אז יש אלהים?

אוהד אזרחי. אוקטובר 2011

"חשבתי להתחיל, ככה, בשאלה פשוטה, כזו שתעזור לנו לפתוח את הערב" אמר שי אביבי, שהנחה את הפאנל בערב ההכרות עם נביעה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב – "אז תגידו: יש אלהים?"

שי אביבי: "אז מה אתם אומרים? יש אלהים?"

בפאנל המכובד, אל מול קהל גדול, ישבו כמה ממורי האקדמ>יה של נביעה: שמואל שאול, לילך שמיר, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי וגם אני. זו היתה הנחתה רצינית על ההתחלה.

שאלה כל כך פשוטה לכאורה, שאלה שבמקומות אחרים היתה זוכה מן הסתם לתשובה בנאלית וצפויה מראש. אבל שי אביבי ידע כנראה שבנביעה השאלה הזו תציף מורכבות עצומה. השאלה הכאילו פשוטה הזו חידדה את הייחוד של נביעה, אקדמיה רוחנית עברית, שמלמדת קבלה ושמאניזם עברי, אבל אין לה תשובה דוגמתית אחת על השאלה המרכזית שכל אדם מאמין אמור לענות עליה בחיוב וכל אתיאיסט אמור לענות עליה בשלילה: יש או אין אלהים?

כדי לעזור לנו, כביכול לפשט את העניין, הציע שי אביבי מין שאלון אמריקאי כזה עם ארבע תשובות אפשריות, אבל אני מצאתי שהתשובה שלי איננה כלולה באף אחת מהאפשרויות. התשובות המוצעות היו:

א.            כן, אך טרם פגשתי אותו. 

ב.             כן, ופגשתי אותו. 

ג.             אין לי מושג. 

ד.            לא, אבל אם אודה בזה לא יהיה לי ג׳וב בנביעה.

התשובה שעניתי היתה אולי קצת מורכבת מידי עבור פאנל, שהיה גם מצחיק למדי, ולכן אני רוצה להתעכב רגע ולנסח דברים בכתב. מה שעניתי זה כך:

"ביחס לאלהים מושגי היש והאין שניהם שווים. לכן 'יש אלהים' וגם 'אין אלהים' – שניהם יחד נכונים. אבל מה שחשוב הוא: כן, פגשתי אותה!"

אני יודע שזה פרדוקסאלי: כיצד יכול משהו להיות גם ישנו וגם איננו בעת ובעונה אחת? ואם הוא גם איננו – איך אפשר בכלל להגיד ש'פגשתי אותו'? (או אותה..) איך אפשר לפגוש מה שאיננו?

הנשגב

ובכן כך: מה שאני יודע שקיים זה יסוד נשגב במציאות, יסוד של שגב, שלבבו של האדם רגיש אליו. האדם באשר הוא אדם, בין אם הוא אפריקאי או נורווגי, בין אם הוא הודי, יהודי או אינדיאני – רגיש מעצם טבעו לתחושה הזו שקיים יסוד של שגב ופלא במציאות. לכן בכל מקום סביב כדור הארץ האדם באשר הוא אדם יצר אמונות ודתות שונות – כי מעצם טבעו נדרש האדם לתגובה לאותה תחושה של נשגבות שמפעמת בו. וגם אני פגשתי אותה, את אותה נוכחות נשגבת, מופלאה, אלהית. בטח גם רבים מכם. כל מי שמסכים להפסיק רגע את הרעש הגדול שמתרוצץ לנו במח מרגיש זאת מייד. על זה אני יכול לענות בקלות רבה – כן! יש נוכחות כזו ופגשתי אותה פעמים רבות. אישית קשה לי לעבור יום בחיי בלי קשר עם אותו קשב אל אותה נוכחות. אני יודע שהיא נמצאת, ואני יודע גם בבירור שהיא קשובה. היא נוכחת לקשר! בעיני זהו אחד היסודות החשובים של הדרך העברית – ההכרה בנוכחות הנשגב ובעובדה שהנוכחות הזו זמינה לקשר. כשהאדם פונה אל אותה נוכחות קדושה אנחנו קוראים לזה "תפילה". וכשהוא קשוב לה – אנחנו קוראים לזה "נבואה".

הדברים הללו אינם דת. הם סוג של חיים של האדם בהיותו אדם, ללא כל קשר ללאום ולשפה ולתרבות, חיים של אדם שעומד בקשר עם היסוד הנשגב במציאות. אנחנו קוראים לנוכחות הקדושה הזו בשמות שונים, אבל אין הם משנים במאומה את העובדה הפשוטה של הנוכחות הזו שכל אדם רגיש יכול להרגיש.

יונג, הפסיכיאטר השוויצרי, טען שאדם שמתכחש לנוכחות ממד הקדושה בחייו בהכרח יהיה נויירוטי. אני נוטה להסכים איתו. אני רואה את זה יום יום, ולכן כל מי שבא אלי לשיחת יעוץ פעם יודע שמה שאני בעיקר עושה זה לשלוח אנשים להתפלל… לעמוד בפני הרוח הגדולה ולהגיד הנני.

אבל האם זה אומר ש"יש אלהים"? לא ממש.

כי מה זה בכלל "יש"?

יש עצים, יש אדמה, יש צלילים, יש דברים. ואלהים (לצורך העניין נשתמש בשם הזה רגע) איננו 'דבר'.

עלינו להיות מאד ברורים בזה: התודעה האנושית מסדרת לעצמה את העולם הנתפס בחושים על ידי סיווג הקלט החושי לאובייקטים וקריאה בשם לאותם אובייקטים. עץ, אבן, איש, אישה, ילד, חמור, אש… וכך אנחנו נוטים לתת שם לאותה הכרה שיש לנו בנוכחות האלהית, ולקרוא לאלהים בשם, ואז מגיע הצעד הבא: אנחנו הופכים את האלהים בתודעתנו לאובייקט של תפיסה. למשהו. למישהו. וכאן טמונה טעות פטאלית של הפסיכולוגיה האנושית – הטעות שמפניה דומני בא להזהיר משה. הטעות הגדולה של לעשות פסל ומסכה לאלהים. לעשות את ההכרה הזו בנשגב לעבודה זרה. ברגע שאנחנו מתיחסים לאלהי כדבר שישנו במציאות, מיד אנחנו מפספסים את הנקודה. הפכנו את הנשגב לאליל. ואנחנו, כולנו, אוהבים אלילים.

זקוקים לאלילים

אנחנו זקוקים לאלילים. כולנו מפחדים מן הבלתי ידוע. האגו האנושי מנסה לשלוט במציאות בה הוא חי, והוא עושה זאת על ידי נסיון מתמיד לארגן אותה בקטגוריות מוכרות. הלא ידוע מפחיד אותנו. והאלהי מעצם טבעו הינו הדבר הכי בלתי ידוע שאפשר. למה? כי מה שהמחשבה יודעת, וגם זה בקושי, אלו אובייקטים של תפיסה, דברים שקיימים בעולם, ואילו האלהי איננו משהו שקיים בעולם, אלא העולם קיים בו! כדברי חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". לכן נקרא האלהי גם בשם הקדום והנפלא "המקום"[1].

איך תוכל המחשבה להכיל את מה שהקוסמוס כולו (לא רק כדור הארץ) קיים בתוכו? איך תוכל המחשבה להקיף את מה שממלא את כל הדברים כולם מבפנים? כדברי הנביא ירמיה: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יהוה".

המחשבה האנושית לא מסוגלת להפוך את האלהי האמתי לאובייקט של תפיסה, לכן היא מוותרת עליו פעמים רבות ואוחזת באלילי שוא, הניתנים לתפיסה. אינני מדבר כאן על הפגאניזם, אלא דווקא על הדתות המונותאיסטיות הגדולות, והיהדות בחלקה הפשטני גם. הרי אין זה חשוב מבחינת התודעה אם לאליל שלך קוראים 'בעל' או 'יהוה'. מה שחשוב זה האם אתה עובד אלילים מבחינת רמת התודעה שלך או לא. עבודת אלילים היא להתיחס ליסוד האלהי כמישהו שנמצא בעולם, כאובייקט של תפיסה. אולי הוא יושב על איזה ענן, או משהו כזה, או אולי משגיח מרחוק ומסמן לו בפנקס מי ילד טוב ומי לא.

בעיני היטיבה הקבלה להבין זאת ולהסביר את הדברים כך: האחד האלהי הוא אחד שמעבר לכל יכולת תפיסה. אבל האחד הגדול הזה, בדיוק משום שהוא בלתי ניתן לתפיסה, מייצר לעצמו דמויות שדרכן הוא מתגלה באופן חלקי בתוך המציאות, לא רק כ"המציאות עצמה" אלא ככח הפועל בתוך המציאות. והכוחות הללו הן הספירות וכל מערכת ה'פרצופים' שהיטיבה לתאר קבלת האר"י.

כך למשל נפתח ספר תיקוני זהר:

"פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת מבני נשא…"

תרגום: פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא בחשבון, אתה עליון על כל העליונים, סתום יותר מכל הדברים הסתומים, אין מחשבה שיכולה לתפוס בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים, ואנו קוראים להם עשר ספירות, להנהיג בהן עולמות סתומים שלא מתגלים ועולמות גלויים, ובהן אתה מתכסה מבני האדם…"

"אין מחשבה שמסוגלת לתפוס אותך כלל" אומרת ההקדמה לספר תיקוני זוהר, כי המחשבה האנושית מעצם טבעה יודעת לתפוס רק דברים שיש להם גבול וסוף, והיא יודעת אותם על ידי הגדרתם, על ידי תיחומם בגדר, ואילו היסוד האלהי האמתי איננו ניתן להגדרה כלל. עשרת הספירות, מסביר הספר הזה אינן אלא לבושים לאחדות הגדולה: מצד אחד דרך הספירות מתגלה האחד הגדול אל העולמות ומנהיג אותם, ומצד שני דווקא על ידי כך הוא מתכסה ונעלם עוד יותר מבני האדם, הנוטים לחשוב שהספירות הן האלהות.

מעבר לטוב ולרע

העולם שלנו מורכב מחוויות שאותן אנחנו מקטלגים כטוב או כרע. את האלהים אנחנו אוהבים לזהות עם הטוב. למה? כי זה נח למחשבה האלילית שלנו. בכלל – אלילים נוטים לספק את הצרכים של האגו, וכך גם אלהים טוב. הוא "טוב" כי זה טוב לנו לחשוב שיש אלהים טוב, ושאם אני אהיה ילד טוב ואעשה מה שהוא רוצה יהיה לי טוב. האגו מנסה לסדר לעצמו את העולם ולהבטיח לעצמו עתיד מסודר ובטוח, בעולם הזה וגם בעולם הבא. אבל אין בכך אלא משאלת לב, אנושית מאד, אבל לא יותר מזה. אם העולם כולו חדור אלהות ונמצא בתוך האלהות, אז גם מה שנתפס בעינינו כהתגלמות הרוע אינו אלא מלא אלהות ונמצא בתוך האלהות. ביחס לאחדות האלהית הגדולה אין טוב ורע. יש רק "זה".

ביחס לאלהות המתגלה על ידי מערכת הספירות יש בהחלט טוב ורע, יש קדושה ויש סטרא-אחרא, אבל כדברי התיקוני זוהר כל זה נכון רק ברובד של הלבושים בהם מתכסה היסוד האלהי האמתי מבני האדם. אבל ביחס לאלהות עצמה? לאחדות עצמה? הכל אחד, וזה מעבר למה שהמחשבה מסוגלת לתפוס.

איפה אין אלהים?

במקומות בהם הרוע מתבטא בכל עוצמתו לב האדם זועק למענה אלהי. תציל אותי! צועק האדם, וכידוע לנו – זה לא תמיד עובד. לפעמים באה עזרה, ולפעמים לא. והשואה היא הזיכרון החזק שיש לנו כאומה מאותו מקום בו אלפים של יהודים מאמינים התפללו לאל שלא הושיעם. לרבים וטובים נסדקה בעקבות כך האמונה בסדק עמוק: "לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לעד את אמונתי", כתב הסופר אלי ויזל על הלילה הראשון שלו במחנה ההשמדה, וביטא בכך את השבר האמוני שחוו יהודים רבים.

איפה היה אלהים בשואה? שואלים רבים. כי התחושה היא שהוא לא היה שם. אבל מי שלא היה שם זה אותו האלהים שאמור כביכול לעשות מה שהיהודים סוברים שעליו לעשות בתור האלהים שלהם – להציל אותם מכל רע ולתת לאויביהם בשיניים, כמו שעשה במלחמת ששת הימים לפחות. האל הזה לא היה פעיל בשואה. מבחינה זו שם היה "אין אלהים".

בכלל, אומר רבי נחמן מברסלב בספרו ליקוטי מוהר"ן (תורה נ"א), הסבל האנושי הגדול מבטא את מה שקבלת האר"י קוראת לו בשם "החלל הפנוי". הבחינה שבה אור האין-סוף האלהי פינה את עצמו מעצמו, ויצר מקום פנוי מעצמו כדי לאפשר את בריאת העולמות כולם. החלל הפנוי הוא מקום ריק מנוכחות אלהית במובן הפשוט שלה. רבי נחמן סבר שהשאלות כמו "איפה היה אלהים בשואה???" הן שאלות הבאות בעצם מחוויית החלל הפנוי.

כל התירוצים האפולוגטיים שאנשים "דתיים" מנסים לתת לשאלת השואה, או הסבל האנושי הגדול, אינם אלא קשקוש זול, שמנסה להציל בעיקר את כבודם שלהם, כלומר – את כבוד האידיאולוגיה הדתית בה הם דוגלים. בתירוצים קלושים אלו מנסה האדם בעל האידיאולוגיה הדתית לסדר מחדש את עולמו, ולהציל את עצמו מעמידה מאתגרת בפני השוקת השבורה של אי הודאות.

כך עשו גם רעי איוב כשניסו להסביר לו מה ההיגיון הדתי העומד מאחורי הסבל (הבלתי מוצדק) שלו. אבל אלהים טוען בספר איוב שדבריהם היו דברי הבל, ודווקא איוב צדק בזעקתו. מוטב היה לו שתקו רעי איוב. יש מצבים שבהם רק השתיקה יכולה להכיל את מה שלא ניתן להיאמר: "כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס" כותב הסופר אלי ויזל.

יש מצבים שבהם האדם המצפה לאלהים שיענה על צרכיו מרגיש שאין אלהים. מה שהוא חווה זה רק סוג של 'חלל פנוי': ריקנות מאיימת. האגו מחפש תמיד אלהים מובן, כזה שיספק לו עולם טוב ומסודר, עולם בו הטובים מחייכים בשמחה והרשעים חוטפים בראש, אבל האחדות הגדולה של המסתורין האלהי איננה כזו. היא מעבר לטוב ולרע. הטוב מופיע בעולמנו כשהיא מופיעה באופן אחד, והרע, הרע והמר, מופיע כשהיא מופיעה בהופעת ההעלם, בהופעת הצמצום, בהופעת ה"אין אלהים" שלה.

כי בעומק גם החלל הפנוי הוא תופעה אלהית, וחוויית ה"אין אלהים" שלו יכולה להזמין אותנו להעמקה, ולגילוי של דבקות דתית שמעבר ליחסי התן וקח שאנשים "מאמינים" עושים עם האל שאמור למלא אחר ציפיותיהם: אנחנו נקיים לך מצוות ואתה תעשה לנו חיים טובים… חוויית החלל הפנוי יכולה להעלות את האדם דרך השהיה עם שאלות גדולות של אי ודאות דתית לדבקות במיסתורין הגדול של ההויה, שמעבר למושגי היש והאין שלנו.

הזכר והנקבה

מושגי ה"יש" וה"אין" תקפים כלפי הנבראים, אבל לא כלפי הכח הבורא אותם, שמציאותו איננה מסוג המציאות שניתן לומר עליה שהיא בגדר "יש". היא הרבה מעבר לזה. כי מה מגדיר את המושג "יש"?

במובן עמוק מה ש"יש" זו רק המציאות האלהית, ועל העולם ראוי לתהות אם הוא באמת קיים או שמא רק אשליה הוא. והמציאות האלהית יש בה נוכחות שנתפסת אצלנו כ"יש" ויש בה נוכחות אחרת, הנתפסת אצלנו כ"אין".

על ה'אין' האלהי דברו המקובלים ובו העמיקו החסידים. זו היא הריקות, הלא-כלום, של המסתורין האלהי, אותה ריקות הנודעת לכל מי ששקע עמוק למדיטציה בודהיסטית, למשל. זו ריקות קדושה. אין בה דבר, ועם זאת היא הממשות בעצמה. כאן נגמרות המילים…

מה שנתפס בעינינו כ"אין" או כ"יש" מהווה בעצם רק שני צדדים של אותו מסתורין קדוש, שקיים או לא קיים וזה ממש לא אכפת לו.

שני הצדדים הללו "יורדים" ומתגלמים בעולמנו הדואלי כאנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית. הזכרי בא מן הריקות של האין, והנקבי מהמלאות של היש – ושניהם יחד, בזיווגם המופלא – מגלמים את המסתורין הזה שנגלה לאדם בהיותו אדם. לכן הזיווג של הזכרי והנקבי הוא דבר כה מופלא וקדוש בעולמנו. בעת הזיווג מתחברים לרגע האין והיש, החיים והטוב והמוות והרע, ההעלם והגילוי, ובאף אחד מהם אין יותר אמת מבשני. יש אלהים ואין אלהים עושים אהבה, והזיווג הקדוש מגלה את עוצמת הפרדוקס של המיסתורין שאינו נזקק כבר לשום הסברים.

זהו לעניות דעתי המסתורין הגדול שנגלה למשה בסנה וביקש לגאול אנשים מעבדותם. הגאולה מהעבדות היא גאולה עמוקה, האגו לעולם עבד הוא, עבד לקונספציות של עצמו, לכן הכח המשחרר מבקש להשאיר את מרחב האמונה נתון לתהיה, לאי ידיעה, פתוח לשאלה. לא מקום שמכתיב אלא מקום שמזמין לתהיה. לכן על שאלתו של משה שרצה לדעת איך להציג את האל שבשמו הוא יוצא לשליחות, עונה ההויה הגדולה "אהיה אשר אהיה".

למה לך לשאול שאלות מיותרות? אומרת ההויה הזו. אני אהיה כל מיני דברים. לפעמים אהיה דברים בלתי צפויים. אהיה אשר אהיה, יש, אין, מה זה חשוב, אומר המסתורין הגדול למשה – העיקר שפגשת אותי: "לכן כה תאמר לבני ישראל – אהיה שלחני אליכם".

שאלתו הפשוטה של שי אביבי פילחה וחדרה ישירות אל לב העניין. הדברים הללו נוגעים בעומק מהותה של הדרך העברית אל הרוח, ואני מקווה שבשיעורים בנביעה נצליח לחדור מבעד לתפיסות הרגילות, של אלו שחשוב להם לומר בכל מחיר ש"יש אלהים" או של אלו שחשוב להם לומר שבשום אופן "אין אלהים", ונראה מעבר לזה. הראיה הזו שמעבר מאפיינת את הדרך העברית. שאלתו של שי אביבי נגעה אצלי בלב הדברים. באופן בו משתדלת הדרך העברית להשאיר את יסוד הקדושה פתוח, בלתי מוגדר, ואף פרדוקסלי, ויחד עם זאת להדגיש תמיד שהוא זמין, ואף מזמין את האדם למפגש אינטימי.

לכן עניתי לשי אביבי: יש אלהים ואין אלהים – הכל נכון באותה המידה, אבל מה שחשוב הוא שבנוכחות האלהית הישירה ניתן לפגוש. ניתן לאהוב. ניתן להיות בדבקות. וכן, זהו חלק חשוב מחיי. במובן זה – פגשתי בה.

האישה והירח – סוד העיבור

אוהד אזרחי

הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית[1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל מהתורה כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.

את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות יהודיים אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, שהוא חידושו של החודש, אך דואגים שחודש ניסן – "חודש האביב" – יחול תמיד אכן בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מְעַבְּרִים" את השנה. העיבור מוסיף לשנה חודש אחד נוסף, שדוחף את ניסן בחזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.

השנה הזו בה אני כותב את המאמר, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. שנה בעוברת היא בעצם שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?

בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה ימים. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש.

חמור בשבת

בעבר היו מקדשים בישראל את חודשי השנה לא על-פי לוח קבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, אפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:

"…וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?…
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).

וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שרקיע היה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש! מְקֻדָּשׁ!" (שם).

התחדשות

המושג "חודש" מעיד על עצמו מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת בלוח הכללי לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר "חודשים", כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? התאריכי ה"חודשים" בלוח הכללי אינם קשורים להתחדשות הטבע, אבל החודש העברי הקדום תלוי כולו במולד הירח, בהתחדשות הלבנה.

המילה "חודש" בעברית המקראית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה, אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה למשל בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.

העברים הקדומים חיו קרוב לטבע, ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות וזקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.

יום של נשים

קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "…הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים, לתועדו פחות בכתובים. לא ידוע לנו למשל מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו –  כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:

"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים"[2].

מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו עוד בזמנים קדמונים לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. יתכן מאד שמנהג נשים זה איננו מיוחד לבנות ישראל דווקא, אלא זהו מנהג שנהגו הנשים בכנען, עוד בתקופות הקדומות מאד, אולי אף בימים פרה-היסטוריים.

מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה תחת אור החמה היוקד ביום ואור הלבנה הענוג בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להיווצר אז, ורבים מהם כמובן נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, עניבות, פיאות נכריות, ומנורות פלורסנט.

נשים מתאספות אצל איש האלהים

אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות נשית הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מתמיהתו הכנה של הבעל משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים".

ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים. על שאול המלך ולוחמיו מסופר למשל כי ברגע שהתקרבו אל שמואל הנביא מיד התפשטו עירומים והחלו מתגוללים בעפר באקסטזה "כל היום וכל הלילה"[3]. מה עשו הנשים בקרבתו של איש האלהים – זאת איננו יודעים.

אילו מנהגים נהגו נשות השבטים העבריים הקדמונים, ניתן לנו כיום רק לנחש. ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים, כשם שעשתה למשל אניטה דיאמונד בספרה "האהל האדום"? מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים" דווקא? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים, או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו, אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.

ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שאילו היה שבת והיא היתה רוכבת על החמור אל אלישע הדבר היה מובן לו, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. לאור הדברים אני רוצה להעלות שאלה: האם כשם שיש קשר בין מחזור הלבנה והמחזור החודשי של האישה כך יש קשר גם בין יום השבת למחזור הוסת הנשי?

מחזורים של שבעה ימים

בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים בטבע דרך מולד הלבנה, את השנה אנו רואים בטבע דרך השתנות העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?

ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה. יש חוקרים הטוענים כי ספירת השבוע בן שבעת הימים בכוונה התחילה איננה מעוגנת בעולם הטבע, וזאת כדי להמחיש את עליונותו של הבורא, מקדש השבת, על הטבע.

אני רוצה להציע כאן גישה אחרת. אולי עלינו לבדוק עד כמה השבת אותה קיימו העבריות הקדומות דומה לשבת של היהדות כיום? ואולי השבת הקדומה לא היתה בדיוק "שמירת שבת כהלכתה" אבל היתה קשורה לטבע דרך חגיגת המחזור החודשי של נשות השבט[4]?

מחזור הירח הוא מחזור של 28 ימים וקצת. יש חוקרות הטוענות כי נשים החיות ללא תאורה מלאכותית נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן רואות דם בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28).

אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, במולד הלבנה, או בלילה שלפני המולד, בו אין ירח כלל, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים.

לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש.

שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום, הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה[5].

ארבע שבתות והמחזור החדשי

נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי:

1. ראיית הדם, ותחילת שבוע הפרישות המינית (ראש חודש)

2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין סדירים (ירח חצי מלא)

3. ביוץ, שמסמן את זמן הפריון (ירח מלא)

4. תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. (ירח חצי ריק)

ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב, כאמור, על ידי מחזור הירח. כשמבינים את הסימבוליקה המיתית-תיסטית העומדת מאחורי החמה והלבנה הדברים הופכים ברורים לגמרי: במסורת העברית, כמו במסורות מיתיות רבות, משולה האישה ללבנה ואילו האיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יהוה ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה, כשהחמה לא מאירה אל הלבנה. אני רוצה להציע שאולי זוהי בעצם השבת הראשונה של החודש!

כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה[6].

כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.

ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, להתרוקנות מאור השמש, האור ששימש בה עד כה בתשמיש הזכר והנקבה.

השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.

אני פה בגלל אשתי

לדעתי היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד. המעגל החודשי שהתחלק לארבע שבתות היה קוהרנטי עם מחזור זרימת המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה.

ברבות הימים נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים הקשורים לשמש, ולא לירח, והם אלו שקיבעו זאת בתורת משה כדבר מוגמר. מניין שבעת הימים, שהחל עם נשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופשה ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ולמחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח והפך להיות מושתת על זמני שקיעת החמה.

אחד הדברים המעניינים הוא שהיות ומחזור הלבנה איננו תלוי במחזור היממה על כדור הארץ, יש להניח שספירת השבוע הנשי לא היתה תמיד של שבעה ימים בדיוק. יש לנהיח שספירת הזמן היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. מן הסתם היה צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא.

כשם שאת החודשים והמועדים קבעו בבית הדין לא לפי ספירת הימים בלבד אלא בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז, אחת לכמה זמן,  מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים. שבוע שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח.

סוד העיבור

זהו לדעתי המקור הקדום למינוח היהודי של "סוד העיבור", שעל פי תפיסת חז"ל מסור משום מה דווקא לחכמים יודעי העתים[7], למרות שהדעת נותנת שסוד העיבור יהיה בעצם סוד של נשים, לא?

"סוד העיבור" קשור בדברי חז"ל לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה[8], אולם אם מה שהצעתי כאן אמיתי הוא, או אז כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, והן חגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה, שמאד יתכן שהיה בגדר תורת סוד גמורה לגבי הגברים…

אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום של שמירת שבת כהלכתה, ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת[9], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח רעיונות אחרים על מובנה של "שמירת שבת"?

ממחרת השבת

על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י[10]: "ממחרת השבת –  ממחרת יום טוב הראשון של פסח".

אולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם מימים עברו, שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל לפי האופן בו התייחסו לשבוע בימיהם, על פי השמש, למשל ביום רביעי.

שבע שבתות הירח

והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:

ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול … כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' … ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).

המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי התחדשות הלבנה.

[2] מובא גם בספר ההלכה 'אליהו רבה' (אורח חיים, סימן תי"ז)., בשם ה'לבוש'.

[3] "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם" (שמואל א פרק יט, כד)

[4][4] אני מודה לידידתי הולי טייה שייר מוושינגטון די.סי. שהציעה בפני את כיוון החשיבה הזה באחת משיחותנו.

[5] וראו בספר השל"ה על ספר שמות, פרשת בא, תורה אור, שם רמוזים הדברים הללו בקיצור נמרץ. וכן רמוזים הדברים בספר מגלה עמוקות, אופן לט

[6] על פי הקבלה נהוג להמתין ולא לקדש את הלבנה לפני שמלאו לה שבעה ימים, למרות שהלכתית ניתן לעשות קידוש לבנה מעת מולד הירח ועד מילואו. וכך כותב רבי יוסף קארו בספרו "מגיד מישרים: "על ידי ברכת הלבנה אנו מייחדים כנסת ישראל תתאה (ספירת המלכות) בספירות עליונות … ואין מברכים עד שיעבור ז' ימים, לפי שכחות חיצוניות מתדבקים בכנסת ישראל תתאה בהתחדשותה, ולכן צריך לעבור עליה ז' ימים, רמז לז' ימי בראשית וע"י כך הם מתפרדים ממנה. ומכל מקום עדין נשארים סביבה וכשבאים ישראל ומברכים ברכת הלבנה אז פונים והולכים וספו תמו, כי בהתייחד כ"י תתאה בספירות שעליה ע"י ברכת הלבנה אינם יכולים לגשת אליה. ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים, שעדין כחות חיצוניות דבקים בה, לא היה כח בנו להפרידם, ונמצא שהיינו מייחדים אותה עם הספירות עליונות בעוד חיצונות דבקים בה והיו מערבים קדש בחול". ורבי מנחם עזריה מפאנו, בספרו "עשרה מאמרות" מצטט מתשובות הגאונים ואומר: "הצד השוה לחדשי השנה כולם הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים – כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה, מדת רחמים עורכת מלחמה עם סמאל וחייליו על המעוט. והשעיר (עשיו) מעורר תגר עם איש חלק (רמז ל"יעקב, איש חלק") על קנאה יפה כלבנה (היא השכינה), ומיכאל וגבריאל נלחמים נגד המקטרגים. ובסוף יום השביעי גבריאל מחליש כחם ומיכאל כהן גדול מביא לשמעשאל השר הגדול המלמד זכות על עשו, שהוא כדמות שעיר, ומקריבו כדמות קרבן במזבח העומד לפני התשובה בכל ראש חדש, ואז מתפייס הרצון והכבוד מתרבה ומתמלא, וכח השעיר כלה באש הגבורה. אלא שחוזר ונעור בימי הירידה, עד הזמן המיועד, דכתיב ביה 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי לדבוק, וקודם ששה עשר לעכובא." ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי, חלק א סימן יט).   מה שלא ברור מהקטע הנ"ל הוא שלכאורה מסתיים המאבק בין כחות האור וכחות האופל בראש-חדש, בעת הקרבת השעיר, שאז מסתיימים שבעה ימי המאבק, אך בסוף הקטע מסיק הרמ"ע כי יש להמתין שבעה ימים אחרי ראש החודש לקיים את ברכת הלבנה. ועל כל פנים, המנהג הקבלי שלא לברך על הלבנה לפני תום ז' ימים ממולד הירח, נעשה ברור עד מאד אם משווים את מחזור הירח למחזור הוסת של האישה – היא השכינה – היא כנסת ישראל – היא ספירת המלכות – היא הלבנה, כפי שכתבתי בפנים.

[7] סוד העיבור של החודש ניתן כבר למשה בסיני, כך סובר הרמב"ם: "והשם יתברך אמר החדש הזה לכם ראש חדשים וגו' …שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות הלבנה ואמר כזה ראה וקדש. … ולסוד העיבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני הוא ענין חשבון שיודעין בו קצת הראיה…" (פירוש המשניות, מסכת ראש השנה פרק ב משנה ו). על פי המדרש סוד זה היה כבר בידי יעקב, והוא מסרו ליוסף בנו: "…'וירא אלהים אל יעקב עוד' על ידי שנכנס בו סוד העבור וברכו ברכת עולם, ויעקב מסר ליוסף ולאחיו סוד העבור והיו מעברין את השנה בארץ מת יוסף ואחיו ונתמעטו העבורים מישראל" (פרקי דרבי אליעזר פרק ז). אבל כמובן, המסורת הרבנית רואה את סוד העיבור כסוד שקיים מאז ומעולם בידי הגברים, ואין לו קשר ממשי למחזור המין והעיבור והלידה, אלא באופן אליגורי. וראו בהערה הבאה גישה אחרת שהחלה לצמוח בספרות הקבלה.

[8] כרגיל היו אלו המקובלים שלא יכלו לשאת את המחשבה ש"סוד העיבור" איננו קשור לתהליכי עיבור ולידה אמיתיים, והחזירו לו את המובן המקורי על ידי חיבורו לעולם הנשמות: "סוד העיבור" בפי המקובלים קשור בקשר הדוק עם סודות עיבור וגלגול הנשמות. רבי ישעיה הורוביץ, בספרו שני לוחות הברית טוען לדוגמא: "עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים, בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעים אנחנו שלא לגלות סוד העיבור ודי בזה" (של"ה, לספר שמות, בא, תורה אור). זוהי דוגמה נוספת לתהליך עליו הצבעתי במקומות שונים, ובו משיבה הקבלה אל היהדות, בדרכים עקיפות, דברים שהיו קיימים בימים הקדומים בתרבות העברית השבטית, כשעבודת האלהים היתה דרך החיים הרוחנית של השבטים העבריים, לפני היות ה"יהדות".

[9] כשם שאימץ אליו מנהגים ורעיונות רבים הבאים מן העולם הנשי, ובפרט אל מעמד הכהונה – כפי שהוכיח באריכות ידידי ר' נתן מרגלית בעבודת הדוקטור שלו: Life Containing Texts: The Mishnah's Discource of Gender, A Literary/Anthropological Analysis, University of California, Berkeley, 2001. Berkeley, California. וראו עוד במאמרו: "Not By Her Mouth Do We Live: A Literary/Anthropological Reading of Gender in Mishnah Ketubbot, Chapter 1"  published in Prooftexts, Vol. 20, no. 1,  Winter, 2000 pp. 61-86.. וכן: "Hair in Tanakh: Symbolism of Gender and Control" Journal of the Association of Graduates in Near Eastern Studies, vol. 5, no. 2, 1993, pp. 39-52.

[10] בפרושו לתורה, ויקרא כג, יא, על בסיס מדרשי חז"ל במסכת מנחות סה\ב.

העבריות היא יהדות שמחוברת מחדש אל הפן העמוק של הטבע, אל הנשיות ואל אומות העולם.
כדי לשרוד יצרה היהדות הישנה את עצמה כדת הלכתית סגורה, על ידי ניתוק מכוון משלושת הגורמים הללו (טבע, נשיות, גויים).
שלושת הנתקים הללו הפכו כיום להדחקות מסוכנות, ובעצם לשלוש מחלות בהן חולה היהדות כיום.
אנו מחדשים דרך עתיקה-חדשה, הדרך העברית, שהיא דרך חיים, ודרך להתפתחות האדם, דרך להתעוררות פנימית ולהארה רוחנית. זוהי דרך חיים יום יומית שיש בה רבדים רבים, וכל אדם יכול לקחת בה חלק לפי יכולתו – ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשי מעשה ואנשי רוח – כל אדם שלבו חפץ יכול לצעוד בשבילי הדרך העברית.

כדברי רבי נחמן מברסלב: "רק תנו לי את לבכם, ואוליך אתכם בדרך חדשה,
שהלכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב,
ואף על פי כן – זו דרך חדשה".

שלושת התיקונים של העבריות ליהדות הישנה

זהו מקור יחודי בקבלה לכל מי שעוסק בעבודה עם הטבע, ולכן חשבתי להביאו כאן, אפילו בלי פירושים והסברים – פשוט לטובת מי שמסוגל לקרוא טקסט מקורי זה. אוהד יוני 2010.

מתוך 'שער הגלגולים', הקדמה כה:

"בעניין בריאת ההרים והגבעות והמעיינות והיכן רומזים, וז"ל, וראיתי להביא פה דרוש אחד ממורי ז"ל, בענין ההרים והגבעות שברא הבורא יתברך בעה"ז. וכן בענין המעיינות. דע, כי כמו שהארץ העליונה, נחלקת לשבעה חלקים, שהיא המלכות, הנקראת לסבה זו בת שבע. כן הארץ התחתונה, נחלקת לז' אקלמי"ם כנודע. וכן כל חלקי הארץ הזאת, אשר בה אין דבר באה למטה, שאין כנגדה למעלה שר ממונה על הדבר ההוא. והנה ההרים הגדולים הגבוהים אשר בארץ הזאת, יש עליהם שרים מחולקים על כל אחד מהם למעלה, ובערך גבהות ההר התחתון על ההר האחר, כך ערך גבהות ומעלת השר ההוא התחתון, על השר של ההר האחר הנמוך ממנו, כנודע, כי השמים הם בכל פעולתם ודמיוניהם דומים אל הארץ הזו התחתונה. ודע, כי ההרים אלו בכל יום ויום מעת בריאת העולם ואילך, הם הולכים וגדולים, אבל אין הגדול ניכר בהם. וכן להפך, יש הרים שמתמעטים ומנמיכין ע"ד מ"ש ז"ל בענין א"י, שהיתה ת' פרסה, ונזדעזעה ונקצרה. ויש הרים שגדלים ומתגברים, ודבר זה כפי מעלת וגדול השר שעליהם למעלה בשמים, או כפי מעט כחו. ולפעמים שהשר של החי הוא שלמעלה מתבטל לגמרי ממעלתו, ואז גם ההר ההוא שלו התחתון, מתבטלת מעלתו ולא מציאותו, והוא כי הוא מתדבק ומתחבר עם הר אחר ומתבטל בו, ואינו ניכר מפני עצמו. ולפעמים יהיה הדבר בהפך, כי השר של ההר ההוא, מסירים ממנו קצת ממשלתו, ונחלקת ממשלתו, ונתנה חציה לשר אחר, וחציה נשארת אליה, ואז גם למטה אותו ההר שהיה תחת ממשלתו, נבקע ונחלק לשנים. ולכן תראה לפעמים סלע גדול שנבקע לשנים ממש, ואין בבקיעה ההיא עפר אחר החולק באמצע, רק הסלע עצמו נחלק ונבקע לשתי בקיעות:

וענין המעיינות, הם כנגד הבחינות של המעיינות של מ"ן שיש בארץ העליונה מלכות, וכנגדם למטה המעיינות שבארץ הזאת, הם בחי' מ"ן עולים מן התהום למעלה, על פני כל הארץ. אבל הגשמים היורדים על הארץ, מן הגשמים הם בתי' מ"ד. ונמצא כי אין לך מעין למטה בקרקע, שאין כנגדו למעלה בארץ העליונה אור אחד עליון, המעלה מ"ן מן המלכות אל ז"א, כל ימי המשך המעיין התחתון. וכאשר איזה מעיין או באר מים למטה בארץ נסתם ויבש, גם כחו למעלה נתייבש, ואינו מעלה מ"ן. גם לפעמים תראה שנתחדש מחדש, ויצא מעין או מקור מים חיים מן הבאר למטה, מה שלא היה מתחילה, וזה יורה כי גם למעלה נתחדש איזה אור עליון, או איזו נשמה המעלה אז מ"ן מן הנקבה אל ז"א:

גם בענין האילנות שבארץ הזאת, יש על כל אחת שר למעלה, וכשזה נופל זה מתייבש. ולא עוד, אלא שבכל פעם שנופלים עלה האילן למטה, גם איזה כח עליון חסר מן השר העליון למעלה בעת ההיא, וממה שכתבתי לך עתה, תוכל להקיש ולהבין מדעתך דברים הנפלאים אם עיני שכל לך"

זוהי גרסה מקוצרת המביאה רק את עיקרי הרעיון. לגרסה המלאה יותר של המאמר הקישו כאן

רעל כשר?

הלכות הכשרות הנהוגות כיום בעולם היהודי הדתי, אינן מעניקות כל חשיבות לאיכותו האקולוגית של המזון:

האם התוצרת החקלאית רוססה או לא, האם היא מלאה בחומרי דישון שמרעילים את אוכליהם; האם התרנגולת שנשחטה בשחיטה כשרה זכתה גם לחיות חיים כשרים, או שמגדליה וסוחרי הבשר התעמרו והתעללו בה בכל דרך אפשרית עד שכבר באמת מאסה  בחייה.

למעשה, על פי מנהגי וועדות הכשרות של היום, החושבות עדיין באופן צר  ומצומצם ביותר,  רעל יכול, באופן אבסורדי, להיות כשר למהדרין.

צער בעלי חיים

תנועת ההתחדשות היהודית טוענת כי הדברים הללו לא יתכנו. התורה צוותה עלינו מצוות צער בעלי חיים וחומרת העבירה על צער בעלי חיים איננה שונה מאכילת חזיר. למעשה, התלמוד עיגן וחוקק חוקים מפורטים לשמירה על החי כבר לפני 1300 שנה, על בסיס החוקה התורנית העתיקה.

חכמי המשנה דאגו לחמור הרובץ תחת כובד משאו בזמן ששליטי הארץ הרומאים עוד שיסו אריות מורעבים בשבויים חסרי ישע לתשואות קהל אלפי צופים. אך כיום, העולם הדתי שכח את מקורותיו והרגישות הזו אבדה לנו.

האם יתכן שכבד אווז יהיה כשר לאכילה כשידוע כי מגדלי האווזים מפטמים אותו בכפייה, תוקעים זונדות אל תוך צווארו ומאביסים אותו מזון הגורם להשמנה, לגידולים בכבד ולקריסת מערכות כללית? הוא הדין ביחס לגידול "עגל חלב", שנמנעת ממנו התנועה בכלוב צר ודחוק מיום הוולדו כדי ששריריו ישארו רפוסים ובשרו יהיה רך וטעים לחיכם של זוללי בשרו. כך גם התרנגולות, החיות בצפיפות איומה, כשהלולנים עושים ככל יכולתם כדי להרבות בהטלות ביצים, דבר שבסופו של דבר קורע את מערכת המין הנקבית של התרנגולת.הצפיפות בה גדלות המטילות היא כה איומה עד שהלולנים חותכים להן את המקורים כדי שלא תפגענה זו בזו מרוב תסכול. האם ביצים שאינן ביצי חופש יכולות בכלל להיות כשרות?? האם ירקות ופירות מרוססים בחומרי הדברה יכולים להיחשב כשרים, אם חומרי ההדברה הללו גורמים נזק עמוק למערכת האקולוגית הכללית, ולבריאות האוכלים אותם?

התשובה של היהדות המתחדשת היא – לא!

מתוך הבנת התלות ההדדית בין האדם, בעלי החיים, הצמחים, האדמה והשמיים בכה"א, אי אפשר להעלים עין מן עיוותים הללו. אנו קוראים לשינוי פרדיגמות בחשיבה של הכשרות היהודית. יש לפתוח את הזוית שדרכה אנו מסתכלים על נושא הכשרות, ולפתח תו כשרות חדש: תו כשרות אקולוגית.

אין הכוונה לומר שצריך להחליף לחלוטין את דיני הכשרות. אבל אני בהחלט אעדיף לאכול תרנגולת אורגנית שחייה היו שמחים וכשרים, גם אם השחיטה שלה היתה  כשרה רק בדיעבד. סדרי העדיפויות בועדות הכשרות צריכים פשוט להשתנות.

האם לכסף יש ריח?

שאלות הכשרות האקולוגית אינן מסתכמות בכשרותם של מוצרי מזון. כיהודים אנו מצווים על יצירת מערכות המושתתות על צדק חברתי וכלכלי. אולם חברות בינלאומיות, מנצלות את הכפר הגלובלי כדי להפיק הון בניצול כח עבודה זול מארצות העולם השלישי.

תו הכשרות האקולוגי אמור להקיף גם סוגי מוצרים אלה.

תו האקו-כשרות צריך להציב רף מוסרי-כלכלי בפני חברות תעשיתיות, שיעגן את זכויות עובדיהן וידאג לכך שהיצור לא יפגע בסביבה הטבעית או האנושית.

לא רק יהודים

הרעיון העומד מאחורי הכשרות האקולוגית איננו מיועד ליהודים בלבד. אנשי ההתחדשות היהודית בארה"ב עומדים בקשר עם אנשי דת נוצריים לבדוק כיצד ניתן למצוא דרך לחייב את חברות הענק לנהוג בדרכים המתחשבות בשלום כדור הארץ ויושביו. אנו תקווה למצוא דרך להגיע גם אל הציבור הנוצרי והמוסלמי וליצור תו תקן המתאים למאמיני שלוש הדתות.

הרעיון של האקו-כשרות עדיין נמצא בחיתוליו, אך הוא יצבור תאוצה ככל שיותר אנשים מאמינים, ולאו דווקא "דתיים" במובן הצר של המילה יקבלו אותו.

אך אנו הרבנים של ההתחדשות היהודית איננו יכולים לעשות את הדבר לבד. אנשי מדע ואנשי הלכה צריכים לפתח את הקוד המחייב של הכשרות האקולוגית, אנשי ארגון צריכים לחבר את קצוות החוטים יחדיו, ובעלי ההשפעה בערוצי המדיה צריכים להפיץ את הרעיון ולרתום את הלבבות לשינוי הפרדיגמה.

אני תפילה שהתפיסה העקרונית העומדת בתשתית הכשרות האקולוגית תצליח לחצות גבולות ומחנות. אחרי ככלות הכל כולנו שותפים לחיים בכדור קטן אחד, עליו נצטוונו בראשית הימים "לעבדה ולשומרה".

איך להתייעץ עם עץ

אוהד אזרחי. מאי 2010

כריסטוף הוא הילר שוויצרי בעל כוחות ריפוי מיוחדים. יש הרואים בו מחולל ניסים ידוע, אבל בשבילי הוא בעיקר חבר טוב, שפותח לנו תמיד שולחן עמוס כל טוב, עם מלא גבינות והשוקולדים שרק השוויצרים יודעים להכין כאלו נפלאות. את תורתו המיסטית הוא למד בעיקר אצל מורה יווני – דקסלוס שמו – שחי בזמנו בקפריסין. דקסלוס היה מיסטיקאי נוצרי מכובד מאד באירופה, ושימש גם ככומר בכנסיה היוונית-אורתודוקסית. אבל כריסטוף ידידנו חי בבית שבנה סבא שלו בשוויצריה, מעצים שהוא עצמו כרת וגילף וניסר. הבית, שנחשב כנכס היסטורי עוד עומד בעיירה הציורית שפיץ, על שפת אגם ת'וּן שבשווצריה.

לפני כמה ימים באנו שוב לבקר את כריסטוף, והשיחה התגלגלה אל הדרכים בהן עבדו המיסטיקאים הקלטים הקדמונים בשוויצריה עם העצים. שני דברים סיפר לנו כריסטוף:

עץ עדות האהבה

Love Tree

אחד – כשאיש ואישה מבני שוויצריה העתיקים היו מתאהבים, הם היו יוצאים לאהוב זה את זו ביער.

ביערות שוויץ צומח סוג מסויים של עץ בעל פריחה מקסימה, והמנהג היה שהאוהבים היו מתחייבים זה לזו התחייבויות של אהבה תחת אחד העצים הללו. בני הזוג האוהבים לקחו להם את העץ כעד למערכת היחסים שנרקמה ביניהם תחתיו. העץ נשא את האנרגיה של הזוגיות שנוצרה באהבה גדולה, בהתרגשות ובהחסרת פעימה, תחת צילו ובניחוח פרחיו.

כעבור זמן, כאשר בני הזוג נקלעו לקשיים במערכת היחסים שלהם – כמו שקורה לכל זוג נורמלי – הם היו הולכים אל העץ. לפעמים רק אחד מהם היה הולך אל העץ כדי להתייעץ. העץ שנשא בחובו את סוד אהבתם הפך לעד וליועץ לעניני נישואין. האיש או האישה היו באים אל העץ ושופכים לבבם לפניו, ואז היו יושבים בצילו ומנקים את הראש מכל מחשבה ודעה קדומה, ומניחים לעץ לעוץ להם עצה. עם העצה הזו הם היו שבים הביתה, ובדרך כלל לא מספרים אפילו לבן או בת הזוג מה אמר העץ. הם פשוט היו מיישמים את זה ומשנים משהו בהתנהגותם בעקבות אותה התיעצות עם העץ האהבה שלהם.

כששמעתי את הדברים הללו התלהבתי מאד. גם לאשתי שתחיה ולי יש מקום כזה, שאליו אנו שבים אחת לכמה זמן, מקום שנושא עדות לאהבתנו ולנישואינו.

חשבתי לי שמעתה והלאה אני רוצה להמליץ לכל הזוגות הפונים אלי כדי שאערוך להם את טקס הנישואין באופן קצת אחר מהמקובל – למצוא לעצמם עץ כזה. אני תמיד שולח את בני הזוג לכתוב לעצמם את הכתובה שלהם, אבל מעתה ארצה להמליץ להם גם למצוא להם עץ, או סלע או מעיין, שיכולים להיות עדים לרגעים היקרים מפז של החיבור האוהב ביניהם. עץ או מעיין שיהיו עדים להתחייבות ההדדית שהם מתחייבים זה לזו , מתוך אהבה וחיבה כה גדולים. עץ או מעיין שאליו יוכלו לשוב מדי פעם, לשפוך את לבבם ולבקש עצה טובה, ואז פשוט לשבת ולהקשיב.

כריסטוף ראה את התלהבותי מהעניין, ואז הוסיף וסיפר לי דבר מה נוסף:

המועצה בקרחת היער:

מעגל עצים ביער

בימים הקדמונים, בתקופה הקלטית, לפני בוא הנצרות לאדמת אירופה, כשהייתה מתגלעת איזו מריבה בין אנשי הכפר, איזו אי הסכמה או מחלוקת עמוקה שפרצה בין שכנים, היו כל בעלי הדין הולכים למקום מסויים ביער. היתה זו קרחת יער שיצרה מעגל של עצים. אל תוך המעגל הוזמנו להכנס רק האנשים הנוגעים בדבר, וכן השופטים או זקני וחכמי העדה. כל שאר האנשים עמדו מחוץ למעגל וצפו במתרחש. האנשים שטחו את טענותיהם, לכאן ולכאן, ואז התישבו למרגלות העצים, והמתינו והקשיבו. הם המתינו לתחושה שתכנס באחד מהם שאחד העצים רוצה לדבר דרכו.

איך יודעים שהעץ מדבר דרכו? שאלתי את כריסטוף, והוא ענה: מרגישים לפי טון הדיבור שלו אם זה הוא שמדבר, או שהוא נמצא במצב של טראנס ורוח העץ מדברת דרכו. לפעמים מספר עצים היו מדברים דרך גרונם של מספר אנשים, והיו מביאים את הנושא אט אט לפתרון הולם.

מניפולציות

דברים שכאלו נשמעים זרים ומוזרים לאוזן הצינית של בן זמננו. אנחנו ישר חושבים על כמה מניפולציות של כח ואינטרסים יכולת לשחק בסיטואציה כזו, כאילו איזה עץ מדבר איתנו, כאשר בעצם זה האינטרס של אדם מסויים שמדבר כאילו היה דברי העץ.

אבל אני שמעתי את זה באזניים פחות ציניות, כי להיות ציני גם אני יודע, אבל הרגשתי שיש כאן איזו חכמה עתיקה מאד שכדאי לעשות לה מקום: החכמה להתייעץ עם העצים. המצב בו קהילה שלימה יותרת מערכת יחסים מקודשת עם מעגל של עצים ביער, ומבקשת פתרונות לבעיותיה לא רק במישור הפשטני והארצי אלא גם במישור אחר, גבוה יותר, או עמוק יותר – המצב הזה כולו מעניין אותי ביותר.

הידע העתיק של השפה העברית:

ופתאום חשבתי לי עד כמה שהרעיון הזה נמצא אצלנו בתוך מבנה השפה עצמה: עץ ועצה. מה הקשר ביניהם בכלל? למה המילה עץ והמילה עצה כאילו באים מאותו שורש לשוני? אולי יש כאן סימנים עתיקים לידע שמאני עברי קדום, שבא מזמנים בהם כשרצית להתיעץ – הלכת אל העץ?

אני רוצה להתחיל לנסות לעשות נסיונות כאלו, ובפרט במישור הקהילתי. להתחיל לרקום מערכת יחסים עם מעגל של עצים, ולהתחיל לדובב אותם למערכת יחסים איתנו, כך שכשנשב בצילם הם יוכלו לתת לנו פרספקטיבה אחרת על מה שקורה בינינו. שיהיו לנו עצים שהם יועצים חכמים, שרואים הכל מפרספקטיבה שמחוץ למעגל האינטרסים האנושי ומוכנים ליצור איתנו קשר ולהדהד בתוכנו את הדברים כפי שהם מורגשים מהזווית המיוחדת שלהם.

היות ושמחתי מאד על דברי כריסטוף ידידי, ועלצתי בהם כמוצא שלל רב, רציתי לחלוק אתכם את העניין ולהציע למי שמעוניין להתחיל לתרגל את הדבר: ללכת וליצור מערכת יחסים מתמשכת עם עץ מסויים, ואז, לאחר שנים – להתייעץ עם העץ.

"כדאי גם לטפל מעט בעץ", הוסיף כריסטוף ואמר "הוא יודה לך על זה מאד. סבא שלי הראה לי איך לקלף את העודפים של קליפת העץ המיותרת ביער, כך שלא יכנסו תחתיה חרקים שמציקים ומזיקים לעץ. העצים ממש שמחים על זה והם קורנים יותר".

אז מי שהולך להתייעץ עם עץ – שיספר לנו איך זה הלך. אחרי ככלות הכל – אנחנו מחדשים כיום אזור רוחני נשכח, שהיה ידוע פעם מזמן מאד, כנראה גם באזורנו, לפחות למי שהתחיל לקרוא לעץ עץ , או לעצה עצה.

הכל היה מן העפר

מאמר בסדרת "ארבעת היסודות" – על יסןד העפר

אוהד אזרחי.  ינואר 2008.

במערכת ארבעת היסודות האלמנטאריים – אויר, אש, מים ועפר – מהווה יסוד העפר את המוחשיות שבעולם החומר. את החומר שבחומר. האש היא אנרגיה טהורה שמחוללת טרנספורמציה, המים הם יכולת הזרימה והדיבוק המקשר, האויר הוא המרחב וההתעלות, אך העפר – הוא הוא הממד החומרי ביותר. הכבד. המוחשי.

לכן בספר יצירה – הקדום שבספרי הקבלה – יסוד העפר איננו נחשב כיסוד אלמנטארי כלל! ספר יצירה, שאמור להכיל את סודות "מעשה בראשית", מדבר על שלושת היסודות הראשיים – אויר, מים ואש, ואת יסוד העפר הוא איננו רואה כאחד מהם, אלא כתולדה מסוימת של יסוד המים:

"כי הויית הארץ מן המים. וכן פירשו היודעים כי אם תרתיח מים בכלי ימים רבים יתהוה בהם עפר, ולכך הכריחו כי מכח האש במים נבראת הארץ". (פירוש הרמ"ק לספר יצירה פרק שני[1])

ובכל זאת – אני רוצה לעשות פה כבוד ליסוד העפר עצמו. לתהות על קנקנו ועל מה שהוא מסמל בעולם הנפש של האדם, מה קלקולו ומה תיקונו ומה ברכתו המיוחדת.

כבדות לעומת יציבות

יסוד העפר הוא יסוד כבד, ולכן יש בו את הברכה ואת הקללה שהכבדות נושאת בחובה. מצד אחד – עצלות וכבדות, כשיסוד העפר מתגבר באדם קשה לו להזיז את עצמו מהמקום. שינויים קשים לו, והוא אף עלול לפתח עצלות רבה. יסוד העפר שואף לרדת למטה – וכך גם האדם שיסוד העפר מתגבר בו, הוא שואף למנוחה, לאי-תזוזה. שלא כמו מי שיש בו הרבה מים – שחייב לזרום, אחרת המים שבו מאפישים. שלא כמו מי שיש בו הרבה אויר – שהוא קליל ונע עם הרוח הנושבת, ולשא כמו מי שיש בו הרבה אש – שחייב, פשוט חייב אקשן תמידי. מי שיש בו הרבה עפר פשוט אוהב את המנוחה…

אבל – הצד הטוב של העניין הוא, שמי שיש בו הרבה עפר ולא זז כל כך מהר ממקומו, יכול לפתח את העניין לכיוון של יציבות. אנחנו אוהבים יציבות. היא משרה בנו ביטחון.

בכלכלה, למשל, מי שאוהב אקשן (יסוד האש) ימשך להשקיע במניות הון סיכון, למשל, אבל מי שיש בו מיסוד העפר ישקיע בעיקר בנדל"ן. זה יציב. זה קבוע. זה ברור, זה בטוח יחסית ויש לזה יציבות.

גם המקרא מתיחס לאלהים בתארים "אדמתיים" כשמדובר בסימבוליקה של ביטחון. כשרוצים לומר שבאלהים אפשר לבטוח משתמשים בסמלים שונים של סלעים, צוקים וכדומה, כמו למשל בשירת דויד: "וַיֹּאמַר יְהֹוָה סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי" (שמואל ב פרק כב).

הדימויים של סלע, צור ומצודה הם דימויים ששואבים את הסימבוליקה שלהם מיסוד העפר, ורבים שכאלו מצויים במקרא.

מה ההבדל העצום שבין הכבדות הלוקחת לכיוון העצלות ובין הכבדות הלוקחת לכיוון היציבות? העצל לא זז גם כשצריך לזוז. ובעצם – על העצל אי אפשר לסמוך. היציב, נע לאט, לא בקלות הוא זז ממקומו, אך אם הוא ראוי לאמון זה רק בגלל שכאשר יש הכרח לזוז – הוא יזוז. מה יוצר את ההבדל בין השניים? האם נכון לומר שבעצל קיים רק יסוד העפר, אך ביציב יסוד העפר נמצא בהתכללות עם היסודות האחרים, המעורבים בו כראוי? ולכן המים והאש והרוח מכניסים בו אנרגיה של תנועה – או אפשרות של תנועה – כאשר הדבר הכרחי? כי מה שיש בו רק את יסוד העפר ללא התכללות של השלושה הללו בתוכו – הרי הוא דבר מת. גוף מת. יציבות נמדדת לא באי יכולת תנועה, אלא ביכולת לא לנוע כאשר אין בדבר צורך.

בית

לכן האדמה מהווה לנו בית. יסוד העפר הוא המקום שממנו באנו ואליו אנו שבים, כדברי הפסוק בקהלת: "הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר" (קהלת ג, כ).

האדמה מסמלת עבורנו מקום שאליו אנו שבים. האדמה מסמלת בית. ולכן מי שאין לו אדמה מרגיש פעמים רבות ללא רגליים על הקרקע, וכשאנו מדמינים מקום מסויים שיש בו חווה מייד עולות גם אסוציאציות של בית חם אליו ניתן לחזור אחרי עבודת האדמה, אולי צריף עץ מלא, ובו מרק מהביל (בחורף…), אח מבוערת וכיסא נדנדה.

כדברי אחד המקובלים (רבי יצחק שגיא נהור, ספרד, המאה ה13) "הארץ יש לה דרך זכרות ונקבות". וכך ניתן לראות שבדימויים של יסוד העפר יש דימוי של צור וצוק וסלע איתן, שהם דימויים זכריים, ויש דימויים של אדמה ובית ושדה, שהם דימויים נקביים  (חווה – בדו משמעויותיה).

הצד הנקבי של יסוד העפר מסמל מקום שממנו יוצאים ואליו שבים. מקום פורה, מזין, מכיל. זו נקביות אימהית, לא נקביות של מאהבת רומנטית דווקא (שיש בה הרבה יותר מיסודות המים והאש), אלא אותה נקביות נפלאה של אמא אדמה, שרק כשאנו קשורים אליה אנחנו מרגישים בטוחים.

גרביטציה

ועוד דבר מאפיין ביותר את יסוד העפר, ובמרבית המקרים איננו שמים אליו לב: רק ליסוד העפר יש גרביטציה. יש כח משיכה. כל עצם בחלל מושך אליו עצמים אחרים, ולפי גודלו כך עוצמת כח המשיכה שלו. ויש לשים לזה לב היטב – זהו כח משיכה. האדמה מושכת אותנו אליה. ידידי הפילוסוף האקולוגי ד"ר דויד אברם (David Abram) מניו-מקסיקו כותב בספר המופת שלו The Spell of the Sensuous in 1996 כיצד ניתן בעצם לראות את הגרביטציה כאהבה. האדמה, אמא אדמה, מושכת אותנו אליה, מחזיקה אותנו בחיקה, וכמו אמא – היא לעולם לא משחררת…

וזהו יסוד חשוב להבנה גם בתחומי הנפש: יציבות (לא עצלות!) היא דבר מושך. יציבות – בין אם היא מתבטאת כנוכחות זכרית אמינה, או כהכלה נקבית עמוקה – מהווה אבן שואבת שאליה נמשכים הדברים בסופו של דבר, רק מכח היותה שם.

התמדה היא אחת הצורות שבה מתבטאת אותה יציבות שיש בה כח ליצור גרביטציה. אם תעשה את שלך, בהתמדה, תעמוד בניסיונות ולמרות הכל תמשיך בדרכך – בסופו של דבר תייצר לעצמך שם של משהו אמין ויציב, משהו שיש בו מיסוד העפר, ואנשים אחרים ירגישו משיכה אל מה שיש לך להציע (כמובן – בתנאי שיש בדבר ממש). זהו גם אחד הכללים בכלכלה רוחנית: התמדה ויציבות יוצרות נוכחות שמייצרת גרביטציה, מייצרת משיכה, ומייצרת פרנסה, למשל.

פוריות

כאן מתקשר נושא היציבות לפוריות. האדמה היא פורה לא סתם, אלא בזכות שהכל שב אליה. אילו דברים היו מרחפים בחלל ולא נופלים אל האדמה היא לא היתה יכולה לייצר חיים. לא היה בה די חומר אורגני כדי להיות דשנה. יכולתה של האדמה להיות דשנה נובעת מהעובדה ש"הכל שב אל העפר" ורק לכן יש בה כח להצמיח מחדש, בבחינת "הכל היה מן העפר" .יציבותה של האדמה יוצרת משיכה. המשיכה גורמת לחומרים טובים לשוב אליה ולהאגר בתוכה, וכך יש בה את היכולת להצמיח חיים חדשים. נמצא הפוריותה של האדמה נובעת מיכולתה למשוך. לכן, למשל, לירח אין ביוספירה. אין לו מספיק מסה שתיצור משיכה, שתחזיק אויר סביבו שיאפשר לחיים להתפתח עליו. כמובן המסה איננה תנאי מספיק ליווצרות חיים, אך היא בהחלט תנאי הכרחי.

וכך גם באדם – כדי שתהליכים פוריים, של יצירה ושל התחדשות יתרחשו בנו, עלינו לטפח לא רק את יסודות האש (= אנרגיה, אקשן, טרנספורמציה) והמים (זרימה, חיבור, הפריה) והאויר (השראה, חופש, פתיחות), אלא גם את יסוד העפר, שמביא בחובו את ברכת היציבות והנוכחות.

יסוד העפר הוא הכי ממשי שיש. הכי חומרי, הכי "יש" שקיים. ובקבלה החסידית משום כך דווקא הוא משקף משהו מה"יש האמיתי" – העצמות האלהית. שהרי בסופו של דבר הדבר היציב ביותר, זה שתמיד שם, שאין בו שינוי לעולם, זה שהיה לפני ויהיה תמיד אחרי – הוא האלהים. ההויה האלהית היא ה"יש האמיתי" והיא משתקפת דווקא ביסוד העפר בנפש – שהוא "היש הנברא".

———–

המאמר נכתב עבור אתר האינטרנט של "מהות החיים" ואף פורסם שם לראשונה