוא דרך לחיות חיי מין מספקים. כשאין הוא זוכה לכך הוא עלול להפוך מריר, נרגן, עצבני ואף אלים. הדבר נכון כלפי גברים ונשים כאחד.

קצב ושאר המנהיגים שנתפסו עם המכנסיים למטה אינם מקרים פרטיים בעיני, אלא יצוג של חברה חולה שלימה. חברה צבועה. חברה שמנסה להציג חזיון שווא, שהיא עצמה יודעת שלא באמת עובד. חברה שמשדרת גירויים מיניים לאזרחיה ללא הרף, אבל לא מאפשרת להם לממש את תשוקתם אלא בתוך מסגרת הנישואין המונוגמית הצרה, שלרוב איננה ממש מגלמת את ערס התשוקה אלא את הרס התשוקה.

ברור שאדם כמו קצב לא יכול להיות נשיא, ושעליו לשאת בעונש על מעשי האונס בהם הורשע. אבל אני חושב שכחברה הגיע הזמן שנכיר בכך שהקודים הבסיסיים שלפיהם אנחנו מנסים לפעול בכל הנוגע למיניות האדם לא באמת עובדים טוב עבורנו.

לדעתי ניתן היה ליצור חברה עם הרבה פחות מקרי אלימות בכלל (ולא רק עם פחות מקרי אונס) חברה עם הרבה פחות שקר ובגידה, אילו היינו חוסכים מעצמנו את הפוריטניות ומגלים מחדש את היופי, האהבה והחירות הכרוכים במיניות האדם מעבר לכבלי הדתות המונותאיסטיות.

יסודות הרוחניות העברית / עזיז אוהד אזרחי (שיעור פתיחה בנביעה יום רביעי  23.11.2011)

אני מזמן לפה את המורים הגדולים של הדרך העברית לדורותיה, מהתקופה הקדומה מאד, תקופת האבות, דרך משה, הנביאים והנביאות, חכמי הרוח של כל הדורות, להיות איתנו בעזרה ובהכלה ובהארה . לעזור לנו להמשיך את הדרכים שבהם הלכו, ואנו רוצים ללמוד אותם ולהמשיך ללכת הלאה.  אני פונה לעזרה, ומבקש עזרה. יהי רצון שהלימוד הזה יעשה טוב בעולם. אמן!תודה לכולכם שאתם פה. 

הקדמה לשיעור:

השיעור הזה הוא מבוא, שבמהלכו אני רוצה להנכיח, את האופן בו אני רואה את יסודות הרוחניות העברית.. אלה הם היסודות שעליהם אפשר לומר קמה נביעה, המעיינות שמהם נובעת נביעה. אלה יסודות של  רוח, יסודות של  חשיבה, שלחלק מכם יהיו לפעמים מוכרים מלימוד קודם שלנו בעבר, ולפעמים יהיו גם חדשים לגמרי. מרבית הדברים שאגע בהם במסגרת השיעור הזה רק בנקודה, בשיעור אחד, יפותחו בשיעורים אחרים של נביעה לכדי קורס שלם. מה שכאן יהיה  לפעמים הרצאה של שעה יהפוך אחר כך לקורס של עשר או עשרים  שעות, שבו נכנסים לעומק. וכפי שבודאי תראו, גם עשרים שעות לפעמים לא מספיקות כדי להקיף נושא.

הייתי רוצה שהדברים האלה יהיו בהירים לכל מי שלומד ומלמד בנביעה. אני לעולם לא דורש שאנשים יסכימו איתי. אבל זה שיעור שלי, ואני מביא כאן את ה'אני מאמין' שלי, אנשים מוזמנים גם לא להסכים איתי, זה בסדר. אך לי חשוב להבהיר את הדברים הללו ולומר שמבחינתי זהו הבסיס של מה שנקרא "רוחניות עברית", מתוך זה קמה נביעה,  , ומתוך הבנת הנקודות הללו אני רוצה שנתקדם בסלילת הדרך העברית של הרוח.

1.      מוצא ה"עבריים" ומשמעות המילה "עברי"

דבר ראשון צריך לשאול: מי בכלל היו העבריים?

אני רוצה לצטט מתוך הספר: "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית. אינני אומר 'אמן' לכל מה שהוא כותב, אבל בנימין זית (ששם העט שלו זה 'און זית') יצר מחקר מרתק במינו על התרבות האבודה של הישראליים הקדומים. הוא מתייחס לתרבות של ישראל הקדומה, השבטית, ומראה עד כמה היא שונה מהיהדות, שהחלה להתפתח לדעתו כבר בימי ממלכת שלמה! והוא כתב על כך ספר רחב היקף ששווה להכיר. בעיניו התרבות הישראלית הקדומה זו תרבות אבודה לחלוטין.  היהדות לקחה את אבני הבניין של התרבות הישראלית הקדומה ובנתה מהם בניין חדש ושונה מאד מהמקור. זית  מנסה לשחזר מה היתה התרבות הקדומה הזו.

הנה ציטוט מספרו:

"העבריים לא היו בני מוצא או גזע אחד…שמותיהם מלמדים כי חלקם היו שמיים,…חלקם אכדיים, חלקם אמוריים… העבריים  היו תערובת של תושבים מקומיים וזרים. היו גולים מארצות הישוב. פליטים. מקום מוצא העברי היה שונה מן העיר שבה הוא נמצא.  הקבוצות .. היו פתוחות לקבלת פליטי תרבות נוספים".

הוא כותב זאת על סמך מחקרים ארכיאולוגיים. בחיבור מילוני אוגריתי[1] . מופיעים  סדרה של מונחים, ובתוכם: שודד,  עברי,  פושע. נמצאו שם גם כמה ספרי ניחוש וכישוף שבהם המונח 'עברי' מעורב עם ציורי אימה של מפלצות.

"במצרים נזכרים העבריים בראשית מאה חמש עשרה לפנה"ס, ימי תחותמס השלישי.  בתחילה כפועלי יקב בדלתא המזרחית של הנילוס, אחר כך כחוצבים, כורים וסבלים. רובם ככול הנראה הוגלו למצרים מכנען. …"

אלודברים שאנו  מכירים קצת מסיפורי האבות בספר בראשית. העבריים באו מכנען למצרים. על יוסף נאמר במצריים שהוא:"נער עברי".  ואחיו עובדים בדלתא, ולפי המקרא הם משמשים כרועי צאן. כאן הם נקראים עבריים בשל מוצאם, ולאו דווקא בשל מעמדם במצרים.

און זית טוען שלהרבה אנשים שחקרו את  הדברים לא היה נעים להגיד במפורש את מה שהוא הולך להגיד .. כי הרי 'זו התרבות שלנו …' וצריך כאילו לפאר אותה, אבל לדבריו: "בהיותנו משוחררים מעכבות לא יקשה לנו לתרגם את המונח הקדום 'עברי' על ידי מונח אחר  מן הלשון העברית בת זממנו אשר גזור מאותו שורש בדיוק: 'עבריין'".

יתכן אם כן שהעבריים הקדומים היו קבוצות של עבריינים ופורעי חוק. אנשים פליטי תרבות. פליטי קבוצות אתניות שונות, שמעצם טבעם איימו על החברה המסודרת  בארצות השונות, כי הם לא בדיוק ישבו בתוך התבנית החברתית הרגילה.  מן האזכורים הקדומים ניתן ללמוד שהם יצאו ממסגרת החוק המקובל. בשפה שלנו היום היינו אומרים שאלו "חבר'ה שיצאו מהמטריקס".  לכן החברה המאורגנת  סימנה אותם כעבריינים, כפושעים. וחלקם כנראה גם היו כאלה…

אבל אז מגיע משה, והוא בא אל העבריים  שיושבים במצריים עם בשורה. משה, לפי המידע בידינו, הוא בנם של העבריים, אך גדל כנסיך מצרי. איש שקיבל חינוך מצרי טוב, כמו שנסיכים מקבלים. אחר כך גם בילה זמנו במדבר. על פי הסיפור המקראי הוא מתחיל את פעילותו כאקטיביסט חברתי, ומוחה על חוסר צדק חברתי. הוא עושה זאת בהתחלה כמו הרבה אקטיביסטים אחרים בדרכים אלימות… ואז הוא נאלץ לברוח ממצרים. במדבר הוא חווה במחזה הסנה, וממנו הוא נשלח לשליחות חייו.

משה בא אל העבריים ומציע להם תרבות חדשה – תרבות של חופש.

2. בשורת משה – חירות עמוקה

"מצריים" זה סמל למצב של מקום צר. כזה שלא מאפשר לכנפי הנפש להפתח. יציאת מצריים היא סמל לחירות עמוקה. חירות מכל שעבוד

און זית אומר שלא קשה להבין למה העבריים היו קהל פוטנציאלי אוהד לבשורתו של משה. בשורת משה לא היתה עבריינית, אך היא היתה בהחלט מנוגדת לתבניות החוק של המזרח הקדום. משה אמר לעבריים בואו נצא מעבדות מצרים ונכונן תרבות רוחנית חדשה. על מה מתבססת תרבות רוחנית זו? על פסוק שנאמר יותר מאוחר (ברטרוספקטיבה) בסוף ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל- איש הישר בעיניו יעשה".

התרבות הרוחנית שמשה הביא לעבריים, היא תרבות שקוראת לאדם לא להישמע לחוק חיצוני, אלא לגלות את הוויה בתוכו. לגלות את הכוח האלוהי, יהוה – בתוכו, ורק מתוכו לפעול. איש הישר בעיניו יעשה, או הישר בעיני יהוה יעשה. בתרבות שמשה בישר, אדם נקרא להתבונן פנימה, לגלות את הכוח האלוהי בתוכו, ולפעול בהן צדקו מתוך האמת הכי פנימית שלו. העבריים כעבריינים פוטנציאליים, כפורעי חוק, היו קהל פוטנציאלי לקבלת הבשורה הזו. הוא לא בא ואמר להם "בואו נקים מדינת חוק" אלא "בואו נקים תרבות שהיא במובן מסוים סוג של תרבות אנרכיסטית". אך בצד הטוב של תרבות אנרכיסטית.  אין חוק חיצוני, אלא החוק האמיתי הוא: היה קשוב לאלוהים שבליבך.

וכך במפגש המכונן בסנה,  משה שואל את אלוהים:  "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ..ואמרו לי מה שמו .. מה אומר אליהם "? –  בשם מי אני בא לדבר אליהם?

"ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל : אהיה שלחני אליכם".

אלוהים בסנה מסרב לבקשה האנושית כל כך של משה. תן לי משהו להיאחז בו. אני בא עם בשורה. אבל איך קוראים לך?  מה אומרים, איך עושים? תגיד משהו. משה מבקש בקשה מאד אנושית. והאלוהים שהתגלה לו בסנה אומר לו: לא חביבי, כאן זו בשורה אחרת. לך פתוח. אתה הולך אל הלא נודע,  אתה באאליהם בשם הלא נודע. אנו לא באים להביא עוד אליל. זו לא תרבות שבאה לומר "יש כוח  חיצוני גדול וחזק מכם – ואתם תישמעו לו!" כיהתרבות הזו אומרת משהו לגמרי אחר :"יש כוח גדול ומופלא – ואתם חלק ממנו!.  אם תתחברו אליו – הוא יפעל דרככם!"

לתרבות הזו אין אלילים!  גם לא אותו אליל שקוראים לו 'אלוהים'. הרי אפשר לקרוא לאליל בכול מיני שמות.  אפשר לקרוא להם  בשם הוויה גם כן. אלילות זו תפיסה, וזה לא משנה אם קוראים לאליל כך או אחרת.

אלוהים שולח את משה מתוך אמירה : לך פתוח, "אהיה שלחני אליכם".

מה פרוש "אהיה"? – אני אהיה מה שאני אהיה.

משה הולך לבשר בשורה שאינו יודע בדיוק את פרטיה. הוא לא יודע להגיד יותר מידי עליה מבחינת הפרטים של איך ומה יהיה. הוא רק אומר: יש לי חזון  פתוח – ואתם חלק ממנו. זה לכאורה מאד מוזר.

אבל במפגש הבא שלו עם אלהיו, המתועד בתחילת פרשת "וירא". בספר שמות. שם כבר מתגלה שם של אותו כח אלהי:"ויאמר אליו אני יהוה"

אגב, אנשים נוטים לא לבטא את השם הזה – יהוה. זה חלק מהריחוק של יהודים מאלוהיהם. אך בכל מקרה, הניקוד יְהֹוָה (עם חולם באות הא) אינו נכון. הוא נובע מכך שבמקום להגיד יהוה אומרים "אדנ"י. שמנוקד חטף פתח מתחת לאלף,  חולם באות השניה, קמץ בשלישית. הניקוד הזה הושם מתחת לשם יהוה בדפוסים של התנ"ך כדי שיגידו "אדני" והפך להיות כאילו הוא הניקוד של שם יהוה: חטף שהפך לשווא, מתחת ליוד, חולם וקמץ שמו על האותיות הוה. וכך נוצר השם יְהֹוָה.  אבל אין במקורות העתיקים צירוף כזה, אין מילה כזו. יכול להיות שלא היה לשם הזה כלל הגייה. שזה שם ללא ניקוד, אלא שם הנשימה בעצמה. נשמת ההויה. יש אומרים שהשם י-ה-ו-ה התגלה למשה במדבר – מי שהולך במדבריות שומע את הרוח לוחשת בין הסלעים י—-ה….ו'—-ה.

ההיגוי הנכון של האות ו' צריך להיות כמו W  באנגלית (כמו שהתימנים הוגים אותה). את האות V  באנגלית מבטאת האות ב' ללא דגש.

לכן אם מבטאים את השם ללא ניקוד כלל זה מתגלה כהגיית צליל הנשימה בלבד. כמו שהרוח נושבת. זו הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות כולה אל קיומה.

בשיעור שעוסק בנשימה ואהבה, אחת מטכניקות הנשימה שדון תתרגל עם הלומדים תהיה צורת נשימה מדיטטיבית עם האותיות האלה של י-ה-ו-ה. נשימת ההוויה.

נחזור לנושא, האל אומר למשה כך: "אני יהוה, ואירא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי". אבותיכם הכירו אותי אמנם, אך בלבוש אחר.

מהו "אל שדי" לא יודעים בדיוק. אך קל להבין שמאד יתכן שהמילה "שדי" רומזת לאלוהות נקבית, שהיתה מסומלת  על ידי שדיים. שדיים  להנקה, לשפע, וגם יש לזה קשר למילה 'שַׂדֶה', שהוא כמו השדיים של האדמה, המעניקה שפע חיטה ומזון לילדיה. כמובן היהדות עשתה מזה ביטוי של אל זכרי (ובקבלה השם "שדי" קשור לספירת היסוד ומבטא את איבר המין הזכרי של האלהות…). אך מאד ייתכן שבתרבות הקדומה המסופוטמית, ממנה באו אבותינו, או אותם שבטים שמרמזים אליהם, היתה אלוהות נקבית, שהתחברה עם אל. אל ידוע לנו  כאליל כנעני מקומי. הוא היה ראש הפנתיאון הכנעני בארץ כנען. "בית אל", למשל, שנחשבה למקום קדוש לישראלים הקדומים, זה "הבית של אל". אל היה בן זוגה של אשרה ואבי האלים כולם במיתולוגיה הכנענית[2].

צריך אולי לציין כי מקובלים וחכמי דקדוק עברי מימי הביניים ראו את המילה "שדי" כנגזרת של המונח "שודד". ככינוי לכח המשדד את מערכות הטבע. אם העבריים הקדומים עבדו את אל שדי, והם היו סוג של פורעי חוק שזוהו עם שודדים, אולי יש רגליים לדבר ששם אלהיהם היה קשור לכח המפרק את המסגרות הידועות ומשדד אותן. זה דבר שצריך בדיקה, אבל בעיני הפשטות המידית היא הכי חזקה, גם אם היא לא נוחה ליהודים המסורתיים הרגילים לאלהות זכרית בלבד. אין מי שלא יקשר באופן מידי את המילה "שדי" עם המובן הכי פשוט שלה: "השדיים שלי". ומי יכולה לומר זאת? כנראה רק האלה…

אבל בהתגלות אל משה אומר יהוה, אני נודעתי לאבותיכם דרך כוחות אלוהיים אחרים, דרך התודעה של אל-שדי, אבל עכשיו אני מגלה לך משהו אחר שלא היה קודם. "ושמי יהוה לא נודעתי להם". לאבותיכם לא נודעה התפיסה היהווית, התודעה הזו של השם יהוה, על פי פשט הפסוקים זו תודעה חדשה.

3. אז מיהו יהוה?

הכוח הזה שנקרא יהוה הוא לא אליל שנמצא בתוך העולם. חז"ל אמרו: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".  ולכן קראו לו גם "המקום", כדי להדגיש שהוא לא מישהו שניתן למקמו בתוך חלל העולם. להיפך – העולם כולו חבוק ומלא ביהוה. העולם כולו ספוג אלוהות. כמו שאומר ירמיהו בפרק כ"ג: "הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא". אפשר לקרוא זאת: אני מלא, כלומר 'אני ממלא'. אני ממלא את השמיים ואת הארץ. ואפשר לקרוא זאת: אני מלא במובן של 'הם בתוכי'. אין מקום מסוים בשמיים או בארץ שבו נמצא אלוהים. אני המציאות, אני הנשימה הקוסמית, יהוה זה הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות אל התהוותה המתמדת.  והנה הפתעה: גם אנחנו חלק משמיים וארץ! הכוח הזה לא נמצא רק באבנים, ובציפורים. הוא נמצא גם באנשים – בנו. לכן הדרך למצוא את יהוה היא להתחבר לאותו כוח האלוהי שנמצא בתוכנו. אך כשאני אומר "בתוכנו" הכוונה היא  לא במובן הפשטני פסיכולוגיסטי – המפרש זאת ככוח בתוך הפסיכולוגיה הנפרדת שלך.

הרבה אנשים אומרים "אלוהים זה משהו בתוכך", אבל הם רואים את האדם כאגו נפרד, ובתוכו יש רגש כזה שאתה קורא לו אלוהים. לא על זה אנחנו מדברים כאן!!

מה שאנחנו אומרים הוא שאתה, וכל תאיך, כל התודעה שלך, אתה בתוך אלוהים, אתה מוצף אלוהים, ספוג אלהים, הוא בתוכך ואתה בתוכו. היא בתוכך, ואת בתוכה. הכול מוצף בהצפה הגדולה של הנוכחות האלוהית, והאשליה שלנו היא שאנו תופסים את עצמנו כישויות נפרדות. אנו כטיפות באוקיאנוס שחושבות עצמן לישויות נפרדות. מולקולת מים שמסתובבת ואומרת אני… אני והצרות שלי! אך באמת אנחנו חלק בלתי נפרד מהאוקיאנוס הגדול והאין סופי של האחדות האלהית. במצבים מדיטטיביים ניתן לחוות את זה באופן ישיר.  דימוי  אחר שנותנים לתחושה הזו הוא של גלים באוקיאנוס. כאילו אנחנו גלים וכל גל רואה עצמו כישות נפרדת ומאד מוטרד מבעיותיו שלו, אבל האמת היא שמעולם לא היינו נפרדים מ האוקיאנוס הקוסמי של יהוה.

לכן באה הבשורה של משה אל העבריים ואמרה: שחררו עצמכם מכול חוק אחר. אתם לא עבדים לשום מערכת של חוקי אנוש. יש בתוככם את הכוח הגדול ביותר, ואם תעיזו לקרוא בשמו – אתם חופשיים!  לקרוא בשמו – הכוונה להתחבר אליו. אם קוראים בשם ולא מתחברים לאיכות הזו זה כמובן לא כלום. צריך לפתח את היכולת לקרוא בשם יהוה ולהתחבר לאמת העמוקה הזו, שהיא אמת מופשטת לחלוטין. זו היתה הבעיה  הקבועה של הדרך העברית הקדומה. זו לא דת, זו דרך חיים של אנשים חופשיים, והיא מושתתת על הכרה מופשטת לחלוטין. און זית, שאני מאד ממליץ לקרוא את הספר שלו, מביא ציטוטים של יוונים קדומים שהכירו את העבריים ומתיחסים משום כך גם ליהודים כ"עם ללא אלוהים". גם דוד אמר לגולית: "היום תדע שיש אלוהים בישראל". משמע שגולית לא האמין שיש אלוהים בישראל. למה אין אלוהים בישראל? כי מהתפיסה האלילית לא נראה ברור שיש לישראלים הקדומים אלוהים. כשאין לך אליל מסויים שאתה אומר "זה האלוהים שלי", אלא אתה מחובר לכוח קוסמי שאין לו צורה, והוא בכלל בתוכך ואתה בתוכו – הוא לא נתפס כאלוהים בעיני מי שרגילים לקונקרטיות אלילית.  גם ירמיהו הנביא שומר על האיכות הקדושה הזו של הכוח הישראלי הקדום. הוא אומר את הפסוק: "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ותור, וסיס שמרו את עת בואנה, ועמי (אבל עמי) לא ידעו את משפט יהוה. איכה תאמרו חכמים אנו ותורת יהוה איתנו…עט שקר סופרים… הבישו חכמים… הנה בדבר יהוה מאסו וחוכמת מה להם".

"בדברים הנועזים האלה דוחה ירמיה את כל השמחים על ספרי התורה וההלכה שבידיהם, הסבורים כי על כן דבר אדוני בידיהם, כי תורת הוויה איתם." – כותב און זית.

ירמיהו קובל על כך שאנשים כותבים ספרי תורה בשם הויה, אך אינם מחוברים לכוח האמיתי של יהוה. את הכוח האמתי של יהוה תוכל לדעת רק כשתדע אותו כמו החסידה. כמו שהחסידה יודעת. איך החסידה יודעת? זה הטבע שלה!

און זית: "ירמיה מדמה את משפט יהוה חסר הכללים לחוקים הטבועים בבעלי חיים שונים. בע"ח אלה נראים כשומרים בקפדנות על חוקים מקודשים למרות שאין הם כתובים, ואף אינם מנוסחים בשום מקום. ולמרות שאין גורם חיצוני להם המאלץ אותם להישמע לחוקים אלה, הם נשמעים ל"חוקים" אלה משום שהם טבועים בקרבם. הם פשוט נשמעים לצו ליבם". (העם הישראלי, עמוד 79)   

משפט יהוה של ירמיהו הוא צו ליבך העמוק ביותר. התחבר לטבע העמוק שלך כמו שהציפורים יודעות את טבען ועפות. אם האדם יהיה מחובר לטבעו הוא יהיה מחובר לאלוהי אמת, לכוח האלוהי האמיתי שבתוכו. אלא שהאדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגל גם לבחור להתנתק מאותו כח. הוא יכול לבחור גם לא להקשיב.

כבר ירמיהו הנביא, בסוף מלכות יהודה[3], מבכה על אותם אנשים שאומרים שהדרך להכרת אלהים כתובה בספרים שלהם, ואינם קוראים לאדם להתבוננות עמוקה אל תוך טבעו האמתי של האדם. ירמיה סובר שהם כותבים בעט שקר, ומחזיקים בספרים שהתורה בהם אינה אלא זיוף של האמת. עלינו לתהות אם במקרה הספרים הללו שעליהם הוא מדבר עברו במסורת הסופרים והחכמים עד אלינו כיום, ואנו מכירים אותם כספרים הקדושים של הדת?? בכל מקרה מה שחשוב לומר זה שמשפט יהוה שירמיה מכיר הוא שונה, ומה שוהא דומה לו זה לאופן בו הציפורים יודעות את דרך הנדידה ודרך התעופה שלהן. מתוך עצם טבען. והן כמובן מסמלות חופש תנועה (הוא לא בחר לדמות את דרך הקודש לצב, או לארנב, אלא לחסידה וסיס, לציפורים העפות במרחב ומבטאות חירות שהאדם שואף אליה).

4. אז מה זו "עבריות"?

מדרש רבה שואל למה נקרא אברהם בשם "אברהם העברי" ומביא לכך כמה הסברים אפשריים:  רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד. רבי נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרו- שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי.

יש כאן שלוש דעות למה מישהו נקרא עברי . במקרה הזה – אברהם העברי. דעה אחת אומרת – כי הוא מבני בניו של עבר – זה הסבר אתני. רבנן מציעים  – הסבר תרבותי. הוא מדבר עברית ובא מחבל ארץ שגרים בו העברים

אך רבי יהודה אומר את ההסבר המהותי – הוא נקרא עברי כי הוא מעבר. כי הוא חושב אחרת מכל העולם. כי הוא עבריין תודעתי. כי הוא שונה. "כל העולם מעבר אחד – והוא מעבר אחד". מי שמעיז לחשוב מחוץ לקופסא, מי שמעיז להביא קול אחר, שונה, נקרא עברי. החברה תופסת אותו אולי כעבריין, כי הוא אחר, הוא מעבר והוא עובר כל גבול.

חשוב להכיר את שלושת ההסברים האלה כי  גם בימינו הם תקפים. אחת הבעיות של "נביעה "היא שאנשים חושבים שאנחנו קוראים לה "אקדמיה עברית" מהסיבה האתנית. כאילו זו האקדמיה האתנית של העם הזה. או מסיבה תרבותית – כי לומדים טקסטים שנכתבו בעברית. כל הדברים האלה אכן טובים. טוב להיות מחובר לשורשים האתניים שלך ולסביבה ולשפה ולתרבות שלך. אך מבחינתנו, האקדמיה העברית של הרוח, היא האקדמיה העבריינית של הרוח. היא בעיקר האקדמיה שמציעה חיבור למה שמעבר, שמציעה לאדם להגיע לשורש נשמתו היחודית. לא להיות חלק מעדר, גם לא מהעדר היהודי. להיות עצמי, אותנטי, נובע ממקור החיות הפרטי של נשמתו. ומה שרואים כשנמצאים "מעבר" לעולם הפירוד זה את האחדות הגדולה של הקיום, את י-ה-ו-ה את נשמת החיים כולם, שמאפשרת חירות עמוקה, כפי שדברנו קודם בסוד שם הויה.

אין אמנם סתירה הכרחית בין הפירושים הללו, אך הם שונים. מי שמוגדר עברי לפי רבי יהודה, יכול להיות שלא יהיה מוגדר עברי לפי רבי נחמיה. יכול להיות מישהו מבני בניו של עבר למשל, שרבי נחמיה יגיד שהוא עברי כי הוא מוצא אתני עברי. אך הוא מרובע שלא מעיז להיות חופשי, ולכן רבי יהודה יגיד שהוא לא מעבר והוא לא עברי. מאידך יכול להיות אדם שבא מעם אחר ואינו מדבר עברית אבל רבי יהודה יגיד אתה עברי כי אתה "עבריין מחשבתי", כי אתה חושב מחוץ לקופסא, כי אתה קורא תגר על השיטה, ולכן גם אם אינך מדבר עברית ולא נולדת לאם עבריה בכל זאת אתה משלנו.

בנביעה כל מי שהוא "עבריין של הרוח" כי הוא מחובר לאחדות הגדולה שמעבר לפירוד – מוזמן.

הדרך העברית של משה הציעה חזון של חירות עמוקה לאדם. על ידי פיתוח הכרה בכך שאינו עבד המערכת, (כל מערכת. "פרעה" אינו אלא סמל. מלא פרעונים מסתובבים גם כיום) אלא מחובר באופן ישיר ובלתי אמצעי אל האחד הגדול. 

חזון משה אם כן הוא חזון של חירות עמוקה. הוא בא לעם עבדים ואמר להם  אתם יצורים חופשיים. ולכן אני לא בא להכניס אתכם לשעבוד אחר. בואו נבנה תרבות אחרת. תרבות שאין בה  מלך, שאין בה שלטון מרכזי, שיש בה השראה אלוהית. כפי שאכן היה בישראל עד ימי שאול. עד שבאו השבטים לשמואל הנביא ובקשו ממנו "שים עלינו מלך ככול הגויים". העם לא החזיק בסופו של דבר את החזון הגדול של משה.

משה אמר: "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם חיים כולכם היום". חי זה לא מי שמהלך על שתיים. חי זה מי שמחובר למקום הפנימי של נשמתו.  חי היום, עכשיו, לפי כמה שיהוה זורח בתוכו. ואם לא, אז הוא רק בגדר מת מהלך על שתיים.

יש סיפור, שמקורו כנראה סופי, אך בעיני מקורו יהוה:  איש הגיע לעיירה מסוימת. והכניסה היתה דרך בית הקברות. הוא הולך ורואה שעל המצבות כתוב: משה חי שנתיים, רבקה חיה שלוש שנים, יצחק ארבע שנים. חושב  לעצמו: בטח היתה פה מגיפה. הוא מגיע לעיר ושואל: מה קרה? הייתה אצלכם איזו מגיפה? אמרו לו: לא… בעיירה שלנו יש מנהג מקומי, שכל אחד נושא בכיסו פנקס.  בסוף כל יום כל אחד כותב בפנקס כמה זמן במהלך היום הזה הייתי באמת חי. (נסו היום לפני השינה לכתוב כמה זמן הייתי חי..). ואז  כל אחד כותב : שלוש דקות היום, שעתיים אתמול. וכשהאדם נפטר מסכמים את הכול. וגם אם נפטר בגיל שמונים כביכול כתבו על המצבה שלוש שנים. כי בכל שאר השנים הוא היה מת. זו משמעות "ואתם הדבקים בהויה..,חיים כולכם היום".

שאלה: איזה ספרים מתעדים את העבריות הזו שקדמה ליהדות?

תשובה: אין הרבה ספרים או מקורות כאלו. מהסיבה הפשוטה שהיהדות מהרגע שנוצרה כדת, לקחה את הדמויותהמרכזיות של העבריות ואפילו את שם האלוהים, ובנתה מכל זה תרבות שונה לחלוטין המבוססת על אותם יסודות. היא ערכה את הכתבים העתיקים והשאירה כמעט רק את מה שהתאים לה. און זית ואחרים עורכים בעצם סוג של "ארכיאולוגיה טקסטואלית", כדי לחשוף את התרבות שהיתה לפני התרבות שהשתמשה בטקסטים  הללו שימוש שניוני. לכן און זית הוא מקור עיקרי, אף כי כאמור – אני לא בהכרח חושב שכל מה שהוא מציע זו אמת לאמיתה, אבל כל מה שהוא מציע זו הצעה טובה לחשיבה אחרת. מקור אקדמי נוסף , הוא ספרו של פרופסור ישראל קנוהל. ישראל קנוהל הוא פרופ' למקרא מהאוניברסיטה העברית. הוא בא מבית דתי במקור. פרופ' קנוהל כתב מספר ספרים. חלקם לדעתי קריאת חובה לתלמידי נביעה! אחד מהם, קטן וקל לקריאה, יצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ומשרד הביטחון: "ריבוי פנים באמונת הייחוד".

עוד ספר שהוציא קנוהל לאחרונה נקרא: "מאין באנו". שם נשאלת השאלה האתנית דווקא. מי אנחנו, העם העברי? הוא מגיע למסקנה מעניינת שעם ישראל התקבץ מקבוצות אתניות שונות, שחלקן כנעניות חלקן הגיעו ממצריים וחלקן הגיעו ממסופוטמיה.

ספר נוסף שיצא לאחרונה הוא מחקר חוץ-אקדמה מעניין שנקרא "מהפכת הנחושת". ספרו של נסים אמזלג. קראתי קטעים ממנו. הייחוד בספר שהוא לא חקר את התנ"ך אלא דווקא מבוסס על חקר מקורות ארכיאולוגיים חיצוניים שמנסה להבין מהם מקורותיה של האמונה ביהוה ומה משמעותה. כאמור: לא צריך לקבל גם את דבריו כ"תורה מסיני"… אבל זה מרחיב את הדעת, ומעלה סימני שאלה מאד טובים.

5. החיבור למה שמעבר, בשפת התודעה הקבלית:

אני רוצה להעמיק רגע במשמעות החיבור למה שמעבר.

הפסוק אומר "ואתם הדבקים בהוויה חיים כולכם היום".

החיבור המדובר הוא חיבור של דבקות למה שמעבר לזמן ולמקום גם יחד. אנו שבויים בקונספציה של זמן ומרחב, וזה שימושי, אך צריך להבין שזו קונספציה בלבד. התודעה שלנו מתפקדת היטב כשהיא מייצרת את תודעת הזמן והמרחב. אך זו לא "המציאות", זו קונספציה של המינד. מה שנקרא "עולם": עולם מלשון העלם. העולם הוא העלם של האמת העמוקה יותר, שנמצאת מעבר ל"עולם". עולם בעברית זה שילוב של זמן ומרחב. כמו המושג: "לעולם ועד" או "מעולם ועד עולם" שהכוונה לנצח בממד הזמן. בעברית הזמן והמרחב קשורים זה בזה. אלו לא שני דברים שונים, אלא שתי צורות שבהם התודעה שלנו מסדרת את מה שאנו מכנים "עולם" – על ידי יצירת קונספט תפיסתי של זמן ומרחב.

אבל "מה שמעבר" לעולם הוא האחדות הגדולה, האוקיאנית, של ההויה. הדרך העברית מחוברת לשם. בקבלה זה נקרא עולם האצילות (בסוד היוד של שם יהוה) וזה נפתח כמו שאלומת אור נפתחת על ידי פריזמה. איך זה פועל בנו כשאנו מחוברים? ככה:

ברובד של עולם הבריאה  – אנו מקבלים תודעה רחבה. מודעות  consciousness, awareness – ה של שם יהוה.

ברובד של עולם היצירה (בסוד האות ו של שם השם)- החיבור הזה יוצר לב פתוח. לא לב מתגונן ושמור בשריון. כשאתה מחובר ליהוה אתה אמיץ – במובן שהלב שלך יכול להיות לב פתוח.

ברובד של עולם העשייה (בסוד האות ה האחרונה בשם השם), כשאתה מחובר לאור הזה של האצילות יש לך את הכוח לעשות מעשים שמביאים ריפוי ותיקון לעולם. Loving action .

כשאתה לא מחובר בדבקות ליהוה – אין לך אומץ. אתה פחדן. אתה חושש מה יקרה לך. אבל כשאתה מחובר לאחד הגדול אתה נהיה אמיץ כי אתה יודע שמה כבר יכול לקרות לך? מה שמושפע ממאורעות העולם הזה זה רק מה שתחת הנהגת העולם הזה, עולם התופעות. אבל אתה מכיר בתוך עצמך משהו שאיננו חלק מהמשחק, משהו שמכיר את המשחק, אפילו אוהב אותו, אבל לא יכול להיות מושפע ממנו. זה מי שמשחק את המשחק, ולו שום דבר לא יכול לקרות באמת. מתוך כך בא האומץ ללכת עם לב פתוח, לחשוב אחרת ולעשות אחרת! ואלו דברים שחשובים בדרך העברית.

 6. אז במה שונה הדרך העברית מהיהדות?

כאשר נוצרה היהדות, והיא נוצרה בזמן מסוים, שבמהלך השיעורים הללו אנחנו נתארך אותו, מתחיל תהליך של שינוי תרבותי שעם ישראל עובר על ידי המנהיגות שלו, שיוצרת  במודע, אט אט, את התרבות הרוחנית שאנו קוראים לה היום "יהדות". לוקח לתרבות החדשה הזו כשמונה מאות שנים ויותר עד שבסביבות המאה השניה והשלישית לספירה היא מתגבשת והופכת להיות התרבות השלטת והמוכרת כ"יהדות". אך התרבות הזו עשתה שלושה שינויים גדולים ביחס לתרבות העברית שקדמה לה, ואנחנו רוצים לשחרר את עצמנו מאותם שינויים ובמובן זה לחזור ולהתחבר למקור העברי:

ביחס לטבע: התרבות של היהדות הרבנית באופן מודע עשתה תהליך של ניתוק מהמימד הרוחני של הטבע. זה נבע מחשש לעבודת אלילים. כשאת מחוברת למימד הרוחני של הטבע ופוגשת עץ ואומרת: "וואו, איזה עוצמה יש לך! כמה אתה נפלא!" היהדות חוששת שתתחילי לעבוד אותו. המשנה אומרת: "כל ההולך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו" (פרקי אבות). חכמים רצו להתחבר לתורה הכתובה. לא לתורה שבטבע. כוונתם היתה תתחבר לאלוהים דרך הטקסט –  ולא דרך הטבע.

את התהליך ההפוך שאנו עושים עכשיו התחילו כבר המקובלים לפנינו, והעמיקו אותו החסידים. בכל מה שאנחנו אומרים אנחנו לא באים מאפס, אלא בוחרים להדגיש ולהעצים כיוונים שכבר היו במסורת הענפה של התרבות העברית, אלא שהם צריכים חיזוק והדגשה כדי שיתפסו באמת מקום משמעותי.  לכן אמרו המקובלים ש"הטבע" בגימטרייה = "אלוהים". אבל היתה זו רק ההתחלה. אנחנו לומדים שאפשר להכיר ברוח הטבע, בלי להשתעבד לה. אפשר בהחלט לעבוד עם הטבע ולא לעבוד את הטבע. ומי שנמצא במסלול שמאניזם עברי ילמד את הדברים היטב.

מימד הנשיות - היהדות הרבנית יצרה תהליך של הדחקה של הנשיות. לא של נשים. ליהדות אין כלום נגד נשים שמדחיקות את נשיותן. לנשים שמדחיקות נשיותן שרים "אשת חיל מי ימצא" בכל ערב שבת. "אשה צדקנית מחכה לבעלה שיחזור מבית המדרש ושכר הרבה תקבל"… אך נשים שמבטאות נשיותן הן מסוכנות, הן ליליות, הן זונות, הן פרוצות. ובשלב מסוים בהיסטוריה שלנו, שלא כל כך מספרים עליו, היה גם ציד מכשפות, שנערך על ידי גדול הרבנים בתקופה ההלניסטית  שמעון בן שטח, שתלה שבעים מכשפות באשקלון. הוא היה אחיה של שלומציון המלכה שהיתה אשתו של המלך ינאי בסוף תקופת החשמונאים. התלמוד מספר בגאווה גדולה על כך ששמעון בן שטח מצא שבעים מכשפות במערה באשקלון , תפס אותן עם התלמידים שלו ותלה אותן[4].

שמעון בן שטח הוא אחד מדמויות המפתח ביצירת התרבות הרבנית. הוא היה ראש בית הדין בתקופה ששאר החכמים נכחדו, כי ינאי המלך  רצח אותם. שמעון בן שטח היה אחיה של אשתו אז הוא לא רצח אותו. שמעון בן שטח הוא אחד האחראים למה שאנו מכירים היום כ"יהדות". הוא גם אחראי דרך אגב לחוק חינוך חובה לילדים.

על כל פנים – התרבות היהודית יצרה הדחקה של הנשיות, ולא רק של נשים.

בתרבות העברית המתחדשת אנו רוצים להביא לכך תיקון ולעשות מקום לנשיות ולנשים גם יחד. גם כאן היה זה  הזוהר שהתחיל בתהליך השבת הנשיות לתמונה האלהית  כבר במאה השלוש עשרה. גם החסידות עשתה הרבה בכיוון, והשבתאות עשתה גם היא הרבה. אצל המקובלים היה שבח גדול לנשיות עצמה,  אבל בלי נשים…  אצל השבתאים לעומת זאת היתה פריחה מסויימת גם לנשים. שבתאי צבי, שחי במאה השבע עשרה,  היה הראשון שאמר לנשים: עד היום הייתן משועבדות תחת בעליכם, ואני קורא לכך סוף. הוא ראה עצמו כמשיח, ואמר אני באתי לבטל גזירה זו. נבואת נשים ברחובות איזמיר היתה גם היא תופעה נפוצה בתקופה השבתאית.  .  שבתאי צבי אמר שנגמר הדיכוי. אבל הוא  היה "יותר מידי" עבור העולם היהודי של תקופתו. עוד נדבר על כך בהמשך.

הרצון שלנו , וכפי שאמרתי אנו לא מתחילים עם זה, רק מדגישים דברים שהיו קודם, זה לעזור לנשיות להגיע מחדש לחיינו. זו מהפיכה משמעותית לנשים ולגברים כאחד. כדי להיות גבר שמסוגל להכיל נשיות גם אצל עצמו וגם אצל זוגתו צריך לעבור תהליך התפתחותי עמוק. זה לא פשוט להכיל את הנשיות ולא לדכא אותה. יש לנו כל כך הרבה כלים לדכא אותה ולגרום לה להעלם מהשטח שזה מאד מפתה לעשות כך כשהיא מאתגרת אותנו… ואני מדבר על נשים ועל גברים כאחד. נשים לוקחות גם הן חלק נכבד בדיכוי הנשיות. הן עושות זאת לעצמן ולבנותיהן ולתלמידותיהן – כשליחות נאמנות של התרבות הפטריארכלית. כיום אנחנו רוצים לדעת להביא אותה מחדש באופן נכון למרחב הפנימי של נפשנו וגם למרחב הציבורי. לתת לה מקום של כבוד, כיאה לה, להקשיב רוב קשב מה קולה של הנשיות אומר. כולנו צרכים לעבור לשם כך תהליכים, ואני מברך אותנו שנדע לעשות זאת. מי שילמד במסלול לאהבה ומיניות מקודשת יעמיק בדברים הללו הרבה. וגם במסלול למקובלים חדשים תנתן על כך הדעת בהרחבה, תוך ניסיון לחדש קבלה נשית משלימה.

המימד השלישי זה היחס לאומות העולם ("הגויים").

היהדות יצרה תהליך של הפרדה מהגויים, שכרוך בקומפלקס של רגשי התנשאות ורגשי נחיתות. בעקבות טראומות שעברה נוצרה בתוך היהדות פארנויה. אנחנו רוצים לברך את עצמנו שנשוב מחדש לחיק המשפחה הגדולה שלנו – שזו משפחת בני האדם, והחיות, והצמחים. פשוט לחזור לבריאות הטבעית שלנו. לא על ידי הכחשת התרבות שלנו, אלא על ידי חיבור לאותם שורשים בתרבות שלנו שהם מספיק חזקים, כך שאינם מפוחדים, ואינם נזקקים לא להתנשאות ולא לנחיתות. לא צריך להסתכל על אומות אחרות לא בהערצה ("וואו.. בודהיזם..שאמאניזם…") וגם לא בהתנשאות ("הגויים הללו עובדים עבודה זרה, ורק לנו יש נשמה אלהית. להם אין) עלינו להיות חופשיים מכל ההבלים הללו. לפגוש את אומות העולם במקום של אחים ואחיות. לנו יש מתנות להביא וגם להם יש מתנות להביא. אצלנו יש הבלים, וגם אצלם… האנושות כיום נמצאת במשבר. וכשהספינה תטבע כולנו נטבע איתה. כולנו צרכים להביא רפואה ומזור לעולם כיום, ורק יחד נוכל לעשות זאת. כמו שרבי זלמן אומר באנגלית: "The only way to get it together – is together"

—- 

7. ערכי היסוד של נביעה:

לסיום, אני רוצה לגעת בכמה ערכים שהם לדעתי "ערכי יסוד" של נביעה – ועל פי מיטב הבנתי נובעים ישירות מתוך מהפכת משה:

1. שוויון הזדמנויות לכל אדם, ללא הבדלי גזע, מגדר, או העדפה מינית. תוך הכרה בייחוד של כל אדם, כל מין, וכל עם. כולם שווים – זה לא אומר שכולם אחידים. לכל אחד המתנה שלו. לגברים יש מתנה שונה מלנשים. להומואים יש מתנה מיוחדת, לטרנסג’נדרים. לשעירים ולקרחים… לגבוהים ולנמוכים…. אנו מכירים בייחודיות של כל אחד. כל מתנה שכל אחד מביא מבורכת. ויחד עם זה שוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא.
2. מחויבות אקולוגית להבראת כדור הארץ.  מאי שימוש בכלים חד פעמיים בכינוסים שלנו, ועד לפיתוח חשיבה גדולה של איך עושים דברים אחרת ברמה הגלובלית.
3. חופש הבחירה של האדם הוא ערך מקודש. לכן התנגדות מוחלטת לניצול כוח ומעמד באופן שמצמצם את חופש הבחירה של הפרט. זה אומר גם כאן, בתוך נביעה. יש לנו כאן מערכות יחסים של מעסיקים ומועסקים, של מורים ותלמידים. עלינו לתת את הדעת על כך ולשים לב למצבים בהם עלול להיות ניצול בלתי ראוי של מעמד או כח. מתי זה קורה באופן לא נכון? כאשר חופש הבחירה של הפרט נפגע כתוצאה מסמכותו של האחר. עלינו תמיד לאפשר חופש בחירה, ולהיות ערים אם מתרחשים דברים שנוגדים את הערך הזה של החופש האנושי הבסיסי כל כך לבחור מה טוב לי ומה נכון לי לעשות.

1. שאיפה לשלום עולמי, אי אלימות ותיקון עולם..  החזרה לחיק אומות העולם, זה לא כדי להיות "כמו הגויים".  אלא כדי להגיד  כדור הארץ זקוק לשלום נואשות, אנו זקוקים למצב שבו יהיה שלום ונוכל לעסוק בדברים טובים יותר – כמו פיתוח הפוטנציאל האנושי. לא יאומן איזה בזבוז אדיר של משאבי חיים קיים כשאנו עסוקים בהישרדות, במלחמה של אחד כנגד השני ולא בפיתוח הפוטנציאל האנושי. כמה תקציב,  גם במובן של כסף וגם של במובן של כישרון אנושי ישתחרר כשנצא מן המערבולת הזו. אין לאף אחד מושג איזה אופקים יפתחו בפני המין האנושי כשנתחיל לראות עצמנו כישות גלובלית אחת בעלת פנים רבותאצל כל אחד מאתנו יש תקציב אנרגטי מושקע ב"תקציב הביטחון", וצריך להוריד קצת את "תקציב הביטחון" ולתת יותר משאבים פנימיים וחיצוניים לטובת חינוך וחניכת הרוח.

נביעה היא חלק מ רשת גדולה יותר, שפועלת בכוון של שלום עולמי, יחד עם קהילת תמרה בפורטוגל, יחד עם פרוייקט שלום ישראלי-פלסטיני שנקרא ECOME, יחד עם מרכז מיוחד בשוויץ שנקרא "שוויבן-אלפס", יחד עם קהילה שהולכת בדרך האינדיאנית ברשותו של ארקן, Medicine man שהיום לפני כמה שעות, קם בבוקר בניו מקסיקו  והלך לקיווה (מקום קדוש של אינדיאנים) עם הפייפ, כדי  להתפלל בשביל נביעה. אנו חלק מרשת שיש בה בודהיסטים, ואינדיאנים ואנשים שפעילים ליצירת שלום עולמי. אנו פועלים כרשת.

1. תמיכה בקהילתיות ועזרה הדדית -   אנו לא מייסדים כאן קהילה. נביעה הוא מקום לימוד.  ויחד עם זה מה לומדים? חלק ממה שלומדים זה שטוב לחיות בקהילה. בצורות שונות של קהילה. האדם אינו יצור בודד. "לא טוב היות האם לבדו". האדם חי בשבטים, בקבוצות, אדם זקוק לתמיכה, חיבוק, עזרה. אמהות זקוקות לעוד אמהות לידם כדי לגדל ילדים. אבות זקוקים לעוד אבות לידם כדי לגדל ילדים…. זה טבע האדם. אנו זקוקים לחברים, לבד קשה לנו. אני מקווה שבתוך נביעה ייווצרו כל מיני קבוצות של תמיכה וקהילתיות כך שאף אחד לא יהיה בודד, לא בצרות ולא בשמחות של החיים. מקווה שאלו דברים שיתפתחו כאן.

6.      תקשורת תקשורת תקשורת – "חיים ומוות ביד הלשון",   אמרו חז"ל.  תשומת לב מתמדת לעידוד תקשורת מקרבת בכל פעילות של נביעה. אנו יכולים להשתמש בשפה כדי  לקטול, "לרדת" , כדילעקוץ , לתקוע מדקרות בלב אחד של השני, או כדי לעודד, לשמוע, להקשיב, לאפשר למישהו  אחר להגיד משהו גם כשלא נעים לי. לאפשר תקשורת שתומכת בריפוי. בעיני שיטות כמו NVC non violent communication –  - הן כלי חובה בכל בית. על עצמי אני יכול לומר, שהגם שאינני אדם אלים, רק כשלמדתי NVC נוכחתי כמה לא הייתי מודע שהשפה שגדלתי איתה היא שפה אלימה. כיצד אני מגיב כשלא נעים לי. או לא מגיב, שותק כנקמה. שפה בגימטרייה שכינה, אמרו המקובלים. אם יש לנו שפה נכונה שיש בה שלום – שכינה יכולה לשרות בינינו.

לכן, שלחתי כל אחד מתלמידי שבקשו הכוונה ללמוד תקשורת לא אלימה. וזה מדובר גם כלפי עצמך! אנו תוקעים לעצמנו משפטים של אלימות פנימית מדכאת, ואין מצב להתחבר לאלוהים בתוכך כשאתה אלים כלפי עצמך. כשאתה לא אוהב את עצמך – איך תאהב את אלהים דרך הפריזמה של נפשך? שפה צריכה לעודד חיים.

אם למישהו מכם יש השגות ביחס לעקרונות הבסיס הללו  –אשמח אם תכתבו לי.

בעיני עקרונות בסיסיים  אלה נובעים מחזון משה של חופש אמיתי וההכרה שלכל אחד מאיתנו יש כוח אלוהי שיכול לזרוח.

מבחינתי זה הזרע שאנו זורעים, ואני מקווה שיצמח ממנו עץ חיים. זהו זרע של חופש מחשבתי, של היכולת להיות באי ידיעה מבורכת של "אהיה אשר אהיה", להתחבר ליסוד ההויה ולפעול מתוכו באומץ לב פתוח. נעמיק זאת בשיעורים הבאים.

עם זה נצא לדרך, ומתוך המקומות האלה אני מברך את כולנו שינבעו מים חיים.

***

כשמשה אסף את  שבעים הזקנים להשרות עליהם את רוח הנבואה, מסופר ששני צעירים התנבאו באופן ספונטאני במחנה (אלדד ומידד,. היה שמם כי כל אחד מהם ינק מדד אחר של שדי). פרצה בהם נבואה ספונטאנית. ואז בא יהושע אל משה ואומר לו :"אדוני משה, כלאם!" בגישה של "צריך סדר ומשטר- לא כל אחד מתנבא פה מתי שהוא רוצה… "

ותגובתו הנפלאה של משה היא: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יהוה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יהוה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט)

זו הברכה הגדולה של משה. וגם אני מברך את עצמנו שנזכה שנבואה, באופן האמיתי שלה לזמן שלנו, תשרה גם פה-  אמן!

למי היה אומץ לעשות את מה שעשתה נערה מצרית אחת בת עשרים, שצילמה את עצמה בעירום מלא ופרסמה את תמונתה באינטרנט המצרי כאות מחאה כנגד השתלטות האסלאם הרדיקאלי על קהיר?

Magda Alia al-Mahdy; Self Portrait

"תתבעו לדין את המודליסטיות שדגמנו בעירום בבתי הספר לאומנות עד תחילת שנות השבעים, החביאו את ספרי האמנות והשמידו את הפסלים העתיקים, ואז התפשטו ועמדו לפני המראה, ושרפו את גופכם, אותו אתם כה מתעבים, כדי להפטר לנצח מהעכבות המיניות שלכם – לפני שאתם מכוונים את השוביניזם המשפיל שלכם כלפי, ומעיזים לנסות למנוע ממני את חופש הביטוי"

כך כתבה מגדה עליה אל-מהדי בבלוג שלה. אין צריך לומר שמוסלמים השמרנים של מצריים גינו את מעשיה, אין צריך לומר גם שהיא קבלה איומים על חייה. לצערנו אלו דברים ברורים. מה שצריך לומר זה שגם השמאל המצרי התנער ממעשיה של מגדה, מחשש שהיא הפריזה לערער את המרקם החברתי במצרים וקראה תיגר גדול מידי על אושיות השובניזם הערבי. השמאל המצרי מנסה להתקדם בצעדים מדודים, בעוד מגדה עליה אל-מהדי קמה ופרצה כל גדר, ואמרה את האמת ישר בפרצוף. כדברי אחת הכותבות שהיטיבה לנתח את המצב – קהיר איננה עיר שלא יודעת צורתו של עירום נשי. להיפך – גם רחובותיה מלאים בפרסומות המנסות למכור מוצרי צריכה על ידי שימוש בתמונות של עירום נשי כפתיון. אבל מגדה לא מנסה למכור כלום. היא לא משחקת את המשחק המוכר של דפוסי הצריכה, שיש לו תנוחות גוף מאד מסוימות, בקהיר כמו גם בתל אביב. מגדה עומדת באומץ מול המצלמה, ברגליים חצי פשוקות ואומרת – זו אני.

אני מתפלל לשלומה של מגדה. אנחנו זקוקים למגדות כאלו שיקומו בעולם כולו ויגידו די. די לאופן הנורא בו מתיחסת החברה שלנו (כן, גם שלנו) לגוף האדם ולמיניותו. מצד אחד שמרנות דתית ומצד שני זילות וצרכנות חילונית.

בוידאו הזה מסביר שמחה יעקובוביץ' "הארכיאולוג העירום" כיצד כאשר החלה הנצרות להשתלט על העולם המערבי ולגנות את המין ואת הנשים – החלו מיד לשגשג בתי הזונות ברחבי האימפריה הביזנטית (סביבות דקה 21:00 והלאה).

הצטדקנות הדתית, המנסה להכחיש את הדבר הטבעי ביותר (ואולי גם היפה ביותר בתבל), מייצרת באופן מיידי בצידה השני תופעות של אלימות הכרוכות במין. כשלמיניות האדם אין מקום של כבוד – היא פורצת באופנים אחרים, אפלים, נצלניים וברוטאליים. בכיכר תחריר ביצעו חיילים מצריים "בדיקות בתולין" פומביות לנשים שנראו להן חופשיות מידי… שתי אצבעות של חייל מצרי נדחפות בפומבי אל גופן כדי לוודא אם יש שם קרום בתולין אם אין, וכל זה כביכול בשם הצניעות, בשם הדת, אללא ירחמו, ישמור השם ותרחם השכינה.

ה"צניעות" הזו, שאיננה אלא פחד איום של גברים בלתי מפותחים מפני היצרים המיניים הבלתי מטופלים שלהם עצמם החלה לכפות את עצמה אט אט גם ברחובותנו, החל מגינוי שירת נשים בצה"ל ועד לאוטובוסים הנפרדים ולריסוס תמונות של נשים בחוצות העיר. החרדים אומרים שתמונה של אישה, או שירת נשים מעוררת יצרים מיניים בגבר. ואני לא רוצה להתווכח עם זה בכלל, אלא דווקא לומר כן!

כן – אכן ביופין של נשים יש אלמנט ארוטי מובהק עבור המח הגברי (לפחות). כן – עירום נשי מעורר חשקים מיניים בכל גבר בריא. כן – גם שירת נשים יכולה להזכיר לגבר עד כמה נעים יכול להיות מגעה של אישה, שעצם נוכחותה מזכירה לו נשכחות, ומעלה בו לפעמים געגוע עמוק כל כך, שאין הוא עצמו יודע מה הוא.

אבל הבעיה איננה טמונה בעצם הגירוי, הבעיה טמונה בכך שגברים שלא זכו ללמוד את סודות האהבה המקודשת לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשהם מגורים, ולאן ניתן להוליך את התשוקה הזו. הדת המונותאיסטית ניסתה באלפי השנים האחרונות, ללא הצלחה מרובה, להדחיק את היצר המיני ולהמעיטו. אולם בד בבד עם ההדחקה המינית נוצרה גם בצידו השני של המטבע האלימות המינית. ואין מדובר רק באלימות כלפי האחר – יש פה גם, ואולי בראש ובראשונה, אלימות של גברים ונשים כלפי "עצמם החוטא" שראוי בעיניהם להלקאה עצמית.

הגיע הזמן להחזיר לעולם את התובנות הקדומות שהיו כאן בכל הקשור לארוס בריא ולמיניות מקודשת, לפני שקנאים מונותאיסטיים ניסו להעמיד אל זכר בודד (ונרגן במידת מה) ברום השמים, ואת עצמם כשופטי המוסר בארץ. לפני שהמלך יאשיהו השמיד את עבודת הקודש העתיקה של הקדשות מארץ כנען, ולפני ששמעון בן שטח רצח 70 נשים באשמה שעסקו בכישוף. לפני שהיהדות עוצבה בידי גברים שהפחד מהעוצמה הנשית שלט בהם – היתה בארץ כנען חכמה אירוטית שלא נשלטה בידי האשמה, הבושה והפחד.

כיום, נדמה לי שחובה עלינו להחזיר את החכמה הזו אל עצמנו, ולמצוא דרכים לחנך נוער באופן לגמרי אחר בכל הקשור לאהבה ומיניות – לפני שיהיה מאוחר מידי. גברים צריכים ללמוד כיום כיצד לחיות כגבר מלא חיות לצד אישה שמבורכת בעוצמה נשית, מבלי להרגיש מאויימים, ולהפך – להתבסם ולהתעלות מזה. גם נשים צריכות ללמוד כיום כיצד להכיל את העוצמה הנשית שלהן – שיש בה גם צד מיני בלתי מדוכא – מבלי להלקות את עצמן כפי שהן רגילות ומבלי לזלזל בעצמן. כולנו צריכים ללמוד כיצד להעלות את התשוקה עצמה לכדי חוויה רוחנית, שיש בה נעימות של קדושה וקרבת אלהים באמת.

כבר הרבה זמן שאני מתכנן להרים אירוע של פלאש-מוב טנטרי, שיתקיים פתאום באמצע הרחוב. ככה פתאום – אהבה! קשר. עדינות. תשוקה. נראות. חירמון. קדושה. עומק. התעלות. כל אלו יחד – באמצע הרחוב. בתל אביב. בירושלים. במנהטן. בברלין. ואולי, אם יקומו עוד נשים אמיצות כמו מגדה – גם בקהיר. (מי רוצה לעזור לי עם הפלאש מוב?)

***

• גברים שרוצים להיכנס אתי לתהליך עומק של עשרה מפגשים מוזמנים לפנות אלי בהקדם כי ההרשמה לקבוצת הגברים החדשה שלי תכף נסגרת. 052-6109713
• בתחילת ינואר יגיע ארצה ארקן ברייבהארט – שרבים מכם כבר שמעו עליו ממני וחלק אף זכו לפגוש. מדיסין מאן עמוק מפרו מהמסורת האינדיאנית ומורה רוחני בעל שיעור קומה. פרטים על המפגשים איתו אמסור מהמשך. זו רק הודעה ראשונה.
• איזה כיף היה לפתוח את נביעה בשבוע שעבר עם כיתות מלאות בכל השיעורים, עם מלא מלא אנשים טובים ואיכותיים שבאים ללמוד יחד את הדרך העברית אל הרוח. תודה גדולה להויה!

]]> http://kabalove.org/newsletter/women_nude/feed 2 http://kabalove.org/articles/shai-avivi-yesh-elohim http://kabalove.org/articles/shai-avivi-yesh-elohim#comments Tue, 01 Nov 2011 23:03:27 +0000 ‫אזרחי אוהד‬ http://kabalove.org/?p=2888

אז יש אלהים?

אוהד אזרחי. אוקטובר 2011

"חשבתי להתחיל, ככה, בשאלה פשוטה, כזו שתעזור לנו לפתוח את הערב" אמר שי אביבי, שהנחה את הפאנל בערב ההכרות עם נביעה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב – "אז תגידו: יש אלהים?"

שי אביבי: "אז מה אתם אומרים? יש אלהים?"

בפאנל המכובד, אל מול קהל גדול, ישבו כמה ממורי האקדמ>יה של נביעה: שמואל שאול, לילך שמיר, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי וגם אני. זו היתה הנחתה רצינית על ההתחלה.

שאלה כל כך פשוטה לכאורה, שאלה שבמקומות אחרים היתה זוכה מן הסתם לתשובה בנאלית וצפויה מראש. אבל שי אביבי ידע כנראה שבנביעה השאלה הזו תציף מורכבות עצומה. השאלה הכאילו פשוטה הזו חידדה את הייחוד של נביעה, אקדמיה רוחנית עברית, שמלמדת קבלה ושמאניזם עברי, אבל אין לה תשובה דוגמתית אחת על השאלה המרכזית שכל אדם מאמין אמור לענות עליה בחיוב וכל אתיאיסט אמור לענות עליה בשלילה: יש או אין אלהים?

כדי לעזור לנו, כביכול לפשט את העניין, הציע שי אביבי מין שאלון אמריקאי כזה עם ארבע תשובות אפשריות, אבל אני מצאתי שהתשובה שלי איננה כלולה באף אחת מהאפשרויות. התשובות המוצעות היו:

א.            כן, אך טרם פגשתי אותו. 

ב.             כן, ופגשתי אותו. 

ג.             אין לי מושג. 

ד.            לא, אבל אם אודה בזה לא יהיה לי ג׳וב בנביעה.

התשובה שעניתי היתה אולי קצת מורכבת מידי עבור פאנל, שהיה גם מצחיק למדי, ולכן אני רוצה להתעכב רגע ולנסח דברים בכתב. מה שעניתי זה כך:

"ביחס לאלהים מושגי היש והאין שניהם שווים. לכן 'יש אלהים' וגם 'אין אלהים' – שניהם יחד נכונים. אבל מה שחשוב הוא: כן, פגשתי אותה!"

אני יודע שזה פרדוקסאלי: כיצד יכול משהו להיות גם ישנו וגם איננו בעת ובעונה אחת? ואם הוא גם איננו – איך אפשר בכלל להגיד ש'פגשתי אותו'? (או אותה..) איך אפשר לפגוש מה שאיננו?

הנשגב

ובכן כך: מה שאני יודע שקיים זה יסוד נשגב במציאות, יסוד של שגב, שלבבו של האדם רגיש אליו. האדם באשר הוא אדם, בין אם הוא אפריקאי או נורווגי, בין אם הוא הודי, יהודי או אינדיאני – רגיש מעצם טבעו לתחושה הזו שקיים יסוד של שגב ופלא במציאות. לכן בכל מקום סביב כדור הארץ האדם באשר הוא אדם יצר אמונות ודתות שונות – כי מעצם טבעו נדרש האדם לתגובה לאותה תחושה של נשגבות שמפעמת בו. וגם אני פגשתי אותה, את אותה נוכחות נשגבת, מופלאה, אלהית. בטח גם רבים מכם. כל מי שמסכים להפסיק רגע את הרעש הגדול שמתרוצץ לנו במח מרגיש זאת מייד. על זה אני יכול לענות בקלות רבה – כן! יש נוכחות כזו ופגשתי אותה פעמים רבות. אישית קשה לי לעבור יום בחיי בלי קשר עם אותו קשב אל אותה נוכחות. אני יודע שהיא נמצאת, ואני יודע גם בבירור שהיא קשובה. היא נוכחת לקשר! בעיני זהו אחד היסודות החשובים של הדרך העברית – ההכרה בנוכחות הנשגב ובעובדה שהנוכחות הזו זמינה לקשר. כשהאדם פונה אל אותה נוכחות קדושה אנחנו קוראים לזה "תפילה". וכשהוא קשוב לה – אנחנו קוראים לזה "נבואה".

הדברים הללו אינם דת. הם סוג של חיים של האדם בהיותו אדם, ללא כל קשר ללאום ולשפה ולתרבות, חיים של אדם שעומד בקשר עם היסוד הנשגב במציאות. אנחנו קוראים לנוכחות הקדושה הזו בשמות שונים, אבל אין הם משנים במאומה את העובדה הפשוטה של הנוכחות הזו שכל אדם רגיש יכול להרגיש.

יונג, הפסיכיאטר השוויצרי, טען שאדם שמתכחש לנוכחות ממד הקדושה בחייו בהכרח יהיה נויירוטי. אני נוטה להסכים איתו. אני רואה את זה יום יום, ולכן כל מי שבא אלי לשיחת יעוץ פעם יודע שמה שאני בעיקר עושה זה לשלוח אנשים להתפלל… לעמוד בפני הרוח הגדולה ולהגיד הנני.

אבל האם זה אומר ש"יש אלהים"? לא ממש.

כי מה זה בכלל "יש"?

יש עצים, יש אדמה, יש צלילים, יש דברים. ואלהים (לצורך העניין נשתמש בשם הזה רגע) איננו 'דבר'.

עלינו להיות מאד ברורים בזה: התודעה האנושית מסדרת לעצמה את העולם הנתפס בחושים על ידי סיווג הקלט החושי לאובייקטים וקריאה בשם לאותם אובייקטים. עץ, אבן, איש, אישה, ילד, חמור, אש… וכך אנחנו נוטים לתת שם לאותה הכרה שיש לנו בנוכחות האלהית, ולקרוא לאלהים בשם, ואז מגיע הצעד הבא: אנחנו הופכים את האלהים בתודעתנו לאובייקט של תפיסה. למשהו. למישהו. וכאן טמונה טעות פטאלית של הפסיכולוגיה האנושית – הטעות שמפניה דומני בא להזהיר משה. הטעות הגדולה של לעשות פסל ומסכה לאלהים. לעשות את ההכרה הזו בנשגב לעבודה זרה. ברגע שאנחנו מתיחסים לאלהי כדבר שישנו במציאות, מיד אנחנו מפספסים את הנקודה. הפכנו את הנשגב לאליל. ואנחנו, כולנו, אוהבים אלילים.

זקוקים לאלילים

אנחנו זקוקים לאלילים. כולנו מפחדים מן הבלתי ידוע. האגו האנושי מנסה לשלוט במציאות בה הוא חי, והוא עושה זאת על ידי נסיון מתמיד לארגן אותה בקטגוריות מוכרות. הלא ידוע מפחיד אותנו. והאלהי מעצם טבעו הינו הדבר הכי בלתי ידוע שאפשר. למה? כי מה שהמחשבה יודעת, וגם זה בקושי, אלו אובייקטים של תפיסה, דברים שקיימים בעולם, ואילו האלהי איננו משהו שקיים בעולם, אלא העולם קיים בו! כדברי חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". לכן נקרא האלהי גם בשם הקדום והנפלא "המקום"[1].

איך תוכל המחשבה להכיל את מה שהקוסמוס כולו (לא רק כדור הארץ) קיים בתוכו? איך תוכל המחשבה להקיף את מה שממלא את כל הדברים כולם מבפנים? כדברי הנביא ירמיה: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יהוה".

המחשבה האנושית לא מסוגלת להפוך את האלהי האמתי לאובייקט של תפיסה, לכן היא מוותרת עליו פעמים רבות ואוחזת באלילי שוא, הניתנים לתפיסה. אינני מדבר כאן על הפגאניזם, אלא דווקא על הדתות המונותאיסטיות הגדולות, והיהדות בחלקה הפשטני גם. הרי אין זה חשוב מבחינת התודעה אם לאליל שלך קוראים 'בעל' או 'יהוה'. מה שחשוב זה האם אתה עובד אלילים מבחינת רמת התודעה שלך או לא. עבודת אלילים היא להתיחס ליסוד האלהי כמישהו שנמצא בעולם, כאובייקט של תפיסה. אולי הוא יושב על איזה ענן, או משהו כזה, או אולי משגיח מרחוק ומסמן לו בפנקס מי ילד טוב ומי לא.

בעיני היטיבה הקבלה להבין זאת ולהסביר את הדברים כך: האחד האלהי הוא אחד שמעבר לכל יכולת תפיסה. אבל האחד הגדול הזה, בדיוק משום שהוא בלתי ניתן לתפיסה, מייצר לעצמו דמויות שדרכן הוא מתגלה באופן חלקי בתוך המציאות, לא רק כ"המציאות עצמה" אלא ככח הפועל בתוך המציאות. והכוחות הללו הן הספירות וכל מערכת ה'פרצופים' שהיטיבה לתאר קבלת האר"י.

כך למשל נפתח ספר תיקוני זהר:

"פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת מבני נשא…"

תרגום: פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא בחשבון, אתה עליון על כל העליונים, סתום יותר מכל הדברים הסתומים, אין מחשבה שיכולה לתפוס בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים, ואנו קוראים להם עשר ספירות, להנהיג בהן עולמות סתומים שלא מתגלים ועולמות גלויים, ובהן אתה מתכסה מבני האדם…"

"אין מחשבה שמסוגלת לתפוס אותך כלל" אומרת ההקדמה לספר תיקוני זוהר, כי המחשבה האנושית מעצם טבעה יודעת לתפוס רק דברים שיש להם גבול וסוף, והיא יודעת אותם על ידי הגדרתם, על ידי תיחומם בגדר, ואילו היסוד האלהי האמתי איננו ניתן להגדרה כלל. עשרת הספירות, מסביר הספר הזה אינן אלא לבושים לאחדות הגדולה: מצד אחד דרך הספירות מתגלה האחד הגדול אל העולמות ומנהיג אותם, ומצד שני דווקא על ידי כך הוא מתכסה ונעלם עוד יותר מבני האדם, הנוטים לחשוב שהספירות הן האלהות.

מעבר לטוב ולרע

העולם שלנו מורכב מחוויות שאותן אנחנו מקטלגים כטוב או כרע. את האלהים אנחנו אוהבים לזהות עם הטוב. למה? כי זה נח למחשבה האלילית שלנו. בכלל – אלילים נוטים לספק את הצרכים של האגו, וכך גם אלהים טוב. הוא "טוב" כי זה טוב לנו לחשוב שיש אלהים טוב, ושאם אני אהיה ילד טוב ואעשה מה שהוא רוצה יהיה לי טוב. האגו מנסה לסדר לעצמו את העולם ולהבטיח לעצמו עתיד מסודר ובטוח, בעולם הזה וגם בעולם הבא. אבל אין בכך אלא משאלת לב, אנושית מאד, אבל לא יותר מזה. אם העולם כולו חדור אלהות ונמצא בתוך האלהות, אז גם מה שנתפס בעינינו כהתגלמות הרוע אינו אלא מלא אלהות ונמצא בתוך האלהות. ביחס לאחדות האלהית הגדולה אין טוב ורע. יש רק "זה".

ביחס לאלהות המתגלה על ידי מערכת הספירות יש בהחלט טוב ורע, יש קדושה ויש סטרא-אחרא, אבל כדברי התיקוני זוהר כל זה נכון רק ברובד של הלבושים בהם מתכסה היסוד האלהי האמתי מבני האדם. אבל ביחס לאלהות עצמה? לאחדות עצמה? הכל אחד, וזה מעבר למה שהמחשבה מסוגלת לתפוס.

איפה אין אלהים?

במקומות בהם הרוע מתבטא בכל עוצמתו לב האדם זועק למענה אלהי. תציל אותי! צועק האדם, וכידוע לנו – זה לא תמיד עובד. לפעמים באה עזרה, ולפעמים לא. והשואה היא הזיכרון החזק שיש לנו כאומה מאותו מקום בו אלפים של יהודים מאמינים התפללו לאל שלא הושיעם. לרבים וטובים נסדקה בעקבות כך האמונה בסדק עמוק: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לעד את אמונתי", כתב הסופר אלי ויזל על הלילה הראשון שלו במחנה ההשמדה, וביטא בכך את השבר האמוני שחוו יהודים רבים.

איפה היה אלהים בשואה? שואלים רבים. כי התחושה היא שהוא לא היה שם. אבל מי שלא היה שם זה אותו האלהים שאמור כביכול לעשות מה שהיהודים סוברים שעליו לעשות בתור האלהים שלהם – להציל אותם מכל רע ולתת לאויביהם בשיניים, כמו שעשה במלחמת ששת הימים לפחות. האל הזה לא היה פעיל בשואה. מבחינה זו שם היה "אין אלהים".

בכלל, אומר רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"א), הסבל האנושי הגדול מבטא את מה שקבלת האר"י קוראת לו בשם "החלל הפנוי". הבחינה שבה אור האין-סוף האלהי פינה את עצמו מעצמו, ויצר מקום פנוי מעצמו כדי לאפשר את בריאת העולמות כולם. החלל הפנוי הוא מקום ריק מנוכחות אלהית במובן הפשוט שלה. רבי נחמן סבר שהשאלות כמו "איפה היה אלהים בשואה???" הן שאלות הבאות בעצם מחוויית החלל הפנוי.

כל התירוצים האפולוגטיים שאנשים "דתיים" מנסים לתת לשאלת השואה, או הסבל האנושי הגדול, אינם אלא קשקוש זול, שמנסה להציל בעיקר את כבודם שלהם, כלומר – את כבוד האידיאולוגיה הדתית בה הם דוגלים. בתירוצים קלושים אלו מנסה האדם בעל האידיאולוגיה הדתית לסדר מחדש את עולמו, ולהציל את עצמו מעמידה מאתגרת בפני השוקת השבורה של אי הודאות.

כך עשו גם רעי איוב כשניסו להסביר לו מה ההיגיון הדתי העומד מאחורי הסבל (הבלתי מוצדק) שלו. אבל אלהים טוען בספר איוב שדבריהם היו דברי הבל, ודווקא איוב צדק בזעקתו. מוטב היה לו שתקו רעי איוב. יש מצבים שבהם רק השתיקה יכולה להכיל את מה שלא ניתן להיאמר: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס" כותב הסופר אלי ויזל.

יש מצבים שבהם האדם המצפה לאלהים שיענה על צרכיו מרגיש שאין אלהים. מה שהוא חווה זה רק סוג של 'חלל פנוי': ריקנות מאיימת. האגו מחפש תמיד אלהים מובן, כזה שיספק לו עולם טוב ומסודר, עולם בו הטובים מחייכים בשמחה והרשעים חוטפים בראש, אבל האחדות הגדולה של המסתורין האלהי איננה כזו. היא מעבר לטוב ולרע. הטוב מופיע בעולמנו כשהיא מופיעה באופן אחד, והרע, הרע והמר, מופיע כשהיא מופיעה בהופעת ההעלם, בהופעת הצמצום, בהופעת ה"אין אלהים" שלה.

כי בעומק גם החלל הפנוי הוא תופעה אלהית, וחוויית ה"אין אלהים" שלו יכולה להזמין אותנו להעמקה, ולגילוי של דבקות דתית שמעבר ליחסי התן וקח שאנשים "מאמינים" עושים עם האל שאמור למלא אחר ציפיותיהם: אנחנו נקיים לך מצוות ואתה תעשה לנו חיים טובים… חוויית החלל הפנוי יכולה להעלות את האדם דרך השהיה עם שאלות גדולות של אי ודאות דתית לדבקות במיסתורין הגדול של ההויה, שמעבר למושגי היש והאין שלנו.

הזכר והנקבה

מושגי ה"יש" וה"אין" תקפים כלפי הנבראים, אבל לא כלפי הכח הבורא אותם, שמציאותו איננה מסוג המציאות שניתן לומר עליה שהיא בגדר "יש". היא הרבה מעבר לזה. כי מה מגדיר את המושג "יש"?

במובן עמוק מה ש"יש" זו רק המציאות האלהית, ועל העולם ראוי לתהות אם הוא באמת קיים או שמא רק אשליה הוא. והמציאות האלהית יש בה נוכחות שנתפסת אצלנו כ"יש" ויש בה נוכחות אחרת, הנתפסת אצלנו כ"אין".

על ה'אין' האלהי דברו המקובלים ובו העמיקו החסידים. זו היא הריקות, הלא-כלום, של המסתורין האלהי, אותה ריקות הנודעת לכל מי ששקע עמוק למדיטציה בודהיסטית, למשל. זו ריקות קדושה. אין בה דבר, ועם זאת היא הממשות בעצמה. כאן נגמרות המילים…

מה שנתפס בעינינו כ"אין" או כ"יש" מהווה בעצם רק שני צדדים של אותו מסתורין קדוש, שקיים או לא קיים וזה ממש לא אכפת לו.

שני הצדדים הללו "יורדים" ומתגלמים בעולמנו הדואלי כאנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית. הזכרי בא מן הריקות של האין, והנקבי מהמלאות של היש – ושניהם יחד, בזיווגם המופלא – מגלמים את המסתורין הזה שנגלה לאדם בהיותו אדם. לכן הזיווג של הזכרי והנקבי הוא דבר כה מופלא וקדוש בעולמנו. בעת הזיווג מתחברים לרגע האין והיש, החיים והטוב והמוות והרע, ההעלם והגילוי, ובאף אחד מהם אין יותר אמת מבשני. יש אלהים ואין אלהים עושים אהבה, והזיווג הקדוש מגלה את עוצמת הפרדוקס של המיסתורין שאינו נזקק כבר לשום הסברים.

זהו לעניות דעתי המסתורין הגדול שנגלה למשה בסנה וביקש לגאול אנשים מעבדותם. הגאולה מהעבדות היא גאולה עמוקה, האגו לעולם עבד הוא, עבד לקונספציות של עצמו, לכן הכח המשחרר מבקש להשאיר את מרחב האמונה נתון לתהיה, לאי ידיעה, פתוח לשאלה. לא מקום שמכתיב אלא מקום שמזמין לתהיה. לכן על שאלתו של משה שרצה לדעת איך להציג את האל שבשמו הוא יוצא לשליחות, עונה ההויה הגדולה "אהיה אשר אהיה".

למה לך לשאול שאלות מיותרות? אומרת ההויה הזו. אני אהיה כל מיני דברים. לפעמים אהיה דברים בלתי צפויים. אהיה אשר אהיה, יש, אין, מה זה חשוב, אומר המסתורין הגדול למשה – העיקר שפגשת אותי: "לכן כה תאמר לבני ישראל – אהיה שלחני אליכם".

שאלתו הפשוטה של שי אביבי פילחה וחדרה ישירות אל לב העניין. הדברים הללו נוגעים בעומק מהותה של הדרך העברית אל הרוח, ואני מקווה שבשיעורים בנביעה נצליח לחדור מבעד לתפיסות הרגילות, של אלו שחשוב להם לומר בכל מחיר ש"יש אלהים" או של אלו שחשוב להם לומר שבשום אופן "אין אלהים", ונראה מעבר לזה. הראיה הזו שמעבר מאפיינת את הדרך העברית. שאלתו של שי אביבי נגעה אצלי בלב הדברים. באופן בו משתדלת הדרך העברית להשאיר את יסוד הקדושה פתוח, בלתי מוגדר, ואף פרדוקסלי, ויחד עם זאת להדגיש תמיד שהוא זמין, ואף מזמין את האדם למפגש אינטימי.

לכן עניתי לשי אביבי: יש אלהים ואין אלהים – הכל נכון באותה המידה, אבל מה שחשוב הוא שבנוכחות האלהית הישירה ניתן לפגוש. ניתן לאהוב. ניתן להיות בדבקות. וכן, זהו חלק חשוב מחיי. במובן זה – פגשתי בה.

מאת זואי אלירז

אומנם עבר כבר שבוע, וקשה לי לזכור את פרטי הפרטים. אבל את העיקר אני זוכרת ומאוד רוצה לכתוב. לכתוב, על מנת לזכור. לכתוב על מנת לשתף.

תודה לכל מי שקורא אותי. תודה לכל מי שעד לתהליכים שאני עוברת.

ערב יום כיפור תשע"ב ביער הפיות. צילמה אימי פלר

(תמונות מיום כיפור שהיה, שצילמה אימי פלר, אפשר למצוא בקישור הזה)

ערב יום כיפור תשע"ב. אני בדרכי לבית אורן, במצב רוח מרומם. ההרשמה תכף מסתיימת, ויש לנו ים של אנשים. נהניתי מתחושת עבודת הצוות של הימים האחרונים, עם רננית המפיקה בפועל, עם דריה, וכמובן עם אוהד ודואן. אחלה צוות יש לנו, בו כל אחד עושה משהו שהוא טוב בו.

בזמן תהליך הרישום וקבלת האנשים, אני מידי פעם נלחצת. אנשים רבים מתקשרים כי הם התבלבלו בדרך, ובו זמנית אנשים עומדים בפניי ורוצים להירשם, ובו זמנית אנשים נוספים באים לשאול כל מיני שאלות. קצת נלחצת. אך כשאני סוגרת את המחשב לפני הארוחה המפסקת, אני מיד נרגעת. זהו זה, סיימתי את תפקידי להיום, כעת אני יכולה להתפנות לעצמי.

תפילת כל נדרי וקבלת שבת. אוהד מחולל את התפילה עם גבריאל ועוד מוזיקאים. לידי, צמודים במרחק נגיעה, יושבים חברים יקרים. בנוסף, בכל כיוון שאני מסתכלת, אני רואה עוד ועוד חברים קרובים. אני מוקפת בעיניים מחייכות ואוהבות. אני מרגישה ברכה גדולה בכמות כזו של אנשים מדהימים איתם אני בקשר של אהבה עמוקה.

אני שרה בשמחה הולכת וגדלה, שרה ומתפללת. עיניי המחייכות פוגשות שוב ושוב את עיניהם המחייכות של החברים שלי, אחיי ואחיותיי למסע. אני חווה גלים של שמחה בתוכי. אני לא מפסיקה לחייך. מתישהו אוהד מתחיל לשיר את השיר joy is in my heart"". אני כמובן מצטרפת בכל ליבי, ושרה איתו ועם החברים המקיפים אותי.

ופתאום אני מבינה, הגיע הזמן לעוד החלפת שם. אולי לא ממש החלפה, אבל לפחות כינויי חדש: joy, ג'וי, ג'ואי.

השם הזה כבר נמצא שם כמה זמן, מפלרטט איתי. קרא לי לא פעם ולא פעמיים שכשהצגתי את עצמי בתור זואי, אנשים קראו לי ג'וי. לא יודעת למה, אבל ככה קרה. הקלף "joy" של עומר כבר נמצא הרבה זמן בארנק שלי וקורץ לי. והינה ממש יום לפני כן, במהלך איזושהי סדנת התנסות, היה צריך לבחור מילה, והמילה שמיד עלתה לי זה "שמחה".

כן, אני מאוד רוצה להגביר את השמחה בתוכי, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הרי זה באמת אחד משיעורי הסרטן שלי, של להפוך כל לימון חמוץ ללימונדה מתוקה.

ואני רוצה שכל פעם שקוראים לי בשמי, אני אזכר שזו המהות הפנימית שלי האמיתית: השמחה.

המשמעות של זואי, ביוונית עתיקה, היא חיים, ואף חיי רוח. נדמה לי שלאחר הסרטן הזה, אני יכולה בהחלט להגיד שבחרתי בחיים. ועכשיו אני בוחרת בחיים של שמחה פנימית. שמחה שאינה תלויה בדבר חיצוני לי, אלא בחיבור שלי למהות הפנימית העמוקה שלי, לחלק האלוהי שבי.

בהמשך כל הערב, אני מציגה את עצמי כג'וי, ומזמינה אנשים לקרוא לי כך. ואכן, זה ממש מעלה בי חיוך עמוק, כשקוראים לי כך… כן! ג'וי! כן!!!!!!!!!

לאחר שנת לילה קצרה, אני קמה ישר לשיחה של אוהד, השיעור המסורתי על השעיר לעזאזל. כבר הרבה פעמים שמעתי ממנו את החשיבות והמשמעות העמוקה שיש לזה ששני השעירים יהיו זהים. וכמובן אין ספור פעמים שמעתי אימרות ניו-אייג'יות-זניות כאלה של לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך. הפירוש שאני נתתי לעצמי בהקשר הזה, היה שצריך לקבל את שניהם בסוג של שלוות נפש כזו, שלא ממש משנה מה קורה, הכל בסדר. לעולם לא התחברתי לזה. בזמן השיעור של אוהד, אני מבינה שהדרך שלי לקבל את הטוב ואת הרע באותה הדרך, זה לשמוח משניהם. כן, באמת להיות בשמחה תמיד. לראות איך בכל מצב, אני יכולה למצוא איך להפוך את זה לטוב. אני לא יודעת אם זה הפירוש המקובל, אבל זה הפירוש שלי…

לאחר השיעור, גבריאל לוקח לידיו את המושכות ומתחיל לחולל תפילה. ווואוו, איזו תפילה חזקה זאת הייתה עבורי! זה מתחיל ב"מודה אני". גבריאל מכוון אותנו לחשוב על מה אנחנו מודים בבוקר הזה. מיד עולה בי הודיה לזה שאני חיה ונושמת. כן, זה לא מובן מאליו לאחר השנה הזאת. גבריאל ממשיך בהתלהבות לעודד אותנו להודות עוד ועוד. כמו מאמן כושר שמעודד את האנשים להרחיב את היכולות הפיזיות שלנו, גבריאל מאמן אותי ומעודד אותי לאורך כל השיר להודות על עוד ועוד דברים, יותר ויותר עמוקים. אז אני מודה, כן אני מודה בכל ליבי, לזה שיש לי כל כך הרבה חברים אוהבים ויקרים, לזה שהיה לי את ההשראה להתמודד ככה באומץ עם הסרטן. יותר עמוק? אני באמת מודה בכל ליבי לאלוהים ששלח לי את הסרטן, שהיה מדוייק כל כך. אני מודה לאלוהים, לרגע הזה, שבו אני יכולה להודות… אך יותר מכל אני מודע לאלוהים על השמחה שאני חשה עכשיו.

אוהד ממשיך מכאן "אלוהי, נשמה שנתת בי…". השיר תפילה הזה נגע בי מהפעם הראשונה שאני שמעתי אותו (שאולי היה בפעם הראשונה שהייתי במצוקי דרגות ביום כיפור לפני 11 שנה?). ובכל פעם שאני שרה אותו משהו עמוק בתוכי ננגע. גם זה שיר של הודיה ובו זמנית בהכרה שהנשמה שלנו באה ממקור אלוהי והיא טהורה. דמעה קטנה של חיבור עמוק נוצרת בזווית העין שלי. איזה שיר תפילה זה!!!

משם גבריאל ממשיך להלהיב ולשמח אותנו "אילו פינו מלא שירה כים". וכאן מגיע השיא: אני מרגישה גלים של שמחה בתוכי, גלים הולכים וגדלים ששוטפים אותי. עוד ועוד גלים. יותר ויותר גדולים. אף פעם לא הרגשתי כך. חיוך דבוק לי לפנים, חיוך ענק ומלא אור. לרגע אני נבהלת מהגלים הללו שהפכו פשוט לעצומים. אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי: די, זה יותר מידי. לרגע אחד אני קצת נבהלת ונסגרת. אך מיד אני מסלקת את המחשבה הזאת, ואומרת לעצמי ולאלוהים שאני מוכנה לכל גל של שמחה, בכל גודל. אני פותחת את זרועותיי לשמיים, מוכנה לעוד ועוד גלים של שמחה. איזו תחושה מדהימה זו. אינני זוכרת כזו תחושה של אושר שלא תלויה בדבר. כן, חוויתי לפעמים תחושת של שמחה עצומה. אך תמיד זה היה בעקבות משהו חיצוני לי. הפעם, זו שמחה שלא ממש תלויה בדבר. כן, היא נוצרה על הכר הפורה הזה של הרגע הזה, של קהילה שמתפללת ביער המקסים עם מחוללי תפילה מוכשרים במיוחד. אז במובן הזה, זה כן תלוי בדבר. אבל לא כולם חווים את אותו הדבר, למרות שכולם נמצאים באותו מקום, באותה התפילה. יש כאן גורם משמעותי של חסד אלוהי ושל מוכנות שלי לחוות את זה (שגם זה חסד אלוהי בפני עצמו). כן, ביום כיפורים הזה, הרגשתי חסד אלוהי, שהעביר דרכי שמחה גדולה.

לאחר התפילה, אנחנו מתכנסים לטקס בית הדין. בכל שנה שאני עוברת בית דין שכזה, ברור לי לחלוטין מה אני רוצה לעשות בשנה הבאה, ולמה מגיעה לי עוד שנה. לא תמיד זה מה שקורה בפועל. אך משום מה אני תמיד מצליחה לשכנע את הדיינים שלי תוך דקות ספורות (אולי הגיע הזמן להיות עורכת דין?). גם השנה זה ברור לי, וגם השנה אני משכנעת את הדיינים לכתוב אותי בספר החיים הטובים והאמיתיים. "ללמוד לחיות מתוך שמחה שאינה תלויה בדבר, על ידי לימוד וחקירה עצמית, והתנדבות ועזרה במסגרות רפואיות ובחולי סרטן". זה מה שנכתב לי בפסק הדין. "וכשם שנכתב ונחתם בבית הדין של מטה, כך יחתם בבית הדין של מעלה. ונאמר אמן!!!!!!!!".

יתר יום הכיפור עובר לי בעיקר במנוחה, ובסוף בתפילת נעילה חביבה.

וכשתוקעים בשופרות בצאת החג, אני רועדת מהתרגשות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה…

אני עוזבת את בית אורן עם תחושה של שמחה ומלאות.

  שנה טובה

 ג'וי

ראש השנה המתקרב אינו דומה לראשי שנים אחרות. הפעם רבים מאתנו מרגישים את השינוי מתרחש במציאות, מפעפע אל פני השטח. אנחנו עומדים בסיומה של תקופה אחת ותחילתה המפציעה של תקופה אחרת. חדשה ושונה. יש מי שמפחדים משינוי, ויש מי שמקדמים אותו בברכה. הדבר תלוי במידת יכולתו הנפשית של אדם להתמודד עם מצבי אי-וודאות. כי כל מה ששונה ממה שאנחנו מורגלים אליו מאלץ אותנו להתמודד עם הלא ידוע; יש מי שזה גורם לו לאימה, ויש מי שזה מביא בו שמחה.

ילדים קטנים שמחים ומסוקרנים מהלא ידוע. הם אוהבים הפתעות. אני עוצם עיניים. מה מצפה לי כשאפתח אותן? קוקו! איזה צחוקים! מה יש מאחורי הפינה? אבל מבוגרים מאבדים את היכולת לקדם את החדש בצחוק והפתעה, כי מלחמת ההשרדות גורמת לנו לנסות לקבע מצבים ידועים, בהם נוכל לשלוט, כביכול. ילדים קטנים פטורים עדיין מהצורך המפוחד בשליטה. לכן הם מתמוגגים מצחוק.

אבל עכשיו האדמה רועדת. המזרח התיכון משתנה. ישראל משתנה. אין ספק בכך. התרבות האגואיסטית של הקפיטליזם הצרכני גמרה את הסוס, ועכשיו מתחילה שנה חדשה. ראש השנה, אמרו החסידים, הוא "ראש השינוי", גם מבחינה שזו תחילת השינוי, וגם כי עיקר השינוי מתרחש בראש. כלומר – בתודעה.

מהפכה אמתית מתרחשת כשהתודעה הכללית משתנה. כשאנשים רואים דברים אחרת – הם פועלים אחרת. זה פשוט מאד.

על פי הקבלה החסידית בראש השנה יש לכולנו הזדמנות לגעת בנקודת ההתחלה והלידה של הזמן. כי הזמן הוא ממד נברא, וראש השנה היא נקודת ההתחלה שלו. זו הנביעה. מי שנמצא ליד מעיין יכול לצבוע את המים בנקודת ההתחלה, ולשנות את המים שיפכו אחר כך בנהר הגדול. נקודת ראש השנה היא נקודה שכזו – של נגיעה בממד הזמן בנקודת הנביעה שלו מן ההעלם אל הגילוי.

בימים בהם מלכויות משתנות לנגד עינינו, רודנים נופלים וטייקונים זחוחי דעת מגלים שציבור הצרכנים-עבדים מתמרד פתאום, חשוב לדעת את סוד השינוי שניתן לעשות בראש השנה:

"אמר הקדוש ברוך הוא …אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות" (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז/א)

העבודה הפנימית של ראש השנה קשורה לפי חז"ל לאמירת עשרה פסוקי "מלכויות". פסוקי המלכויות מכוונים למקד את התודעה שלנו לשאלת המנהיגות והמלוכה. לשאלה של מה באמת מנהיג את חיי? מה באמת מולך עלי? יש לזה רבדים אישיים, פנימיים, שחשוב לעסוק בהם. מה מושל בי ובמצבי הרוח שלי? מה מזיז אותי בעולם? כמה מקום אני נותן לשאלות של "יש לי\ אין לי כסף ומוצרי צריכה" לנהל את חיי, וכמה מקום אני מעניק לנוכחותם של אהבה, חופש, חירות, חברים, אינטימיות, יעוד ומשמעות לקבוע את דרכי הפעולה שלי ואת ההרגשה הטובה בחיים.

לשאלות הללו יש לא רק פן אישי פנימי – יש להן גם פן פוליטי-ציבורי: שינוי התודעה ביחס למה חשוב בחיים גורם מיידית לשינוי הרגלי צריכה, לשינוי צרכים והתנהגויות. ההבנה המפציעה בעולם הערבי שחופש המחשבה, הביטוי והמחאה זו זכות מזכויות האדם הבסיסיות גורמת להתמוטטות העריצות השלטונית. בקרוב יש להניח שתחלחל ההבנה הזו גם לשדרות האנשים החרדים מחופש המחשבה והביטוי תחת שלטון הדת (היהודית והמוסלמית כאחד). על כל אחד מאתנו להרהר לעומק לקראת ראש השנה מהו אופי ה"מלכות" בו אני מאמין כיום? מה תהיה מנהיגות העתיד הטוב? מהם סדרי החברה של העתיד? כיצד תראה חברה צודקת? חברה חומלת? ובעיקר – לא לפחד לחלום… ראש השנה זה הזמן להציב בו חלום חדש! זהו כאמור: "ראש השינוי".

איך אפשר באמת לסלוח?

או – מה ההבדל בין "מחילה" "סליחה" ו"כפרה"?

אוהד אזרחי. 2010

הרבה דברים שצריך לסלוח עליהם קורים לנו כל יום. לפעמים זה סליחות קטנות, כמו זה שמשום מה התנתק לי הטלפון הבוקר, ובטח מישהו "אשם" בזה – מזכירות הקיבוץ, חברת הטלפון או לפחות אלהים. אפשר להתמרמר ולהתעצבן אלף פעמים ביום, ואפשר גם לסלוח או לצחוק.

ויש גם דברים גדולים יותר, כל מיני עוולות שנעשות לנו או שאנחנו עושים לאחרים, ועליהן קשה לנו יותר לסלוח. למשל האיש שפרץ לביתנו וגנב שני מחשבים שלא היה להם גיבוי, והוריד לטמיון עשרות עבודות אמנות שלי ומאמרים שכתבתי שהלכו קאפוט. או אותה כתבת שכתבה עלי פעם דברים לא יפים בלי לברר את האמת וגרמה לי בכך לרעה גדולה. על הדברים שכאלו קשה יותר לסלוח.

אז אני רוצה לעיין רגע בהבדלים בין שלושה אספקטים שונים של עניין הסליחה והמחילה והכפרה, שלושה מונחים שקיימים בעברית המסורתית, ועולים תמיד לקראת הימים הנוראים, בלי שנשים לב שהם בעצם לא אותו דבר. לפעמים אנחנו יכולים למשל לסלוח אבל לא למחול, או למחול אבל אין עדיין כפרה. אז בואו נבין את ההבדלים בין המונחים הללו:

סליחה בודהיסטית

טיך נהט האן

האדם שהגדיר הכי טוב את הסליחה, לדעתי, הוא מורה הזן הויאטמני טיך נהט-האן כשאמר ש:

"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

תחשבו על זה…. אני יכול להיות ממורמר עד מחר על אותו גנב שהפך את המחשב שלי למנת הירואין או אותה כתבת שלכלכה עלי ללא הצדקה, אבל כל זה הרי כבר עבר. כל עוד אהיה ממורמר על זה אני כאילו יושב ומקווה לעבר טוב יותר. וכידוע זהו זה. אין טעם להתווכח עם המציאות, ניתן רק לקבל אותה בחיוך או לבחור בסבל ובמרמור. לכן – הדבר הכי הגיוני זה לסלוח, ולוותר על התקווה הבלתי הגיונית ובלתי מציאותית לעבר טוב יותר. אם נסלח ונקבל יש מצב שהעתיד יהיה טוב יותר, כי נהיה טיפוסים פחות כעוסים, סגורים וממורמרים.

המילה "סלח" מורכבת מאותן אותיות כמו "חסל" – כשאנחנו סולחים אנחנו שמים סוף לכל המחשבות הקרבניות מלאות הרחמים העצמיים של "אילו רק היה אחרת הכל היה יותר טוב…". סוף פסוק. הפסולת (המחשבתית) לסל וחסל!

מחילה
אבל מחילה זה כבר עניין אחר. זה לא רק לקבל את המציאות כמציאות שאין להתווכח איתה – אלא זה לדעת לרקוד איתה. מחילה בעברית באה מלשון מחול. למחול על משהו רע שקרה לי זה להזמין את עצמי לרקוד עם זה.

בתהלים יש פסוק נהדר על זה: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהילים ל, יב). בהבנה פנימית הפסוק לא מדבר על כך שאירוע שהיה פעם בגדר "מספד" השתנה ונהייתה שמחה גדולה. זה לא מדבר על מצב שבו שמצאתי נגיד את המחשב שנגנב לי, אלא על מצב פנימי שבו אני לוקח את ה"מספד" את הבאסה הגדולה של אבדן המחשב והופך את זה לריקוד, יוצא עם זה במחול, כמו שחקן שמועד על הבמה ומייד הופך את המעידה לצעד מצחיק או מסוגנן של ריקוד.

כך למשל אם אני מכיר בעובדה שבעצם – גניבת המחשב היא תירוץ נהדר לקנות מחשב חדש שממילא רציתי לקנות, או ליצור מחדש יצירות שבפעם השניה שאעבוד עליהן יהיו אולי בשלות יותר מהראשונות שאבדו.

כשאני מוחל אני לא רק מקבל את העובדה שזה קרה ואת העבר אי אפשר לשנות, אלא אני מצליח לראות שיש בזה גם משהו טוב, או אפילו שזה עצמו היה משהו נכון שקרה. שהנפילה היא חלק מריקוד החיים, שיש בו קפיצות לגובה ונפילות על הפנים, אבל בסופו של דבר הכל ריקוד אחד גדול.

ההפיכה של ה"מספד" למחול היא היפוך תודעתי. היא כרוכה בהכרה עמוקה שבאמת הכל לטובה, ובנכונות להגיד כן לחיים, כפי שהם, עם כל מה שהם מביאים, לא להיות קרבניים ולקחת מראש כל התרחשות כחלק משיעור הריקוד הקוסמי שאנחנו משתתפים בו. למחול זה להפוך את הדפקט של החיים שלנו לאפקט.

כפרה:
אבל כפרה זה עניין אחר לגמרי. לכפר על משהו זה לתת תמורתו כופר. לכפר בעברית מקראית  פירושו לנקות גבשושיות ממשטח עם מהמורות ולהחליק אותו. כל חטא הוא מהמורה בדרך, הוא מין גבשושית של לכלוך אנרגטי, והכפרה מנקה אותו ומחליקה את המצב כאילו לא היה. איך? על ידי נתינת כופר שהוא בעברית מודרנית פיצוי הולם.

בהלכה היהודית מודדים פיצוי ככה: אם חלילה משה עבד עם מסור ולא נזהר וכרת אצבע למישקה שותפו, אז בודקים בבית הדין כמה כסף היה אדם מן השורה מוכן לקבל כדי שיכרתו לו את האצבע והוא יהיה מבסוט, ואת הכסף הזה נותן משה למישקה ככפרה על הנזק שגרם לו.

פיצוי הולם הוא מה שאדם נורמאלי מהשורה (יש כזה דבר?) היה מוכן לקבל כדי לעבור אירוע כלשהו ולהרגיש עם זה טוב. להרגיש שהיה שווה. כלומר אם הגנב ירצה בכפרה – הוא יצטרך לגשת אל מי שהוא גנב ממנו ולא רק לבקש סליחה ומחילה אלא גם לתת לו כופר, כלומר פיצוי, על עגמת הנפש שנגרמה לו, בגובה כזה שבן אדם נורמאלי היה אומר – היה שווה שתגנוב…

אבל לפעמים הכפרה מופיעה לנו בחיים גם ללא ש"הגנב" עצמו יבוא ויכפר על מעשהו. פעמים רבות אם אנחנו סולחים וגם מוחלים לחיים על מה שזימנו לנו – פתאום מתברר שהחיים עצמם מביאים לנו כפרה בדמות משהו "טוב" שקרה, משהו שלא יכול היה לקרות לולי המשהו ה"רע" קדם לו. ואז אנחנו אומרים – היה שווה.

זה הכי נפוץ למשל בענינים רומנטיים. פרידה נראית לפעמים דבר נורא, המלווה בכאבי לב גדולים. אבל אם האדם שבור הלב מקבל, סולח ואף מוחל, הוא יוצא מההתחפרות הקרבנית ומתחיל להאיר מחדש, ואז פתאום מגיעה אהבה גדולה וחדשה לחייו, אהבה שלא היה מצב שתגיע לפני הפרידה ההיא. ואז הוא אומר כפרה, איזה מזל שנפרדנו… עכשיו הרבה יותר טוב….

המחילה מחלימה אותנו
מה שחשוב להבין זה שאת שלושת התהליכים של סליחה מחילה וכפרה אנחנו עושים לא רק עבור הזולת שפגע בנו אלא בעיקר עבור עצמנו. כי לחיות כאדם שלא שוכח ולא סולח ולא מוחל – זה לבחור לחיות חיים תפוסים ועצורים, במרירות, בכאב ובסבל. מי שסובל זה בעיקר מי שלא מוחל. לא זה שלא מחלו לו. המחילה היא תהליך מחלים לאדם המוחל עצמו.

לא לחינם מחול ומחילה קשורים בעברית גם למחלה ולהחלמה ואף לחלימה. מי שלא מוחל צובר מרירות שהופכת פעמים רבות בתוכו למחלה. רק מחילה מחלימה אותנו מהסבל הגדול של הקיום האנושי. עוזרת לנו להקיץ מהחלום הגדול שבו אנחנו חיים כאילו אנחנו ישנים. ההתעוררות הרוחנית היא התעוררות מהחלום (לפעמים מהסיוט), וחלק גדול והכרחי ממנה כרוך במחילה גדולה לחיים עצמם, ובהחלמה של פצעים נפשיים מהעבר. ההתעוררות הנפשית כרוכה בתפיסה של החיים כמחול, ובהמתקה של כל הגלולות המרות.

מחילה עצמית
כמובן – לא רק לזולת חשוב למחול – חשוב למחול קודם כל גם לנו עצמנו! להשתחרר מרגשות אשם וחרטות ולמחול לעצמנו, לסלוח ולקבל את העבר ללא אשליות, להפוך כל נפילה לחלק מריקוד החיים ואפילו להסכים שהחיים יראו לנו שלהכל יש כפרה והכל היה ממש משתלם. שהיה טוב להיוולד וטוב לחיות,  ושמי שנולד הרוויח.

ביום כיפור תשע"ב נתכנס למפגש פנימי, חגיגי ומיוחד לכבוד יום כיפור, מפגש המשלב עבודה פנימית ומרחב של שקט עם שירת-תפילה אקסטטית. האירוע יתקיים ביער הפיות בבית אורן. פרטים פה

פתאום הרגשתי שאחרי אלפי הפעמים שאמרתי לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה, אני רוצה למצוא לזה מילים נוספות. כאלו שמתגלגלות יפה על הלשון, כאלו שמשאירות ארומה של יין משובח, כאלו שרומזות על מחוזות עמוקים שהאהבה באמת נוגעת בהם, ומשהו בביטוי המודרני הזה של "אני אוהב אותך" או "איי לוב יו" – לא ממש מביא עד הסוף.

הסמל של KabaLove - הופיע לי בחלום לקראת חתונתנו ב 2006

אז התחלתי לחפש במקרא. איך אמרו אבותינו העבריים אהבה?

מייד עלו בי כמה ביטויים מעניינים מספר תהלים, כמו: "דבקה נפשי אחריך", או "צמא לך נפשי, כמה לך בשרי". יש גם "לך נכספה נפשי" של רבי יהודה הלוי, המתבסס על  "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפשי" שבתהילים (פרק פד).

וכמובן ישנם גם ביטויים פחות אינטנסיביים, כמו "מה ידידות משכנותיך", או כפי שאמר דויד לאהובו יהונתן "נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" וגם: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לי" (שמואל ב פרק א)

שני דברים מענינים שיש לומר על זה:

א׳‏.    מה הוא הדבר שאותו אני מרגיש בגוף כשאני אומר "אהבה"? זה לא רק עסק מורכב ורב ממדי, אלא שהמילה הזו משמשת לנו ליותר מידי דברים בבת אחת. לפעמים אני מרגיש כיסופים ("לך נכספה נפשי"), ולפעמים כמיהה ("כמה לך בשרי"), ולפעמים רצון בדבקות ("דבקה נפשי") – ואלו תחושות שונות קצת זו מזו. אם בא לכם – נסו לשים לב לעדינויות של התחושה. איפה בגוף מרגישים אותה? האם זה כיווץ או התרחבות? איך מגיבה הנשימה לתחושה הזו? ממהרת? נעתקת? משתחררת? איך מגיבה הבטן? יש מצבים של נעימות ("נעמת לי מאד") ושל כיף להיות ביחד ("מה ידידות משכנותיך"), ויש מצבים שיש בהם תחושה של שגב ("בבית אלהים נהלך ברגש"), ויש מצבים של "בצל כנפיך אחסה", ועוד. אתם יודעים – לאסקימוסים יש הרבה מילים לתאר בהן שלג. למה? כי הם צריכים. הם צריכים לדעת אם זה שלג דחוס או מפורר, למשל. המילה "שלג" לא מספיקה להם. ליהודים יש הרבה מילים לתיאור שמחה ("גילה, דיצה, חדוה, רינה, גילה, שמחה ועוד. וכולם הפכו להיות שמות של בנות…). למה? כי הרבה מהיהדות בנוי על העצמת תחושת השמחה בחיים. ומי שיש הרבה אהבה בחייו ורוצה להעמיק בנושא האהבה – מתחיל להזדקק למילים שונות כדי לבטא אהבה ותשוקה ומצבים נפשיים שונים של רצון להיות יחד.

ב׳‏.    רוב הפסוקים שהבאתי (לא כולם) מדברים במקור על אהבת אלהים, ולא על אהבת מאהבים אנושיים. אבל זהו בדיוק העניין: כשמעמיקים באהבה מגלים אלהות באהובינו, ואז אהבת ההויה עוברת דרך אהבת בני זוגנו. אנחנו לומדים לאהוב את אהובינו באהבה אלהית, והמרחב הזוגי הופך להיות כמו מקדש באמת. בבית אלהים נהלך ברגש.

המלצות מעשיות שקשורות  להנ"ל:

1. הקורס "ביטויים של אהבה" – Expressions of Love – ימסר על ידי זוגתי שתחיה במסלול לאהבה מקודשת ב"נביעה". ראו פרטים כאן (http://www.neviah.co.il/tabid/69/Default.aspx)
2. ביחס לאהבת אלהים דרך אהבת אהובינו – בקרוב יצא לאור בעברית ספרו של דייויד דיידה "דרך המין לאלהים" (Finding God Through Sex), שמפרט, מסביר ונותן תרגילים מעשיים כיצד להגיע לתודעה הזו.

אוהד אזרחי (8.8.11)

בדף הבית של "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית", ציטטנו כמוטו לעבודתנו קטע נפלא מספר הזוהר, הטוען שהאדם בתחילת לימודו דומה לבור מים, שמקבל אליו מה שמכניסים בו מבחוץ, ולאחר זמן יכול הוא להפוך לבאר, הנובעת מים חיים מתוך עצמה. זו תמצית הדברים וזו אף המטרה שהצבנו לנו בהקמת האקדמ>יה של נביעה – לאפשר לכל אחד ואחת לעשות את המהפך הפנימי מבור לבאר.

והנה בבוקר יום קיצי אחד קבלנו שאלה פשוטה ונפלאה במייל, וזו לשונה:

"שאלה לי על הפסוק והפירוש שמופיע בדף הבית: איך קורה השינוי של אותו מקום שהיה בור והופך לבאר??? איך מתחילה הנביעה???"

שאלה נהדרת וחשובה. איך מתחילה הנביעה? איך קורה בפועל המהפך מבור לבאר? כל כך שמחתי לקבל את השאלה הזו. והנה מה שיש לי לומר על כך בקיצור (אני ממליץ לקרוא את המאמר בשטף, ללא הערות השוליים, ורק אחר כך לעיין בהערות השוליים, המביאות חלק מן המקורות בחסידות ובקבלה שבתוכם אני דולה את מימי):

לחפור 

מה שמשותף הן לבור והן לבאר זה שקודם כל צריך להתחיל לחפור. חפירת הבארות היא סמל חשוב בדרך העברית. אברהם חפר בארות, ויצחק חפר בארות שוב, כי הבארות שחפר אברהם נסתמו, והיה על יצחק לשוב ולחפור אותם בעצמו. התפיסה המיסטית העברית רואה את הדברים באופן סימבולי. חפירת הבאר היא עבודה נפשית הנכנסת אל המעמקים. זה שאברהם חפר, לא עוזר ממש ליצחק. כל דור צריך לחפור את הבארות שלו, כל אדם צריך לעשות את העבודה הפנימית שלו, ולא להסתמך רק על מה שכבר נעשה לפניו. כי הבאר של הדור הקודם נסתמת, ועליך לחפור אותה מחדש – לפי מדתך ולפי צורת עבודת השם המיוחדת לנפשך[1]. אברהם חפר בארות בספירת החסד, אומרים המקובלים, ויצחק חפר אותם בספירת הגבורה, כי כל אחד מהם עבד עבודה רוחנית קצת אחרת.

אז דבר ראשון – לחפור! לעשות עבודה הנכנסת לעומק הנפש והנשמה. יש לימודים שמטרתם להעשיר את הנפש ולתת ללומדים חויה נחמדה ומשהו לדבר עליו בשיחות סלוניות עם פיצוחים. זה נחמד, אבל לא ככה חופרים באר.

חפירת הבאר, וגם הבור, קשורה בהסכמתו של הלומד להיות כלי ריק, לעשות מקום בתוכו למשהו חדש, למים חדשים. בתורת החסידות קראו לזה להיות ל"אין". זה ההבדל בין בניית מגדל וחפירת באר: כשבונים לגובה מוסיפים יש, וכשחופרים לעומק מוסיפים אין[2].

מי התהום:

אז מה ההבדל בין בור לבאר? באר חייבת להיחפר במקום שבו יש אקוויפר מי תהום. אם אין שם מי תהום לא יעזור כמה עמוק נחפור – תמיד זה יהיה רק בור מים המסוגל לקבל מי גשמים, אך לא להנביע מי תהום.

מהם מי התהום? מי התהום של הנפש הם הנוזלים החיוניים של הנשמה, המצויים ברבדי הלא מודע[3]. מבחינה זו אם אדם עושה עבודה פנימית וחופר לעומק במקום שאיננו עצמי לו, במקום זר, לא ינבעו שם מימיו, כי מי התהום שלו אינם מצויים שם. הוא יוכל תמיד לכנס מי גשמים, כלומר לקבל עוד ועוד מידע מבחוץ, אבל כיוון שהתחום בו הוא עוסק איננו עצמי לשורש נשמתו – אין שם מי תהום וזה לא יכול לנבוע.

וידוי אישי:

כך הרגשתי אני כלפי כל התורות החכמות והנפלאות אותן למדתי בבודהיזם, הינדואיזם, סופיזם ושמאניזם. הרגשתי שזה נהדר, ושאני שותה את המים הזכים הללו לרוויה, אבל – זה לא ממש "שלי". זה שדה נהדר של אנשים נהדרים שמוכנים בטובם לחלוק אתי את המים שלהם, אבל עלי למצוא את נביעת נשמתי ולהזמין גם אותם לשתות אצלי מדי פעם. רק כשהתחלתי לחפור בשדה החסידות והקבלה והמיסטיקה העברית – הרגשתי את ניחוחם הלח והמבטיח של מי התהום הממתינים לי שם למטה. הרגשתי ש"זה שלי". זה אמנם לא הכי נקי, והדשא הירוק של השכנים נראה כל כך הרבה יותר טוב ופשוט, אבל בכל זאת – כאן עלי לחפור.

יש כאלו שיודעים ללכת בשדה ולמצוא איפה יש מי תהום למטה. קוראים לזה "דאוזינג". לדעתי גם ברוחניות יש סוג של דאוזינג. צריך ללכת במצב קשוב מאד ולמצוא איפה נמצאים מי התהום של נשמתי – ושם לחפור. חז"ל אמרו: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ[4]". משיכת הלב ללמוד תחום מסוים אומרת הרבה. היא אומרת שהנפש זקוקה להזנה באותו תחום, ואולי אף שאם תחפור שם – תגלה מי תהום, את מי נשמתך המצויים ברבדי הלא מודע, שם מתחברת הנשמה עם האלהות מבפנים.

התמסרות עד למהפך

אז כדי להפוך מבור לבאר צריך לחפור ולהיות קודם כל בור. כלומר – ללמוד, לקבל, ולהתמסר ללימוד ולעבודה הפנימית. זה ההבדל הגדול בין צורת הלימוד המסורתית העתיקה בכל מסורות החכמה ובין מה שקורה היום בעידן הסופרמרקט הרוחני הניו-אייג'י: בעבר ידעו כולם שכדי ללמוד משהו רוחני באמת צריך להתמסר לתהליך שדורש שנים. שנים של העמקה ושקידה, התבוננות וכנות רבה של הלב[5]. זו החפירה. אני מקווה ש"נביעה" כאקדמ>יה עברית של הרוח תשיב את המגמה הזו, של התמסרות לעבודה פנימית, שאיננה מסתכמת בלבוא ללמוד איזה שיעור נחמד פעם בשבוע, אלא לחיות את זה, לנשום את זה, לחלום את זה, לקרוא מסביב לנושא עוד ועוד, ליצור, ללוש את החומרים, לצלם את זה ולצייר את זה ולשיר את זה ולרקוד את זה, עד לרגע שזה רוקד אותך.

פתאום אתה שם לב שזה רוקד אותך. שזה נובע[6].

החסידים לימדו שאת הבארות שחפר אברהם סתמו הפלשתים על ידי ציניות. ציניות סותמת בארות[7]. אפשר לחפור הרבה, ואז לסתום את הנביעה על ידי הערה צינית אחת או שתים. קל יותר לסתום נביעה מאשר לחפור באר.

טראנס של אהבה

אחד הדברים החשובים בהוראה רוחנית וגם בחינוך ילדים זה לא לסתום להם את הבאר. לכוון ולעודד ולא ללגלג. לעודד את הסטודנט לחפש איפה יש מים חיים – ולא לבוא עם דוגמות קשיחות מידי שסותמות את פי הבאר. נאמר בתורה שיעקב פגש את רחל על פי הבאר, שהיתה מכוסה באבן כבדה, שרק מספר רועים יחד היו מסוגלים להסיר את האבן מעל פי הבאר. באהבת את רחל התמלא יעקב און, שסייע לו להסיר את האבן מעל הבאר לבדו[8]. אהבה עושה את זה. אקסטזה של אהבה עושה את זה – ואמת טובה עושה את זה. יעקב מזוהה בקבלה עם ספירת התפארת, שאחד מכינויה הוא "אמת" (שנאמר "תתן אמת ליעקב[9]"). האמת של הנפש, האותנטיות, כשהיא מלאה באהבה ומאפשרת לעצמה להתלהב באמת, כמו שהתלהב יעקב מיופיה של רחל – יש בכוחה להסיר אבנים כבדות מעל פי בארות הנפש שלנו. אבן כבדה היא העצבות, והעצלות והיאוש וחוסר האמונה וחוסר הגמישות של הנפש, שגורמות לנו לפעמים להרגיש שאצלנו זה חסר סיכוי.

לכן טוב גם להתלהב באהבה.

-          בשולי הדברים אומר עוד על ההבדל בין בור לבאר בלשון קבלת האר"י, ליודעי ח"ן:

בור הוא בחינת ספירת המלכות, והוא מתמלא ממי הגשמים, שהם מים עליונים, שהם מי השמים, שהם החסדים של זעיר אנפין. וזה כאשר המלכות, הנקבה, בטלה בביטול גמור אל הזכר שהוא המשפיע בה שפע. אבל באר היא כאשר ספירת המלכות מתחברת עם מי התהום, מים תחתונים, והיא נובעת מעצמה. התהום היא אמא עילאה, בחינת ספירת בינה, והיא בחינת האלה תיהמת של האשורים, האם הגדולה והנוראה, והוא בחינת "בינה לבא ובה הלב מבין" (פתח אליהו). כאשר הבור הופך לבאר מתעצמת הנקבה בכוחה על ידי חיבור ה' תתאה וה' עילאה, מלכות ובינה, בסוד "כאמה בתה". זו העצמת הנקביות. אז נובעים מוחין דאמא במלכות באופן ישיר ולא דרך ז"א, דרך כתר חכמה ובינה שבה עצמה (שהם ביחס אליה: מי התהום עצמם, בחינת כתר שלה, ונקודת הנביעה בחינת אות יוד בחינת חכמה שלה, והתפשטות המים בתוך הבאר בסוד "רחובות הנהר" בינה שלה). זהו סוד הנביעה, וסוד הנביאה. ודי בכך.

"מתהו ממש" הוא דיסק עם עשרה שירים מאת אוהד אזרחי, שניתן להוריד מהרשת!

ההקלטה נעשתה בהופעה חיה מול קהל, בביצוע אוהד ודון אזרחי עם אנסמבל אנשי נביעה.

יאיר דלאל כיבד אותנו והצטרף לאנסמבל והוא מנגן בדיסק בעוד ובכינור.

ניתן להאזין לכל השירים בחינם בקישור הזה

או להוריד אותם בתשלום זעיר למחשב ולתרום בכל להמשך הקלטת המוזיקה של אוהד. יש עוד שירים שמחכים למימון כדי שנצליח להמשיך להקליט אותם.

תודה על עזרתכם.

לקראת הקמתה של "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית" ערך אתי תומר פרסיקו ראיון שיצא די מעניין.

הנה הקישור לראיון.

תהנו

אל תצומו בתשעה באב. תנו לחם לרעבים (או סתם למישהו אחר בסביבה)

לא – לא אני אמרתי את זה ראשון.
אמר את זה ישעיהו הנביא.
ישעיהו שראה כבר אז אנשים "דתיים" צמים ומתפללים, אבל עושקים זה את זה, או לפחות מתעלמים מהעוני ומהעוול החברתי שסביבם, כתב דברים מדהימים (פרק נ"ח).

בשם יהוה אלהי העברים הוא תמה תמיהות גדולות על התפיסה הדתית הרגילה (שלא השתנתה מאז ועד היום):

"ושלח רצוצים חופשים"

הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ?
יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?
הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ?
הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהֹוָה???

כלומר: מה קרה לכם אתם? וכי אני – הויה – רוצה שתרעיבו את עצמכם ותלבשו שק? מי צריך את זה ולשם מה זה טוב? תוהה ישעיהו. ואז הוא עונה על השאלות של עצמו, ומסביר מה הוא "יום צום" אמיתי:

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ:
פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע
הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה
וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים
וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ
וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

ככה עושים יום צום. נותנים לחם למי שערב. מפסיקים את קשרי הרשע, מפרקים את קשרי ההון והשלטון ("התר אגודות מוטה")… זה עושה טוב בשמיים ובארץ ומביא חיוך על פני מלאכים ובני אדם.

ישעיהו הנביא ממשיך ומספר על החיוך הרחב הזה:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ
וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח
וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהֹוָה יַאַסְפֶךָ.
אָז תִּקְרָא וַיהֹוָה יַעֲנֶה
תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי
אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה
שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן.
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ
וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ
וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ
וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.

אז מה עושים בתשעה באב? צמים? למה?
יש רעיונות הרבה יותר טובים מלצום!

כמו למשל: בתשעה באב אף פעם לא לאכול לבד. תמיד למצוא מישהו אחר (עני או לא… כולנו נזקקים כיום…) ולחלוק איתו את מה שאני רוצה לספק לעצמי. אם אני רוצה קפה – לחפש למי עוד אני יכול לקנות קפה. אם אני רעב לסנדוויץ' לחפש למי בשדרה אני יכול לקנות סדנוויץ' גם, ונאכל ביחד.

זה יכול להיות יופי של יום! יום של קירוב לבבות אמתי. יום של אהבת חינם.

אז אל תקראו קינות בתשעה באב הזה
ואל תצומו
אל תגידו "יום יבוא" – הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
הריעו לשלום,
ולאהבה,
ולאכפתיות בין אדם לחברו.

(אוהד אזרחי. קייץ 2011)

נדמה לי שאת שרשרת הדומינו של המחאה החברתית בקייץ 2011 התחיל גביע הקוטג'. בהתחלה נדמה היה שהאירוע נדם בקול ענות חלושה ושהוא לא יגרור אחריו את כל מגדל הקלפים הישראלי הרעוע, אך לאחר זמן מה החלה הערימה כולה לקרוס על ראשם של ברוני ההון והשלטון.

אז בימינו זה התחיל אמנם עם הקוטג', אבל לפני אלפיים שנה היו אלו מחירי היונים (כן, אלו עם הכנפיים) שעשו שינוי. באותם ימים, המתועדים במשנה, עמד בראש המערכת הדתית אדם עם רגישות חברתית גדולה, שסבר שמותר לשנות את ההלכה כדי להוריד מחירים: במשנה במסכת כריתות (א', ז') מסופר על מחיריהם של קני היונים שהאמירו למחיר אגדי של שני דנרי זהב בשוקי ירושלים. את קני היונים הללו קנו בעיקר הנשים היולדות, שהביאו אותן כקרבן למקדש לאחר לידה מוצלחת. הסוחרים הירושלמים של אז כבר עשו על גבן קופה.

המחירים המופקעים הרגיזו מאד את נשיא הסנהדרין באותם ימים – רבן שמעון בן גמליאל הזקן – שנשבע שהוא הולך לשנות מיד את המצב. וכך עמד רבן שמעון בן גמליאל ודרש דרשה הלכתית חדשה ששינתה את ההלכה המקובלת, והמעיטה מידית את צריכת היונים לקרבן.

מיד לאחר מכן הוזלו המחירים באופן דרסטי. מהפכת הקוטג' והמחאה החברתית שלנו כיום יכולות רק לחלום על הוזלה שכזו: במקום שזוג יונים יעלה דינר זהב, צנח המחיר בן לילה לרבע דינר כסף (עשרים וחמישה דינרי כסף שווים היו לדינר זהב אחד). כלומר, אם למשל קן כזה עלה קודם לכן 250 שקל, גרמה הדרשה של רשב"ג לכך שתוך לילה אחד יצנחו המחירים לחמישה שקל בלבד!

מי יעמוד וידרוש בימינו דרשה כזו, שתוריד את מחירי הדלק, או הדיור, האופן עמוק שכזה?

המעניין הוא שרשב"ג ראה לנכון לשנות כאן את דין התורה (!) כדי ליצור תקנה חברתית. רבי עובדיה מברטנורא, מגדולי מפרשי המשנה במאה הי"ד מסביר: "אף על פי שהקל בשל תורה, ולימד דבר שאינו כהלכה, משום עת לעשות לה' עשה כן, שאלמלא כן לא ימצאו (הנשים ממון בכיסן), וימנעו העניות מלהביא אפילו (קרבן) אחד…"

מסתבר שהיו זמנים בהם המנהיגים הדתים לא רק שהיו רגישים חברתית, אלא היו מוכנים אף לשנות דיני תורה כדי לתקן עוולות חברתיות המתבאטות במחירים מופקעים. הם הבינו שעוולה כלכלית סופה שתביא את הציבור לעבור עבירות שונות, חמורות לא פחות, וטוב לשנות את ההלכה כדי להביא את הדברים למצב סביר.

כיום לעומת זאת נדמה שרוב הרבנים מדירים את רגלם מהמחאה העממית שלנו, או מסתרכים אחריה בקול ענות חלושה, אם לא מתנגדים לה בבוז, כאילו היתה מחאה של מפונקי השמאל הצפונבוני.
אבל הרוח נושבת בציבור.
רוח של התחדשות, רוח של התלהבות, של מחאה שהיא לא כל כך "נגד" כמו שהיא בעד סדר חברתי חדש. סדרי עדיפויות חדשים. צורת התנהלות חדשה – שתכבד את האדם הפשוט.

היש מחאה נפלאה וצודקת מזו?

יהי רצון שתשוקת הלב שלנו תשמע.
איננו רוצים רק דיור במחיר סביר ושאר טובין
שמדינה סבירה אמורה לספק לאזרחיה כדבר המובן מאליו.
אנחנו הרי משתוקקים למהפכה של תודעה. לשינוי השיטה כולה.
מה זה אומר?
זה אומר צורת התייחסות אחרת בין אדם לרעהו,
בין הפרט לחברה,
בין הפקיד למי שיושב מולו,
בין המעסיק והעובדים.
לכן זו "מהפכה של אהבה"
אינשאללא!

יוצא לפעמים שאני נאלץ לחכות לאשתי שתחיה, עד שתהיה מוכנה לצאת. קובעים לצאת בשעה כלשהי והיא מסיבות שונות השמורות להוד נשיותה עוד לא מוכנה. בשביל הרגעים הללו, שיש בהם כידוע פוטנציאל נפיץ, אני מחזיק ספר ליד הדלת (כל הבית שלנו זה "לייד הדלת", כי זו דירת קיבוץ פיצית) וברגעי המתנה אני פותח אותו באופן אקראי וקורא קצת ונהנה (ואז לפעמים אני נסחף, והיא כבר צריכה לחכות לי…). אחד הקטעים האחרונים שקראתי היה:

"לעולם אין רשות לתיבה האמורה או הנכתבת
להיות סותמת בפני השכל הישר.

וזה כלל גדול בתורה
בין בדעות היותר נשגבות,
בין בפרטים היותר קטנים"

הקטע לקוח מתוך "שמונה קבצים", ספרים המאגדים את מחברותיו האישיות של הרב קוק, שיצאו לאור על ידי צאצאי הרב קוק מצד בתו, למורת רוחם של תלמידי בנו הרב צבי יהודה (מי שהקים את גוש אמונים והדגיש בעיקר את הצד הלאומי בתורת אביו).

אז מעבר לזה שחשבתי להמליץ לכם להחזיק איזה ספר גדוש חכמה (או בדיחות טובות) ליד הדלת, וכשאתם צריכים לחכות למישהו במקום להתעצבן, לקחת זמן ללימוד של משהו חדש. מעבר לזה אני רוצה להתייחס רגע לקטע הקטן והמהפכני הזה של הרב קוק.

כל כך הרבה פעמים במחוזותינו באים אנשים ודורשים מאיתנו לכופף את השכר לישר (Common Sense) בפני המילה הכתובה של המסורת. לא רק יהודים עושים זאת. גם נוצרים ומוסלמים כמובן. יש ספר שחכם כלשהו כתב פעם וזכה לסמכות, ועתה מילותיו משמשות לא רק כעצה טובה של חכם זקן, אלא כדברים שבגללם נמנעים אנשי המסורת להקשיב לשכל הישר שלהם עצמם. והנה בא הרב קוק וכותב דברים מרעננים כל כך, העולים בקנה אחד עם השכר הישר, והלויא ונקשיב לו כלחכם זקן.

כך לדעתי יש לקרוא את כל כתבי ההלכה והחכמה העתיקים – לא כמקור סמכות אלא כמקור השראה. כעצות טובות של סבא וסבתא, שאם גמרנו כבר עם גיל ההתבגרות, אין לנו צורך למרוד בהן, ואנו מקשיבים להן בהערכה.

העצות של סבא וסבתא מאידך לעולם לא יהפכו אצלנו למשהו מחייב. הן רק עצות טובות. אנחנו מקשיבים להן, ושוקלים אותן במערך השיקולים, ואם השכל הישר שלנו חושב אחרת, בדרך כלל לא נקשיב להן אלא לשכל הישר.

ספר הזוהר קורא לכל המצוות "עצות" (או בארמית "עיטין"), ולפעמים זה נראה לי כל כך פשוט ויפה. לא משהו מחייב וכפייתי אלא עצות טובות של חכמי העבר, שעלי לשקול במערכת השיקולים שלי אם אני מכיר בכך שלפעמים הזקנים הללו יודעים משהו על החיים.

אבל מה שהרב קוק בחכמתו לא התייחס אליו כמה שראוי להיות מוכפף לשכל הישר זו האינטואיציה. הדרך בה אדם מאמין נע בעולם איננה מוכתבת רק על ידי המילה הכתובה. למרות המהפך העצום שחז"ל עשו בכיוון הזה, של קידוש המילה הכתובה והכרזה על סוף עידן הנבואה, מעולם נדמה לי לא קנה המהלך הזה אחיזה מלאה בחיי האדם המאמין. תמיד קיימת גם קריאת הלב, האינטואיציה הרוחנית, ההקשבה פנימה. פעם שיחקתי בגימטרייאות וגיליתי שהביטוי "קול פנימי" שווה בגימטריה לביטוי "רק יהוה" (תבדקו בבקשה).

אדם ההולך עם רוח ה' בחייו מתיחס למילה הכתובה וגם לקריאה של הלב. שתיהן עלולות לסתור את השכל הישר מדי פעם. לפעמים הספרים אומרים משהו שנראה ממש ממש לא סביר ולא הגיוני, ולפעמים האינטואיציה הרוחנית דורשת ממך ללכת בכיוון שיש בו פרדוקסים פנימיים. הרב קוק יודע זאת. ולכן, כחכם זקן בפני עצמו הוא מציע – אל תתן למילה הכתובה לכפות אותך לעשות משהו שנראה בלתי הגיוני. אבל אם לבך קורא לך לעשות מעשים בלתי הגיוניים – זה כבר משהו אחר לגמרי. הלב רואה לפעמים מעל ומעבר לחוג ראייתו המצומצם של השכל הישר: "רק הלב רואה יותר. הדברים החשובים באמת נסתרים מן העין" (הנסיך הקטן).

וכאן צריך האדם לדעת לברר ולזקק את חוש הקשב הפנימי. לדעת להבחין בין קולות פנימיים שונים, בין קולות רוח הקודש ובין קולות הפחדים והאמוציות שלנו, השדים הבלתי מודעים, הדוחפים את האדם לעברי פי פחת.

פעם היו בישראל בתי ספר לנביאים. התנ"ך מספר כי סביב שמואל הנביא וסביב אלישע הנביא התקבצו חבורות של "בני הנביאים" שלמדו בדיוק את זה: לדעת לפתוח את הנפש לקול הלחישה העדין של רוח הקודש, שהוא "קול דממה דקה" (כפי שאמר יהוה לאליהו). לדעת להקשיב לקול הדממה הדקה הזו, ולדעת להבחין בין לחישה קדושה זו ובין לחישתם ההרסנית של הפחדים והשטויות שלנו, הדמיונות, האשליות והשקרים העצמיים.

כבר שנים רבות אני מייחל לחזרתו של בית הספר הזה, מרחב הלימוד של בני הנביאים ובנות הנביאות, שלומדים יחד את הקשב העמוק אל רוח הויה, דרך טכניקות מדיטטיביות ומוזיקאליות שונות, דרך המפגש המחודש עם רוח האלהים בטבע. לומדים את העצות של חכמי הדורות הקודמים, ולוקחים אותם בפרופורציה של שיקול השכל הישר. גם הרב קוק חלם על כך, אבל הקשר ההדוק שלו אל היהדות הדתית גרם לו לעניות דעתי לכך שלא יכול היה להשתחרר מההלכה ולהקים משהו חדש באמת. מכון הלימוד שהקים עם כוונות גדולות של חידוש רוח הנבואה, הפך מהר מאד לישיבה דתית נוספת. ישיבה ציונית. ישיבה שבסופו של דבר נאחזה בלאומיות, והולידה את גוש אמונים ואת תנופת ההתנחלויות.

אבל הנבואה החדשה היא נביעת הנפש ממקור האלהות הנצחי. היא מלאה אומנות ויצירה, ויש לה צורות ביטוי חדשות לגמרי. היא נוגעת בלבבות כבמטה קסם והופכת אותם "לאיש אחר". לבבה מלא אהבה לכל היצורים כולם, והחזה שלה מלא חזון.

הנבואה החדשה חופשיה היא מלהיות נתונה תחת כנפי הדת.
נהפוך הוא – גם את הדת עצמה היא לוקחת תחת כנפיה שלה, וממריאה.

-

הודעות קצרות:

• מקומות אחרונים נותרו בקבוצת "גברא רבה" – קבוצת הגברים לעבודה פנימית ביערות הכרמל שבהנחייתי. בימים הקרובים אפשר עוד להרשם. בשבוע הבא מתחילים.

• בשבת הבאה (23 ליולי) דון ואני נרצה בסינמטק ראש פינה לאחר הקרנת הסרט התעודי המרתק "מין מכושף" (Sex Magic). לפני כמה חודשים ביקרנו במקדש הטנטרי בסדונה, אריזונה, לאחר שהתבקשנו לשם כדי להעביר שם כמה הרצאות וסדנא. גיבורי הסרט הפכו לידידים שלנו, ובתחילת נובמבר באבא-דז, "גיבור" הסרט, יבוא אלינו לארץ ויעביר סדנא יחודית. מתענינים? כתבו אל דון moc.liamgnull@3nwadretsis

• "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח" שעל הקמתה אנו עובדים כבר כשנה, חתמה על שכירות מקום הוראה בתל אביב. הלימודים שלנו יתקיימו במכון מופ"ת, שזה ליד צומת גלילות, וגם ליד הים! (ליד המכללה למנהל ולוינסקי). יש שם חניה בשפע ובחינם, ויש אוטובוסים רבים שמגיעים למקום. ימי הלימוד שלנו יהיו ימי רביעי, החל מהצהריים ועד הלילה. יש מסלולי לימוד מדליקים, שיתרחשו במקביל בשלוש כיתות, ובשעה 5 אחה"צ נקדיש כולנו זמן לשירה, ריקוד, מדיטציה ותפילה. זוהי "שעת המנחה". ההרשמה למסלולי הלימוד השונים תפתח בשבוע הקרוב (והאתר ישודרג בהתאם)!

וזה מרגש ומשמח מאד

אוהד

גם השנה (2011) בתחילת נובמבר יתקיים הריטריט הזה באושוויץ, ואוהד הוא אחד מהמנחים בצוות הבין לאומי. לפרטים על הריטריט ראו כאן באתר של Zen Peacemakers

זֶן באושוויץ. 

לכל איש יש שם

כבר שבע שנים שזה קורה: בנובמבר, כשמזג האויר בפולין נהיה באמת קר, מתאספת בקרקוב קבוצה של אנשים הבאים ממדינות שונות, ונוסעתלעיירה אושבינצי'ן, בה הוקמו על ידי הגרמנים מחנות הריכוז וההשמדה של אושוויץ-בירקנאו. שם, בין מסילות פסי הרכבת, במקום בו נפרק המטען האנושי מקרונות המסע, במקום בו עמד ד"ר מנגלה וערך את הסלקציה – מי למשרפות ומי לעבודת פרך – הם יושבים. כריות זַפוּ, המיועדות לישיבה במדיטציית זן, מאורגנות במעגל גדול ובמשך חמישה ימים מתקיימות עליהן ישיבות מדיטציה. קבוצות תיירים באות והולכות, קבוצות של נוער ישראלי מסתובבות עם כמה מורות ודגלים גדולים כחול לבן, ונעלמות לאחר כמה שעות, ובאמצע המחנה, בין מסילות הברזל, יושבים יהודים, נוצרים ובודהיסטים יחדיו, בשקט. ארבעה אנשים, בארבעת רוחות העולם, עומדים ומקריאים רשימה אין-סופית של שמות מתוך רשימות המוות של המחנה. שמות של אנשים. חלקם יהודים וחלקם פולנים וחלקם רוסים וחלקם צוענים. ללא אבחנה. לפי סדר אלפבתי. שם ועוד שם ועוד שם. זה כל מה שנותר לעתים מסיפור חיים שלם. ובדרך כלל שם המשפחה חוזר על עצמו פעם ועוד פעם ועוד פעם, ומספר במינימליזם אופייני, שכאן צעדה יחדיו משפחה שלימה, שלושה דורות רצופים, אל סוף המסילה – אל תאי הגזים והמשרפות. והיושבים מאזינים. מקשיבים עם הלב. נושאים עדות לכל מה שהתרחש במקום הזה שמסמל יותר מכל מקום אחר בעולם את עוצמת העוול והסבל שבני אדם מסוגלים לחולל זה לזה. את המפגש הזה יזם מורה הזן ברני גלסמן (רוֹשִי-טֶטְסוּגֶן) יחד עם אשתו סֶנְסֵי אִיב מַרְקוֹ, לפני שמונה שנים, ומאז הוא מתקיים מדי שנה בשנה. רבים מן המשתתפים חוזרים מדי שנה ובאים לאותו ריטריט שוב ושוב. בהתחלה לא הבנתי למה. מה יש לבנאדם לחזור למקום הזה אחרי שספג אותו בכל נימי נשמתו שבוע שלם? אבל ככל שעברו הימים, ככל ששערי הקואן הגדול הזה ששמו אושוויץ נפתחו לפני, הבנתי שככל הנראה גם עבורי לא היתה זו הפעם האחרונה.

זן בודהיזם ופעילות חברתית

רושי ברני גלסמן נחשב כיום לאחד ממורי הזן הבכירים והמוכרים ביותר בעולם כולו. בשנות השישים הוא פרש ממשרה בכירה בהנדסת חלל בנס"א, ובחר להקדיש את חייו ללימוד והוראת זן בודהיזם תחת הדרכתו של מורהו היפני מיאזומי-רושי. לאחר מספר שנים בעולם הבודהיזם הפך למורה בזכות עצמו וקיבל לידיו את ראשות מרכז הזן בלוס-אנג'לס. אולם בהמשך החליט כי עליו לעשות דבר מה שונה. יחד עם קבוצה מתלמידיו עבר גלסמן לאחד מפרברי העוני של ניו-יורק, והקים בה את פרוייקט "גרייס-טאון" המיועד לשיקומם של הומלסים מקומיים. הזן של ברני הפך להיות זן של הרחוב, של עבודה בקרב חסרי הבית והאלכוהוליסטים והזונות והפושעים. זן במקומות מפחידים. מתוך הצלילה הזו אל השטח נולדה בסופו של דבר מאפייה, שהעסיקה הומלסים ונתנה להם לראשונה פרנסה. המאפיה הפכה לשם דבר וצברה כסף רב (עד היום חברת הגלידות בן אנד ג'ריז משתמשת בעוגיות של מאפיית גרייס-טאון ליצור הגלידה עם פרורי העוגיות שחלקנו אולי אוכלים מדי פעם בפעם גם בארץ הקודש). מהכסף שצברה המאפיה הוקמה בהמשך חברת בניה, שבנתה קומפלקס מגורים עבור אנשים חסרי-בית, שחלקם כבר דור שלישי לחיים ברחוב. פרוייקט גרייס-טאון, שפעל מתחילתו לפי עקרונות שאותם אפרט בהמשך, הפך עם השנים לפרוייקט מוצלח עד כדי כך שכיום הוא נחשב על ידי הממשל הפדרלי של ארה"ב כמודל לפעילות חברתית נכונה וראויה לשבח. את שנות הפעילות בפרוייקט גרייס-טאון סיכם רושי גלסמן בספר קטן שיצא גם בעברית ושמו "הנחיות זן לטבח". (מומלץ בחום!). הצעד החשוב שעשה רושי ברני גלסמן התבטא בכך שהוא הביא את הזן ואת דורשיו לפעילות בשדה החברתי. עבור ברני גלסמן תרגול רוחני איננו מנותק מלקיחת אחריות חברתית, ולהפך – המקום הטוב ביותר לתרגול זן איננו בתוככי מקדשים נקיים למשעי ואפופי קטורת אלא ברחוב, בשוק, ובמקומות הכואבים שבשולי החברה, אותם מקומות שרובנו מעדיפים להעלים עין מעצם קיומם.

שלוש פסיעות זן

שלושה עקרונות רוחניים בסיסיים מאפיינים את הדרך בה מורה רושי גלסמן כיצד אמורה עבודה רוחנית להוביל לעשיה במישור החברתי: "אי ידיעה" (Not Knowing.(; "נשיאת עדות חיה" (Bearing Witness); ו"תיקון עולם" (Loving Action). הצעד הראשון מבקש להניח יסוד של אי ידיעה כתשתית לכל מפגש שלנו עם העולם, ובפרט כשאנו מבקשים להביא רפואה ותיקון למקומות כואבים וסובלים. אחת הבעיות המאפיינות הרבה מן הפעילות המתבצעת בשדה החברתי היא נקודת המוצא של פעילים רבים, הבאה ממקום של ידיעה מוכנה מראש אודות מהותה של הבעיה ומה כדאי לעשות כדי לפתור אותה. מעטים באמת מקשיבים לה באופן נקי. רבים יותר באים אל השטח כמלומדים ה"יודעים" כבר מה טוב ומה ראוי שיעשה, ובכך מאבדים את היכולת לגעת באופן בלתי אמצעי בבבעיה ובכאב. תרגול הזֶן, לעומת זאת, מפתח את היכולת הנפשית לשאת מצבים של אי-ידיעה ולהכיר במסתורין העמוק של הקיום. לכן, טוען רושי גלסמן, יש לבוא אל כל מפגש לא ממקום "יודע" אלא ממקום של ענווה ואי ידיעה. ידיעה מוקדמת איננה רק צעד פטרוני ומתנשא, אלא שהיא גם חוסמת אותנו מלבוא במגע קשוב ועמוק עם מהותו של המקום או האדם בו אנו פוגשים. הצעד השני הוא צעד של נשיאת עדות חיה. מן המקום הפתוח שמאפשרת אי הידיעה, יש להגיע לנקודה הכואבת שאותה רוצים לרפאות ולהקשיב לה. יש לשבת בתוכה. לשרות בה. להכיל אותה. להיות עדים למה שמתרחש בה. רק מתוך הקשב העמוק הזה נולד השלב השלישי – שלב הפעילות. אבל לפני כן – יש לשבת במדיטצית זן ולהקשיב לכל הצבעים ולכל הגוונים ולכל מה שנוכח ולכל מה שקיים. לשאת עדות חיה, להכיל. אי הידיעה והכלת העדות החיה מיצרות בסיס נכון לצמיחה אמיתית של פעילות אוהבת ומרפאה של "תיקון-עולם". פעילות בלתי מתנשאת, הנולדת מתוך המפגש האמיתי של האדם עם השטח ועם האנשים שבתוכם ולטובתם הוא פועל. פרוייקט גרייס-טאון נולד מתוך שהיה ממושכת של ברני גלסמן עצמו יחד עם קהילת תלמידי הזן שלו ברחובותיה של ניו-יורק, בין חסרי הבית. רושי גלסמן ותלמידיו ירדו לרחוב ללא כסף וללא תרמיל עם בגדים להחלפה, ולמדו בדרך הקשה מה זה אומר להיות הומלס בעיר הגדולה. כשמגיע לילה ואתה מחפש מקום לשים את הראש, כשמגיע הבוקר אחרי לילה קר ורטוב ואתה מחפש מקום לעשות בו את צרכיך ועליך לדעת איך להסתדר ואיפה למצוא את מבוקשך, ולקבץ נדבות כדי להשיג מעט אוכל. רושי ברני גלסמן לקח אל הרחוב את תלמידיו, שבאו לרוב מסלתה ושמנה של שכבת "המשפחות הטובות" של אמריקה. ומאז, אחת לכמה חודשים הוא עושה זאת שוב, וללא שום הנחות לוקח את מבקשי הרוחניות הבאים ללמוד זן לעשות מדיטציה ברחוב, לעתים בשלג ובכפור, לעתים כשחם ולח בחוץ, ללא חימום וללא מיזוג אויר, ללא כסף כיס וללא שמיכה ללילה זולת מה שתוכל למצוא בפחי האשפה. היציאות הללו לשטח נקראות בפי קהילת תלמידיו של גלסמן "Bearing Witness Retreats". הריטריט השנתי שקורה כל שנה, בנובמבר, באושוויץ, גם הוא שייך לאותה קטגוריה של חויות.

ללא דגל

מעולם לא רציתי לנסוע לאושוויץ ולא חשבתי שאעשה זאת. כמו כל ילד ישראלי גדלתי גם אני עם מורשת השואה, והמראות כמו חרוטים כבר בתוכי. התמונות, המיצגים של מוזיאון יד ושם, המספר הכחול על היד של סבתא של חבר שלי מהשכונה בה גדלתי. לא חשבתי שלאושוויץ יש מה לחדש לי במיוחד, ובמידה רבה גם לא ממש הרגשתי צורך לקחת חלק בעליה לרגל הלאומית אל מקום הנצחת הכאב הקולקטיבי שלנו. השואה הפכה להיות מין נכס יהודי כזה, שמשרת את האינטרס הציוני בארץ ישראל. אושוויץ הפכה כבר מזמן להוכחה הניצחת לכך ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", וקיומה של מדינת ישראל משלים את התמונה ומראה כי אף על פי כן – "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". קבוצות רבות של נוער יהודי וישראלי נוסעות אל מחנות ההשמדה וחוזרות משם מלאות ודאות באשר לחשיבות קיומה של מדינת ישראל, כשתחושת הקורבן הנצחי של ההיסטוריה מפעמת בלבבות, מחזקת את אמירת ה"לא-עוד", ותורמת להתעצמות הפטריוטיזם והלאומיות היהודית-ישראלית. כשישבתי ברגלים משוכלות על כרית הזפו שלי ליד מסילת הרכבת, במעגל גדול עם גרמנים ופולנים ויפנים ובני שאר אומות העולם, חלפו לא פעם על פני קבוצות הומות של נוער ישראלי עם דגל גדול כחול-לבן. האג'נדה שלהם היתה ברורה וידועה מראש. הם והמורים שלהם ידעו מראש מה מטרת הביקור ומה הם עתידים לראות. הם באו והלכו. מספר שעות הסתובבו במחנה, מלווים בהסברים מודרכים, ולאחר מכן יצאו והלכו להם, חזרה אל מדינת היהודים. ואנחנו המשכנו לשבת. יום ועוד יום ועוד יום. ללא דגל, ללא לאום, ללא אג'נדה ברורה, בקשב עמוק למה שקורה שם, כי באושוויץ זה עדיין קורה. כי אושוויץ איננה מקום שנגמר. היא איננה מוזיאון. באושוויץ מהלכות נשמות. עד היום. "שתו את היין – זהו דמי" לארוחת צהרים קבלנו פרוסת לחם וקערת מרק. עומדים בחוץ, ללא כפות אכילה, בתור הנמשך אל הסיר המהביל, עטופים היטב במעילי חורף וצעיפים יכולנו בקושי לתאר לעצמנו את הגופים, או מוטב אולי לומר הגופות, שעמדו כאן שישים שנה קודם לכן בקור, כשרק פיג'מה דקה לעורם, ממתינים לקערת המרק הדלוח שלהם. "לפעמים", סיפר לנו אחד הניצולים "לא היינו בטוחים שבקערת 'מרק הדגים' הזו איננו אוכלים את בשרו או עצמותיו של אחד מהחברים שמת". אחרי המרק שבנו אל כריות הזפו לעוד ישיבה וסבב הקראת שמות. אחר כך התקיימו תפילות של ארבע הדתות שנכחו במעגל: יהודים, נוצרים, סופים ובודהיסטים. לפעמים התפצלנו לקבוצות תפילה נפרדות באותו אתר, אבל לפעמים גם התפללנו יחד, כקהילה בין-דתית אחת, דרך כל צינורות התפילה. בצריף הנשים הנידונות למוות, במחנה בירקנאו, שורות שורות של דרגשי עץ, עליהם גוועו אט אט נשים, שמסיבה כלשהי לא יכלו לעבוד יותר. משנשלחו לצריף המוות אוכל ומים לא סופקו להן יותר. חלקן מתו בימי ההמתנה על הדרגשים וחלקן הוצאו להורג, כשהגיע תורן למות לפי סדרי המחנה המוקפדים עד מאד. צריף הנשים הנדונות למוות הוא מקום עצוב וכבד. באחד הימים ערכנו שם תפילה של כל הדתות כולן. חוברת עם טקסטים באנגלית של תפילות מכל הדתות חולקו לכולנו. הרב נעמי מניו-יורק הובילה תפילה יהודית שהסתימה, כמובן, בקדיש, רמה שרה אתנו תפילה מן המסורת הסופית, האב יאן – כומר פולני קתולי המתרגל זן מזה עשרים שנה, ערך מיסה וחילק לנו את היין ואת לחם הקודש (עמדתי שם, בביקרנאו, לצד אמלי, ידידתי הגרמניה, ושמעתי את ישוע, היהודי, אומר לתלמידיו בסעודת ליל הסדר האחרונה "אכלו את הלחם הזה, זהו בשרי, שתו את היין הזה, זהו דמי" כשהמציה הקטנה עברה מיד ליד ונבצעה שוב ושוב). מספר מורים בודהיסטים הנחו תפילה מן המסורת הטיבטית וערכו טקס "לכל הרוחות הרעבות" ממסורת הזן היפנית. אחרי שכולם יצאו מהצריף לקחתי נר בידי והלכתי לאט לאורך שורות הדרגשים, מביט היטב אל כל גומחה, ושר להן, לנשים הגוועות אל מותן, את "אשת חיל" בניגון העתיק של רבי נחמן מברסלב. שרתי להן, אישית, שוב ושוב, עד שעברתי על כל הצריף, מביט היטב דרך הדמעות אל המקומות האפלים מהם היו נבטות אלי בחזרה לפני חמישים שנה עינים גדולות, פעורות, עייפות, ובמידה רבה הן עדין ממשיכות להביט. "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" שרתי להן אל תוך העבר "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון", ותהיתי אם היו ששמעו את השירה הזו אז – "שקר החן והבל היופי, אשה יראת יהוה היא תתהלל". בכל ערב, כחזרנו לאכסניה, שכבתי בחדרי וקראתי ביומנה המופלא של אתי הילסום. אותו יומן שפורסם לאחרונה בתרגום חדש ומוצלח לעברית, ושבצדק רב הגדירו אדמיאל קוסמן כאחת מן היצירות התיאולוגיות המפוארות ביותר שנכתבו אי פעם. אתי הילסום כותבת מתוך השואה המתרחשת בעולם החיצוני שסביבה, מתוך המחנות, על חמלה ועל אהבת אלהים, ועל האהבה הבלתי מוגבלת לבני האדם באשר הם, ועל החירות שלא יכולה להלקח ממנה לעולם על ידי מאורעות חיצוניים. אם יש מורים רוחניים בעולם, אתי הילסום יכולה היתה להיות אחת מהם, ואולי היא אכן כזו. דרך דפי יומנה האינטימי נשבתי בקסמה ולמדתי לראות את אושויץ מעוד זוית בלתי מוכרת ומדהימה בעוצמתה הרוחנית. במיטה העליונה שמימיני שכב בחור פולני, בודהיסט, ובמיטות שמתחתינו גרו כומר פורטוריקני שמן וטוב לב ונזיר זן גרמני, גלוח ראש, המרכז בגרמניה את פעילות הקהילה הבין-לאומית שיזם ברני גלסמן – קהילת עושי-שלום, או "The Peacemakers Community”. אז מה קורה כשרב, כומר ונזיר זן נפגשים בחדר אחד באכסניה בפולין? (זה לא נשמע כמו בדיחה מוכרת?) – הם נהיים חברים. זו התשובה האמיתית.

מריאן

מריאן הוא אמן פולני שהתנגד לכיבוש הנאצי ונשלח למחנה העבודה של אושביץ במשלוח הראשון, ב-1940. כשרון הציור שלו הציל אותו ממוות בתחילה, כשנקרא לצייר את דיוקניהם של הקאפואים וקציני המחנה. עבור הציור הוא זכה בקערת מרק נוספת, אבל עיניים רעבות שפגשו בו בדרך קראו לו לחלוק את הקערה עם בעל העיניים הרעבות. האיש הרעב הודה למריאן, וכשמאוחר יותר מונה לפקיד האחראי על הניירת במחנה לא שכח אותו והעביר את ניירותיו לתחתית הערימה. מריאן, שגזר דין מוות ריחף מעל ראשו, נשלח במשך חמש שנים (!) ממחנה למחנה, עד ששוחרר ב1945 על ידי פלוגה של חיילים אמריקאים. את מריאן פגשנו בתערוכה שלו, המוצגת במרתף של המנזר הפרנציסקני בעיר. את עצמת הציורים קשה בכלל לתאר. מריאן לא צייר את המראות החיצוניים של המחנות, אלא את מראות הנפש. את כל חויית השואה הוא הצליח להדחיק במשך לא מעט שנים כשחזר לעבוד כאמן ידוע בפולין, עד שיום אחד נתקף בשבץ-מוחי. ואז צפו כל המראות. הוא לקח נייר ופחם והחל לצייר. במשך שבעה שבועות הוא צייר באופן כפייתי ללא הפסקה, יום ולילה, מתוך ערות ומתוך חלום, את מראות הנפש שקפצו אליו מתהומות הנשיה. הציור שלו משוחח עם האמנים הקלסיים של ימי הביניים, שתארו בצבעים חיים את מראות הגיהנום. מריאן היה שם, בגיהנום, וזה הרבה יותר נורא מכל מה שהם יכלו לתאר, הוא מספר. הציורים ענקיים ומלאים פרטי פרטים, הרבה ראשים גלוחים, הרבה עיניים גדולות ניבטות אליך מן הקירות. איש אחד בציורים מזוהה במספר קבוע החרוט על מצחו – הכומר הפרנציסקני. "הוא עבד אתנו. פעם הקצין כעס והחליט להוציא להורג שבעה מאתנו במסדר. הוא הצביע על שבעה אנשים באופן אקראי. הכומר צעד מרצונו קדימה וביקש מן הקצין לקחת אותו במקום אחד מן הנידונים למוות 'לו יש אישה וילדים, לי אין, הוא אמר'. הקצין שתק לרגע, ואז הסכים. הכומר נשלח למות ברעב במרתף, והאיש ניצל. הכומר הזה הזכיר לנו באותו רגע שיש כזה דבר 'אנושיות', ושינה באחת את כל האפשרות שלנו להסתכל על מי ומה אנחנו". מריאן לא שכח את הכומר, ולזכרו ניצבת התערוכה כיום במנזר הפרנציסקני. מריאן הוא איש מדהים. זקן עם עיניים עמוקות שראו הרבה וחזרו לתומתן. הערב אתו, שהוא חלק קבוע מן הריטריט באושוויץ, היה מפגש בלתי נשכח ובלתי ניתן לתאור. במגדל ה-SS באחד הימים עזבתי את הקבוצה ועליתי לבדי למגדל הפיקוח הראשי של חיילי ה-SS. מגדל מוקף חלונות שמהם נשקף המחנה מצד אחד והרחוב שבחוץ מן הצד השני. רכבות המוות נכנסו למחנה דרך השער הפעור בבנין האבן שמתחת למגדל. אחרי שקיללתי קללה נמרצת את הבני זונות שישבו שם ופקחו על מעשה ההשמדה, יכולתי לשבת למדיטציה, שם, במקום בו עמדו אנשים וייצרו מוות המוני. חשוב היה לי לחוש גם אותם. מי הם היו? כיצד היו מסוגלים? קבוצה של נוער פולני טיפסה במדרגות. נער אחד רץ והגיע ראשון, נעמד אל מול החלון הצופה אל המחנה, הניף את ידיו כאילו הוא אוחז במקלע ו"ריסס" את כל המחנה שמתחתיו. כמו במשחק מחשב הוא חיסל באחת את כל היצורים הדימיוניים ששרצו למטה. הבטתי בו היטב אחר כך. ילד בן שש עשרה, חצ'קונים על כל הפנים. קשה לו להתרכז בדברי המדריכה שהסבירה בפולנית על כל מה שקרה שם לפני שישים שנה. במקום זאת הוא מציק בינתיים לבנות, מנסה נואשות למשוך תשומת לב. ב 1940 היו מאתרים אותו מייד ומגייסים אותו לשורות ה-SS. הנער הזה, שספג אולי השפלה בילדותו ואיננו מסוגל בשל כך לחוש בכאבם של אחרים, איננו שונה בעקרון מנערים רבים שכמותו בבתי הספר בישראל או בכל מקום אחר בעולם. פעם הוא היה מגוייס לשורות הגסטפו. היום, אולי, הוא יכול לזכות לטיפול נפשי? ישבתי במשרדיהם של הנערים הפצועים, השרוטים מנטלית ורגשית, שהפכו ליצרני מוות סדרתי, והבנתי יותר ויותר כיצד הכאב של האחד איננו מאפשר לו לראות את כאבו של האחר, וכיצד מערכת תעמולה ההופכת את "האחר" ליצור בלתי-אנושי, האחראי נוסף לכל, לכל הסבל והצרות של החברה, יכולה לאפשר בקלות לילדים פגועים להפוך עד מהרה לחיילים נאמנים במסדר המוות. האם אני חף מכל זה? האם התרבות בה אני חי מסוגלת לראות את אנושיותם של ה"אחרים", או את כאבם? כשגיליתי את הנאצי הקטן שבתוכי, ירדתי מן המגדל והצטרפתי שוב למעגל המדיטציה, הקורא את שמות הקרבנות שנספו בגופם. אבל אז ידעתי כיצד מעגל הסבל והקורבניות איננו מוגבל באמת לאותם מקומות שבהם אנחנו רגילים לזהות אותו. הרוצח והנרצח, שניהם אומללים, שניהם קרבנות העיוות של חומות הניכור הניצבות בין אדם לאדם, ושניהם נוכחים בתוכי. האם אדע למצוא מקום להכיל את כאבו של האחר כיום? האם אוכל להפוך את הסובל האנונימי, שכאבו חסר השם איננו מטריד את מנוחתי, לאדם? באושוויץ החלטתי ללמוד ערבית.

–

המאמר, מאת אוהד אזרחי, התפרסם במגזין חיים אחרים. בשנת 2003.

ביום ג' הקרוב תגיע השמש לנקודה הצפונית ביותר בה היא זורחת בפני המזרח של חצי הכדור הצפוני, ואז תפסיק להצפין ותתחיל לשוב אל הדרום. זו משמעות השם של היום הארוך והיום הקצר בשנה Solstice באנגלית, שמקורו בלטינית “solstitium”, או בתרגום לעברית "עצירת השמש". השמש "עוצרת" את מסלול התקדמותה ושבה לאחור כביכול.

בשפה התלמודית נקראים ארבעת הימים הללו, המחלקים את השנה לארבע העונות שלה, אותם אנחנו מכירים בשמם האנגלי Solstice   ו Eqwinox  "ימי התקופה", או "יום בו התקופה נופלת". המילה "תקופה" באה מלשון "הקפה", כלומר הקפה של כדור הארץ סביב השמש, או הקפה שלמה של מחזור השנה, במובן היותר פשוט.

חכמי התלמוד אכן הגיעו בחשבונותיהם לקירוב גדול מאד אל הזמן האסטרונומי כפי שאנחנו מודדים זאת כיום. קירוב של שניות בודדות ביחס לאורך השנה המדויק ( כל מיני מחזירים בתשובה מאד אוהבים להשוויץ בכך), אבל כשמכפילים את הטעות הקטנה הזו של שניות בודדות בכמה אלפי שנים מתקבלת כיום סטיה של כמה ימים טובים (לפי שיטת האמורא שמואל יש סטיה של 15 יום, ולפי השיטה המדוייקת יותר של בן הדור שאחריו רב אדא יש עדיין סטיה של 5 ימים). כלומר, אילו היינו הולכים לפי החשבון התלמודי היינו צריכים לחגוג את היום הארוך השנה חמישה או חמישה עשר ימים מאוחר יותר מהזמן האסטרונומי שלו. על כל זה תוכלו למצוא פירוט בערך הטוב בויקיפדיה הדן ב"ארבע התקופות".

ריי סטאבז הוא חבר מעניין שלנו שגר באריזונה והוא שמאן סקסואלי (Sexual Shaman). ריי הינו נכה בכל גפיו כתוצאה מתאונה שקרתה לו לפני יותר מעשרים שנה, שהפכה אותו ממומחה גדול בתחום העיסוי האירוטי למי שלא מסוגל לעשות כמעט כלום באופן פיזי עם ידיו ורגליו. התאונה הזו הכריחה את ריי לפנות לאפיקים אחרים – לאפיקי הרוח, ולהכיר את מעברי התודעה הנדרשים מן השמאן גם בתחום המיני. איש מרתק.

ריי ממליץ לכל מכותביו לעשות טקס מדיטטיבי מסויים בימים הקרובים לנקודת הסולסטיס, שהיא זמן מאד פוטנטי מבחינה אנרגטית לכדור הארץ. הוא ממליץ לעשות שלוש פעמים ביום מדיטציה של חיבור לאדמה במשך 10 דקות. משהו כמו תפילת שחרית-מנחה-ערבית, אבל בסגנון חובב אדמה. הכוונה היא לקחת זמן של התמזגות עם האדמה, עם כדור הארץ שעליו אנו חיים, באופן כה בלתי מודע רוב הזמן. בעיני כדור הארץ הוא המובן הרלוונטי לימינו של המושג "ארץ הקודש". חז"ל כבר נבאו על כך ואמרו "עתידה ארץ ישראל שתתפשט על פני כל הארצות", ולמיטב הבנתי זה קורה כיום, כאשר אנחנו הולכים ומבינים אט אט עד כמה כל כדור הארץ הזה הוא רקמה אחת חיה ונושמת שיש לנו אחריות "לעבדה ולשמרה", ולגלם כלפיו את "אהבת הארץ".

נקודת השיא של סולסטיס באזורינו תתרחש ביום ג' בשעה 20:17 בערב, לפי האתר המצויין הזה. על פי המסורת היהודית מקובל לא לשתות מים באותם רגעים (זה נחשב לדבר מסוכן), ולשפוך מים שעמדו מגולים באותו זמן. זהו מנהג שכמובן בעלי ההלכה ה"רציונאליים" לא מבינים ולא חושבים למשמעותי. אבל ככה נהג העם, וככל הנראה יש לכך רקע פגאני כלשהו, כמו למנהגים יהודיים רבים.

בשבת האחרונה אשתי הרבנית שליט"א הלכה לה עם כל נשות ציון לחגוג בפסטיבל שאקטי וללמד שם כמה סדנאות מקסימות, ואני לבדי נשארתי לי, ניגבתי לי בשמחה לבנה דרוזית עם טונה של זעתר, עשיתי קידוש על כוס ויסקי משובח ולמדתי תורה הרבה. זמן רב השקעתי בלימוד אודות "יום התקופה" הממשמש ובא. מסתבר שיש הרבה טקסים מאגיים יהודיים שקשורים לחילופי התקופות, והתפיסה העומדת מאחוריהם היא שיש מלאכים מיוחדים, כלומר כוחות רוחניים מיוחדים, המפעילים את העולם בכל תקופה, והם משתנים. איתם משתנה גם השם שם השמים בכל עונה, והשם של הארץ והשם של הים והמלאכים הממונים על הכוכבים מתחלפים. מין חילוף משמרות במצבת המלאכים המפעילים את ההצגה פה. חומר מרתק.

יחד עם זה מצאתי גם תפיסה מענינת אצל רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר למה לא שותים מים בעת נפילת התקופה ואומר שמים מסמלים חכמה, וגם תורה, וגם השמש מסמלת את החכמה המאירה את העולם, אבל החכמה צריכה להיות מחוברת עם אמונה, שאותה מסמלת הלבנה. לכן לוח השנה העברי מחבר כל הזמן את שנת החמה עם חודשי הלבנה (דרך אגב, המילה ירח מקורה באל הירח בכתבי אוגרית, שנקרא יִרח…), כדי לחבר חכמה עם אמונה. אבל ברגע ה"תקופה" יש כח לחמה מעבר לכח הלבנה, ולכן שופכים את המים על הארץ ולא משתמשים בהם, כי צריך לחבר חכמה עם דבקות פנימית כדי שזה יזין את הנפש באמת. (סיכום שלי מתוך "ליקוטי הלכות").

אבל בספר עתיק יותר, הידוע כספר "רזיאל המלאך", המביא המון נוסחאות מאגיות ביחס ליום התקופה מומלץ גם "קח מים ותשפוך על הארץ, דבֶּר שֶׁם הארץ בכל תקופה ותקופה, והארץ ישתה מידך, ואתה תעשה ותצליח". צריך לדעת את השם של הארץ בכל תקופה ותקופה (כאמור לעיל בעניין המלאכים) ואז פשוט לתת מים לאדמה ולהשקותה מידינו. לזה אני מתחבר לגמרי. וזה מאד דומה לדברים אותם אנו עושים בטקס האש של "אורקו וו'רנקה" על הר תבור.