אוהד אזרחי (8.8.11)

בדף הבית של "נביעה – האקדמ>יה העברית של הרוח האוניברסאלית", ציטטנו כמוטו לעבודתנו קטע נפלא מספר הזוהר, הטוען שהאדם בתחילת לימודו דומה לבור מים, שמקבל אליו מה שמכניסים בו מבחוץ, ולאחר זמן יכול הוא להפוך לבאר, הנובעת מים חיים מתוך עצמה. זו תמצית הדברים וזו אף המטרה שהצבנו לנו בהקמת האקדמ>יה של נביעה – לאפשר לכל אחד ואחת לעשות את המהפך הפנימי מבור לבאר.

והנה בבוקר יום קיצי אחד קבלנו שאלה פשוטה ונפלאה במייל, וזו לשונה:

"שאלה לי על הפסוק והפירוש שמופיע בדף הבית: איך קורה השינוי של אותו מקום שהיה בור והופך לבאר??? איך מתחילה הנביעה???"

שאלה נהדרת וחשובה. איך מתחילה הנביעה? איך קורה בפועל המהפך מבור לבאר? כל כך שמחתי לקבל את השאלה הזו. והנה מה שיש לי לומר על כך בקיצור (אני ממליץ לקרוא את המאמר בשטף, ללא הערות השוליים, ורק אחר כך לעיין בהערות השוליים, המביאות חלק מן המקורות בחסידות ובקבלה שבתוכם אני דולה את מימי):

לחפור 

מה שמשותף הן לבור והן לבאר זה שקודם כל צריך להתחיל לחפור. חפירת הבארות היא סמל חשוב בדרך העברית. אברהם חפר בארות, ויצחק חפר בארות שוב, כי הבארות שחפר אברהם נסתמו, והיה על יצחק לשוב ולחפור אותם בעצמו. התפיסה המיסטית העברית רואה את הדברים באופן סימבולי. חפירת הבאר היא עבודה נפשית הנכנסת אל המעמקים. זה שאברהם חפר, לא עוזר ממש ליצחק. כל דור צריך לחפור את הבארות שלו, כל אדם צריך לעשות את העבודה הפנימית שלו, ולא להסתמך רק על מה שכבר נעשה לפניו. כי הבאר של הדור הקודם נסתמת, ועליך לחפור אותה מחדש – לפי מדתך ולפי צורת עבודת השם המיוחדת לנפשך[1]. אברהם חפר בארות בספירת החסד, אומרים המקובלים, ויצחק חפר אותם בספירת הגבורה, כי כל אחד מהם עבד עבודה רוחנית קצת אחרת.

אז דבר ראשון – לחפור! לעשות עבודה הנכנסת לעומק הנפש והנשמה. יש לימודים שמטרתם להעשיר את הנפש ולתת ללומדים חויה נחמדה ומשהו לדבר עליו בשיחות סלוניות עם פיצוחים. זה נחמד, אבל לא ככה חופרים באר.

חפירת הבאר, וגם הבור, קשורה בהסכמתו של הלומד להיות כלי ריק, לעשות מקום בתוכו למשהו חדש, למים חדשים. בתורת החסידות קראו לזה להיות ל"אין". זה ההבדל בין בניית מגדל וחפירת באר: כשבונים לגובה מוסיפים יש, וכשחופרים לעומק מוסיפים אין[2].

מי התהום:

אז מה ההבדל בין בור לבאר? באר חייבת להיחפר במקום שבו יש אקוויפר מי תהום. אם אין שם מי תהום לא יעזור כמה עמוק נחפור – תמיד זה יהיה רק בור מים המסוגל לקבל מי גשמים, אך לא להנביע מי תהום.

מהם מי התהום? מי התהום של הנפש הם הנוזלים החיוניים של הנשמה, המצויים ברבדי הלא מודע[3]. מבחינה זו אם אדם עושה עבודה פנימית וחופר לעומק במקום שאיננו עצמי לו, במקום זר, לא ינבעו שם מימיו, כי מי התהום שלו אינם מצויים שם. הוא יוכל תמיד לכנס מי גשמים, כלומר לקבל עוד ועוד מידע מבחוץ, אבל כיוון שהתחום בו הוא עוסק איננו עצמי לשורש נשמתו – אין שם מי תהום וזה לא יכול לנבוע.

וידוי אישי:

כך הרגשתי אני כלפי כל התורות החכמות והנפלאות אותן למדתי בבודהיזם, הינדואיזם, סופיזם ושמאניזם. הרגשתי שזה נהדר, ושאני שותה את המים הזכים הללו לרוויה, אבל – זה לא ממש "שלי". זה שדה נהדר של אנשים נהדרים שמוכנים בטובם לחלוק אתי את המים שלהם, אבל עלי למצוא את נביעת נשמתי ולהזמין גם אותם לשתות אצלי מדי פעם. רק כשהתחלתי לחפור בשדה החסידות והקבלה והמיסטיקה העברית – הרגשתי את ניחוחם הלח והמבטיח של מי התהום הממתינים לי שם למטה. הרגשתי ש"זה שלי". זה אמנם לא הכי נקי, והדשא הירוק של השכנים נראה כל כך הרבה יותר טוב ופשוט, אבל בכל זאת – כאן עלי לחפור.

יש כאלו שיודעים ללכת בשדה ולמצוא איפה יש מי תהום למטה. קוראים לזה "דאוזינג". לדעתי גם ברוחניות יש סוג של דאוזינג. צריך ללכת במצב קשוב מאד ולמצוא איפה נמצאים מי התהום של נשמתי – ושם לחפור. חז"ל אמרו: "לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ[4]". משיכת הלב ללמוד תחום מסוים אומרת הרבה. היא אומרת שהנפש זקוקה להזנה באותו תחום, ואולי אף שאם תחפור שם – תגלה מי תהום, את מי נשמתך המצויים ברבדי הלא מודע, שם מתחברת הנשמה עם האלהות מבפנים.

התמסרות עד למהפך

אז כדי להפוך מבור לבאר צריך לחפור ולהיות קודם כל בור. כלומר – ללמוד, לקבל, ולהתמסר ללימוד ולעבודה הפנימית. זה ההבדל הגדול בין צורת הלימוד המסורתית העתיקה בכל מסורות החכמה ובין מה שקורה היום בעידן הסופרמרקט הרוחני הניו-אייג'י: בעבר ידעו כולם שכדי ללמוד משהו רוחני באמת צריך להתמסר לתהליך שדורש שנים. שנים של העמקה ושקידה, התבוננות וכנות רבה של הלב[5]. זו החפירה. אני מקווה ש"נביעה" כאקדמ>יה עברית של הרוח תשיב את המגמה הזו, של התמסרות לעבודה פנימית, שאיננה מסתכמת בלבוא ללמוד איזה שיעור נחמד פעם בשבוע, אלא לחיות את זה, לנשום את זה, לחלום את זה, לקרוא מסביב לנושא עוד ועוד, ליצור, ללוש את החומרים, לצלם את זה ולצייר את זה ולשיר את זה ולרקוד את זה, עד לרגע שזה רוקד אותך.

פתאום אתה שם לב שזה רוקד אותך. שזה נובע[6].

החסידים לימדו שאת הבארות שחפר אברהם סתמו הפלשתים על ידי ציניות. ציניות סותמת בארות[7]. אפשר לחפור הרבה, ואז לסתום את הנביעה על ידי הערה צינית אחת או שתים. קל יותר לסתום נביעה מאשר לחפור באר.

טראנס של אהבה

אחד הדברים החשובים בהוראה רוחנית וגם בחינוך ילדים זה לא לסתום להם את הבאר. לכוון ולעודד ולא ללגלג. לעודד את הסטודנט לחפש איפה יש מים חיים – ולא לבוא עם דוגמות קשיחות מידי שסותמות את פי הבאר. נאמר בתורה שיעקב פגש את רחל על פי הבאר, שהיתה מכוסה באבן כבדה, שרק מספר רועים יחד היו מסוגלים להסיר את האבן מעל פי הבאר. באהבת את רחל התמלא יעקב און, שסייע לו להסיר את האבן מעל הבאר לבדו[8]. אהבה עושה את זה. אקסטזה של אהבה עושה את זה – ואמת טובה עושה את זה. יעקב מזוהה בקבלה עם ספירת התפארת, שאחד מכינויה הוא "אמת" (שנאמר "תתן אמת ליעקב[9]"). האמת של הנפש, האותנטיות, כשהיא מלאה באהבה ומאפשרת לעצמה להתלהב באמת, כמו שהתלהב יעקב מיופיה של רחל – יש בכוחה להסיר אבנים כבדות מעל פי בארות הנפש שלנו. אבן כבדה היא העצבות, והעצלות והיאוש וחוסר האמונה וחוסר הגמישות של הנפש, שגורמות לנו לפעמים להרגיש שאצלנו זה חסר סיכוי.

לכן טוב גם להתלהב באהבה.

-          בשולי הדברים אומר עוד על ההבדל בין בור לבאר בלשון קבלת האר"י, ליודעי ח"ן:

בור הוא בחינת ספירת המלכות, והוא מתמלא ממי הגשמים, שהם מים עליונים, שהם מי השמים, שהם החסדים של זעיר אנפין. וזה כאשר המלכות, הנקבה, בטלה בביטול גמור אל הזכר שהוא המשפיע בה שפע. אבל באר היא כאשר ספירת המלכות מתחברת עם מי התהום, מים תחתונים, והיא נובעת מעצמה. התהום היא אמא עילאה, בחינת ספירת בינה, והיא בחינת האלה תיהמת של האשורים, האם הגדולה והנוראה, והוא בחינת "בינה לבא ובה הלב מבין" (פתח אליהו). כאשר הבור הופך לבאר מתעצמת הנקבה בכוחה על ידי חיבור ה' תתאה וה' עילאה, מלכות ובינה, בסוד "כאמה בתה". זו העצמת הנקביות. אז נובעים מוחין דאמא במלכות באופן ישיר ולא דרך ז"א, דרך כתר חכמה ובינה שבה עצמה (שהם ביחס אליה: מי התהום עצמם, בחינת כתר שלה, ונקודת הנביעה בחינת אות יוד בחינת חכמה שלה, והתפשטות המים בתוך הבאר בסוד "רחובות הנהר" בינה שלה). זהו סוד הנביעה, וסוד הנביאה. ודי בכך.

מאמר שכתבתי על הפסטיבל והופיע באתר אן-אר-ג'י, כאן

גלריית תמונות שצילמתי שם - כאן

בין חלום למציאות

ניתוח מוטיבים מהסרט "ההתחלה" INCEPTION

אוהד אזרחי (אוגוסט 2010)

אני תוהה אם כריסטופר נולן, שכתב וביים את הסרט "ההתחלה" (Inception), בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, זוכר באמת את החלומות של עצמו. כידוע לחולמים רבים, אחד הדברים המאפיינים חלומות זה ששום דבר שאתה מנסה לעשות לא ממש מצליח שם, במובן הפשוט של הצלחה. אתה מנסה לקשור שרוכי נעליים וככל שתתאמץ כך יחמקו ממך השרוכים ויש מצב שיהפכו פתאום לנחשים, או לשתי הצמות של הילדה שאהבת בכיתה ב'. אתה מנסה לקרוא טקסט והוא משתנה מול עיניך כל הזמן. אתה מנסה לספור את אצבעות ידיך ומספרן איננו יציב… אבל בחלומות המתוארים בשובר הקופות החדש הכל זורם כמעט כמו במציאות, אין כמעט פרדוקסים, אין כמעט משהו שהופך בהפתעה למשהו אחר, וחוצמזה – בעיקר הכל מלא מרדפים ואקדחים ויריות!

אמור לי מהו חלומך ואומר לך מי אתה
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כותבי הסרט היו מבקרים בעולם החלום שלי הם היו נאלצים להתעסק עם מגוון הרבה יותר עשיר של התרחשויות. "מופע הפלאים של דר' פַּרַנַסוּס", סרט חדש אחר שעלה למסכים לא מכבר, לא זכה לאותה תהודה מצליחנית של "ההתחלה" אך לדעתי הוא מיטיב לתאר את המציאות המורכבת של עולם החלום והדמיון הרבה יותר מאשר "ההתחלה". עולם הדמיון של ד"ר פרנסוס המוזר נמצא מאחורי מראה גדולה ("כי הדמיון שלך מראה לך מי אתה באמת" הסביר לי בני יהוא, הגאון הצעיר, נרו יאיר) וכשנכנסים אליו, אל מאחורי המראה, נחשפים מייד לעולם פנטסטי ופלאי, שבו לכל אחד יש עולם אחר לגמרי. יש מי שחולם על גלידות ענקיות ויש מי שחולם על מוות ויש מי שחולם על ציצים או על רומנטיקה – כל מיני חלומות מוזרים בצבעים שונים, שחסרו לי מאד בעולם החלום הדי משמים ורדוף המוצג ב"ההתחלה".

שווה צפיה
עולם הדמיון המוצג לפנינו ב"ההתחלה" הינו כאמור די רדוד, מלא באקדחים, וקצת מגוחך לטעמי. נראה כאילו מפיקי הסרט רצו לעשות סרט עמוק על חלומות, אך כדי שלא יהפוך להיות סרט של בנות או של פריקים שוחרי "קולנוע רוחני" בלבד, מילאו אותו באפקטים "של בנים", סטייל ה"מטריקס". בקיצר – זה הצד החלש מאד של הסרט הזה, אבל למרות כל זאת "ההתחלה" מצליח להיות סרט שווה צפיה. למה?

"ההתחלה" מעלה בנפש הצופה שאלה פילוסופית גדולה ועתיקה בדבר תוקף האמת של המציאות. הצופה מצליח לא מעט פעמים להתבלבל, ממש כמו הדמויות שבסרט, בין "מציאות" ו"דמיון", עד שבסופו של דבר מטיל הוא ספק, יחד עם הדמויות בסרט, בדבר אמיתותה של המציאות עצמה: מי יוכיח לנו שמה שאנו תופסים כמציאות איננו בסך הכל עוד איזה רובד של חלום, שגם בו אנחנו משוכנעים לחלוטין שזו האמת הממשית וזוהי המציאות? מי יוכיח לנו (ולדמויות שבסרט) שהמוות איננו אכן סוג של התעוררות מן החלום הזה שנקרא "מציאות"?

"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" נאמר בתהלים, ומורי החסידות כבר הטעימו ואמרו כי רק אז, בעת הגאולה, שהיא עת ההארה, נבין סוף סוף שמה שאנחנו תופסים כ"מציאות" אינו אלא סוג של חלום. גם מה שאנו תופסים כמציאות אינו אלא סוג של אשליה. בכתבי הטאו מסופר על צ'ואנג טסה שחלם שהוא פרפר, ואז כשהתעורר החל להרהר: מי אמר שאני צ'אנג טסה שחלם שהוא פרפר? אולי אני פרפר שחולם עכשיו שהוא צ'ואנג טסה?

חלום ומחילה
עוד נקודה מענינת שהסרט נוגע בה היא הקשר בין חלימה, מחילה והחלמה. רק בעברית אפשר להבין את זה באופן לשוני, כי השורש מ.ח.ל מייצר הקשרים מרתקים שכבר כתבתי עליהם לא מעט בין מחלה וחלימה, החלמה ומחילה, מלחמה ולחם ומלח, וכל זה קשור למחול ולריקוד על פי הקבלה והדברים ארוכים.
בסרט מסתבר לנו אט אט שהגיבור עצמו, אמן השליטה בחלומות של אחרים, מסובך עם עצמו בקטע קשה של חייו, שקשה לו לסלוח לעצמו עליו. אנחנו מלווים אותו עמוק אל הלא מודע שלו (שכאמור בנוי בצורה יותר מידי רציונאלית לטעמי), אל חלום בתוך חלום בתוך חלום בתוך חלום – כן – אל ארבעה רבדים של חלימה, אחד בתוך השני – ורק שם, עמוק בתוך החלום מתרחש התיקון, מתרחשת ההחלמה, שבאה על ידי מחילה של החולם לעצמו.

השחרור הפנימי של הגיבור מגיע כאשר באומץ נפשי רב הוא מצליח להשתחרר מאשליה שרודפת אותו כל חייו בחלומו. אשתו של הגיבור, שמתה באופן טראגי, חוזרת ומופיעה בחלומותיו ומצליחה לכבול אותו על ידי שילוב מוחץ של רגשות אהבה ורגשות אשם, ובכך לשבש את כל תוכניותיו. יש גברים שיאמרו שהיא בסך הכל עושה מה שכל אישה עושה גם בחייה, וכאן שוב נצטרך לבחון את הגבול הדק שבין מציאות וחלום, ולשאול עד כמה המציאות גם היא רק סוג של חלום מסוג אחר.

הארכיטיפ הנשי
כבליו של הגיבור מופיעים בסרט בדמותה של אישה, ולדעתי אין זה בלתי מכוון. הצד האפל של הארכיטיפ הנקבי קשור בהיותו גם ארכיטיפ כובל. האישה נתפסת כסוג של מלכודת בהרבה מאד מיתולוגיות, וגם בספר משלי בתנ"ך. גבר "חופשי" עלול תמיד להיתפס ברשתה של "אישה כובלת", כפי שנתפס אודיסאוס ברשתה של קליפסו, למשל, ועליו לדעת כיצד להשתחרר. אך השחרור האמיתי מהצד הכובל של העקרון הנשי איננו יכול להיות שחרור כחני. זהו שחרור פנימי שכרוך בהתפכחות עמוקה של הגיבור, ושל כל אחד מאיתנו, מכבלי האשליות, מכבלי המאיה, מכבלי עולם התופעות שבו קשה לנו להבחין בין הנתונים האמיתיים ובין הפרשנות הנפשית שאנו עורכים להם.

בטויסט מיתולוגי מפתיע במקצת, מי שעוזרת לגיבור להתפכח מאותן אשליות של אהבה ותשוקה הכרוכות גם באשמה גדולה גם היא אישה. אלן פייג' מגלמת בסרט דמות חנונית אך חכמה ואמיצה (אדריאן), משהו בסגנון האלה אתנה, שעוזרת לאודיסאוס במסעו הגדול, או "החוכמה" של ספר משלי, שגם היא אדריכלית היקום, כמו אדריאן, ומתוארת בספר משלי כדמות נשית חיובית.

להתעורר
"ההתחלה" מזמין כל אחד מאיתנו לבחון את עולמו שלו, את כבליו ופחדיו, את רגשות האשם שלו וכיצד הם מחבלים לו חבלה פנימית במערך חייו, ולהשתמש בעולם החלום כדי להתפקח, למחול לעצמו ולהחלים ממחלת האשליה והסבל.

ידידי הפסיכולוג ד"ר מיכה אנקורי שח לי בעבר כי הדלאי למה דיבר פעם על חלומות צלולים, ואמר שאכן בהתחלת הדרך הרוחנית קיימים תרגולים בהם מתאמן האדם להתעורר בתוך החלום ולהיות מודע לכך שהוא חולם. אבל אחר כך מגיע שלב התרגול הרוחני האמיתי של האדם – בו עליו להתאמן להתעורר גם כשהוא לא ישן…

יהדות מתחדשת: החיפוש אחר המפתח.

מאמר לחיים אחרים. גליון נובמבר 1998

אוהד אזרחי

(עוד מאמר עתיק מהארכיון של 1998, שראיתי לנכון לפרסמו כאן שוב. אמנם עברנו מאז דרך ארוכה, אבל בכל זאת הדברים הללו יכולים לעזור לכמה אנשים בדרכם הם)

אני רוצה לכתוב הפעם מעיין "אני מאמין" קצר כזה, ביחס למקום שבו אני מוצא את עצמי בתוך מה שנקרא באופן כללי "יהדות", וביחס למקום שתופסת בעיני המחשבה הקבלית-חסידית במתחם הזה.

אודה ולא אבוש – סבורני שהיהדות הנורמטיבית תקועה כיום במקומות קשים.
קיימים תחומים רבים שבהם המנהג, ההלכה והחברה היהודית אינם מתייחסים באופן הולם למציאות, למצוקות הפרט ולתודעה האנושית החדשה.

להיות שותף לשאלה

לפני זמן לא רב נתבקשתי להשתתף בסימפוזיון באוניברסיטת בר-אילן על "ההלכה והרבנות אל מול פני המציאות". לפני דיבר רב חשוב (הרב יעקב אריאל) ובפתוס רב טען כי כל הצרה של הרבנות היא שאין לה יחסי ציבור נכונים: כי באמת הרבנים כן מעודכנים בחידושי המודרנה, ועונים בכל יום תשובות הלכתיות סבוכות בקשר לבעיות העולות בנושאים של טכנולוגיה בשבת, רפואה, ניתוחים וכדומה. אלא מה? התקשורת אשמה!

מיד אחריו קם מרצה בכיר מאחד מארגוני ההחזרה בתשובה והתנדב לשמש איש יחסי הציבור של עולם הרבנות, ו"להראות לעם את האמת".

כשהגיע תורי טענתי, כי מאד אופייני הדבר, שאותו רב מזהה את המודרנה רק עם בעיות טכנולוגיות, ולכן הוא מרוצה מרמת העדכון הטכני של הרבנים. זו בדיוק הבעיה: ההלכה אינה מבינה בכלל את השאלות האמיתיות של העידן הנוכחי. הבעיה איננה בזה שהרבנים לא עונים תשובות הלכתיות, אלא בעובדה שהם אינם שותפים לשאלות הדור, מה שהופך אותם ואת דבריהם, לצערי, לבלתי רלוונטיים. לא במקרה התיחס אותו רב לטכנולוגיה, ולא לבעיות העולות מתחומי הרוח – כמו מתחום היצירה האומנותית, מן המחקר האקדמי של המקורות, או מתחומי החשיבה האלטרנטיבית והקשרים הבין-דתיים. אינך יכול לענות תשובה אמיתית לשאלה שאינך שותף להתלבטות הרוחנית שממנה היא עולה. סתם לשם דוגמה, אמרתי: כל עוד אומנות של ציור או צילום או פיסול עירום נראית לך כשאלה שנוגעת רק ל"התגברות היצר הרע" ואינך מבין את הניואנסים העדינים יותר ואת הלבטים הן של היוצר\ת והן של המודליסט\ית, אין ערך אמיתי לתשובתך ההלכתית. וכך בנוגע לשימוש מבוקר בסמים לא-ממכרים לשם התעלות רוחנית, או בנוגע לשילוב של רעיונות בודהיסטיים, לדוגמה, בדרך החיים היהודית.

מובן שדברי עוררו מחאה רבה, עד שבקהל התחילה מהומה קטנה בין אלו שניסו להשתיק אותי ("איך מזמינים אדם כה בלתי-חינוכי להרצות במקום שכזה?"), לבין אלו שניסו להשתיק את המשתיקים…

מעשה ברב ועגלה תקועה

כשהבעל-שם טוב הגיע לעיר פולנאה, לבוש כאחד האיכרים הפשוטים, דיווח מזכירו של רב העיירה לרבו, כי איש כפרי אחד עומד ברחוב, מספר מעשיות ומעכב את הציבור מללכת לבית הכנסת. הרב שלח את משמשו לקרוא מיד לכפרי, וכשהלה הגיע החל לנזוף בו קשות. הכפרי, שהיה כמובן הבעש"ט, ביקש רשות מן הרב לספר לו דבר מה, ואמר: "רב אחד נסע בכרכרה רתומה לשלושה סוסים, אחד לבן, אחד שחור, ואחד מנומר. לפתע נתקעה העגלה בבוץ. הרב הצליף בסוסים, אך ללא הועיל – גלגלי העגלה רק העמיקו לשקוע עוד ועוד. הרב היה אובד עצות. לפתע בא גוי כפרי, ואמר לרב: הנח למושכות! חדל להצליף בסוסים! הרב עשה כדבריו, והסוסים בחכמתם הטבעית הוציאו את העגלה מן הבוץ. האם אתה מבין?" – שאל הכפרי. רב העיר פולנאה התחיל לבכות, ונעשה לימים לתלמידו המובהק של הבעל שם טוב.

חלק מגדולתם של החסידים הראשונים היתה ביכולתם להכיר במצב התקוע שהיהדות שבראשה עמדו נקלעה אליו. הניכור שבין היצריות הטבעית של הסוסים לבין הרב השכלתני והמרוחק, היושב לו בכיסא הרכב, ומפחד להרפות… הריחוק הזה לא יכול להוביל למקום אחר זולתי הבוץ.

אחד מן הדברים שנתנה לנו ההגות החסידית הוא את היכולת להקשיב לסוסים שבתוכנו. וגם לסוס השחור…

אבל, כמו שקורה לרעיונות הטובים ביותר – גם החסידות התמסדה. ובכל זאת, מה שברור לדידי הוא, שאם יש מפתח לרענון ולהתחדשות היהדות, אזי טמון הוא במכמני ההגות החסידית-קבלית. אלא שכדי למצוא את המפתח וכדי להשתמש בו היטב יש צורך באומץ רב, בנכונות לתעות ולטעות, ובלימוד מעמיק ומקיף של המקורות היהודיים (גם אלו שצונזרו מ"ארון הספרים היהודי"), כמו גם של ההגות הכללית ממזרח וממערב. זו אינה משימה קלה, אך אין היא מונחת על כתפי אדם אחד, אלא על כתפיהם של כל אותם שנגע אלהים בלבם.

אקופמניזם

הנושא הנשי בכללותו, והאקופמניזם בפרט, יכולים לשמש דוגמה טובה להמחשת הדרך שבה מכמני הקבלה יכולים לשמש כמפתח להתחדשות: רובה ככולה של התורה הנגלית היא גברית מובהקת, ואין להתכחש לעובדה שבמקרים רבים היא אפילו שובניסטית. המקובלים אמנם התייחסו לנשותיהם הממשיות כפי שנהוג היה בקהילה בה הם חיו, אך למרות זאת, הם הרבו לעסוק בדימוי הנשי של האלהות – בשכינה – ובתיקונה. המיתוס שנרקם בקבלה סביב "תיקון השכינה" מצייר למעשה מרקם מרתק של עלייתו ההדרגתית של היסוד הנשי במציאות כולה. מי שמבקש ליצור התחדשות יהודית, שבה ינתן מקום מלא ליסודות הנשיים (גם לנשיות שבנפש הגבר) כמעצבי תרבות וחברה, אין לו מקורות טובים מן המקורות הקבליים והחסידיים כדי לבסס עליהם – אמנם תוך מלאכה יצירתית של פרשנות – את המהפכה הזו, שכל כך הרבה תלוי בה, גם במובנים הפשוטים והקיומיים מאד של עתיד האקולוגיה בכדור הארץ. ואנסה להתמקד בכיוון זה בגיליונות הבאים.

מובן, שכדי ליצור בתוך הקבלה צריך איזו נשיאת הפכים בנפש: מצד אחד צריך להתמסר לה מתוך אהבה, כי כמו שהזוהר מיטיב לתאר, אין התורה פותחת את עצמה לפני הלומד אלא באמצעות קשרים של אהבה. כדי להכיר אותה, צריך להיות בקיא בה, ולשם כך צריך התמסרות אמיתית, שמי יתן ונזכה לה. אך מצד שני צריך גם לעמוד עם רגל אחת בחוץ, ולא להגנב לגמרי. זה מין משחק חיזור שכזה: מי שמוצא עצמו נינוח בתחום המוגדר מראש של התורה, לא יחדש בה, לא יאתגר אותה לבוא למחוזות חדשים, לא יגרה אותה לחשוף את הצדדים היותר חבויים שבה, הפחות נודעים, ואז היא מזדקנת והולכת בחיקו. נהפכת ליפהפיה הנרדמת. הגמדים ארוכי הזקן שומרים עליה בשנתה, שלא תבוא במגע עם העולם. מבריחים את הזבובים. אבל היא מחכה למי שיעיז לפרוץ את הגדרות ולתת לה נשיקה.

לדבר יהודית

חברים טובים (שחלקם מכותבי המגזין הזה) שואלים אותי לא פעם, מפני מה אני מתעקש לדבוק ביהדות בכלל. האם לא נכון יותר להשתחרר מן המחויבות הזו ולעסוק בתיקון הלב ללא קשר עם תורה כזו או אחרת? ואני עונה בדרך כלל שבשבילי יהדות זו בעיקר שפה, וחוץ מזה – אני אוהב אותה.

אני מכיר אנשים מן העולם החרדי שטוענים כי הם קודם כל יהודים, ואחר-כך בני אדם. לדידי הסדר ממש הפוך: אני רואה עצמי קודם כל כאדם, אח לכל בני ובנות האדם על פני האדמה. אחר-כך אני גם "טיפוס רליגיוזי", כלומר מרגיש את נוכחות הנשגב בעולם ומבקש להיות בקשר עמו, ורק אחר כך אני גם יהודי, כלומר – מבטא את הדתיות שלי דרך השפה היהודית.

אני מדבר יהודית כי זו השפה הרוחנית האותנטית שלי. כל שפה אחרת היא קצת פוזה. היהודית הזו אולי אינה הכי אקזוטית, אבל היא שלי ואני שלה. אני עם הבעיות שלי, והיא עם הבעיות שלה נפגשים באמצע הדרך ומצחקים יחדיו. כן, אני יוצא לעיתים גם עם אחרות, אבל חוזר תמיד אליה, ואני יודע גם, שהיא נותנת עצמה להתפרש על-ידי אחרים בדרכים שונות לגמרי מן הדרך בה היא חושפת עצמה לפני, אבל זהו כבודה. ונדמה לי ששנינו די נהנים מן המשחק הרבגוני הזה.

אירוע מרכזי: יום ב' ה 25 לינואר בשעה 7 בערב. מכללת קיי, באר שבע
הסעה תצא מתל אביב בשעה חמש. המעונינים בהסעה – כתבו אלינו moc.liamgnull@evolabak

13 אומנים לוקחים חלק בתערוכה המיוחדת הזו.

הנושא חוקר את המרחב שבין ה"פרוצה בעיניכם" וה"ברה בעיני". מה גורם למשהו להיתפס אצל אחד כך ואצל האחר אחרת? הקשר בין הארוס והקדושה, בין דימויים שונים של גוף, גברי ונשי כאחד, ובין התשוקה אל הקודש. בציור וצילום, עיבודי מחשב, וידאו-ארט והופעות מייצג חקרנו כל אחד בדרכו וללא תיאום מראש את הנושא והוא עולה בצורות שונות בעבודותינו.

אמני השבט עמלים כיום יחדיו על הקמתה של תכנית לימודים יחודית לחקר אישי – פנימי – טרנספורמטיבי של אמנות וקבלה וטבע וארוס וקדושה, שתקרא "האקדמיה לאמנות טרנספורמטיבית" ועתידה לקום בגליל בשנת הלימודים תשע"א. לפרטים כתבו אלינו ל moc.liamgnull@evolabak

אלכס גריי הוא הכל חוץ מאמן אפור (= גריי). הכניסה אל הגלריה שלו איננה דומה לכניסה לכל גלריה אחרת, היא דומה יותר לכניסה אל מתחם מקודש, היא מזכירה מבואה מזמנים עתיקים המזמינה את המבקר אל מקום של מסתורין, של קדושה ושל התרוממות הרוח האנושית. ואכן, הגלריה של אלכס גריי, השוכנת ברחוב 27 במנהטן (בין השדרה העשירית והאחת-עשרה, בבניין "ספיריט") נקראת "הקפלה של המראות המקודשות" – “The Chapel of Sacred Mirrors”, או בראשי תיבות COSM.

אלכס גריי מצייר תמונות גדולות, עשירות בצבע, החודרות אל מבעד לאפרוריות הקיום אל תוך הצבעוניות העזה של עולם המיסתורין. אך עולם המיסתורין של גריי איננו נמצא מחוץ לאדם אחא בתוכו. במשך שנים למד אלכס גריי את גוף האדם לפרטי פרטים. הוא למד אנטומיה באופן יסודי. ציוריו משקפים לא רק את פני העור של הדמות האנושית אלא בעצם מאפשרים למבט לחדור מבעד לעור – אל האור.

הדברים מזכירים לי את מה שמסופר בתלמוד על רבי מאיר. התלמוד מספר כי רבי מאיר היה לבלר, כלומר סופר סת"ם. כיום מאד מקובל לחשוב שיש רק נוסח אחד, אחיד ומדויק מאד לתורה, ושאין שני ספרי תורה שאפילו אות אחת שונה בהם. אבל המדרש מספר כי רבי מאיר כתב לעצמו ספר תורה עם נוסח משלו: בעוד שבתורה המסורה בידינו נאמר כי לאחר הגירוש מגן עדן הכין האלהים "לאדם ולאשתו כתנות עור, וילבישם" (בראשית ג' כא), רבי מאיר כתב "ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור (באלף) וילבישם"[1].

האמנות של אלכס גריי מבקשת לשקף את כותנות האור הללו, והיא חודרת אל מבעד לעור המכסה את הגוף ומציגה את האדם כישות של אור, כישות שאנרגיה של אור ותודעה זורמת דרכו.

כדי ללמוד את האדם היטב מספר א. גריי כי הוא ערך ניסויים שונים ומוזרים הן על עצמו והן על אחרים. בצעירותו עבד תקופה מסויימת בחדר המתים בבית החולים. הוא נכח בעשרות ניתוחים של גוויות אנושיות, למד להכיר את הגוף מבפנים, איבר איבר, לא רק באמצעות בובות פלסטיק הממחישות זאת בכאילו. כמו אמנים רבים – אלכס גריי הוא אדם קיצוני. תשוקתו להכיר את "האדם" העבירה אותו מסעות רבים, הן ברוח והן בחומר. מנתוחי גויות, דרך מדיטציות שונות ועד פקיחת העיניים הפנימיות בעזרת סמים המעוררים את התודעה לראות את העולם אחרת. אך אלכס גריי של היום רואה את עצמו כמי שעובד בשליחות למען שלום כדור הארץ והאנושות. גריי הינו אדם רוחני מאד, והדבר ניכר באמנות שלו. האמנות של אלכס גריי מקדשת את האהבה ומשקפת אותה דרך ציורים שונים החודרים אל תוך האדם ומשרטטים בדיוק רב ובצבעוניות עזה את ערוצי האנרגיה הפתוחים הזורמים באדם, ובין בני האדם, ברגעים של אהבה. רגעים של אינטימיות זוגית או של אינטימיות בין הורים וילדים נפתחים פנימה ומאפשרים לנו לראות את האנשים הלוקחים חלק בסצנה לא כדמויות נפרדות אלא כישויות שערוצי אור זורמים דרכם ועוברים בהם, מאדם לאדם, ערוצים שמחברים אותנו ועושים אותנו באמת לאחד.

גריי הוא אמן סביבתי. האמנות שלו מקדשת את הטבע ולפעמים נראית כמו הטפה למען הסביבה ושלום כדור הארץ. בציור גדל ממדים אותו צייר בשנות התשעים ניצב במרכז הציור אילן עתיק. מצידו האחד הטבע חוגג. צבעים בהירים מתמזגים זה בזה ומשקפים את המערכת האקולוגית במיטבה – עצים ובעלי חיים המצויים בהרמוניה עם אנשים החיים באופן טבעי, באופן המכבד את האדמה עליה אנו חיים. אך צידו השני של האילן כולו חרוך ופצוע. מפעלי תעשייה מעשנים את פני הציור, אנשי עסקים בחליפות מביטים על העולם כאילו היה רכושם, בולדוזרים כורתים יערות ופטריות עשן מתמרות מעל מלחמות השופכות את דם האדם והעולם.  הציור צוייר כאמור בשנות התשעים. אך לאחר הפיגוע במגדלי התאומים הופתעו המעיינים בו לגלות כי לצד שני מגדלי התאומים המצויירים בו גם הם מצויירים שני מטוסי נוסעים גדולים בזוית של התנגשות צפויה. ויותר מכך – אחת מהדמויות העושקות את האדמה בציור נראית בדיוק כמו פורטריט של ג'ורג' בוש… אלכס גריי בעצמו לא היה מודע לזה. הוא מצייר מתוך דחף פנימי, מתוך סוג של אקסטזה. זאת למרות שבדרך כלל העבודה נמשכת חודשים רבים. ציוריו מדויקים מאד ומלאים פרטים, הצבעים חיים ועשירים וכל ציור מזמין את הצופה בו לפקוח את העיניים להתבוננות אחרת על העולם. לעתים מצייר גריי גם ציורים מהירים. הוא עושה זאת מול קהל, כיצירה חיה המתרחשת על במה. פעמים רבות תוך כדי מסיבת ריקודים סוערת בה המוזיקה מעלה את האנרגיה בקהל והחדר כולו נסחף למציאות אחרת, מלקט גריי את האנרגיה ואוסף אותה אל תוך האמנות שלו. במובן זה הקהל כולו הופך לחלק מהיצירה המתרחשת מול עיניו. אלכס גריי מתכנן לבוא לביקור בארץ, ואם אכן יקרה הדבר, מן הסתם הוא יבקש ליצור אירוע של אמנות חיה, בתוך מסיבה עוצמתית, יחד עם אמנים אחרים שלוקחים את האנרגיה של התנועה אל תוך הצבע במכחול.

אלכס ואליסון אשתו, שגם היא אמנית מכובדת בפני עצמה, יצרו סביב האמנות שלהם קהילה. זה דבר שאיננו מובן מאליו. אמנים רבים יוצרים לעצמם, אבל האמנים במשפחת גריי רואים את האמנות כדרך לריפוי ולתיקון, כדרך להבאת שלום פנימי, וחיצוני. בקפלה של המראות המקודשות מתאספת קהילה של כמאתיים איש פעמיים בחודש – בכל ליל ירח מלא ובכל ליל ראש חודש שהוא מולד הירח, מתאספים מוזיקאים, משוררים, סופרים וחובבי אמנות את הגלריה ומקדשים את הערב באמנות. יהודים ומוסלמים, נוצרים ובודהיסטים, אנשים ששלום העולם חשוב להם ומבקשים ליצור יחד מציאות אחרת. הקהילה של COSM מבקשת לה כיום בית חדש. אלכס גריי, שגיאומטריה מקודשת היא אחד הנושאים החביבים עליו כבר תכנן מקדש שלם אותו הוא רוצה לבנות לרוח הגדולה, מקדש שבו האמנות תשוב לשמש ככלי קודש, וכאמצעי להשראה. מי שיעיין באתר האינטרנט של אלכס ואליסון גריי יוכל לראות את הפעילות הקהילתית הענפה המתרחשת סביב הניסיון לרכוש אדמה מחוץ לניו-יורק ולהעמיד בה מקדש חדש, מקדש שאיננו שייך לשום דת אך מכבד כל דת המכבדת את השלום ואת האהבה. כמו רלכס גריי בעצמו גם האמנות שלו אינה משויכת לאף דת, אך יחד עם זאת ניתן למצוא בה דמויות ידועות יותר וגם פחות: הדלאי למה, גנדי וישוע, לצד קרישנה או אדי-דה, ואפילו מורי ורבי הזקן – רבי זלמן שחטר שלומי מופיע כדמות מעוררת השראה באחד מציוריו.

האמנות התחילה את דרכה בעולם ככלי קודש. במשך מאות ואף אלפי שנים היא היתה רתומה אל הקודש, אל הדת, ורק בעידן המודרני התנתקה האמנות מהדת ויצרה לה מקדש משל עצמה – המוזיאון. אך האמנות של אלכס גריי מבשרת עידן חדש. היא מבשרת על עידן שבו תשוב האמנות לבטא את "החויה הדתית הראשונית של האדם" – כדבריהם של אליסון ואלכס. את הקשר הפנימי הנרקם דרך קשרים של אהבה בין בני אדם, חיות, צמחים, כדור הארץ והרוח האלהית המורגשת בנו כשאיפה פנימית עמוקה אל הקודש, אל הנשגב ואל המיסתורין הגדול לו אנו קוראים בשפות שונות בשמות שונים של אלהים.

האמנות של אלכס גריי חוזרת וחובקת את הקודש. היא איננה יוצרת לה מקדש משל עצמה המנותק מהקודש, אלא בפירוש ובתעוזה רבה מבקשת ליצור מרחב מקודש המזמין את האדם באשר הוא להפתח אל מעבר לאגו, מעבר לפחד ומעבר לצמצום אל האחד הגדול. וזה יפה. יפה מאד. בכל המובנים האפשריים. אם יצא לכם לבקר בניו יורק – אל תחמיצו!

פמיניזם בעולם החרדי

ביקורת על סרטו של אבי נשר – "הסודות". 2007.

אוהד אזרחי.

העולם החרדי משתנה. הוא עובר מהפכות שקטות, ואחת מהחשובות שבהן היא המהפכה הפמיניסטית הפנים-אורתודוקסית. סרטו החדש של אבי נשר מטפל בכישרון רב במהפכה הזו על פניה השונים. בהומור שנון ובטוב טעם מגולל נשר את נפתולי נפשה של נעמי – ביתו החכמה של ראש הישיבה שאשתו נפטרה זה עתה ובתו, אותה הוא מטפח כבבת עינו, מבקשת לדחות את נישואיה המתוכננים עם בכיר תלמידיו ולהקדיש עצמה ללימוד התורה – ממש כמו הגברים.

נשים מהוות את הציר המרכזי של הסרט. נשים שנמצאות על נקודות שונות בציר ההכרה בעצמאותן. האם נפטרה כעקרת בית חסודה, הזוכה לשבח על ידי הגברים, אך לביקורת נוקבת על ידי ביתה. הבת ראתה אותה קורסת תחת עול המטבח והכביסים בזמן שהאב למד לו תורה וזכה לתהילה. עלמה זק מגלמת במשחק מצוין את אחותה של נעמי, הממשיכה את דרכה הבלתי מודעת של האם. אך נעמי מורדת.

במכללה לבנות בצפת היא פוגשת את דמותה של הרבנית, אשר מתמרנת בתוך העולם החרדי כדי ליצור בו את המהפכה, אך מבפנים. הרבנית מודעת היטב למהפכה הפמיניסטית לה היא שותפה, וגם לעובדה שהפמיניזם הדתי קשה הוא בהרבה מזה החילוני, כי עליו לצאת כנגד ההלכה השובניסטית במהותה, ובו בזמן גם לחיות על פי אותה הלכה. דבר והיפוכו. הרבנית יוצרת מהפכה אמיתית. היא מגדלת בנות למדניות המעמיקות בלימוד הגמרא וחולמת על ימים בהם תהיה גם אישה שראית לשמש כרב. אך עד אז, היא מתמרנת בעדינות בתוככי העולם החרדי, הנשלט על ידי רבנים גברים שכל קיומה של המכללה לבנות איננו ממש לרוחם ממילא. היא זקוקה תמיד לקבל את אישורם, ואט אט חושף אותנו הסיפור למחיר הכבד אותו נאלצת לשלם הרבנית כדי לקבל את אותה חותמת כשרות.

הסרט מפגיש אותנו עם נארטיבים שונים של בנות המתלכדים לאותה נקודת זמן במדרשה בצפת. בנות שונות עם סיפורים שונים מצטלבות בחדר קטן אחד ועוברות כולן שינוי גדול, אך לא לכיוון אחד. כפי שזה קורה אכן במציאות – זו שהגיעה כחוזרת בתשובה, חדשה, שלא יודעת כלום מפתיעה אותנו לאחר זמן כשהיא הופכת מבחורה חביבה ומבולבלת לקנאית דתית סגורה ומהודקת. זו שהגיעה בניגוד לרצונה ונפשה חולמת על העולם הגדול נכנסת, באמצעות נעמי, לסוד הדברים, מתלהבת, נדלקת יחד עם נעמי בלהט מפגש לסבי בלתי צפוי, ועוברת תהפוכות נפש גדולות. כי אכן אבי נשר לא חסך בקונפליקטים אותם הוא מביא לתודעת הצופה, והכניס גם את שאלת הלגיטימיות הלסבית בעולם שבאופן מפתיע ביותר לא מכיל שום איסור כתוב על יחסים לסביים, למרות שהוא מחמיר עד אין קץ לאסור על ההומוסקסואליות. האם מותר להן לחיות באהבת נשים? וגם אם זה מותר – האם זה מה שהן באמת רוצות? בנוסף מכניס נשר לצלחת הסעודה החרדית גם את הקונפליקט שבין האב (משחק לא מוצלח במיוחד של ספי ריבלין) ועולמו הלמדני הליטאי ובין בחור חרדי אחר, כלייזמר שובה לב, שנחשב כבן המעמד הנמוך בעולם שמעלה על נס רק את מי שמסוגל לחדד את שכלו בלימוד של סוגיות תלמודיות, אך מזלזל באדם בעל לב רחב, המסוגל לראות את מה שהחכמים עיוורים אליו.

בסרט הזה צפיתי בעניין רב, כמי שצופה בגלגול הקודם של חייו הוא. בעברי הכרתי היטב את העולם הזה, ואף לימדתי במספר מכונים לבנות. הכרתי היטב את הבנות הללו, שחלקו איתי גם את עולמן הפנימי, המתפתל, המתלבט, העדין כל כך והמורכב כל כך. לימדתי את ביתו של אחד מרבותי הגדולים וצפיתי בהתפכחותה המבשילה עם התבגרותה, לצד כניסתן של בנות אחרות, תמימות יותר, אל תוך החרדיות הסמיכה, עם הנישואין לאברך חמד. בעברי הייתי שייך לאותם שנלחמו זמן קצר בתוך אותו עולם למען שחרורו מעול השוביניזם, אך אני החלטתי לפרוש ולא לשחק "מבפנים". ידידה טובה שלי, חכמה מובהקת, בחרה להקים מדרשה לבנות ולזכות באותו אישור נכסף של העולם הרבני. האם היא מצליחה באמת לעשות שינוי? אינני יודע.

אבל בתור מי שמכיר את העולם הזה היטב אני יכול להעיד ולומר שעוד לא נעשה סרט שיציג טוב כל כך את נבכי הנפש של העולם החרדי העומד בתוככי השינוי כפי שעשה אבי נשר בסרט הזה. סיפור העלילה איננו כה חשוב. הוא טוב. אבל בעיני הוא משני. אבי נשר מפשיט – תרתי משמע – את גיבורותיו ממעטפותיהן החיצוניות ומאפשר לנו מבט מורכב אל פנימיות נפשן. מומלץ.

אוהד אזרחי.

בניין קהילה רוחנית כמעשה אומנות טרנספורמטיבית

אוהד אזרחי. מאמר לאתר "מהות החיים", אפריל 2008.

אומנות טרנספורמטיבית היא אומנות שמה שחשוב בה הוא תהליך הטרנספורמציה אותו עובר האמן היוצר תוך כדי תהליך היצירה, כמו גם האופן בו משפיעה היצירה על מי שחווה אותה והאפשרות שהיא מקנה לו לעבור טרנספורמציה רוחנית.

התוצאה, או המוצר, אינם עומדים במרכז החשיבות אלא האמן היוצר ומי שאיתו הוא מתקשר דרך מתת היצירה.

במובן זה – גם חיי קהילה רוחנית הם סוג של אמנות טרנספורמטיבית.

קהילה איננה מוצר מוגמר. תמיד היא זקוקה לחיזוק ולהעמדה מחודשים, שכן אחרת כוחות הפירוק יגברו בה על הכוחות המאחדים. האנתרופיה תגבר על הגרביטציה. לכן קהילה היא תהליך, ולא תוצאה.

קהילתיות רוחנית אמיתית היא תהליך מתמיד, שבו יכול הפרט לעבור טרנספורמציה עמוקה, מחשד לאמון, ומפחד לאהבה. אבל תהליך זה לא קורה מעצמו. ללא תשומת לב מתמדת והשתתפות מתמדת ביצירת האהבה, ובבחירה באמון, יגברו בכל קבוצת אנשים הכוחות המפלגים. כל גוף המונח לנפשו ביקום הזה מתפורר בכוח חוק האנתרופיה. כדי לגבור על כוחות הפירור, הפירוק והפירוד יש לבחור ללא הרף, שוב ושוב, ובאופן יצירתי ומתחדש, בלהשתתף בתהליך ההתאחדות. יש לבחור באהבה.

כוח החיים, או עץ החיים, הוא כוח מאחד. כל גוף חי פועם ברצוא ושוב, מצרף אליו ללא הרף יחידות קטנות יותר לכדי האחדות האורגאנית המכלילה יותר שהוא עצמו מהווה, ומנקה מעצמו מרכיבים שאין הוא יכול לאחדם עוד. כשנובל עץ החיים והכוח המאחד חדל מלפעול – הגוף נכנע לכוחות המפוררים הפועלים בו ללא הרף, האחדות נפרמת והיסודות שבים למקורותיהם הפשוטים יותר. תהליך ההתפוררות מתחיל מיד עם מות הכוח החי והמאחד, שהוא המסתורין הגדול ביותר ביקום, והוא הולך ומתגבר עם הזמן.

קהילה, או שבט, היא אורגניזם חי הדורש הזנה וטיפוח, והיא יצירה אמנותית המחייבת את נוכחות האמנים באופן מתמיד. שאם לא כן יפעלו בה לבדם הכוחות המפוררים הקיימים תמיד, יגבירו את החשד על פני האמון ואת הפחד על פני האהבה, ויפוררוה מייד.

קהילה היא יצירת אומנות טרנספורמטיבית, כי כדי לקיים אותה על היחידים לבחור בטרנספורמציה אישית עמוקה, יום אחר יום, מחדש.

הכוחות המפוררים קהילה הם הקולות הקוראים לכל פרט בה לעשות לצורך עצמו, ולחשוד בכל האחרים, כפרטים או כקבוצה, שגם הם עושים, או מתכוונים לעשות לעצמם, בגלוי ובסתר. אין להכחיש קולות אלו. הקולות הללו הם חלק מהמרקם האנושי, חלק מהטבע האנושי, שעלינו לעבוד איתו, ולא להכחיש אותו. במקום זאת עלינו לערוך בו טרנספורמציה אומנותית.

אמנות בניית הקהילה תלויה במידת הכנות, הפתיחות, היצירתיות וההומור בה אנו יודעים להתייחס לאותם קולות של חשד ופירוד. ביטויים במסגרת החברתית הנכונה, ראייתם מתוך פרספקטיבה גבוהה יותר והיכולת לצחוק על עצמנו כשאנו לכודים באותם "מוחין דקטנות" מהווים מערכת של ניקוי וניקוז רעלים, המבטיחה את חייו של הגוף החי. עלינו לזכור כי הגוף החי מייצר רעלים כל הזמן ללא הרף, ואין לתמוה על כך, יש רק לדעת כיצד לנקזם ולהוציאם החוצה ולא לקבור אותם בתוך הרקמות החיות. כאשר נותנים מקום לצללים לעלות, אך גם מקבלים אותם בפרופורציה ומוכנים להתייחס אל עצמנו בהומור, יכול להיות להם גם תפקיד חשוב ומבריא. קריאת התגר של האינדיבידואל על הקולקטיב יכולה לרענן, לאפשר בחינה מחודשת של הקהילה את עצמה ולפתוח דרכים חדשות ומבריאות עבורו ועבור אחרים.

אך מהו הכוח המאחד בקהילה? הכוח המאחד באמת הוא הגעגועים למשהו שגדול יותר ממני לבד. האינדיבידואל חי בפרדוקס מתמיד. מצד אחד הוא מגן ללא הרף על גבולותיו, ומנסה לשרוד, אך מצד שני הוא כמהָ בכמיהה עמוקה לוותר על כל אותם גבולות המגדירים אותו כישות נפרדת ולחזור לאותה אחדות אוקיאנית עם הכל, זו הזכורה לו מהרחם מבחינה פיזית, וזו הזכורה לו מן הבחינה הרוחנית עוד מלפני ירידתו אל הרחם. אותה שאיפה להתאחדות היא אהבה, כי אהבה היא הרצון להיות אחד עם (בן זוג, נוף, מזון, חברים, מוזיקה, חכמה, קהילה או אלהים). האהבה, הכיסופים והגעגועים לאחד הגדול שמכיל אותי בתוכו הם כוחות אמיתיים שפועלים בניגוד לחוקי האנתרופיה. חוקי האנתרופיה מפרקים, וחוקי האהבה מאחדים[1].

בחירה באהבה היא בחירה אקטיבית, וכמוה כבחירה בחיים. כוחות הפירוד הפועלים בנו סוברים שהבחירה בהישרדות בכל מחיר היא הבחירה בחיים, ושהבחירה באהבה, בנאמנות, ביושר ובאמת היא אולי נחמדה כל עוד אין היא עומדת בניגוד לצו ההישרדותי, אך כאשר עומדת היא בניגוד לאותו אינסטינקט קדום – הבחירה בחיים היא הבחירה בלשרוד, ולא בלאהוב.

אך לא כך הוא. מיליונים של אנשים עשו כל שביכולתם כדי לשרוד. הם טרחו ועמלו, וכשהיה בכך צורך גם רימו ושיקרו, ודרכו על אחרים. מה נשאר מהם? שום דבר משמעותי. רק מעטים בחרו באהבה. מעטים בחרו בעת מצוקה לפעול באופן הנוגד את אינסטינקט ההישרדות שלהם כפרט, והניחו ללבם להוליך אותם בעקבות הכיסופים העמוקים שלו לבחירה גדולה יותר – בחירה באהבה. גופם אמנם נגוז (כמו גופם של הצרים אותם, וכמו מה שממילא היה קורה גם להם שנים מספר לאחר מכן), אך רוחם חיה.

אני רוצה לספר על איש אחד כזה: האב מקסמיליאן קוֹלְבֶּה.

את הסיפור שמעתי מהאמן הפולני הזקן מריאן קולודזיאג', בעיירה אושבינצין (הידועה לשמצה בשמה הגרמני – אושוויץ). מריאן היה איש המחתרת הפולנית ולכן נאסר באושוויץ מיד עם הקמת המחנה, יחד עם אנשי  האינטליגנציה והכמורה הפולנית, שבכולם ראו הנאצים סיכון.

"פעם אחת" סיפר לנו מריאן "ברחו שלושה אסירים מן המחנה. הנוהג היה שכשאסירים בורחים מתנהל אחריהם מרדף, ובינתיים כל יום מוציאים הנאצים להורג את אותו מספר אסירים מאלו שנותרו, עד שהללו שברחו יתפסו. וכך קרה שבמסדר הבוקר הקאפו בחר שלושה אסירים באופן שרירותי ואמר להם – אתה, אתה ואתה – תצעדו קדימה. אחד מן הנידונים החדשים למוות החל לבכות ולבקש רחמים. הוא טען שיש לו אישה וילדים מחוץ למחנה והתחנן שלא יהרגו אותו. זה היה חסר סיכוי, כמובן. אבל אז צעד האב קולבה קדימה ואמר לקאפו – תהרוג אותי במקומו. אני נזיר ואין לי משפחה. קח אותי במקומו. בדרך כלל במצבים כאלו היה הקאפו לוקח גם את המתנדב ומוציא גם אותו להורג יחד עם האחרים. אבל בפעם הזו קרה נס. הקאפו הקשיב. האסיר שהתחנן על נפשו ניצל (והוא באמת שרד את כל ימי המלחמה וחזר אל משפחתו), ואת האב קולבה לקחו למות. אך במקום להרוג אותו בירייה החליטו להרעיב אותו למוות. הוא נכלא בצינוק תת קרקעי ללא אוכל ומים. לאחר שבועיים, כשבאו הנאצים לבדוק מה מצבו, הם גילו שהוא עדיין חיי והזריקו לו רעל לווריד כדי לחסלו". האב קולבה מת. הוא לא בחר בהישרדות, כי הוא בחר באהבה, אבל מריאן סיפר שמאותו יום כל האווירה במחנה האסירים השתנתה: "האב קולבה הזכיר לנו שיש עוד דבר כזה שנקרא 'אנושיות', למרות כל הסבל וההשפלה, לאנשים נדלקה תקווה בעיניים, והם החלו להתנהג אחד לשני אחרת".

אז מי שרד? האב קולבה שבחר באהבה או אלו שעמדו לידו במסדר ובחרו לשתוק?

האב מקסמיליאן קולבה מן המנזר הפרנציסקני של אושבינצין בחר באהבה. הוא הרגיש שהוא ואותו אסיר אלמוני שאת חייו הציל – אחד הם. הוא חש ששניהם יחד הינם חלק מאותה אחדות גדולה שקוראים לה אלהים, ובאחדות הגדולה הזו הוא בחר. גופו הפך לאפר אך רוחו חיה וקיימת. הכנסיה הכריזה עליו כקדוש ועד היום בתא הצינוק שבו גווע למוות דולק נר תמיד. בכל פעם שאני מגיע לאושוויץ אני הולך להתפלל גם שם.

זה אמנם מקרה קיצוני, ובחרתי בו כי אני כותב את המאמר הזה בערב יום השואה, אבל אותו כלל תקף גם במקרים יותר פרוזאים ששייכים לאמנות חיי הקהילה ביום יום. לאותה אמנות טרנספורמטיבית, שכל חבר קהילה לוקח בה חלק אם הוא בוחר לחיות מתוך אמון, למרות שיש בו גם קולות של חשד, מתוך שקיפות למרות שיש בו רצון טבעי להסתיר ואף לשקר, ומתוך אהבה למרות שיש בו פחד מפני האהבה הזו, שעלולה אכן להוביל לאבדן הזהות העצמית של האגו, אך עשויה גם להוליך את לבבו לעץ החיים שמעבר לחיי האגו האינדיבידואלי.

האגו האינדיבידואלי סופו שימות וישחק. זה רק עניין של זמן. יום קודם או יום אחר כך. אין לזה חשיבות מיוחדת במינה. מה שיש לו חשיבות הוא מה עושים בינתיים, והאם יש בנו את האומץ לבחור לחיות מתוך מוחין דגדלות. כלומר – לחיות גדול. לחיות כאהבה.

כשבוחרים כך – החיים יחד הופכים לתהליך מתמיד של טרנספורמציה. הקהילה מתגלה לא רק כמשהו נוח שמציל אותי לפעמים מן הבדידות, אלא כיצירת אמנות ממש. אמנות חיה. אמנות טרנספורמטיבית.

בתרבויות קדומות רבות נודעה חשיבות רבה ליצירת מרחבים מקודשים, שיוצרים סדר של מעגל, המסודר סביב מרכז הקודש. בעקבות מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים, שחשפו את האוניברסליות של התופעה – המופיעה באופן בלתי תלוי במקומות רחוקים ובתקופות רבות – קיבלו כל המעגלים המקודשים הללו את השם הכללי "מנדלה", שמשמעו בשפה הסנסקריט: מעגל.

אחת המנדלות הידועות בעולם הוא מעגל האבנים הניצבות בסטונהנג' שבבריטניה, אך גם האיזור שלנו לא נפקד מרשימת המקומות בהן ניתן למצוא מנדלות שכאלו. אתר מעניין ביותר, ולא כל כך מוכר, הוא מעגל האבנים הענק והעתיק עד מאוד המצוי בדרום רמת הגולן, הידוע בשמו הערבי "רוג'ום אל הירי".  אולם כאן ברצוני לעסוק במנדלה קדומה אחרת, עברית ביסודה, המתוארת בפרוטרוט בתורה, בספר במדבר.

ארבעה דגלים לישראל
בתיאור נדידת שבטי ישראל במדבר המופיע בתורה (במדבר, פרק ב'), מופיע סדר מוגדר מאוד,  שבו נסעו השבטים זה אחרי זה ועל פיו גם התיישבו, כאשר חנה ענן האלהים, והתמקמו בצורת מעגל סביב המקדש.
על פי המתואר, שלושה עשר השבטים היו מחולקים לארבעה מחנות, שבכל אחד מהם שלושה שבטים, ורק שבט לוי – שבניו היו ממונים על פירוקו, הרכבתו ונשיאתו של המשכן – היה נוסע בנפרד וחונה במרכז המעגל, יחד עם המשכן.

בכל מחנה שבט אחד היה המנהיג ושני שבטים נוספו עליו. ארבעת המחנות היו חונים סביב חצר המקדש, כארבעה דגלים הממוקמים לארבע רוחות השמיים: דגל מחנה יהודה – למזרח; דגל מחנה ראובן – לדרום; דגל מחנה אפרים – לצפון, דגל מחנה דן – למערב. בדיאגראמה הבאה סידרתי את ארבעת המחנות כפי שהיו מסודרים במרחב, על פי הגישה התנ"כית, בה הפנים מופנות קדימה, לכיוון קדם, היינו למזרח.

הנחש הנוסע
לפי המתואר בתורה, היתה נסיעתם של המחנות יוצאת לדרך כמו נחש, המתיישר מפיתוליו והופך אט אט לקו ישר, הנע קדימה. בכל פעם ששבטי ישראל יצאו לדרך היה מחנה יהודה, המצוי כאמור במזרח, קם ממושבו ראשון ומתחיל לזוז. אחריו קם מהדרום מחנה ראובן. כשמחנה ראובן זז, קמו ממושבם במרכז המנדלה הלויים, ולקחו איתם את המשכן, מפורק ומאוחסן בעגלות מיוחדות וכלי הקודש על כתפיהם. לאחר הלויים והמשכן קם ממקום מושבו בצפון מחנה אפרים, ולאחר שגם הוא זז קדימה יצא אחרי כולם מחנה דן, שהיה ממוקם במערב המנדלה.

ההיפך מזה היה מתרחש כאשר חנו השבטים. אז היה הופך הטור הנוסע לנחש המתעקל ומתפתל למעגל, וכך חנו השבטים כאשר יהודה תחילה במזרח, ראובן ואנשיו בדרום, אפרים ואנשיו בצפון ודן ואנשיו במערב, כשהמשכן ושבט לוי התמקמו במרכז.

מעניין לציין שספר הזוהר טוען כי מסע המחנות לא היה בטור עורפי, או נחשי, כפי שתיארתי לעיל, אלא בצורתה של אות מ"ם סופית, כלומר בצורת ריבוע – ממש כשם שחנו בצורת מנדלה, כך גם קמו והלכו, ללא שינוי מבני.

שנים עשר החודשים
חלוקת המעגל של המנדלה לשנים עשר השבטים מזכירה לנו כמובן צורה של שעון. מאז הימים הקדומים אנו עדיין נוהגים לחלק את היממה לשתי קבוצות של שתים עשרה שעות. חלוקה זו, שאיננה הכרחית כמובן, נובעת ישירות מתפיסת הזמן הרחבה יותר שלנו, הקשורה לכך שמעגל השנה מורכב משנים עשר חודשים, או משתים עשרה פעמים בהן מתחדשת הלבנה במהלך סיבוב אחד של כדור הארץ סביב החמה.

אמנם, כידוע, אין זה מדויק, ולכן יש הכרח "לעבר" את השנה אחת לכארבע שנים בערך, ולהוסיף את החודש השלושה עשר למנין החודשים. כך גם שבטי ישראל שחנו סביב המשכן היו שנים עשר, אך היה השבט השלושה עשר, שבט לוי, שאם "צריך" אפשר למנות גם אותו במניין השבטים, ואם לא צריך משאירים אותו כמחנה בפני עצמו.

שלושה עומקים
קיימת חלוקה נוספת במבנה המרחבי של המנדלה המקודשת של שבטי ישראל: חלוקה לשלושה עומקים, הידועים בספרות בתור "מחנה שכינה", "מחנה לויה" ו"מחנה ישראל". במרכז כל המנדלה הזו היה מחנה השכינה – כלומר המשכן (שהוא עצמו מנדלה מורכבת למדי, כמו מנדלה בתוך מנדלה, אך לא ארחיב על כך כאן). סביב המשכן, בהיקף הבא של המעגל, שכנו הלויים, וזהו מחנה הלוויה. סביב מחנה הלויים שכנו כל שבטי ישראל האחרים, כשהם מסודרים בארבעה דגלים לארבע רוחות העולם.
נקודת המקור

רובד נוסף מוסיף המדרש לתמונת

המנדלה הישראלית הקדומה. אגדה ידועה מספרת כי הסלע אשר ממנו הוציא משה בשעתו מים לעם, הסלע שהפך לבאר, הנקראת "בארה של מרים", היה מתגלגל והולך עם העם ממקום למקום, כמו באר ניידת שכזו. וכשהיו חונים המחנות, היה הסלע מתגלגל ובא לחצר המקדש, ואז נשיאי השבטים היו מתקבצים ועורכים טקס מסוים ליד הסלע, שהיה נפתח מחדש לבאר והמים היו עולים ממנה ומשקים את כל המחנות:

"והיאך היתה הבאר עשויה סלע, כמין כוורת היתה, ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות. וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל-מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים 'עלי באר' והיתה עולה לקראתם" (מדרש רבה במדבר, פרשה א', פסקה ב').
במקום אחר במדרש מסופר בפרוטרוט כיצד היו ראשי המטות באים לפני הסלע והמטות בידיהם, והיו עומדים ומכים בארץ עם מטותיהם מספר פעמים ואומרים 'עלי באר, עלי באר', ואז היתה הבאר עולה לקראתם.

מי הבאר, על פי אותו מדרש, היו מקיפים במעגל את אוהל מועד, ואחר כך מתפצלים לארבעה נהרות ההולכים לארבע רוחות העולם, בהם חנו ארבעה מחנות ישראל. אז, בכל מחנה היה הנהר מתפצל לשלושה פלגים, ההולכים לכל שבט ושבט במחנה, ואז היה מתפצל הנהר עוד לכל משפחה ומשפחה שבתוך כל שבט, וכך היו המים מגיעים עד לאוהלה של כל משפחה. תמונה זו שמצייר המדרש מוסיפה קווי קישור של חיים, הזורמים בתוך המנדלה ומחברים את כל חלקיה עם נקודת הנביעה שבמרכזה.

להחזיר הרמוניה שנפגמה
כאמור לעיל, יצירת מנדלות ארכיטקטוניות היתה אחת הצורות המעשיות הקדומות להביא איזון בעם או בשבט, ולהשיב הרמוניה שנפגמה על כנה. שבטים קדומים הקדישו מאמצים מרובים לפרויקטים ארכיטקטוניים של בניית המעגל המקודש, ועל ידי הבניה עצמה התרחש תהליך של ריפוי לבני העם או השבט. באמצעות תהליך הבניה נמצא המרכז, ונמצא מקומו האמיתי של כל פרט ביחס לנקודת המרכז הזו.
אינני יודע, כמובן, אם אכן כך היו הדברים מבחינה היסטורית, אם אכן יצרו שבטי ישראל הקדומים מנדלה שכזו תוך כדי הליכתם הממושכת והמייגעת במדבר ארבעים שנה. אם כן – הרי שיצירת המנדלה הזו היתה בודאי תהליך של ריפוי החוזר על עצמו ומחדש את ההרמוניה במחנה הנודד הזה, הנמצא בתקופת מעבר לא קלה, בין חיי עבדות לחיי חירות בעתיד בלתי ידוע.

אך גם אם אין בדברים הללו יותר מדברים בעלמא, מה שברור הוא שעם ישראל יצר את המנדלה הזו כסיפור. זהו "סיפור מנדלי" שאותו קוראים בני ישראל בתורה, שנה בשנה, שוב ושוב, מזה אלפים בשנים. בעצם סיפור הדברים וציור התמונה בתודעה, מדי שנה בשנה, יש בכדי ליצור מנדלה בתודעה – מנדלה המייצרת תמונה של שלמות, של סדר ושל הגיון פנימי בין כל חלקי העם.

קריאת התורה יצרה מנדלה שכזו בתודעתו של עם ישראל במשך כל הדורות, ואכן המקובלים הירבו לעסוק בסוד המנדלה הסיפורית הזו, ולהוסיף בה פרטים ופרטי פרטים. כך למשל הקבלת ארבעת המחנות לארבע ציציות הטלית (וכך הפכה פתאום הטלית למנדלה גם היא) או הקבלתם לארבעת המלאכים המקיפים את כסא הכבוד, או לארבע העונות, לארבע חיות המרכבה, לארבעת היסודות האלמנטריים, לארבע אותיות שם השם, ועוד.

לא כאן המקום להאריך בפרטים הללו. מטרתו של מאמר זה היא לגרות את מחשבתנו מעט בכיוון, ולהתחיל לצייר את המנדלה של שבטי ישראל בתודעתנו. מי שירצה יכול לקחת כלי ציור ולנסות לדגם את המנדלה הזו על נייר או בד. עבודותיכם יתקבלו במערכת בשמחה..

12/12/2006

צילום מקודש – איל בן דוב על עבודות האמנות של אוהד אזרחי

איל בן דב *

"ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל א)

בתוך הגולה אנו יושבים ומחכים כבר, והנה צילומים הפותחים שמים למראות אלוהים.

מנדלות צילומיות המתארות שמים עליונים, מבנים וצורות של ארכיטקטורה רוחנית, של מלאכים הנמצאים בטראנספורמציה גיאומטרית אינסופית.
בלופ אלקטרוני ממוחשב. מובילות אותנו אל  הרוחניות של המאה ה21.

"והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"

עבודות הצילום של רבי אוהד אזרחי, הן תפילות חזותיות המבקשות התבוננות אקסטתית וטרנספורמטיבית. התמרה חזותית של צילומי גוף למבנים רוחניים המסמנים היכלות קודש, כמו ספרות ההיכלות בקבלה, צילום ההיכלות הזה מראה לנו מציאות אחרת ומקבילה, בספירות רוחניות.

לעתים נדמה כי אנו מסתכלים בפיסול הטנטרי של מקדשי קאג'וראהו שבהודו.

עלפי פילוסופיה טנטרית קדומה, פסַלי קונארק ידעו את הקאמה סוטרא, טכסט ארוטי חזותי מקודש. הקאמה סוטרא של אוהד אזרחי הינו טכסט כזה, שירה ארוטית היוצאת מבית מקדשו של שלמה המלך, וממראות המרכבה של יחזקאל. שיר השירים החזותי.

הצילום מחובר אל הממשי בכך שהוא נוכח חזיתית מול נוף, גוף, פנים ואובייקט, הקלטה אובייקטיבית של מציאות. דרך טראנספורמציה צורנית דיגיטאלית האובייקט הופך לסובייקט,  המציאות האנלוגית  מותמרת למציאות הוירטואלית ולממשות רוחנית. הצילום בעיני הוא המדיום הטהור ביותר של האמנויות הפלסטיות. מה שהציור היה מאות שנים הפך לצילום. ציור מודרני המוביל לצילום מודרני, המייצר דימוי דיגיטאלי פוסט מודרני. בדומה למוזיקת טראנס משוכפלת ומסומפלת, צילום בטראנס, משוכפל, גזור ,מודבק, מוגדל, צבוע, מודגש ובעיקר מותמר.

 "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם…"

העבודות המקודשות של אוהד אזרחי מסמנות כיוון ישן-חדש לאמנות , אמנות המחוברת לפולחנים קדומים במקדשים של אלים ואלות פגאניים, דרך ויטראז'ים כנסייתיים בקתדראלות גותיות מסתוריות, מנדאלות הודיות המיועדות למדיטציה, ועד למונטאז'ים סוריאליסטיים  חלומיים החושפים תת מודע אופטי, פרוע  מוזר והזוי.

מעניין לדמיין את העבודות הללו הופכות לויטראז'ים במקדשו של השבט העברי המתחדש.

 "…כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד יהוה, ואראה ואפול על פני ואשמע קול מדבר"

* איל בן דב הוא מרצה בכיר במחלקה לצילום בבצלאל. צלם ואוצר אמנות.

דברים מאת דון אזרחי על עבודות האומנות של אוהד: 

In Her True Form

"אם תשלבו נופים עוצרי נשימה ואת האמת העירומה של הגוף האנושי עם אומנות המנדלה המקודשת – מייד תופיע הפליאה.

יש כאן משהו שנוגע כה עמוק בנשמת האדם.

רומי, המשורר הסופי, אמר כי האוהבים באמת מעולם לא נפגשו. תמיד הם היו יחד, לאורך כל הדרך. באופן דומה אני מרגישה שאוהד בעבודותיו מתרגם לצורות אמת מסוימת, שתמיד הייתה מונחת שם, במעמקי התודעה האנושית, ואנו מזהים אותה כמוכרת, וכחלק מאתנו.

גם אם לעתים נראות הצורות כאילו נלקחו ממסע פסיכודאלי כלשהו, הן יחד עם זאת גם ביטוי ארכיטיפי מובהק, של קדמוניות ראשונית.

רגישות רבה לגוף האנושי ואהבה ניכרת למושאי עבודתו (בהם גם אני נכללת) הנם מאפיינים ברורים של האמנות של אוהד. כבוד הוא לי, ואף – כך אני מרגישה – סוג של עבודת קודש, להיות נשקפת באומנות זו, שלעתים הייתי לה המוזה, לעתים המודל ולעתים אף שותפה בדרכים שונות ליצירה עצמה.

אני יכולה להעיד כי חוויתי תחושות של התעלות, גופי וצורתי נכללים מעלה בטבע עצמו, כאשר הן האמן והן המודל מתמסרים לעבודת הקודש.

העבודות הללו לא רק שהן יפות מבחינה ויזואלית, הן אף משדרות תחושה של יראת כבוד, אהבה גדולה, הארה ומודעות, כמו גם מסר שאומר שאנחנו כולנו חלק מן "האחד הגדול" – ברוך שמה!"

דון שרי אזרחי 

Dawn Cherie Ezrahi