לשחרר את המין מאשמה

ואת אלהים מהנזירות

רוב בני האדם מסוגלים להתפשט מלבושיהם, להשתחרר מבחינה ארוטית וליהנות הנאה מינית רק כאשר הם בתודעה של "לית דין ולית דיין", כלומר שהם נמצאים פה לבדם, ואין אף אחד אחר בחדר – כולל לא "אלהים". כאשר הם חשים שקיימת נוכחות גבוהה יחד איתם הם אינם מסוגלים להשתחרר ולהיות מיניים, בין אם זו נוכחות של אדם אחר שנתפס כבעל סמכות, ובין אם זו נוכחות אלהית. כדי להשתחרר מינית הם חייבים על כן לסלק מעליהם את תחושת הנוכחות הגבוהה.

הסיבה לכך היא, שהמין נתפס בנפש האדם המערבי בן ימינו כמשהו שכרוך בסוג עמום של חטא, ולכן הוא מעורר מיד מגוון של רגשות אשם שונים, וארסנל שלם של מגננות.

המיניות נתפסת אצל האדם המערבי כ"פרי העץ האסור". כדי ליהנות מהפרי אנחנו מנסים להסתתר מעיני האלהים, ממש כמו אדם וחוה, בין ענפי עצי הגן, או בכלל – ללכת כבר מגן עדן בו אלהים כל כך נוכח, ולחיות בעולם של הסתרת פני האל. זה יותר פשוט ודורש פחות.

רוב בני האדם החיים כיום, חילונים כדתיים, גדלו בבית שבו המין היה משהו הנושא מטען מביך. בדרך כלל הוא היה משהו ששיך לגדולים, למבוגרים בלבד, לחדר השינה של הורים, משהו שנסתר מעיני הילדים. רובנו גדלנו באווירה שבה תחושות אשם מסוגים שונים היו כרוכים בנושא המיני.

מצידו השני של המטבע היה האופן בו דיברו איתנו על "אלהים" (גם אם גדלנו כחילונים גמורים), כי גם כשדיברו איתנו על "אלהים" האלהים הזה אף פעם לא ראה בעין יפה את היצרים ה"נמוכים" שלנו, ושלא כמו במיתוסים הפגאניים הקדומים או במיתוס הקבלי – לא שמענו אף פעם על זה שהוא עצמו לפעמים "מחורמן" ומשתוקק להתאחד עם כלתו – היא השכינה. כתוצאה מכך, שכשאנחנו גדלים עוד, ומתפתחת בנו תודעה "דתית" או רוחנית, היא מתפתחת כתודעה העומדת בסתירה למיניותינו.

אבל האמת היא שבמקום לדחוק את רגלי השכינה ממקום ההתרחשות המינית, יש לפתור את קומפלקס האשם הכרוך במין. וכן, יש לשחרר את האלוהות מהדימוי הנזירי והקפדני ששתלו בה מורינו, כשהתכחשו למיניותם הם ויצרו לנו אלהים בדמות מכלול פחדיהם, בדמותם ובצלמם.

כאשר מתרחשים שני התהליכים הללו – והם מתרחשים במקביל – המיניות מפסיקה להיות משהו שאנחנו עוסקים בו תוך בושה מסוימת, ואלהים מפסיק להיות איזו סמכות ששונאת מין – או אז נפתחת הדלת לעולם שלם, בו המיניות הופכת למקום של השראה, למקום של תפילה ופולחן קדוש, ומקבלת ממדים אחרים. מאידך – כל המרחב הרוחני והדתי נפתח ומשתחרר מהכיווץ ה"מוסרני" וה"טהור" כביכול, הופך להיות אמיתי מאד, מתחבר לשמים ולארץ והאדם מתחיל באמת לקלוט בכל הוויתו שאלהים זה לא "עוד משהו" שקיים בעולם, עוד אובייקט הנתפס בתודעה האנושית, אלא זה הכל, והכל באמת לאמיתה – אלהות.