אהבה טראנס פרסונאלית

אוהד אזרחי.

נובמבר 2007

חזרה לדף המאמרים

 ישנם באהבה שלושה מישורים של קיום, שרק שניים מהם מוכרים בחברה המערבית המודרנית בה אנו חיים. הקודים של המוסר החברתי שלנו מקדשים אהבה פרסונאלית – אהבה בין זוג אהובים, המכירים זה את זה, שהיכרותם הולכת ומעמיקה ככל שאהבתם נבנית, וכלל שהקשר בינם נבנה ומתחזק. הקודים החברתיים שלנו מקדשים את האהבה הזו. היא נחשבת כשרה, ואף מומלצת. הקודים החברתיים שלנו מכירים גם מישור אחר של אהבה, והיא האהבה הבלתי פרסונאלית. סוג יחסי האהבה הללו נחשבים כפסולים בחברה שלנו, ולמעשה אנו נבקש לומר שאין בהם בכלל אהבה – שזו רק תשוקה, זו מיניות גרידה ואין בה לב ואין בה גילוי של אהבה. אותם יחסים בלתי פרסונאליים מוכרים לנו כיחסי זנות למיניהם. בין אם מתרחש הדבר בין גבר X לבין הזונה לוליטה, ובין אם מתרחש הדבר בשירותים של איזה בר מזדמן – אותה פריקת יצרים מיניים אינה נחשבת אצלנו, ובצדק, לגילוי של אהבה, היות וחסר בה המרכיב הפרסונאלי. X ולוליטה אינם יודעים כלום זה על זו וגם לא מעניין אותם באמת לדעת. כנ"ל גם הבחור והבחורה שנפגשו בפיק-אפ בר. כל שהם רוצים עכשיו זה להפיק משהו זה מזו, ואין להם כוונה לצלול זה אל לבבה של זו באותו מפגש מיני. מרכיב ההיכרות הפרסונאלית נעדר מאותו מפגש, ולכן אנו מבינים כי אין הם יכולים כלל ללכת "לעומק" במפגש שכזה, בו הלבבות סגורים מלכתחילה, ורק הדחף המיני מחפש פורקן דחוף.

התרבות ההלכתית היהודית הקצינה את הגישה הזו ובעצם בחרה להתייחס לכל אקט מיני שאיננו נערך במסגרת של חופה וקידושין כ"בעילת זנות". גם חבר וחברה שחיים יחד ונאמנים זה לזו, עושים אהבה ולומדים להיפתח עוד ועוד זה אל זו נחשבים בהלכה היהודית כמי שמקיימים "בעילת זנות".

אבל בתרבות הפגאנית הקדומה היה רובד נוסף של מפגש מיני – רובד שהיהדות בחרה להפקיע מסל התרבות הכשרה, ואף הצליחה לעשות זאת בגדול בעולם כולו, על ידי שליחותיה  - הדתות המיסיונריות – הנצרות והאיסלאם – שהכחידו את הפגאניות בחרב המונותאיזם: התרבות הפגאנית הקדומה ידעה שיש רובד נוסף שבו חיה האהבה, והוא איננו רובד פרסונאלי, ומבחינה מסויימת – דווקא משום כך הוא קדוש ביותר, ויכול לנסוק לגבהים, או לצלול לעומקים, שמעבר.

למי שעסקו במין אהבה שכזו קראו בארץ כנען "קדש" או "קדשה". הקדשים היו אנשים – גברים ונשים – שעסקו במיניות מקודשת במסגרת פולחן דתי פגאני. במסגרת אותו פולחן לא נוצר קשר אישי, פרסונאלי, בין האדם העולה לרגל למקדש האלה, למשל, והקדשה שלרגליה הוא עולה אף שוכב. היא, כאינדיבידואל, לא היתה משמעותית במפגש המיני שהתבצע באותו מעמד. מה שהיה משמעותי הוא האלה אותה היא ידעה להנכיח דרך גופה המיני, האלה אותה פגש המאמין ולה סגד ביראה ואהבה. כשכהן וכוהנת תינו אהבים במקדש לא היה זה מפגש אישי, בינו לבינה, בין האישיות שלו לאישיות שלה – את זה הם יכלו לעשות בבית. מה שהתרחש שם זה הנכחה של האל והאלה – של היסוד הזכרי והיסוד הנקבי בקוסמוס דרך הגופים המיניים של שניהם, שמאפשרים לשני היסודות הללו להזדווג ולעשות אהבה. לאהבה הזו אני קורא "אהבה טראנס-פרסונאלית".

"הצלחתו" הגדולה של המוסר היהודי, דרך שלוחותיו האסרטיביות בנצרות ובאיסלאם, הכחידה למעשה את האופציה לאהבה טראנס-פרסונאלית. הקבלה השיבה את האופציה הזו, למתי מעט המסוגלים לכך, אך היא הגבילה זאת רק לתוככי המסגרת הזוגית. הקבלה והחסידות איפשרו לבני זוג שזככו את עצמם להתעלות אל מעבר לאני האישי בעת מעשה האהבה, ולחוות את הזיווג האלהי בתוך המערכת הזוגית. כך נתפרשה אמרתו הידועה של רבי עקיבא "איש ואישה,. זכו – שכינה ביניהם..." את המילה "זכו" הסבירו החסידים כ"זככו" – כלומר אם הם מזככים את עצמם כך שאישיותם הופכת שקופה לאור האלהי –  תשרה ביניהם השכינה. במצב שכזה הגבר זוכה לראות באשתו, בשותפתו לחיים, לא רק את אותה אישה בעלת האישיות המסויימת מאד, שיש בה נקודות מקסימות יותר ונקודות מקסימות פחות, אלא גם סוג של נוכחות נשית גדולה, שמעבר לאישיותה הפרסונאלית – הוא זוכה לראות בה את השכינה עצמה, ודרכה לעבוד את השם, וכך גם היא רואה וזוכה בו.

 למעשה – לסוג זה של עבודה אנו, בדרך הקבלה של האהבה –  KABALOVE - מקדישים את חיינו רוב הזמן, ורוב העבודה שאנו עושים עם זוגות ויחידים, בין בסדנאות ובין במפגשי יעוץ והדרכה מכוונת לאפשר לאישה ולאיש להתעלות מעבר לטריוויאלי, מעבר לבנאלי, ולחוות את האיחוד שלהם כאיחוד של האל והאלה, של הקב"ה והשכינה, דרך כל מה שהם עושים יחד – לא רק דרך המין – אלא דרך כל מעשה, שמבחינת הקבלה ממילא הוא בבחינת זיווג.

רוב העבודה בשיטת KABALOVE מכוונת לאפשר לאהבה הטראנס-פרסונאלית להתממש בתוך מקדש הזוגיות. המהפכה היהודית של חז"ל ידועה כמי שהעבירה את עבודת המקדש מירושלים החרבה אל ביתה הפרטי של כל משפחה ומשפחה בעם. העקרונות אותם זיקקנו מתוך הספרות הקבלית ומתוך הניסיון והלימוד עם מורינו האישיים, מאפשרים לנו לחיות ביום יום מתוך תודעה של עבודת קודש. עבודת קודש הזו מתבטאת באופן בו בני זוג יכולים לשוחח זה עם זו, לסעוד יחד, לנסוע ברכב, לעשות קניות או לעשות אהבה. הכל למעשה הופך ל"לעשות אהבה", והכל הופך למצב בו אנו מודעים אל נוכחות השכינה דרכנו, וחוגגים אותה, מרגע לרגע.

וחשוב מכך – מה שנוכחנו לדעת הוא שכשבני זוג אינם מסוגלים להפוך את האישיות שלהם לשקופה, כך שתזרח דרכם האהבה האלהית – הם סובלים.

 לשון אחר: אהבה פרסונאלית גרידה לא יכולה להתקיים באמת. או שהיא מתעלה להכיל בתוכה את האהבה הטראנס-פרסונאלית, או שהיא נופלת להזניה הדדית, וליחסים סב-פרסונאליים, בהם הגבר והאישה מקיימים יחסים של ניצול הדדי, השתמשות הדדית, והרבה סבל פנימי.

הספר "לילות פרא" מאת מורנו וידידנו דיוויד דיידה, אותו אנו מציגים לאחרונה כ"ספר רוחני למבוגרים בלבד" – כלומר לבוגרים רוחנית – מוקדש כולו להעברת המסר של האהבה הטראנס פרסונאלית. מיקונוס, אותו מורה אגדי (שגם אנו זכינו למספר מפגשים איתו), מנחה בספר את דיידה הצעיר ואת חבריו הקרובים להכרה ביכולתם לא רק לאהוב ולהיות נאהבים באופן פרסונאלי, אלא גם "לחיות כאהבה" (living AS love), או כיצד להניח לאהבה לחיות דרכם (To be lived by love) ו"להיפתח לאחד הגדול" – באופן טראנס-פרסונאלי.

"ידידנו האומלל," אמר מיקונוס והניד בראשו לכיווני, "מפחד לזיין. הוא מפחד לרקוד עם הגבירה, מא. הוא רוצה לעמוד מרחוק ולצפות במתרחש כמו מדען. הוא מפחד לעזוב את החדר שלו, לאבד את הטהרה ואת שלוות הנפש שכה עמל להשיג. הוא מפחד לאבד את השתיקה הנאצלת שלו. הוא מפחד מהפראיות של האישה. בשבילו הכל צריך להיות לגמרי נקי ומסודר. הוא רוצה את הכּוּס אבל הוא לא מעוניין בריריוֹת. הוא מעוניין בשדיים אבל לא בשיניים. אה, הוא אדם טוב – תראי את האור בעיניים שלו." [...]  האוויר שסביבנו השתנה. מין התלהבות צפופה נחתה עלינו, יורדת אל תוך גופנו כמו אהבה סמיכה, חודרת אל תוכנו, מפרה אותנו ואת החלל שבינינו בפרץ של אושר דחוס. מיקונוס המשיך לדבר, פניו הקשוחים זורחים בברכה. הוא החל להתייחס אל הידידה שלנו כאילו היא עצמה הייתה הגבירה הגדולה, לדבר אליה כאל האלה הגדולה. ("לילות פרא", הוצאת דופן, עמ' 23)

"...נשים או אלהים – זו הבחירה המסורתית למה שנקרא אדם רוחני, אתה מבין. אבל זו בחירה מיותרת לחלוטין. נשים הן אלהים, סקס זה אלהים.  הכל זה אלהים, ואלהים הווה גם מעבר לכל. עצתי לך, ידידי, היא לרקוד עם הגברות. אהוב אותן באופן מוחלט, אך לעולם אל תשכח שאתה נמצא גם מחוץ לחדר ממש ברגע זה...". (עמ' 33)

הבעיה הגדולה היא שמכיוון שבקודים התרבותיים בהם אנו חיים כיום לא קיים כבר המרחב הטבעי וההקשר התרבותי של האהבה הטראנס-פרסונאלית, אנשים רבים מבינים כל ניסיון ללכת אל מעבר לאהבה הפרסונאלית כהנמכה וכהזניה של האהבה הזוגית המקודשת לכיוון היחסים הסב-פרסונאליים. וזו טעות מרה. אנו נתקלים בכך רבות, הן בתגובות של קוראים לספר "לילות פרא" אותו תרגמתי, והן בתגובות לתרגילים שונים בסדנאות. (כמו: "איך אני יכול לעבור בתרגול מבת זוג אחת לשניה? אני מרגיש שאני בוגד..." או – "איך אני יכולה להיפתח עם הגבר הזה? הוא לא מושך אותי..."). פעמים רבות אנו יוצרים תרגילים המיועדים לאפשר לאדם להיפתח לאותו מרחב מקודש של אהבה טראנס-פרסונאלית, שבו אין האהבה מצטמצמת רק למה שבין האגו הפגוע שלי לאגו הפגוע שלך. כשהאדם מבין זאת ומסכים להיפתח למרחב הזה, הוא מגלה לפתע שהוא, עם גופו ונפשו, כמו כל האחרים איתם הוא מתרגל, על כל מוגבלויותיהם האנושיות כל כך, מהווים כלי להשראת השכינה. זה קורה כל הזמן, האחד הגדול זורח דרך הכל, גם דרך הבשר שלנו, אלא שעלינו לעמול כדי לקלף את קליפת הפחד המסמא את עינינו מלהכיר בכך. כדי שיהיו לנו "עיניים לראות ולב לדעת" את אור אהבת האחד הגדול הזורח כל הזמן, ללא הפסק,שאנו נוטים לקמט לפי האגו המפוחד שלנו וצרכיו.

 באימונים שלי התבקשתי לא אחת לעבוד עם נשים שלא רק שלא הכרתי אותן כלל, אלא שמבנה גופן אף דחה אותי בתחילה. שם התבקשתי ללמוד להיפתח לאהבה. לראות את השכינה. לזהות נקודות של אינטימיות, לנשום אותן, להגדיל אותן, לפתח אותן, לפתוח את הלב לאהבה שמעבר להעדפות הפרסונאליות הגורמות לי להתכווץ, לדעת לאהוב את האלהי שבאדם, בכל אדם, שבכל אישה, בכל גיל וצורה.

 באסכולות העמוקות של הטנטרה בהודו מתבקשים המתרגלים לעשות אהבה באתר שריפת הגופות. טנטרה איננה איזה מרשם מודרני לחיי נישואין מאושרים עם קצת סקס מרגש. הטנטרה היא דרך דתית. היא דרך שמיועדת למבקשי אלהים, לא למבקשי סגנון חיים בריא. הטנטרה יכולה להיות לפעמים לא בריאה. אינני יודע כמה סניטרי זה לשכב באתר שריפת הגופות, למשל. אבל כשאתה הולך בדרך המבקשת להכיר באלהי בתוך תענוגות הבשר ובתוך מיצי המשיכה המינית עמוסי ההורמונים – עליך לדעת כי אתה לוקח סיכון. יש סוגים של ספורט שסכנת חיים בצידם, ויש סוגים של תרגול רוחני שסכנת פגיעה פסיכולוגית בצידם. מי שנכנס לתרגול ברמה גבוהה חייב לדעת זאת, ולקחת אחריות מלאה למעשיו.

אינך יכול להיכנס אל המקדש עם נעליך. "של נעליך מעל רגליך" נאמר למשה "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ופירשו החסידים שהמדובר הוא בלהשיל את הנעילות מעל ההרגלים שלך.

אינך יכול להופיע כאדם בורגני מהשורה, נעול בכל הנעילות התרבותיות השכיחות, רווק מהוגן או נשוי פלוס משרה בהיי-טק, שמעוניין לטבל את חייו בקצת רוחניות שתעשה לו טוב – ולהיכנס למקדש הטראנס-פרסונאלי. זה לא עובד ככה. כדי להיכנס למקדש הזה עליך להתקלף. עליך לעבור ניעור. לפעמים עליך ממש למאוס בחייך, ולפעמים עליך רק לסדוק את קליפת ההרגל בכל מיני דרכים שמפגישות אותך עם הקצוות הרוטטים של עצמך. ולכן – בעניין הכניסה למקדש אין עדיפות ממשית למי שמגיע אל שערי המקדש מהשלב הפרסונאלי על פני מי שמגיע מהשלב הסב-פרסונאלי. העליה לרגל איננה בהכרח עליה ליניארית והדרגתית מהסב-פרסונאלי לפרסונאלי ורק משם אל הטראנס-פרסונאלי. לא, זו קפיצת מדרגה, ואנשים מהוגנים אינם מסוגלים לרוב לקפוץ אותה מהחשש שמא יתפסו בקלקלתם. לפעמים, דווקא חוויית החופש שקיימת כשאנו יורדים אל הרמה הנמוכה, התת-אישית, ומשתחררים מהנעילה לשעבודי הטאבו התרבותי – מתרחשת סדיקה של השריון החוצץ בין נשמתנו ובין העולם, ואנו מסוגלים פתאום לנשום אויר חדש וצח.

האהבה הטראנס-פרסונאלית היא אמנות. אי אפשר ללמד אמנות, אך אפשר לפעמים לחולל קטליזאטורים, המעוררים את נפש האמן לבקוע מתרדמתה. טקסים מיוחדים, תרגילים מכוונים וטקסטים מסוימים יכולים לעזור לנו לשחרר את האחיזה המבוהלת באהבה הפרסונאלית גרידה, ולהשיב משב רוח רענן על לבבנו הכמה לאהבת האלהים הגדולה. אך אין בדברים הללו כל הבטחה. רבים נכנסו אל בית מדרשו של הבעל שם טוב וכל שהצליחו לראות היה חבורת שיכורים היושבת ושרה סביב בקבוק היי"ש.

חזרה לדף המאמרים