שיעור על פרשת מקץ. אוהד אזרחי. 29.11.10

תמללה: מיכל גילה. (מתפרסם כאן ללא עריכה וללא הגהה)

זו תקופה עם הרבה צרות מסביב. יש הרבה קשיים להרבה אנשים בתקופה הזו. בדיוק אמרתי לגיוואן בדלת שבטח איזה שהוא כוכב ברטרו, לפחות אחד.

אלה  תמיד תקופות מעניינות להתבוננות ולעבודה פנימית.

רוצה להתחיל בשיר לכבוד זה, שכתב ידיד שלי שנפטר לפני מספר שנים, שמו רבי דוד זלר. חלקכם הכרתם  בטח דיסקים שלו. נפטר מסרטן לפני כמה שנים, ולפני מותו כתב את השיר "חי אני". מה שקורה לכולנו, ללמוד לחיות גם אחרי שלא חיים.

המלים מרבי נחום מצ'רנוביל, תלמידו של הבעל שם טוב. אני תרגמתי לאנגלית.

חי אני – אני חי – I am alive

לילללי ללי ללילי חי אני!

And who is the one who lives this life thru me?

it’s the one –  the holly blessed one

מיהו זה האחד שחי דרכי?

כשאנו חיים אנו תופסים זאת כמובן מאליו, אך בעצם כוח החיים חי דרכנו.

מיהו כוח החיים שחי דרכנו?

תופסים כמובן מאליו את הפלא הכי גדול שקיים: מהלכים פה ונושמים.

בקלות רבה שוקעים לבלגאנים. אך המסתורין הגדול שנקרא חיים – הוא מפכה כל הזמן, הוא גם נהנה מהבלגאן, זה חלק מהסיפור.

במקור העברי זה:  "מיהו זה החיות שלי – הלא זה הבורא יתברך". וזה נשמע נורא דתי.

הרבה ספרים צריך לתרגמם לאנגלית ואז חזרה לעברית, ואז זה נשמע יופי של דבר. בעצם לתרגם אותם לשפה עדכנית. כך קורה בתרגום ההפוך. לקחת מקורות יהודיים שחושבים שאנו מבינים אותם.

אחת הדרכים הנחמדות להתמודד עם קטע זה לתרגם אותו לאנגלית, לתת לו קרדיט. לתרגם אותו בשדרוג, איך שהייתי רוצה. אם יש לי אפשרות בחירה:  לקחת את האפשרות הגבוהה יותר, המעניינת יותר, ואחר כך לתרגם חזרה לעברית , ואז זה יופי של מקורות רוחניים, מעניינים.

פרשת מקץ – כל מיני דברים נגמרים.

קץ – מילה מאד מעניינת. "ויהי מקץ שנתיים ימים פרעה חולם חלום".

אחר כך נאמר "וייקץ פרעה".  להקיץ בעברית זה להתעורר.

הרבה פעמים כשמגיע סוף של משהו אנו פתאום מתעוררים. אלא שזה נמשך ונמשך

והכול בסדר, ולא בסדר, לא מתעוררים. לפעמים צריך איזה קץ כדי להקיץ.

קץ החלום. להקיץ בפשטות, זה קץ השינה, קץ החלום. במובן  רב אנו יודעים שאנו

מהלכים בעולם הזה כמי שמהלך בשנתו לרוב.  מהלכים בחלום, בתוך אשליות של מציאות, ולפעמים אפילו לא חולמים. גם בשינה יש מצבי חלום, ויש מצבי שינה עמוקה

ללא חלום.  אנו לפעמים גם ככה. לפעמים בתוך חלום ולפעמים סתם בתוך שינה, בתוך תרדמה. שום דבר לא נוגע. לא ממש חי בתוכנו. לפעמים אנו חיים ליד החיים. הרבה אנשים חיים כך. רק כשמגיע איזה קץ, פתאום מבין:  ששים השנים האחרונות חייתי ליד החיים, מתחיל לחיות עכשיו.

לעולם אין זה מאוחר מידי לשוב. לזה קוראים תשובה. תשובה זה לשוב לשורש החיים. הנשמה שבה אל שורשה.  כי במהלך החיים שלנו כאן, אנו לאט, לאט נסחפים הלאה ממקור היניקה של החיים שלנו, נדמה לנו שהכול בסדר, כי זה ממשיך להתגלגל. רק כשאנו מקיצים מאיזה חלום פתאום אומר : וואלה, בעצם לא הייתי כל כך מחובר למקור החיים שלי. לא שבתי.

חז"ל אמרו ש"טוב לו לאדם שיהיה כל ימיו בתשובה". כלומר, אדם שכול יום עושה את התהליך של לחזור לשורש, לנביעה, למקור היניקה. לא להינתק. זה בעצם לשוב כל הזמן. החיים מנתקים אותנו. שם המשחק בעצם קשור בלהינתק ממקור החיים ולשוב.

להיות כל ימיו בתשובה. ואף פעם לא מאוחר מידי בשביל לשוב לעצמך, לכוח החיים שבנו. חז"ל אמרו שאדם על ערש דווי ברגע אחרון יכול לעשות תשובה ולשנות את כל משמעות חייו רטרו אקטיבית. לא חייבים להגיע לרגע זה, אפשר לעשות זאת עכשיו.

לא יודעים כמה זמן נותר ממילא. לכן כל רגע, הרגע הזה הוא יקר ערך. בהיסטורית הקוסמוס אין עוד רגע כזה. כל רגע שחולף שאנו לא לגמרי מעורבים בדבר המופלא שנקרא חיים, אלא איך שהוא מנסים להימנע מלחוש , להימנע מלחיות, להימנע  מלקחת את האתגר הגדול שנקרא חיים- כי זה אתגר, כל רגע כזה, פשוט חבל.

הסיפור פה הוא אתגר די פשוט  להגדרה בעיני.  פשוט להגדיר אותו, לא פשוט לשאת אותו.

האני מאמין שלי, כך אני מבין את הדברים.

מה אנו עושים פה? לשם מה באנו למרחב הזה שנקרא חיים בעולם הזה?

יש שני דברים שהם בעצם אחד.  אנחנו ירדנו לפה מעולמות הרבה יותר אחדותיים.

נשמתנו ירדה לפה מעולמות הרוח, האלוהות. אבל ירדנו למקום שהוא מאד, מאד נפרד.

אנו גופים נפרדים, ברגשות נפרדים. המקום הזה הוא מקום של פירוד. כך הזוהר קורה לזה. "עלמא דפירודא". עולם הנפרדות זה פה.

אני חושב שהיה זה פרנץ רוזנצוויג, יסלח לי אם זה מישהו אחר שאמר שהדמעה מוכיחה את הבדידות המוחלטת של האינדיבידואל. אף אחד לא יכול להרגיש את הדמעה שלי. יכולים להשתתף בצערו של מישהו, אך אף אחד לא חווה את הדמעה הזו מבפנים.

צער של כל אדם, גם אם יש לנו צער מאד דומה, הצער שלנו מאד,  מאד פרטי.

במקום שכל כך רוצים אחווה והזדהות,  ויכולים לקבל המון אמפתיה ותמיכה מהמון אנשים, אם אנו ברי מזל, אז זוכים להרבה תמיכה, יש אנשים שגם בוכים לבד בחושך.  אך גם מי שמקבל המון תמיכה והמון אנשים שולחים לו חיזוקים ואהבה. בסופו של דבר את הכאב – הוא חש. המקום הזה הוא מקום של נפרדות.  והאתגר הגדול- הוא ללמוד אהבה.

ירדנו למקום הנפרד ביותר כדי ללמוד מתוכו איך להתחבר. האהבה היא כוח החיבור, הכוח המאחד של היקום, של המציאות כולה. בעולם הרגש חשים זאת כאהבה.

ההיפך מנפרדות,  כשאוהב אומר : אני חלק ממך ואתה חלק ממני. איפה היית?

לאו דווקא אהבה רומנטית. ההרגשה שאתה ואני מאוחדים. חשים אחדות, לא נפרדים . למרות הפראדוקס המופלא שאנו בגופים נפרדים, בחוויות נפרדות. ואף עסוקים מאד בלגונן על הנפרדות שלנו. מה שנקרא האגו שלנו, חווית האני הנפרד. חווית האני הנפרד חווה את המציאות כל הזמן כמאתגרת את  עצם קיומה.  חווית האני שלנו איננה חוויה פשוטה שנוח לנו איתה. באיזה שהוא רובד עמוק אנו יודעים שהנפרדות שלנו היא אשליה, וצריך לתחזק אותה כל הזמן. ואנו עסוקים בלתחזק אותה כל הזמן, וכל דבר  שמאיים על תחושת הנפרדות שלנו אנו יוצאים כנגדו בציפורניים שלופות, או במגננה. בונים חומות של מגננה , תוקפים ומתגוננים ומגוננים על הנפרדות שלנו. הלימוד הגדול הוא איך למרות הפחד מההיעלמות, אני יכול לאהוב.  איך אני מסיר את חומות המגננה האלה. איך אני יכול לאהוב מעבר לצורך שלי להוכיח לעצמי שאני קיים כאישיות נפרדת, כל הזמן-זה לימוד אחד. הלימוד לאהוב הוא לימוד אחד

הלימוד השני הוא כביכול הפוך ממנו, כביכול, זה ללמוד להיפרד. כי מה שקורה לנו שאנו אוהבים ונצמדים,תוקעים ציפורניים במה שאנו אוהבים אותו. אני אוהב את זה, זאת אומרת שזה חלק ממני, ואם ילך ממני -אני חווה מוות. זה מאיים על קיומי.

ברגע שהפכת לאבר מאברי, כשאתה הולך, זה כאילו כרתו לי יד. כל מה שמזהים כחלק ממני, חשים צורך לגונן על זה שמא ילך ממני. כך אנו הופכים מאד מעורבים בחיים שלנו וקשה לנו להיפרד, לא רק מאהובנו, להיפרד מהחיים. קשה לנו להיפרד מהחוויה של האובייקטים שדרכם אנו יודעים את עצמנו. האובייקטים האלה הרבה פעמים זה בני אדם. לא רק. כסף, רכוש, בית. כל דבר למען האמת.

חז"ל אמרו זאת מאד יפה, במשל: כשאדם נפטר, עוזב את העולם, יש שתי חוויות.

יש מי שהיציאה שלו מן העולם היא כמו שמוציאים קוץ משמיכת צמר. ויש מי שיציאתו מן העולם , הצדיק, ההיפרדות שלו מן העולם היא כמי שמוציא שערה מכוס חלב.  תחשבו על זה.  זה לא קורע את החלב לחתיכות. נושרת טיפה , וזהו. החלב נשאר אותו דבר. יש תנועה קלה. לא שלא קרה דבר, אבל לא כמו קוץ שצריך לחפור וקשה להוציא מהצמר. הצמר נקרע, דראמה גדולה. ביציאת הנשמה מהגוף , יש מי שנשמתם יוצאת בצער. "לא רוצה, לא רוצה", נאחזת קשה- זה כמו להוציא קוץ מצמר. ויש מי שכיוון שגם כאשר הנשמה בתוך הגוף, כשהוא בתוך העולם, הוא לא אחוז, כך גם בשעת יציאת הנשמה, הוא לא "בוכה על חלב שנשפך"….(הרשתי לעצמי להמשיך קו המחשבה ולסיימו במשפט…) השערה לא אחוזה בחלב, היא חווה את החלב. נרטבת, אך לא מסתבכת בחלב. הצדיק, אדם שעשה עבודה נכון, נרטב, לא שאין לו צער בכלל. יש טיפת חלב שמטפטפת , יש דמעת חלב…

ללמוד  להיפרד זה לימוד הפוך, אך משלים מלימוד האהבה.

אנשים שלא מבינים נכון את הדוגמא הזו, גם במסורות רוחניות שמדברות על

non attachment - אין הכוונה שלא תירטב, שלא תאהב. אדרבא, אהוב, אך

אהבה לא חייבת לבוא עם היצמדות, ואת זה צריך ללמוד. אני אוהב, אוהב, ובתוך כל זה מעיז לא לאחוז. לא להיות עם ידיים שאוחזות באובייקט האהבה שלי, "רק שלא ילך ממני".

פגשתי חבר טוב שלי בארה"ב, לא בארץ.  שהרבה מאד שנים הוא בעבודה רוחנית. אדם מרשים מאד, לא אכנס לפרטים, אך הוא לא אדם צעיר, והשקיע כל כספו , וכל הונו ברכישת מרכז רוחני וכלכלית הכול נפל.  הוא ואשתו לקחו לשם כך את ירושת הוריהם, והשקיעו לא לטובת עצמם, לטובת המרכז. והכול נפל.  עמדתי כמשתאה לראות שהאדם כמו "משך שערה מכוס חלב", לא הסתבך.  גם הוא וגם אשתו פשוט בפשטות משחררים. לוקחים את כל החובות על עצמם, הם יסתדרו. אין תחושת  אבל, אין שכול, אין כל התחושה הנוראית כאילו עולמי נחרב. זה הטוב ביותר שידענו באותו רגע.  קיימת ההבנה שאולי צריך ללמוד איזה שהוא לימוד מתוך זה. נתנו את כל מה שיכולנו, עשינו הטוב ביותר. עכשיו הטוב ביותר זה לעזוב. עשינו אז את הטוב ביותר, גם עכשיו רוצים לעשות הטוב ביותר.

בתורה , בהלכות כשרות (עוד נגיע לזה במהלך הפרשות) איזה עוף נחשב עוף כשר?

רובנו מכירים מה שקשור לבהמה. פרסה שסועה, מעלה גירה. מעט מכירים כללי כשרות ביחס לעוף. למה יונה כשרה ועורב לא?

הכלל הוא שכל עוף שמחזיק באוכל שלו ביד כדי לאוכלו – אינו עוף  כשר.

אינו כשר, כיוון שקיימת שם אנרגיה של חוסר ביטחון בהשם יתברך.

היונה – יש לה רגליים. יכולה לבוא רוח ולקחת לה את כל הזרעונים. יכולה לבוא  ציפור אחרת ולגנוב לה- וזה גם קורה. אבל היא לא חושבת על ז. סוגי הציפורים האלה מייצגות אנרגיה של אי אחיזה. זה סוג מסוים של ביטחון.

(דבר  נוסף : לא אוכלים את אלה שלא הייתה לנו מסורת לאכול אותם).

הכלל הוא שלא כל מי שיש בו הסימן הזה הוא כשר, אך כל מי שמחזיק הוא לא כשר.

עוד סימן מעניין. ברווז למשל, צריך להיות מסוגל לשחות נגד הזרם. מי שלא מסוגל לשחות נגד הזרם הוא לא כשר. ברווז שלא מסוגל לשחות נגד הזרם הוא ברווז שהולך למות, חיה שהולכת למות  אינה כשירה כי נחשבת טריפה.

ברווז שיכול לשחות נגד הזרם, לא תמיד חייב לשחות נגד הזרם.  אך האם אתה מסוגל לשחות נגד הזרם?  מסוגל לא להיות מהמיינסטרים? להיות עצמך, להיות בעל חשיבה עצמאית? אם כן, יש סיכוי שאתה ברווז כשר…( ואז יאכלו אותך…)

הלימוד של אי היצמדות, אינו ההיפך מאהבה, הוא הלימוד המשלים לאהבה. אהבה שלימה היא אהבה הקיימת ללא היצמדות. נשמע לנו כפראדוקס, כי אנו מאד מזהים אהבה עם היצמדות. "אני אוהב את זה-  כי זה שלי! לכן, לא אתן לזה ללכת".

אצל הערבים יש את המושג של צומוד לאדמה. זה היצמדות. תחושת השייכות לאדמה, היא זו הגורמת לכך שלא נוותר על פלסטין לעולם! כי יש צומוד! גם אם נגדל במחנה פליטים בסוף העולם, יש לנו צומוד. וזה נחשב כמעלה.

גם הרבה אנשים שחושבים שאם בן זוגם מקנא להם, סימן שהוא אוהב אותם. אם לא מקנא- סימן שמשהו לא בסדר.  אם אינך הופך אגריסיבי  כדי להחזיק אותי אצלך- סימן שזה לא חשוב לך. אנו  מזהים היצמדות עם אהבה.  וזה לא נכון. היצמדות היא פשוט להיות קוץ בצמר של העולם וזה מאד  מסובך ומעורב בדרמה של החיים. זה לא בהכרח כך.

הלימוד הזה בעיני הוא כל התורה כולה על רגל אחת.  זה מה שיש ללמוד פה בעולם.

איך להתגבר על הפחד לאהוב, ולשחרר.

הפחד הראשון – הוא ליצור אינטימיות. הרבה אנשים לא מסוגלים ליצור אינטימיות, מפחיד אותם, צריך לוותר על חומות של מגננה, כדי ליצור אינטימיות צריך לוותר על תחומי אגו מסוימים, על מגננות מסוימות, צריך לקחת סיכון גדול, אולי ממש אתאהב. לא רוצה להיות מעורב יותר מידי.

צריך להסכים להתאהב בעולם,  להתאהב בחיים, במציאות. להתגבר על הפחד הזה. להסכים לאהוב.

הפחד השני , אחרי שהסכמת לאהוב , – הוא להתגבר על הפחד, שמא זה ילך ממני.

זה  מה שנקרא להיכנס  לפרדס בשלום – ולצאת בשלום.

להיכנס לעולם, למערכות יחסים בשלום – ולצאת בשלום

להיכנס לרחם האשה בשלום – ולצאת בשלום.

זה תורת הסוד העברית על רגל אחת, לפי מיטב הכרתי, שמסוכמת במשפט הזה

ש"רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום". רוב האנשים מסתבכים.

"ארבעה נכנסו לפרדס"- סטטיסטיקה לא רעה , אפילו ט ובה. אחד לארבע מצליח, הלוואי…!

הקטע הוא שגם את אלוהים אנו הופכים לאובייקט במציאות, שיש עליו בעלות.

צריך לשרת אותי, והוא גם שלנו.  של העם שלנו. "אותנו בחרת מכול העמים". "כי כל אלוהי העמים אלילים, והם משתחווים להבל ולריק". אנחנו…

זה פלא גדול בעיני . ברוח האנושית. ברגע שגילינו משהו מופלא ואהוב ונחמד כל כך, כמו אלוהים למשל, אנו ישר עושים אותו  " שלנו". תגיד לי שאתה בוחר בי, שאני רק שלך ואתה רק שלי, אף אחד אחר לא. אתה לא אוהב אף עם אחר ,  אתה לא אוהב את הסינים והיפנים כמוני. ובטח אין לך כוכב לכת אחר  בכול הקוסמוס שאכפת לך מה קורה שם. אין לך קוסמוס אפילו .  אלה משאלות ילדות בסופו של דבר. הצרה הגדולה שאנו לא מתבגרים מהם. זה בסדר בתור ילד. ילד עסוק בלבנות את האגו שלו. תהליך ההתבגרות הוא תהליך בניית האגו, תהליך ההתבגרות הרוחנית הוא  תהליך המסת האגו.

זה ההבדל בין בריאות נפשית להתפתחות רוחנית. בריאות נפשית כרוכה בבניית האגו, התפתחות רוחנית כרוכה בהמסת האגו. צריך אגו בריא כדי להמיס אותו.

כל עוד אתה עסוק בהבניית האגו, זה מה  שילד שצריך לעשות. חשוב שילד ידע שהוא מיוחד ואין כמוה בעולם, ורוצה שכל העולם יהיה בשבילו, בפרט אמא ואבא. ילד חושב שכל העולם קיים  בשבילו. לאט, לאט נגמלים מהאשליה הזו, אולי… לא פשוט להיגמל מהאשליה שכול העולם קיים בשבילי.

אבא ואמא אובייקטים שצרכים לשרת אותי. הם וכול העולם כולו-  ולא יתכן שיש עוד מישהו, בעיקר כשנולד עוד ילד. איך יתכן שהם  שאמורים לאהוב רק אותי, אוהבים עוד מישהו? זה נורא. עם המשבר הזה אנו כאילו מתבגרים. רק כאילו. מתחת לפני השטח נשארת הבקשה הילדותית שהכול יהיה רק בשבילי. ברגע שאנו שמוצאים בני זוג אנו ישר שמים את זה עליהם. אמא ואבא לא אהבו רק אותי, אם אתה – אבוי לך אם לא.

גם כל העולם, וגם אלוהים. מגלים את אלוהים הנפלא  הזה ואז אומרים: "שלנו- אנו יודעים הכי טוב". זה במובן הלאומי. אך גם במובן האישי זה קורה, ועל כך אני רוצה להרחיב בעזרת מדרש מאד מעניין על הפסוק הראשון של הפרשה שלנו. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור".

במדרש קוהלת רבא, נמצאת דרשה על הפסוק הזה. אומר: "רשעים מתקיימים על אלוהיהם, וצדיקים, אלוהיהם מתקיימים עליהם".

לנועם יש משהו דומה לזה באימייל ששולח כל פעם.פארפרזה על מדרש קוהלת רבא: "הנבלים חיים דרך אלוהיהם, והישרים אלוהיהם חי דרכם".

המדרש מנגיד את הפסוק. למה מלביש זאת על הפסוק הזה?

כי בעיניים החדות של חז"ל בהסתכלות על טקסטים, הם אומרים "פרעה חולם והנה עומד על היאור". כמה פרשות קודם היה חלום יעקוב "והיה חלום והנה ניצב ארצה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה השם ניצב עליו".

בחלום של פרעה, פרעה עומד על היאור. היאור, הנילוס הוא אלוהות של מצריים, נחשב ככוח אלוהי. כמו שנהר הגנגה נחשבת כוח אלוהי בהודו. הנהר הוא הכוח המקיים את מצריים בפשטות. אין מצריים בלי נילוס. מצרים קיימת כיוון שהנילוס משקה אותה.

המצרים יודעים זאת, לכן חיים בהכרת תודה גדולה וראית היאור ככוח אלוהי.

אך פרעה עומד על היאור.  לעומת זאת בחלום יעקב והנה השם ניצב עליו.

כשקוראים זאת בפשטות , השם ניצב על הסולם. אבל הקריאה של חז"ל – השם ניצב עליו- על יעקב. חז"ל אומרים שהאבות הם, הם המרכבה.

מרכבת יחזקאל זה אספקט מסוים של נשמות האבות.: אברהם יצחק יעקב דוד נחשבים ארבעת רגלי המרכבה. מה מיוחד במרכבה? אלוהים רוכב עליהם.

המרכבה אינה העניין,  היא נותנת לרוכב לרכב עליה. הצדיקים אלוהיהם חי דרכם. כמו בשיר- מיהו החיות שלי? מי האחד שחי דרכי?

צדיקים נותנים לאלוהיהם לחיות דרכם. במובן עמוק יותר גם הסולם – זה יעקב עצמו. השם ניצב על הסולם. יעקב הוא הסולם. הסולם הפנימי שלו, הקו האמצעי.

יש בו דרגות התפתחות שונות. מלאכים זה אנרגיות עם כנפיים. אחר כך למדתי שלמלאכים אין כנפיים (הרצאה של פרופסור זקוביץ. הוציא עכשיו ספר טוב על מלאכים). בכול התנ"ך  כולו-  למלאכים אין כנפיים.  לא שמתי לב לזה עד שלא שמעתי  את כבודו אומר זאת הרצאה  שלו. המלצתי הרבה פעמים לקרוא דברים שלו.

מלאכים נראים כבני אדם. לכן באים מלאכים לאברהם , אברהם לא חושב שהם מלאכים , חושב שהם אנשים. הם באים ללוט בסדום נראים כאנשים.  מלאכים שעולים בסולם, אם היה להם כנפיים למה מטפסים בסולם? היו יכולים לעוף. אין כנפיים למלאכים!

לשרפים יש כנפיים. בספר ישעיהו: " שרפים עומדים ממעל לו. שש כנפיים לאחד, בשתיים יכסה פניו, בשתיים יכסה רגלו, ובשתיים יעופף". שרפים אינם  מלאכים אלא נחשים.

,נחש עם כנפיים נקרא שרפים.  זה בעצם דרקון. הדרקון העברי.  זו אנרגיה, חיות קודש מסוג אחר. לכרובים גם יש כנפיים, הם אינם מלאכים, הם יצורי שמיים.  הכרובים מסוככים בכנפיהם על הכפורת.

למלאכים אין כנפיים. מסתובב בנאדם והוא בעצם מלאך. המלאך שנראה לאמא של שמשון. רואה מלאך שמבשר לה שתלד. חושבת שהוא בנאדם. "איש האלוהים נראה עלי" גם המלאך שנאבק עם יעקב כתוב "ויאבק איש עמו". תמיד נראים כאנשים.

כבר כתב זאת הרמב"ם בפרוש הקבלי שלו לתורה, "המלאכים הם האלים של העולם הקדמון". של האולימפוס למשל. התורה לא ראתה את אלי האולימפוס כ"לא קיימים",  רק אמרה שהם כוחות רוחניים, הם בני האלוהים (ראה פרשת בראשית. "בני האלוהים באו לבנות האדם וילדו את הנפילים אז בארץ"). המלאכים, וגם אלי האולימפוס, נראים כבני אדם. שהם בעלי כוחות על, אבל חסרי כנפיים.

כלומר, יכול להיות שיושבים כאן מלאכים בחדר. ואולי ברחוב יש מלאכים ואנו חושבים שזה בני אדם. בדרך כלל הם משתדלים לעשות זאת כשלא רואים. איננו יודעים עם מי התחתנו…

יש בדיחה שאשה אומרת: בעלי ממש מלאך, והשנייה עונה לה כן, גם שלי ממש לא בנאדם…

מלאכים בסולם יעקב, מייצגים אנרגיות. גם  באולימפוס:  אפרודיטי אלת אהבה, אתנה אלת החוכמה. הם קשורים לספירות.

הספירות הם הכוחות האלוהיים שעומדים מאחורי. ספירה היא הכוח האלוהי שממנה נוצרות ישויות אור שעובדות בשליחותה . בתפיסה הקבלית יש ספירה ,ולכול ספירה נמשכים מלאכים.. בשליחות ספירת החסד, שהיא כוח אלוהי, יש כוחות אלוהיים שעובדים בשליחותה, כמו למשל מיכאל. ועוד הרבה, וכו'. לכן, כשאנו אומרים מלאכים, אלה גם כוחות הנפש הפנימיים שלנו.

אלה הכוחות שעולים ויורדים בתוך יעקב. יעקב עשה טנטרה.

מה עושים בעבודה טנטרית?

מזרימים אנרגיה בגוף . מעלים אנרגיה  דרך עמוד השדרה ומורידים אותה בקדמת הגוף –  זה מלאכים עולים ויורדים בו, ביעקב, שהוא הסולם.

העמוד הטנטרי -הוא בדיוק לבצע את סולם יעקב ולהיות סולם ניצב ארצה שראשו מגיע לשמיים. להיות אדם עם שתי רגליים באדמה ועם תודעה אלוהית. "והנה השם ניצב עליו"  =  "צדיקים אלוהיהם חי דרכם"

מה זה אומר?

"פרעה עומד על היאור". כשהוא עומד על היאור. הוא כאילו למעלה מאלוהיו .

המדרש הזה אומר שפרעה התחבט בשאלה מי מתקיים על מי? אני על אלוהי או אלוהי עלי?

ואז הראו לו בחלום – עומד על היאור.

ישעיהו ליבוביץ שהרבה דברים שאמר אינני  תמיד מסכים, אך לפעמים כן. רואה את ההבדל  הזה כ "עבודה לשמה" ו"שלא לשמה". עבודת אלוהים לשם שמיים, לשמה היא מצב שבו השם ניצב עליו, אלוהיך מעליך. חי דרכך. מתקיים עליך, בלשון המדרש. אתה מקיים את אלוהיך.  עבודה שלא לשם שמים, זה והנה עומד על היאור.  אלוהיך מקיים אותך. אצלך בפסיכולוגיה הפנימית. לשם מה יש אלוהים? האם אלוהים נמצא כאן כפונקציונר לספק את צרכי? בשבילי! אצל רבים מאיתנו, הרבה פעמים אנו אוספים את האמונה הדתית שלנו בתור עוד מישהו שצריך לעבוד בשבילי, וכמה נחמד הוא גם בורא עולם, כוח על. נחמד מאד. וכשהוא לא עושה מה שאני מצפה ממנו – אז מי צריך אותו? איפה היה אלוהים באושויץ? הוא חייב לעשות את  מה שאני רוצה. שאני אתפרנס, ואהיה בריא, וילדי יהיו בריאים, ולא תקרה לי תאונות דרכים. ולא יהרגו אותי. העולם צריך לשרת אותי. אלוהים הוא המנהיג של העולם, והוא צריך לעבוד בשרות שלי, ואם לא-  מי צריך אותו בכלל?   בטח לא קיים. זו פסיכולוגיה אנושית. כולם מכירים זאת.

כל פעם שקורה אסון : :איפה אלוהים? איך יכול להיות?" הציפייה שלנו שאלוהים יעשה מה שצריך לעשות ואם אלוהים לא עושה מה שצריך לעשות,  קודם כל  נשפט כלא עושה עבודתו, ושנית   בכלל אולי אינו קיים כלל.

אין כוונתי ללעוג חלילה לאף אחד שנמצא בצער או אסונות , צרות,  ובמקומות שהלב זועק "איפה אלוהים".. רק רוצה לשים על זה כוכבית ולהסתכל רגע על המקום הזה. למה אנו חושבים שאלוהים צריך להיות שם. אלוהם נמצא כשמישהו נולד, ולא נמצא כשמישהו מת. כשמשהו טוב קורה, זוכים בפיס "יש אלוהים" וכשהבורסה מתמוטטת "איפה אלוהים"?

אנו לוקחים את האמונה והופכים אותה לכלי שרת לאגו שלנו, ואחר כך חושבים שאנו נורא דתיים וצדיקים. פשוט  מוזמנים להסתכל על זה ולהיות מודעים לצחוקים בעניין הזה.

כששואלים איפה היה אלוהים באושויץ? –  אני זוכר שהוא היה בלב של אתי הילסום.

אחד הספרים הכי מומלצים בעולם זה הספר שכתבה "השמיים שבתוכי" בהוצאת כתר. רבים מכירים אותה. הייתה אישה צעירה בגילאי העשרים מהולנד, שעברה תהליכים פנימיים תוך כדי שהשואה הולכת ומתגברת, הגזירות הולכות ומתגברות. והיא ,תוך התגברות הנאצים בהולנד, מגלה את אלוהים יותר ויותר. לא מאבדת אותו, מגלה. גדלה כצעירה אתיאיסטית. מגלה לא את אלוהים הדתי, מגלה את עולם הרוח. אחד הדברים שאומרת, תוך כדי שנשללת חרות מאנשים, תוך כדי  שנשלחים למוות, שעוברים זוועה, היא מלווה זאת מאד פקוחת עיניים . אומרת: כבר מתי אלף מיתות, עם כל האנשים. לא משלה עצמה. אומרת :  אלוהים לא חייב לי כלום. אני חייבת לך. אתה לא חייב לשמור עלי.

אינני מצפה שתשמור עלי. רק מתפללת שאני אשמור עליך בתוכי. שלא אאבד אותך,  גם ברגעים קשים. ויש לה רגעים קשים.

האמונה הטהורה היא ההכרה בקיומו של המסתורין, שאפשר לקרוא לו אלוהים לצורך העניין, ההוויה , הרוח הגדולה, השם יתברך, ריבונו של עולם, אהיה אשר אהיה.

אבל, אהיה אשר אהיה לא תמיד צריך לעבוד בשרותנו. זה נחמד אם כן, ואני מאד בעד. אך לא תמיד צריך לעבוד בשרותנו. והאמונה מיטהרת, מזדככת, כאשר אנו מכירים בכך שעם כל הסימפטיה שיש לנו לאגו שלנו, ואין סיבה שלא יהיה, אדם לא צריך לשנוא עצמו, וזה בסדר גמור ליהנות, וליהנות מליהנות, לא  להלקות עצמי על כך שאני נהנתן. ברוך השם יש ברכות הניהנים. חז"ל תקנו ברכות נהנים. כשאתה אוכל, ושותה.  כשנהנה מן העולם- תברך, לא יודע למה לא תקנו ברכה על מקלחת …

רבי זלמן שכטר אמר  שכאשר הכשיר בנים לבר מצווה, היה תופס איתם שיחה. אמר : אתה מאונן? נהנה? – תברך!  אל תחיה באשמה ופחד. תודה לאלוהים על העונג.

זה טוב ליהנות מהחיים. נחמד כשהחיים מחייכים אלינו.

הרבי מלובביץ היה קורא לזה "טוב הנראה והנגלה" היה מבחין בין הטוב האבסולוטי, שאינו בהכרח נראה ונגלה לנו כטוב . קורים דברים שהם טוב אבסולוטי, גם אם מפרספקטיבה שלי אני חווה אותם כזוועה.

לכן, היה מברך אנשים:  שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה. לעומת הטוב שהוא בלתי נראה ובלתי נגלה. אותה סיטואציה לאדם אחד נראה כטוב נגלה ולשני להיפך.

כשמשנים פרספקטיבה לא צריך לשנות העולם. הכול טוב. הכול בסדר.

זה גם בסדר שרוצים לשנות את העולם, להיות אקטיביסטים.

חז"ל מספרים על רבי עקיבא ותלמידיו שלאחר החורבן הלכו בחוצות ירושלים וראו את חורבן הבית והם קראו קריאות אבלות ורבי עקיבא היה מצחק. שאלו למה צוחק? אמר להם שהכול בסדר. הוא ראה שהכול בסדר, יש תוכנית אלוהית. צריך להחריב הבית הזה, יש שדרוג. יש מקדש ברמה אחרת. הורסים ישן, בונים חדש אלפיים שנה אחר כך. הכול קורה בסדר. רבי עקיבא ראה אותה מציאות במצב שאפשר לנפש שלו לצחוק ולהגיד הכול בסדר. אחרים בפרספקטיבה שלהם לא ראו זאת.

עד כמה אני מעורב ביצירת המציאות ?

וודאי שמעורב ביצירת המציאות הנפשית שלי –  על כך אין עוררין. הסיטואציה בעצם תמיד נטראלית. ואנו נותנים לה פרשנות.

אלא מה? שאנו מאד אחוזים בפרשנות שלנו.

יש סיפור מופלא בעיני. על הזקן שהיה לו בן אחד וסוס אחד. בקצרה. יום אחד הסוס ברח , נעלם הסוס ובאו השכנים ואמרו לזקן, מה יהיה? מסכן הסוס עמו חרשת השדה ברח, איך תסתדר, כמה נורא. ואמר הזקן – אם זה טוב או רע- מי יודע? אחרי כמה ימים חזר הסוס עם סוסה. באו השכנים ואמרו איזה בר מזל אתה, רכושך הוכפל ביום. אמר הזקן, מי יודע? אחרי כמה ימים הסוסה בעטה בבנו ושברה רגלו. באו השכנים ואמרו מי יעזור לך עכשיו בשדה, כמה נורא? אמר: מי יודע .? אחרי כמה ימים באו שליחים לגייס אנשים לצבא המלך, ראו את בנו שוכב עם רגל שבורה. לא גייסו אותו. באו השכנים ואמרו: איזה מזל…. בקיצור הכול תלוי בפרספקטיבה שלך. אם צרת אופקים חושב נורא ואיום. אך ברגע שהסוס נעלם הוא כבר עסוק בלהביא לך את הסוסה. אך זה יופיע בעוד כמה ימים.. המאורעות הם ניטרלים. זה קורה. זה פשוט קורה.

חלק מהבחירות שלנו זה איך לפרש את המציאות שלנו. האם אנו מפרשים פרשנות קורבנית , או פרשנות שלוקחת אחריות? לא רק כמו הזקן בסיפור. אך בקלות אנו נוטים לפרש את המציאות כקורבן שלה. מה יכולתי לעשות? הסוס ברח. קרה לי. אכלו לי. כשאנו מתקרבנים, וזה קרה לנו, נכנסים לעמדה של פרשנות מסוימת כלפי המציאות.

כשאני לוקח עמדה שלוקחת אחריות על המציאות, המציאות נראית אחרת. וזה ממש בפרשה הבאה. אך אגיד זאת עכשיו.  בפרשה שלנו, מה שקורה זה שיוסף מתחיל לעשות מניפולציות לאחים שלו, שיורדים מצרימה ופוגשים אותו, והוא מתנכר אליהם. נראה להם כנוכרי. והוא מחביא את הגביע באמתחת בנימין, וגורם לצרה צרורה.

ממש כמו כל עורך של סדרת אופרת סבון בטלויזיה, הפרשה שלנו, פרשת מקץ נגמרת בשיא המתח.  נגמרת בכך שאוי ואבוי מצאו את הגביע באמתחת בנימין, שהיה הילד היקר של יעקב, שרק גם הוא לא יילקח . הגרוע מכול, הזוועה הכי גדולה מתרחשת עליהם ולא יודעים למה, איך קורה להם כל הסיפור הזה, למה דווקא להם? ניסו להיות בסדר. באו למצרים לקנות אוכל. רצו ללכת, פתאום חושדים בהם, עושים להם בדיקות ביטחוניות, לא נותנים להם לצאת. למה זה קורה לנו? ובנימין נלקח- ושם נסגרת הפרשה. מה שמבטיח שבשבוע הבא תבוא לבית כנסת לשמוע את המשך הסיפור.

הפרשה הבאה, שיוסף מתגלה כאחינו. השליט האכזר , הבלתי צפוי, הבלתי מובן, זה שגורם לנו לכול הצרות, מקור הצרות שלנו, מתגלה שהוא  אח שלנו. כל הזמן הוא היה אח שלנו. כל הזמן הוא עסק בלא לעשות לנו צרות, אך באיזה שהוא תיקון, באיזה שהוא שיעור איך להביא את אבא. הוא כל הזמן היה אח שלנו, אנו פרשנו זאת שיש פה שליט לא מובן בלתי רציונאלי , והכול קורה לנו.  עד שהם לקחו אחריות ואמרו: "אבל אשמים אנו".

הבינו כל זה קורה לנו כי מכרנו את אח שלנו. שמענו את אחינו בוכה מן הבור, "אל תמכרו אותי, זוכרים שאני אח שלכם"? סגרנו את הלב לא הקשבנו לו, לכן כל זה בא עלינו. משלקחו אחריות – אז יוסף מתגלה עליהם . אמר אני יוסף אחיכם. המהפך הגדול.

זה שעושה לנו כל הצרות הוא אח שלנו. בכלל לא היו צרות. הכול היה בדמיון. הפרשנות שלנו היא היתה הצרות. ואז יוסף מדגים להם. מיד הם מפחדים ממנו. מכרנו אותך – ועכשיו תתנקם בנו. עכשיו אתה בעל הכוח. פחדו מנקם. ואז אומר להם יוסף:  אל תפחדו, "כי למחייה שלחני אלוהים לפניכם". אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה.

יוסף נותן פרשנות למציאות. הוא לא עיוור. אמר הייתה תוכנית אלוהית ששלחה אותי לפניכם שאסדר כאן את השפע, שאתם תבואו ולא תמותו ברעב.

סיפור של עשרות שנות סבל שווה אולי בשביל זה. יוסף ממש עושה את השיעור הזה על עצמו. לא רק עושה להם את השיעור.  גם אני עברתי צרות גדולות, אך מבין שהכול בסדר, אין בעיה. אני בוחר לתת פרשנות אחרת למציאות-  וזו נקודה של בחירה.

הפרשנות על העבר, היא חלק מן העתיד. העבר הוא עבר. הוא היה. אבל, איך אני מפרש את העבר, קשור ל-כיצד אני בונה את העתיד שלי. איך אני מפרש את החוויות שהיו לי משליך על איך בוחר עכשיו. האם אתם אויבים שלי ואנקום בכם? או שמפרש שאתם כלל לא אויבים שלי. אני בוחר לתת פרשנות חיובית למציאות: "כי למחיה שלחני… אל תיראו"

זו אופציה של בחירה שתמיד מצויה בידנו בכול סיטואציה נפשית.

במאורעות הכי קטנים שקורים בבית בזוגיות, עם ילדים, בעבודה. כל כך בקלות אנו מפרשים פרשנות קורבנית. אני בסדר, הם דפקו אותי, כמה אני מסכן, ומה אני יכול לעשות. זו נטיה כל כך פשוטה של האגו שלנו.  זה כל כך מובנה באגו עד שזה לפעמים נהיה מצחיק, מגוחך לראות.  אנו מומחים בלהיות קרבן ההיסטוריה. הבעיה הפלסטינים עכשיו מתחרים אך אנו לא בקלות נשחרר את תפקיד הקורבן. נעשה תחרות מי באמת הקרבן כאן. אנו היהודים קורבנים החל מגלות בבל. בעצם לא שיקמנו עוד את הטראומה הגדולה ראשונה. לא עשינו תיקון לזה. נכנסנו למחשבות של פחד מגויים, שנאת גויים, איבה. ניסו להרוג אותנו , לא הצליחו, בואו נאכל.

לעומתנו, אחד השיעורים הגדולים בחיי קיבלתי מנזירה צעירה, לא יודע איך קוראים לה, ישבתי בדראם סאללה. הגיעה נזירה טיבטית שבדיוק  עברה את הגבול מטיבט להודו. דברה רק טיבטית . היו צרכים לתרגם אותה.  נתנה ערב לקהילה. לפני כן הייתה בכלא הסיני.

עינו אותם פיזית ונפשית , עינוי סיני.  לא הייתה בה טינה ולא כעס כלפי הסינים . הייתה בה חמלה כלפיהם. אמרה: את האומללות שלהם שמו עלינו.  אך זו האומללות שלהם. וגם כעס לא יעזור, לא ירפא את המצב. זה לא שהיא כל כך מוארת בהכרח. התרבות שהיא באה ממנה היא תרבות מוארת. תרבות שפיתחה עצמה להיות לא קורבנית- וזה דבר שראוי שנשם לב אליו.

התרבות היהודית נהנתה להיות קורבנית.  כמו כל פולני מצוי. לא הצלחנו באופן לאומי ללמוד את השיעור הזה. ואולי הגיע הזמן לשינוי עמוק בתודעה היהודית. להיות מסוגלים להסתכל על פרעה ועל כל הפרעונים שעמדו לנו לאורך ההיסטוריה, ולא להתעסק בלשנוא אותם, אלא לקחת אחריות. ללמוד וללמד את ילדינו ואת עצמנו חמלה.

איך להתנהל בעולם הזה בלי להרוס עצמנו פעמיים. כי השנאה הורסת אותי.  שנאה הורסת  את מי ששונא הרבה יותר מאשר את זה ששונאים אותו. אם אני מגדל את הילדים שלי לשנוא את כל הפראים, אני הורס את נפשם של ילדי, כי אני מלמד אותם שנאה.

יוסף שישב בבור, בכלא, עשה עבודה רוחנית עם עצמו,  וכשאחיו מגיעים כבר יכול לתת פרשנות לא קרבנית לאירועים שקרו לו-  ממקום זה יכולים ללמוד. זה לא שאין לנו מקורות לא קורבניים בתרבות שלנו. הנה, זו פרשה שלנו. רק צריך למצוא מקומות אלה ולהרחיב אותם, להפוך אותם לדוגמא חינוכית ששואבים ממנה השראה איך להתמודד עם מצבים קשים. יוסף התמודד עם קושי גדול.

איזו פרשנות אנו נותנים למציאות?

דבר גדול לזכור בשעת מעשה, שהמציאות היא נטרלית. בעיני זה אחד הלימודים הגדולים. כי תמיד אני מיד מצמיד שם תואר למציאות. "איזה מצב דפוק".

כל מציאות היא ניטראלית.  לפעמים , מאד קשה לתת פרשנות אחרת. אף פעם לא קל.

חז"ל אמרו "ייסורים" זה גם כשמכניס יד לכיס ורוצה להוציא שקל ויצא חצי שקל.

כל פעם שמציאות לא עונה לציפייות שלי זה נקרא ייסורים.

איך מתמודד עם ייסורים?

ייסורים קטנים אפשר להתמודד. ייסורים מאד גדולים יש לי כבר הצדקה להיות מסכן. תמיד זה קשור ב – איך מפרש את הפער בין הציפיות שלי לבין מה שקורה?

קיים סבל קיומי מעצם הציפייה לזה שדברים יענו.

הבעיה שאנו חושבים שהאושר שלנו תלוי בסיפוק הצרכים.

ההבדל בין אושר לתענוג הוא גדול. כמו ההבדל בין כאב לסבל. אנו מודעים לזה שתענוג וכאב הם דברים שקורים . העולם הזה. טבעו הוא כך.

פרעה שעמד על היאור-  נתן פרשנות למציאת , שהמציאות צריכה לשרת אותו, כולל אלוהים. כשאלוהים צריך לשרת אותי, כשיש פרות שמנות-  זה נחמד. אבל, כשיש פרות רזות אז אלוהים "לא לעניין" ואנו כבר ב"כסאח".

ההתעוררות של פרעה מן החלום – זה הקץ.  מעצם הבקשה לפרשנות אחרת. נפתח גם לפרשנות של יוסף. לא מסוגל לפרש בעצמו. הרבה פעמים איננו יכולים לפרש לא רק את החלום שלנו, גם את חלום המציאות קשה לנו לפרש. טוב שיש חברים שיכולים לעזור לך לפרש את המציאות שלך, את החלום בצורות שונות ולראות אם יש פרספקטיבה אחרת לראות מה שקורה פה. החוכמה להגיע לפרספקטיבה שנכנסת ללב. כי החרטומים גם נתנו פרספקטיבה. (שבע בנות אתה מוליד ושבע קובר). אך פרעה חש ש"זה לא זה".

מגיע יוסף, ופותר, מלשון תופר. האדמור הזקן, שניאור זלמן מלאדי, כותב על פותר החלומות שהוא תופר את המציאת מחדש. צריך לתפור את פיתרון החלום . איך תופר מחדש את הפיסות . בחלום יש פיסות מידע שאינן קוהרנטיות אז לא עושה שכל. כשתופר אתה מפענח. איזה ציור? איך מחבר את הנקודות ואיזה פרשנות אתה נותן? על הדף יש נקודות, במציאות יש נקודות. צייר לי כבשה. איך אתה מצליח בזה?

יש עבודה תמה, לעומת עבודה זרה. עבודה תמה זה לאפשר לאלוהים לחיות דרכי. להגיד אני מוכן להיות המרכבה שלך, חייה דרכי.

עבודה בדבקות היא מה שנקרא בעולם היוגה באקטי. ההתמסרות. הדבקות, האהבה. דבר שקיים בחסידות, ביהדות, בסופיזם, קיים בעולם ההינדי, אך לא קיים בבודהיזם. הבודהיזם איבד את הבאקטי. הרבה בודהיסטים נאמנים מתגעגעים לדבקות.

ההשתוקקות, הגעגוע, הוא פיתוח של עולם רגשי  של אהבה, של דבקות והשתוקקות לאלוהים, לשכינה. להוויה המקודשת. פיתוח של עולם רגשי עד כדי אקסטאזה..

עבודה בדבקות האי בעצם עבודה באקסטאזה "בכול נפשך, בכול לבבך ובכול מאודך". זה מכתב אהבה מלא תשוקה. תאהב, תאהב. בכול כולך. בתשוקה. לך מלא תשוקה חיים. הוויה אחד. יש מכתב של השפת אמת  לאדמור מגור, שכותב דברים שנראים מובנים מאליהם. שהפרשנות האמיתית על "שמע ישראל הוויה אלוהינו הוויה אחד"

אינה שיש רק אל אחד ואין הרבה אלים, אלא שאין שום דבר במציאות זולת האחד. אין עוד. לכן, כל מה שקיים זה אלוהים.  אין זולתו, "אין אתר פנוי ממנו"- בלשון הזוהר.

אז באה השאלה של מותר, אסור. אך קודם כל – כל המציאות מקודשת, כל המציאות היא אלוהות. אין מציאות זולת האלוהות.  מציאות = אלוהות. כל מה שקורה "זה – זה". "זה – אלוהים". הפסוק הבא: "ואהבת בכול לבבך , בכל נפשך, בכל מאודך ,את הוויה אלוהיך" – שהוא המציאות כולה. בעצם אהוב את המציאות כולה , לגמרי ,לכול אורכה ורוחבה.

Reality is my lover – byron katy

הפרשנות שהיא בוחרת לתת לאירועים היא כזו.  היא מלמדת אנשים איך לבחור לפרש את המציאות כך. 

המציאות ניתנת לפירוש בדרכים שונות. את יכולה לבחור לתת פרשנות של מסכנות.

גם אנו נפרש זאת כך.

הדבקות היא לפתח עולם רגשי כלפי זה. לפתח אהבה, דבקות, געגועים, התמסרות ליופי, לאחדות, למסתורין שבמציאות.

איך מפתחים זאת?

שירה מקודשת. משקה, (אלכוהול) בשמים, אחוות חברים, התוועדות.  דברים שפותחים את עולם הרגש. שעוזרים לנו לצאת מהמסכנות הכבדה שלנו ומאפשרים לנו להתאהב מחדש במה שיש. בחיים. ברגע הזה שקורה עכשיו, שתופסים אותו יותר מידי כמובן מאליו. (או קי, ומה הלאה..) מצפים שהחיים יספקו לי את הציפיות שלי. חלק יספקו- וחלק לא. ומה שתקבל יעלם. תמצא את אהבת חייך – והיא תעלם. אחד ימות. שום דבר לא נשאר לנצח. העולם מספק צרכים-  ואחר כך נעלם. תהינה מזה! זה- זה!  השתתף במשחק. אך אל תתמכר למשחק.

ללמוד  להתאהב בהוויה זה להתאהב לא במשחק, אלא בנותן המשחק. במה שמעבר לזה. פה, לא במקום אחר.  כשאני מודע לזה שהמשחק הוא משחק.  גם אם אני מפסיד במשחק אני עדיין נהנה. אני רציני במשחק, אך אני נהנה. גם אם אני מפסיד.

פיתוח של דבקות צריך להשתמש בכלים רגשיים שמאפשרים לנפש לחרוג מעבר לגבולות האגו, שנוטה לפרש דברים באופן מסכן.

אגו נוטה לפרש הצלחות כ"יש"! וכישלונות כ"אמ.."!

עבודת הדבקות היא להתאהב במשהו שמעבר לזה.

בהודו יש  שירה מקודשת,שירת באקטי. שם מקדישים לזה,  לא שעה שירה. זה פסטיבלים שלשה ימים שירה מקודשת ללא הפסקה – זה דבקות. עם אותו משפט. "כל הכבוד לאלוהים".

אלכוהול- אם יודעים לשתות. כשלא יודעים לוקחים זאת למקומות של מסכנות שלנו ומתגלגלים בפחי אשפה. בחב"ד אומרים "שידע ליקח משקה" – אחד משלוש התנאים ההכרחיים כדי להיות חסיד. (שלושת התנאים :  1. שיהיה עז פנים. "שלא דופק חשבון".     2.שידע ליקח משקה" 3. שידע חסידות. צריך ידע,  צריך חוצפה – במובן הטוב של המילה. אחד שלוקח סיכונים. להיות טיפוס ש"לא דופק חשבון" "מוכן ללכת על זה".  ההיפך מהקורבן.   שתדע להשתמש בסמים בצורה שמגדילה את התודעה שלך, ולא הופכת אותך לסמרטוט.  זה נקרא "שידע ליקח משקה". וכל זה לא מספיק, אם לא מצרף לזה ידע תיאורטי של חסידות-  זה הכלל השלישי. צריך ללמוד. צריך ללמוד כדי להסביר לעצמנו את המציאות. כי כשלא לומדים המוח שלנו טוחן ידע קודם,  את מה שהגננת לימדה אותנו, מה שהמורים הקודמים  שלנו למדו אותנו.  אנו כל הזמן לומדים. אין דבר כזה "לא לומדים".

צריך ללמד עצמנו מחדש,  ידע חדש, תודעה אחרת, צריך לאפשר לחלק החושב שלנו גם כן את התענוג של להבין את העולם גדול יותר. – זה נקרא לדעת חסידות.לא להזניח את החלק הזה שבנו.

זה  נמצא בקובץ של חב"ד  שנכתב בתקופת הרבי החמישי, הרש"ב. הקובץ נקרא:

רמ"ח אותיות.  אולי לאחרונה הוציאו לאור. היה קובץ פנימי במכונת כתיבה.  סוג הדברים שנחשפתי להם כשהייתי בפנים. יש שם כל מיני דברים שהם חושבים שהם קיצוניים.

לא נראה  לי קיצוני . זה מובן מאליו.

כשאנו מבינים שאלוהים הוא המציאות. הוא לא אובייקט במציאות. אם חושבים שאלוהים הוא אובייקט במציאות( "יש אלוהים"!- איש גדול עם זקן לבן, או שליט גדול, אז מכבד אותך) זה נקרא אגו גדול. אני אגו קטן- ואתה אגו גדול ,אז אני אתחנף אליך- ותעשה לי גשם,  תסדר שבן זוגי יהיה נחמד.  –  זה לא זה.

התודעה של שמע ישראל הוויה אלוהינו הוויה אחד שכרוכה ביקיצה מהחלום, היא ההבנה שהמציאות היא אלוהים. אלוהים הוא לא אובייקט במציאות. זה לא שיש עולם – ויש אלוהים ,  העולם הוא אלוהים. ואלוהים הוא גם עוד מה מחוץ לעולם, מעבר למה שקיים. מישהו אמר לי פעם "אלוהים זה כל מה שיש וכל מה שאין". אמירה מאד חכמה.

כל מה שיש: כל הכוכבים, הפלנטות, הג'וקים, והשונאים שלי. וגם כל מה שאין. גם מעבר לקיום.  שפינוזה אמר: אלוהים זה המציאות, זה העולם. אך מה שהיה חסר לו שאלוהים זה גם מעבר לעולם, מעבר לקיום. אלוהים זה מכלול כל הכוחות כולם.

החנופה כלפי האגו הגדול, הוא רק כשאני חושב שאלוהים הוא אובייקט תפיסה שלי. זו מהפיכה עצומה. זו גמילה מהצורך בהורה שידאג לי. כי האמת שאלוהים זה כל מה שיש, כולל היטלר, אחמגיניג'אד, כל הדברים שמפחידים אותי זה גם אלוהים. כל מה שיש, וגם כל מה שאין. אז אני ניגמל מאשליה גדולה, ומעבודת אלילים. ואז אני יכול לפתח התאהבות במציאות הזאת כפי שהיא. אפילו מוכן להיות מוקסם ממנה. כי המציאות הזו מליאת פלא. אם  משתחררים שנייה מהרצון שלנו לקבל מהמציאות כל הזמן, מתחילים לראות אותה. להפסיק להתעסק רגע מה אני מקבל מזה. האם הצרכים שלי נענים או לא נענים.  הצרכים שלי יום אחד יענו ויום אחד לא יענו.  די כבר, מספיק להתעסק עם זה. פעם אוהבים אותי פעם לא, פעם רעב פעם שבע. פעם בריא ופעם  חולה, ובסוף מת. די, כמה אפשר להתעסק עם זה? אבל, מכלול המציאות זה מסתורין גדול, והמסתורין הזה הוא מופלא, ואל המופלא הזה אני יכול להתייחס באהבה , אני יכול לרקוד איתו ולשמוח איתו ולהיות מאהב שלו. צריך ללמוד את זה. חלק מהלימוד זה לימודי דבקות , לימודי אקסטאזה. צריך ליקח משקה ולצאת במחול, לשמוח, לשיר, לקחת היוואסקה, לצאת לטבע. לעשות אהבה.

כל מיני דברים שהם דרכים לאקסטאזה. המובן של אקס –טאזה. זה עמידה מחוץ.

כשאני מעמיד עצמי מחוץ לקופסא, כי אנו כל הזמן בתוך הקופסא, ברגעי אקסטאזה יוצא מחוץ למציאות ופתאום הכול נראה אחרת.

חז"ל מפרשים "ויוצא אותו החוצה"- מחללו של עולם. עשה לו אקסטזה.

חסידים אמרו שהעולם הוא כמו ציור. עומד ליד הציור נראה בלגאן של צבעים. ממרחק מסוים רואה תמונה. כשמעורב במציאות רק רואה פיקסלים, שום דבר לא עושה היגיון. חייב להיות באקסטזה כדי לקבל פרספקטיבה לראות איזו תמונה יפה המציאות הזאת.

על משה נאמר "ותמונת הוויה יביט". בפרשנות פשוטה "ראה את אלוהים" אך רבי אייזיק מהומל בפרשנות חסידית אומר שהתמונה שמשה רואה זה מה שאלוהים רואה.

תמונה במובן של פרספקטיבה. משה רואה את המציאות מהפרספקטיבה האלוהית.

מנקודת מבט  זו על העולם  אומרים זו יצירת אומנות, ואז אין ברירה , אלא להתאהב בה.  אהבה זה לא  כאילו שואלים: למה לאהוב? אין כאן שאלה. כששואלים : למה לאהוב? -  לא ראיתי את התמונה. אהבה היא דבר הנובע באופן ספונטאני כשאני רק רואה את… נוף מקסים, אהוב(ה)מקסים0ה), שומע מוסיקה, הלב נפתח מיד באופן ספונטני.

צריך להיגמל מהמונעים לאהבה –  והאהבה מופיעה. האהבה היא המצב הטבעי שלנו. אנו משקיעים הרבה עבודה בלחסום אותה, למנוע אותה, לפחד ממנה. כשקצת מקלפים, האהבה מיד מופיעה.

סיפור: באה אשה פעם לחוזה מלובלין, ביקשה שיתפלל על בנה החולה האנוש שיהיה בריא.

אמר לה: בסדר, יעלה לך מאה רובל. אמרה: איך?  אני בקושי חייה, שני רובל. אמר אם לא מאה רובל לא אתפלל. שאלה איך יכול? אכזרי, רודף בצע. אמר רק מאה רובל. ענתה. בשביל מאה רובל לא צריכה שתתפלל עליו, אני אתפלל! אמר לה – זה מה שרציתי לשמוע…

כשנקיץ מהחלום נלמד לפרש את המציאות פרשנות אמיתית. שנראה את התמונה, את הפרספקטיבה. נבחר לראות את התמונה באופן אחר, שמאפשר לנו להיפתח באהבה.

אוהד – פרשת וישב. הקלידה מהקלטה: מיכל גילה

22.11.10

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". את הפסוק הזה הבינו מפרשים קדומים, לא רק מלשון מגורי אביו במובן הפשוט, אלא מלשון מגור, פחד, יראה.

"ארץ מגורי אביו". יעקב רצה לשבת, לנוח, להשתקע בתוך עולם היראה של אביו, יצחק.

בארץ כנען-  מלשון הכנעה, כניעה. שם יפה לארץ הזו.

בפרשה שלנו שני שמות לארץ.  בהתחלה: ארץ כנען . אחר כך כשיוסף נמכר למצרים ושמים אותו בכלא, והוא מתלונן, לא עשיתי כלום, סתם קורה לי, אז אומר לקחו אותי מארץ העברים.

אחד המקומות היחידים בתנ"ך שנקראת ארץ העברים.

יעקב ביקש לשבת בשלווה. כך חז"ל מבינים את הפסוק הזה. מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף .

למה יראה זה שלווה?

יש שלווה מסוימת שמושגת על ידי הענות לפחד.  יראה זה לא פחד. אך כאן זה גם מגור.

מגור זה פחד. זה קשור כמובן למושג לגור. להיות גר.  גם מי שגר באיזה מקום הוא גם מפחד.

לגור באיזה מקום, זה להיות גר במקום. גר במקום, אני גר בו. מנסה להשתלב. מה כולם עושים – אני גם אעשה. מה אסור לעשות במקום. איך יאהבו אותי? וגם אנו מפחדים מהגרים. גר מצוי במגור, אך הוא גם מעורר מגור (ו'תגרה' מופיעה אחר כך). המהגרים  הבלתי חוקיים הם הגרים שמפחידים את אלי ישי. האחר, הזר, השונה הוא מפחיד. הוא בא לגור. אך מעורר מגור, פחד, כי הוא אחר.

אחד המפתחות הגדולים בעבודה פנימית, זה לחפש את זה שמעורר בי את הפחד הזה. לחפש את הזר. ולחפש בזר את הרז.  רז היפוך אותיות זר. בזר יש סוד. לכן הוא זר לי, ואיני מבין אותו. יש את הטיפוס שאני לא מסתדר איתו, והוא מפחיד אותי, מעורר בי מגור. דווקא איתו צריך לגור הרבה פעמים, ולחפש בו את הרז, מה הסוד של האדם הזה? למה דווקא הוא יכול לפתוח אותי,

דברים שבגלל ההשתקעות שלי במוכר, אני לא הייתי נפתח אליהם. הרבה פעמים אנו מקבלים ילדים כאלה.

ילדים יודעים לעשות זאת מצוין. הם כאילו תהים למה הורי לא היו נפתחים בשום אופן בלעדי….  הורים בעוגמת נפש. מרגישים שהילד מוזר, אחר.  לא אוהב מה שאני אוהב. שיעור נפלא לגלות את הרז. את מה שאני , בגלל דפוסי הנוחיות (האנוכיות )של האישיות שלי, לא נפתח אליו.

הגר, הזר, הצל,  דברים שיש בהם סוד גדול. כמו שבזר צריך לגלות את הרז, מי שעוזר לגלות את הצל יש בלץ.. זה סוד הליצנות המרפאה. ליצנות רפואית זה לא רק במחלקות בתי חולים. כי כולנו חולים. כל אחד צריך ליצנות רפואית כדי לחשוף את הצל.

הלץ, הליצן , חושף מה שאנו לא מעיזים להסתכל עליו. את הרז.  הצל הוא הזר. הצל שבתוכי הוא הזר שבתוכי. יש לי חלקים בתוכי שאני מכיר, נוח לי איתם. לכול אחד יש גם  חלקים בנו שאנו מדחיקים, מסתירים, כאילו ד"ר ג"ק ומיסטר הייד.  שיר של לאה גולדברג,   או מרים ילין שטקליס:  הילד הרע שנכנס בי פתאום. אני לא עושה כאלה דברים.  אנו לא עושים כאלה דברים,  כי לנו יש טוהר הנשק, אנו צבא נהדר. הם עושים כאלה דברים. לא מוכנים להסתכל על האחר שבתוכנו. על מה שלא נעים להסתכל ולהודות,  מה שמוחקים מספרי ההיסטוריה, מה שמשאירים במסמכים מצונזרים שיפתחו אולי בעוד עשרים שנה. זה נכן ברובד לאומי ואישי.

אפילו לי אסור לגלות שאני מתנהג כך. זה הזר בתוכנו שגר איתנו. הצל. כשהוא גר בתוכנו הוא מעורר בנו יראה, שמא יחשף, שמא יצא לאור, שמא ישתלט עלי. הילד הרע שנכנס בי פתאום.

יעקב, רצה לגור במקום הזה שנשלט על ידי פחד. ושהכול בסדר בו. זה מה שיעקב ביקש לעשות. ביקש לישב בשלווה. די בלגאנים בחיים שלי.  חשב בוא נלך על בטוח, נעשה דברים כמו שצריך. אשמור על גבולות, הכול יהיה בסדר כאן. לא נחצה גבולות,

נהיה אנשים טובים לשכנים שלנו. מה יגידו השכנים?

וזה לא הולך לו. לא מסתדר לו, כי זו לא התכנית האלוהית.

התכנית האלוהית איננה שיעקב ימנע מבעיות, ולא שימנע מהצל ,  ולא שימנע מהזר שבו,  אלא שיתמודד עם כל הצל, והזר והרז.

עשה זאת בפרשות הקודמות, הוא ברח מעשו, שזה הצל שלו. ברובד הפנימי עשיו הוא לא מישהו אחר. בכול אחד מאיתנו יש יעקב ועשיו איש תם יושב אוהלים, אצלי "הכול בסדר", ויש את הילד המופרע, עשיו, איש ציד, איש שדה. טיפוס לא מתורבת. יעקב בהתחלה רוצה לברוח ממנו, להתחמק מהצל. מגיע לחארן ללבן, ורוצה להתחתן עם רחל, כי היא לא זרה לו. מסבירים בפנימיות. רחל יפה, לא חיצונית.  יעקב רואה בה יפה כי היא כזו שהוא מבין. לאה מכוערת בעיני יעקב, לא כי איננה יפה פיזית, אלא כי האנרגיה שלה היא משהו זר לו, וזה גורם לו לפחד, כך טוען הזוהר. יעקב אהב לדבוק במה שהוא מבין, ולאה הייתה למעלה מהבנתו, כך הזוהר טוען. אמירה מאד רדיקאלית.

לאה הייתה למעלה מהבנתו. אין לו קונספט של אשה כמו לאה. לכן הוא פחד ממנה, ובגלל שפחד ממנה, היא נראית לו מכוערת. כמו שכול מי שמפחדים ממנו נראה לנו מפלצת.

הרע המאיים, נראה גם לא אנושי – ואז אין בעיה להשמידו. זה מוביל לאושויץ.

דה -הומניזציה של האחר והזר. ואנו עושים זאת כל הזמן, בקטן כמובן. עושים דה הומניזציה של בני הזוג שלנו, של השכנים שלנו,  כדי שנוכל לפעול באופן אגואיסטי.

אנו  לא רוצים להרגיש שהוא כמונו,  לא להרגיש שהוא אחד מאיתנו. לכן טוב לראותו לא כאדם כלל. הוא לא באמת סובל. זה נובע מפחד מהזרות, פחד שמייצר ריחוק, ועוד יותר זרות, עד כדי מצב שמאשר לנו לנקוט באלימות.

אלה נקודות שממש צריך לשים לב אליהם. איפה לוקחים את האחר, את הזר וכל כך מפחדים עד שפשוט לא מסתכלים עליו כאדם. י

קיים הרובד הסוציאלי. היופי של העולם הזה שמה שקיים ברובד סוציאלי קיים גם ברובד פסיכולוגי ורובד רוחני.

ברובד הפסיכולוגי הפנימי יש לנו את הצל. הזר שבי. האחר שבי.

אלה מראות אחד של השני.

יש רוחניות שהיא רוחניות אפלה. יש רובד פסיכולוגי , צל פסיכולוגי. ויש גם  סטרא אחרא. לגלות שגם הסטרא אחרא הוא בעצם מלא קדושה, שכן, אין אתר פנוי ממנו. מאלוהים. אין אחר. סטרא אחרא זה הצד האחר, הזר. והתודעה האלוהית הגבוהה היא שאין אחר.

הרחבה בנושא: יעקב גלגול של אדם ולאה גלגול של לילית

ההמשך של העניין הוא, כיוון שהא"רי על סמך דברי הזוהר,  אמר שיעקב היה גלגול של אדם ראשון.  לאדם היו  שתי נשים: חוה ולילית.  גם ליעקב היו שתי נשים: רחל היא גלגול של חוה, ולאה היא גלגול של לילית,  כך אמר הארי.

זה מה שעורר אותי למחקר שהביא לכתיבת הספר של לילית,  ואז גיליתי מסכת שלמה על הגדולה של לילית,  ולא על השדיות שלה, שנבנתה מהפחד.

בתהליכים האלה יש אימוץ דימוי החברה עלי. התסביך העמוק של לילית, לא נוכל להיכנס לעומק עכשיו,, לילית היא דמות נקבית משוחררת מכול הבחינות, גם המינית, אינה מתורבתת, לא סגורה בשום מסגרת. היות שנתפסת בחברה הפטריאכלית כשלילית, היא רוכשת אחר כך את הדימוי הזה על עצמה ואז היא הופכת להיות מנודה מהחברה , בעיני עצמה.  לא שאומרת הם לא מבינים אותי. אלא קונה את הסיפור: " אני רעה -לא שווה", הורסת משפחות. מגיע לי הרע.

אלה דברים מוכרים בתהליכים נפשיים. חלק מהתיקון של הלילית שבכול אישה, הוא בעצם תיקון הדימוי העצמי שמופנם אלפי שנים. לא פשוט התיקון הזה. אלפי שנים של הפנמה של דיכוי והדרה של העוצמה של לילית מחטא הקדושה. לא פשוט להיגמל מזה.

זה הסיפור של דינה.  דינה אותיות נידה.  נידה מלשון נידוי. דינה, ביתה של לאה,  גם שייכת ללילית. חז"ל אומרים:" כמו האם כך הבת". דינה יורשת את תכונות לאה שמבטאות את החופש המיני שלה .

מה אומרת לאה ליעקב? "אלי תבוא". הלילה אתה שוכב איתי. לא מה שבת ישראל מנומסת אומרת. אבל לאה, בוטה יותר, ודינה צריכה בעצם לברר , בלשון קבלת הארי, להתעסק עם אותו דימוי פנימי שלה, שבגלל שהיא כזו, היא חייבת להיות מנודה. היא אחרת.

חז"ל ,מהראש הפטריאכלי קוראים  ללאה בכוונה יצאנית.

"לאה אמנו יצאנית הייתה" , שנאמר "ותצא לאה לקראתו". דינה יצאנית הייתה "ותצא דינה לראות בנות הארץ". מאיפה יוצאת? מהמסגרת החברתית המקובלת. אשה שיוצאת ממסגרת חברתית מקובלת.

לא אמרו זאת על רבקה למשל. שכתוב "והנה רבקה יוצאת". להיפך נאמר שרבקה יוצאת מהקליפות "והאיש מתבונן בה מחריש.

יש מדרש מאד מעניין שאומר שבפגישת יעקב ועשו, שזו פגישת יעקב עם הצל שלו. כשיעקב הולך לחראן הוא עושה בית ספר ללימודי הצל, בעל כורחו. רק רצה לברוח מאמא שלו (האם הגדולה והמאיימת) ומאחיו

אחד הדימויים של האם הגדולה בחלומות זה עכבישה.  אמא קטנה, אך רשתה פרוסה על כל חיי. איפה שלא אזיז רגל- היא ישר מרגישה. זה כרוך גם בצד האחר של העכבישה:  היא מוצצת דם. מוצצת את הלשד, מוציאה לי את המיץ.

אלה דימויים של עולם החלום שקשורים לדמוי האם הגדולה.

רבקה אומרת לו:  לך לימים אחדים. הולך ל-22 שנה.  אמא כבר מתה כשהוא חוזר.  התחפף מהבית. ברח מהעכבישה שמנהלת לו את החיים,  וגם מאחיו שבטוח שהוא רוצה לרצוח אותו. שמייצג את הצל בתוכו. בטוח שהוא לא מבין אותו.

לאן ברח? ישר לרשת של העכבישה הגדולה – לאה.

חשב שיגיע לרחל יפת התואר ויפת מראה. התאהב בה ישר. אך נפל ישר למיטתה של לאה.

חרן. חרון אף של מקום- כתבו חז"ל. הלך לבית הספר של לימודי הצד האפל.

בעל כורחו.  נכנס ללמוד אצל לאה, ולומד די טוב, וכשחוזר מתמודד עם עשו, חובק אותו, מקבל את הברכה מהמלאך של עשו, אך עדיין עדיין, לא נוח לו עם הצד האפל של האשה .

ואז יש מדרש מדהים. כתוב היכן שם את כל הילדים?

לחז"ל יש עין מאד מדוקדקת.  ודינה היכן הייתה? – לא מוזכרת שם .

כתוב את לאה ואת ילדיה. איפה דינה?

חז"ל אומרים, יעקב הטמין אותה בארון. בתיבה. למה? פחד שעשיו יראה אותה וישים עליה עין.  תהיה כימיה ביניהם. לכן סגר אותה בארון."ותצא דינה" – יצאה מן הארון.

זה מה שחז"ל אמרו. קב"ה אמר: רצית למנוע אותה מעשיו? מפחד מהצד האפל של אח שלך? מה שקורה לצל שמפחדים ממנו ומדחיקים- הוא גדל. נהיה יותר מפחיד.

הסמל של דחיקת הצל זה כניסה לארון.

צל מתארך בפרט בשעת דמדומים, בזמנים שדברים לא ברורים, הצל נורא גדול.

הצד האפל של המציאות גדל. בשפה של סמלים, יעקב מפחד מהפריצות שדינה מייצגת. כשפגש זאת אצל אמא שלה- לא ידע איך לאכול את זה.  פגש אצל אח שלו-  ולא ידע איך לאכול זאת.

בתורה זה לא נגמר. רק מוציאים אותה משם.  הכול שם נגד הזנות , הפריצות. "הכזונה יעשו את אחותנו"? חז"ל במדרש מוסיפים את החסר. שמעון ולוי רצחו את כל העיר ובאו לקחת אותה. אמרה: לא רוצה, מי יתחתן איתי עכשיו? עד שהבטיח לה שמעון שישאנה.

שניהם בנים של לאה.  זה לא היה כה אסור באותה תקופה. לפי חז"ל אחת מנשותיו של שמעון הייתה דינה. ונולדה בת מהאונס. משכם בן חמור, וקראו לה אסנת. לא ידעו מה לעשות איתה. ואז שמו אותה תחת אחד השיחים. הכול סיפורי חז"ל. אך כדאי להכיר את המיתולוגיה. השיירה שאספה את יוסף, מצאה אותה, ולקחה אותה למצריים והיא גדלה שם וזו אשתו של יוסף. יוסף התחתן עם אסנת בת פוטיפרה. לפי חז"ל יוסף מתחתן עם בת אחותו.

כדי לתת רובד אישי בעניין. מהיכן חז"ל מצאו את העניין ששמעון התחתן עם דינה? ברשימת בני שמעון , אחד מהם הוא שאול בן הכנענית. ימואל וימין ואוהד. ויכין וצוהר ושאול בן הכנענית. מי זו הכנענית?- זו דינה. קראו לה כנענית כי לקח אותה מהכנענים.

חשוב להכיר את המיתולוגיה הזו. בכול הדברים האלה יש עומק. בספר לילית, נכנסתי לפרטי פרטים של הסגה הזו, שזה ברור הניצוץ, גילוי הקדושה, החלק החיובי של לילית. האופן בו חז"ל דברו את תורת הסוד היה על ידי משלים וסיפור. כך היה מקובל. לא רק הם, בהרבה עמים. יש מקומות שמדברים פסיכולוגיה ותורת סוד באופן ישיר, בדרך כלל בבתי ספר אזוטריים. מה שמייחד את היהדות, שזו דת ציבורית, לכן המסרים תמיד מולבשים במשלים. כשחז"ל מייצרים סיפורי עם כאלה, על דינה, ולאה, ועשו וכו', יש בזה רובד של סיפור, מיתולוגיה. אך כמו כל מיתולוגיה, היא מכילה בתוכה תורת סוד. כמו שיונג אמר, החלום הוא המיתוס של היחיד, והמיתוס הוא החלום של השבט. החלום הציבורי שלנו. כשחז"ל מספרים סיפור שנקלט והפך להיות הסיפור. זה לא סתם, אלא כיוון שהוא מכיל אמת עמוקה, שהרבה פעמים לא יודעים מה זה אומר, אך מרגיש שצריך לשמור ולספר לילדים. המיתוס הוא החלום של השבט. המיתוסים שלנו בין היתר נמצאים במדרשי חז"ל. כדאי ללמוד אותם ולפתח אותם דרך שפה סמבולית, כמו שמבינים חלום. כל הדמויות בחלום זה אני

מה ביקשתי?-  קצת שקט. לישב בשלווה בארץ מגורי אביו. בתוך גדרות הגר, שמפחד להיות אחר. ארץ כנען, תן לי להיות בהכנעה. – זה לא עובד. כי התכנית האלוהית  היא לא שתשב עם ההרגלים שלך, אלא שתתמודד בדיוק עם מה שמפחיד אותך. כך יעקב צריך להתמודד עם אחיו, עם לאה, עם דינה והסיפור שלה ואחר כך , עם כל מה שקורה

ליוסף  – קנאת האחים. מקום שבו הדבר שהוא הכי אוהב – נלקח ממנו , בגלל שהוא אהב אותו.

"ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף" אומר המדרש.

רוגזו-  הכוונה הבלאגן של יוסף.

.  הפרשה כולה זה על הבנת חלומות. נכנסים לתקופה של חלומות, חודש כסלו, מיוחד לו חוש השינה, לפי ספר יצירה. בין היתר, חלום יעקב שהיה בפרשה קודמת, עכשיו חלומות יוסף ובפרשה הבאה חלום פרעה. כמעט כולם מרוכזים בחודש כסלו שהחוש הפנימי שלו הוא חוש השינה. כשמנסים לפענח חלום, אחת ההנחות הבסיסיות שמוציאות מרצע מן השק, זה בוא נגיד שכל הדמויות שחלמתי עליהם זה אני.  חלמתי על אספקטים בתוכי שמתגלמים על ידי הדמויות האלה. מה זה אומר? יעקב זה אני, דינה זה אני , עשו זה אני , שכם בן חמר זה אני הכול קורה בעולם הנפש. מה קורה? אז אומרים יש איכות מסוימת שמתגלמת בדמות אחת, וממשיכה להתגלם בדמות הבאה.  גם בחלום זה קורה. אותו אדם, פתאום הוא אדם אחר. מבטא את אותו עניין.

דינה מרכזת בתוכה את שאלת ההדחקה, הנידוי. מה שקורה כשאנו מדחיקים את הצדדים הפרוצים שלנו. רצית לסגור בקופסא? תראה איך זה התפרץ. זה מה שקורה בדרך כלל. רוצה לכלוא את זה, זה יתפרץ במקומות שלא תכננת.

מישהו בא אלי לייעוץ לפני כמה שבועות, בחור צעיר, נשוי, עם סיפור שאשתו לא רוצה לשכב איתו כבר שלוש שנים.   בקושי מקיימים יחסים. הבנאדם בן שלושים. לא נעים לו. נראה לו לא רוחני – מה אאלץ אותה? מה אני אשבור את הנישואין בגלל מיניות? צריך להסתדר עם זה. היא אמא טובה, אשה טובה. אני צריך להסתדר עם זה. לכלוא עם זה. ביהדות כתוב "לשבור את היצר".

אמרתי לו:  עליך להבין את העובדה. אין אפס. או שתהיה לך מאהבת, או שתבגוד באשתך, או שתתגרש ממנה, אם לא תסדרו את זה. או שאתה תחלה בסרטן –  אין אפס.

אי אפשר לכלוא את עוצמת הארוס.  כל מיני יעקובים רוצים לשים דינות בקופסא.

זה לא עובד. מתי שהוא זה יתפרץ. פתאום יהיה לך רומן בלתי מתוכנן. אני לא יודע איך עשיתי כזה דבר. אני לא אחד שבוגד. או שתבגוד בה – או שתשים על השולחן ותגיד" לא חיים כך". או שהכוח הזה יהרוס אותך מבפנים. זו האופציה האחרת. למזלו, יש סיום שמח, היה לו מאד קשה לקבל.   היה לו המון התקוממות. בסוף קיבל. חזר ואמר – דברתי איתה והסכימה ללכת לטיפול. הסכימה שיש בעיה. הבעיה לא בזה שהוא לא מדכא את יצרים שלו, אלא שהם לא מסוגלים לקיים יחסים נורמאליים. חשבה שהיא בסדר , היא רוחנית.פרושה. לא יודע מה קורה איתם עכשיו. מקווה שהם בטיפול. אני אומר זאת ביחס לנושא של "ותצא דינה"  - זה תמיד מתפרץ בסוף! ואם לא תתן לארוס מקום ותכיר בקיומו הוא יציף אותך ויתפרץ לך במקומות הלא נכונים. רואים את זה הרבה, לצערנו, על ימין ועל שמאל.

הניסיון להכניס דברים לקופסא, והצורך שלנו להבין שדברים שמכניסים לקופסא מתפרצים באופן בלתי מבוקר, ועדיף יותר להסתכל על הצל , על הזר, ולגלות את הרז. לדינה, לאה, לילית,לשד שבתוכי יש סוד גדול שהוא יכול לגלות לי. הוא נמצא שם כדי לגלות לי סוד שלא הייתי מעיז להסתכל עליו  לא הייתי מעיז להבינו. כי אני רוצה, כמו יעקב לישב בשלווה . רוצה להיות איש משפחה טוב.  "ספר לי איך לכבוש יצרי

ואמשיך להיות נשוי לאשתי הטובה והחמודה". אך הרז שבזר בא כדי לחשוף אותנו לאפשרות של גדילה,  לאפשר לנו גדילה. וזו התכנית האלוהית לגבי יעקבים למינהם,  אלה שמתעכבים, שלא רוצים להתפתח. רוצים להתעכב –  על כורחך תתפתח. (כבר בלידה מנסה לעכב את הדבר הפראי (עשיו)  שרוצה להיוולד.

הסיפור של יעקב ועשיו שהם תאומים, דמויות האור והצל, חוזר על עצמו בפרשה שלנו.

מה שנקרא סיפורי מראה, היינו,  סיפור שכאשר מקשיבים לו,  שומעים שהוא מראה לסיפור אחר. יעקב ועשו תאומים מלפני שלוש פרשות. וכאן יש לנו את פרץ וזרח.

יעקב גונב לעשיו את הבכורה כשהם כבר מבוגרים, בעיה שאנו מתמודדים איתה.

יעקוב אבינו, שהוא לא טיפוס הכי ישר. המילה יעקב לא רק מלשון עיכוב, אלא עקום. "והיה העקוב למישור". עקוב- זה מקום בלתי ישר בשפה המקראית. זה תחמן. יעקוב זה תחמן- טיפוס לא ישר. לכן עשיו אומר "אחי קרא שמו יעקב ויעכבני זה  פעמיים. את בכורתי  לקח ועכשיו לקח  גם את ברכתי". פעמיים עבד עלי.

עשיו ראש פשוט, כמו עיקר פולני. פתאום יצא לו להתעסק עם איזה יהודי ,פתאום בא לו יעקב, לא פלא שקוראים לו יעקב. במובן של תחמן. פעמיים עבד עלי.

ליעקב לא נוח עם הסיפור הזה. לכן מנסים אחר כך לתקן לו את השם. ישר-אל.

ברור שהוא בורח. בורח מעצמו. לא נוח לו להיות תחמן.

כשאביו שואל אותו מי אתה? לא אומר לו קוראים לי יעקב. כי השקרן לא מודה שהוא שקרן. אומר: "אנוכי, עשיו בכורך". עשיו כתוב עם יוד. אותיות עשוי, הכול בסדר.

what you see is what you get

יעקב לגמרי הפוך. הדמוי שלו לגמרי הפוך. אני איש תם יושב אוהלים ובוחש בקדרה…

ממה שיעקב בורח, אליו הוא נופל, כדי ללמוד. ולבן , הרמאי הגדול נקרא לבן, לבן כשלג. כמו שיעקב אומר אני איש תם. לא יודע לשקר. אלה השקרנים הכי גדולים.

רק כשהמלאך (שרו של עשו) שואל אותו. זה מאבק פנימי עם עשיו, עם הצד האפל שבתוכו. כשהמאלך שואל אותו איך קוראים לך. אמר יעקב. אמר לו:" לא יעקב יקראו לך כי ישראל". כשהשקרן מודה שהוא שקרן , הוא כבר לא שקרן. זה מאד פשוט.  כל עוד לא מודה מי אתה – אתה יעקב. כשמודה שאתה יעקב – אז אתה כבר ישראל.

הסיפור חוזר עם פרץ וזרח בני תמר.

מהסיפור עם יהודה. נולדים לה שני תאומים : פרץ וזרח.

זרח הוא התינוק שמוציא יד.

הקדמה:

אחרי שמוכרים את יוסף , יהודה מתייאש מהחיים. לוקח  אחריות, לוקח ללב ומתרחק מכול אחיו.  מתבאס מהחמולה. די עם זה.  הולך להיות עם הכנענים. "וירד יהודה מאת אחיו…" עוזב את אחיו, ומוצא אשה בת איש כנעני בת שועה. נולדים לו שני ילדים. מפסוק אחד לשני הוא כבר מחתן אותם. ער ואונן.

"ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר". היה ער. "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני  אדוני –  ומת". ואז יהודה אומר לאונן קיים את הייבום, מה שהופך מצווה בתורה. שהאח מתחתן עם אלמנת אחיו, כדי שתיכנס להריון ויוולדו לה ילדים, שהם כאילו הילדים של האח המת. והם ימשיכו את הנחלה. זה נקרא ייבום.

אבל אונן  ברגע שידע ש"לא לו יהיה הזרע" לכן שיחת ארצה  הזרע. כדי שהיא לא תיכנס להריון.

"רע בעיני הוויה אשר עשה וימת גם אותו"

תמר אלמנה בשנית.  שני בניו של יהודה מתו. אך יש לו עוד ילד. שילה. ילד קטן. יהודה חשב, שני בני מתו עם האשה הזו, ויאמר יהודה לתמר, שבי בבית אביך , עד שיגדל שילה בני. כי חשש פן ימות גם הוא כאחיו.

ואז, תמר מתחפשת לקדשה, לזונה, יהודה רואה זונה-  מציע לשכב איתה. והיא מתעברת. וכשנולדים הילדים הם תאומים. "ויהי בעת לידתה והנה תאומים בבטנה", שאביהם יהודה.

"וייתן יד". קורה, וולד הוציא יד קודם. המיילדת  רואה הוציא יד – הוציאה סרט  אדום וקשרה על היד-  סימנה אותו-  לדעת מי הבכור (חוקי ירושה)

"ויהי כמשיב ידו  והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ –ויקרא שמו פרץ"

קוראים לו פרץ כי הוא התפרץ. אח שלו היה אמור להיות הבכור, ואח שלו התפרץ

"ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח"

סיפור אל תאומים המתמודדים על בכורה כבר  מבטן.

בעצם הסיפור רוצה להראות לנו מי בעצם הבכור. זרח, זה שיצא שני, שהוא מקביל ליעקב. הסיפור כאילו אומר לנו, שזה שיצא שני הוא הבכור באמת, והראשון נדחק, התפרץ. כאילו עשיו לא אמור היה להיות ראשון. עשיו הוא דמות פרוצה, פרוץ,פורץ , מתפרץ. יעקב הוא מן זרח כזה.

הסיפור מבחינת חקר המקרא, מוזמנים לקרוא מה כתב על זה  יאיר זקוביץ.

שני חוקרי מקרא ששווה להכיר עבודתם: ישראל קנול ויאיר זקוביץ. חשוב להבנת המקרא.

הסיפור הפשוט בא להגיד. יעקב לא גנב הבכורה. בא לומר השני הוא בעצם הראשן.

יש כאן עוד רובד. פרץ וזרח הם שני טיפוסים, שני ארכיטיפים. יש טיפוס פרץ וטיפוס זרח, זרח הוא זה שזורח פרץ הוא הפרוץ שמתפרץ.

זרח – כולם רואים שהוא נראה טוב שהוא זורח.

פרץ הוא זה שלא נראה טוב. מסתכל עליו ואומר הוא הולך לשבור לי את המסגרת.

הוא בעייתי. הוא הילד המופרע של הכתה.

אלא מה? שושלת בית דוד שהיא לפי המסורת היהודית, שושלת המשיח, באה מפרץ, לכן דוד נקרא איש בן פרצי.  הוא בא מפרץ.

כולנו בני לאה. על לאה  אמנו נאמר שהיא פרוצה.  כולנו בני זונות

בני רחל רובם נעלמו בעשרת השבטים. יש כמה מחלקנו שהם משבט בנימין שחלקו קצת נטמע בממלכת יהודה. ממלכת יוסף שזה ממלכת אפרים, ממלכה הצפונית, נחרבה בידי אשור ונגלתה, אלה עשרת השבטים שנעלמו לנו. נטמעו בעמים אחרים. אך לא ניכנס לזה כרגע.

המסורת שאומרת שהיסוד הגואל (המשיח) בתוך כל אחד מאיתנו.

את כל הדברים האלה צריך תמיד לעבור מהרובד המיתולוגי שפורס הדברים על הרובד חברתי היסטורי , שאולי הוא נכון, אך תמיד לקחת פנימה לרובד פסיכולוגי רוחני. נקודת משיח בתוך כל אחד מאיתנו, החלק הגואל הוא בן פרצי. הוא בן זונה, הוא פורץ ופרוץ. המשיח הוא בן של היסטוריה הכי פרובלמאטית בכול התנך. חז"ל רואים זאת , שמים לב לזה, מאיפה זה מתחיל.   הישועה חייבת לקחת יסודות מהצד האפל. אורות דתוהו.

יהודה ותמר. חושב שהוא זונה. מהיחסים הללו שבמחשבה של יהודה היה שהוא שוכב עם זונה, נולד פרץ. מפרץ נולד אחר כך בועז, הייחוס שלו למשפחת פרץ. בת זוגו היא רות המואביה. איך נולד מואב? (מואב= מאב. נולדתי מאבא של אמא שלי. סבא שלי הוא אבא שלי) מלוט. ששתי בנותיו השקו אותו יין בסדום. מגילוי עריות. הזיווג של רות ובועז זה שני אנשים שבאו מיחסים מפוקפקים.

משם נולד דוד שלא טמן ידו בצלחת , כידוע. היה שובב גדול. לקח את בת שבע. מעשה נבלה. מעבר לכך שבת שבע הייתה נשואה. מעשה הנבלה הגדול שסידר לאוריה , שהיה חייל מאד נעלם, סידר לו מוות. בחש בקדירה כדי שימות. סידר לו חזית. אמר ליואב תשאירו אותו בחזית, ותיסוגו. לדוד היו שמונה עשרה נשים. השושלת המשיחית ממשיכה מבת שבע. לא מאביגיל, לא ממרב. בת שבע. שהזיווג איתה היה די מעצבן. הילד השני שלמה הוא שממשיך את השושלת. חז"ל אומרים  על המשפטי "מצאתי דוד עבדי…" היכן מצאתי דוד עבדי? – בסדום במערה עם לוט והבנות. שם נולד המשיח. למה? למה בנות לוט רצו לשכב איתו? – למטרה נעלה. לא שאבא שלהם היה  כזה מושך. אלא כי  נכחדה האנושות. הן רצו להציל את האנושות. משיח זה להציל את העולם. את האנושות.  הן הבינו זהו זה רק  אנחנו ואבא, צריך להמשיך את האנושות.  חושבים שישו בא מבית דוד. ובת זוגו של ישו מרים המגדלית. מרים ממגדל.

למה השם מוחל לדוד ולא לשאול?

. למה לא נמשכה מלכות שאול? חז"ל אומרים משפט מפתח בעניין שלא היה בה דופי. הבעיה של שאול שהיה יפה מידי, היה בסדר. היה זרח. שאול רצה להיות זרח. הכול אצלי בסדר. שאול בא מבני רחל, משבט בנימין. דוד מבני לאה.

הזוהר מוסיף על זה ואומר, שהסיבה שנמחל לדוד החטא, כיוון שהשתמש בהומור. היה בדחנא דמלכא. היה הליצן הרפואי של אלוהים.

הפסוק בתהילים פרק נ"א. מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כשבא אל בת שבע.

מזמור הוידוי שלו. אומר "חטאתי למעל תצדק בדבריך, תזכה בשפטיך".

לחז"ל יש עין מאד מדייקת ובוחנת. מה זה "למען תצדק בדבריך". אמר:  דוד אמר "בחנני השם …"

דוד אומר למה אומרים אלוהי אברהם יצחק ויעקב, רוצה שיגידו גם אלוהי דוד. (אלה ארבעת רגלי המרכבה, חסד גבור התפארת ומלכות)

קב"ה אומר אותם ניסיתי – אותך לא. דוד אומר: בוא תעמיד אותי בניסיונות. קב"ה אומר לו, לא תעמוד בזה. דוד אמר, כן אצליח. אז קב"ה אמר – בסדר, הנה בחורה יפה על הגג.

ישר רצח  את בעלה ולקח אותה . בא נתן הנביא. דוד : " חטאת אך למען אצדק בדבריך" אני אמרתי שאצליח, אתה אמרת שלא אצליח, אז אשבור לך את המילה?

זה הלץ שמחלץ את הצל.    דוד מכיוון שהיה לו הומור, היה הג'וקר האלוהי, לכן מחלו לו. ליצן החצר. צריך להבין- הזוהר נכתב בספרד,  מאה שלוש עשרה. מסורת חצרות המלכים. לכול מלך יש ליצן חצר. בראש של כותבי הזוהר, חוג כותבי הזוהר בספרד, שמכירים את חצרות המלכים, גם למלך מלכי המלכים יש ליצן. הליצן מסתכן כל הזמן שיערפו לו את הראש, מעיז לומר מה שאף אחד לא מעיז לומר. היו ליצנים שזייפו ונפרד ראשם מצווארם. ליצן תמיד לוקח סיכון. רוצה להיחלץ ממצבי מצוקה על ידי כוח הבדחנות, אתה לוקח סיכון.  או שתצליח או שלא. אם תצליח יש בזה אפשרות. אחת הדרכים הטובות ביותר לצאת ממצבים שאין להם מוצא אחר זה בהומור.

גם בייעוצים זוגיים. לא אכנס לעומק הדבר, רק אזכיר בקצרה. מה שקורה לנו הרבה פעמים שאנו נכנסים לתבנית תגובה פוסט טראומתית. היא פוגעת בי, הוא פוגע בי ועכשיו יש  נקיק, מסלול. אתה נכנס למסלול. אין בו ימינה או שמאלה. נפגעתי אני מסתגר, לא מדבר, אני פוגע. ואז זה מסלים. תהליך הסלמה. אני פוגע בך ואת בי ויוצאים מזה בשן ועין. הנקיק הזה הוא התבנית,  והחוכמה בטיפול העצמי , גם בזוגיות,  היא לתפוס את עצמי בכניסה לנקיק.  בכניסה לדפוס. מתי אני נכנס לדפוס פעולה? נכנסים לדפוס כשחושבים שאין ברירה. נזפו בי, אני עכשיו מרגיש נזוף,  נכנס לתבנית של מסכן שמחפש רחמים. רוצה שממש יראו שאני מסכן. כי רגיל שאמא בסוף הייתה מלטפת אותי. כך הייתי יוצא מזה. במקומות האלה זה כפתור של אוטומט. "פגעו בי" –  זה אוטומט.

יש גם כפתור של כעס. תגובת אלימות. סדרת תגובות שנצרבה בך בילדות מתי שהוא. אבא צעק עליך  ויצר את התגובה הזו. אמא שלך נזפה בך וצרבה, ממש צרוב בחומרה שלנו. זו טראומה. כל אחד מאיתנו מסתובב עם טראומה. וצריך לדעת איך להיחלץ מהם. לא פשוט. כי היא צרובה בחומרה שלנו, לא תוכנה. אי אפשר למחוק. זה כמו צלקת. צריך לעקוף אותה. אך יכול לעקוף רק כשאתה לא נכנס אליה.

לכן ,צריך מספיק מודעות עצמית כדי לתפוס הנה אני נתפס לתגובה תבניתית. איך יוצא מפה? אחת הדרכים המופלאות עי הומור  – צחוק על עצמך, לא על האחר. יותר מפתה לצחוק על בן הזוג. לעשות צחוק מעצמי. באותו רגע לעשות דבר הכי דבילי בעולם. תרקוד, תשיר, תעשה כאילו יש לך חצאית מיני. לא חשוב מה, תוציא עצמך בציצית ראשך מהבוץ. שקוע בבוץ של חוסר פרספקטיבה. הלץ מחלץ אותך מהתבנית הזו. יש פטנטים של איך להיחלץ.

בני זוג יכולים לעזור זה לזה. מכירים את התבנית אחד של השני . כשאני נכנס לתבנית, עושה לי סימן מוסכם. יאללה. תוציא עצמך. היא לחצה לך על הכפתור, לכן היא שם. עזר כנגדו. היא שם כדי ללחוץ לך על הכפתורים ואם שניכם עובדים עבודה רוחנית מי שראשון מסמן לשני.

כמו הסיפור של רבי נחמן . שמלך חזה שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה יהיו משוגעים. אמרו לא נאכל. אמרו אם אנו לא נאכל אנו נהיה המשוגעים. נאכל ונזכיר כל פעם אחד לשני שאנו משוגעים.  בני זוג יכולים לעשות זאת אחד לשני תוך כדי שזורקים צלחות. לזכור את הסימן על המצח. אנו משחקים עכשיו את משחק השיגעון.

המודעות היא זו שמסמנת לי בכלל שנכנסתי לתבנית. אך זה לא מספיק. לדעת שאני שם, אלא צריך  להתרומם ולראות שיש עוד אפשרויות. כי כשאני בתבנית נדמה לי שאין אופציה אחרת. לכן , המדינה שלנו למשל מדינה פוסט טראומתית. הרבה שנים אנו נורא מסכנים, לכן נדמה לנו שאין דרך אחרת. חייבם להיות כך וכך.  מצב פוסט טראומתית. כשחוזרת הטראומה, כל העצות הטובות של חברים שלי לא שווה כלום.  מה שאומר לך נראה טפשי.  צריך להתרומם למקום שיש לי בו פרספקטיבה ורואה אני לא חייב את הנתיב הזה, יש מעקף. אפשר לעקוף יש עוד דרכים . צריך לראות שיש עוד דרכים .

אחד הדברים המרוממים אותנו זה צחוקים.

כשתופסים את החיים יותר מידי ברצינות, ממש נעלבת,  הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות- זה לעשות צחוק מעצמך. אתה ממש רוצה שירחמו עליך.

צריך להיחלץ בכוח הלץ ולגלות את הרז

אתייחס בנקודות, כי זמננו נגמר.

הפרשה קודם כל מראה שני סוגי תגובות ביחס לפיתוי, לא במקרה.

יהודה רואה את תמר, חושב שהיא זונה – הולך אליה

מיד אחר כך, יוסף מה זה צדיק. אשת פוטיפר מנסה לפתותו, ובעור שיניו נחלץ ממנה. שני טיפוסים שמגיבים אחרת לפיתוי מיני.

ממי נולד משיח? – מיהודה. זה שמתפתה. משיח בן יוסף מכין את הדרך

למה?

יוסף היה בן זקונים של אביו. חז"ל אומרים איך יוסף התגבר על היצר? דמות דיוקנו של אביו נראתה לו. אשת פוטיפר באה לפתותו והוא רואה את אבא שלו.

יעקב מייצג את הבסדר, את איך שצריך להיות. זה מה שקורה להמון אנשים. מופיע סופר אגו. מה הדמויות המחנכות שלי היו אומרת על זה.? זה סופר אגו. יוסף לא פועל מעומק נשמתו אלא מהפנמת ערכי מוסר שהפנים בבית. ככה לא מתנהגים! אבא אמר! .

יוסף ויהודה משמשים כאן כשני ארכיטיפים. מה קורה לך בסיטואציות האלה. המעניין שדווקא מיהודה יוצאת משיחיות. אך צריך לעבור הרבה תלאות בדרך. בלשון החסידות "הרבה בירורים" כדי לגלות את הניצוץ הקדוש שהיה שם , צריך הרבה תהליכים פנימיים. הניצוץ הקדוש הוא הכניעה, ההיענות למשהו שמרגיש לך נכון, אפילו שאתה מתבייש בזה. יהודה מתבייש בזה שהלך לתמר. תמר שאלה :מה תיתן לי? אמר: אשלח גדי עיזים ביקשה עירבון. אמרה: תן לי את חותמך ופתילך אשר בידך. פתיל זה שרשרת התפילה. תפילה מלשון פתיל בתימולוגיה של מלים.

מבקשת את המטה, החותמת והפתיל. ואז שולח את גדי עיזים לא מביא בעצמו כי מתבייש. חברו הכנעני לא מתבייש. ליהודה יש מוסר כפול.  הוא התפתה למשהו אמיתי, אבל עדיין הוא בן של יעקב, שמתבייש בצל שלו, לא נוח לו עם הסיפור.

צד אחד מתפתה, וצד אחר אומר איזה בושות עשיתי.  "רק שלא ניהיה לבוז". ולא סתם מתבייש. כשנודע לו שהיא בהיריון, אמרו לו תמר הרתה לזנונים. אמר "הוציאוה ותישרף" שם רואים מוסר כפול. כשהוא הולך לזונה זה בסדר. אך היא זונה – שתישרף. זה היחס לאשה. לקדשה. לזונה. מלים מתחלפות בפרשה.  "אייה הקדשה"?  קדשה היתה אשה כוהנת מין בתרבות הכנענית. כוהנת לאלה. שהשתמשה בין היתר בפולחנים מיניים.  היו קדש וקדשה. רק במהפכה המונותאיסטית העקובה מדם של יאשיהו מאות שנים אחר כך, שהתחילה את תהליך היהדות. שרצח ובזז כל מי שחשב אחרת,  (מכסחים כל מי שנראה אחרת).  בתקופת יאשיהו כתוב בספר דברים שלא יהיה קדש ולא קדשה בישראל. קדש זה גבר כהן מיני.

גם לשון זונה. בבית ספר אמרו מוכרת מזונות.  זונה מוכרת מזון לנשמה. זונה היא מזינה. לא סתם מזון וזנות השורש זן בשניהם. בתפיסה הקדומה זה קשור לתזונה. קדשה היתה מזינה.  זה מה שאפילו זונות הרחוב הכי מנוצלות עושות יוםיום. הם מזינות גברים רעבים. שרעבים לקצת אנרגיה נשית ואין להם איך לקבל אותה. הם עושות עבודת קודש בצורה מוזנחת. כשיש מוסר כפול לחברה שלנו. אבל הזונות עד היום מזינות.

פרשת הקנאה

יעקב אוהב את יוסף מכול בניו.  וגורם לקנאה של האחים ביוסף.  וגורם באופן פרדוקסאלי שהדבר שהוא הכי אוהב יילקח ממנו.  בגלל שהוא כל כך חומד אותו – הוא גורם לזה שזה יילקח ממנו. וזה דבר שקורה הרבה במציאות.

מה שאתה חומד- יילקח בצורות שונות.

הוא עושה אותו שלו "כי בן זקונים הוא לו" עושה לו כתונת פסים. חומד אותו אתה חומד של ילד. אתה שלי. כי הוא מזהה בו את עצמו. את מה שהיה רוצה להיות. יוסף הוא איך שיעקב היה רוצה להיות. הוא בן רחל. הוא איך שיעקב היה רוצה לראות את עצמו.

אומר דברים בקיצור נמרץ, אך צריך לעבוד עליהם כל החיים:

שני דברים באנו לעשות פה בעולם: אחד זה ללמוד לאהוב. להתאחד. והאחד זה ללמוד להיפרד.

כי אהבה אמיתית, אין לה בעיה של פרידה, כי היא ללא היצמדות. באנו ללמוד להתאחד כי הכול אחדות אחת ממילא. עומק המציאות היא אחדות. כולנו דמויות מצומצמות שמצוירות על פני המשטח האחד של האלוהות האינסופית כל הזמן. בעומק העומקים של כולנו, כולנו אותה מציאות, אנו מאוחדים בעומק נפשנו. בעומק שהוא מעבר לנפשנו. הנפש מפוצלת. יודעת עצמה כדבר נפרד.לכן כשאוהבים חשים את התרחבות האני, נחלץ  סופסוף מהבדידות העצומה של חווית הנפרדות. האהבה מייצרת קדושה כי אינטימיות זו קדושה. להיות אחד עם , בנקודה מסויימת מגלה שאני לא נפרד. לפחות את ואני. לפחות אני והגיטרה שלי. איפה שאני מצליח ליצור אינטימיות, אחדות, שם יש קדושה. אך מיד אנו רוצים ליצור בעלות על מה שאנו אוהבים, בגלל הפחד. רוצים ליצור קניין. קיין בא ואומר זה שלי! באנו ממקום של אהבה, שמבין שהאני מתרחב. האקסטזה של האהבה היא ההרגשה שאני מעבר לגבולות האני המצוצמם שלי.  אלא שאז אני אומר: אתה שלי, את שלי,האדמה שלי. הבית שלי. כלי הנגינה שאני אוהב שלי. יצר יוצרים קניין ומצמצמים מתוך פחד מהאחר. יוצרים את השני לאובייקט, והופך להיות נכס שלי. את האהובה שלי. את מספקת לי עכשיו את תחושת האני הנפרד שלי שהוא בסדר. הבעיה היא ההיצמדות. לכן הלימוד הוא דרך ההיפרדות.  לא פרידה. אלא אי היאחזות. Non attachment

הלימוד הגדול הוא לדעת ליצור אינטימיות ללא היצמדות. האם יודע ליצור אינטימיות עמוקה.והאם במקומות שיצרת אינטימיות  מצליח להיות ללא היצמדות

יעקב טועה בכול הדברים האפשריים. הוא אנטי גיבור הכי מוחלט שיכול להיות.

Disfundctional family לגמרי. משפחה בלתי מתפקדת. לא רק אופרת סבון. טלנובלה. בעיניים מסוימות, ממש מצחיק. כל דבר הוא נכשל. הילד שהכי אוהב = נצמד אליו.

ברגע שנצמדת- יצרת קנאה. היצמדות באה מקנאה. הצד השני של קיין זה קנאה.

שורש קן. ומשם נכנסים לתוך התבנית של קנאה, תחרות, אלימות.

אז יעקב מנסה לשבת בשלווה וזה לא הולך לו.

פטפוטים שלאחר שיעור:

ההבדל בין פשט לסוד

ברובד הפשט של היהדות בדרך כלל הוא רובד מוסרני שאומר לך תהיה טוב ולא רע. יעקב הוא טוב ועשיו הוא רע. רובד שמשדר לציבור הרחב את מה שהציבור הרחב יכול היה לשמוע, מה שצריך לשמוע.

אחר כך באים פרשנים עמוקים יותר,לפעמים בקבלה, לפעמים בחסידות , לפעמים בשבתאות, לפעמים  דברים שאני מביא מעצמי. שמיועדות לקהל מסוים.  היום, הקהל שפעם היה קבוצות קטנות מאד, בתהליכים ההיסטריים שעברו- היום זה קהל רחב מאד. קהל  אינטליגנטי שוחר עומק ורוחניות הוא קהל רחב מאד היום.

הבעיה של היהדות שלא הסכינה לעשות את המהפכה הפנימית כדי לחשוף את הסודות הפנימיים שלה. היא חיה בהדחקה. כיוון שזה משרת את המנגנונים הפסיכולוגיים של הרבנים בעצמם. שמפחדים מעצמם. ראה מקרה מוטי איילון . אדם אינטליגנט מוכשר, רב מוכשר, בעל דרשה רציני ואיש טוב ככול הנראה, הומו סקסואל מודחק שדיבר כנגד הומו סקסואלי. ראה מקרה רב גפני , מישהי סיפרה לי שחשבה להצטרף ללמוד אצלי, גפני אמר לה אצל אוהד מתעסקים במיניות אצלנו הכול נקי. ואז בדיוק קרה הפוך. היכן שמחביאים דברים בקופסא זה מתפרץ במקומות שלא רצית במקומות רעים. הדרך היחידה להתמודד עם הצל זה לפתוח אותו. היהדות נמצאת במקום בעייתי. זה כואב לי . ליהדות שלוש מחלות ממאירות. הדחקת הטבע, הגזענות כלפי הגויים והדחקת האלמנט הנשי.

קחי את היהדות ותעבירי אנטי וירוס על כל הספרים. זו אחלה שיטה רוחנית. הבעיה שזה יצפצף כמעט בכול משפט. אנו נגועים.

צריך גאולה, תיקון בדברים האלה.

(בתשובה לשאלה אחרי השיעור:  החסידות התחילה את התהליך ולא סיימה אותו. נבהלה מעצמה וחזרה להיות הכי שמרנית בעולם. האדמור הזקן  היה בראש אלו שניסו  למתן, זה בדיוק מה שהתניא מנסה להסביר: כל הסיפור של קליפת נוגה. אנו  לא באים לברר  את גימל הקליפות הטמאות שאין להן עליה לעולם (מה שהשבתאים עשו) אנו רק עובדים בתוך קליפת נוגה. בתוך מה שמותר על פי ההלכה (זו הגדרת קליפת נוגה). התפיסה שלהם בדרך כלל היא שכאשר אתה עובר עבירה, ע"י התשובה עתה מברר. אך אסור לעבור עבירה. זה עובד רק בדיעבד. אם עשית עבירה, נגעת בעצם בגימל קליפות טמאות, יצאת מקליפת נוגה. נגיד, אכלת חזיר, כוח התשובה מברר את זה. מוציא ניצוצות מקליפות ולהחזירם לעולם הטוב. לכן בעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גמורים לא עומדים, כי הם מבררים ניצוצות גבוהים.)

אוהד אזרחי: "איך נוצרה היהדות מהתרבות העברית הקדומה"

הרצאה שנתן אוהד בסדנת "אור עברי" במצוקי דרגות, 26.12.09

אותה העביר יחד עם שמואל שאול.

רשמה והקלידה: תמרה אור סלילת

לעם העברי שישב בארץ היו תפיסות שונות כיצד יש לעבוד את י-ה-ו-ה. תפיסות שונות מהיום, ותפיסות שונות ומגוונות בתוכו – גם אז. למשל, ידוע ומפורסם שבמספר מקומות בארץ נמצאו כתובות הקדשה "ליהוה ואשרתו" בקונטילת עג'רוד למשל, ובחירבת אל-קום שליד חברון. לעם הפשוט היה ברור לחלוטין שהויה מאושר כי יש לו אשרה – יש זיווג באלוהות – פן זכרי ופן נקבי.

ירבעם מרד ברחבעם, לקח 10 שבטים, פרש מהממלכה המאוחדת והקים את הממלכה הצפונית. היו להם מקומות קדושים רבים, שלפי דברי החוקרים היו נקודות מקודשות "מימי קדם" לפני הרפורמה הדתית שעשה דויד כשקידש את ירושלים. אחד המקומות הקדושים ביותר היה סיני. לשם אליהו יורד כשהוא בורח מאיזבל. הוא לא הלך לבקש מקלט מדיני ביהודה ולהתפלל להויה במקדש בירושליים. אליהו הלך לפגוש את יהוה, ויש לשים לב לעובדה שהוא לא הלך לירושלים אלא להר סיני. ירושלים לא היתה המקום אותו הוא זיהה כמקום למפגש עם יהוה.

בספר מלכים מסופר ששלמה המלך בנה מקדש להויה ולידו במה גדולה לאשרה. המקדש להויה היה ממוקם לפי מספר דעות, גם של חוקרים וגם של מקובלים, ובראשם רח"ו, בין כיפת הסלע לכיפת הכסף אשר במקור, לפני שהורדוס עשה עבודות מילוי עפר בהר הבית ויישר את כל השטח –  עמדו על שתי גבעות, וביניהן היה מין שקע קטן ובו היה המקדש כפי שכתוב "ובין כתפיו שכן".

טוביה שגיב שחקר את הר הבית בצילומי אינפרה אדום טען שממש ליד המקדש, כלומר במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע, היתה במת האשרה. הסלע שעליו עומדת כיפת הסלע מסותת בצורת מתומן (זה מבנה ייחודי, אין עוד מבנה בעולם המוסלמי שהוא מתומן). המסגד בנוי על בסיס מבנה מימי אדריאנוס שהוקדש לאלה יונו שהכוכב המתומן היה סמלה. מקדש זה עמד לדברי שגיב על בסיס מבנה עתיק יותר, שהוקדש לאלה נקבית.

נמצאו מכתבים קדומים  ממלך ירושלים לפרעה. הוא חתם: "עבד האלה". גם אם לא נקבל את השערתו של טוביה שגיב על מיקום במת האשרה ממש בתוך הר הבית זה ברור מספר מלכים שכששלמה בונה במה לאשרה הוא בונה אותה בירושלים, וזה מספיק קרוב לבית המקדש, כלומר פולחן האשרה היה רשמי, גלוי ולגיטימי. שגיב טוען שעורכי התנ"ך הדחיקו את מקום הבמה וכתבו "בהר אשר על פני ירושלים" במקום להזכיר שזה היה ממש בתוך הר הבית עצמו.

אם העם האמין ב"הויה ואשרתו" ופולחן האשרה לווה בטקסי פריון וטקסים אירוטיים לרוב, אפשר רק לדמיין את הטקסים על הר הבית….  מכאן באה המסורת במסכת סוכה שאומרת שבימים הקדומים, בימי שמחת בית השואבה, היו מגיעים לידי "קלות ראש" בין גברים לנשים. כבר כתב על כך פרופ' הרן שזוהי כנראה 'לשון נקייה' לחגיגות אורגיאסטיות. בכלל מה שמתואר כ"שמחת בית השואבה" היה נחשב היום לפסטיבל מדהים: שבעה ימים ושבעה לילות שרוקדים כל הלילה ללא הופגה, חוגגים בקלות ראש בין גברים ונשים – תבינו את זה איך שתרצו – ובבוקר עושים תהלוכה עם כלי זהב וחצוצרות אל מעיין המים… זו היתה החגיגה הגדולה ביותר בכל השנה, הילולה ענקית שלמרבה הפלא אין לה כל מקור בתנ"ך עצמו בכלל. אין מצוות "שמחת בית השואבה" במקרא וכבר התלמוד אומר שזה היה "מנהג נביאים", כלומר – זו מסורת שמבוססת כולה על מנהגים פגאניים עתיקים שעברו במסורת אל תוך היהדות והתקדשו בה, ללא מקור מקראי.

אלה סוגי פולחן עברי קדום. חשוב לציין שהבמה שבנה שלמה לאשרה עמדה שם במשך 300 שנה עד ימי המלך יאשיהו. בימיו באו אליו הכוהנים של הוויה ואמרו לו שמצאו את ספר התורה של משה ובספר הזה כתובים כל מיני דברים שלא היינו מודעים אליהם, כמו למשל האיסור על עבודת הקדשים והקדשות, או החרם המוחלט על כל צורהת פולחן אחרת חוץ מהפולחן הריכוזי במקדש יהוה. יאשיהו מאמין בתום לב והולך לקדם את החזון הזה. הוא יוצא למסע טיהור מזוויע. כדי להשמיד לחלוטין את הבמות ואת הפולחן עליהן, הוא רוצח את כל הכוהנים והכוהנות ושורף את גוויותיהם על המזבחות המנותצים, דבר שמטמא את המזבח לעולם ועד. זה היה סוף פולחן הבמות בארץ. יאשיהו מנתץ אץ הבמה לאשרה, וכנראה הוא זה שמנהיג את התפיסה המונותאיסטית החמורה של אל (זכרי) אחד. והוא עושה את זה בדם רב.

פרופסור ישראל קנוהל, חוקר באוניברסיטה העברית, כתב חוברת משובחת בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בשם "ריבוי פנים באמונת הייחוד". הוא אומר כי פולחן האלה שגשג בממלכת ישראל ונחשב כמיין סטרים. זה היה הדבר הכי לגיטימי והכי טבעי, אבל כיום אנו מסתכלים על זה דרך הפריזמה שיצרו לנו המתנגדים לפולחנים הנקביים. קנוהל אומר שלכוהנים היתה תפיסה רמב"מיסטית: האלוהים הוא מופשט לחלוטין, אין לו גוף ולא דמות הגוף, אין לו צורך בשום דבר פיזי. המקדש בירושלים היה המקדש היחיד בכל המרחב שלא נאמרו בו לחשים והשבעות. הכוהנים היו רק משרתים בקודש – מבצעים מה שמוטל עליהם בדממה. "מקדש הדממה". זו היתה תפיסה רוחנית מסויימת שהוא מכנה בשם "אסכולת הקדושה."

קנוהל מראה כי אליהו ואלישע שהיו נביאים בממלכה הצפונית לא התנגדו לפולחן האשרה. הם התנגדו באופן חריף מאד לפולחן הבעל, שהיה אל זכר מתחרה כביכול ליהוה, אבל לא לאשרה, והוא מוכיח בניתוח דקדקני שלעתים המילה "אשרה" הוספה בהוספה מאוחרת לפסוקים בהם אליהו נלחם בנביאי הבעל. גם אני דרך אגב לא חובב של הבעל בכלל… המילה "בעל" בהקשר של איש נשוי לאישה, שהופך להיות "בעלה" מקורה בתפיסות הקשורות לאל הקדום בעל. בספר הושע נאמר: "והיה ביום ההוא תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי", והוא מוסיף ואומר "והסירותי את שמות הבעלים מפיה…". הוא תופס את משמעות המילה בעל, גם בהקשר הזוגי וגם בהקשר הפולחני כאלילית ושלילית.

צריך להבין שדוד המלך היה רפורמטור: הוא לקח מקום שלא היה קדוש לאף אחד מהשבטים, סתם עיר כנענית בשם יבוס והחליט שזה יהיה המקום הקדוש של כל האומה. כשירבעם מורד, הוא מורד גם בקדושתה של ירושלים. מה פתאום שהיא תהיה המקום הקדוש בהא הידיעה? הרי יש להם את המקומות הקדושים בארץ, מימים ימימה. יעקב למשל, התפלל בבית אל. ירבעם מקים במות ועליהן עגלי זהב, בדן ובבית אל. הסמל של שבט יוסף היה שור וראם. השור הוא גם החיה של כיוון צפון במרכבת יחזקאל. וירבעם מקים את הממלכה הצפונית. מדוע ירבעם מקים במות עם עגלי זהב למרות הסיפור עם משה ועגל הזהב? פשוט מאד טוען פרופ' קנוהל – כי הוא לא קרא את הסיפור הזה! כי יתכן שהסיפור עצמו עדיין לא נכתב בזמנו. את הסיפור הזה כתבו בממלכת יהודה כתגובה למעשי ירבעם, כדי להראות עד כמה מוטעית התפיסה הדתית של הממלכה הצפונית… אבל מבחינת ירבעם הוא לא עשה עבודה זרה, אלא השיב עטרה ליושנה…  הוא חזר למקורות, למסורת השבטית הקדומה של שבט אפריים שממנו הוא בא.

המסורת על הכרובים שהיו זכר ונקבה שעשו אהבה היא מסורת די פרווקטיבית בפםני עצמה, אבל הבעיה היא שאין לה ממש בסיס במקרא. וצריך לשאול מאיפה בא הרעיון הזה לחז"ל עצמם? לדעתי חז"ל ידעו על מנהגים אירוטיים מקודשים בהר הבית בימי הבית הראשון אבל כנראה שלא ידעו, או לא רצו לדעת, על כל מה שהתנהל סביב פולחן האשרה בימי שלמה וממשיכי דרכו, בסמוך ובשיתוף עם פולחן הויה. לכן לדעתי הם הלבישו זאת על הכרובים ואמרו עליהם שהיו "מעורים זה בזה כאיש ואישה" – הם הכניסו את המסורת שהיתה להם על ענינים אירוטיים במקדש אל תוך המקדש האחד שמבחינתם היה לגיטימי – מקדש הויה, וכך הפכו הכרובים לנשאים של סימבוליקה אירוטית מקודשת ביהדות של חז"ל. האהבה בין גבר לאישה היא כאן סמל לדבקות דתית.

המרחב העברי הקדום הוא לא ה"יהדות". היהדות נוצרה בשלב מאד מסויים בחיי העם שבו היה צורך לשרוד ללא ארץ. היהדות היא כמו קופסאות שימורים של מזון לשעת חירום. זה היה אולי נחוץ בזמנו, אבל כיום כבר עברה שעת החירום, נגמרה המלחמה – אבל מבחינת היהדות אנחנו עדיין גרים בממ"ד ואוכלים לוף כל יום, כמו מי שלא שמע שנגמרה המלחמה, או מי שנכנס לטראומה ולא יכול להשתחרר מדפוסים של שעת חירום וממשיך לאכול מזון מלחמה גם כשהציפורים שוב מציצות.

התהליך האבולוציוני של התודעה אותו יצרה היהדות במרחב השמי הוא תהליך היציאה מעולם המיתוס הקדום אל עולם רציונאלי יותר, בו ניתן לייצר אתיקה וחוקים של צדק ומוסר. לכן הם הורידו את הפן המיני של האל ויצרו אל אחד מופשט. זו יציאה מהמיתוס, שיש בו פן נקבי מובהק, והליכה לקראת קודקס גברי לוגי, שחושב במושגים של צדק ואתיקה. זוהי אתיקה מופשטת.

הקבלה – כמו תנועת החזרה של המטוטלת של היגל, שהגיעה לשיא תנודתה עם הרציונאליזם הרמב"מי, החזירה את היהדות למיתוס. כך למשל רבי משה קורדוברו כותב בספרו "פרדס רימונים": "האשרה היא השכינה". שלמה החכם באדם ידע לפי דעתי שאלו פנים שונות בתוך האחדות האלוהית הגדולה ולא באמת אלים נפרדים. אבל סביר שה'עמך' תפס זאת באופן מוחשי יותר. לדעתי שלמה היה מיסטיקן שכלי הביטוי שלו לא היו קבליים תיאוסופיים כי השפה הזו עוד לא התפתחה בעולם, אלא תיאולוגיים פגאניים. אבל מבחינת העומק והכוונה היתה כאן אותה כוונה. כמו אצל חלק מחכמי הודו ("חכמת בני קדם") שאותם למד שלמה שיודעים לצחוק צחוק גדול על מחשבת הפירוד ולומר שכל האלים כולם הם אחדות אחת בלתי נחלקת כלל.

יחד עם זה למי שכתב וערך את התנ"ך היתה אג'נדה ברורה ושונה מבחינה דתית מזו של שלמה.. היתה לו שיפוטיות גדולה על כל מה שלא עולה בקנה אחד עם האג'נדה הזאת: המלך הזה עשה את הישר בעיני ה' – המלך ההוא לא עשה את הישר בעיני ה'…. וככה שופטים את שלמה כמי שטעה אחר עבודה זרה. לדעתי הוא לא טעה ולא בטיח. הוא התבטא ביטוי פילוסופי פגאני של אחדות הגוונים כולם, דרך חגיגת הריבוי ולא דרך שלילתו. כותבי התנ"ך אומרים שהוא שגג ונסחף אחרי נשותיו לעשות את הרע בעיני השם ולבנות במה לאשרה. אבל חייבים להבין ששלמה עצמו לא סבר ככה… פשוט לא שאלו אותו מה הוא באמת חשב. וכמובן – קל היה לכותבי ההיסטוריה לשים את האשמה על כתפי השיקצעס האלו, שהיו גם נשים וגם גויות והרסו לנו את המלך הצדיק ודרדרו אותו והכל בגלל קצת מין…

בארץ ישראל של ימי העברים היו מקומות קדושים "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן". יעקב מקדש את המקום בו חלם את חלום הסולם. ואיך הוא מקדש אותו? הוא מרים אבן מצבה (ניצבת) ומושך אותה בשמן, ממש כמו פולחן שיווה-לינגם בהודו. זה היה מקום קדוש לאל הזכר. על הגבעות הקימו מזבחות לאל הזכרלצד העצים הענפים – שהוקדשו לנקבה, לאשרה. כל אלה נקראו במות. הבמה היתה מקום פולחן, לעתים קרובות מזבח קטן ומשפחתי, ובערים הגדולות היו מקימים במות ציבוריות. זה היה מקום של GATHERING התכנסות לשם קודש. הנביא שמואל היה מזבח בבמה הגדולה אשר בגלגל. הנביאים עסקו במוסיקה, הם היו המתנבאים – הנובעים, הם שרו, היו באקסטזה. אחת התופעות המצויות אצלם היתה התפשטות – בתוך האקסטזה הם היו מתפשטים והולכים ומתנבאים עירומים. איך אנחנו יודעים את זה? כי כתוב שכשראו את שאול המלך מתגולל עירום כל הלילה שאלו העם: "הגם שאול בנביאים?" זו היתה תופעה ידועה ומקובלת. המתנבאים לא יכולים לסבול בגדים (בגידות…) ומתגלגלים עירומים בעפר באקסטזה דתית גמורה.

בספר שופטים נאמר שבימים ההם "איש הישר בעיניו יעשה" – אנחנו התרגלנו לקרוא את הפסוק הזה בשלילה, כשאנו מסתכלים דרך הפריזמה של עורכי התנ"ך, מנחילי היהדות. אבל בעצם זה פסוק נהדר: תעשה את הדבר הנכון בעיניך! ממש כמו הפסוק "חנוך לנער לפי דרכו". זה לא פשוט ללמוד לעשות את הישר ואת הטוב. ואיזה חינוך נדרש (או לא נדרש…) כדי שילדים יגדלו ללמוד לבדוק עם עצמם מה הוא הדבר הישר והנכון לעשותו? ויקחו על כך אחריות? את הדברים הללו אני אומר בשם און זית שכתב את הספר המרתק והחדשני שלמרות שלא עם כל מה שכתוב בו אני מסכים, אני ממליץ בחום גדול לקרוא אותו, הוא מרתק ושובר מוסכמות – "העם הישראלי: התרבות האבודה".

כשנחרבו הממלכות – בעיני בני התקופה שלא היו רגילים עדיין בקטסטרופות זה היה דבר שלא נשמע דוגמתו קודם לכן. זוועת אלהים. הם היו רגילים להיות ממלכה, להיות לוחמים, משוררים, מאהבים – והחורבן הזה היה סוף העולם. בני ממלכת ישראל שהיו קשורים לטבע והוגלו מארץ ישראל – נטמעו בקרב האומות אליהן הוגלו ונעלמו כישות בפני עצמה. בני ממלכת יהודה התחילו כבר קודם לכן לסלול דרך אחרת, שלאחר אלפי שנים תוכר כ"יהדות". היהדות השכילה לשמור (בקופסת השימורים המפורסמת) על שרידי העם. כל העלית הרוחנית של העם הוגלו לבבל, יחד עם חרשי המתכת והמנהיגות הפוליטית. רק 70 שנה לאחר מכן הגיע כורש מלך פרס והרשה להם לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. עזרא הסופר עלה ארצה יחד עם אנשים נוספים מבני הגולה, שהיו די עניים ומאד דתיים. לעזרא היתה סמכות מטעם המלך והוא היה יכול אף לגזור דין מוות אם חשב לנכון. זה לא צחוק. לאף אחד אין כיום (ברוך השם) סמכות כזו. ותארו לכם מה היה אז, כשהסמכות נמצאת בידי אדם בדלן דתי קיצוני כמו עזרא?  נחמיה שהיה שר בממשלתו של מלך פרס תורם גם הוא לקידום בניית הבית השני תחת סמכות המלך וממשיך את הקו אותו התחיל עזרא. ידוע כי עזרא יצר את החיץ העמוק בין ישראל לעמים וכפה על העם להתגרש מנשותיהם הלא יהודיות ומילדיהן. זוועה אמיתית.

לפי אגדה תלמודית מעניינת בתקופה ההיא מנהיגי העם אמרו: מה שהיה קודם, בימי ממלכת יהודה וישראל נחרב ואבד, וזה לא היה טוב ממילא. צריך ליצור כאן משהו חדש. לפי התלמוד הם עשו פעולות מיסטיות שונות ונטעו כוונה לייצר תרבות רוחנית אחרת מזו הקדומה. תרבות שיש בה פחות מאותו חוש שנוטה לראות את העולם כמלא אלוהות, למשל. הם קראו לחוש הזה – "יצר העבודה הזרה". הם החלו לפתח הסתכלות רציונלית, שלא הייתה קיימת בעולם הקדום של אבותיהם, אבל החלה כבר להתפתח ביוון במקביל. הם עשו אובייקטיביזציה של המציאות. העץ כבר איננו יישות שניתן לעמוד איתה במגע דיאלוגי, אלא הוא הופך לחפץ, ומסתכלים עליו באופן פרקטי לחלוטין. במקביל על פי אותה מסורת תלמודית הם עשו כל מה שיכלו כדי להחליש את המיניות ואת הארוס. הם החלו לייצר את היהדות כתרבות אנטי-אירוטית, או בעלת אירוטיקה מותמרת בלבד, בניגוד לחגיגת הארוס שהיתה בימי בית ראשון.

במסגרת הפעולות של מנהיגי אותה התקופה שרצו ליצור תרבות רוחנית חדשה ושונה ממה שהיה בימי המקרא היו גם פעולות פרקטיות. לא רק מיסטיות. במובן הפרקטי היה ש – הם ערכו את התנ"ך. הם החליטו מה יכנס ומה ייזרק החוצה. את שיר השירים למשל "אנשי הכנסת הגדולה" לא רצו להכניס לתנ"ך, ורק לאחר כ-500 שנה  הצליח רבי עקיבא להכניס אותו. הם שינו את הכתב – כתב הדפוס שאנו משתמשים בו כיום הוא כתב ארמי ("כתב אשורית"). לפי מסורת חז"ל הם הכניסו את הפולחן של 3 תפילות ביום שבא בעצם אחר כך במקום הפולחן במקדש, כשגם בית שני נחרב. ולפי דעת הרמב"ם הם חיברו את נוסח התפילה שיהיה אחיד. זה כנראה לא נכון מבחינה הסטורית, הדברים התגבשו כנראה רק בדור יבנה, על ידי רבן גמליאל השני, אבל כך טוענת המסורת.

העם שעלה עם עזרא היה נשוי למואביות, עמוניות, פלישטיות וצידוניות – היום היינו אומרים  שהיו שם נשים לבנוניות, פלסטיניות, ירדניות וכולי. אז זה היה מקובל. הגבר ממשיך את השבט ולכן הנשים נדדו בעקבות בעליהן והצטרפו לשבט הגבר. אבל עזרא לא הסכים לגייר אותן וגירש אותן ואת ילדיהן. היה אז בכי גדול. פה ככל הנראה התחיל הכלל שרק מי שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. פה התחילה גם הבדלנות היהודית. הם שינו גם את שמות החודשים (ש"באו מבבל"). קודם לכן החודשים נקראו רק במספרים – החודש הראשון, השני וכולי. רק חודש ניסן נקרא גם "חודש האביב", ואייר היה "ירח זיו",  וחשוון היה "ירח בול" (מבול). יתכן שגם ספירת הזמן השתנתה. זה לא ברור לי לגמרי, למרות שאון זית סובר כך ומקדיש לזה פרק גדול בספרו.

מטרת כל השינויים הללו היתה ליצור תרבות אחרת מהתרבות העברית הקדומה, והם הצליחו בכך. התרבות היהודית שייצרו התגלגלה ברבות הימים והיתה לתרבות הרבנית. בזמנם זה עדיין לא התקבל על כל העם. במהלך ימי בית שני היו גם צדוקים, בייתוסים, איסיים וכולי – פלגים רבים שעבדו את אלוהים באופן אחר זה מזה. איש בשם חוניו הקים למשל באותם ימים מקדש נוסף ליהוה במצריים על אי בנילוס….

ישוע גדל בזרם הפרושי (של החכמים) אבל הוא לא קיבל את כל הפרשנות המקובלת. גם יוחנן, שבעצם הקדים את ישוע סלל דרך משל עצמו. פרופ' קנוהל בספרו "בעקבות משיח" מראה שישוע הלך בעקבות המנהיג של הקבוצה מקומראן שקדם לו בדור אחד.

שמעון בן שטח, חכם מוערך בתלמוד, רצח ותלה 70 מכשפות באשקלון. הוא לא אהב גם את חוני המעגל שהיה הרבה יותר קרוב ברוחו לשמאניזם העברי הקדום, שקשור לטבע, אבל הוא לא פגע בו כי הוא גבר ו"צדיק". אבל את המכשפות לעומת זאת, לא היתה לו בעיה לתלות, אולי כי הן היו נשים. הוא שלח את תלמידיו לאשקלון כדי שיתפסו אותן ואז הוציא אותן להורג. נתתי על זה שיעור שלם שנמצא באינטרנט – "על רבנים ומכשפות" שמפרט את כל העניין הזה ומנסה להציע גם קצת ניתוח פסיכולוגי לדמות של שמעון בן שטח. מסתבר שהרבה מזה היה קשור לפחד של שמעון בן שטח מהעקרון הנשי – ואולי אף מנשים. אחותו היתה המלכה שלומציון, והעניין כולו לא היה פשוט לו.

מפנה תרבותי גדול נוסף חל בעולם החכמים עם "תנורו של עכנאי". זה קרה בתקופת יבנה וחכמיה, אחרי חורבן בית שני. הסוגיה עצמה לא ממש חשובה, מה שחשוב הוא שהיתה מחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס (שחי קצת אחרי ישוע, הוא שואל בקטע מסויים בתלמוד את אח של ישוע מה לימד אתכם הרבי שלכם), לבין חכמים אחרים. רבי אליעזר היה מכשף גדול. רבי עקיבא למד ממנו הלכות כישוף, וסיפר על לחשים שהוא עשה, שגרמו לשדה שלם להתמלא בקישואים בן רגע, ולכל הקישואים להקטף בן רגע ואז כל החזיון נעלם בן רגע… .

רבי אליעזר אומר להם: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". מיד נעקר החרוב ממקומו וטס באוויר 400 אמה. כך קרה גם עם אמת המים, שהמים הזורמים בה הפכו את כיוון הזרימה וזרמו כלפי מעלה, ועדיין חכמים לא קיבלו דעתו. גם קירות בית המקדש התחילו ליפול עליהם, ואז רבי יהושע, שגם הוא היה מכשף גדול אבל בעל גישה אחרת לגמרי, אמר לקירות: אם חכמים מתווכחים ביניהם, מה אתם מתערבים? – והפסיקו הקירות ליפול. העניין הוא שהרבנים לא התרשמו מהניסים שביצע רבי אליעזר ולא השתכנעו. ואז רבי יהושע קם ואמר את משפט המפתח: "לא בשמיים היא", כלומר התורה ניתנה לבני אדם ולכן אנחנו צריכים לקבוע מהי ההלכה הנכונה לנו, כבני אדם. המיסטיקה לא קובעת, הניסים לא קובעים. הסמכות ניתנת למי שלמד ומסוגל להוכיח את דעתו באופן הגיוני ולא למי שעושה ניסים. זה לא דרך לגיטימית להוכיח את צדקת דעתך. זהו סוג של כוחנות רוחנית.

ואז הם מחליטים בלב כבד לנדות את רבי אליעזר. הם עשו זאת כדי לסלק את שרידי המאגיה מן היהדות ולהפוך אותה לדת של שכל, של הגיון. הם מכינים תרבות שתשרוד גם בגלות, גם ללא ארץ, ללא החיבור לטבע. נידוי רבי אליעזר היה המחיר ההיסטורי שהם שילמו כדי לנפות סופית את האלמנט המיסטי-מאגי מהיהדות. אז הם סגרו את קופסת השימורים. המהפכה התרבותית הזאת לקחה כ-500 שנה. מימי עזרא ועד רבי אליעזר. וככה -  מעם של נביאים, משוררים, מאהבים ולוחמים הסוגדים לזיווג האל והאלה הפכנו לעם של למדנים ואנשי ספר, שכשהם רוצים לדעת מה נכון הם פונים אל הספר, ולא לטבע או לאלוהים. יתכן שאז היה בזה צורך היסטורי, אבל היום להרגשת לבי כבר עבר זמנה של תקופת החירום ההיא. למען האמת – אם נשאר בממ"ד היהודי עוד קצת זה כבר יהפוך למצב מסוכן מאד בפני עצמו. נגמר לנו החמצן בממ"ד היהודי ואין כבר ויטמינים במזון הרבני.

היו במהלך ההיסטוריה כמה סיבובים של פותחן הקופסאות שנעשו כדי לפתוח את מכסה קופסת השימורים: הקבלה, החסידות, הרב קוק ושבתאי צבי שהקדים את זמנו והושכח. היהדות הפכה למערכת ניידת שבכוונה אין לה כבר קשר למקום. הטבע כבר לא קדוש ולכן אפשר שתהיה לך אדמה ברוסיה ותחגוג את חג האביב כשהכל מושלג מסביב. או שתשב באוסטרליה ותחגוג את חג האביב בכלל בסתיו! ואת סוכות באביב! מורי ורבי רבי זלמן אמר לי פעם שכשהוא היה בסידני בסוכות הוא ביקש שיביאו לו לאכול מצות…. כי לפי הטבע זה היה פסח, אבל לפי המסורת ההלכתית זה סוכות. אז הוא ישב בסוכה ואכל מצות…

רבי צדוק הכהן מלובלין סבר שהחכמים בימי ראשית הבית השני ידעו שכשהם מורידים את היצר השמאני והיצר המיני הם בעצם מוותרים על הנבואה (כי אין נבואה בלי יצר שמאני ויצר מיני). הם ידעו שהם משלמים מחיר – אבל החליטו שזה מחיר שווה.

כיום הגוף היהודי חולה, והמחלה, בין השאר, היא הגלות (גם לפי מה שהחרדים אומרים). מתוך תרי"ג מצוות מישהו חישב פעם שניתן לקיים היום רק 270 שבגימטריה זה "רע". אבל היהדות של היום זה כמו חולה שמכור למחלתו ולא מוכן בשום אופן להתרפא.

בתהליך ההתחדשות כיום אני כולל את כל היהדות, אני לא זורק שום דבר, אבל אני לא מוכן לקבל את הסגירות של היהדות בימינו. אם היהדות זה הממ"ד, והיא באופן מסורתי יושבת במקלט ואוכלת מקופסת השימורים ובטוחה שהכל מסוכן שם בחוץ – אני אומר – גם הממ"ד הוא חלק מהבית. אם יש לך ממ"ד בבית לא צריך להרוס אותו. אפשר לעשות ממנו חדר נחמד, אפשר לשבת בו עם דלת פתוחה. אני רק נגד הסגירה של דלת הממ"ד היהודי והסתגרות בתוכו. במסגרת המרחב העברי יש עוד חלקים גדולים של עולם הרוח והחומר שהם חלקים מהתרבות השבטית העברית שהלכו לאיבוד, וצריך לחקור כיצד לתקן אותם ולהבריא אותם בקרבנו כיום. למשל איך נתחבר מחדש למיניות בריאה ואף למיניות מקודשת? מה העבודה הזאת של ה"קדשה" שהיתה בארץ במקדשים העתיקים, שלא היו חביבים על עורכי התנ"ך? התרבות של עורכי התנ"ך הכתיבה את התרבות היהודית-נוצרית של היום. תרבות שאין בה ארוס בריא ואין בה שמניזם מובנה ואין בה נבואה.  לדעתי ראוי לחקור מה היה המגוון הרוחני העשיר שהיה קיים פעם לפני ההגמוניה היהודית?ואיך ניתן להחזיר את זה כיום באופן שישרת את הקשר של אדם ואלהיו באופן טוב ונכון? לא באופן אנכרוניסטי אלא באופן שמתאים לימינו אנו זה מחקר ארוך. אבל צריך לעשות אותו.

יש שלוש נקודות ביהדות שדורשות שינוי עמוק אם רוצים לחזור לתרבות עברית:

1) היחס לטבע – השיבה לטבע כאל מקום קדוש, ובתוך זה גם השיבה לגוף וליצר.

2) שינוי היחס לאלמנט הנשי ולאישה. (היהדות מפחדת מנשיות. לא מנשים. נשים שמדחיקות את נשיותן הן "נשים כשרות"….)

3) שיבה אל אומות העולם – כשווים בין שווים (לא כנעלים או נבחרים, ולא עם רגשי נחיתות).

העבודה התרבותית בכל אחד מהתחומים הללו היא גדולה מאד. לקח להם 500 שנה ויותר ליצור את השינוי בכיוון האחד… כמה יקח לנו להחזיר דברים לתיקון ואיזון נכון? לרפא את התרבות הרוחנית של הקבוצה לתוכה נולדנו? צריך כאן מחקרים עמוקים ורציניים, לא רק אינטלקטואליים אלא גם חקירה מעשית התנסותית. לחיות את התיקון – ליצור טיוטות שוב ושוב, ולהסכים לטעות, כי כמו שנאמר כבר בתלמוד "אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה תחילה" הנפילה והכשלון הם חלק מתהליך הניסוי והתעיה. חלק מהלימוד ההכרחי. מה שאנחנו עושים פה בסמינר הזה, אתם ושמואל ואני, זה גם חלק מהחקר ומהתיקון עצמו.

שמואל שאול: האנושות היא אורגניזם פלנטרי – צריך שיהיה מגע וחיבור בין האיברים השונים, שתהיה תקשורת, כדי שהאורגניזם יחיה וישגשג. צריך להבין דברים על רקע מצריים: במצרים האנרגיה הנשית היתה מופלאה. מתחילה מחתחור, לאיזיס ומגיעה לנות. ביהדות הזיזו את האנרגיה הזאת הצידה לגמרי.

מה שצריך לבדוק: איך אני בא מנקודת השירות שלי ולא מנקודת ההישרדות שלי. משה היה בשירות לא רק של הקבוצה שלו אלא בשירות לפלנטה.

***

זהו השיעור הראשון שנתן רבי אוהד אזרחי בסדרת השיעורים באזור המרכז על

"דמויות ונקודות מפתח במיסטיקה העברית משחר ימיה ועד היום"

השיעורים יצאו בעתיד לאור תחת השם

"כנפי שחר"

שיעור מספר 1.

29.09.2005

מבוא: קבלה – הפער בין החויה הישירה והמילים

הקדשה

אני רוצה להקדיש את השיעור לזכרה של ליאת ברמן. כל מי שהיה מעורב בשיעור שלי בירושלים, מכיר את הקרבה הנפשית שלי אליה. היא נפטרה לפני שנה וחצי, ורציתי להקדיש את השעור לזכרה של ליאת גם הוריה הגעו.  לי ברור שליאת גם פה. אדליק לה נר.

הכוונה המכוננת

ברוכים הבאים וברוכות הבאות. הכותרת של סדרת השיעורים הזו היא: "דמויות ונקודות מפתח במיסטיקה העברית משחר ימיה ועד היום". זו משימה מאד גדולה ואינני יודע מתי אזכה לסיים אותה.

רציתי להתמקד בדמויות מפתח לא כשעור היסטוריה אלא כדי להכיר סיפורים על האנשים והדמויות שעצבו את מה שנקרא לאורך ההסטוריה "המיסטיקה העברית". המחקר האקדמי מבדיל בין תחומים שונים בחקר המיסטיקה העברית. תקופת הנבואה ותופעת הנבואה המקראית איננה נתפסת כחלק מהמסורת המיסטית באקדמיה. כמו כן קיימת חלוקה בין מה שמכונה "המיסטיקה העברית הקדומה" לבין מה שמכונה "קבלה", אך אני בוחר להתייחס לכל אלו כרצף אחד גדול של זרם התודעה המיסטי במסורת העברית. מבחינה זו – אני הולך בעקבות התודעה המסורתית שרואה, לפעמים באופן פשטני מידי, את הדברים ברצף אחד של מסורת. בשיעורים הללו אתייחס כמובן להבדלים וליחודיות של כל דור וכל תופעה מיסטית שונה ולמורכבות שהעולם המסורתי לפעמים בוחר להתעלם ממנה, אך בכל זאת – אני כן סובר שיש אמת בטענה שאחרי ככלות הכל יש נהר אחד של מיסטיקה עברית-יהודית-קבלית, ובנהר הזה יש יובלים שונים, והתפצלויות והתאחדויות של הזרם – אך הוא אותו נהר.

צריך להבחין בעולם המחשבה היהודי בין שני אפיקים מרכזיים: אפיק ההלכה ואפיק האגדה. אפיק אחד עונה על השאלה של 'מה צריך לעשות?' זהו האפיק הלגאלי של היהדות – אפיק ההלכה – הפונה לציבור הרחב וקובע שכך וכך ראוי לעשות בסיטואציה מסויימת, למשל האם להדליק אש בשבת או לא, או כיצד לחלק ירושה באופן הוגן או כיצד להכשיר בשר לאכילה וכדומה

מאידך יש את האפיק השני, שבתלמוד ובמדרשים נתפס כאפיק ה'אגדה', שהוא האפיק הפנימי, ובו מדובר על נושאים לא הלכתיים. יש באפיק הזה סיפורים על חכמים וגיבורים ואנטי-גיבורים, יש בו מרחב גדול של מה שניתן לכנות "מיתולוגיה יהודית" ויש בו גם עיסוק בנושא המרכזי של העניין הדתי כולו – "קרבת אלהים". לא מה צריך לעשות, אלא כיצד להיות קרוב, ומה משמעות הקרבה הזו ומי זה "אלהים" בכלל, ומה יחסנו עם הממד האלהי ומהי ההחויה של המפגש הישיר או ההתנסות הישירה עם האלוהים? אחרי האפיק הזה אני אבקש לעקוב במהלך השיעורים הבאים, כפי שהוא התבטא במהלך הדורות בעם ישראל.

מעניין לגלות מהו האלוהים שמתנסים בו? מיהו האלוהים שאני מתנסה בו? מיהו האדם המתנסה בחוווית המפגש? איך זה משליך על יצירת התרבות?

כיצד לאורך הדורות השונים חוו אנשים ש"נגע אלוהים בלבבם", אם נשתמש בלשון המקרא, את ההתפתחות הפנימית של האדם? מהו האדם? כיצד הם התנסו ב"אלהים"? ומה היתה השפה המיוחדת בה הם דווחו על זה, והאם מה שהם דווחו עליו הוא בעצם אותו דבר, או לא? האם זה אותו האחד עליו אנו מדברים בצורות שונות, או שזה כל כך שונה שלא מוצדק לראות את הדברים כזרם מיסטי אחד?

מתי התחילה "הקבלה"?

הקבלה כזרם מיסטי ידוע הופיעה לראשונה במאה השתיים עשרה והשלוש עשרה כחומר כתוב. רק בתקופה הזו התחילו להופיע ספרים בהם ראשוני המקובלים כותבים את תורתם ומתייחסים לכך כ"קבלה".

הם אמרו: "אנו קיבלנו את הדברים מאבותינו שקיבלו מאבותיהם שקיבלו מאבותיהם" כלומר שזו תורה עתיקה שעברה אליהם בקבלה. המחקר האקדמי טען בראשיתו שהקבלה היא "התפרצות מיסטית שהופיעה במאה הי"ג בתוך העולם הרבני". אך יש לשים לב לכך שלא זו היתה הטענה של המקובלים עצמם, וכיום גם המחקר האקדמי עצמו מתייחס לכך ביתר חשיבות.

יש למשל ספר קבלי קדום מימי הביניים שנקרא "ברית מנוחה". הספר מיוחס לרבי אברהם הספרדי שחי בגרנדה שבספרד. בתחילת דבריו הוא מתייחס לחכמת הקבלה אותה הוא מביא כחכמה של "ידיעת השם הגדול" שנמסרה בקבלה מדור לדור, לא רק מימי משה ומתן תורה אלא בעצם מימי אדם הראשון, כלומר לדעתו – זו תורה מיסטית עתיקה שימיה כימי האנושות עצמה! וכפי שתראו – התורה הזו לא התקבלה במתן תורה בסיני, אלא אפילו משה קבל אותה מהחכמים שהיו לפניו במסורת המיסטית. בואו נקרא קצת מדבריו בהקדמה לספרו:

"ואשרי אדם שחננו בוראו שכל ודעה להבין סוד השם הגדול הזה, שכל החכמים אנשי השם אשר האירו תורתינו שמשו בו, בזה השם הגדול, והיו מוסרין אותו זה לזה חדר בחדר בסוד גדול ובכוונה שלימה פה אל פה.
ואלה שמות ראשי הדורות שבשם הזה היו משתמשין וכאשר תראה גדולת האנשים ההם וכיצד היו פועלים בכובד ראש לדברים הצריכים. הראשון שמש בו אדם ימים רבים לדעת חכמה ושכל, ומסרו לשת. ושת עשה עליו ספרים לאין חקר לרוב חכמתו וסדר כל סדורי המרכבה על תבונת השם הזה. ושת מסרו לאנוש, ויצא מן הדרך והטעה את בני דורו. ומשם החלו אנשי דור המבול לצאת מן הדרך ולהתפשט בזנות, מפני שהיו רואים הרכבת הכוחות ברוב התאוה, ואומרים כך 'כמו שאלו מתאוים להרכיב אלו באלו כך נעשה אנחנו'. ואנוש מסרו לירד ונתחכם בו מאד. וירד מסרו למתושלח, וחנוך אביו של מתושלח לא רצה למוסרו לו מפני שהיה מתיירא שיוציאוהו לכף חובה. ומתושלח מסרו ללמך ולמך לנח. ונח לשם בנו, ושם קבע עליו מדרשות והוציא החכמה לאורה והחזיר רבים לאמונה הטובה ומלך בכל נשיאי הארץ וכל נשיאי העמים היו מביטים אל שולחנו. ושם מסרו לעבר בנו. ועבר מסרו לאברהם ואברהם הוסיף בו חכמה ודעה ומסרו לבנו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב. ויעקב מסרו לבניו, וללוי העיקר נתן, ולוי מסרו לעמרם ועמרם מסרו למשה ומשה עלה בו למעלה שעלה לחכמה נפלאה מאד. ומשה מסרו לאהרן ואהרן לנדב ואביהוא בניו והעמיקו לידע הדבר ונענשו כמו שמורה בתורה. ונשארה הקבלה ביד פנחס וזה העמיק לדעת מכל אשר היו לפניו. ופנחס מסרו ליהושע ואע"פ שיהושע למד ממשה, מזה לקח הסוד הגדול הזה. ויהושע מסרו לכלב. וכלב מסרו לעתניאל בן אחיו והוא נתגבר מאד וזהו שכתוב 'וילכדה עתניאל בן קנז'. ועתניאל מסרו לאהוד. ואהוד לבניו וכולם נענשו. ומסרו למכיר בן יאיר ומכיר לעלי. ועלי לשמואל, ושמואל העמיק בו…"

התפיסה המיסטית נקשרת בדברי ה"ברית מנוחה" לידיעת השם הגדול, השם הקדוש, ולידעה כיצד להשתמש בו, וכיצד לעשות בו נפלאות, לדעת להשתנות על ידו, כיצד לחשוף את סודות פנימיות הדברים. ידיעת שמות האלוהים הוא הסוד הגדול לפי דבריו של ספר "ברית מנוחה", והסוד הזה עבר מדור לדור בסתר, וחכמים "מסרוהו בחדרי חדרים, פה אל פה" לדורי דורות.

יש לשים לב שזו לא היתה הגות עיונית בלבד אלא יכולת שימוש בשם הגדול ככוח מניע. הראשון שידע את הסוד לפי דבריו היה אדם הראשון, שמסרו לשת בנו שנולד לאחר שקין רצח את הבל. משת הושתת העולם, ושת לפי תפיסתו כתב על כך ספרים רבים..

כך מגיע הסוד עד לחכמי הדורות האחרונים דרך אברהם, משה, יהושוע, כלב, חז"ל ולבעלי הקבלה עצמם.

מה שחשוב לי להראות באמצעות דברי ה"ברית מנוחה" הוא לא הדיוק בשלשלת המסירה וכולי. בעיני זה עצמו חלק מהמיתוס של היהדות, אך מה שחשוב לראות זה שהחקירה האנושית אחר סודות קיום הבריאה וקשר האדם עם האלוהי גם בעיני המקובלים עצמם איננה משהו שהופיע פתאום בהסטוריה אלא היא אינהרנטית למין האנושי באשר הוא. זו נטיה טבעית ועצמית לאדם באשר הוא אדם. לכן זה התחיל מ"אדם הראשון" הרבה לפני מתן תורה. התשוקה לחקור אחר המופלא וההשתוקקות של המין האנושי אחר ידיעת המסתורין הם דברים עתיקים. הבקשה לכונן מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם האלוהות היא מטבע האדם, ולכן אך טבעי הוא שבכל דור ודור יהיו אנשים בעלי נטיה מיסטית שיחפשו דעת אלהים ויעבירו סודות לתלמידיהם – אם יעלה הדבר בידם

בין החויה הישירה והמילים

יש תורה מאוד יפה ומעניינת שמובאת בשם אחד מגדולי החסידים, רבי מנחם מנדל מרימינוב. הרבי מרימינוב אמר שכאשר עם ישראל עמד במעמד הר סיני, מה שהעם שמע היה שונה ממה ששמע משה. העם שמע רק את האות אָלֶף של אנוכי, זה הדבר היחידי שקיבלו כולם יחד מפי האל עצמו. רק את הצליל אָלֶף. כל אמירה מתחילה בעצם בהוצאת קול אָהה, ועצם הצליל הזה הוא אלף. רק משה שמע את יתר הדברים והעביר אותם לעם.  והנה לנו דוגמה לחשיבות העצומה של הכרת דמויות מפתח בהתפתחות המיסטיקה העברית – מי הוא העומד בין החוויה המיסטית עצמה לביטוי שלה במילים ורעיונות? מיסטיקאים בני כל האומות התייחסו פעמים רבות לקושי העצום הזה של תמלול חוויות המפגש הישיר עם האלוהים. איך להעביר למילים את הדבר שבלתי ניתן לאמירה? מצד אחד האדם רוצה לומר אותו ומאידך הוא לא מסוגל לעשות כן. חלק מהמעקב שלנו בסדרת השיעורים הזו יהיה לראות איך אנשים שונים התמודדו עם הקושי הזה, ואיזה חותם אישי השאירה כל דמות על המיסטיקה רק מעצם העובדה שהדמות הזו עמדה בין החויה הישירה של עצמה והעם, והמילים שבחרה עיצבו את המשך המסורת. כמו משה שהעביר את דברי האל הבלתי ניתנים לשמיעה אל מילים שהעם יהיה מסוגל לשמוע.. כל חכם, מיסטיקאי ונביא הוא בעצם גם  פילטר דרכו עוברת חוית האָלֶ"ף, חוויית הפל"א האבסטרקטית, לובשת מובן וצורה ומתלבשת באותיות ומילים ומשפטים והופכת למסר הכתוב בספרים. עלינו לשים לב אל הפילטר הזה.

בהקדמה לספר קבלה קדום אחר, "ספר התמונה", המחבר מדבר על הנושא של המעבר בין מה שלא ניתן להאמר בכלל בשפה לבין המצב בו התורה נכתבת בלשון בני אדם:

"ובזה התורה הנוראה (כלומר, התורה העליונה שברקיעים העליונים)…הכל כתובים בלשון עליון ונעלם ונשגב מאוד, ואותיות עליונות נוראות ונעלמות אשר לא יבינם מלאך ושר עליון כי אם השם יתברך הנכבד והנורא ברוך הוא, שביארם למשה רבינו עליו השלום והודיע לו כל סודם ועניינם.

ומשה כתבם בלשונו בסדר דרך עליון, אשר רמוז בתורה בתגים ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות שבורות ועקומות לפופות וישרות קריין וכתיבין פרשיות פתוחות וסתומות וכולן רמזים נוראים עליונים נעלמים שלא היה ביכלתו למצוא להם לשון לכותבן ולא שום דרך לפרטן. (ספר התמונה, הקדמה לתמונה שלישית)

התורה העליונה שהוא מתייחס אליה היא החכמה העליונה הקוסמית האולטימטיבית, אשר שום נברא לא יכול להבינה, אפילו לא המלאכים. ואז עולה השאלה מה היחס בין התורה העליונה ההיא לתורה המונחת לפנינו בחמשת חומשי התורה שבכתב? כלומר: אם ניקח את התורה שלפנינו ונשאל לדוגמה מה היחס בין פסוק כמו: "ויאמר יהוה אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים…" (במדבר ט"ו, ל"ה)  למה שהויה באמת אמר? האם זהו באמת דבר האל? עד כמה מעורבת בדבר תודעתו ותרבותו הרוחנית של האדם משה שהיה הפילטר המגשר בין התורה העליונה לבין התורה הכתובה?

התפקיד שהיה למשה לפי הקבלה של "ספר התמונה" לפיו האל העביר אל משה מסרים לא בשפה דיבורית בכלל, ותפקיד משה היה להיות פילטר, להוריד את דברים לארץ ולכתוב אותם בלשונו הוא, זהו תפקיד עם אחריות עצומה, ומן הסתם הוא מלווה גם בצער גדול. איך אתה לוקח את מה שלא ניתן להאמר כלל וכותב אותו במילים? איך אתה מביא את דבר האלוהים אל בני האדם? זה נראה כמשימה בלתי אפשרית.

לכן, מסביר "ספר התמונה" משה כתב את התורה תוך שימוש מדי פעם בכל מיני אותיות משונות מהרגיל: אותיות גדולות, קטנות, מעוקמות, עם כתרים וכולי. כלומר – יש דברים בתורה שאינם קשורים למשמעות המילולית עצמה. יש חשיבות למשל לצורת האותיות ולכתרים שלהן. הבֵּית של "בראשית" היא אות גדולה, היוד של "ויקרא" היא אות קטנה. יש כל מיני צורות משונות לחלק מהאותיות במקרא. משה השתמש בגרפיקה יחודית כדי לרמוז משמעויות נסתרות, שהמשמעות המילולית לא מחזיקה. לכן קיימת התפיסה שאת התורה באמת לא ניתן לתרגם, כי התרגום לכל היותר מתייחס למשמעות הסמנטית, ואין הוא יכול להביא את עושר המשמעויות שקיימות בתורה הכתובה.

"ומשה כתבם בלשונו בסדר דרך עליון, אשר רמוז בתורה בתגים ובקוצין ובאותיות גדולות וקטנות שבורות ועקומות לפופות וישרות קריין וכתיבין פרשיות פתוחות וסתומות וכולן רמזים נוראים עליונים נעלמים שלא היה ביכלתו למצוא להם לשון לכותבן" – כלומר, התורה מכילה גם את יסורי המיסטיקן שלא מצא לשון לומר בה את מה שרצה באמת להגיד.

וכאן נשאלת השאלה מה מקומה של דמות המתווך בתהליך העברת התורה לכתב? אם ברור לנו שמה שמשה אמר לעם זה לא האופן בו שמע הוא את הדברים, מיד עולה השאלה של מה הלך לאיבוד בדרך? האם הלך משהו לאיבוד? האם כשאני קורא בתורה אני שומע את דבר האלוהים או את דבריו של משה האיש? ואם דבריו או סגנונו של משה האיש נמצאים גם הם לפני – האם אין עלי להכיר מעט את הדמות של משה האיש כדי להבין טוב יותר את הדברים אותם אני לומד?

את אותן השאלות אנחנו נפנה תמיד כלפי כל כתיבה שמתעדת אירוע של התגלות מיסטית: מי היה האדם שכתב את הדברים? עד כמה השפיעה הדמות עצמה על התיאולוגיה שאותה היא כותבת? לשון אחר: מה הקשר בין הביוגרפיה והפסיכולוגיה של דמות ההוגה או הנביא ובין התיאולוגיה שלו?

היהדות החרדית מנסה לגהץ את כל ההבדלים ולגשר על כל הפערים כדי למנוע מאנשים לפול בפער ולהיכנס לספקות ואפילו חס וחלילה לחשוב חשיבה אישית וביקורתית…  לכן הם נוטים תמיד להגיד "אנו מייצגים את האמת כפי שהיא וכפי שתמיד היתה. האמת לא השתנתה מעולם. גם משה רבנו לבש שטריימל ולא הדליק חשמל בשבת…"  אבל אנחנו ננסה לגשת ללימוד שלנו מתוך גישה פקוחת עיניים, בעלת רגישות אקדמית, אך גם פקוחת לב ובעלת רגישות רוחנית ובעיקר – מתוך בקשה כנה להבין את עצמנו, את המסורת ממנה באנו, ואת הנתיבים אותם ירשנו מחכמי הדורות הקודמים כדי להגיע לדבקות באלהים חיים

דעת הרמב"ם לעומת דעת "ספר התמונה"

בואו נראה מה הרמב"ם אמר בנושא. אני קורא מספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" פרק לג:

"במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדיבור – למשה לבדו.. וכתוב בתורה גם כן, 'בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" – מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים. ועל שמוע הקול ההוא העצום אמר, "כשמעכם את הקול", אמר, "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" – ולא אמר, 'דברים אתם שומעים'… ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל"

מה ההבדל לפי הרמב"ם בין מה שהעם שמע למה שמשה שמע? העם לא שמע דיבור, רק קול גדול, אך משה שמע דיבור. העם שמע את קול האלוהים ללא מלים. זו חוויה חזקה מאד. החוויה של מעמד הר סיני היתה שונה לגמרי ממה שאנו חושבים בדרך כלל. בתפיסת הרמב"ם עם שלם עומד שם מול ההר, וכל מה שהוא שומע הוא קול גדול ללא דברים. העם חווה את קול האלוהים. חוויה ישירה של האלוהים אבל לא של דיבור עם מסר מילולי מסויים. ייחודו של משה, לפי הרמב"ם, זה שהוא מסוגל לשמוע את הדברים, הוא מסוגל היה לשמוע את הדיבור האלהי, ואז לרשום את זה בתורה.

זו כמובן גישה מאד שונה ממה שסובר בעל "ספר התמונה", כי "ספר התמונה" אמר שגם משה לא שמע מילים מפורשות בדיבור כמו דיבור בני אדם. אולי גם משה שמע רק קול אך משה היה זה שידע להעבירם את המסר הבלתי מילולי למילים.

הגישה החסידית

אחד מגדולי ההוגים החסידיים היה רבי אייזיק מהומיל, שהיה מראשוני חסידי חב"ד, תלמיד של "בעל התניא" ושל בנו. ספריו של רבי אייזיק הם חלק מקבצי ההגות העמוקים ביותר שיש בקבלה חסידית. בספרו "חנה אריאל", שהוא פירוש קבלי-חסידי על התורה, בפירושו לפרשת ויקרא מתייחס רבי אייזיק לסוגיה בה אנחנו עוסקים כאן.

רבי אייזיק מצטט את הפסוק בנביא מלאכי (פרק ג', פסוק כ"ב) שאומר: "זכרו תורת משה עבדי", ומקשה: "והלא האומר 'אפילו פסוק אחד משה מעצמו אמרו' – אפיקורס הוא" אם כך – למה נקראה התורה "תורת משה"? כלומר האם זו תורת משה או תורת האלוהים? אם כל מילה בתורה נאמרה מפי הקב"ה למה נקראה התורה 'תורת משה'? וכאן מביא רבי אייזיק את ההסבר שלו לעניין, דרך מדרש חז"ל אותו הוא מצטט ומסביר:

"אמרו המלאכים לקב"ה: נתת רשות למשה לכתוב התורה, והוא יכתוב מה שירצה! אמר להם הקב"ה חס וחלילה שמשה עושה כן, ואפילו עושה – נאמן הוא! הדא הוא דכתיב 'בכל ביתי נאמן הוא', עד כאן לשון המדרש. והיינו כנ"ל היתה טענת המלאכים פן ישנה משה רבנו עליו השלום בהעתקת דבר ה' אל העולם הזה, ועל זה השיבם חס וחלילה שמשה עושה כן, כי מאחר שהביטול שלו לאלקות יתברך שמו הוא שלם בתכלית הזכות והבהירות, אם כן מהיכן ימשך לו שינוי? עוד אמר – שאפילו אם היה טבע וסדר חיי הגוף (של משה) נוטים על איזה עניין מצד מהות טבעו – נאמן הוא שעל ידי זה יומשך פנימיות רצון העליון לבוא אל הפועל על פי דבריו" (חנה אריאל, פרשת ויקרא, עמ' 4).

המלאכים לפי המדרש הזה לא נותנים אמון בבני אדם. המלאכים מודעים לפער בין תורת האל העליונה לתורה שבאה לידי ביטוי במלים. אבל הקב"ה סומך בכל זאת על משה: "אמר הקב"ה חס ושלום שעושה כן ואפילו עושה נאמן הוא". החידוש במדרש הוא בסיומת המשפט, שאומרת שהקב"ה סומך עליו אפילו אם באמת הוא עתיד לכתוב בתורה מה שהוא רוצה. בחלק השני של התשובה קיימת ההנחה שיכול להיות שמשה יכתוב דברים על פי נטיית טבעו, אך למרות זאת האל מאשר זאת.

התורה, כל תורה, עוברת לעולם דרך בני האדם. אסור לטעות בזה, זה לעולם לא משהו אחר. כל תור שהגיעה לידיעתנו הגיעה על ידי מישהו שהיה מעורב בהבאתה. המילים עברו דרכו, התנסחו מבעד לקרומי האישיות המיוחדת שלו. כי קול האלוהים הוא בבחינת קול ללא דיבור. הוא החוויה כשלעצמה, החוויה שלא ניתן לבטא, ותמיד יש מישהו שמתרגם זאת ללשון בני אדם. רק השאלה היא שאלה של אמינות ונקיות. עד כמה שקוף אותו אדם למעבר האור האלהי דרכו?.

לכן רבי איזיק ממשיך ואומר: מאחר והביטול משה אל האלוהים היה שלם בתכלית השלימות "מהיכן ימשך לו שינוי?" אין שם אגו נפרד, אין שם אישיות נפרדת העומדת באמצע. זה החלק הראשון של הדברים, ואין בזה חידוש גדול. אבל בחלק השני הוא אומר שאפילו אם היה למשה טבע אישיותי שנוטה לאיזה כיוון, כמו שטבעם של בית שמאי נטה לדין וטבעם של בית הלל נטה לחסד ובכל זאת נחשבו דבריהם ל"דברי אלהים חיים" גם כשהם טענו טענות שונות וסותרות לגבי משמעות חיי האדם. איך יכול להיות ש'אלוהים חיים' מדבר באופנים שסותרים זה את זה? מכיון שאלוהים חיים מדבר בקול ללא דברים, וזו רק האישיות של הלל ושמאי שמתרגמת את המפגש של הנשמה עם אלוהים לכדי מלים. נשמות הנוטות לחסד התקבצו בבית הלל ובבית שמאי התקבצו הנשמות שנוטות לדין. לכן "אלוהים חיים" שהקליטה הישירה שלו היא מעל המילים מתדבר דרך פה של בני האדם, כלומר דרך הנשמה שלהם וגם דרך האישיות שלהם. דרך הילל נאמרו דברי חסד ודרך שמאי נאמרו דברי דין ושניהם הם דברי אלוהים חיים.

צריך להבין שאין דבר כזה אדם שאין לו אישיות. לכל אדם – גם אם הוא משה, גם אם הוא ה"עניו מכל האדם אשר על פני האדמה", כלומר שהוא בביטול הכי מוחלט, גם אם הוא "איש האלוהים" – כל אלו דברים שנאמרו בתורה על משה – עדיין הוא נשמה שחיה בגוף, ומשמעות הדבר היא שהוא אישיות מסויימת. הוא גדל עם גנטיקה מסוימת. היו לו טראומות מסוימות. האופן בו גידלו אותו הוריו – או בת פרעה – החתים בו חותם. הסביבה התרבותית בה גדל וחונך הטביעה בו חותם, השפה אותה דיבר – מצרית ואחר כך אולי מדיינית השפיעה על דפוסי החשיבה בקליפת המח שלו. כל אלו דברים המעצבים אישיות. והתורה עוברת "למטה" דרך משה, כולל דרך האישיות שלו, ולכן לפי רבי אייזיק היא נקראת "תורת משה". וזה למרות שהיא אכן תורת האלוהים, ממש כמו שתורת הלל ושמאי היא תורת האל וכולה דברי אלהים חיים. כלומר – אין פסול בעובדה שהבלתי ניתן לניסוח מתעצב לכדי ניסוח על ידי אישיות מסויימת – כל עוד היא אישיות נאמנה כמו משה, שהויה אומר עליו "בכל ביתי נאמן הוא". הוא לא יסלף, אבל יחד עם זאת – הדברים יקבלו ניחוח של מי שהוא. של האישיות שלו. אבל מי יצר אותו בדיוק באישיות הזו? מי גרם לו לכך שהוא יוולד להורים הללו, יגדל בסביבה הזו ויחווה חוויות מסויימות בחייו? אותו האל שמדבר דרכו!

משמע – האל מעצב שופרות לקולו בעולם, ואף כי השופר נותן את חותמו ומעצב את הגוון של הקול העובר דרכו – הרי לזאת בדיוק התכוון המשורר.

אבל יש גם פריזמה עמוקה יותר היא הפריזמה של שרשי הנשמה. נשמת הלל שורשה בספירת החסד ונשמת שמאי שורשה בדין. כאן לא מדובר על מה שנקרא בחסידות "לבושי הנפש", כלומר מבני האישיות שלנו, אלא על שורש הנשמה. כי מעבר ללבושים שלנו יש את הצורה הפנימית של הנשמה שלנו, ולא כל הנשמות זהות בשורשן. כל נשמה היא אחרת. כל הנשמות כולן יוצרות על פי הקבלה גוף של אדם עליון שלם. ולכן יש נשמה שבאה מהעין, יש שבאה מהיד, מהנחיר השמאלי, מהכליה הימנית או מאברי המין… האר"י אמר ששורש נשמת הרמב"ם היה בפאת הראש השמאלית של האדם העליון ושורש נשמתו של הרמב"ן שחלק עליו בתפיסת האלהות וסודות התורה הוא בפאת הראש הימנית ולכן כל אחד מהם ראה את התורה קצת אחרת. לכל אחד מאתנו שורש קצת אחר, והוא קובע את האופן שבו נשמתנו תופסת את הדברים בשורשם. ואז, מעל כל זה, ברובד חיצוני יותר – לכל אחד מאתנו יש גם מבני אישיות שונים, המושפעים מהביוגרפיה של כל אחד מאתנו.

ניתן להמשיל ולומר שיש את האור האלהי הלבן, שהוא אחד ואחדותי ואין בו שניות, והוא עובר אל העולם דרך פריזמות שונות. יש את הפריזמה של הנשמה, והיא עצמה עטופה בעוד מערך של פריזמה נוספת, פחות זכה מהראשונה, וזו הפריזמה של הפרסונה, של האישיות, של מבנה האגו בעולם הזה. רק אחר כך וצא האור האלהי החוצה דרכנו אל העולם. זה נכון כלפי וכלפיכם, וגם כלפי משה רבינו, והלל הזקן ורבי שמעון בר יוחאי וחבריהם. תמיד כדאי לשים לב לשתי הרמות הללו.

שאלה: מה משמעות מה שנאמר על משה שהוא "איש האלוהים"?

תשובה: מהיא האלהות המתגלמת באדם עד שהיא הופכת אותו ל"איש האלהים"? שאלה מצויינת. חז"ל התייחסו לכך ואמרו (מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה ד): "מהו איש האלהים? אמר רבי אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים". אתם יודעים שעל הסוגיה הזו נשפך דמם של רבים וטובים בעולם הנוצרי – האם ישוע היה כולו אלהי או חצי אלהי וחצי אנושי, או, כפי שהחליטה הכנסיה בועידה הרביעית שלה, היה לו טבע אנושי שלם וטבע אלהי שלם: "שהוא שלם באלוהותו, שהוא שלם באנושותו, אלוהים אמת ואיש אמת," כדברי ההכרזה של הועידה במאה החמישית…. "ההבחנה בין הטבעים איננה מתבטלת בגלל האחדות, כי האופי של כל טבע נשתמר, ומובא יחד בדמות אחת ובישות אחת, לא מחולק ולא מופרד בשתי דמויות, אלא באותו בן-יחיד האחד,"

אבל למרות ההכרעה הרשמית, ואולי דווקא בגלל שבעולם הנוצרי היה צורך להגיע להכרעות רשמיות על דברים כה עדינים, שהשפה כושלת מלבטא אותם במלואם, נוצרו מחלוקות ופיצולים בגלל זה בכנסיה, ומלחמות עולם נסובו על סוגיה זו בימי הביניים. אנשים עונו למוות על השאלה הגדולה הזו…

ביהדות קיימת גם השאלה על טבעו הכפול, או הנסתר, של המורה האלהי הגדול. "הרבי הוא עצמות אין סוף ברוך הוא, כפי שהעמיד עצמו בתוך גוף", אמר הרבי מלובביץ' על הרבי שקדם לו בשושלת חב"ד, רבי יוסף יצחק. על רבי שמעון בר יוחאי נאמר בזוהר שהוא "פני האדון יהוה" (זהר חלק ב', דף לח\א) ושהקבלת פניו היא הקבלת פני השכינה ממש. בתנועה השבתאית נאמרו כמובן דברים דומים על שבתאי צבי, ואצל הפנקיסטים על יעקב פראנק. כיום תמצאו דברים שומים נאמרים אצל הגורו הגדול אדי-דה ביחס לעצמו, ואצל גורואים קטנים יותר שגם הם מתים כבר להיות אלהים…

התלמוד מספר שהילל הזקן בעצמו דיבר כך אודות עצמו כשהיה רוקד באקסטאזה בשמחת בית השואבה בבית המקדש. התלמוד (מסכת סוכה דף נג\א) מספר שהוא היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן" דווקא הילל הזקן, שנחשב העניו מכולם אמר "אם אני איני כאן – מי כאן?" – לכאורה לא היינו מצפים מהלל להגיד על עצמו דברים שכאלו ולדבר כאילו הוא אלהים. אבל המקורות הקבליים מסבירים שצריך להבין שלא הילל כפרסונה או כאגו דיבר את הדברים הללו, אלא הוא נתן את קולו לאחד הגדול, לאָלֶף הגדול, לדבר דרכו. הזוהר מסביר על כך שהמילה "אני" היא שם קדוש של אלהים, כי היא אחד מע"ב השמות הקדושים, והוא שדיבר דרכו (השמטות הזהר, דף רסא\ב) ואמר "אם אני כאן הכל כאן, ואם אני איני כאן מי כאן".

ליאונרד כהן, הלב השבור והסדק

ועוד דבר: תודעת האני שלנו בנויה מתבניות, מסוגים שונים של "גשטאלט". דרכי חשיבה, דרכי רפקלסיה מותנית ובעיקר מדרכים שונות של תפקודי האני העונים על הבקשה המרכזית להישרדות. האגו מבקש לשרוד, ולשם כך יש לו תבניות פסיכולוגיות שמיועדות שאפשר לו לשרוד, מבחינה פיזית ופסיכולוגית. אבל הנשמה איננה מבקשת את אותה בקשה. או אולי ניתן לומר – ההישרדות הנשמתית איננה זהה להישרדות האגו, וישנם דברים שעוזרים להישרדות האגו אך מכחידים את הנשמה, ולהיפך. ולכן עולה השאלה עד כמה האגו שלך מאפשר לאור האלוהי לעבור דרכך? עד כמה אתה מסוגל להיות בביטול להויה? האגו מסתיר את האור האלוהי. כך פירש רבי מנחם מנדל מקוצק את הפסוק שמשה אומר: "אנכי עומד בין הויה וביניכם" – האנוכיות היא המבדילה, היא החוצצת בין אלוהים וביניכם.

התהליך הרוחני הוא הניסיון להבקיע דרך מבני האגו, ולאפשר לאחד הגדול לזרוח דרך לבושי הנפש ומבני האגו

כדי לאפשר לאור האלהי לזרוח דרך מבני האישיות צרכים איזה סדק. זה מה שאמר רבי לאונרד כהן: "בכל דבר יש סדק. משם חודר האור". בחסידות נראה את חשיבותו של הלב השבור. אותו רבי מקוצק אמר "אין דבר שלם כלב שבור".

לב שבור זה לב המודע להיותו אנושי. להיותו בסך הכל יצור אנושי, אנושי מידי. בעצם היותי אדם יש לי אגו, ולכן אני הוא זה שמונע מעצמי לחוות את האור האלוהי. המודעות לכך סודקת את קשיות הלב, ודרך הסדק הזה יכול להתגנב קצת אור אלהי אל המציאות.

בעיית הסמכות הדתית

מהמקום הזה נובעות כמובן שאלות של סמכות. כיוון שכל מי שחווה את אותה אחדות עם האלוהים ומתוך מקום זה הוא מדבר יאמר לנו משהו שנשמע כך: "זה לא אני המדבר. לא האגו מדבר כאן. אלא האחדות האלהית הגדולה מדברת מגרוני. לכן מה שאני אומר לכם זו האמת לאמיתה"… הבעיה היא שגם אם זה נכון, ואני דווקא מאלו שלא ציניים כלפי העניין הזה ויודע בעצמי שיש מצב שאדם מגיע לדבקות כזו באלהים חיים, אבל גם במצב הזה צריך לזכור את התורה של רבי אייזיק מהומיל – שהפרסונה של האדם המדבר את דבר האלהים צובעת את הדבר לפי מי שהוא, אלא שגם זה חלק מהכוונה האלהית… וכך יוצא לפעמים שהשכינה מדברת דברים שונים כל כך דרך אנשים שונים המדברים בשמה, עד שחסידיהם של אותם אנשים הורגים ורודפים זה את זה בשל ההבדלים הללו.

בעיני יש מקום גדול לעודד חוויות של דבקות מיסטית אצל כולנו, וכמו שאמר משה "ומי יתן כל עם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם". שתהיה דמוקרטיזציה של חוויית הנבואה. של הדבקות באלהים חיים, אבל הבעיה מתחילה כשהדבקות הזו הופכת לטענה של סמכות רוחנית ואף פוליטית. שם זה מתחיל להסתבך… וצריך להזהר מאד ולדעת שמה שחווה האדם הוא בלתי ניתן לניסוח, וההורדה של החוויה הנבואית למילים עוברת דרך הפילטר של האישיות שלו. לכן – אולי ניתן לנסות ולהקשיב מבעד למילים! לא להקשיב לתוכן המילולי כמו לקול האחד הגדול שבא מבעד למילים. במובן מסויים כל מיסטיקן יהיה מאושר אם מאזיניו יקשיבו לא למה שהוא אומר אלא למה שמתוכו הוא מדבר. להקשיב מבעד למילים אל האלף הגדול, אל ה'קול ללא חיתוך דברים' שאף מילה לא תוכל להכילו באמת.

אם נלמד להקשיב ככה – השאלה הכוחנית, הפוליטית, של הסמכות, לא תהיה בעלת משקל גדול.

פרומו שלמה

במהלך השיעורים הבאים אני אבקש להתחקות אחר האופן בו דמויות שונות במהלך ההיסטוריה של העם העברי יצרו תיאולוגיה ונתנו מילים וכתבו תורה שבאה מהמפגש החד פעמי של נשמתם עם הדבר שלא ניתן לביטוי. איך הם ביטאו את הדבר הבלתי ניתן לביטוי?

ניקח למשל את שלמה המלך כדמות היסטורית. נלמד על שלמה כאיש יהודי, עברי, ישראלי שגדל באמונה הישראלית. אבל שלמה הוא האיש שבונה את מקדש הויה ויחד עם זה, לצידו, בונה מקדש לעשתורת ועוד שני מקדשים לאלים שונים בתוך ירושלים.

שלמה הוא דמות ססגונית. יש לו אלף נשים והוא נחשב כחכם באדם. המקרא מדווח עליו כמי שהיה בקיא בכל חכמות הכישוף, חכמות בני קדם, כל חכמת המזרח הקדום, החכמות השמיות, המצריות, הפניקיות וכולי אנחנו נתהה מהי התיאולוגיה של אדם שכזה? כלומר – איך שלמה מבין מה זו האמונה של עם ישראל? התנ"ך נוזף בו על כך שבנה מקדשים לאלים אחרים, אבל אני חושב ששלמה לא חשב שהוא חוטא כאשר בנה מקדש לעשתורת. היתה לו פשוט תיאולוגיה שונה משל כותבי ועורכי התנ"ך, ועוד נראה את הדברים בשיעורים הבאים.

היום אנחנו מסתכלים על הדברים דרך הפרספקטיבה של הדת. אבל צריך להבין שעבור העם העברי הקדום אין דבר כזה "דת". בתורה אין מושג כזה "אדם דתי" מפני שאין דת, יש את חוקי האלוהים. התורה העברית מאז ומעולם שאפה לחיות עם האלוהים. הדבר דומה לדג קטן שבא לדג הגדול ושואל אותו "שמעתי את הדייגים משוחחים ביניהם על הים. תגיד דג גדול – מה זה 'הים'?" והדג הגדול עונה לו "אתה חי בים, הים חי בתוכך, כל זה זה הים, אתה הים". כך זה היה עבור האדם הקדום, בתרבות העברית, להיות עם אלוהים היה מצב נפש טבעי. כמו לדג לשחות בים.

דת קיימת רק למי שעומד על החוף וחווה מצב דואלי של יבשה וים. דת זה דבר חדש באופן יחסי. בתפיסה העברית הקדומה השאלות הנשאלות הן איך לחיות עם האלוהים? איך ללכת בדרכי האלוהים? השם שלנו לדבר הזה של הדרך עם האהלים הוא "ברית", לכן ארון הקודש נקרא "ארון הברית", הוא מעיד על כריתת ברית עם אלוהים, אך מהם חיי ברית עם אלוהים? כאשר שלמה בנה מקדש לעשתורת הוא לא חשב שהוא עושה משהו רע. בעיניו זו היתה הברית עם האלוהים. לעומתו יאשיהו המלך, שהרס את המקדשים שבנה שלמה והרג את כל הכהנים שעבדו שם סבר שהוא רוצח אנשים בשם הברית הזו עצמה… יאשיהו יצא לג'יהאד מונותיאיסטי, והכחיד את פולחן האלה בתרבות העברית. וגם הוא חשב שהוא עושה את הדבר הנכון על פי הברית שלו עם אלהים.

בשנים הקרובות אנו נעקוב אחר דמויות כאלה, מימי התנ"ך ועד אחרוני המיסטיקאים במאה העשרים ואחת, ונראה פנים שונות של תפיסות רוחניות שונות. שלמה המלך, אליהו הנביא, אלישע שמקים את האשרם הראשון בארץ. לאחר מכן נראה את התפנית הגדולה שחלה כאשר העם יצא לגלות בבל וחזר מבבל ובעצם אז נוצרה היהדות, אצל אנשי הכנסת הגדולה, שאמרו מה שהיה היה. זה לא עבד, גלינו מביתנו, וכעת צריך ליצור משהו חדש, תרבות חדשה ושונה מהתרבות של ימי הבית הראשון. כך נוצרה היהדות. בהמשך נלמד על אנשים שבשבילם ללכת דרך האלוהים זה לפרוץ כל גבול כדי לגלות אלוהים במקומות שהוא לא מתגלה בם. לגלות בנפש מקומות אסורים. גרשום שלום כבר כותב שעם ישראל הוא עם שלם שטוען שחווה חוויה מיסטית קולקטיבייית. בתפיסה הפנימית שלנו הארוע המכונן שלנו – מעמד הר סיני – הוא חוויה מיסטית, האָלֶף של האחד.  לפי הטענה המסורתית כולנו שמענו את קול האלוהים שמעבר לחיתוך הדיבור. האירוע המכונן של העם העברי הוא אירוע מיסטי קולקטיבי.

וההיסטוריה של המיסטיקאים העבריים מספקת לנו אינספור דמויות שמנסות לדבר את מה שלא ניתן לדבר אותו. אך זהו לא מסע היסטורי חיצוני. זהו בעצם מסע מרתק לתוך עצמנו, כאשר אנו נפגשים עם דמויות שונות ומנסים להתחקות אחרי קוי האופי שלו והתורה שלו. מי היה האדם הזה? מה אהב ומה לא אהב? איך גדל? מי היו חבריו? מי היתה אשתו? מה הסיפור שלו ואיך זה קשור לתיאולוגיה שהוא יצר? ככל שנרבה להכיר את המעבר מהבלתי ניתן לאמירה לתיאולוגיה הספציפית דרך האדם המסויים והפרסונה שלו, נתחיל להבין יותר טוב גם מהי התיאולוגיה שלנו. כי אם כך אז – איך דבר האלוהים עובר דרכי? מהי התיאולוגיה של הדור שלנו? כל דור בונה נדבך חדש בתרבות העברית החיה כבר אלפי שנים. אז מהי התורה שאנחנו יוצרים? איזו שירה אנחנו כותבים על הדבר שלא ניתן להאמר במילים?

איפה הנשים?

ואני רוצה להתנצל ההתנצלות הגדולה בשם ההיסטוריה היהודית על כך שכל ההוגים שנעסוק בהם כולם גברים. אין לנו אשה אחת לדבר עליה שהותירה אחריה ספרות מיסטית או הלכתית. למרות שהיו נביאות בתקופת המקרא וננסה להתיחס אליהן. התרבות הכותבת היתה גברית לעומת התרבות הנשית שהיתה יותר תרבות שבעל פה. אין אף ספר בארון הספרים היהודי המסורתי הנכבד והעצום שנכתב על ידי אישה. זו עובדה מזעזעת!

בתקופה שלנו נשים מתחילות לקחת חלק בלימוד המקורות וביצירת יהדות חדשה. אבל  מיסטיקה נשית חשובה מאד והיא נעדרת עדיין גם בדור שלנו. דרך אגב זהו אחד הדברים ששבתאי צבי ניסה לעשות. הוא היה הראשון שאמר לנשים אתן שוות ולא משועבדות לבעליכם. בתנועה שלו היו נשים נביאות ומיסטקניות שוות ערך לגברים. אבל עם דעיכת התנועה השבתאית הנשים הנביאות נגנזו וכולן ממילא נתפסו כפרוצות. אז בהתצלות זו כלפי הנשים, שהן חצי מהעם היהודי שלא זכה לפה  – נסיים להפעם.

"רבנים ומכשפות – על שמעון בן שטח, ציד המכשפות היהודי וחוני המעגל".

השיעור שלנו מוקדש היום לשתי דמויות שפעלו בתקופת החשמונאים: האחד רבי שמעון בן שטח והשני חוני המעגל. נשים עצמנו על ציר הזמן ההיסטורי ואז נכנס לעומק הדמויות וסיפוריהן:

בשעורים קודמים דיברנו על אלכסנדר מוקדון שכבש את המזרח התיכון מפרס עד מצרים. הוא מת בגיל 31 ומשאיר את האזור בידי שתי ממלכות של יורשיו: הממלכה הסורית – בית סלווקוס, וממלכת בית תלמי שמושבה במצרים. דברנו על שמעון הצדיק שעל פי האגדה פוגש את אלכסנדר מוקדון ועל תפיסותיו המעניינות בקשר ליופי וקדושה.

דברנו גם על מרד החשמונאים, אשר הביסו כידוע את היוונים ויסדו ממלכה. באותם ימים חזרה המלוכה לישראל, אבל לא לבית דויד. שמעון החשמונאי, שהיה כוהן גדול, הוכתר גם למלך. הדבר היה לצנינים בעיני חכמים, שהאמינו בהפרדת רשויות. לא טוב, על פי התורה, שכוהן ישמש גם מלך. צריך שכוהן יכהן ומלך ימלוך. מלכי החשמונאים לא רצו להפריד רשויות. רבים ביניהם אחזו במשרת הכהונה. אבל בכל זאת, אחד מהם, יוחנן הורקנוס, או "יוחנן כוהן גדול", נחשב לאדם קדוש ואפילו לנביא. התלמוד מיחס לו רוח הקודש, ויוספוס פלביוס מיחס לו נבואה. אולם בסופו של דבר הגיעה הממלכה לידי ינאי המלך.

ינאי היה מלך וכהן גדול, כמסורת החשמונאים. אולם חכמי העם עדיין לא אהבו את העניין.

הצרה של ינאי היתה שבראש החכמים בתקופתו עמד לא אחר מאשר גיסו: שמעון בן שטח, שהוא האח הקטן של שלומציון המלכה, אשתו של ינאי. המצב היה לפיכך שבראש בית הדין של הסנהדרין באותה תקופה עמד חכם גדול, פרושי, אשר מחזיק בדעות שלא מקובלות על הכהונה והמלכות. למלך ינאי נמאס בסופו של דבר מהחכמים הפרושים וכדרכם של מלכים עצבניים רצח את כולם. מי שיכול היה, כמו החכם יהושוע בן פרחיה, ברח למצרים. שלומציון המלכה החביאה את אחיה הקטן עד שה"קריזה" עברה לינאי והוא החליט לעשות שלום עם החכמים, שהעם היה איתם בדרך כלל.

מה קורה כאשר דור שלם של חכמים עובר מן העולם ונשאר רק אחד? מה שקורה, וחשוב לשים לב לזה, הוא שמי שנשאר הוא שמעביר את המסורת הלאה. זו הייתה תורה שבע"פ, לא כתבו באותם ימים. היות ורוב החכמים נרצחו, יצא ששמעון בן שטח הפך להיות אחד הצינורות הראשיים דרכם עברה מסורת התורה שבעל פה עד אלינו, ושמעון בן שטח היה אמנם דמות מרתקת אך בהחלט לא פשוטה. הוא לא היה היחיד שנשאר, אך בין היחידים. בתולדות המסורת של התושב"ע יש אנשי מפתח שרוב התורה עוברת דרכם. אחד מהם הוא שמעון בן שטח, כאמור: דמות מורכבת. הסיפור שאתמקד בו יהיה היחס שלו לנשים ולעקרון הנשי במציאות בכללותו, כי שמעון בן שטח ידוע גם כמי שתלה שמונים מכשפות – זהו ציד המכשפות היחיד שהיה בעם היהודי.

ננסה לראות מה זה אומר על היחס שלו הן לנשים והן לכשפים, מה זה אומר ביחס לקשר שלו בכלל לעולם הקסם והמיסטיקה, האם הדברים קשורים- ואיך.

סיפור נוסף שנספר הוא הסיפור שמפגיש אותנו עם דמות מרתקת נוספת – חוני המעגל.

אך, קודם אוסיף "קרדיט" לשמעון בן שטח. לפני שתדונו אותו לכף חובה על שתלה מכשפות אני רוצה להראות את מלוא דמותו. אחת התרומות היחודיות של שמעון בן שטח היא הכתובה, כפי שהיא מנוסחת עד היום. הואזה יסד את התקנה שהחיוב הכלכלי שגבר מחויב לאשתו זה השעבוד החזק ביותר שקיים. אם אין לו כסף, מוכרים את ביתו , "ואף גלימה על כתפיו". התקנה הזו היא תקנת שמעון בן שטח, שעד היום משפיעה על חיי אנשים באופן מעשי. מהכיוון הזה, אם היינו שואלים מה יחסו לנשים היינו אומרים שבהחלט הוא דואג להן ולרווחתן, נכון?

בנוסף לתקנת הכתובה, שמעון בן שטח מתקן דבר משמעותי נוסף: התקנה ההלכתית שלא מקבלים בדין הסנהדרין עדות נסיבתית. היום החוק האזרחי לא נוהג כך, אבל התלמוד מצטט את שמעון בן שטח שאומר: "פעם אחת ראיתי איש רץ עם סכין אחרי חברו ונכנסו לחנות. רצתי אחריהם ומצאתי אדם שזה עתה נרצח ואדם עומד עם סכין בידו. אמרתי לו: יש פה או אני או אתה, סביר שזה אתה שרצחת ולא אני, אך אני לא אדון אותך בסנהדרין, כי כדי לדון בדיני נפשות חייבים שני עדים, לכן אלוהים ידון אותך" ואז בתלמוד אומרים: "הגיע נחש והכישו ומת". שמעון בן שטח תיקן את התקנה הזו – לא מקבלים עדות נסיבתית! והמטרה היא כדי לא להוציא להורג אדם בשוגג. רק על פי שני עדים בלבד. כפי שנראה בסוף השעור, זה לא עזר לו ואפילו הכה בו קשות מאוחר יותר.

דבר נוסף שתיקן שבש"ט, שמשפיע עד ימינו אנו, זה חוק חינוך חובה. כבר אז, במאה הראשונה לפני הספירה, הוא תיקן תקנה שכל קהילה יהודית הקפידה בה מאז ועד היום: ילדים חייבים ללמוד בביה"ס החל מגיל שש, בין אם אצל רבי, ב'חדר' או בביה"ס. כבר בתקופתו חינוך חובה החל מגיל שש וזה אפיין קהילות יהודיות במהלך ההיסטוריה. הקהילה דאגה אפילו ליתומים ושילמה את שכר הלימוד שלהם. היה מוטל על הקהילה לדאוג לכך שכל הילדים ילמדו ולא משנה מי הוא בן עשירים ומי בן עניים או יתום.

והנה סיפור נוסף לדמותו של רבי שמעון בן שטח: מעשה שהיה באחד מעבדי המלך ינאי שרצח מישהו. אמר בן שטח לחכמים: "תנו עיניכם בו ונדון אותו". והדין הוא שאם עבד פשע, גם אדונו גם חייב לבוא לדין. שלחו שליח למלך ובקשו שיביא את עבדו לדין. ינאי שלח את העבד, אבל בן שטח אמר לו: גם אתה תבוא! הגיע המלך לבית הדין והתישב. אמר לו בן שטח :"ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא בפני מי שאמר והיה העולם" (להזכירכם, המלך הוא גיסו, וגם זה שרצח את כל החכמים). בן שטח לא מפחד ממנו. אין לו מורא. הוא אומר למלך: עמוד! אתה ניצב בבית הדין של הסנהדרין. אמר לו המלך:" לא כמו שאומר אתה, אלא כמו שיאמרו חברייך". כלומר, "אתה תמיד נגדי…". והתלמוד אומר: "נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו, כבשו פניהם בקרקע". החכמים מפחדים מזעמו של המלך. "אמר להם בן שטח : "בעלי מחשבות אתם , יבוא בעל המחשבות ויפרע מכם."

כלומר, שמעון בן שטח אומר להם: אתם עושים חשבונות, הא, אתם לא מסוגלים להיות נאמנים לאמת כי יש בכם פחד?. "מיד בא גבריאל וחבטם בקרקע ומתו." מאותה שעה אמרו: " מלך לא דן ולא דנים אותו".

זהו שמען בן שטח. איש חסר מורא וישר כמו סרגל. אבל יש פה גם סיפור צדדי, של מעשי נסים שמתרחשים לכבודו. כמו הנחש המכיש את האיש ששמעון אמר לו שמן השמים ידונו אותו, או כאן שגבריאל מלאך הדין בא והורג את כל החכמים שיושבים בדין ואינם עושים את מלאכתם באמונה. מאותה שעה תקנו חכמים שלא מזמינים יותר את המלך לבית הדין. זה יוצר טרגדיות מיותרות…

ספור נוסף מספר עליו שלפרנסתו הוא עבד בטקסטיל. הוא לא התפרנס מהרבנות, אלא התעקש לעבוד ולא לקחת פרוטה מקופת הציבור. תלמידיו התעקשו לפחות להביא לו חמור עמוס בחמרי גלם. ואז פעם אחת גילו במטען מרגלית יקרה. אמרו התלמידים: "רבינו! מהשמים נתנו לך מתנה!" אמר להם בן שטח: "האם בעל החמור יודע שיש שם מרגלית?" ענו לו התלמידים: "לא, מן הסתם הוא לא יודע". אמר להם: "חמור עם חמרי גלם קניתי, מרגלית לא קניתי! לכו ותחזירו את המרגלית לאיש". והאיש, דרך אגב היה ישמעאלי, כלומר אדם ערבי. הלכו והחזירו לו. אמר המוכר: "ברוך אלוהי שמעון בן שטח!".

קווים לדמותו עד עכשיו: "ייקוב הדין את ההר". זה מה שמאפיין אותו. הוא אדם ישר, לא נושא פנים, לא לוקח שוחד. מבחינתו הצדק חשוב. הוא לא נושא פנים למלכות ולא לעצמו. עובד לשם שמים. ישר כסרגל. לא סתם אני אומר ישר כסרגל. אם ננסה לאפיין על פי הקבלה טיפוסים ששייכים לאנרגיה של "יושר" וטיפוסים של "עיגולים", בן שטח הוא טיפוס אופייני של בחינת היושר. קיימים בקבלת האר"י שני סוגי אורות רוחניים שבוראים את המציאות: אור היושר ואור העיגולים, שתי הוויות רוחניות שונות לחלוטין. בקבלה אנחנו מחשיבים את אור היושר כאמת-מידה יותר זכרית, ועיגוליות נתפסת כאיכות נשית. חשיבה ליניארית היא יותר זכרית. גם בגבר וגם באישה יש גם עיגולים וגם ישורת, כמובן, כי בכל אחד מאיתנו יש גם זכריות וגם נקביות, אבל היושר זו אנרגיה זכרית מובהקת והעיגולים זו אנרגיה נקבית מובהקת.

שמעון בן שטח טיפוס כזה. חד, לטוב ולמוטב. סוג חשיבה ליניארית של יושר זו חשיבה קטגוריאלית. כשאיש של יושר חושב על צדק הוא לא תופס את האתיקה כעניין רך. הוא לא מנסה למצוא פשרות, לרכך, לעגל פינות, להבין את הנאשם או פשוט לגשר – אלו תפיסות נקביות יותר, עגולות יותר. אבל החשיבה שלו היא חשיבה קטגוריאלית. מה שברור הוא שחשיבה כזו, רציונאלית, ליניארית היא לא חשיבה של קסם.

קסם לא מאופיין בתפיסת עולם ליניארית, אדרבא, מתי קוראים למשהו 'קסם'? כשאתה מצפה לסדר מסוים של אירועים וקורה משהו בלתי צפוי. בלי הכנה, בלי תהליך שמוביל . למשל: מה שרבי אליעזר, כמה דורות מאוחר יותר, מלמד את רבי עקיבא, זה למלא את השדה בקישואים על ידי מילות קסם, ואז ולהעלימם באחת (אחד הקסמים האהובים על חכמי התלמוד זה למלא את השדה בקישואים ואז להעלימם). זהו כישוף. קסם זה בדיוק מה שמנוגד לחשיבה ליניארית. כיוון שזה לא רציונאלי, זה פורם את חוט המחשבה, שמפתה אותנו לחשוב שבעולם הזה יש הגיון. וכל פעם שקורה משהו לא הגיוני קוראים לזה נס, פלא, קסם.

קוסמים אמיתיים לא יודעים בעצמם איך הם עושים את זה. הם חייבים להאמין בפלא, לחיות פלא, להאמין בקסם שקיים במציאות. קוסם אמיתי רק יודע שעליו לעשות נוסחה מסוימת וזה מה שיוצא, הוא מאמין בקסם, בכח הפלא, בנפלא שבמציאות, והוא יודע גם שהוא צריך להתרכז ולהיות בנוכחות נפשית, כי התהליך דורש את מיטב כחות הנפש שלו…

הנביאים שבהם עסקנו: אליהו, אלישע. מה מאפיין אותם? לאליהו יש תפקיד רוחני ברובד הממלכתי-מדיני בממלכת ישראל. הוא המוכיח של המלך, הוא מוכיח את אחאב ואיזבל והוא שדואג למפלתו ולהמלכת יהוא לאחר ימיו. לנביא המקראי יש תפקיד של מוכיח בשער. הוא מוכיח את מנהיגי העם. וחוץ מזה הוא גם מחולל נסים. רוב הסיפורים הקשורים באליהו ובאלישע הם סיפורי נסים.

מה שקורה בתקופה שאנו מדברים בה, זה שהתפקיד הזה של הנביא המקראי מתחלק פתאום לשניים: בתקופת הנביאים הנביא אחז בשני הפקידים – מחד איש מוסר, יושר וצדק, המוכיח את העם ואת המלך ומאידך איש פלא עושה נפלאות, מרפא ומוריד גשם. בתקופה שבה אנו עוסקים שני התפקידים מתפצלים לשתי אישיויות שונות. יש אנשים שהם בבחינת "איש האלוהים", איש הפלא והקסם, ויש מי שלוקח את תפקיד המוכיח בשער, איש היושר והמוסר. שמעון בן שטח הוא איש היושר המוכיח והצדק, ובאותה תקופה – חוני המעגל היה איש הקסם.

הנה הסיפור המופיע בכמה מקומות, גם במשנה וגם בתלמוד. אקרא מהתלמוד כי הנוסח שם נרחב יותר:

"תנו רבנן: פעם אחת יצא חדש אדר ולא ירדו גשמים". רשמית הגיע אביב ולא ירדו גשמים. זו שנת בצורת. בתקופה העתיקה משמעות הדבר היא מוות ברעב ובצמא. בורות ריקים, אין מה לשתות אין במה להשקות שדות. זה אומר באופן מיידי שילדים מתים בקיץ. "שלחו לחוני המעגל ואמרו לו: 'התפלל וירדו גשמים'. התפלל ולא יַרדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה". עוגה בעברית זה מעגל, עיגול. והנה מופיעה בחינת העיגולים בסיפור שלנו… " כדרך שעשה חבקוק הנביא. שנאמר: 'על משמרתי אעמוד ואתייצבה על מצור". חז"ל אומרים שזו מסורת עתיקה, עוד מימי הנביאים. חבקוק הנביא כבר עשה את התרגול הזה. כאשר אתה רוצה לדרוש משהו במפגיע – אתה אומר לאלוהים: לא אצא מהמעגל עד שלא תעשה מה שאבקש, וצריך כמובן להתחייב לזה…

"אמר: 'ריבונו של עולם, אינני זז מכאן עד שתרחם על בניך". חוני נשבע שהוא לא זז, וטיפוס כמו חוני יקיים דבריו. הוא ימות במעגל אם לא ירדו גשמים. יש לו מחויבות מוחלטת. הוא אומר לאלוהים: "בניך שמו פניהם עלי כי אני כמו בן בית אצלך". וכיון שכך כולם סומכים עלי. והתלמוד אומר: "התחילו גשמים מנטפים. אמרו תלמידיו: ראינוך ולא נמות". – זו לשון מאד מעניינת. כתוב שמי שרואה אלוהים מת- "כי לא יראני האדם וחי". לכן הם אומרים כשהם רואים את הנסים שהוא מחולל, רק שלא נמות. מבחינתם לראות את חוני מחולל ניסים זה גילוי אלהות. אבל תלמידיו אומרים לו שהטפטוף הזה נראה כאילו שאלוהים אומר: בוא אוריד לך שתי טיפות וחצי כדי שתוכל לצאת מהמעגל שלך. אז חוני מגיב ואומר לאלהים: "לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות". הוא רוצה גשם שימלא את הבורות והמערות. "ירדו בזעף עד שכל טיפה וטיפה מלאו דליים". "אמרו תלמידיו ראינוך ולא נמות. דומה שאין הגשמים יורדים אלא כדי לאבד את העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו גשמים כתיקונם".

חוני המעגל עובד עם אלוהים על איזון, הוא דורש דיוק. יש בו עזות פנים. מה שאנחנו קוראים בחסידות "עזות דקדושה". הוא דורש מהקב"ה שהגשמים יהיו בדיוק כמו שצריך, לא יותר מדי ולא פחות מדי. "עד שירדו גשמים כתיקונם". התלמוד ממשיך ומספר שהגשם ירד בכמויות כה גדולות עד שעלו כל העם להר הבית, כי הכל היה מוצף. "אמרו לו: רבי כשם שהתפללת שירדו כך התפלל שילכו להם .אמר להם: כך מקובלני: אין מתפללים על רוב הטובה". חוני עונה שלא מקובל לומר יותר מדי טוב נתת לנו, בבקשה תפסיק. אבל הוא אומר אף על פי כן "הביאו פר קרבן הודאה " (פר של קרבן תודה). "סמך שתי ידיו עליו" כך היה הנוהג בקורבן. המקריב סומך את עצמו על ראש הבהמה ומעביר את משקלו לבהמה – בזה הוא מעביר את הקרמה שלו לקרבן. "ואמר לפניו : ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינם יכולים, לא ברוב טובה, ולא ברוב פורענות. יהי רצון מלפניך שיפסקו גשמים ויהיה רווח בעולם. מיד פסקה הרוח וזרחה החמה ."..

זהו חוני המעגל והפרקטיקה המאגית שלו. בואו נסתכל על קווים לדמותו: אנחנו רואים שיש לו עזות דקדושה, הוא מאד קרוב לאל – "אני בן בית אצלך" והוא מאד פופולארי אצל העם כמחולל ניסים ידוע. בפרט בשעה שכזו שהוא מציל בה את העם, הפופולאריות שלו בוודאי מרקיעה שחקים. ואז על פי המשנה שולח לו שמעון בן שטח הודעה ואומר לו: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי." כלומר, לולא היית מי שאתה, הייתי גוזר עליך נידוי. למה? כי הוא חוצפן כלפי שמיים, ובעיקר כי הוא עוסק בפרקטיקה מאגית. על פי בן שטח לא מתווכחים עם אלוהים. אבל חוני הוא בבחינת עיגולים, לא בבחינת יושר – ולכן הוא לא מקבל את הבצורת והוא מתווכח עם אלהים.

אבל יותר מזה – חוני הוא מכשף גדול. הוא פועל קסמים, הוא קוסם שבקדושה. חוני משתמש בפרקטיקת מאגיות. הסיפור מגיע דרך התלמוד, לכן צריך להבין שיתכן מאד שהוא מצונזר. זה אינו סיפור שמגיע דרך הצינורות של המיסטיקנים, אלא דרך ספרות רבנית קלאסית. לכן למרות שהם מביאים את הסיפור, יש סבירות רבה שכמה פרטים מאגיים הושמטו מחמת הצנזורה. התלמוד מיתן את הכיוון הזה. מה שיודעים על הפרקטיקה המאגית של חוני זה שהוא עושה מעגל סביבו ונשבע. הוא משתמש בהשבעות. רואים שיש לו פרקטיקה. והתלמוד אומר שזו פרקטיקה קדומה עוד מימי הנביאים. אבל שמעון בן שטח לא אוהב דרכי פעולה כאלה. מבחינת בן שטח, התפללת ולא ירד גשם – קבל את הדין. אך חוני אוחז בדרכי הנביאים הקדומים ומביא את הגשם. הוא פותח שערי שמיים כי הוא אוחז במפתחות הגשם. במקום אחר מציין התלמוד שבימי המקרא היו בידי אליהו הנביא "מפתחות הגשם"….

שמעון בן שטח אומר לחוני: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום כבן המתחטא בפני אביו". היינו, אתה כמו ילד מפונק של אלוהים שמבקש: אבא תרחץ אותי בחמים, לא! תוסף קרים, לא תוסיף קצת חמים…! אין שורת הדין ביחסי הורים וילד. זהו סוג יחסים שהכל בו לפנים משורת הדין, זה חלק מה"חיינדלאך" של הילד וזה לגיטימי. ככה בן שטח אומר לו, אתה כמו ילד של אלהים שאומר לו "אבא תביא לי אפרסקים ואגוזים"…

מי מכריז על עצמו שהוא בן אלוהים שני דורות אחר כך? ישו. והכנסייה הנוצרית עושה מזה "הו הא". אך ישוע היה חלק מבית מדרש מסוים. הוא היה במסורת של מה שנקרא "חסידים ראשונים" שהיו מחוללי נסים וראו עצמם כבני אלוהים, אך לא באופן אקסלוסיבי. חוני אומר: כולם בניך ואני קרוב אליך. אני בן בית אצלך – אבל הרי כולם בניך!

בן שטח אומר לו : אתה הבן של אלוהים, יש לך יחסים איתו. עם זאת הוא מוסיף: הייתי גוזר עליך נידוי, כי פעולות כישוף והתחשבנות עם אלוהים אינן לרוחי, גם אם זה למען העם וגם אם זה מצליח.

את האבחנה שבתקופה הנדונה תפקיד הנביא התפצל לשניים אני רוצה להביא בשם פרופסור אפריים אלימלך אורבך.

בתקופה בה אנו דנים הייתה אסכולה רוחנית שלמה של "חסידים ראשונים" שלא היו אנשי הלכה. כך גם רבי חנינה בן דוסא שמוזכר מאוחר יותר. התלמוד מספר עליו רק מעשי נסים ולא מביא שום הלכה בשמו. האסכולה של חסידים ראשונים עוסקת בקסם ובמעשי נפלאות, וכן בלהיות קרובים קרבה נפשית לאלהים, מה שהיינו קוראים בשפה חסידית המאוחרת של חסידות הבעש"ט: "דבקות". מה שמעניין את בית המדרש של החסידים, ומאוחר יותר הבעש"ט ,זה הדבקות באלוהים. לפתוח קסם במציאות, להראות שהמציאות הליניארית והבנאלית איננה מוכרחת. בכל נקודה אפשר לפתוח פלא, לפתוח פרח. שושנה של שכינה. המציאות עשירה, כי אלוהים, הנמצא בכול, הוא לא חיצוני, הוא כאן. היחסים הם יחסי קירבה כמו בין בן לאב לא יחסים פורמאליים.

לעומת זאת קיים גם בית מדרש שני, בית המדרש של החכמים, זהו בית מדרש הלכתי בעיקרו. בעוד הראשונים הם בבחינת 'עיגולים' כמו חוני המעגל, הרי שבית המדרש ההלכתי הוא בבחינת היושר, ההלכה, המוסר הזכרי והדקדקני. ייקוב הדין את ההר. זהו בית מדרש של אנשים ישרים וטובים, אך בעלי חשיבה מאד ליניארית.

מה שאצל הנביאים בא יחד התפצל לשניים מאוחר יותר. בירידת הדורות התפצלו שני הכיוונים – הפלאי והפוליטי – לשתי אסכולות נפרדות. הסיבה היהודית לפיצול היא ההבדל בין בית ראשון לבית שני – סוף הנבואה. כך רואים זאת חז"ל. גלות בבל יצרה פרדיגמה שונה של יהדות.. נגמר התנ"ך. תם פרק בהיסטוריה של העולם, מבחינת ה"מיינ-סטרים" של היהדות.

החסידים לא היו חושבים כך, אך זו היתה תפיסת החכמים והם שעיצבו את היהדות של הדורות הבאים והשאירו את החסידים בשוליים.

כדי להמחיש זאת אביא את המשך הסיפור על חוני שנפל לתרדמה של שבעים שנה:

התלמוד, בהמשך ישיר לסיפור על הורדת הגשמים, מספר שחוני עובר ורואה אדם נוטע חרוב. לשאלתו עונה לו האיש שהוא נוטע את החרוב למען צאצאיו. התלמוד מספר שחוני מתחיל להרהר בפסוק שאומר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". משמעותו הפשוטה היא שכשהעם חזר מהגלות בבבל כל עניין הגלות נראה כחלום, והגלות כידוע, היתה בת שבעים שנה. חוני אומר לעצמו, מה זה? יש אדם שישן שבעים שנה? ואז, הוא אוכל איזה כריך ומתכרבל מתחת לעץ ונרדם. הוא מתעורר רק אחרי שבעים שנה ואז הוא רואה אדם שאוכל מעץ החרוב שאותו איש נטע לפני שחוני נרדם. הוא שואל את האיש הצעיר אם הוא הבן של מי שנטע את העץ והוא אומר לו: לא, אני הנכד שלו. חוני הולך העירה ושואל על ביתו של חוני המעגל, אם מכירים אותו. אנשים עדיין מכירים את הבית. הוא שואל אם בנו של חוני בסביבה ואומרים לו שהוא כבר מת אבל נכדו של חוני פה. חוני עושה את דרכו לבית המדרש ורואה שם אנשים מתקשים בסוגיה מסויימת. הוא שומע אותם אומרים זה לזה, אה… פעם, כשחוני היה חי הוא היה נכנס לבית המדרש וכל הסוגיה הייתה מתבהרת. אמר להם חוני: אני חוני, ולא הכירו בו ואפילו זלזלו בו. חוני המתוסכל מבקש רחמים על עצמו ומת.

מה התלמוד מנסה לומר כאן? נראה לי שהתלמוד מנסה לומר דרך אותו סיפור אגדה: חוני עבר זמנך! לא שמת לב שהייתה גלות בבל. אתה ממש כמו אדם שנרדם לשבעים שנה ומתעורר אחרי הגלות וחושב שלא קרה כלום. אתה חושב שאפשר להמשיך את ימי המקרא, אבל העולם השתנה. חוני מבקש: תכירו בי, אני עדיין קיים. התלמוד אומר לו: אתה מסתובב ועושה נסים, כאילו שאתה נביא מלפני גלות בבל. אך עברנו שינוי פרדיגמה, עבר זמנך. זו האמירה. לכן הכניסו את הסיפור של לישון שבעים שנה מיד לאחר הסיפור על הורדת הגשם ועל אי הנחת של שמעון בן שטח מדרכי פעולתו של חוני המעגל. זו ביקורת של החכמים שכתבו את התלמוד. ביקורת על טיפוסי-חוני. ההיסטוריה משתנה, הם אומרים, אנו לא בימי הנביאים!

לזכותם של החכמים יש לומר שהם לא השמיטו את הסיפור. הם שמרו במסורת שלהם את דעות המתנגדים להם. כל הספורים נמצאים במסורת החכמים, גם סיפורים על דרכם ודעתם של אנשים שחשבו אחרת מהם.

והנה אנחנו מגיעים לציד המכשפות הגדול של בן שטח. סיפור עצוב מכל כיוון שנסתכל עליו:

מעשה במוכס אחד, איש רשע, גובה המסים מטעם השלטונות, כזה שמחלק "רפורטים" מטעם העיריה, שמת. באותו יום מת גם אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו. באותה שעה הוציאו בני משפחת המוכס גם את מיטתו של המוכס לקבורה. יוצאות שתי הלוויות ופתאום מגיעה כנופיה של אויבים. כולם עוזבים את הגוויות ובורחים על נפשם, רק תלמיד נאמן אחד מתחבא בשדה ולא עוזב את מיטת רבו. נשארים שני המתים בשדה. לאחר זמן חוזרים חכמי העיר לקבור את החכם, אבל משום מה הם מתבלבלים וקוברים את המוכס במקומו. והיה התלמיד צועק: התבלבלתם, התבלבלתם, ולא שמו לב אליו. ובני משפחת המוכס קברו את החכם בקבר המוכס. נצטער התלמיד מאד, מה חטא החכם שנקבר בביזיון כזה ומה זכה אותו רשע להקבר בכזה כבוד? נראה לו רבו בחלום הלילה ואמר לו: "אל תצטער, בוא ואראך כבודי בגן עדן וצרותיו של השני בגיהנום. הוא מראה לו שהציר של פתח הגיהנום חורק באוזניו של המוכס. הרב מסביר לתלמידו: "פעם שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי על כך ולכן נענשתי. והמוכס הזה, פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ושר העיר ולא בא, וחילק המוכס את הסעודה לעניים, וזה היה שכרו". אמר התלמיד: עד מתי יהיה אותו איש נדון בדין קשה שכזה? אמרו לו: עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו." כלומר, הוא יקבל את המשרה של להחזיק את ציר דלת הגיהנום באוזן… תמה התלמיד ושאל, למה? אמר לו: "מפני נשים כשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין". אלה דברי הרב לתלמידו בחלום. כך זה מופיע בפירוש רש"י לבבלי,

אך המקור לסיפור הזה מובא בתלמוד הירושלמי. שם יש תוספת קטנה. כל העניין קשור בהבטחה לבוחרים… הרב בירושלמי מספר לתלמידו ששמעון בן שטח אמר: "כאשר אהיה נשיא אהרוג את כל העוסקים בכישוף". והנה הוא התמנה לנשיא הסנהדרין – ולא עשה כן (כבר אז לא קיימו את מה שהבטיחו לבוחר)…

נחזור לסיפור. "למחרת סיפר אותו תלמיד את הדברים לשמעון בן שטח. מה עשה בן שטח? כינס שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו יום- יום גשום, ונתן כד גדול ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוך הכד ואמר להם היזהרו בהן כי הן שמונים במספר, כמוכם". יש שמונים מכשפות באשקלון. הוא לוקח שמונים בחורים ביום סגריר – לכל מכשפה בחור – ונותן לכל אחד כד גדול וטלית שמתעטפים בו (לא של תפילה, אלא בגד סתם נקרא בימיהם טלית).. "ואמר: הזהרו בהן, ובשעה שתכנסו יגביה כל איש אחת מהן מן הארץ, ושוב אין מכשפות שולטות בכם." כשתכנסו למערה, כל אחד מגביה אחת, כי כשהיא אינה נוגעת באדמה היא לא יכולה לעשות כשפים. זו תפיסה מאד מעניינת, שמיד נדון בה. "הלך שמעון בן שטח לטרקלין שלהם (שהייתה מערה באשקלון, שם ישבו המכשפות) והניח את הבחורים מבחוץ. אמרו לו מי אתה? אמר להן: מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי.

אמרו לו: "ומה כשפים בידך?"

שוב, בירושלמי הנוסח הוא ששאלו אותו: איך הגעת ביום גשם כזה? והוא ענה: הלכתי בין הטיפות, אני מכשף ולכן לא נרטבתי. אמרו לו: מה אתה יודע לעשות? אמר אני יכול להביא לכל אחת מכן בחור בקסמים שלי. שאל הוא אותן ומה אתן יודעות לעשות? אחת אמרה מילת קסם והגיע לחם, שנייה אמרה לחש והגיע סוג אחר של אוכל. שלישית לחשה משהו והופיע יין משובח. הן מביאות יין ואוכל בקסמיהן. שאלו אותו מה איתך? אמר יש לי קסם מיוחד- אני שורק פעמיים ופתאום יגיע לכול אחת מכן בחור. התלמוד הירושלמי מספר שהוא תיאם עם הבחורים שבשריקה ראשונה כל אחד יוציא בגד יבש מהכד ובשריקה השנייה יכנסו. שרק להם שמעון בן שטח. הוציאו בגד מהכד, התלבשו ובאו יבשים. למכשפות זה נראה כמו קסם… "ואחז כל אחד באחת מהן והגביה אותה ולא יכלו להם (המכשפות) ותלאון כולן". ויש לזה המשך קצר וטראגי:

"נתקנאו קרוביהם בדבר. ובאו שניים מהן והעידו על בנו של בן שטח עדות שקר, חייבו אותו מיתה ונגזר דינו". שני עדים באו והעידו עדות שקר על בנו של בן שטח. "וכשהיה יוצא להיסקל אמר אם יש בי עוון זה לא תהי מיתתי כפרה עלי, ואם אין בי עוון זה יהיה הקולר תלוי בצווארי אותם האנשים". שמעו העדים את דבריו והתחלחלו וחזרו בהם. "ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים" (לשון התלמוד). הבן הצעיר אומר אם אני חטאתי אז אני מקבל עלי את הדין, ואפילו שלא אני מוכן שלא ימחלו עוונותיי. אך אם לא חטאתי- כל האחריות על מיתתי תהה על שכמם של העדים. ואז הם נבהלים וחוזרים בהם ומספרים ששיקרו בגלל סיפור שנאתו של בן שטח לנשים. אבל למרות כל זאת לא פתרו בית הדין את הנער מן הדין. והוציאו אותו להורג. שמעון בן שטח לא יצא מהסיפור בקלות. הוא שתיקן שיש חיוב לדון על פי שני עדים ולא על פי עדות נסיבתית, כי לדעתו יש תוקף של אמת בעדות הישירה, מקבל שני עדים שמכוונים את דבריהם בדיוק רב ומעידים עדות שקר על בנו וגורמים להוצאתו להורג שלא כדין.

יש בזה עומק רב. שמעון בן שטח רצה דברים ברורים כשמש ולא דברים שלוטים בערפל הספק. לכן הוא רצה לדון רק על פי שני עדים. הוא פחד להרשיע אדם חף מפשע בגלל עדות נסיבתית ודבק רק בחקירת העדים. והנה בנו נידון למוות על פי העיקרון שהוא עצמו סבר שאין בו דופי, שיש בו בהירות של אמת– שני עדים. והנה דווקא לו באו שני עדי שקר מומחים, כנקמה על מות הרג הנשים. ובעצם זהו העיקרון הנשי בעצמו שהתנקם בו, בו ובחשיבה הליניארית שהוא מייצג בדבקות כה רבה. העיגולים נקמו את נקמתם באיש היושר.

אבל בואו נחזור לגופו של עניין: "נשים מכשפות". למה נשים מכשפות?. למה מספרים לנו על "נשים מכשפות"? כי הן עיגול. הכישוף נתפס באופן קלאסי כמשהו הקשור בנשים. יש אמירה בתלמוד: "רוב נשים כשפניות הן". וגם "מרבה נשים– מרבה כשפים" וזאת למרות שהתלמוד והתנ"ך מלאים סיפורים על מכשפים גברים: חרטומי מצרים ובבל למשל, היו גברים… בתנ"ך יש בערך "מכשפה וחצי": בעלת האוב בעין דור ואיזבל, שכאשר יהוא המלך הורג אותה הוא מתיחס אליה ואל כשפיה המרובים.

והנה גם המצווה במקרא אומרת "מכשפה לא תחיון", למה זה נאמר בלשון נקבה? תשובת התלמוד היא: משום שרוב הנשים כשפניות. זו חשיבה של גברים, שעולמן של הנשים נראה להם מיסתורי ובלתי מובן. מה מדברות הנשים בינן לבין עצמן? מהו סוד קסמן של נשים? למה הן מוציאות אותנו מדעתנו לפעמים? מושכות אותנו בחבלי קסם ומטריפות את דעתנו? בטח יש בזה איזה כישוף…

אבל אחד מבעלי הדקדוק בימי הביניים – רבי יונה אבן ג'נאח- אמר: הסיבה שהפסוק אומר "מכשפה לא תחיון" איננה משום שהוא נוקט לשון נקבה אלא משום ש"מכשפה" הוא שם עצם כללי, כמו שאנו אומרים היום "כישוף". לא מדובר בפסוק על מכשפה בלשון נקבה, כי 'מכשפה' זה כמו שאומרים 'דגה', כשם עצם כללי. כמו ש'חסידה' איננה נקבת החסיד, ו'דגה' היא לא נקבת הדג, ו'צייה' איננה נקבת הצי, כך המכשפה היא לא נקבת המכשף, אלא שם עצם כללי למה שבשפתנו קוראים כיום כישוף. הפכנו שם עצם כללי לשם פעולה. כמו שיש 'מעשה מרכבה' וכך כאילו יש 'מעשה מכשפה'. במקום אחר התנ"ך אומר במפורש שהאיסור על מעשה אוב וידעוני חל בין על איש ובין על אישה, ללא הבדל, אבל התלמוד כאמור, עונה ואומר שבדרך כלל מי שעוסק בכשפים זה נשים.

האמת הגדולה היא, כמו שאמרתי קודם – גברים הם אלו שחושבים שנשים עוסקות בזה. כשגברים עוסקים בקסמים זה בסדר, וכשנשים עושות דברים שגברים לא מבינים- זה מפחיד וזה נקרא כישוף. כל מה שנשים עושות יחד בסוד נשים נתפס כמסתורין בעיני הגבר. כל נושא הלידה והמוות, שקשורים בעקרון הנשי, נראה מפחיד. אישה זה דבר מסתורי בעיני הגבר. מכאן נובעת שנאת הנשים, המיזו-מאניה- הפחד מנשים. כל גבר בא מתוך אישה, ולאט לאט מזהה עצמו כדבר שונה, בעוד אישה גדלה מאישה ומזהה עצמה כמשהו דומה לאמא.

בכל המיתוסים, בניתוחי חלומות, בעומק הפסיכולוגיה האנושית, המסתורין קשור לאישה, או אם נרצה אפשר לומר: האישה מסמלת את המסתורין. הנשמה נחשבת כנשית. "בת המלך שאבדה"– בלשון רבי נחן מברסלב. נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – כל התארים האלה הם בעלי הטיה נקבית.

התפיסה הנשית היא תפיסה מעגלית. מחזורית, זה מה שמאפיין מעגל, תפיסה שקשורה לטבע. אישה קשורה באופן טבעי לטבע המציאות, הרבה יותר מהגבר. למה? בגלל המחזור חדשי. מחזור האישה הוא מחזור הירח. היום בתאורה מלאכותית נשים לא חוות את זה. כשגרו בטבע, תחת הלבנה, חוו באופן ישיר את מחזור הירח שהוא בן 28 יום ורבע. ובאותם ימים, חוץ מיוצאות מן הכלל, נשים היו מקבלות מחזור בימי חידוש הלבנה, ומבייצות בימי הירח המלא. כל נושא השבת והחגים, שזה ספור בפני עצמו, קשור למחזור הירח, סובב סביב הלבנה, שבמסורת היהודית רואים כישות נקבית. האישה חווה את הטבע בתוכה. היא היא הטבע, המעגל, החיים והמוות. הרחם בתודעה של גבר זה המקום שממנו באים ואליו חוזרים. תשומת הלב של גבר עסוקה במודע ובלא מודע בלחזור לשם. והוא גם חוזר אל האדמה.

הקבר הוא סוג של רחם, שבו אני נזרע ונובט. נכנס במוות שלי לקבר ויוצא לגלגול הבא. לכן בלשון התלמוד הרחם נקרא קבר. אחד הכינויים לרחם האישה הוא קבר. החרם הוא מקור החיים וגם סוף החיים. זהו המעגל. האישה קשורה לאדמה, והאדמה עגולה ככדור, והיא היא ספירת המלכות, שהיא השכינה. מכאן מבינים למה אומר שמעון בן שטח, אם אתם רוצים לשלוט בהן תנתקו אותן מן האדמה.

אני לא יודע אם אכן הן היו מכשפות, וגם אם כן – אינני יודע אם היה משהו שלילי בהן, אבל מה שברור הוא שבעולמו של בן שטח הן היוו איום. בעולם הגברי הנשים הללו שחגגו בטבע במערה, ויתכן שהיו להן גם כוחות מאגיים, היוו מקור של פחד. הקשר שלהן לטבע מפחיד את התודעה הגברית. הטבע הוא זר לתודעה הגברית. התודעה הגברית איננה בת בית בעולם הזה. היא לא מרגישה פה בבית. לכן עבור הגבר העולם הזה הוא מקום שצריך לעשות בו משהו. "לכבוש את הטבע". לעשות איתו משהו. התודעה המעגלית, הנשית, זה להיות. לחגוג את זה. אנחנו הטבע. אנחנו מחזור הבריאה. לכן בדתות עם תודעה גברית קיימת השאיפה לשחרור מתודעת חיים ומוות. זו דתיות גברית מובהקת.

לעומת זאת תודעת האהבה היא תודעה נשית מובהקת. עובדות האלה הגדולה לא יושבות במדיטציה ומבקשות שחרור מהעולם הזה, אלא הפולחן שלהן נערך ביער עם אוכל טוב, ויין. זוהי בדרך כלל חגיגה של חיים ומוות. חגיגת המעגל זהו הפולחן הנשי. גברים שייסדו דתות, ייסדו את הדתות שלהם על בסיס הפחד מהכליאה בתוך מחזור החיים והמוות, בתוך הטבע, שעבור הגבר הוא מלכודת אחת גדולה. לכן הגבר כל הזמן שואל את עצמו: האם אני לכוד או חפשי?

גבר מחפש להיות חופשי בכל מיני צורות. כשהוא רוחני הוא מחפש להיות חפשי באמצעות מדיטציה, כשהוא לוגי הוא מבקש לשלוט בטבע ולא להיות נשלט על ידו באמצעות המחקר המדעי. לכן הניסיון היסודי של המדע במאה העשרים הוא להעמיד הכול על נקודה אחת- על חוק אחד, שזה בבחינת הפין, העמוד האחד עליו העולם עומד. המטרה של התודעה הזכרית היא למזער את הכאוס. העולם כאוטי. הרבה דברים קורים, ובפרט כשאתה מתעסק עם נשים- הרבה דברים קורים להן. והעולם הוא השכינה בהתגלמותה– הוא הגבירה הגדולה. הרבה דברים קורים בו והם מבלבלים אותך ואתה כגבר רוצה לפשט את זה – ולכן אתה מנסה להציע לאישה שלך אחרי שהיא מספרת לך את כל הדרמה שלה "אז זה מה שצריך לעשות…".

המעגל זה להרגיש את הדרמה של החיים. הדרמה של החיים, המעורבות בחיים חגיגת רגשות, פעם אני עצובה ופעם שמחה, ככה זה, זה כיף, זה מרתק את התודעה הנשית. אבל לגבר זה מאיים והוא רוצה תמיד לפתור את המצב. הוא מרגיש טוב רק כשהענינים נפתרים, אבל עבורה זו רק הפוגה, כי הכיף שלה זה להיות מעורבת בדרמה של החיים– ככה היא מרגישה את עצמה קיימת…

האישה היא הטבע. בקבלה יגידו שהטבע בגימטריה זה אלוהים ו'אלוהים' ביחס ל'יהוה' הוא שם נשי. הטבע עצמו הוא העיגולים בתפיסה קבלית, לכן כדור הארץ עגול, הקוסמוס הוא מרחב עגול והכוכבים עגולים. יש טוענים שהזמן עצמו גם הוא מעגלי, כל מה שנברא מעגלי. רק התודעה היא ליניארית. אין ליניאריות במציאות. שמעון בן שטח מייצג חשיבה ליניארית, לכן עבורו המעגל הוא איום. לכן הוא אומר לחוני "לולא חוני אתה הייתי גוזר עליך נידוי". (מהשומעים: אילו הוא היה חנה ולא חוני לא היה חונן אותו…).

הדבר המעניין הוא שבתפיסה שלו כדי לשלוט באישה צריך לנתקה מהאדמה. במובן עמוק זה סימבול שמסמל איך גברים שולטים בנשים– נתק אותה מהטבע בכל מובן שהוא, מהאדמה, ושלוט בה. איך אפשר לנתק נשים מהטבע? רוב הנשים שאתה פוגש כיום מנותקות מהטבע של עצמן. כל הפרסומות, למשל, על טמפונים– החברה שלנו אומרת לאישה את צריכה לתפקד כרגיל– כלומר– כמו גבר, שלא מקבל מחזור. זה נקרא "כרגיל", ושאף אחד לא יראה! החברה מלמדת בחורות צעירות להכחיש את המחזור הטבעי של האישה– ואומרת לה "תהיי גבר". "תהיי בנאדם…". לכן בשעורי ביולוגיה כשמביאים שלד ללמוד על גוף האדם, בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים מביאים גוף של גבר. ויש מקרה פרטי שקוראים לו אישה. לא יביאו גוף אישה.

אפילו לנו, תודו, אם היו מביאים גוף של אישה ללמוד עליו על גוף האדם, היתה עולה בלי כל כוונה תמיהה, למה הביאו לנו גוף של אישה? כי בעיני הגבר להיות אדם זה להיות גבר, והאישה היא מקרה פרטי בתוך המין האנושי. היא לא נתפסת באמת כחצי של מה זה להיות אדם.

אבל התפקיד של הגבר זה לא לפחד מהאישה, אלא לחצות את פחדיך מהאישה וללמוד להאיר דרך זה. כל גבר מפחד מהאישה הגדולה. השאלה, אם אתה מודע לזה או לא, או אם חצית את זה או לא. צריך לעבור דרך זה, ולצאת בצידו השני. להגיע למקום שבו אתה חוגג את האישה ולהבין שנכנסת לאישה הגדולה– השכינה, שהיא כל זה. כל מה שאתה וסביבך. אנו כולנו פה תודעות שנמצאות בתוך הגבירה הגדולה, בתוך עולם החומר. בתוך גוף שכולו מיצים. אנו בתוך שכינה שיולדת אותנו אל המציאות ואוכלת אותנו בתור אמא אדמה כשאנחנו מתים. וכמונו מיליונים. ולכן אנו מפחדים מפניה, אך תפקידנו הוא לא לברוח מהעולם אלא להאיר את העולם. לא לברוח מהאישה אלא להאיר אותה, לשמח אותה. לא לברוח מהשכינה, אלא להזדווג איתה. לכן הם שמחו כאשר אמר להן – לכל אחד מכן אני אביא גבר… היא רוצה בזה, היא רוצה גבר של קסם שידע לרומם אותה. אבל צריך באמת ללכת בין הטיפות- לא להירטב מהסופות שלה, לבוא אל הנשים מלאי הומור ובמקום להרים ולתלות אותן, חלילה,

- לרומם אותן!

ברשות נשמתו של שמעון בן שטח, שבודאי עברה מאז התפתחות גדולה, אני רוצה לומר שהיתה לו כנראה בעיה פסיכולוגית עם העובדה שהוא חי בחסות אחותו הגדולה, המלכה שלומציון. אחותו הגדולה, שהפכה להיות המלכה. בעלה הוא המלך, ואחות גדולה זו היא שמצילה את חייו . אך ברקע האישיות שלו מתפתחת אימה מסוימת מהכוח הזה. אחות לנו גדולה. ובמקרה של המכשפות האימה הופכת לאיבה.

יחד עם זאת, יש לזכור לו שהוא זה שעיגן את הכתובה לאישה. הוא לא היה שונא נשים, רק שונא מכשפות…

אבל עכשיו אני רוצה לחשוף עוד רובד: חינוך הילדים שדיברנו עליו, ששמעון בן שטח ייסד כחינוך חובה- היה רק חינוך בנים. גם האישה שבן שטח מגן עליה היא האישה שקנתה את הסיפור הגברי. האישה שנכנסה חוקית למערכת של נישואין, שאין לה בעלות מלאה על גופה, כי היא מקנה לבעל את הבעלות על החופש המיני שלה. בשפה פשטנית וולגרית חוזה הנישואין אומר: אני אפרנס אותך, אזון אותך, אדאג לך, אקיים איתך יחסים כדרכי גברים יהודיים, ואת לא תשכבי עם אף גבר אחר. לי מותר. עד תקנת רבנו גרשום. מותר להתחתן עם עוד אישה או שתהיה לי פילגש. עבורה לשכב עם גבר אחר פירושו גזר דין מוות, ועבורו זה אף פעם לא דין מוות, גם כשאסרו עליו לקחת אישה נוספת, אם הוא עובר על כך הוא עובר רק על תקנה מאוחרת שהעונש עליה איננו כה חמור. החתונה היהודית המסורתית מושתתת על בעלותו של הגבר על מיניות האישה. לאישה כזו שמעון בן שטח דואג. זו אישה שאינה עוסקת בכשפים…, אישה שויתרה על חירותה ונכנסה לעסקה שהופכת אותה לאישה לגיטימית בחברה הגברית. כשתקבלי עליך את המוסכמות הללו, אומרת הכתובה, אז נדאג לך, נכבד אותך ונשעבד את נכסי הבעל שלך לשם הבטחת רווחתך.

איך לסיים את השיעור באקורד שמח?

נחזור רגע אל היום הסוער והגשום שבו שמעון בן שטח הגיע אל המכשפות. סערה מסמלת את זה שהאם הגדולה סוערת עכשיו. מזג האויר זה המצב רוח של אמא אדמה.

אם נכנס למוח של המכשפות, אז זה שהוא מגיע יבש עד פתחן ביום גשום זו פנטזיה נהדרת. זה מה שהן כל כך רוצות. שיגיע מישהו ביום סופה- יום עם מצב רוח מעונן וגשום וסוער- עד אליהן, ושיגיע יבש, שלא ירטב. האישה אומרת לעצמה: הוא לא בורח ממני, הוא מגיע עד אלי, הוא לא מושפע מהסערות שלי, הוא לא מפחד, לא מתחבא, ועוד מזמין אותי לשחק:

"אני מביא לכן בחורים…"

זה מה שהיא אומרת כל הזמן בלי להגיד: כשאני סוערת תפתיע אותי ותביא לי קסם! תהיה מכשף יותר גדול מהכישוף שלי .זה מה שכל מכשפה רוצה….

נסיים בברכה לעידן שלנו שמכשפות חוזרות לחגוג בו: אני מברך אותנו שחוני ושמעון בן שטח יתאחדו מחדש. לו יכולתי לבחור הייתי בוחר בבית מדרשו של חוני, אך אני חושב שהפיצול הזה הוא חלק ממחלת היהדות. אותה מחלה שנקראת 'גלות', מחלה שצריך להבריא ממנה. חלק מהעבודה שלנו היום, הוא להחזיר את המעגל לקו להחזיר את הזיווג הקדוש ביניהם.

הגיע הזמן לעשות נשף של רבנים ומכשפות.

שכתוב שיעור מתוך סדרת השיעורים של ימי חמישי בערב אותם העביר רבי אוהד בביתו בתל אביב: "דמויות ונקודות מפתח בהתפתחות המיסטיקה העברית והקבלה"

שעור מספר 9, נמסר ב-19.1.06. הוקלד ע"י מיכל גילה. עריכה חנה אזרחי.