קריאה לחשיבה חברתית אחרת – מערכת זקני השבט

אוהד אזרחי. נובמבר 2010, בעקבות התאבדותו של אורן גני.

את ההודעה על מותו של חברי האהוב אורן גני קבלתי תוך כדי הנחיה של סמינר מדיטציה בין לאומי במחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. במקום בו אנשים אבדו את היקרים להם דבר יום ביומו. עדיין קשה לי לכתוב את צירוף המילים הזה "מותו של אורן גני", אבל יהיה עלי להתרגל לכך. אורן גני מת. הוא החליט לסיים את הפרק הזה בהיסטוריה הקוסמית של נשמתו ושם קץ לחייו. אני אתגעגע אליו מאד. הוא היה לי חבר קרוב. איתו ביליתי לילות ארוכים בשיחות נפש. היינו שותים קפה שחור והוא היה מגלגל ג'ויינט עשיר במריחואנה רפואית משובחת, אותה קנה באישור המדינה להקלה על מכאוביו.

מותו של אורן השאיר רבים מאתנו המומים, נבוכים ומתמודדים עם קורטוב גדול או קטן של רגשות אשם. מה לא עשינו נכון? כל אדם שהולך מרצונו אל מותו משאיר שובל אפל שכזה מאחוריו. קהילה שלימה של אנשים, חברים וקרובי משפחה, שעד יומם האחרון ישאו את אותה שאלה גדולה בנפשם ללא פתרון.

אבל אורן היה מורה במהותו, ולכן כמו במותו של צדיק חסידי גם מותו של אורן גני הוא משהו שניתן לדעתי ללמוד ממנו, ועל זה בעיקר רציתי לכתוב.

אדם דגול אך מיותר?

אני רוצה להסתכל על הדברים נכוחה: בשנים האחרונות אורן גני נותר ככלי שאין בו חפץ. היום רבים אומרים הו הו! כמה מיוחד היה האיש, מורה גדול, איש אמת, אדם חד אבחנה וכולי, אבל זה בגדר דברים שאומרים אחרי שהאדם כבר לא מסתובב פה, מעל פני האדמה, וקל להעריץ אותו כשהוא כבר לא מאיים. אלו דברים שעוזרים למצב כמו כוסיות רוח למת [איך קוראים לבחורות רוחניקיות? – כוסיות רוח (סליחה, אבל אורן היה נהנה מהבדיחה)].

אורן גני, שהיה בעיני רבים אדם דגול, הרגיש מיותר. הוא היה בן שישים, חולה ועני ועזוב. רבים האנשים שלמדו אצלו, ולא מעט מהם הפכו למורים בזכות עצמם, שהתחילו להנחות סדנאות, לעשות פסטיבלים ולמשוך אליהם את שוק הקליינטים הרוחני, שוק שמתנהג כמו כל סופרמרקט – כל מוצר חדש ונוצץ מוכר, ומה שישן ולא נוצץ כבר לא מוכר, כי לרוב הוא לא ארוז לפי המילה האחרונה, ואין מבצע של אחד פלוס אחד.

מקלחת של צוננים

אורן לא היה מוצר נוצץ ובטח לא ארוז היטב. היה בו משהו מפחיד. נוקב עד תהום. ביקורתי גם אם אוהב, ומי רוצה ביקורת? כמו עורב זקן נהג אורן לקרקר לפעמים לעבר המורים הצעירים לטנטרה, ולהטיח בהם דברי ביקורת חדים כתער.

מסופר על רבי יצחק מאיר מגור שספג פעם שטיפה של דברי ביקורת קשה מהרבי שלו – הרבי מקוצק. הרבי מקוצק היה אדם חריף כצ'ילי וחד כתער, והוא נתן לחסיד שלו בראש, כמו שאומרים היום. ר' יצחק מאיר לא אמר כלום. הוא שתק והרכין ראשו לקבל את דברי הביקורת הקשים, למרות שבאמת המקרה שהכעיס את הרבי בכלל לא היה קשור אליו. הרבי טעה בעובדות. מי שהיה אחראי לפשלה היה אדם אחר ולא ר' יצחק מאיר. כשנודע הדבר לרבי, הוא הזמין אליו את ר' יצחק מאיר, התנצל בפניו ושאל אותו למה לא אמר לו שזה בכלל לא הוא שאחראי לכך? ענה לו ר' יצחק מאיר: דברי הביקורת של הרבי יקרים מפז, ולא רציתי לוותר על ההזדמנות לשמוע ביקורת כה נוקבת מכבודו, גם אם במקרה הפעם לא אני הייתי זה שאחראי למה שקרה".

אבל בחברה המודרנית מי רוצה לקבל שטיפה? אנחנו רוצים מורים חמודים שילטפו לנו את האגו, ובפועל – אנשים לא באו יותר ללמוד עם אורן. הם הלכו ללמוד עם מורים אחרים, יפים ומתוקים, כאלו שמארז השיווק שלהם פועל בהצלחה שאורן לא יכול היה להתחרות בה. חלק מאותם מורים ומורות למדו עם אורן, אפילו מאד מאד קרוב. חלקם בנו עצמם על בסיס העבודה של אורן, ואורן, עלי לומר, מעולם לא היה קמצן ולא כעס על כך. הוא היה נדיב בכל מה שהיה לו לתת, ברוח ובחומר. אבל הוא היה מודע למצב.

שלא תבינו אותי לא נכון – אינני בא להאשים אף אחד, אני רוצה רק להצביע על מצב חברתי שלדעתי אורן מראה לנו במותו, מצב שעלינו לתת עליו את הדעת, ללמוד ממנו לקח ולראות מה ניתן לעשות בנדון.

עולם הרוחניות החדש והחברה המסורתית

בחברה רוחנית מסורתית דברים כאלו לא היו קורים. במנזרים בודהיסטים, או נוצריים, בחברה חסידית או אינדיאנית – בכל חברה רוחנית בעלת מסורת עתיקה – יש והיה תמיד כבוד לזקני השבט, וגם בזקנותם הם לעולם לא היו נזנחים.

חלק מהרעות החולות של החברה המודרנית היא שהעולם שייך, כביכול, לצעירים, והזקנים נותרים ככלי שאין בו חפץ. לצערנו אנחנו רואים שזה קורה גם בעולם של מבקשי הדרך הרוחנית. עולם הניו אייג' המערבי הוא מאד קפיטליסטי במהותו, ועדיין לא התבגר מן החלום האמריקאי המטופש של להיות גורו עשיר כמו דיפאק צ'ופרה. עולם הרוח שלנו כיום שואב את רוב חכמתו ממסורות החכמה העתיקות של המזרח והמערב, אבל מה שאין לנו זה מערכת חברתית נכונה, שיכולה לתמוך בהתפתחותה של חכמה עמוקה ומקיפה ובהתעלות הדרגתית ומתמדת של הרוח. כדי שחכמה תתפתח ותעמיק צריך שיהיו אנשים מוכשרים שיקדישו את חייהם לכך, לא כתחביב בלבד, לא כמשהו שעושים מהצד, אלא כמשהו שחיים אותו יום יום, ללא הפוגה, שלומדים אותו והוגים אותו ומתרגלים אותו ומשקיעים בו  ה כ ל. "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

האנשים שהקדישו את חייהם לרוח מטבע הדברים מתבגרים, ומזדקנים, ופעמים רבות אין להם שום חסכונות. הם חיו מהיד לפה. הם הסתפקו במועט והקדישו את חייהם לאלהים. הכסף לא היה מעולם שיקול מכריע בתהליך קבלת ההחלטות שלהם. בחברה מסורתית הופכים האנשים הללו להיות זקני השבט. דמויות מוערכות, שבאים אליהם לקבל ברכה או כדי להתייעץ, ולפעמים גם מקבלים שטיפה ומקלחת של צוננים. בחברה מסורתית זקני המנזר, או השבט, נתמכים על ידי החברה כולה. הם אולי כבר לא המנהיגים – כי יש צ'יף חדש צעיר ונוצץ, אבל אנשים מכבדים אותם ולעולם לא יזנחו אותם. בעולם מסורתי יש מי שיראה לעצמו זכות לטפל במורה המזדקן ולהיות לידו, פשוט לחיות לידו וללמוד ממעשיו, דרך מה שנקרא במסורת היהודית "שימוש תלמידי חכמים", שגדול מלימוד תורה טקסטואלי, כי "גדול שימושה מלימודה".

גדול שימושה

המנזר או השבט או הקהילה יחזיקו את המורה, יפרנסו אותו, בצנעה אמנם, אבל לעולם לא יחסר לו אוכל או אמצעי תחבורה, ולעולם הוא לא יצטרך לדאוג לפרנסתו. יש גיל מסויים (שהוא לא תמיד גיל ביולוגי) שבו אתה הופך כבר לא ממש כשיר להתמודדות ולתחרות בשוק העבודה, גם אם עבודתך היא הוראה של סדנאות טנטרה. אנשים "נורמליים" בעולם המודרני שמים בצד כסף בחשבון פנסיה. בעולם המסורתי ההשקעה הפנסיונרית של המורים היתה בפיתוח הנפש של תלמידיהם, שהיו אסירי תודה אליהם כמו להורים, ופעמים רבות אף יותר. לעולם הם לא היו זונחים אותם לאנחות, גם בזקנתם.

אורן היה מהאנשים ששייכים לקטגוריה של זקני השבט הרוחני בישראל – הוא היה מה'אלדרז' שלנו – למרות שהיה רק בן שישים במותו. אבל העולם הרוחני במערב ובישראל, לא בנה לעצמו עדיין מנגנונים חברתיים וכלכליים שיתמכו בזקני השבט שלו. זקני השבט שהקדישו את חייהם ואת כל מה שהיה להם לפיתוח עולם הרוח צריכים פתאום להתמודד ולהתחרות עם אנשי עסקים מלאי מרץ בגילאי השלושים לחייהם, שמתחילים לבנות לעצמם "קריירה" רוחנית, ולזקנים אין סיכוי להצליח. בפועל מה שקרה זה שאנשים לא נרשמו יותר לסדנאות שאורן הציע, והוא הרגיש מיותר, כמו סרך עודף.

אז מה עושים?

מותו של אורן האהוב האיר לי את הנקודה הזו, ואני רוצה לתהות ביחד אתכם מה ניתן לעשות בנדון. כי זה לא רק אורן, זה משהו שקורה לזקני המורים במקומות רבים בעולם. רם-דאס, למשל, שהתחיל את דרכו בשנות השישים כבחור צעיר ועשיר שירש הרבה כסף ממשפחתו, הגיע לשנות האלפיים כמי שעבר שבץ מוחי, וכזקן חסר פרוטה. את כל חייו השקיע רם-דאס בהתפתחות רוחנית ובנתינה לאחרים, ואת כל כספו השקיע ביוזמות שונות שקידמו את הרוחניות באמריקה. למזלו הוא פעל באמריקה, שיש בה מסורת יציבה של נתינה ותרומה. מי שתורם באמריקה לא מרגיש פרארייר, כמו הישראלי המצוי, אלא כשותף למשהו גדול ובעל משמעות. לכן אנשים שאהבו את רם-דאס לקחו אותו תחת חסותם והוא חי כיום באחלה מקום בהוואי (דון ואני ביקרנו אותו לפני שנה. הוא חי באחד המקומות היפים בעולם, כשאנשים צעירים רואים לעצמם זכות לטפל במשק הבית שלו, ובצדק).

גם הרבי שלי – רבי זלמן שחטר – עלול היה להגיע למצב עגום למדי, לולי הקימו כמה מתלמידיו קרן מיוחדת שנועדה לתמוך בו בשנותיו האחרונות, ולאפשר לו ליצור את יצירות הרוח הבשלות, של אחרית ימיו, בשלווה ובנחת.

רבי שלמה קרליבך לעומתו היה חסר כל, וכשהלך לעולמו רק חובות הוא הוריש לבנותיו, למרות שמאות שירים שכתב הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית, ולמרות שאלפי אנשים הזילו מליוני דמעות בהלווייתו והעידו שהוא שינה את חייהם מקצה לקצה.

אז מה עושים? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית וכלכלית שנוכל, כחברה רוחנית, להתבגר אל תוכה, מערכת שלא תהיה כפויית טובה לזקני השבט שלה עצמה, אלא תתן להם מקום של כבוד בתוכה? האם ניתן לחשוב על מערכת חברתית-רוחנית שאפשר לכולנו לחיות בחברה שאיננה חברה קפיטליסטית אכזרית, אלא חברה של חמלה, אהבה וכבוד?

איך להתייעץ עם עץ

אוהד אזרחי. מאי 2010

כריסטוף הוא הילר שוויצרי בעל כוחות ריפוי מיוחדים. יש הרואים בו מחולל ניסים ידוע, אבל בשבילי הוא בעיקר חבר טוב, שפותח לנו תמיד שולחן עמוס כל טוב, עם מלא גבינות והשוקולדים שרק השוויצרים יודעים להכין כאלו נפלאות. את תורתו המיסטית הוא למד בעיקר אצל מורה יווני – דקסלוס שמו – שחי בזמנו בקפריסין. דקסלוס היה מיסטיקאי נוצרי מכובד מאד באירופה, ושימש גם ככומר בכנסיה היוונית-אורתודוקסית. אבל כריסטוף ידידנו חי בבית שבנה סבא שלו בשוויצריה, מעצים שהוא עצמו כרת וגילף וניסר. הבית, שנחשב כנכס היסטורי עוד עומד בעיירה הציורית שפיץ, על שפת אגם ת'וּן שבשווצריה.

לפני כמה ימים באנו שוב לבקר את כריסטוף, והשיחה התגלגלה אל הדרכים בהן עבדו המיסטיקאים הקלטים הקדמונים בשוויצריה עם העצים. שני דברים סיפר לנו כריסטוף:

עץ עדות האהבה

Love Tree

אחד – כשאיש ואישה מבני שוויצריה העתיקים היו מתאהבים, הם היו יוצאים לאהוב זה את זו ביער.

ביערות שוויץ צומח סוג מסויים של עץ בעל פריחה מקסימה, והמנהג היה שהאוהבים היו מתחייבים זה לזו התחייבויות של אהבה תחת אחד העצים הללו. בני הזוג האוהבים לקחו להם את העץ כעד למערכת היחסים שנרקמה ביניהם תחתיו. העץ נשא את האנרגיה של הזוגיות שנוצרה באהבה גדולה, בהתרגשות ובהחסרת פעימה, תחת צילו ובניחוח פרחיו.

כעבור זמן, כאשר בני הזוג נקלעו לקשיים במערכת היחסים שלהם – כמו שקורה לכל זוג נורמלי – הם היו הולכים אל העץ. לפעמים רק אחד מהם היה הולך אל העץ כדי להתייעץ. העץ שנשא בחובו את סוד אהבתם הפך לעד וליועץ לעניני נישואין. האיש או האישה היו באים אל העץ ושופכים לבבם לפניו, ואז היו יושבים בצילו ומנקים את הראש מכל מחשבה ודעה קדומה, ומניחים לעץ לעוץ להם עצה. עם העצה הזו הם היו שבים הביתה, ובדרך כלל לא מספרים אפילו לבן או בת הזוג מה אמר העץ. הם פשוט היו מיישמים את זה ומשנים משהו בהתנהגותם בעקבות אותה התיעצות עם העץ האהבה שלהם.

כששמעתי את הדברים הללו התלהבתי מאד. גם לאשתי שתחיה ולי יש מקום כזה, שאליו אנו שבים אחת לכמה זמן, מקום שנושא עדות לאהבתנו ולנישואינו.

חשבתי לי שמעתה והלאה אני רוצה להמליץ לכל הזוגות הפונים אלי כדי שאערוך להם את טקס הנישואין באופן קצת אחר מהמקובל – למצוא לעצמם עץ כזה. אני תמיד שולח את בני הזוג לכתוב לעצמם את הכתובה שלהם, אבל מעתה ארצה להמליץ להם גם למצוא להם עץ, או סלע או מעיין, שיכולים להיות עדים לרגעים היקרים מפז של החיבור האוהב ביניהם. עץ או מעיין שיהיו עדים להתחייבות ההדדית שהם מתחייבים זה לזו , מתוך אהבה וחיבה כה גדולים. עץ או מעיין שאליו יוכלו לשוב מדי פעם, לשפוך את לבבם ולבקש עצה טובה, ואז פשוט לשבת ולהקשיב.

כריסטוף ראה את התלהבותי מהעניין, ואז הוסיף וסיפר לי דבר מה נוסף:

המועצה בקרחת היער:

מעגל עצים ביער

בימים הקדמונים, בתקופה הקלטית, לפני בוא הנצרות לאדמת אירופה, כשהייתה מתגלעת איזו מריבה בין אנשי הכפר, איזו אי הסכמה או מחלוקת עמוקה שפרצה בין שכנים, היו כל בעלי הדין הולכים למקום מסויים ביער. היתה זו קרחת יער שיצרה מעגל של עצים. אל תוך המעגל הוזמנו להכנס רק האנשים הנוגעים בדבר, וכן השופטים או זקני וחכמי העדה. כל שאר האנשים עמדו מחוץ למעגל וצפו במתרחש. האנשים שטחו את טענותיהם, לכאן ולכאן, ואז התישבו למרגלות העצים, והמתינו והקשיבו. הם המתינו לתחושה שתכנס באחד מהם שאחד העצים רוצה לדבר דרכו.

איך יודעים שהעץ מדבר דרכו? שאלתי את כריסטוף, והוא ענה: מרגישים לפי טון הדיבור שלו אם זה הוא שמדבר, או שהוא נמצא במצב של טראנס ורוח העץ מדברת דרכו. לפעמים מספר עצים היו מדברים דרך גרונם של מספר אנשים, והיו מביאים את הנושא אט אט לפתרון הולם.

מניפולציות

דברים שכאלו נשמעים זרים ומוזרים לאוזן הצינית של בן זמננו. אנחנו ישר חושבים על כמה מניפולציות של כח ואינטרסים יכולת לשחק בסיטואציה כזו, כאילו איזה עץ מדבר איתנו, כאשר בעצם זה האינטרס של אדם מסויים שמדבר כאילו היה דברי העץ.

אבל אני שמעתי את זה באזניים פחות ציניות, כי להיות ציני גם אני יודע, אבל הרגשתי שיש כאן איזו חכמה עתיקה מאד שכדאי לעשות לה מקום: החכמה להתייעץ עם העצים. המצב בו קהילה שלימה יותרת מערכת יחסים מקודשת עם מעגל של עצים ביער, ומבקשת פתרונות לבעיותיה לא רק במישור הפשטני והארצי אלא גם במישור אחר, גבוה יותר, או עמוק יותר – המצב הזה כולו מעניין אותי ביותר.

הידע העתיק של השפה העברית:

ופתאום חשבתי לי עד כמה שהרעיון הזה נמצא אצלנו בתוך מבנה השפה עצמה: עץ ועצה. מה הקשר ביניהם בכלל? למה המילה עץ והמילה עצה כאילו באים מאותו שורש לשוני? אולי יש כאן סימנים עתיקים לידע שמאני עברי קדום, שבא מזמנים בהם כשרצית להתיעץ – הלכת אל העץ?

אני רוצה להתחיל לנסות לעשות נסיונות כאלו, ובפרט במישור הקהילתי. להתחיל לרקום מערכת יחסים עם מעגל של עצים, ולהתחיל לדובב אותם למערכת יחסים איתנו, כך שכשנשב בצילם הם יוכלו לתת לנו פרספקטיבה אחרת על מה שקורה בינינו. שיהיו לנו עצים שהם יועצים חכמים, שרואים הכל מפרספקטיבה שמחוץ למעגל האינטרסים האנושי ומוכנים ליצור איתנו קשר ולהדהד בתוכנו את הדברים כפי שהם מורגשים מהזווית המיוחדת שלהם.

היות ושמחתי מאד על דברי כריסטוף ידידי, ועלצתי בהם כמוצא שלל רב, רציתי לחלוק אתכם את העניין ולהציע למי שמעוניין להתחיל לתרגל את הדבר: ללכת וליצור מערכת יחסים מתמשכת עם עץ מסויים, ואז, לאחר שנים – להתייעץ עם העץ.

"כדאי גם לטפל מעט בעץ", הוסיף כריסטוף ואמר "הוא יודה לך על זה מאד. סבא שלי הראה לי איך לקלף את העודפים של קליפת העץ המיותרת ביער, כך שלא יכנסו תחתיה חרקים שמציקים ומזיקים לעץ. העצים ממש שמחים על זה והם קורנים יותר".

אז מי שהולך להתייעץ עם עץ – שיספר לנו איך זה הלך. אחרי ככלות הכל – אנחנו מחדשים כיום אזור רוחני נשכח, שהיה ידוע פעם מזמן מאד, כנראה גם באזורנו, לפחות למי שהתחיל לקרוא לעץ עץ , או לעצה עצה.

בניין קהילה רוחנית כמעשה אומנות טרנספורמטיבית

אוהד אזרחי. מאמר לאתר "מהות החיים", אפריל 2008.

אומנות טרנספורמטיבית היא אומנות שמה שחשוב בה הוא תהליך הטרנספורמציה אותו עובר האמן היוצר תוך כדי תהליך היצירה, כמו גם האופן בו משפיעה היצירה על מי שחווה אותה והאפשרות שהיא מקנה לו לעבור טרנספורמציה רוחנית.

התוצאה, או המוצר, אינם עומדים במרכז החשיבות אלא האמן היוצר ומי שאיתו הוא מתקשר דרך מתת היצירה.

במובן זה – גם חיי קהילה רוחנית הם סוג של אמנות טרנספורמטיבית.

קהילה איננה מוצר מוגמר. תמיד היא זקוקה לחיזוק ולהעמדה מחודשים, שכן אחרת כוחות הפירוק יגברו בה על הכוחות המאחדים. האנתרופיה תגבר על הגרביטציה. לכן קהילה היא תהליך, ולא תוצאה.

קהילתיות רוחנית אמיתית היא תהליך מתמיד, שבו יכול הפרט לעבור טרנספורמציה עמוקה, מחשד לאמון, ומפחד לאהבה. אבל תהליך זה לא קורה מעצמו. ללא תשומת לב מתמדת והשתתפות מתמדת ביצירת האהבה, ובבחירה באמון, יגברו בכל קבוצת אנשים הכוחות המפלגים. כל גוף המונח לנפשו ביקום הזה מתפורר בכוח חוק האנתרופיה. כדי לגבור על כוחות הפירור, הפירוק והפירוד יש לבחור ללא הרף, שוב ושוב, ובאופן יצירתי ומתחדש, בלהשתתף בתהליך ההתאחדות. יש לבחור באהבה.

כוח החיים, או עץ החיים, הוא כוח מאחד. כל גוף חי פועם ברצוא ושוב, מצרף אליו ללא הרף יחידות קטנות יותר לכדי האחדות האורגאנית המכלילה יותר שהוא עצמו מהווה, ומנקה מעצמו מרכיבים שאין הוא יכול לאחדם עוד. כשנובל עץ החיים והכוח המאחד חדל מלפעול – הגוף נכנע לכוחות המפוררים הפועלים בו ללא הרף, האחדות נפרמת והיסודות שבים למקורותיהם הפשוטים יותר. תהליך ההתפוררות מתחיל מיד עם מות הכוח החי והמאחד, שהוא המסתורין הגדול ביותר ביקום, והוא הולך ומתגבר עם הזמן.

קהילה, או שבט, היא אורגניזם חי הדורש הזנה וטיפוח, והיא יצירה אמנותית המחייבת את נוכחות האמנים באופן מתמיד. שאם לא כן יפעלו בה לבדם הכוחות המפוררים הקיימים תמיד, יגבירו את החשד על פני האמון ואת הפחד על פני האהבה, ויפוררוה מייד.

קהילה היא יצירת אומנות טרנספורמטיבית, כי כדי לקיים אותה על היחידים לבחור בטרנספורמציה אישית עמוקה, יום אחר יום, מחדש.

הכוחות המפוררים קהילה הם הקולות הקוראים לכל פרט בה לעשות לצורך עצמו, ולחשוד בכל האחרים, כפרטים או כקבוצה, שגם הם עושים, או מתכוונים לעשות לעצמם, בגלוי ובסתר. אין להכחיש קולות אלו. הקולות הללו הם חלק מהמרקם האנושי, חלק מהטבע האנושי, שעלינו לעבוד איתו, ולא להכחיש אותו. במקום זאת עלינו לערוך בו טרנספורמציה אומנותית.

אמנות בניית הקהילה תלויה במידת הכנות, הפתיחות, היצירתיות וההומור בה אנו יודעים להתייחס לאותם קולות של חשד ופירוד. ביטויים במסגרת החברתית הנכונה, ראייתם מתוך פרספקטיבה גבוהה יותר והיכולת לצחוק על עצמנו כשאנו לכודים באותם "מוחין דקטנות" מהווים מערכת של ניקוי וניקוז רעלים, המבטיחה את חייו של הגוף החי. עלינו לזכור כי הגוף החי מייצר רעלים כל הזמן ללא הרף, ואין לתמוה על כך, יש רק לדעת כיצד לנקזם ולהוציאם החוצה ולא לקבור אותם בתוך הרקמות החיות. כאשר נותנים מקום לצללים לעלות, אך גם מקבלים אותם בפרופורציה ומוכנים להתייחס אל עצמנו בהומור, יכול להיות להם גם תפקיד חשוב ומבריא. קריאת התגר של האינדיבידואל על הקולקטיב יכולה לרענן, לאפשר בחינה מחודשת של הקהילה את עצמה ולפתוח דרכים חדשות ומבריאות עבורו ועבור אחרים.

אך מהו הכוח המאחד בקהילה? הכוח המאחד באמת הוא הגעגועים למשהו שגדול יותר ממני לבד. האינדיבידואל חי בפרדוקס מתמיד. מצד אחד הוא מגן ללא הרף על גבולותיו, ומנסה לשרוד, אך מצד שני הוא כמהָ בכמיהה עמוקה לוותר על כל אותם גבולות המגדירים אותו כישות נפרדת ולחזור לאותה אחדות אוקיאנית עם הכל, זו הזכורה לו מהרחם מבחינה פיזית, וזו הזכורה לו מן הבחינה הרוחנית עוד מלפני ירידתו אל הרחם. אותה שאיפה להתאחדות היא אהבה, כי אהבה היא הרצון להיות אחד עם (בן זוג, נוף, מזון, חברים, מוזיקה, חכמה, קהילה או אלהים). האהבה, הכיסופים והגעגועים לאחד הגדול שמכיל אותי בתוכו הם כוחות אמיתיים שפועלים בניגוד לחוקי האנתרופיה. חוקי האנתרופיה מפרקים, וחוקי האהבה מאחדים[1].

בחירה באהבה היא בחירה אקטיבית, וכמוה כבחירה בחיים. כוחות הפירוד הפועלים בנו סוברים שהבחירה בהישרדות בכל מחיר היא הבחירה בחיים, ושהבחירה באהבה, בנאמנות, ביושר ובאמת היא אולי נחמדה כל עוד אין היא עומדת בניגוד לצו ההישרדותי, אך כאשר עומדת היא בניגוד לאותו אינסטינקט קדום – הבחירה בחיים היא הבחירה בלשרוד, ולא בלאהוב.

אך לא כך הוא. מיליונים של אנשים עשו כל שביכולתם כדי לשרוד. הם טרחו ועמלו, וכשהיה בכך צורך גם רימו ושיקרו, ודרכו על אחרים. מה נשאר מהם? שום דבר משמעותי. רק מעטים בחרו באהבה. מעטים בחרו בעת מצוקה לפעול באופן הנוגד את אינסטינקט ההישרדות שלהם כפרט, והניחו ללבם להוליך אותם בעקבות הכיסופים העמוקים שלו לבחירה גדולה יותר – בחירה באהבה. גופם אמנם נגוז (כמו גופם של הצרים אותם, וכמו מה שממילא היה קורה גם להם שנים מספר לאחר מכן), אך רוחם חיה.

אני רוצה לספר על איש אחד כזה: האב מקסמיליאן קוֹלְבֶּה.

את הסיפור שמעתי מהאמן הפולני הזקן מריאן קולודזיאג', בעיירה אושבינצין (הידועה לשמצה בשמה הגרמני – אושוויץ). מריאן היה איש המחתרת הפולנית ולכן נאסר באושוויץ מיד עם הקמת המחנה, יחד עם אנשי  האינטליגנציה והכמורה הפולנית, שבכולם ראו הנאצים סיכון.

"פעם אחת" סיפר לנו מריאן "ברחו שלושה אסירים מן המחנה. הנוהג היה שכשאסירים בורחים מתנהל אחריהם מרדף, ובינתיים כל יום מוציאים הנאצים להורג את אותו מספר אסירים מאלו שנותרו, עד שהללו שברחו יתפסו. וכך קרה שבמסדר הבוקר הקאפו בחר שלושה אסירים באופן שרירותי ואמר להם – אתה, אתה ואתה – תצעדו קדימה. אחד מן הנידונים החדשים למוות החל לבכות ולבקש רחמים. הוא טען שיש לו אישה וילדים מחוץ למחנה והתחנן שלא יהרגו אותו. זה היה חסר סיכוי, כמובן. אבל אז צעד האב קולבה קדימה ואמר לקאפו – תהרוג אותי במקומו. אני נזיר ואין לי משפחה. קח אותי במקומו. בדרך כלל במצבים כאלו היה הקאפו לוקח גם את המתנדב ומוציא גם אותו להורג יחד עם האחרים. אבל בפעם הזו קרה נס. הקאפו הקשיב. האסיר שהתחנן על נפשו ניצל (והוא באמת שרד את כל ימי המלחמה וחזר אל משפחתו), ואת האב קולבה לקחו למות. אך במקום להרוג אותו בירייה החליטו להרעיב אותו למוות. הוא נכלא בצינוק תת קרקעי ללא אוכל ומים. לאחר שבועיים, כשבאו הנאצים לבדוק מה מצבו, הם גילו שהוא עדיין חיי והזריקו לו רעל לווריד כדי לחסלו". האב קולבה מת. הוא לא בחר בהישרדות, כי הוא בחר באהבה, אבל מריאן סיפר שמאותו יום כל האווירה במחנה האסירים השתנתה: "האב קולבה הזכיר לנו שיש עוד דבר כזה שנקרא 'אנושיות', למרות כל הסבל וההשפלה, לאנשים נדלקה תקווה בעיניים, והם החלו להתנהג אחד לשני אחרת".

אז מי שרד? האב קולבה שבחר באהבה או אלו שעמדו לידו במסדר ובחרו לשתוק?

האב מקסמיליאן קולבה מן המנזר הפרנציסקני של אושבינצין בחר באהבה. הוא הרגיש שהוא ואותו אסיר אלמוני שאת חייו הציל – אחד הם. הוא חש ששניהם יחד הינם חלק מאותה אחדות גדולה שקוראים לה אלהים, ובאחדות הגדולה הזו הוא בחר. גופו הפך לאפר אך רוחו חיה וקיימת. הכנסיה הכריזה עליו כקדוש ועד היום בתא הצינוק שבו גווע למוות דולק נר תמיד. בכל פעם שאני מגיע לאושוויץ אני הולך להתפלל גם שם.

זה אמנם מקרה קיצוני, ובחרתי בו כי אני כותב את המאמר הזה בערב יום השואה, אבל אותו כלל תקף גם במקרים יותר פרוזאים ששייכים לאמנות חיי הקהילה ביום יום. לאותה אמנות טרנספורמטיבית, שכל חבר קהילה לוקח בה חלק אם הוא בוחר לחיות מתוך אמון, למרות שיש בו גם קולות של חשד, מתוך שקיפות למרות שיש בו רצון טבעי להסתיר ואף לשקר, ומתוך אהבה למרות שיש בו פחד מפני האהבה הזו, שעלולה אכן להוביל לאבדן הזהות העצמית של האגו, אך עשויה גם להוליך את לבבו לעץ החיים שמעבר לחיי האגו האינדיבידואלי.

האגו האינדיבידואלי סופו שימות וישחק. זה רק עניין של זמן. יום קודם או יום אחר כך. אין לזה חשיבות מיוחדת במינה. מה שיש לו חשיבות הוא מה עושים בינתיים, והאם יש בנו את האומץ לבחור לחיות מתוך מוחין דגדלות. כלומר – לחיות גדול. לחיות כאהבה.

כשבוחרים כך – החיים יחד הופכים לתהליך מתמיד של טרנספורמציה. הקהילה מתגלה לא רק כמשהו נוח שמציל אותי לפעמים מן הבדידות, אלא כיצירת אמנות ממש. אמנות חיה. אמנות טרנספורמטיבית.