רושי ברני גלסמן מעניק "רוקסו" לאוהד אזרחי

"אני לא רוצה להשתמש יותר במונח 'טרנסמישן' (הסמכה)" אמר רושי ברני גלסמן, מגדולי מורי הזן החיים כיום בטקס אותו ערך לנו לפני מספר ימים בגינה ציבורית ברחובות מנהטן, כשהוא מעניק לכל אחד מאתנו את לבוש ה"רוקסו" המסורתי במסורת הזן. "המונח הזה 'טרנסמישן' יוצא מנקודת הנחה פטריארכלית והיררכית, שאני כבר לא מחזיק בה" הוסיף ואמר, "כאילו אצלי יש את הכח ואני בטקס הזה מעצים אתכם. אבל אני לא מרגיש שזה כך. אני מעדיף להשתמש במונח 'הכרה' (רקוגנישן). כי בטקס הזה אני מביע את הכרתי בכל אחד מכם כשותף שלי לעבודה הרוחנית בעולם, וגם אני חלק מן המעגל שלכם, אני לא למעלה מאף אחד. אז אתם יכולים לומר בעולם שקבלתם הכרה מברני גלסמן".

יומיים קודם לכן נפגשנו בגינה ציבורית אחרת כדי לצאת ממנה ל"סטריט ריטריט" ברחובות ניו יורק. הזן של רושי ברני גלסמן קשור תמיד במעורבות חברתית עמוקה. ברני, כפי שכולם קוראים לו בפשטות, עושה ריטריטים ברחובות כהומלס עם תלמידיו כבר 20 שנה בדיוק. בדרך כלל הכללים של הריטריט די נוקשים: אתה בא לסטריט-ריטריט לחמישה ימים רצופים ולא לקוח אתך כלום. לא אוכל לא תיק לא שק"ש לא כסף לא מפתחות ולא טלפון. כל מה שיש לך באותם ימים זה רק מה שהצלחת לגרד ברחובות, בפחי האשפה או בקיבוץ נדבות. אבל הריטריט הזה היה קצת אחר. הוא נועד בעיקרו כדי להיות הקדמה לטקס ההסמכה שלנו, או בעצם לטקס ההכרה, שהוענקה לעשרה מתלמידיו ואני ביניהם – בסוף הריטריט.

על המעבורת

הלילה הראשון היה קר וגשום. בדרך כלל המצעים ללינת הלילה ברחוב הם ארגזי קרטון. ניתן לשים אותם תחתיך וגם להתכסות בהם. אם אתה עשיר ומצאת קופסא גדולה – אפשר לבנות ממנה בית ולהכנס בפנים, ושם ממש חמים ונעים. אבל באותו הערב, כשהגיעה השעה לישון כל הקרטונים ברחובות כבר היו ספוגים במים. המקום המומלץ ללון בו בלילה גשום שכזה, כך למדנו מהומלסים אחרים, הוא במעבורת המחוממת שמפליגה בחינם, כל הלילה, הלוך וחזור בין מנהטן לסטייטן אילנד. ההפלגה לוקחת כחצי שעה. אנחנו נכנסים למעבורת ומיד משתרעים לתנומה קצרה על הספסלים, מתעוררים, יורדים בצד השני, לוקחים את המעבורת הבאה חזרה, וחוזר חלילה. כך תפסנו תנומות קצרות של 20 דקות פה ו20 דקות שם כל אותו הלילה.

בבוקר הלכנו לבית מחסה נוצרי שמחלק מזון לנזקקים. במאור פנים וללא שיפוטיות מגישים המתנדבים מזון לכל דכפין. לא שואלים אותך שם שאלות על מי אתה ומה אתה, ולא מטיפים לך מוסר. אתה רעב? בוא תאכל. ויש גם קפה חם. 500 הומלסים הם האכילו שם באותו היום…

שירים של דילן בבית המחסה

בחוץ ירד גשם ואנחנו פשוט ישבנו בפנים על הרצפה, מנהלים שיחות חולין עם הומלסים אחרים ומנסים ללמוד את החיים דרכם, או מנמנמים ומנקרים בישיבה. אחרי כמה זמן בקשתי רשות לנגן קצת. ברני הרשה לי לקחת אתי גיטרה לרחובות כדי לקבץ נדבות. הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לשיר. אט אט יכולת לראות איך משהו נפתח באנשים. הגוף מתחיל לנוע בקצב המוזיקה. שפתיהם של אנשים קשי יום מתחילות לרחוש תפילה ושירה. אור נדלק בפנים. חיוכים. האנרגיה מתרוממת ונהיה נעים. בחור שחור אחד מתחיל לשיר סולו יחד איתי. הוא שר ממש יפה. יש לו קול של זמר אפרו-אמריקאי. תשומת הלב של כולם מופנית אליו. לפני רגע הוא היה הומלס אנונימי שעמד בתור לאוכל, ופתאום התגלה לפנינו מוזיקאי בעל כשרון יוצא מהכלל. הוא מאלתר אתי ושר קול שני למלודיות שאני מנגן. הוא מבקש ממני לרגע את הגיטרה וכשהיא מתיישבת על כתפו הוא מרביץ פתאום קונצרט עם שירים של בוב דילן. מחיאות כפיים סוערות בקהל. בית התמחוי הפך להיות מועדון.

האיש האחראי עם השפם האמריקאי קורא לאשתו ולבנותיו שמתנדבות בקומה למטה שיעלו לראות מה קורה פה. אחר כך הוא ניגש אלי עם דמעות בעיניים ואומר: "יש לי גיטרה ששוכבת בבית כבר שנים, כי הבן שלי פעם ניגן ועזב את זה. בחיים לא חשבתי להביא אותה לפה, אבל אני הולך להביא לפה גיטרה, שינגנו! איזה יופי זה מה שקורה פה! תודה רבה לך!"

-          "בשמחה", אמרתי, והוספתי: "תביא להם גם תוף!"

על מדרגות בית המשפט

את הלילה השני ביליתי על פיסת קרטון יבשה בפינת רחוב בדאון-טאון, עד שבאה המשטרה והעירה אותנו כי השכנים התקשרו וביקשו שיזיזו משם את ההומלסים. לפנות בוקר עצרתי לנגן על מדרגות אחד הבניינים. ישבנו שם כולנו ושרנו, עד שבאו שתי שוטרות ואמרו "אתם לא יכולים לשיר פה, זה מדרגות בית המשפט!" לא הבנתי למה אסור לשיר על מדרגות בית המשפט בחמש לפנות בוקר. למה מה? זה עלול לגרום שמחה גדולה מידי במקום שאמור להיות רציני? "זה אסור כי השופטים עלולים חלילה לעשות דין צדק" הסביר לי מייקל חברי לריטריט. עזבנו את המקום ויצאנו אל הגשם.

מטריה אדומה שבורה שמישהו זרק היתה לי לאוצר גדול. כשפסק הגשם ואנשים התחילו לטייל ברחובות ניסיתי את מזלי בגיוס תרומות. עמדתי וניגנתי ושרתי בפינת איזה רחוב. זו חוויה מדהימה לעשות זאת. אנחנו מתרגלים הרבה לחיות בשקיפות בקהילה שלנו, אבל לכזו שקיפות עוד לא זכיתי. הייתי שקוף לגמרי! אנשים עברו ליידי כאילו הייתי אוויר. כאילו הם לא שמו לב שאני קיים ועומד שם ומנגן. עד שבאה אישה אחת וחייכה אלי ואפילו זרקה כמה מטבעות והתנצלה שזה מה שיש לה. אבל החיוך! והמבט! הם היו הכי שווים. ברני אמר לי פעם כבר: "מה שחשוב זה להחזיר להומלסים את הכבוד האנושי (הדיגנטי) שלהם. אנשים עוברים ליידם כאילו הם לא קיימים… וזה נורא חשוב לתת להם הרגשה שרואים אותם, שהם בני אדם…"

אחד התלמידים של ברני שהיה אתנו בריטריט חי כ 30 שנה, און אנד אוף, ברחובות. קוראים לו באט-מאן (כי הוא עבד בסט של הסרט באט-מאן), ויש לו עור שחור מאד למרות שהוא חצי אינדיאני. באט-מאן היה בויאטנם ונפל בשבי. הויאטנמים עינו אותו ושברו את אצבעות רגליו במכות של קני במבוק. כשחזר מהמלחמה לא רצה שום מחויבות, והלך לגור ברחובות. יש לו כאריזמה רצינית לבחור ואור בעיניים. עד מהרה הוא הפך למלך שכונת הקרטונים תחת אחד הגשרים בניו יורק. בסטריט ריטריט הראשון, לפני עשרים שנה, הוא נדבק אל ברני. משהו עניין אותו בחבורה הזו שעושה מדיטציה ברחובות. ברני אסף אותו תחת חסותו ולימד אותו מדיטציה. אחר כך הוא הפך למוסלמי-סופי. כיום הוא גר בהארלם, ויש לו דירה קטנה. הוא עובד באיסוף זבל ומכיר כל חור שחור בעיר. חכמה וטוב הלב נדירים מאירים דרך הפנים שלו, שידעו כבר הרבה כאב והרבה שמחה מהר מאד התחברנו ואני מרגיש זכות גדולה על כך שמצאתי חבר כזה.

גם מישל הצרפתי היה אתנו בריטריט. איש מצחיק מאד הוא המישל הזה. שף צרפתי ומורה זן  שפועל בפריז ונראה כמו איזו דמות מסרט טוב. בעקבות ההכרות עם ברני והריטריטים ברחוב הוא החליט לפני כמה שנים לפתוח בית תמחוי בפריז: "הסבא-רבה שלי היה השף של הקיסר לבית הבסבורג. סבא שלי היה השף של המלך (לא זוכר מי  א.א.).. ואני מבשל לאנשים שאין להם שם, ואין להם מעמד. לאנשים בתחתית החברה. אבל! – הכוונה שלי היא תמיד להגיש לאנשים הללו את האוכל הכי טוב, ולכבד אותם כאילו כל אחד מהם הוא מלך!"

———-

צילומים: מייקל או-קיף

העולם הערבי עובר תהפוכות גדולות עכשיו. פתאום, כמו משום מקום, בוקעת זעקת ההמונים שרוצים לחיות אחרת. הרשתות החברתיות של האינטרנט מהוות חלק חשוב במהפכה הזו, ואנחנו עוד רחוקים לדעתי מלראות את סיומה. כמובן – קיימת הסכנה שההפיכה תיפול לידי הכוחניות האיסלמית הקיצונית, זה ברור וידוע, אבל כבר כתב לנו חבר פעיל שלום מקהיר "יותר גרוע ממובראך כבר לא יכול להיות, ואנחנו לא ניתן לאחים המוסלמים לתפוס את השלטון".

לפני כמה שנים כתבתי שהבעיה של המזרח התיכון היא שאין לנו חזון. זו גם הבעיה של ישראל – נגמר החזון. הקמנו מדינה – ואז מה? לאן הולכים הלאה? גדולתו של הרצל היתה בכך שהוא העיז להציב חזון שבימיו נראה היה כבלתי אפשרי והזוי לחלוטין – שהעם היהודי "המפוזר והמפורד בין העמים" (כדברי המן במגילת אסתר…) יתאחד ויקים לעצמו מדינת לאום? זה היה נראה בימיו של הרצל כמו אגדה, כמו חלום באספמיה, אבל האיש עם הזקן מהמרפסת בבאזל לא פחד לחלום.

כיום אנחנו צריכים לחלום שוב. וכך כתבתי לפני כמה שנים טובות שאם אני חולם על עתיד אחר אני לא חולם אותו רק לישראל – אלא לאזור כולו. למען האמת – החלום הישן של מדינת לאום גמר את תפקידו בעיני. כרגע הוא נמצא בתהליכי גסיסה, ולעתים גם מראה סימני ניוון מבישים למדי. החזון החדש הוא חזון גדול לכל תושבי המזרח התיכון. העבריים והערביים גם יחד – לכל "בני אברהם".

הארץ ש"הובטחה" לאברהם ולצאצאיו (שאם נתעלם מהפרשנות היהודית, המצמצמת את העניין רק לעם היהודי, כחלק מהפוביה הכללית של היהדות כלפי האומות), הארץ הזו משתרעת מעירק ועד לבנון ועד ישראל של היום. אולי אפילו מצריים נכללת במפה הגדולה הזו – אם משמעות "נחל מצריים" שנאמר במקרא היא הנילוס. בכל האזור הזה גרים באמת העמים הרואים עצמם כצאצאי אברהם, אבל הם חיים בשנאה, בחוסר אמון, ובעיקר בפחד זה מפני זה.

אם נצייר חזון חדש למזרח התיכון הוא יכלול את היכולת של קבוצות אתניות שונות לחיות בשלום תחת אותה מסגרת מדינית כוללת, אבל מה שהוא לא יכלול זה את מדינות הלאום. מדינות הלאום בנויות על הפרדה מלאכותית של המרחב הגיאו-אקולוגי, ויוצרות אינטרסים מנוגדים של קבוצות אתניות החמושות בצבא מאורגן זו כנגד זו. אני מעיז לומר כי לעניות דעתי ישראל כמדינת לאום צריכה לחדול בשלב מסוים מלהתקיים. אולי לא היום או מחר, אבל יתכן גם שזה יקרה מצד תהפוכות ההיסטוריה והטבע כה מהר, שאנחנו לא מדיימנים זאת כלל.
במקביל, כך כתבתי באותם מאמרים לפני שנים אחדות, צריכות החברות הערביות במרחב הזה לעבור כמה שינויים תרבותיים גדולים, שיאפשרו לקבוצות מיעוט לחיות בתוכן כשוות זכויות וחובות, וכחברות חופשיות. רק תהפוכות שכאלו יכולות לאפשר גם לעם בישראל (שכעקרון הוא עם בעל תגובות פוסט-טראומטיות קולקטיביות, שעדיין לא זכה לטיפול פסיכולוגי הולם) לראות עצמו כחלק מהמרחב הגיאופוליטי הכללי.
הערבים צריכים לעבור מהפכה תרבותית, שכוללת בעיקר את המודעות לזכויות הפרט בתוך החברה, לזכויות המיעוטים (כדי שהיהודים ירגישו בטוח להיות מיעוט בתוך מזרח תיכון ערבי) ולזכויות הנשים ולזכויות ההומוסקסואלים. זו מהפכה תודעתית בעיקרה, שהמערב עבר במשך מאות שנים. מהפכה מתפיסה לאומית קולקטיבית להכרה עמוקה במקומו של האינדיבידואל, ובזכותו לבחור את גורלו ואת אמונתו ואת סגנון חייו. חייב להיות מיתון עמוק, אם לא היפוך גמור, של התבנית הפטריארכאלית המצ'ואיסטית השלטת כיום בעולם הערבי, ואיננה מטיבה עם אף אחד שם, חוץ מעם האיליטה המושחתת העומדת בראש מדינות ערב.

ברור הדבר שמהפכה שכזו תעבור גם עלינו, בארץ, אם כי באופן אחר. אט אט נבנית כאן התמרמרות מוצדקת של הציבור כלפי אוחזי זרוע השלטון והכסף ואוצרות הלאום. פרות הבשן לא ימשיכו להנהיג אותנו לעד. הריקבון כבר אוחז במערכת, והוא יבקע בקרוב כמוגלה המתנקה מן הגוף – אם הגוף מבקש להמשיך ולשרוד.

לפני זמן לא רב המחשבה שמשהו כזה יכול בכלל להתרחש במזרח התיכון ובמדינות הערביות נראתה כחלום רחוק, אבל היום, עם המהפכות במצרים והתחלת התסיסה בסוריה – יש מצב שתהליכים יתרחשו בעולם הערבי מהר יותר ממה שאנחנו חושבים.

עלינו להיות הרצלים חדשים, ולהעז לחלום, ובגדול, ולהתחיל לנוע בכיוון החלום. כי אם נרצה ונפעל בכיוון – גם אגדות יהפכו למציאות ריאלית.

————–

אוהד אזרחי. בית אורן. אדר א' תשע"א, 2011

"ימין ושמאל תפרוצי" (פיוט לך דודי) – מעבר לימין ולשמאל גם יחד.

אוהד אזרחי. נכתב בינואר 2009 , בעת מלחמת עזה.

אני יודע שכל מה שאכתוב עכשיו ישמע מטורף לרבים מן הקוראים.

לכן עלי לצטט את החכם הסיני צ'ואנג טסה שאמר: "הנה אשמיע לך דברים מטורפים. אתה – הקשב להם הקשבה מטורפת". וכן את הרצל – המטורף עם הזקן הארוך מבאזל – שהאמין שניתן להציב חזון "בלתי הגיוני" אך הכרחי, ואמר כידוע ש"אם תרצו – אין זו אגדה".

אז מה צריך לעשות כיום?

1. צעד ראשון: התנצלות ולקיחת אחריות מהצד הישראלי על העוולות שנעשו ליושבי הארץ הערבים בשם הצורך האקוטי "להציל את העם היהודי". די לטאטא מתחת לשטיח ולשקר לעצמנו ולאחרים. הם עשו לנו עוולות, נכון, ואנחנו לא צדיקים תמימים. טעינו, היינו לחוצים, חשבנו שכולם רק רוצים להשמיד אותנו  – והיטלר עזר לנו לחשוב ככה – ולא שמנו לב שאנחנו באים לא לארץ ריקה אלא לארץ עם אנשים, וכפרים וערים ועם שחי בה ויש לו אפשרות אמיתית להתפתח בארצו – ממש כפי שירדן התפתחה לה למדינה חביבה ביותר ללא עזרת היהודים. היינו יהירים, עיוורים, ועשינו מלא טעויות. סליחה. עכשיו – אנחנו רוצים לתקן זאת ביחד.
2. חשיבה על הטוב הכללי, שלנו ושלהם ללא הבדל. וזה אומר לצאת בהודעה ברורה לפלסטינים שאנו באמת מעוניינים גם בטובתם. שהאכפתיות שלנו לא נגמרת בגדר או בהבדלי לאום ודת. אנו חפצים בטוב הכללי – לכל העמים היושבים כאן. ללא הבדל. כמובן – כדי להגיד את זה – צריך שינוי בחינוך אצלנו. שינוי עמוק, שינוי מהערך של "העיקר שלא תצא פרייר", או "אל תהיה תמים כי ידפקו אותך", לחשיבה לא רק על עצמנו אלא על הטוב הכללי (הכולל כמובן גם אותנו בתוכו).
3. הצבת חזון בהיר וחדש: "הפדרציה של המזרח התיכון". הציונות מיצתה את עצמה בהבאת העם היהודי לציון, וכיום אין לה אופק חדש שיבטיח שלום ושגשוג ללא סבל ודיכוי של אחד הצדדים. לכן – יש להסתכל נכוחה על המצב הכללי, ולקרוא לכינונו של מזרח תיכון חדש, אבל באמת חדש. הציונות בנתה את עצמה על רעיון "מדינת הלאום" שרווח במאה הי"ט באירופה. היום צריך אופק גדול יותר מאופק מדינת הלאום. המזרח התיכון הוא באמת מרחב גיאוגרפי אחד, והגבולות המדיניים החוצים אותו הינם מלאכותיים, ונקבעו בעיקרם על ידי המנדט הבריטי + תיקונים.
4. לכן – עלינו לשאוף לביטול המדינות כולן אל תוך פדרציה גדולה יותר, המכילה אותן בתוכה, כמו האיחוד האירופי או אפילו ארה"ב של אמריקה. עד שיצטרפו אלינו גם ירדן, עירק סוריה ולבנון, בואו נתחיל מישראל ופלסטין. אני יודע שזה מאתגר אפילו ברמה תיאורטית. הפנטזיה הישראלית הקלאסית מתנפצת אל מול המחשבה הזו. הפנטזיה של לחיות פה בנחת במדינת העם היהודי, כשערביי ישראל עושים חומוס טוב ולא מתרבים יותר מידי, והפלסטינים פשוט מתאדים להם באופן כלשהו ומפסיקים להציק לנו כל הזמן – מהפנטזיה הזו אנחנו חייבים להתעורר. ויש לומר בכנות רבה: ההתעוררות הזו היא ממש התעוררות רוחנית. היא כמעט הארה בסדר גודל לאומי – היא כרוכה בגילוי המדהים של קיומו של האחר, ובגילוי המדהים עוד יותר שהוא ואני איננו נפרדים באמת, ולעולם לא יהיה לי טוב באמת כל עוד הוא סובל, ולהיפך, כי אנחנו חלק מרקמה אחת של מציאות.
5. אך כשם שישראל צריכה להקיץ מהחלום הילדותי שלה, כך גם הפלסטינים. לא רק שעליהם להבין – ונדמה לי שבעומק הם כבר הבינו – שהיהודים פה לא כדי ללכת, אלא שעליהם לעבור תהליך עמוק של התפתחות כדי שניתן יהיה לצאת לקראת מימוש החזון של הפדרציה של המזרח התיכון:     i.      כל עוד מיעוטים בחברה הערבית אינם זוכים לקיום של כבוד, אין כל סיבה שישראל תסכים לוותר על התבצרותה בעצמאותה ולהשתלב בפדרציה שבה כמובן הרוב הדמוגרפי יהיה ערבי והיהודים יהיו מיעוט. החברה הפלסטינית חייבת להסכים להיפתח ולהתפתח אל השונה, ולא להלחם בו. וזה אומר למשל מתן שוויון זכויות מלא לנשים, בכל מובן, וכן להומוסקסואלים, כמו גם למיעוטים דתיים, לאופוזיציה רעיונית, וכדומה. לשם דוגמה: אישה בי-סקסואלית חד-הורית ובעלת דעות פוליטיות "מוזרות" צריכה להיות חופשייה לחיות בפלסטין ולא להירצח, לעבוד, להתפרנס ולהביע את דעתה בחופשיות – כפי שזה קורה בישראל, ובכל מדינה דמוקרטית מתוקנת אחרת (וכמובן – יש מקום לשיפור גם "אצלנו").

ii.      לשם כך צריכה להיות מטמורפוזה בחינוך לערכים בחברה הפלסטינית. שינוי עמוק שיחנך דורות חדשים לשאיפה כנה לאהבת האחר, להקשבה לשונה, ולחיים של שלום שאיננו כרוך ב"נקמה ביהודים", לפלורליזם, דמוקרטיה וחופש הבחירה של הפרט.

iii.      למה שהם יעשו את זה? כי גם הם יבינו שאין להם עתיד בתוך הגבולות הצרים של עזה או הגדה, ושכדי לצאת מהכלוב המגוחך הזה עליהם לשכנע את מי שמחזיק את המפתחות, שזה ישראל, שהם לא חיה מסוכנת, ושניתן באמת לחיות יחד בלי רובים. אני מאמין שהפלסטינים הם בני אדם שכמו כולנו – לא מעונינים לחיות באימה, ושואפים לחופש יצירתיות ואהבה. בסופו של דבר יגברו בהם קולות הטוב. אך לשם כך עלינו לא לשתף פעולה עם הנטיה האחרת – הנטיה לטרור.

ולכן, תוך כדי שאנו מודיעים מראש על חזון חדש, שבו אנחנו לוקחים סיכון גדול, ובאמת מציעים משהו שיכול לעשות טוב לכולנו, אנחנו יכולים לומר לעזתים: דווקא משום שאנחנו אוהבים אתכם – איננו מוכנים לתת לכם להתנהג מולנו בגועליות ונבזות. אתם בני אדם, אנחנו בני אדם. אנחנו מוכנים לצעוד אט אט לעבר אמון כה גדול עד שנוותר על ההתבצרות שלנו בעצמאות אותה השגנו בעמל רב, אבל ! – מי שיבחר להלחם בנו – יקבל תשובה ברורה: חיינו אינם הפקר, כשם שחייכם אינם הפקר. ואם במלחמה עסקינן – כאן באה דרך הפעולה המשולשת אותה לימד הבעל שם טוב כדרך עבודה פנימית בעלת שלושה שלבים – הכנעה, הבדלה והמתקה. וזה די דומה לפעולת בעלות הברית כלפי גרמניה הנאצית בימי מלחה"ע השניה ואחריה, עם תכנית מרשל:

הכנעה: להיכנס לעזה או לכל מקום שלא בוחר בדרך השלום, ולהכניע אותו לחלוטין.

הבדלה: להבדיל בין אזרחים שוחרי שלום ובין הגורמים המתסיסים למלחמה. ממש כשם שנעשתה הבדלה בין סתם גרמנים ופולנים לבין גורמם נאצים באוכלוסיה, וכל מי שיד ורגל לו באידיאולוגיה של רצח והשמדה. למצות את הדין עם מנהיגי הטרור והרוצחים.

המתקה: לאחר מכן – הזרמת אנרגיה מרובה של אהבה ואכפתיות אל הרצועה, בצורת כסף ושאר פעולות ריפוי ושיקום, מצד ישראל ומצד אומות העולם, כדי לגדל שם דור שוחר שלום, שמוכן ללכת יד ביד איתנו אל מחוץ לכלא של הרצועה, לקראת כינון פדרציה יהודית-ערבית של המזה"ת.

הכיוון הזה איננו ימין ואיננו שמאל. עליו נאמר בפיוט "ימין ושמאל תפרוצי". הוא מציב אתגר לשני העמים, אתגר לאומי שנובע מהבנה של תהליכים בפרט. אתגר של צמיחה רוחנית ותרבותית לכווווולנו.

היום מה שישראל עושה זה משהו שלא יוליך לשום פתרון, כי אין לה את אופק ההמתקה. היא רוצה להכניע את הפלסטינים, ולהישאר בשלב ההכנעה, אבל כולנו יודעים – מה שרק מוכנע, בסופו של דבר פורץ החוצה בקיטור רב. לכן הפעולה של עכשיו רק זורעת הרג, ולא תביא לתיקון. עלינו להרים ראש ולחשוב רחוק – להציב חזון טוב ונכון לשני העמים, לכל העמים – ולאדמה השסועה הזו, שפצצות רבות מידי כבר נקבו חורים בליבה.

כמה שהטקס היה פשוט ככה הוא היה גם מרגש. עמדתי שם והזלתי דמעות של גיל. היה בו משהו כל כך תמים. לא היו בו פוליטיקאים ולא היתה תקשורת. רק ("רק") מנהיגים רוחניים מכל הדתות שחיות יחד על ההר הנהדר הזה נכחו במקום, וקבוצה חמודה של ילדים ונוער גם הם – מדתות שונות.

תשאלו מה עשינו יחד? התשובה היא: נטענו בוסתן, של עצי פרי, זיתים ורימונים ושקדים ותאנים. איפה זה היה? בכרמל. למה ככה? – אז הנה הסיפור:

אחרי מה שנודע בצער כ"מכתב הרבנים", אותו מסמך גזעני שקרא לא להשכיר דירות לערבים, שנכתב ונחתם על ידי רבנים, המקבלים שכר מקופת המדינה (כלומר – אתם ואני עדיין מעסיקים אותם), אחזה בכמה מאנשי הרוח בכרמל חלחלה, והם החליטו שככה אי אפשר להמשיך. חייבים לעשות משהו, אמר הרב הרפורמי גולן בן חורין מחיפה לעצמו, אבל מה עושים? מה עושים כשאתה לא גוף רשמי ולא בעל כספים ולא איזו תנועה עם סניפים? אספו הוא וגרשון חברו כמה אנשים טובים מהקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות של חיפה, והחליטו לקרוא לעמיתיהם מכל הדתות לבוא יחד לכנס צנוע באוניברסיטת חיפה, כדי להצביע קודם כל ברגלים כנגד המכתב.

באתי. בטח שבאתי. ושמחתי לשבת שם עם עוד ארבעה רבנים, חברי התנועות הליברליות ביהדות, ועם כמה שחים מוסלמים ודרוזים עם שפם גדול, ונציג העדה הצ'רקסית ונציג הפטריארכיה הנוצרית אורתודוקסית – כולנו הגענו – גברים ונשים ושני תינוקות. כמובן שאף כלי תקשורת לא טרח לבוא, כי זה חדשות טובות מידי, לא היתה דרמה. לא היה סיפור. אבל זו היתה התחלה לדרך חדשה. שתינו מיץ אשכוליות, אכלנו רוגלאך, אמרנו דברים, מחאנו כפיים זה לזה וסיכמנו שבעיקר צריכים להמשיך.

סטיקר
כך קם לו "הפורום לשתוף פעולה בין דתי" של חיפה והכרמל. יופי של פורום, באמת. אני כל כך גאה ושמח להיות חבר בו. הרבנים מהתנועה הרפורמית הנפיקו סטיקר מבריק שאומר "השכנים נאים בעיני!" ברוח הסיפור "דירה להשכיר", ואני נגשתי בששון להדביק אותו על מכוניתי.

באמת – לפני שעברנו לגור בקיבוץ בית אורן גרנו זוגתי הרבנית שליט"א ואני בטבריה עילית, והשכנים הקרובים שלנו היו משפחה ערבית. פעם גרו בטבריה הרבה ערבים. סבי וסבתי גדלו שם כילדים, והשפה המדוברת ברחוב בטבריה היתה ערבית. עד מלחמת העצמאות, בה ברחו ערביי טבריה ממנה והיא הפכה יהודית, היתה גם טבריה עיר דו לאומית. לאחרונה אומרים שהיא הופכת חרדית, אבל בכל זאת, השכנים שלנו בחצר ליד היו ערבים. הם נהגו לשבת הרבה בחצר ביתם בקיץ, ואנחנו נהגנו לקדם אותם תמיד בברכת שלום פשוטה, כזו של שכנים. אני זוכר איך בהתחלה נסוכה הבעת פליאה על פניהם. דומה שהם לא ציפו לברכת שלום, וזה היה נראה להם מוזר. אחר כך הם התרגלו. אחר כך גם הם התחילו לקדם אותנו לשלום, עם חיוך ו'מה נשמע'. אחר כך עברנו לגור בבית אורן. ואז היתה שריפה, ששרפה אנשים ועצים ובתים, ובתוך כך הפליאו הרבנים האורתודוקסים את חכמתם כי רבה והפיצו ברבים את המסמך המביש הזה, שיפה היה לה להיסטוריה של העם היהודי אילו לא היה נכתב מעולם. אבל הוא נכתב.

הפורום לשת"פ בין דתי יחד עם מקום בשם "בית הגפן" שתומך בפעילות יהודית-ערבית קבלו מעריית חיפה שטח אדמה יפה בכרמל, הצופה אל הים, ובה נטענו את "חורשת השכנות". כי השכנים ממש נאים בעיני כולנו.

סנדויצ'ים
אני מקווה שיום אחד יבואו הרבנים האורתודוקסים לפיקניק עם משפחתם הענפה והסנדויצ'ים, ישבו לנוח בצל בעצים שנטענו, ויגידו "כמה נאה אילן זה", ואז אולי יאכלו איזה רימון או תאנה או חרוב (כי נטענו עצי פרי מקומיים) יפרישו ממנו מעשר ויברכו ברכה, ואז יראו שאת העצים נטעו ילדים יהודים וערבים בצחוקים ושמחה, יחד עם כמה מנהיגים מוסלמים ונוצרים ויהודים ובהאיים שכולם מאמינים שבפשטות ניתן ואף רצוי לחיות פה ביחד, בשכנות טובה, ליטוע גינות ולבנות בתים, לשמוח בשמחת האחר ולכאוב בכאבו. כי אנשים אחים אנחנו. כולנו.

התפתחות רוחנית ושנאת זרים

אוהד אזרחי. דצמבר 2010

אחד הסודות היותר יפים של החכמה הפנימית, הנסתרת במבנה השפה העברית טמון ביחס שלה לסוגיות של זרות, ניכור וחשש לעומת קרבה והתגלות. הזר אינו אלא מי שטומן בחובו רז – משהו שאינני מכיר ואינני יודע, סוד שלא הצלחתי לפענח, ולכן הוא מאיים עלי, כי נוח לאגו האנושי לחיות בתחומי הידוע והמוכר.

באופנישדות (חלק מכתבי הקודש ההינדים העתיקים) נאמר שברגע שמופיע ה'אחר' כנוכחות מופיע אתו מיד גם הפחד, או החשש. לכן הגר, וגם המהגר, מעוררים בנו מגור (=פחד, חשש).

אבל עבודת הקודש כרוכה לא בנפילה וקריסה אל תוך דפוסי החשש שרק מרבים ריחוק, ניכור, איבה ומשטמה בעולם – כפי שעושים, לדאבון לבנו, הרבנים האורתודוקסים השכם והערב – אלא בהתגברות על הניכור על ידי חשיפת הרז שבזר. התגברות על הפירוד על ידי הבנה שיש קדושה ייחודית, שיש סוד אלהי יחודי, גם ואולי דווקא, באדם שנתפס אצלי כזר וכמאיים. עבודת הקודש של תורת הסוד העברית היא למצוא דרכים להתגבר על הניכור, ולהפוך את הנכרי למוכר, כפי שעשה למשל בועז במגילת רות, כאשר לא נבהל מאחרותה של רות המואביה, ופרש עליה את חסותו, בהפכו אותה מנכריה למוכרת ("מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" – רות ב, י).

עבודת הקודש של דרך הרוח העברית היא לקחת את מה שנתפס אצלנו כ'אחר' ולהתגבר על האחרות על ידי הרחבת התודעה של האחד הגדול. תודעת הקודש מסומלת באות הקטנה י', וכשהיא מתווספת לאות ר' של ה'אחר' הופכת אותו לד' ואת ה'אחר' ל'אחד' – כלומר לחלק מהאחדות הגדולה של הקיום. דיברתי על הדברים הללו קצת בהקדמה לאחד מהשיעורים האחרונים על פרשות השבוע אותם אני מוסר בכל יום שני ברמת גן,  שיעור שחלק ממנו עלה לאחרונה ליוטיוב, ואתם מוזמנים לצפות בו ואפילו לעשות "לייק" בפייסבוק…

הגזענות טבועה ביהדות

"מכתב הרבנים" הידוע לשמצה מגלה את ערוותה של היהדות, כדת שיש בה רכיבים גזעניים הטבועים בה בעומק רב. אמנם זו לא כל היהדות, ובארון הספרים היהודי ניתן למצוא גם אמירות ידועות כמו "חביב אדם (=כל אדם) שנברא בצלם" שחובבי היהדות והליברליזם אוהבים לצטט, אבל יש בה ביהדות, בבסיסה, גם סוג של גזענות עמוקה. ניתן לראות זאת בהלכה (כמו זו האוסרת להציל את חייו של גוי, או זו האוסרת למכור לו קרקעות ולתת לו נחלה בארץ ישראל), אך גם בקבלה ובחסידות (!). למשל בפרקי היסוד של ספר התניא של חב"ד, בהם מוסבר באריכות כיצד לגויים אין נשמה אלהית, וכיצד גם הנפש הבהמית של ישראל היא טובה בעוד של הגויים היא רעה, וכיצד גם כאשר גוי עושה משהו טוב, הוא בעצם מתכוון לטובת עצמו. זוועה, לא? והדברים הללו מיוסדים על ספר הזוהר…

לדעתי חובה עלינו להכיר בכך שבדת היהודית יש תפיסות גזעניות הדומות לתיאוריות האנטישמיות הגרועות ביותר שנוצרו. חובה עלינו להכיר בכך ששנאת הזר, האחר והשונה איננה תופעה של אומה מסויימת, אלא היא תופעה של הנפש האנושית באשר היא, וחלק מתגובה טבעית של האגו, המצוי בכולנו. לכן גם ביהדות נזרקה שנאת הזרים, והיא שולהבה על ידי הפוגרומים ותודעת הקרבן של אבותינו, שסימאה את עיניהם מלראות שהיהודים אינם "הטובים" והגויים אינם "הרעים". זה באמת די עצוב שצריך בכלל להתייחס לרעיונות מופרכים שכאלו כיום. אבל זו המציאות, ותמיד צריך לעבוד עם מה שיש…

מכתב הרבנים האוסר השכרת דירות לערבים

ומה שיש כיום זה כמות אדירה של רבנים שלא עברו תהליכי התפתחות נפשית ורוחנית כדי לאחוז במשרת רבנותם. כל שהיה עליהם לעשות זה לעמוד בבחינות על ידע טכנוקרטי, שחשיבותו מוטלת בספק, ביחס לפרטי פרטים של הלכות שבת וכשרות ונידה ואבלות. לכן אין פלא כאשר רבנים אלו מפריחים לחללו של עולם אמירות שמעידות על רמת תודעה אתנוצנטרית, שלא התחילה עדיין להתפתח ולהיפתח להכרת הכוליות של החיים כולם.

הבעיה היא שכיום אין כבר מרחב גדול למשחק האתנוצנטרי והאגוצנטרי של האנושות. מצבו של כדור הארץ מאותת לנו שנגמר הזמן. או שנקלוט את אחדות הקיום, או שהעולם יסתדר בלעדינו – כפי שהיטיב לבטא זאת הצ'יף אורן לייונז בקליפ הזה על האמת שמאחורי הסרט "אווטאר" (הצ'יף האינדיאני הנ"ל דרך אגב משמש גם כפרופסור באוניברסיטה בבופלו).

לקיחת אחריות

אם חפצי חיים אנחנו עלינו לא רק להתנער בסלידה מגזענותם של רבני הערים, אלא לקחת מחדש את האחריות לעיצוב השלב הבא בהתפתחות המסורת היהודית. עלינו להכיר בכך שלא כל מה שנכתב על ידי "חכמים ומקובלים" בעבר הוא אמת, וגם לא כל מה שכתבו הוא שקר. מה שהם כתבו הוא פשוט אנושי מאד. וכחלק מהאנושיות הזו – יש בה לפעמים חכמה עמוקה, ולפעמים צרות אופקים וקטנות מוחין ודברים שאינם משקפים את גדלותה של רוח האדם כלל וכלל.

עלינו ליצור, במו ידינו, במו נפשנו, את השלב הבא של המסורת העברית: מחוברת מחדש לכל מה שהיהדות ניתקה עצמה ממנו כבר מאות בשנים – מחוברת מחדש לעוצמה הרוחנית של הטבע, מחוברת מחדש לעוצמה המופלאה של העיקרון הנשי, ומחוברת מחדש אל כללות האנושות. מחוברת מחדש לכל אלו – ללא בהלה מעוצמת התשוקה הארוטית שנולדת כתוצאה מכך, וללא בהלה גם ממפגש בגובה העיניים עם אומות העולם.

מירמורי על ספינת המרמרה

אוהד אזרחי \3 ליוני 2010

בתור פעיל שלום בין לאומי מחד ובתור ישראלי מאידך אני מרגיש בימים האחרונים על הפנים. איזה באסה גדולה נהיתה פה! (וזו הצעה לסביבון חדש: בגנ"פ © ).

בתור פעיל שלום זה מתסכל אותי לראות את "פעילי השלום" כביכול שהיו על הספינה, מתקיפים בני אדם אחרים בחמת רצח – גם אם ה"אחרים" הללו הם במקרה חיילי ישראל. זה פשוט: ככה לא מביאים שלום. בתור פעיל שלום בין-לאומי אני רוצה לומר לאנשי המרמרה: אתם לא פעילי שלום, אתם מחרחרי ריב ומדון וידיכם דמים מלאו. הייתי  מצפה מפעילי שלום סביב העולם כולו לומר את זה בגלוי גם. אבל נדמה לי שקולם פתאום נדם.

ובתור ישראלי זה מתסכל לראות את צה"ל נכנס כמו בריון מגודל ומטומטם למלכודת אווילית שכזו. מה? צה"ל המתוחכם לא יכול היה להשיג מידע מדויק על מה שמבשלים לו בספינה המגוחכת הזו? צה"ל, שמתיימר לדעת מה קורה באיזה כור אטומי סודי ונידח בטיז-א-נאבי של אחמדיניג'אד לא יכול לדעת מה קורה על סיפונה של אוניה מעפנית שמדדה אל חופיו? מה, אי אפשר היה למשל לנטרל את המדחף של האוניה באיזו פעולת קומנדו פשוטה, כמו של דני דין, ופשוט לעצור אותה ככה, בלי טיפת דם שתשפך?

מדינת ישראל הפכה לבריון מגושם מאד, שמנחית מכות כבדות על כל מי שמקניט אותו, ואחר כך מצטדק ומתבכיין ואומר: "זה הוא התחיל!" הוא ירק עלי!" "הוא העליב אותי!" "הוא זרק עלי מוט ברזל!"… צה"ל נדמה כיום כמו הגולם מפראג, שנשלח להגן על היהודים אך מוח אין בקדקודו והוא יצור מגושם ומסוכן. אלא מה – נדמה שלגולם הצה"לי אין כיום איזה איש חכם שיפקד עליו, ואין מי שימחק את שם הקודש ממצחו ויחזירו לעפרו בזמן, כמו שעשה המהר"ל מפראג בסיפור המפורסם.

רבים מאתנו כיום רוצים רק לכבוש פנינו בקרקע בבושה. בושה במדינה "שלנו" שמתנהגת בטיפשות כה גסה, שזה פשוט מביך; בושה ב"פעילי השלום" שניסו לרצוח חיילים במכות וסכינים, ובושה בתגובתם הצבועה של "שוחרי השלום" בעולם הגדול, שמיד נוקטים עמדה חד-צדדית ושטחית ולא רואים את מורכבות הבעיה.

אז מה הבעיה באמת? כבר שנים אני טוען שמדינת ישראל כציבור מגלה תופעות קולקטיביות של פסיכולוגיה פוסט-טראומטית. הפסיכולוגיה הציבורית שלנו דומה לזו של בחור מגודל שעבר בילדותו טראומות של ניצול ואלימות, אך לא זכה לטיפול משקם. הבחור הזה גדל מתוך זעם ואימה ופחד מתמיד. הוא תמיד "על המשמר", והוא מגיב באופן חסר פרופורציה כלפי כל מי שיורק בכיוונו.

כידוע למומחים לתופעות פוסט-טראומטיות: מי שעבר טראומה אלימה בילדותו מייצר לעצמו בבגרותו מציאות שמוכיחה לו שהעולם אכן כזה, כמו שהוא חושב מאז ומתמיד: תוקפני ואלים, וכולם כמובן כנגדו (ולכן גם הוא צריך להיות תוקפני ואלים – יותר אפילו מכולם).

הגולם מפראג בקומיקס של חב"ד

מאד קשה להראות לנער שכזה שהוא עצמו שותף פעיל ביצירת המציאות האלימה. שהוא לא רק מתגונן מפניה, אלא אף יוצר אותה, כי רק בה הוא מרגיש בבית. הרי כך אנחנו הישראלים והיהודים: רק אם כל העולם נגדנו אנחנו מרגישים פתאום בבית, יש לזה טעם מוכר של פרעות ופוגרומים. הרי רק אם שוב רוצים להשמידנו אנחנו נרגעים, ומרגישים שלפחות תמיד ידענו שזה ככה… ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" הרי שרנו את זה לא מזמן בפסח… אז הנה המציאות מוכיחה שזה נכון. ואכן עם רוגטקות ובקבוק בירה שבור קמים עלינו לכלותנו.

אז מה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים שהגיע הזמן שנתאשפז. כי אם לא נקבל טיפול משקם לפחד ששולט בציבוריות הישראלית ומפעיל אותה  – לא נמשיך להתקיים.

כיום הקדוש ברוך הוא כבר לא צריך "להצילנו מידם" אלא להצילנו בעיקר מידי עצמנו. אנחנו הישראלים, כציבור וכפרטים, צריכים טיפול, ודחוף, ועדיף שהוא יהיה גם קצת אלטרנטיבי.

אימפוטנטיות וצבא הקבע
או – על הקשר בין מלחמה ותיסכול מיני

אוהד אזרחי \ ינואר 2006

מחקר שפורסם לאחרונה מראה כי רבים מקציני צה"ל המשרתים בקבע סובלים מבעיות אין-אונות (ראו כאן). המעניין הוא כי כותבי המאמר מנסים לבדוק מה גורם לאין האונות הזו, אך לא עלה על דעתם לבדוק את הכיוון ההפוך: האם יתכן כי גברים הסובלים מבעיות אין אונות בגיל צעיר נמשכים יותר ללכת לצבא-קבע כדי להוכיח את גבריותם בדרך זו?

המיתולוגיה מספרת בשפה ציורית את נבכי נפש האדם, כך ידוע לנו ממחקריהם של פסיכולוגים ואנתרופולוגים דוגמת קארל גוסטב יונג, ג'וזף קמפבל, מירצ'ה אליאדה ועוד. והנה אם נשאל את המיתולוגיה מה עומד בבסיסן של המלחמות כולן נקבל תשובה מאד ברורה: כשגבריותם של גברים עומדת בסימן שאלה מבחינה מינית הם יוצאים לקרב כדי להשיב את גאוותם ולהוכיח את גבריותם.

מלחמת טרויה נחשבת לאם המלחמות כולן בספרות המיתולוגית היוונית, ומה גרם למלחמה עקובה מדם זו?ברמה הארצית מלחמת טרויה החלה בגלל אהבתה של הלנה היפה, אשת המלך מנלאוס, לנסיך פאריס מטרויה, אשר בא וחטף אותה אל ארמונו. מנלאוס יצא למלחמה כדי להוכיח את גבריותו האבודה, וכל גיבורי יוון הקיזו את דמם בשל כך.

ברמה האגדתית קיים רובד נוסף, הקודם לסיפור האהבה והקנאה האנושי, והוא סיפור קנאתן של האלות הרה ואתנה באפרודיטה, על כי פאריס נסיך טרויה בחר בה בתור "היפה מכל". הרה ואתנה המושפלות הפכו בכך לאויבותיה של טרויה וחרצו את גורלה להשמדה.

גם האגדה היהודית מספרת כי הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית נבע מקנאה הקשורה בעניני מיו ואהבה: על פי המדרש קין והבל רבו מי יהיה בן זוגה של התאומה היתרה שנולדה עם הבל:

"ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" (מדרש בראשית רבה, פרשה כב פסקה ז).

כל המקורות הללו מציינים דבר אחד: הבסיס העמוק לאלימות ולמלחמה אצל גברים נובע מהצורך להוכיח את גבריותם בשדה הקרב כאשר משהו בתחום המיני משתבש להם וגורם לתסכול.

גבר מתוסכל מינית הופך לאלים. הרבה מאד אלימות נוצרת ראשית כל בתוכו, כלפי עצמו, כפי שמתאר זאת מחבר ספר תהלים (לח, ד) "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי" . כשהאנרגיה המינית איננה זורמת בחדוה בגוף האדם נוצרות הרבה מערבולות פנימיות ותסכולים המובילים לכעס, תסכול, תחושת ריקנות, מתח פנימי ועצבנות. פעמים רבות יווצר מצב של שנאה עצמית כבושה, הנובע מביקורת פנימית כלפי מה שהאשם תופס כמכשול בדרכו: זה יכול להיות המראה החיצוני שלו או איזו נטיית נפש שגורמים לו, לדעתו, שלא למצוא את מבוקשו בקרב הנשים, וזה יכול להיות גם שנאה כלפי הגוף עצמו וכלפי היצר המיני עצמו שגורם לו לכל התיסכולים הללו.

אחת התופעות הברורות כשמש היא הקשר בין דתיות המטיפה לחוקי "צניעות" חמורים ובין נטיה לקיצוניות כלפי "האוייב". תנועת החמאס, שזכתה זה עתה בבחירות בפלסטין, מטיפה להפרדה חמורה בין גברים לנשים על פי החוק האיסלאמי, ושולחת את בחוריה להתפוצץ ברחובות תל אביב. בחורים שמתפוצצים קודם לכן מבפנים הולכים אחר כך להתפוצץ חיצונית. מה כבר יש להם להפסיד…

בעדה  היהודית החרדית נהוג להשיא את הילדים בגיל צעיר, אבל בציבור הדתי-לאומי, שבדרך כלל נוטה לימניות קיצונית ולרוח קרב רבה, מטיפים הרבנים כנגד מה שהם מכנים "מתירנות מינית" מצד אחד, אך הנערים, שחיים בכל זאת בחברה מעורבת, רואים סרטים ומושפעים מגירויי החברה המודרנית, לא מתחתנים עד לגיל מבוגר יחסית. מה קורה אצל בחור מתבגר שלהורמונים שלו אין מוצא של אהבה? הוא צובר אותם כמזרזי פעילות אקטיבית ומחפש להיות הכי קרבי שאפשר, במיוחד כלפי הערבים, שמסמלים את צד הצל – השחור, הפרימיטיבי והייצרי – שהוא מה שמאיים עליו ממילא מבפנים.

לא לחינם בחרה העברית המודרנית לכנות את איבר המין הגברי בשם זין – הלא זהו שמם של כלי הנשק בשפה העתיקה – כלי זין. גבר שלא יודע מהי אהבה צובר כעס ותסכול וגם המיניות שלו הופכת לסוג של מלחמה. של כיבוש. הוא יוצא למלחמה כדי לכבוש את הארץ, ויוצא לפיק-אפ באר כדי לכבוש נשים ולזיין אותן בכלי הזיין שלו.

כמה מעניין, על רקע זה, לראות שבשפה הקבלית איברי המין נקראים "שלום"….

מערכת הספירות של הקבלה מקבילה לאברי גוף האדם. ספירת החסד מקבילה ליד ימין, ספירת הדין ליד שמאל, כולי. ספירת היסוד במערכת זו מקבילה, כידוע, לאברי המין. והנה אחד מהדברים המופלאים בשפה הקבלית הוא שיש לכל ספירה המון כינויים, שקשורים באופן פנימי למהותה של אותה ספירה, ואחד הכינויים הקבועים המאפינים את ספירת היסוד, שהיא כאמור הספירה של אברי המין הוא "שלום":

כך למשל כתוב בספר הזוהר (חלק ג דף קטו/ב, בתרגום לעברית):

"בוא וראה, כתוב 'ונתתי שלום בארץ' הוא יסוד, שהוא שלום הארץ, שלום הבית, שלום העולם כולו".

מקובלים ידעו זאת כבר מזמן, כשם שמספרי סיפורי המיתוס ידעו זאת. מיניות נכונה, כלומר מיניות שמגיעה דרך אברי המין אל עומק הלב, כי יש בה אהבה וקבלה, מסוגלת להשכין שלום בבית, שלום בארץ ושלום בעולם כולו. פשוט כך. ולהיפך – כאשר יוצרים תסכול מיני, יוצרים ממילא גם מרשם בדוק לאלימות. ויש לציין: תסכול מיני איננו נגרם רק ממיעוט מגע מיני. התסכול המיני עליו אני מדבר כאן נובע מחוסר באהבה המתבטאת דרך הגוף.

הגוף שלנו יודע מה זו אהבה, והוא בנוי באופן כזה שהוא יכול וצריך לבטא אהבה דרך המערכת המינית שלו. כאשר זה קורה והאהבה נוגעת דרך אברי המין שלנו בלב שלנו נוצרת שמחה גדולה, שלווה, עומק וחמלה גדולה מתפתחים אז באדם. מי שזוכה לאהוב ולהיות נאהב איננו רוצה ללכת ולהרוג אנשים ואיננו רוצה לצאת למלחמה ולמות. החיים יפים מידי וטוב לו לחיות אותם במלואם.

אבל אצל מי שלא זוכה לאהוב ולהיות נאהב, גם אם הוא או היא מאד פעילים מינית, אבל המיניות הזו לא מביאה לאינטימיות של הלב, נוצרות תחושות של כעס, מרמור, ריקנות וצורך באלימות.

מחקרים חדשים הראו כי פעילות מינית מפחיתה את הלחץ הנפשי, אך לא כל פעילות מינית כי אם רק פעילות מינית שיש בה מגע אינטימי של אישה ואישה בחדירה מלאה. החוקרים טוענים כי אוננות לא סיפקה את אותה מנה של הפחתה בלחץ ותסכול שסיפק המגע המיני השלם. (ראו כאן)

והדברים ברורים: במגע מיני שלם הגוף שלנו מקבל תמסורות רבות ועמוקות מאד, שקשורות באינטימיות ובקבלה. כשאישה מקבלת גבר אל תוכה באהבה הגבר יודע באופן עמוק בנפשו שהוא מקובל, שהוא רצוי ושהוא אהוב. כח המערכת הנפשית שלו מגיבה לזה באורח אוטומטי. הוא יודע זאת בעמקי נפשו, וככל שהמגע המיני היה עמוק יותר ובעל ערך נפשי יותר עמוק כך מתווספת בו רגיעה ושלווה. והוא הדין ביחס לאישה: כאשר גבר יודע אותה לעומק ויותר עימה קשר נפשי ההשפעה של אותו מגע מיני על כל התפקוד שלה אחר כך במהלך היום (ובאמת – במהלך השבוע ויותר…) שונה. כשנוצרים יחסים של אמון הדדי שבהם נפתחת אינטימיות גבוהה המיניות הופכת להיות מענגת הרבה יותר והאפקט שלה על שלום הבית, שלום הארץ ושלום העולם כולו הרבה יותר גדול.

אך המקור לכינוי של אברי המין בשם "שלום" איננו מצוי בקבלה אלא דווקא בתלמוד. התלמוד מספר על רבי יהודה הנשיא ששאל את עמיתו רבי שמעון בן חלפתא מפני מה לא זכה לראותו בחג, והלה ענה לו שכחו חלש מפאת הזקנה. אך את התשובה הזו שלח רבי שמעון בן חלפתא בלשון ציורית למדי:

אמר לו רבי (יהודה הנשיא) לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר לו: סלעים (קטנים) נעשו גבוהים (מפני שזקנתי), קרובים נעשו רחוקים (מרוב חלשות של אדם כשמזקין, צריך להרחיק רגליו זה מזה), משתים נעשו שלש  (שצריך אני משענת), משים שלום בבית (אבר התשמיש) בטל".

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב/א (התוספות בסוגריים לקוחות מפירוש רש"י לתלמוד).

רבי שמעון בן חלפתא קורא לאיבר המין שלו בשם "משים שלום בבית". כנראה שרבי שמעון זה ידע כיצד להשתמש במיניות שלו כדי לשמח את אשתו ואותו, ובימים הטובים, כשעוד היה כחו במתניו, היתה המיניות דרך ידועה להשכנת שלום בביתו, ובמקום להתווכח עד אין סוף הם פשוט עשו אהבה. כל הצרות נראות אחר כך לגמרי אחרת.

ולסיום אביא מדבריו של המקובל רבי יוסף ג'יקטיליה, בן המאה השלוש עשרה בספרד, הכותב בספרו שערי אורה (שער שני, הספירה התשיעית):

"ודע והאמן שאי אפשר לבא ברכה לעולם זולתי על ידי המידה הזאת (=ספירת היסוד) הנקראת שלום, ועל זה נאמר: י"י יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ואמרו חז"ל: אין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום".

יהיה רצון שנדע להרבות באהבה

ולהביא שלום

זהו נאומו של ידידנו סמי עוואד, פלסטיני מבית לחם, שעומד בראש ההתארגנות הבלתי אלימה לכיבוש הישראלי. סמי השתתף בריטריט המדיטציה לנשיאת העדות באושוויץ-בירקנאו בו אני משמש כרב הריטריט בשנים האחרונות. אני חושב שאנו, כישראלים, נחשפים מעט מידי לקולות חשובים כמו של סמי – ולכן – ראינו לנכון לפרסם את הנאום שלו כאן, באתר שלנו, בדרך לשלום.    אוהד.

התייחסות פלסטינאית לשואה היהודית

מתוך נאום של סמי עוואד – מנהל ארגון ה"Holy Land Trust", מרכז ללימודי אי-אלימות בבית לחם. הנאום נישא בחודש מרץ 2010 בפני קהל נוצרי בכנס  שנשא את השם "ישו במחסום".

אני מודה על האפשרות לשתף אתכם היום. באתי אליכם היום לא כמומחה בנושא המדובר. אם הייתם מבקשים ממני לפני כמה שנים לדבר על השואה הייתי אומר "לא" ובורח מהמקום. אבל כעת אני בא עם לב מלא ואני מבקש לחלוק איתכם את הסיפור שלי ואת המסע שלי שנולד מתוך הרצון שלי כנוצרי לגעת בשורשים של האלימות, הפחד, השנאה וחוסר האמון בין פלסטינאים וישראלים. אני משוכנע שמה שאנחנו כפלסטינאים חווים בכיבוש הישראלי נובע מתוך משהו עמוק שנמצא בתוך החברה הישראלית ומתוך ההתנסות בשואה. זה לא אומר שאני מצדיק או מתרץ פעולות אלימות. אבל כשאנחנו מבינים לעומק את השורשים שלה אז אנחנו יכולים להיות מעורבים בפעולות האמיתיות היכולות להפסיק את האלימות והביטויים הגזעניים ולהתחיל את אפשרויות הריפוי.

סמי עוואד נואם

המסע האישי שלי לקח אותי לפולין לפני מספר שנים. למחנות המוות באושוויץ ובבירקנאו. הייתי שם פעמיים ואלך לשם שוב. זה היה ריטריט בן עשרה ימים שהשתתפו בו יהודים נוצרים, מוסלמים בודהיסטים וכו' .שם הכינוס נקרא "נשיאת עדות" Baring witness-– . להיות עדים לטרגדיה של הקהילה היהודית. היינו שם משעה מוקדמת בבקר ועד מאוחר בלילה, בתפילה, מדיטציה, התבוננות, שיתוף, ועדות מקרוב למה שקרה במחנות המוות. ללכת בבונקרים, בתאי הגזים, לראות את המשרפות בהם נשרפו הגופות, את האגמים שם האפר נטמן. זה היה הלם עבורי. יום אחד נשארנו שלושה שותפים בצריף למשך לילה. זה היה בונקר הילדים. זה המקום בו שהו הילדים לפני המשלוח לתאי הגזים או המקום בו הילדים עבדו בעבודות כפייה. אנחנו היינו עם שקי השינה שלנו ועם בגדינו החמים ביותר בלילה החורפי הקר של פולין. דמיינו את הילדים העירומים מתמודדים עם הלילות האלו. על קירות הצריף היו ציורי ילדים שצוירו בתקופת השואה.

זה היה הלם היסטורי עבורי.

אבל באושוויץ פגשתי גם באירוע אחר שהכה אותי בהלם.

ישבנו במעגלים על הדשא מול קרונות הרכבת, וראינו מדי יום קבוצות של נוער ישראלי אשר הובאו על ידי מדריכים ישראלים לאושוויץ. הם באו עם דגלי ישראל, ושרו שירים פטריוטים. הם ישבו עם המדריך במעגל כדי לשתף בחוויות שלהם. לרוב הילדים האלו היו קרובי משפחה מדרגה כזאת או אחרת אשר נרצחו בשואה. המדריך אמר להם: "זה לא נגמר. זה לא רק העבר. זה גם ההווה והעתיד שלנו. אם תינתן להם האפשרות, הפלסטינאים יעשו לנו את מה שהנאצים עשו לסבים ולסבתות שלכם". אתם יכולים לדמיין את הפחד שנוצר מתוך הכרזה כזאת. כשהם מסיימים את התיכון,  נערים אלו מקבלים את הנשק כדי להתמודד עם הפחד הזה – שנחווה כאיום.

החוויה הזאת שינתה את חיי ואת הדרך בה אני מבין פעילות לא אלימה. למדתי אי-אלימות מאז שהייתי בן  16. הבנתי אי-אלימות כדרך להתנגד לדיכוי של האחר. אי אלימות כדרך להביא את הצרכים הלגיטימיים שלי כבן אדם מבלי להזיק ולפגוע באחר. עכשיו אני מבין אי-אלימות בצורה רחבה יותר – אי אלימות כדרך לרפא את מי שהיה אלים כלפיך מתוך פחדים ומתוך מניפולציה של פחדים.

איך להתמודד עם אדם אשר באמת מפחד, ואיך להתמודד עם מי שיוצר מניפולציה של פחדים – אלו שתי שאלות שונות. אני רואה לעצמי אחריות אישית בנושא הזה. אני חושב שהעולם התעלם מהפחד שקיים בקהילה היהודית. העולם חשב שעל ידי נתינת כסף, מדינה וכוח פוליטי,  הכול יהיה בסדר. אני שואל את עצמי איך לספק ריפוי מתמשך לתושבי הארץ הזאת. יש לי כמה תשובות לכך:

אנחנו צריכים להבין שהשתמשנו בעבר בשפה שיצרה הזדמנות להעמקת חוויית הקורבנות והאלימות. אפשר לשמוע פלסטינאים אומרים: "הם עושים לנו מה שעשו להם. הם הנאצים החדשים". אלו מילים רגשיות וטעונות. גם אני עצמי אמרתי מילים כאלו בעבר. הבנתי שזה רק מוביל למבוי סתום ולוויכוחים. זה מוביל למרירות, רצון בנקמה, כעס ותירוצים. נסו לדמיין – אם רק נעשה הבחנה בתוך השפה ונגיד: הם מתנהגים אלינו בדרך שנולדה מתוך החוויה האיומה שהם חוו. זה מאפשר הכרה בכאב ובסבל. לא להאשים את התוקף או את הקורבן אלא להכיר בכאב שלנו ובכאב שלהם. השפה חשובה.

חשוב שנדבר את האמת כאמת. שלא ניתן לדעות שלנו להשפיע על האמת. לפעמים אנחנו מעורבים בשקרים או בעיוותים משום שהכעס שלנו גורר אותנו לעוות את האמת. עלינו להיות לא רק הדוברים של עמינו אלא של כל העמים על פני האדמה אשר סובלים וממשיכים לסבול. דעתי היא שלעם היהודי לא ניתנה האפשרות לרפא את עצמו מאימת השואה.

אסור לנו לעשות מעשים או לבטא מילים אשר ייצרו מרירות כעס ונקמה בלבבות של אנשים אחרים. זה לא אומר שאין בלבבנו כעס או תחושה של פגיעה מהמעשים שנעשו כלפינו, אבל עלינו להיות מעורבים בפעולות אשר נוגעות בשורשי המעשים שיוצרים אלימות בעולם. ההתמקדות ברצון בריפוי היא זו שחשובה. עלינו להיות ישרים בחיפוש שלנו אחר צדק. צדק לכל האנושות. עלינו לבחון את עצמנו האם אנחנו מבקשים צדק ושלום לא רק עבורנו אלא עבור כולם.

עלינו כממשיכיו של ישו לאהוב את אויבנו. הבעת אהבה לאויב שלנו לא גורמת לנו להיות חלשים ופגיעים. רק מתוך כוח אפשר לבטא אהבה. אני מבטא את אהבתי דרך מעורבות בהתנגדות לא-אלימה. אני רוצה לבטא מילים שיאפשרו ריפוי אמיתי. אני רוצה לתת לאחר את האפשרות לסלוח לאהוב ולפעול למען סיום האלימות. אנחנו מפיצים יותר מדי האשמות ולא מספיק חמלה ורצון לסליחה אמיתית.

אוהד אזרחי. אפריל 2010

בקרוב אצא לשרת שוב כרבי של הריטריט הבין-דתי באושוויץ. במדיטציה שאנו עורכים שם כל יום ליד פסי הרכבת, נאמרת מנטרה ארוכה ארוכה, מנטרה ללא סוף, מנטרה המורכבת משמות הנרצחים במחנה ההשמדה.

באחת הפעמים שבה יצא לי להקריא את השמות, גיליתי בגליון השמות המונח לפני את שמה של אחת הנשים הגדולות שיומניה האישיים מהווים את אחד המסמכים הרוחניים העמוקים והאותנטיים ביותר של העת החדשה: אתי הילסום. באותיות שחורות של מכונת כתיבה ישנה, לייד אלפי שמות אחרים, הקליד פקיד במשרדי המחנה שת שמה של האסירה הזו, שעבורה השואה היתה תהליך עמוק של הארה רוחנית. למי שלא מכיר אני ממליץ בחום לב לקרוא (שוב ושוב) את יומניה שתקציר מהם יצא לאור בעברית בשם "השמיים שבתוכי":

"להגיע לעצמאות פנימית זה תהליך איטי וכואב" כותבת אתי הילסום ביומנה (עמ' 44) ועל עצמה היא מעידה: "עשיתי דרך קשה וארוכה עד שחזרתי ומצאתי את המחווה האינטימית כלפי אלהים: לעמוד בערב על יד החלון, ולומר: תודה לך אלהים" (65).

בתוך המצב הנורא שבו היא נמצאה אחזו כולם בדעות פוליטיות כאלו או אחרות, ואתי מתעדת שיחה שלה עם ידיד בה היא אומרת: "אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם… הרוע נמצא גם בנו… לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו, ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו, ולא בשום מקום אחר".

יותר משישים שנים עברו מאז השואה ועדיין אתי נמצאת בדעת מיעוט. עדיין כאומה אנחנו מחפשים אשמים – נאצים, ערבים – לא חשוב מי, העיקר שזה לא יהיה אנחנו. העיקר לא להסתכל פנימה, העיקר שנוכל בכל דור ודור למצוא אשמים בחוץ ש"קמים עלינו לכלותנו" ולהישאר במעמד הקרבן הנצחי של ההיסטוריה. אבל אתי הילסום מוצאת תמיד חמלה ושלווה פנימית בחיקם האוהב של החיים המתרסקים סביבה: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים, והרגשתי בטוחה כל כך, ומוגנת. וחשבתי לעצמי, זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה, אנשים נשלחים למחנות ריכוז, מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים. כשאני הולכת ברחוב, אני עוברת על פני בתי רבים שמוכרים לי: בנם של אלה בבית הסוהר, אביהם של אלה נחטף, אלה סובלים משום שבנם נידון למוות, וכל הרחובות והבתים האלה קרובים לביתי שלי. אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, ושרירות הלב, והשנאה חסרת האונים והסאדיזם… ובכל זאת – ברגעים של הסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתאר אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך, ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה". (75-76.)

כשהנאצים אוסרים על היהודים לצאת לטבע ולעמוד תחת שמיים רחבי ידיים היא מגלה את השמיים שבתוכה וכותבת: "השמיים שבתוכי רחבים וגדולים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלהים, ואני מאמינה בבני האדם, ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזוייפת" (83). אתי עלתה לרכבת לאושוויץ ביודעין. היא סרבה להימלט, למרות הפצרותיהם של ידידיה הלא יהודים שיכלו למלטה, כי ידעה שמישהו אחר ימלא את מכסת המשלוח בהעדרה. מישהו ימות במקומה. מהרכבת למחנה ההשמדה היא השליכה פתקה ובה כתוב היה "עלינו על הרכבת בשירה".

הרכבת הגיעה למחנה ההשמדה. פקיד רשם את שמה כשעברה את ה"טיהור" בכניסה למחנה, גזיזת השיער הכפויה, מקלחת קפואה, מיספור בברזל מלובן על הזרוע. אני מכיר את הביתן הזה היטב ומדמיין את אתי הילסום עוברת בו את ההשפלה הגדולה הזו, את שלילת השם והצורה והזהות האנושית הרגילה, ושומרת בתוכה אף על פי כן על החמלה ועל האלהים. ואז שמה מתגלגל שישים שנה ברשימות ומגיע דווקא אלי, כשאני עומד ומקריא שמות, ואני מקריא אותו, והוא הופך למנטרה של מדיטציה בינלאומית לשלום העולם, כיאה לשמה של הבחורה המופלאה הזו.

פרט מעניין נוסף על אתי הילסום הוא שהיא בחרה לקיים גם את אהבתה מחוץ לדפוסים המוכרים של נישואין וקנאה ורכושנות זוגית. את חייה האינטימיים היא חלקה עם מספר גברים במקביל, כי לא ראתה כיצד ומדוע תגביל את אהבתה העצומה לאדם אחד בלבד… בתוך כל המהומה השואתית היא כותבת תפילה לשלומה של ארוסתו של אהובה הגדול, הפסיכולוג יוליוס ספיר, איתו היא חולקת יחסי קרבה אינטימיים. ובתוך כל זה ולמרות הכל היא מוצאת משמעות גדולה בכל רגע של חיים, אכזריים ככל שיהיו: "החיים אינם נראים לי חסרי משמעות. ואלהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו. אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתּי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. חוויתי הכל על בשרי, וידיעות חדשות כבר אינן מדאיגות אותי. בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי. ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם" (88)

השנה, שנת 2010, לראשונה ננסה להביא לריטריט גם נוער. אנחנו מנסים לגייס נוער יהודי וערבי, גרמני ופולני, עשרה מכל אומה, שיבואו יחד איתנו לריטריט המיוחד הזה.

תפילתי הגדולה היא שנזכה להביא אל הנוער הזה את השואה מזווית אחרת. לא מהזווית המגוייסת לטובת המלחמה וההשרדות, לא מהזווית המגוייסת לטובת הלאומנות הצטדקנית והקורבנית הרגילה, אלא מזוית שיש בה את החמלה, והתבונה של האישה הגדולה והקדושה הזו – אתי הילסום – שאפרה מפוזר שם באחד הבורות.

פעמים רבות כשעמדתי שם ליד האפר, הבטחתי לעשות משהו כדי להביא נוער לכאן, אף בראש אחר. לא בראש של מצעדי הלאומנות הרגילים. ואני כולי תקווה שיעלה הדבר בידינו ונזכה שרוחה של אתי תנחה אותנו בהיותנו במחנה.

אוהד

עצמאות היא רק חצי הדרך

אוהד אזרחי. מאי 2008

"אתה שמחפש את עצמך

מה תעשה עם עצמך

כשתמצא את עצמך?"

מתוך "שיחות מטורפות". יעקב רז.

מכל הבחינות של התפתחות האדם, הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה החברתית, השגת עצמאות היא רק חצי הדרך. המצב ההפוך לעצמאות הוא מצב של תלות, ומבחינה מסוימת מה שהתרבות שלנו כיום מכירה ומעריצה זה רק את המסע מתלות לעצמאות. זהו אכן מסע גדול ונכבד, אבל כשנעצרים בעצמאות ולא ממשיכים הלאה, המצב מתחיל להתפרק.

הדברים הללו נכונים הן במסע האישי, הן במסע הזוגי והן במסע הלאומי. מבחינת פנימית אותו התהליך תקף ביחס לאדם הפרטי, ליחסי זוגיות וכן ליחסים חברתיים ובינלאומיים. במאמר זה אבקש להתייחס לתהליך הגדול הזה מתוך הפרספקטיבה האהובה עלי של תורת הקבלה הלוריאנית.

את תוצאות מצב הביש שבו נעצרים בשלב העצמאות ולא ממשיכים הלאה, ניתן לראות כיום בסקאלה המדינית. מבחינה מדינית נאבקנו להשיג עצמאות. נאבקנו לצאת ממצב של תלות בגויים למצב של עצמאות, ואכן, בדם יזע ודמעות, השגנו את מבוקשנו. הפכנו למדינה עצמאית, וכל הכבוד לנו. אך למרות שדור המייסדים מבקש לחזור ולהזכיר לנו כמה עלינו להיות שמחים ואסירי תודה על העצמאות הזו – עינינו הרואות שמבחינה פנימית החברה הישראלית מתפרקת והולכת. וזה קורה כי אין חזון לגבי המשך הדרך. אף אחד לא יודע לאן ללכת הלאה.

מעבר להרי החושך

דומה הדבר לחבורה של נוודים ששמה לעצמה יעד לחצות את פסגת ההרים האפלים והגבוהים. היא טיפסה וטיפסה, נאבקה, איבדה את מיטב חבריה בדרך, ובסופו של דבר חצתה את קו הרכס ומצאה את עצמה מעברו השני של ההר. אבל מה עכשיו? כל התוכניות שעשו בעבר התמקדו בשאלה של כיצד לעבור את ההר, ועכשיו שחצו אותו – לאן ממשיכים?

חלק אמרו שמאלה, חלק אמרו ימינה, וכמובן שמחוסר בהירות ומטרה החלו לריב זה עם זה, איבדו את תחושת האחווה, כל אחד התחיל לחשוב רק על עצמו ולנסות לקחת כמה שיותר מצרכים מהמאגר הקבוצתי אל התרמיל האישי שלו, וההמשך ידוע.

לצאת ממצב של תלות זה תהליך ארוך ומפרך. יש בתהליך הזה גם חדווה של מאמץ המוליך להתעצמות. התהליך של יציאה מתלות לעצמאות דומה לאותו טיפוס מפרך על רכס הרים גבוה ומושלג. אבל לאן הולכים אחר כך? לשם מה להיות עצמאיים? מה אנחנו רוצים לעשות עם עצמנו כשנהיה עצמאיים?

עצמאות בזוגיות

כדי להבין את הדבר לעומק יותר, אני רוצה לעבור לדוגמה הלקוחה מן ההיבט הזוגי:

בתהליך התפתחות האדם בתוך מערכת של יחסי זוגיות השלב הראשון והנמוך ביותר הוא מצב של תלות. בתורת הקבלה של האהבה אנחנו מכנים זאת "זיווג אחור באחור". המשל הוא לשני אנשים העומדים גב אל גב. צמודים זה לזה. אין להם יחס פנימי זה אל זה. הם לא באמת רואים זה את זה, אבל הם מגבים זה את זה. הם פועלים מתוך פחד. פחד של מה יהיה אם אשאר לבד? מי ישמור לי על הגב? כלומר – מי ידאג למקומות שבהם אני לא מסוגל לדאוג לעצמי? וכך חיים זוגות רבים יחד, ללא יחס פנימי באמת, אלא מתוך פחד מפני הלבד. כלשון הפתגם הארמי המובא בתלמוד (יבמות יח\ב, בשם החכם ריש לקיש)"טב למייטב טן-דו מלמייטב ארמלו" (טוב לשבת בשניים מלשבת ארירי).

המאבק להשגת עצמאות

אך כאשר מתחיל תהליך ההתפתחות להופיע, והוא מופיע במוקדם או במאוחר בכל נשמה, בני הזוג מבקשים להשתחרר ממצב התלות ההדדי. האישה מבקשת להיות עצמאית ובלתי תלויה בגבר שלה, והגבר גם הוא מתחיל להרגיש שהוא רוצה להתחבר לצדדים נוספים שלו, ולא להיות תלוי בנשים ומשועבד להן.

שלב התנתקות מהתלות הוא שלב המאבק לעצמאות. בקבלה הוא מכונה שלב ה"נסירה". בשלב הנסירה יש מאבק. ניתוק התלות דורש מאמץ, וגיצים מתעופפים בו לכל עבר כאשר הקשר התלותי ננסר וניתק. בקבלה אנחנו אומרים שבשלב הזה יד "הרבה דינים". מבחינה היסטורית-חברתית אנחנו מכירים את השלב הזה כשלב המאבק הפמיניסטי, למשל. כדי להינתק מהתלות בגבר צריכה האישה "לדחוף כנגדו" כדי להינתק ולהשתחרר ממנו. בשלב הזה בני זוג מתווכחים הרבה. לכל אחד מהם יש דעה משלו וכל אחד מהם זקוק לעצמאות משלו, לזמן משלו, לאפשרות כלכלית משלו ואם נשארים בזוגיות זה רק ממצב של שוויון וחלוקה הוגנת של אחריות ומשאבים. אם לא מגיעים לכך – המאבק לעצמאות הופך למלחמה והלכה האהבה.

מעבר לעצמאות

אך לאחר מספר שנים, כשכל אחד מבני הזוג הגיע למצב של ביסוס עצמאותו – הם מתחילים להרגיש אבודים. אוקי. אני כבר עצמאי\ת. אבל לשם מה? אני לא תלוי\ה בבן או בת זוג כדי לשרוד. יופי. אבל אז מה? מה משמח אותי עכשיו? מה אני רוצה לעשות בתור אדם עצמאי???

כשהשאלות הללו מתחילות לנקר בתודעה – זה בדיוק הזמן לעסוק בהן. זהו בעצם השלב בו אנחנו מוכנים להתפתחות נוספת. ההתפתחות משלב ה"נסירה" לשלב השלישי, שמאופיין ביחס של "פנים בפנים".

וכאן מגיעה התפנית הגדולה. האם כאדם עצמאי אני מסוגל ורוצה ללכת אל מעבר לעצמאות ולהיכנס באמת למערכת יחסים אוהבת עם אדם אחר? האם אני מוכן להקדיש את חיי, העצמאיים כל כך, לטובת משהו שגדול ממני עצמי?

במרחב הזוגיות ניתן לומר שכאן מתחילה האהבה להיות באמת אהבה, ולא רק שם מושאל ליחסי צריכת הזולת. השלב השלישי מתחיל כשאני מבין לגמרי שאני עצמאי, שאני בן חורין, שאני אחראי, לא קורבן של אף אחד, ושזה כבר לא מעניין אותי רק לחגוג עצמאות, כי אני רוצה להקדיש את עצמי העצמאי כל כך ליעוד גדול, לחזון, למשהו להולך מעבר לעצמי, ולמשהו הזה קוראים אהבה.

זו לא אהבה תלותית, וזו לא התאהבות מלאת אשליות. זו אהבה בשלה, מלאה, בוגרת וגם סוערת. זו המתנה שרק אדם עצמאי שכבר לא נזקק להוכיח לאף אחד שהוא עצמאי יכול להעניק לזולתו. התמסרות, חופש ואכפתיות אמיתית.

חזרה למצב הלאומי.

מה ניצב מעבר לרכס העצמאות הלאומית שלנו? חוסר הידיעה ביחס להמשך דרכנו מפורר אותנו לקבוצות אינטרסים ולמאבקי אגו קטנוניים. כיום עלינו להתעשת ולהבין שעכשיו, כשהשגנו עצמאות מדינית, צבאית וכלכלית – עלינו לרתום את העצמאות הזו למשהו גדול יותר. לשם מה לנו עצמאות? מה אנחנו רוצים לעשות פה כחברה עצמאית? עלינו להעיז ולחלום על אהבה.

אהבה למי? לעולם כולו. והעולם כולו מתחיל פה קרוב – באנשים שבתוכם אנו חיים כחברה עצמאית (קוראים להם בעיקר "ערבים"), באנשים שחיים בתוכנו כגֶרים (קוראים להם "עובדים זרים" \ "פליטים סודניים" וכדומה) ובאדמה שעליה אנו מכוננים את אותה חברה עצמאית.

דרך אגב – בתורה קיימת מצווה שמשום מה נשכחה מעולמם של מדקדקי המצוות, וזו המצווה לאהוב את הגר הגר בתוכנו: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ספר ויקרא פרק יט). ודי לחכימא ברמיזא….

"ארץ ההבטחה"

כמו בזוגיות – אחרי שעמלת קשה על מנת להשיג עצמאות והשגת, ואחרי שאתה כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שאתה מסוגל להיות עצמאי, או עצמאית – מגיע השלב שבו את\ה רוצה כבר ללכת אל מעבר לעצמאות הבודדה הזו, שמתחילה לשעמם אותך בהיותה דלה וחסרת עומק, ולהעניק את עצמך, מתוך בחירה, לאהבה שכוללת אותך ואת בן או בת זוגך יחד. תשוקתך מפסיקה להיות ממוקדת במה שאתה יכול לקבל ולהרוויח מהזוגיות שלך ומתחילה להתמקד במה שאתה יכול לזכות להעניק – וזה ממלא את לבך שמחה.

מה זה אומר מבחינה לאומית? אולי זה אומר שעלינו להיות עצמאים מספיק כדי להכריז על חזון חדש, שמעבר לעצמאותנו המדינית? שעלינו להעיז ולומר שאנחנו כמהים לרגע בו נוכל לוותר על גבולות המדינה העצמאית כל כך שלנו וליצור קונפדרציה של המזרח התיכון כולו. כמו האיחוד האירופי, כמו ארצות הברית של אמריקה, או לא כמו אף אחד אחר, רק כפי שאנחנו פה יכולים להיות. לומר שאנחנו מעוניינים לא רק לחיות בשקט ובבטחה בגבולות ברורים ובטוחים (= שלב 2, שלב הנסירה), אלא להעניק את מה שיש לנו לכל מי שאיתנו. ליצור ביחד חברה שטוב יהיה בה לכל יושביה, ממש כך – לכל מי שנמצא במרחב הזה שבין נהר הפרת ונהר הנילוס, בכל מרחב "ארץ ההבטחה".

אינני מציע כמובן שנקום בנאיביות ונוותר על עצמאותנו המדינית. זו תהיה טיפשות וזה לא ישרת אף אחד כלל. כל שאני מציע הוא שנשקול ללכת צעד נוסף קדימה – לקראת חשיבה גלובאלית על מה שיכול להיות טוב, אבל טוב באמת. ולא רק לנו אלא לכולם.

לשכנינו נזדקק לומר שכאשר הם יהיו מוכנים לכך מבחינה תרבותית (משמע, למשל, כאשר לנשים ולמיעוטים יהיו באמת זכויות שוות במדינותיהם) – נוכל אט אט כולנו לגדול, ולצאת מבועות ההישרדות צרת המוחין שלנו. נוכל להתחיל לחשוב בגדול, לא רק לטובת עצמנו, אלא לטובת המרחב כולו וכל יושביו.

נסו לדמיין חזון שכזה…. ראו כמה פחדים עולים ומנסים לחסום את עין החזון של הלב, אך שימו לב גם מהי ההרגשה שעולה כשלא נכנעים לפחדים ומעיזים לצייר בדמיון מצב שבו אזרחי המזרח התיכון לוקחים יחד אחריות הדדית לעשות את כל המרחב הזה למרחב שמח יותר, לאדם ולאדמה.

לעדכן את שם המשחק

כשהרצל הגה את מדינת היהודים הוא לא חשב רק על מקום מפלט הישרדותי. הוא חשב וכתב על מדינה חדשה-ישנה (אלט-נוי-לנד) שיהיה בה חזון, שתהווה מופת לאנושות אחרת. וזה היה עוד בזמן שהסולטאן התורכי וקיסר גרמניה היו עסוקים זה בזה וממש לא ענינה אותם במיוחד "בעיית היהודים" של האיש עם הזקן הגדול. הרצל העיז לחשוב רחוק. העיז להזות ולחזות.

אל לנו לפחד להיות הרצלים חדשים. עלינו להזות ולחזות ולחשוב רחוק. לא רק על המחר הקרוב, אלא על לאן לכל הרוחות אנחנו רוצים להתקדם? באופן פרדוקסאלי – אם נעסוק רק בבעיות קטנות של הישרדות (שמטבע המציאות – לעולם לא ממש מסתיימות, ראו מקרה אמריקה, לדוגמה) – לא נשרוד, כי חוסר הידיעה לשם מה אנחנו פה תכרסם בנו מבפנים.

כל כמה שלא ידאגו מנהיגנו להפחיד אותנו בבהלה מפני האויב החיצוני, עלינו לזכור כי האויב האמיתי נמצא בפנים, והוא קשור לפחד שלנו מלחיות באמת. לא בפחד מלמות. לעשות שלום פנימי משמע להעיז לראות ולהציב חזון חדש, ולהעיז לדעת לשם מה כדאי באמת לחיות. גם אם החזון הזה חזון רחוק הוא, וגם אם הוא נראה כבלתי מציאותי. אז מה?

אם נשאל את לבבנו "לשם מה אנחנו פה? מה אני\ אנחנו יכולים לתרום למציאות?" לבבנו יעלה תשובות, ועלינו יהיה להעיז להקשיב להן. לאן נלך כולנו אחרי שחצינו את ההרים?

לאן נוליך את עצמאותנו ומה ברצוננו לעשות לאחר שהוכחנו קבל עם ועולם שאנחנו יכולים להיות עצמאיים. כי הרי כבר שיחקנו אותה בגדול בנושא הזה. ומה הלאה?

בואו נעבור לשלב הבא במשחק. ושם המשחק עכשיו איננו עוד "הישרדות". שם המשחק הוא "אהבה".

כשנכנסת בנו שנאת הגוי – עמלק מנצח אותנו מבפנים

אוהד אזרחי. לקראת פורים 2008 . נכתב עבור אתר "מהות החיים".

בשנים האחרונות כתבתי לא מעט על המשמעות העמוקה של פורים. כתבתי על היכולת לעבוד עם דמות הצל דרך ההתחפשות, וכתבתי גם הרבה על ניתוח הדמויות שבמגילה ויחסי הגומלין שביניהן. אבל יש נושא אחד שעוד לא נגעתי בו, והוא נושא הטבח ב"אויבי היהודים" שנעשה בסוף המגילה, והקשר שלו למצווה המאד לא צמחונית ולא פציפיסטית של מחיית זכר עמלק המופיעה בתורה.

לכן, הפעם אני מפשיל שרוולים והולך לגעת במקום הקשה הזה. אך עלי להקדים ולומר: אני רוצה להתייחס במאמר זה לנושא בשתי פנים: בתחילה – בביקורת, ואחר כך בכניסה לסוד הדברים בקבלה ובחסידות.

למה להתחיל בביקורת? כי כאדם שוחר שלום לא נוח לי עם אותו פן במסורת שלנו שרוצה לעשות ל"רשעים" את מה שהם רצו לעשות לנו, או אף עשו. אני יודע שלפעמים אין ברירה ואנו נאלצים להתגונן על חיינו, ואף להרוג ולפצוע לשם כך. אך למרות שכדברי הפתגם "ההכרח לא יגונה",  אני מצפה שההכרח גם לא ישובח. אדם שוחר שלום איננו יוצא במחולות כאשר הוא נאלץ לפגוע באויביו. הוא מתאבל על כך. אין הוא מתאבל רק על נפש אויביו שאבדה, אלא על עצמו הוא מתאבל.

אדם שוחר שלום יודע שהכאת היריב איננה מביאה לתיקון המצב באמת. היא רק מעבירה את הבעיה למגרש של הצד השני, ודוחה את התפרצותה המחודשת בכמה שנים טובות. אבל מי שהינו שוחר שלום באמת איננו מתייחס ל"צד השני" כאילו הוא באמת "צד שני". אין צד שני. אין צד שלי וצד שלך. יש במציאות הזו רק צד אחד – הצד של אלהים – ואלהים מצוי בכל. ולכן אדם שוחר שלום מעוניין לצאת מכל בעיה באופן שמביא תיקון לכולם. לא רק באופן שמגלגל את הבעיות למגרש היריב. בעסקים אדם שוחר שלום מחפש עסקאות שמוגדרות כ"Win-Win" – עסקה שבה כולם מרויחים. כאדם שוחר שלום אני מעוניין בחגים שיש בהם win-win situation. למה לא?

המסורת שלנו מלאה בחגים שבהם אנו חוגגים את המכות שנחתו על ראש אויבינו, ופורים הוא אחד מהם. למה שלא נחגוג הסכמי שלום? למה שלא נחגוג רגעים שבהם הבננו, סוף סוף, שאין "הם" ו"אנחנו", כי יש רק "אנחנו" שכולל את כולם?

גישה שכזו אפשר למצוא במדרש חז"ל שמספר על הקב"ה שאסר על המלאכים לומר שירה כשישראל חגגו את מפלת פרעה בים סוף. על פי מדרש זה אמר הקב"ה למלאכים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה???"

רבי יונתן מביע שם את דעתו ההומניסטית ואומר "שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, לט\ב). גם הרשעים הנם מעשי ידי האחד הגדול, ומי שיש בו רגישות של אחדות איננו שמח על הצרות שפוקדות אף אחד בעולם, גם אם אותו אחד כל כך מבולבל ומטושטש עד שהפך ל"רשע".

חכמה נשית

אני אוהב את חכמתה של ברוריה – אשתו החכמה של רבי מאיר: התלמוד מספר שלרבי מאיר היו שכנים רשעים שעשו לו את המוות. רבי מאיר רצה להתפלל שיאבדו אותם רשעים מן העולם. שמעה זאת אשתו ואמרה לו – התפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וציטטה את הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" והסבירה שהכתוב אומר שהחטאים יתמו, ולא החוטאים. (תלמוד בבלי, ברכות י\א).

כאשר אנו נמצאים בעת צרה עלינו לחפש דרך לא רק להנצל פיזית, אלא כיצד יהפוך העולם כולו לטוב יותר. האם נוכל לעשות צעדים שיאפשרו לנו ולאויבינו לצאת ממעגל הדמים? האם נצליח להשתחרר מהצורך להיות תמיד נורא צודקים? האם נצליח להביא אותנו ואת אויבינו לטרנספורמציה ("התפלל עליהם שיחזרו בתשובה")? הצלחה משמעה שהצלחנו לא רק להציל את עורנו, אלא ששני הצדדים גילו שאין הם שני צדיים בלתי תלויים זה בזה, ושהאושר האמיתי יבוא רק כששני הצדדים יהיו מרוצים. Win Win.

פורים איננו חג של WIN WIN. בפורים רצו להשמיד אותנו ובמקום להיות מושמדים – הפכנו למשמידים. כל הכבוד לנו. לדעתי ראוי היה לנו להתאבל על שכך קרה לנו. על שלא הצלחנו להביא את אומות העולם לאהוב אותנו, ונאלצנו להגיע למצב של "נפל פחד היהודים עליהם" – ככתוב במגילת אסתר. מאזן אימה איננו מביא לתיקון עולם. ואולי בשל כך אומרת המסורת שלנו שמרדכי לא היה לגמרי פופולרי בקרב חכמי היהודים דווקא. על הפסוק שבסוף המגילה, בו נאמר שמרדכי היה "רצוי לרוב אחיו" מדגישים חז"ל ואומרים שלא לכולם היה רצוי, רק לרובם. אולי המיעוט שלא חיבב את מעשי מרדכי היה מיעוט שחרה לו שאנחנו, היהודים, קמים ומכים באויבינו "מכת הרג וחרב ואבדן"?

כרבי, וגם כיהודי פשוט, אני מבקש למחות כאן על חגיגת שפיכות הדמים של סוף המגילה. אני מבקש לזכות לחגוג חגי WIN WIN. חגים שהם תזכורת לטרנספורמציה שהאנושות יכולה לעבור, כל האנושות, כל "מעשה ידיו" של הקב"ה.

ועד אז – בכל פעם שאני קורא את מגילת אסתר בקהילה המתחדשת שנאספת אתי בפורים אני מזכיר לכולנו שהקב"ה איננו שמח במפלתן של רשעים. שאנחנו יכולים להתפלל לסיומות טובות ונכונות יותר, ולא להסתפק בשמחה של הצלת עורנו, הכרוכה בהרג "האחרים" בכל מדינות המלך אחשורוש.

ועכשיו לחלק השני של המאמר

בחלק השני אני רוצה להתיחס לכל העניין התיחסות סימבולית. התפיסה הרווחת בספרות המדרשית רואה את המן האגגי כהמשך של העם העמלקי, שבימי שמואל הנביא הונהג על ידי המלך אגג. התורה מצווה בכמה מקומות על מצוות חיסול העם העמלקי. ומדובר בחיסול אתני מובהק – מדובר בהרג של זקנים נשים וטף. לא רק של לוחמים. את המחאה שלי על כך כבר הבעתי בחלקו הראשון של המאמר. אינני שש ושמח שיש בתורה של העם שאל תוכו נולדתי מצווה שכזו. אבל הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא על ידי הבנה של הנושא כמצווה סימבולית. כך נוהגים המיסטיקאים הסופים להתמודד עם מצוות הג'יהאד הידועה – עם מלחמת הקודש בכופרים – הם מבינים זאת כמלחמה פנימית, המתחוללת בנפש היחיד כנגד הכופר הקטן שבו. ולא כמצווה למלחמת קודש במישור הפיזי, שמביאה רק הרג והרס וצער ואבדן. שום דבר קדוש לא נולד ממלחמות קדושות. אבל אם מעבירים אותן לתחום הפנימי – לפעמים יש לזה מקום.

אז מהו עמלק כסמל, ולמה יש למחות אותו מתחת השמיים?

הארכיטיפ של עמלק

במיסטיקה החסידית עמלק נתפס כסמל לניתוק ולפירוד. המציאות האמיתית היא המציאות של אחדות. הויה אחד והוא שורה בכל. ללא שיור. אין מקום ללא שכינה. אבל התודעה האנושית איננה תופסת את זה באמת. יש בנו צורך לראות את המציאות דרך פריזמה של נפרדות. יש לנו צורך לראות את העולם כאובייקטים נפרדים. לראות את עצמנו כישות נפרדת מהורינו, מאחינו, מן הטבע ומאלהים. התודעה המפרידה הזו היא תודעת האגו האנושי, שעובד בשיטת "הפרד ומשול". כדי לשלוט בעולם ולהתמצא אנחנו נזקקים ליצור הפרדות. אבל כאשר הנפרדות משתלטת עלינו אנו הופכים אומללים מאד ומחפשים נחמה. אותו כח שמבקש להפריד את המציאות הנתפסת לאובייקטים נפרדים, הניתנים לשליטה והתמצאות, נוטה להגזים ולהפוך את האנשים שסביבנו לאובייקטים, אותנו עצמנו לאובייקט, ואפילו את אלהים בעצמו – לאובייקט דתי. רוב האנשים חושבים על אלהים כעל משהו שקיים. אבל אלהים איננו משהו שקיים. אלהים איננו עוד משהו או מישהו שקיים בשדה התודעה שלנו הממפה אובייקטים. אלהים הוא המציאות בעצמה. הוא איננו עוד משהו שקיים במציאות, אבל כך נוח לנו לחשוב עליו, או עליה, וכך נוח לנו ליצור לנו אלילים, פסל ומסכה. אבל פורים הוא חג הורדת המסכות גם מפני האלהים. והורדת המסכות הזו כרוכה בשחרור מתודעת הנפרדות.

"עמלק" מייצג את הנתק שאנחנו מייצרים בין הראש והלב. הלב יודע את האחד. הלב האנושי בעומקו יודע אהבה. אבל הראש שלנו צריך לסדר את המציאות, ויוצר תודעה מונחית אובייקטים. "עמלק" מייצג – כסמל – את הכח המולק אותנו. מליקה היא הפרדת הראש מן הגוף. רבים מאיתנו הולכים "מלוקים" בעולם. הולכים כאילו הראש איננו בכלל חלק מן הגוף ומן הלב. ראשים מהלכים. חושבים מחשבות – בין אם הן חכמות או לא – ומספרים לעצמנו סיפורים. אבל הראש מנותק מהלב ומהגוף. וכשהראש חי בנתק, אנחנו מנותקים לא רק מעצמנו אלא גם מהטבע, מהעולם ומאנשים אחרים. אנחנו חווים ניכור. בדידות. זרות. ואף חשד, ואף עוינות. והניכור, החשד והעוינות מולידים בתוכנו גם כעס ואלימות, כלפי "האחרים". עמלק הסימבולי איננו נלחם בנו מבחוץ – הוא מייצר בנו את המלחמה מבפנים.

מבחינה זו ניתן לומר שגם במגילת אסתר לא נוצח עמלק. המן הפיזי אמנם הוכחד. הוא ואשתו ובניו נתלו על העץ, אבל המן חדר אל תוכנו, כמו וירוס אל תוך המערכת. המן ניצח בדיוק באותה נקודה שבה הוא הביא את העם היהודי למצב מלחמה, פחד, עוינות חשד ואלימות. המן ניצח כי הוא הפך אותנו להמנים קטנים. המן האישי נכשל והומת, אבל עמלק נשאר. הוא לא רק נשאר – הוא חדר אל תוכנו.

רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין, המאה הי"ט) מסביר בכתביו כי היות ועמלק הוא הוא כח הפירוד, ובאמת אין פירוד, נמצא שבאמת אין עמלק. ולכן יש מצווה למחות אותו מתחת השמים. כי הוא איננו קיים באמת. הוא אשליה. עמלק ההיסטורי היה עם, והיו בו ילדים ששיחקו תופסת וצעירים שהתאהבו ובכו ושמחו – כמו כל אומה אחרת. כמו כל אדם אחר. סיני או טיבטי. יהודי או ערבי. אבל עמלק הסימבולי הוא אחיזת עיניים. הוא משחק ה"לילה" (LILA) עליו מדברת המסורת ההינדית, הוא אשליית הפירוד עליה מדבר ספר הזוהר, ומן האשליה ראוי להתעורר.

כל עוד נתפוס את העולם במושגים של ניכור ופירוד – בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו ובין אדם לטבע ובין אדם לאלהיו – לכוליות הגדולה של האחד הגדול השורה בכל – עצבות תשרה עלינו, ועמלק ישלוט בנו.

דווקא המצווה של השתיה בפורים – זו שאמורה להביא את האדם להתבסמות גדולה, עד שתודעתו משתנה והוא כבר לא יודע את ההבדל בין אנחנו והם – בין "ארור המן וברוך מרדכי" – היא זו שיכולה להזכיר לנו לפחות איך נראה העולם ללא מסכת האשליה הגדולה של עמלק על עינינו ועל לבבנו. השכרות של פורים היא המצווה שבאה לשנות את התודעה ולהחלץ מתודעת הפירוד ולגעת עמוק באחדות הגדולה של אלהים.

לחיים!

בתגובה להצעת החוק: המסייע לפליט הינו עבריין.

עו"ד נעם קולודני. והרב אוהד אזרחי   2010

הצעת החוק למניעת ההסתננות עולה לדיון בוועדת הפנים של הכנסת ביום ד', ה3.2.10 בהכנות לקריאה שנייה ושלישית

הצעת חוק מסוכנת זו, מאיימת להפוך את מבקשי מקלט, פליטים והמסייעים להם, לעבריינים שדינם מאסר.

על-פי החוק צפוי פליט מדרפור (המגיע מסודן) למאסר של 7 שנים (נתין מדינת אויב). ואם עבר את הגבול יחד עם מבריח המצויד בסכין, למאסר של 20 שנים.

אדם המסייע לפליט, על מנת להקל על שהותו בארץ, עונשו כדין הפליט וגם הוא צפוי למאסר של עד 20 שנה.

על-פי החוק אסור אפילו להציע לפליט כוס מים. ( להצעת החוק. ).

החוק גם מפקיר ילדים ומתיר את מעצרם ללא הגבלה ללא בחינה של טובת הילד.

האם "מדינה יהודית" פירושה מדינה גזענית השומרת זכויות ליהודים בלבד? או מדינה חכמה, העושה שימוש נכון בערכי המוסר של העם היהודי?

והלא נאמר בתורה: (ספר דברים פרק כג ): (טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו: (יז) עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ:

ולמי שרוצה להתחכם ולומר שבטח  מדובר בעבד עברי שברח מאדון זר, בא פרשן המקרא האבן עזרא ומסביר:  " 'לא תסגיר עבד' – בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי. 'מעם אדוניו' – גם הוא איננו ישראל. "כי הוא בא לכבוד השם הנקרא על ישראל ואם יסגירנו ישראל אל אדוניו הנה זה חלול השם על כן 'לא תוננו"

ואם בעבד נמלט הכתוב מדבר – בפליט הנמלט בעור שיניו מדיכוי והשמדת עם על אחת כמה וכמה!

איננו יכולים בכלל לבקש מהעולם לזכור את לקחי השואה אם אנו איננו מסיקים כל לקח.

אנו ציפינו ממדינות העולם לקלוט פליטים יהודיים מאירופה הנאצית. וזה מה שאנו יכולים להפיק כתגובה חוקית של "כנסת ישראל" ?

דומה שטוב יעשו הרבנים אם יודיעו כי חוק כזה צפוי לסירוב גורף מצד כל שומרי התורה, בהיותו נוגד ערכי יסוד בתורת ישראל

שהרי נאמר: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הזה" (ספר דברים פרק כד)

*( תגובה זו חוברה ונשלחה לעיתונות בעזרתו של ר' יאיר רוטקוביץ')

על שורשי האלימות והתמורה הפנימית לשלום

אוהד אזרחי (תשרי, תשס"ה)

כולנו רוצים שלום. כך נהוג לומר. כולנו רוצים רק שקט ושלום ושלווה, אבל החיים שלנו נראים לגמרי אחרת: אלימות, מתח, חרדה, טרור ומלחמה שולטים בחיינו בפועל. המציאות הפוליטית, המציאות הביטחונית, חיי העבודה, תכניות הטלויזיה ואפילו חיי המשפחה ומה שראוי היה להיות חיי האהבה – בכולם אנחנו חווים הרבה מאד מתח, תחרות, פחד ומלחמה, שלפעמים היא גלויה ולפעמים היא סמויה, אבל לא פחות כואבת. השלום נראה רחוק מאד מהמציאות האמיתית שלנו, למרות ש"כולם", כאמור, "רוצים שלום"…

הסיבה הפשוטה שמביאה לכך היא שכדי לחיות חיי שלום על האדם להסכים לעבור שינוי פנימי משמעותי עם עצמו, שינוי שיש לו השלכות יום יומיות ביחס לכל דפוסי ההתנהלות שלנו בעולם מבחינה רגשית, תודעתית וקיומית. וללא תמורה שכזו אין באמת משמעות לייחול העצמי לשלום ושלווה. דומה הדבר למי שנורא רוצה להיות בריא אבל דבק בהרגליו לשתות כל יום כוסית רעל (או להמשיך לעשן, למשל…). השאלה אם חיינו יונחו לקראת אלימות או לקראת שלום תלויה לא במה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולחברינו אלא בנכונות שלנו לעבודה פנימית שמשנה את דפוסי התגובה שלנו כלפי הסיטואציות שהמציאות מזמנת לנו. מה שמפעיל אותנו באופן רגיל איננו תומך בחיי שלום, וכדי לכונן חברה אחרת, עלינו להתבונן פנימה ולהסכים לראות מה באמת מפעיל אותנו לתגובה ואילו מסרים אנחנו משחררים מתוך עצמנו אל העולם.

האמירה ש"השלום מתחיל בתוכי" כבר נאמרה רבות ואפילו הפכה לסלוגן בשלטי חוצות של "מהות החיים". אבל מה שצריך לדעת זה שגם האלימות מתחילה בתוכי.

האלימות מתחילה בתוכי

אלימות היא תמיד תגובה לתחושת איום. היא תמיד תגובה לפחד עמוק. אין ולא קיימת אלימות שאיננה תגובה לפחד ולאיום. האלימות, מכל סוג שהיא – פיזית או מילולית, כלכלית או רגשית – איננה פעילות ראשונה של הנפש. היא תמיד תגובה, וגם בציר התגובה היא איננה הצעד הראשון של הנפש, אלא בערך הצעד החמישי. כדי להסביר את דברי נתבונן קצת בטבעם של חתולים, למשל:

חתול שולף ציפורניים ועושה פרצוף עצבני במיוחד לא סתם כך להנאתו, אלא כתגובה לתחושה של איום הבאה מבחוץ. מה שהוא קולט מהחוץ זה איום על קיומו, וכתגובה, כדי להציל את קיומו, הוא מאיים בחזרה או אף מתקיף. לכן נוכל לדרג את הפעילות הנפשית שלו כך:

1. קליטת מסר כלשהו דרך החושים
2. פירוש של המסר כאיום על קיומו
3. פחד מהאיום הזה
4. אי הסכמה להיכנע לאיום \או אי יכולת לברוח
5. כתוצאה מכל זה = תגובה אלימה כלפי מקור האיום

חשוב לשים לב לכל אחד מהשלבים הללו. יכול להיות למשל שהפירוש המציאות של החתול  איננו נכון (טעות בשלב 2). יכול להיות למשל שאיזו נשמה טובה שרוצה להושיע חתולי רחוב מנסה לתפוס אותו כדי להציל את נפשו מהשמדה המונית ולקחת אותו הביתה, אבל הוא לא יודע לפרש כך את מה שהחושים שלו קולטים, ולכן הוא מפרש את ניסיון הצלה כאיום על קיומו ושולף ציפורניים אם אין לו לאן לברוח.

יכול להיות גם מצב שבו הוא לא יפחד מהאיום (שלב 3), כי זה לא נראה לו איום רציני, ואז כמובן הוא לא יטרח לעשות את כל הדרמה של הציפורניים וכל זה.

יכול להיות גם שהוא יחליט שיש איום וזה מפחיד אותו אבל עדיף פשוט לברוח (שלב 4).. גם זו תגובה אפשרית. או במצב של אפיסת כוחות – הוא פשוט יכנע ולא ילחם עוד על חייו.

כשהחתול שלנו מחליט לשלוף ציפורניים זה בגלל שהוא ענה על מין שאלון נפשי בלתי מודע ומהיר מאד שעבד כך:

1. האם קורה שם משהו בחוץ?           כן.
2. האם המשהו הזה הוא איום כלפי קיומי?     כן.
3. האם האיום מסוכן?           כן.
4. האם יש פתרון אחר (בריחה או כניעה למשל)?        לא.
5. אם כך – יללא למלחמה!

זוהי הפסיכולוגיה הפשוטה של החתול, אבל גם של בני אדם ודולפינים וציפורים ופוליטיקאים וגנרלים ומדינות וחברות כלכליות ושלי ושלך ושל וכל מה שמתרחש תחת השמש, וככה נולדות מלחמות.

יש כמובן גם מצבים שבהם החתול שלנו נהיה אגרסיבי כלפי עכברים או ציפורים, פשוט כי הוא רעב! הם לא מאיימים עליו אמנם באופן ישיר, אבל הרעב הוא זה שמאיים עליו.

ובעצם גם אז אותו מנגנון עובד בתוכו – קיומו החופשי של העכבר נתפס מיד בעיני החתול כסתירה לחייו שלו. אם העכבר יחיה ויתרוצץ חופשי זה אומר שהוא עצמו, החתול, ימות כנראה ברעב, ומכאן ממשיכה השרשרת הרגילה של איום ותגובה אלימה. קיומו של העכבר מתפרש כאיום על קיומו של החתול וכל השאר כבר ידוע.

כך עובדות גם חברות כלכליות גדולות כלפי העכברים הכלכליים בתחום שלהן, וכך עובדות מדינות חתוליות כלפי מדינות עכבריות וכך עובדים גם אני ואתה ואַת כלפי העכברים הקיומיים שלנו. כל אחד והעכבר שלו. אמור לי מי העכבר שלך ואומר לך מי אתה…

העיקר לשרוד

בני אדם הם יצורים מורכבים, והצורך שלנו לשרוד איננו מסתכם רק בצורך לקיום חיי הגוף. יש לנו צורך לשרוד מבחינה חברתית, למשל. אינני רוצה להידחות על ידי החברה שבה אני חי. אני רוצה להיות אהוב ומקובל ורצוי. ולכן יהיו דברים בעולמי שיאיימו על הקיום החברתי שלי.

יש לנו צורך לשרוד גם מבחינה רגשית. אני רוצה להיות שפוי, לא להיות מוצף רגשית באופן שלא יאפשר לי לתפקד. יש לי גם צורך לשרוד מבחינת הדימוי העצמי שלי, מבחינת הערך העצמי שלי, וכשמישהו פוגע לי בתחושת ערך העצמי או הכבוד העצמי שלי אני מרגיש כאילו חץ מורעל פגע בלבי, וזו תחושה של מוות. לכן חז"ל אמרו שמי שמלבין את פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא דף נח\ב). הפסד ממון נחשב גם הוא כסוג של מוות, ולכן אמרו חז"ל ש"העני חשוב כמת"[1]. כדי למנוע את תחושת המוות שבהפסד הממון אני מפתח צורך לשרוד מבחינה כלכלית.

גם פגיעה בחירותו המינית של האדם נחשבת בתורה כסוג של רצח, ובספר דברים (כב\ כו) נאמר ביחס לאונס של נערה "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶה".

האיום על האגו

אנו יצורים מורכבים, ואת הצורך להתקיים איננו מפרשים רק ברובד הפיזי, אלא בעיקר כצורך פנימי להתקיים כישות עצמאית, בעלת חופש בחירה וכבוד, העומדת ביחסים נכונים עם סביבתה. מכיוון שכך העולם עלול גם לאיים עלינו בכל הרבדים הללו – האני שלנו עלול להיות מאוים בכל רגע מבחינת תחושת הכבוד העצמי שלו או מבחינת ההשתייכות החברתית, מבחינת מידת החופש שלו לקבוע את גורלו, או מבחינת שיווי המשקל הרגשי שלו עם עצמו, וכולי.

למעשה מרבית האיומים שנתקל בהם האדם במהלך חיי היום יום אינם איומים פיזיים אלא איומים על קיומו של האני, קיומו של האגו.

לכן גם רוב המלחמות שאנחנו מנהלים לא נולדות מהצורך להגן הגנה פיזית על עצמנו אלא מהצורך להגן על כבודנו, על ערכינו העצמי, על הזהות שלנו וכדומה. למעשה – אנשים רבים מכניסים את עצמם למצבים מסוכנים מבחינה פיזית ואף משלמים בחייהם מכיוון שהאגו שלהם מרגיש מאוים, ויוצא להגנת עצמו, אפילו במחיר חיי הגוף. מרבית המאבקים האלימים נערכים כהגנה על כבוד הלאום, או כבודו הפגוע של המנהיג, כהגנה על דימוי מיני פגוע או כמאבק להגדרה עצמית ולזהות לאומית.

תחושת האיום המולידה תגובה אלימה אצל בני אדם היא בדרך כלל תחושה של איום על האגו, איום על האני הנפרד. והשאלה הגדולה היא כיצד ואם בכלל ניתן לעשות שינוי?

נקודות השינוי האפשרי

במצבי לחץ נדמה לנו שפעולה הגנתית אלימה (באלימות פיזית או מנטאלית) היא כורח המציאות. נראה לנו שאם לא נגיב עכשיו באופן אלים – אנו עלולים להיפגע. אך האמת היא שפעמים רבות זו איננה אלא אילוזיה.

הבעיה היא שבמרבית הפעמים אנחנו נדחפים לענות בחופזה ובאופן אוטומטי על השאלון שהצגתי קודם לכן (שנקרא לו מכאן ואילך "שאלון החתול"), ובהרבה מאד מהמקרים בתשובות שאנחנו נותנים לעצמנו הן שגויות, ולכן אנחנו יוצאים למלחמות מיותרות.

למשל, יכול להיות שפירשתי משהו כאיום בעוד אליבא דאמת אין בו כל איום כלל ועיקר (טעות בשלב 2).

או יכול להיות שפירשתי איום כלשהו כמסוכן בעוד שבאמת ביחס לכח העמידה האמיתי שלי האיום הזה הוא ממש מגוחך (טעות בשלב 3).

או אולי יש כאן איום והאיום הזה אכן מסוכן, אך למרות זאת אולי ניתן למצוא פתרון אחר למצב? (שלב 4) פתרון שלא מחייב עימות אלים?

כל אחד מהשלבים הללו הוא פתח אפשרי לתיקון המצב, אם לא עונים באופן אוטומטי על שאלון החתול. אלא שכדי לעשות זאת דרוש אומץ לב (כי הפחדנות דוחפת אותנו לפינה ומאיצה בנו לתת תשובות אוטומטיות לשאלון החתול), ודרושה החלטה פנימית בעלת מחויבות אמיתית לתיקון, שינוי והתמרה. כשאלו לא קיימים – אין סיכוי שמישהו יפעל שלא על פי ברירת המחדל האלימה. דרושה החלטה פנימית אמיצה כדי לעשות שינוי, וטוב אם היא יכולה להיות מגובה גם בתמיכה חברתית.

א. בדיקת מציאות

רק אז ניתן לבדוק למשל אם במה שהחבר שלי אומר לי יש באמת פגיעה בי ואיום על האני שלי, או שלא פירשתי נכון את המציאות. כשנדמה לי שקרה משהו ואין לי יכולת לבדוק אם באמת זה קרה או לא, אם באמת נאמר מה שנדמה לי שנאמר, שנלקח מה שנדמה לי שנלקח וכדומה, אני אגיב לפי ברירת המחדל. לכן חשוב מאד לפתח כלים אישיים וכלים חברתיים שיאפשרו בדיקה ראשונית בסביבה בטוחה, בה אוכל לבדוק אם מה שנדמה לי הוא נכון או לא. אי הבנות הן בסיס לצער רב, אך כאינדיבידואל לא תמיד יש לי יכולת ליצור שיחה בלתי מתגוננת עם מי שנדמה לי שמאיים עלי, כי בדרך כלל השיחה הזו תהיה לכודה כבר בתוך התגובתיות שלי לאיום המדומה והתגובה שלו לתגובה שלי וחוזר חלילה. לכן חשובה מאד האפשרות של פניה לאדם שלישי, או למעגל קהילתי תומך, שיכול להכיל את המצב בשלמותו ולעזור בבירור המציאות מהדמיון.

אחד הדברים הכי חשובים בבדיקת המציאות זה לספר לצד השני שנפגעתי. במילוי האוטומטי של טופס שאלון החתול אני בעצמי לא שם לב לכך פעמים רבות. אני רק מודע לכך שאני מה זה מעוצבן וכועס…! קשה לי בעצמי לשים לב לעובדה שמשהו פגע בי קודם לכן, שכאב לי לשמוע או לראות משהו, ושבעקבות הפגיעה הזו מתעורר בי פחד. פעמים רבות אם אני רק מדווח, ללא התקפה וללא איום בקולי, על הצער שנגרם לי, מבלי להאשים, הצד השני יפתח לראות שהוא פוגע ולא יכנס למערכת מגננה נגדית ("- אתה מאשים אותי שאני פוגע, וזה מאיים על הדימוי העצמי שלי, כי אני רוצה להיות צודק ובסדר, ולכן כדי לא להודות באשמה אני אתקיף אותך חזרה ואומר לך למשל שאתה בעצמך פוגע וכדומה…").

לחשוף את הכאב שלי ללא האשמה זהו תהליך שדורש אימון ונכונות רבה למציאת תיקון. פעמים רבות ניסים קורים ממש כשאני מסכים לראות את הכאב שנגרם לי ואת הפחד שלי, ולחשוף אותם בפני מי שנדמה לי שהוא אויב שלי. פעמים רבות פתיחת הלב הזו מגלה שהאויב איננו אויב. אבל כדי לעשות זאת דרושה נכונות עצומה לכנות פנימית וכוונה אמיתית לשלום. כדי ללכת בדרך הזו דרוש שהאדם לא יסכים לתת לפחד להנחות את חייו, ושיבחר, בחירה מודעת בעבודת האהבה. עבודת האהבה, או בלשון ספר הזוהר "פולחנא דרחימותא", היא דרך חיים שלא נותנת לפחדים לשלוט על עולמנו הפנימי ועל הדרך בה אנו מתייחסים לבני אדם אחרים, לסביבה ולאלהים.

ב. העצמת כח העמידה

נקודת יציאה נוספת ממעגל האלימות של שאלון החתול נמצאת ביכולת שלי להעריך עד כמה כח יש בי לעמוד מול כח שמתנגד לי. ככל שהערך העצמי שלי ירוד יותר כך אראה כל התנגדות קטנה כאיום קיומי, אך ככל שיהיה לי כח עמידה איתן, וגם אדע זאת היטב, אוכל שלא להתייחס לכח המתנגד לי כאיום, אלא אפילו כשעשוע, שאפשר להפיק ממנו הנאה. ההבדל בין ספורט מהנה ובין מלחמת הישרדות נעוץ בשאלה זו בדיוק.

במקום הזה עולה שאלת ההערכה העצמית והכח הפנימי. מספרים על פילון קטן שהיה קשור ליתד. הוא ניסה להשתחרר מהקשירה הזו אך גילה שאין לו סיכוי. היתד תקוע חזק באדמה. עם הזמן הוא הפסיק בכלל לנסות להשתחרר. הפיל גדל וגדל והפך לפיל גדול ובריון, אבל מעולם לא ניסה יותר להשתחרר מהיתד הקטנה שכובלת אותו למקום אחד, כי בזיכרונו הוא ידע שעל היתד הזו אין לו סיכוי.

כולנו פילים קטנים כאלו, וישנם הרבה מאד איומים בחיינו שפעם, כשהיינו קטנים, היו מאד משמעותיים. אנחנו למדנו ליחס לאירועים מסוימים בחיי הרגש ערך של סכנה גדולה שצריך להתגייס ולהתגונן בפניה, ולא שמנו לב שבינתיים גדלנו, ומה שפעם היה מסוכן היום כבר אין בו באמת כל סכנה. למשל הרבה מהפחד הגדול שלנו מפני נטישה בנוי על החרדה הגדולה של התינוק חסר הישע מנטישתו על ידי הוריו. לתינוק זו באמת סכנה גדולה, אבל האדם המבוגר ממשיך להתייחס לכל מה שמנפנף מולו בבד האדום של הנטישה כאילו אותה סכנה איומה חבויה שם, והוא מגייס את כל כולו להלחם באותה סכנה ולא לתת לה לקרות, בעוד שבאמת השד כבר לא נורא כל כך. באמת יש כבר לאדם הבוגר כוחות להתגבר ולהעצים את החיות שלו ואין לו צורך לשלוף ציפורניים. למעשה – אם נדע כיצד להעצים את עצמנו ואת זולתנו במקומות הללו נוכל להפיק הרבה הנאה ממצבים שקודם לכן הפחידו אותנו נורא.

ידידי דויד דידה, המורה הגדול ליחסים, מדבר הרבה על הפחד הקיומי שיש לגבר מליפול במלכודת ולאבד את חירותו. הפחד הזה מתבטא בפחד שיש לו מפני האישה, מפני הנשיות, מפני הסערות הרגשיות שלה וכל מה שכרוך בזה, כפי שנאמר "אדון חרדון פחד מאד מגברת חרדונה". אבל ככל שהחרדון שלנו ילמד למצוא עוגן אמיתי בחירות פנימית עמוקה, ככל שהוא ידע את המקום בתוכו שאיננו מושפע מחיים ומוות, את המקום שאין בו שיעבוד, ולעולם לא יכול ליפול בשום מלכודת כך הוא לא יפחד ולא יחרד, הוא לא ירגיש עוד צורך לברוח מגברת חרדונה וממצבי הרוח שלה, ויוכל אפילו ליהנות מהמצב, כשם שספן אומן נהנה לנווט את ספינתו בים סוער. מה שעלול היה להסתיים כפירוד וצער ומריבה גדולה יכול עכשיו להפוך למשחק מקדים של יחסי אהבה…

ג. רמזור או מחלף?

גם במקומות שבאמת באמת יש מצב של או-או. כשמתברר שאכן אם אתה תעשה את מה שאתה רוצה לעשות זה יפגע בי קשות, ולהיפך אם אני אעשה את מה שברצוני לעשות זה יפגע בך קשות, וכאילו אין מוצא אלא להלחם ולראות מי יצליח לשרוד ולהתקיים אחרי העימות – גם במצבים שכאלו יש עדין פתרון, אלא שכאן נדרש פתרון יצירתי.

הדוגמה הטובה ביותר לזה הוא צומת דרכים צרה: בצומת הזו או שאני נוסע או שאתה. אם ניסע שנינו יחד תהיה התנגשות, ולפחות אחד מאתנו יפגע. דרך אחת לפתרון הבעיה היא לשים רמזור. והרמזור אומר פעם אתה ופעם אתה. הרמזור הוא גורס מרסן. הוא מונע ממני לנסוע גם אם אני ממהר כדי לא לפגוע בשלומך ולאפשר לך לנסוע, ואלר כך הוא יעשה לך אותו דבר, הוא ירסן אותך ויעצור את כח ההתפרצות של החיות שלך שרוצה לזרום קדימה, כדי לאפשר לי לנסוע בשלום. זה נחמד, אבל זה לא זה. הרבה מחוזי השלום הנהוגים בעולם הם חוזי רמזור. הן מבוססים על ההנחה שאי אפשר ששנינו נעשה ממש את מה שאנחנו רוצים בלי שנפגע אחד בשני, ולכן אין ברירה אלא שאני אהיה פחות אני ואתה תהיה פחות אתה, שנצמצם את החיות שלנו, שנרסן את עצמנו, וכך יבוא שלום. כל חוזי הפשרה מבוססים על ההנחה הזו – אתה לא תגשים את החלום שלך ואני לא אגשים את החלום שלי – אבל איך שהוא נלמד להסתדר ולהתחשב אחד בשני. להרבה זוגות נשואים יש הסכמי רמזור באורח החיים שלהם, קצת הוא נהנה וקצת היא, ובאמת – שניהם חסומים ועצורים  – אבל נדמה להם שאין ברירה אחרת. או רמזור או כסאח. מעדיפים רמזור.

אבל באמת הרי קיים פתרון אחר, בתחום התחבורה קוראים לו "מחלף", או גשר, או מנהרה. מה הוא עושה? הוא מאפשר לי ולך לזרום, הוא מאפשר לאנרגיה לזרום ללא מעצורים, ללא פקקים, על ידי שהוא מוסיף ממד לתמונה. צומת מרומזרת קיימת בדו-ממד. אבל כשמוסיפים גשר או מנהרה מעלים את הפתרון לממד השלישי, ואז מתגלה שיש פתרון יצירתי נוסף לבעיה.

העיקרון במצבים שכאלו הוא הוספת ממד. הרחבת גבולות המחשבה והתפיסה שלנו. כשתמונת המציאות שלנו צרה אנחנו רואים שההתנגשות בין הדברים היא הכרחית, וכל מה שניתן לעשות זה או להלחם או לעשות פשרות ובכך לא לאפשר לכל צד להיות במלאות את מה שהוא.

תמונת העולם הזו נקראת בקבלה "מוחין דקטנות". לעומתה קיים מצב אחר והוא מצב של "מוחין דגדלות". מה שמאפשר לי המצב של המוחין דגדלות זה כמו שאומרים באנגלית "לחשוב מחוץ לקופסא" To think out of the box, ולמצוא פתרון שלא היה עולה על הדעת במוחין דקטנות, כי בקטנות המוחין שלי המחשבה ששנינו ניסע ולא נעצור ובכל זאת גם לא נתנגש נראית כרעיון אבסורדי ומטומטם…

פעמים רבות מסגרות החשיבה שלנו מגבילות את היכולת שלנו למצוא פתרון טוב לבעיה. אנחנו משתעבדים לדפוסים, לקונספציות, ובשל מוגבלותן של אותן קונספציות אנחנו לא מסוגלים למצוא פתרון שאיננו בנוי על מריבה. אבל לעתים צריך לפזר לגמרי את מסגרת החשיבה, להינתק מהמוסכמות וממושגים מגבילים ולנסות לראות מחדש את כל מה שיש באמת, ללא כותרות וללא מסגרות.

כך לדוגמה הקונבנציה של מערכות יחסים זוגיות היא מאד צרה בדרך כלל. הורגלנו, יותר מזה – הותננו, על ידי מוסכמות החברה לחשוב ש"אם אנחנו ביחד אז זה אומר, למשל, שאת לא מתקרבת מינית לאף גבר אחר, ואם את עם מישהו אחר זה אומר ששברת את המערכת הזוגית שלנו". כל כך הרבה סבל נגרם ליחידים ולזוגות בגלל הקופסא הצרה הזו. כל כך הרבה גברים ונשים מצאו את עצמם מתחבטים בשאלה של "למה אי אפשר גם זה וגם זה?" ובסופו של דבר ניהלו רומנים סודיים כי מסגרת הזוגיות שלהם היתה במוחין דקטנות. כל כך הרבה דמעות ודם מיותר נשפכו בשל כך.

המוחין דקטנות אומרים שהמצב הוא או-או. או זוגיות או לא. אבל במוחין דגדלות ניתן להוסיף ממד אחר למערכת הזוגית, ממד רוחני שפותח את המצב ומאפשר למלאות להתקיים מבלי לחתוך אף אחד ומבלי לדרוך על אף אחד.

נתתי את הזוגיות לדוגמא, כי לדעתי עבודת השלום מתחילה שם. הרבה מאד מן התגובות האלימות שלנו מתחילות באלימות כלפי עצמנו במקומות הנסתרים, בחיי האהבה והמיניות שלנו.

אבל יכולתי להביא גם מסגרות אחרות – את מסגרת המדינה, למשל. האם איננו לכודים בחשיבה דו-ממדית המניחה מראש כאקסיומה את חשיבות קיומה של המדינה כמדינת לאום, כפי שהיא כיום? האם לא ניתן יהיה למצוא פתרונות יצירתיים למצב במזרח התיכון כולו אילו נעיז להסתכל על מה שבאמת קיים בו, ולא על מסגרות מושגיות, שכולאות את החשיבה שלנו בצמתים מסוכנים?

התפתחות רוחנית

שינוי נקודת המבט הוא אחד האופנים החשובים שניתן בו "להוסיף ממד" לסוגיה סיכסוכית. בעיקרו של דבר סכסוך נגרם תמיד בין זרים, בין ישויות נפרדות. תמיד יש מישהו נגד מישהו אחר. גם כשאני מסוכסך עם עצמי קודם לכך מצב של ניכור שלי לעצמי. נערה אנורקטית שמרעיבה את עצמה למוות מסוכסכת עם הגוף שלה ועם צרכיו שאינם עונים לציפיותיה. היא והגוף שלה אינם אחד, הם הופכים זרים ומנוכרים זה לזה, וגרוע מכך – היא והגוף שלה הם כמו שני זרים שנאלצים לגור בעל-כורחם בכפיפה אחת. גבר בעל שאיפות "רוחניות" גבוהות שמוטרד מהתשוקות המיניות שלו, לשם דוגמה אחרת, ומשום כך נכנס לסכסוך פנימי עם עצמו, מפריד בין מי שהוא מזהה כהוא למה שנראה לו זר ומנוכר בתוכו.

תחילת כל סכסוך היא ביצירת הפרדה. במקום שישנה אחדות אין סכסוך. יש שוני, אבל השוני והגיוון יוצרים הרמוניה, לא מאבק.

משמעותה האחת והיחידה כמעט של ההתפתחות הרוחנית כרוכה בשינוי נקודת המבט של האני ביחס לעולם ושל האני ביחס לאחר. ככל שחלה יותר התפתחות רוחנית אצל הפרט הוא חדל לתפוס עצמו כנבדל ומופרד מן הכוליות של המציאות. לכן, בקהילתנו – קהילת המקום – אנחנו נוהגים לומר שאין כזה דבר "הארה פרטית"… כשמתרחשת הארה, אתה אינך הווה יותר כהוויה פרטית. כל כאבו וכל שמחתו של העולם אתה הם. נשימת המציאות נושמת יחד אתך. "אני הצפרדע, ואני גם הנחש הטורף את הצפרדע" כתב טיך נהט-האן בשירו "שמותי האמיתיים". אני הרוצח ואני הנרצח, אני הנאנסת ואני גם האנס, אני האדמה הפוריה ואני גם יצרן הכימיקלים המרעיל את האדמה ללא הפוגה. הרחבת התודעה המתרחשת בכל עליה של מעלה בדרך ההתפתחות הרוחנית מרחיבה את מעגל הזהות שלי, וממילא מה שנתפס קודם לכן הבעיה של האחר הופך להיות יותר ויותר פשוט גם הבעיה שלי. במצב שכזה אינני מעוניין יותר להיות צד אחד בסכסוך, כשם שהיד איננה תופסת את הרגל כישות בעלת אינטרס אחר משלה, כך גם האני המתעורר בתהליך הרוחני איננו יכול יותר לתפוס את מי שמתנגד ונלחם בו כמישהו באמת אחר. מה שמנחה אותו איננו טובתו שלו עצמו אלא טובת המציאות כל כל פרטיה, וליבו לא ינוח כל עוד לא הושג פתרון אמיתי של win-win.

סוגיות של קנאה, שיוצרות כל כך הרבה מן האלימות בעולמנו, הופכות לפחות פוטנטיות. הקנאה יש לה מקום כאשר ישנו אני וישנו האחר ויש לו משהו שאין לי, או אני מרגיש מאויים שהוא רוצה לקחת לי את מה שיש לי, אדמה למשל, או בן\בת זוג. אבל כשממד האחדות הגדולה נוסף לתמונת העולם שלי (ובאופן אוטנטי ולא פלצני), מי שהיה עד כה 'אחר' הופך להיות חלק מתפיסת האני המורחב שלי, ואינני תופס אותו עוד כמי שהאינטרס שלו מנוגד לשלי ושטובתו סותרת את שלי. דברים שכאלו מתרחשים כל הזמן בכל מקום שקיימת הזדהות של שותפות כלכלית, או שבטית או אפילו בין אוהדי אותה קבוצת כדורגל, ברמה זו או אחרת. מי ששיך לקולקטיב שלי, שייך לאני המורחב שלי, ובאופן מסוים טובתו שלו היא גם טובתי, והקנאה שלי בו פחותה מהקנאה כלפי מי שנתפס כ'אחר'.

כשאדם עוסק בהתפתחות רוחנית הוא מבקש לראות את האחדות הגדולה של כל העולם כולו, ולהוסיף את נקודת המבט הזו דווקא כאשר מתעורר קונפליקט. לפעמים, כאשר משתנית תמונת האינטרסים הצרים ומתחלפת ב"מוחין דגדלות" פתרון שלא עלה על דעתנו קודם לכן יכול פתאום להפציע.

לסיכום:

הנקודות בהן נגעתי במאמר זה הן:

תגובה אלימה היא תמיד תולדת תחושת איום, ונשלטת על ידי פחד. כשקיימת נכונות לעבודה מאהבה ניתן לפרק את האוטומט של הפחד, ולגלות כיצד מתורגם גירוי כלשהו לאיום, וכיצד כל זה מוביל לתגובה אלימה.

ראינו שניתן לשנות את זרימת האנרגיה במספר נקודות יציאה: בנקודת בדיקת המציאות, בנקודת הערכת הסכנה, ובנקודת הפתרון החלופי. עוד ראינו שפתרונות חילופיים יצירתיים יכולים לצוץ כשמוסיפים ממד נוסף לתמונה, וכי בעיקר זה קורה ברמה האנושית של הדבר כאשר נוסף הממד הרוחני לתמונה, הממד שבו מורגשת האחדות הגדולה והאורגנית של המציאות כולה, הכוללת אותי ואת ה'אחר' בתוכה.

מה שנותר עוד לדבר עליו ולא נגעתי בו כאן זה האופן שבו אנרגיה אגרסיבית יכולה להפוך לאנרגיה בונה. כלומר התמרת האנרגיה, או שחרורה כאנרגיית חיים. בבחינת "וככתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".

וכן חשוב להוסיף את דקות ההבחנה בכל מה שקשור לתפיסת האחדות שאיננה מוחקת את האינדיבידואל, אלא מכלילה אותו בתוכה, על כל יחודיותו. ואני מקווה לעסוק בכך ברשימות אחרות.