לשם יחוד

שבתי צבי

מאמר לחיים אחרים

לגיליון ספטמבר 2000

אוהד אזרחי

מוצאי תשעה באב עכשיו, מוצאי אותו יום שבו נחרב בית במקדש, אך לפי המסורת המדרשית בו גם נולד המשיח. במוצאי יום הולדתו של שבתאי צבי, שהיה המשיח הפופולרי ביותר בעם ישראל למשך כמה שנים במהלך המאה השבע-עשרה, החלטתי שנכון יהיה לשבת ולכתוב על האיש, על בשורותיו ועל שיגיונותיו. לכתוב על האיש המופלא הזה, ששינה את פני ההיסטוריה של עם ישראל במאות השנים האחרונות, על האיש הזה שהעולם החרדי העדיף למחוק את רוב המידע המעניין והפיקנטי אודותיו, לשכתב את ההיסטוריה, ולהנציחו פשוט כ"משיח השקר" ש"ץ שר"י = "שבתאי צבי שם רשעים ירקב".

אך שמו, תודה לאל, לא נרקב, הודות לכל אותם חוקרים כמו גרשם שלום, וירשובקי או יהודה ליבס שחיטטו ומצאו ופתחו לנו צוהר אל חלק מדהים ממה שיכול להתרחש בתוך מה שנקרא "יהדות"...

שבתאי צבי נולד בעיר איזמיר שבתורכיה, בתשעה באב של שנת 1626, שחל להיות ביום השבת, ועל כן נקרא שמו שבתי. אולם מאוחר יותר, כאשר התארגנה סביבו התנועה השבתאית שראתה בו את משיח בן דויד, ולאחר שנתגלו בו תופעות שהיום אנו מכנים כ"מאני-דפרסיות", קיבל שמו – שבתאי – ניואנס מיוחד, המקשר בין אופיו לבין הכוכב שבתאי. לכוכב שבתאי מיוחס באחד מן הפרושים הקבליים לספר יצירה, הכח להרוס, להשבית, אך גם לחדש, לגרום לאקסטזה, לנבואה. הוא קשור לחושך, אך גם להארה הבאה מן האפלה. וכזה היה  אכן שבתאי צבי. כבר בגילאי העשרים לחייו, לאחר שלמד תורה כמקובל בקרב האליטה של תלמידי החכמים בדורו, פרש לתקופות זמן להסתגרות בחדרו, לעיסוק בספרי קבלה קדומים (הוא לא עסק כל כך בקבלת האר"י, שהיתה אז בשיא התפשטותה, מאה שנה לאחר שבאה לעולם), ושם החל להתגלות לו סוד האלהות. סוד שמאוחר יותר יעמוד במרכז מהפכות תיאולוגיות חשובות בעולם היהודי.

השוטה המוחלט

בני עירו רדפו אותו כבר בגיל צעיר זה. הוא הואשם ב"מעשים מוזרים" ונודע כשוטה ומשוגע. שוב, לאחר שנים, כשעמד במרכז תנועה רוחנית משיחית שחבקה מיליונים, בתימן ועד רוסיה, מתורכיה ועד מצריים, אימץ שבתאי צבי לעצמו כתואר כבוד את כינוי הגנאי שהדביקו לו רבני עירו, ועל מספר אגרות הנמצאות בידינו חתם את שמו "השוטה המוחלט"...

העולם הדתי הקונבנציונאלי, שנבהל מאד מדמותו של ש"צ, לאחר שהתאסלם, נוהג להדביק לדמותו פנטזיות אורגיאסטיות, ולראות בו את מי שתשוקתו המינית גרמה לו למעשי ניאוף "לשם שמים". אך דימוי זה איננו נכון. הוא נכון אמנם לגבי דמויות אחרות, כמו יעקב פראנק, שראו עצמן כממשיכות את דרכו של ש"צ, לאחר מותו. יעקב פראנק אכן קיים אורגיות דתיות עם כל נשות חסידיו ועם בתו אווה, בפולין של המאה השמונה-עשרה, אך לא כן שבתאי צבי. הוא דווקא היה יחסית די סגפן מטבעו. אשתו הראשונה דרשה להפרד ממנו כשלושה חדשים לאחר חתונתם, כי מעולם לא קיים בה "מעשה איש באשתו". ש"צ, שנפל אז לאחת מתקופות האפלה של חייו, טען שרק לאחר החופה נתגלה לו שאין היא בת זוגו האמיתית. כך קרה בערך גם עם אשתו השניה, לאחר זמן. את החופה המרגשת ביותר ערך לעצמו שבתאי צבי דווקא עם התורה! הוא התחתן עם התורה, בחופה וקידושין כדת משה וישראל... בהתאם למיתוס הזוהרי לפיו הצדיק הוא "בעלה דמטרוניטא" – בעלה של בגבירה – השכינה – התורה. אישה בשר ודם מצא לו ש"צ בדמותה של שרה, שאותה זימן אליו במיוחד מאיטליה. שרה היתה ידועה מילדותה כבחורה יפה מאד אך יוצאת דופן. גם היא כמו שבתאי צבי עשתה בנעוריה "מעשים משונים", היתה מדברת ב"טירוף הדעת" (כלשון הדיווחים מאותה תקופה) ואומרת שהיא עתידה להנשא למלך המשיח... על שרה,  שהיתה אישה חופשיה בדעותיה ועצמאית במעשיה הרבה מעבר למקובל בעולם המסורתי, ריננו שעסקה באיטליה גם בזנות ובכשפים, ויש אומרים שגם שמועה זו מצאה חן בעיני שבתאי צבי, אשר רצה לקיים בכך את הוראת ה' להושע הנביא "לך קח לך אשת זנונים...". מכל מקום – שרה משנשאה לשבתאי – מצאה את מקומה כאשת המשיח, והיתה חותמת גם היא על אגרותיה "מטרונא רבקה המלכה" – שם שאותו הצמיד לה נביאו המקובל של שבתאי צבי, הלא הוא רבי נתן מקהילת קדש עזה, הידוע כ"נתן העזתי".

דמות פניך ראיתי במרכבה העליונה

"אחר שנתעורר כחי במראות מלאכים ונשמות קדושות, בהיותי בהפסקה (= תענית ארוכה)... ואני סגור בחדר מיוחד בקדושה ובטהרה... הנה רוח על פני יחלוף, תסמר שערות בשרי וארכובותי דא לדא נקשן, צפיתי המרכבה וראיתי מראות אלהים כל היום ההוא וכל הלילה, ואז נבאתי נבואה גמורה כאחד מן הנביאים – 'כה אמר השם', ונחקק בלבי בברור גמור על מי היתה נבואתי..." – כך כותב רבי נתן מעזה, נתן העזתי, המקובל המוכשר והיצירתי מאין כמוהו, שהפך לשופרו ולנביאו של שבתאי, צבי על אודות מראה הנבואה שהתגלה לו בלילה, לפני בואו של שבתאי צבי אליו לבקש מזור לנפשו הדואבת. דברי הנבואה היו: "כה אמר ה' הנה מושיעכם בא, שבתאי צבי שמו, יריע אף יצריח, על אויביו יתגבר". את ש"צ הכיר נתן עוד קודם לכן, כשהיו שניהם לומדים קבלה בירושלים, אך באותה העת שבתאי עדיין לא האמין בשליחותו המשיחית. אל נתן, שהיה ידוע כמקובל רב רושם, בא ש"צ כחולה, כמי שהתקפי דיכאון מפילים אותו מדי פעם לעמקי חשכת נפשו. הוא בא לבקש רפואה כחסיד הבא אל רבו, אך במקום שהרב יעשה תיקון קבלי לנפש החסיד הסובלת, משתטח הרב נתן אפיים ארצה בפני שבתאי צבי ההמום, מודיע לו כי אין הוא זקוק לכל תיקון וכי הוא נשמה גבוהה מאד – נשמת מלך המשיח – וכי את זיו קלסטר פניו ראה זה מכבר בחזיונו הנבואי "במרכבה העליונה".

שבתאי צבי מלגלג על דברי הנביא ואינו מסכים לקבלם תחילה. הוא מוטרד מן התופעות הפסיכולוגיות שמתקיפות את נפשו, ואיננו מעוניין עתה, בהיותו ב"דאון" להיות משיח. הוא רק מעוניין להיות בריא... נתן לוקח את שבתאי לטיול בן שבועיים לקברי האבות בחברון, ובמהלכם של שבועיים אלו נקשרות נשמותיהם זו בזו, כאשר נתן מסביר לשבתאי כיצד כל מה שעבר עליו עד כה אינו אלא ההכשרה הטובה ביותר בה הכשירה ההשגחה העליונה את נשמתו לתפקידה. את חג השבועות עשו שניהם שוב בעזה, ואז, במהלך טקס "תיקון ליל שבועות" יחד עם רבנים רבים ומכבדים, התעלף נתן ונפל ארצה, ומגרונו עלה קול שאינו קולו האומר: "הזהרו בנתן ידידי לעשות דבריו, הזהרו בשבתאי צבי ידידי ..." ועוד דברים הנקשרים למיתוסים זוהריים ידועים.

שבתאי צבי, שהארתו חזרה אליו, החל להתפרסם על ידי נתן העזתי כמשיחם של ישראל. אולם למרות שנתן הפך לנביאו של שבתאי, ולמי שעתיד להעמיד את התיאולוגיה השבתאית המיוחדת על תלה, הרי ששני האישים שונים מאד באפיים ואפילו בסוד תורותיהם.

נתן העזתי היה מקובל שעסק רבות בקבלת האר"י, וכל הפיתוחים המדהימים שיצר אחר כך נובעים באופן ישיר מקבלה זו, כפי שסוגננה בנפשו היצירתית. שבתאי צבי לעומת זאת לא אהב את קבלת האר"י. היא נראתה לו סכמתית מידי, פרטנית מידי ובלתי נחוצה לנפשו. את סוד האלהות שלו בנה על פי הקבלה הקדומה יותר, ובעיקר על יסוד החוויות האישיות שלו עם אלהי אמונתו. אלהי שבתאי צבי, לו קרא "אלהי אמונתי", היה אל פרסונאלי מאד. התגלמות האין-סוף בספירת התפארת, כאל מיתי מאד, אישי מאד ובלתי ממוסד. אלהי אמונתו של שבתאי צבי איננו מוגבל לחוקי התורה. אלהי אמונתו מבקש ממנו לעבור עבירות לעיתים, ולעשות את כל אותם "מעשים מוזרים", שאין דעת חכמי התורה נוחה מהם. שבתאי צבי איננו מנסח את התיאולוגיה הידועה לפיה חייב המשיח לרדת אל הקליפות, אל הטומאה, כדי להעלות משם ניצוצות של קדושה. תורה זו, שמהלכים יש לה אחר כך גם בתיאולוגיה החסידית, נוסחה על ידי הנביא נתן העזתי כדי לתרץ על פי דפוסי החשיבה המורכבים של קבלת האר"י את מעשי המשיח, שחורגים מחוץ להלכה היהודית, ולאחר מכן אף את התאסלמותו. אולם שבתאי צבי עצמו איננו מדבר בסגנון זה. מבחינתו מה שחשוב הוא שיש לו קשר אישי וישיר עם האלהים, ואלהיו מבקש ממנו לעיתים לעבור עבירות, כהוראת שעה. גם את התאסלמותו הסביר לאחר מכן שבתאי צבי כהוראה אישית מן האל, אותו אל שאיננו חייב תמיד להיות הלכתי... ואף לא יהודי.

לשבתאי צבי היו קובלנות קשות על הדת היהודית. הוא אהב לצטט פסוק (שאיננו קיים בדיוק בלשון הזו בתנ"ך) האומר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת". כלומר – ישראל זנחו כבר ימים רבים את אלהי האמת, והם עסוקים בפרטי ההלכה והמנהג, כשאלהים רחוק מלבבם. הרבנים והחכמים אינם מייצגים מבחינתו את האלהים, אדרבא – הם מייצגים את השכחה הגדולה ששכחו ישראל את אלהי האמת.

שבתאי צבי בעתות גדלותו היה משובב נפשות. חוש מוזיקלי נדיר היה בו יחד עם כריזמה שופעת. רבים מתארים את השהיה במחיצתו כחויה שאין דומה לה. פניו היו מאירות, קולו היה ממכר, ונוכחותו היתה פותחת את לבבות בני האדם שאתו אל האלהים. במשך שנות פעילותו באו רבים לבקרו ולתהות על קנקנו, ורובם ככולם יצאו מעל פניו כמעריצים מושבעים. ביניהם היו גדולי תורה מן המזרח ומן המערב, מקובלים ואנשי שם.

המרת הדת

התנועה השבתאית גדלה וצמחה. יהודים מכל קצוות תבל שמעו כי המשיח הגיע. הם לא היו מודעים לפרטי זהותו ואישיותו הסבוכה של משיחם. מבחינתם המשיח הידוע מן המסורת סוף סוף בא, גדולי תורה מקבלים אותו, ונביאים מבשרים על בואו. נתן העזתי, שהיה חובב סיגופים, כתב אגרות רבות לכל קהילות היהודים המלמדות את העם כיצד עליהם להתכונן לגאולה הממשמשת ובאה. אנשים עזבו את עסקיהם והחלו לצום ולהטהר בתיקוני התשובה שגזר עליהם נתן העזתי. קהילות שלימות מכרו את רכושן לגויים במחירי הפסד, שהרי תוך ימים ספורים עתידים הם לעלות לארץ ישראל ומשיחם ימלוך עליהם. לא רק אגרותיו של נתן העזתי עשו זאת. באותה תקופה חלה התפרצות אדירה של התנבאות, או מה שהיינו קוראים היום "תקשור" בקהילות רבות. נשים רבות החלו להתנבא בחוצות העיר, ודבר אחד חזר ונשנה בכל התקשורים הללו – המשיח הנה זה בא, שמו שבתאי צבי, והוא עתיד לגאול את ישראל בקרוב. הנבואות ספרו כי פגישתו של ש"צ עם הסולטאן התורכי תתרחש בקרוב, ואז יסיר הסולטאן את כתר המלכות מעל ראשו וישימהו בראשו של המלך המשיח. התנועה גדלה, וככל תנועה דתית החלה לרדוף את מתנגדיה עד חרמה. האמונה בשבתאי צבי הפכה להכרח. מי שהעז לפקפק בכך הוכה ונרדף, בוזה הושפל והוחרם. העם היהודי היה זקוק באופן נואש ל"משיח עכשיו".

השמועות על המלך החדש של היהודים הביאו למאסרו של שבתאי צבי במבצר בגליפולי שבתורכיה, אך עד מהרה הפך הכלא לאחוזתו של המשיח, אליה עלו נציגים מכל תפוצות הגולה היהודית לקבל את פני משיחם, ויצאו מוקסמים ומהופנטים מדמותו. איש אחד לא התהפנט. שמו היה נחמיה הכהן, יהודי פולני, מקובל, שראה דווקא את עצמו כמועמד מוצלח יותר להיות משיח. הוא בא לגליפולי לאחר ששבתאי צבי ביטל בפומבי את צום תשעה באב והפך אותו ליום חג ומועד. ר' נחמיה בילה ארוכות עם שבתאי צבי והתפלמס אתו על דרכו ומשנתו, אך לפתע, ללא התראה מוקדמת – רץ אל השומר המוסלמי שבשער והודיע כי הוא רוצה להתאסלם! הוא ביקש שיביאו אותו לפני הסולטאן כי ברצונו להמיר את דתו לפניו. זו היתה תחבולה. ר' נחמיה אכן המיר את דתו, אך ראיית פני הסולטאן נועדה כדי להפיל בפח את שבתאי צבי. ר' נחמיה סיפר לסולטאן על כל החזיונות היהודיים לפיהם עתיד הוא – הסולטאן – לוותר על מלכותו לטובת אותו אסיר הנתון בגליפולי, שהפך את בית הכלא למבצרו המלכותי.

ר' נחמיה שוחרר כמוסלמי, חזר לפולין, עשה תשובה וחזר ליהדותו, אך שבתאי צבי נקרא להתייצב בפני בית דינו של הסולטאן. ליום הזה חיכו המאמינים מזה שנים! פגישת הפסגה בין המשיח והסולטאן עומדת להתרחש, אך אל הפגישה מגיע ש"צ כשהתקף נוסף של דפרסיה אוחז בו. כל הדרתו נעלמה, כל הכריזמה האלהית שלו היתה כלא היתה. בית הדין של הסולטאן מציע לראשו של שבתאי צבי שתי אופציות פשוטות: או להפרד מיתר חלקי גופו, או לחבוש את הצניף המוסלמי ולקבל עליו את דת האסלאם. שבתאי צבי מעדיף שראשו ימשיך להיות בקשר טוב עם לבו ומקבל עליו את האסלאם.

למה גנבת את אלהי?!

התנועה השבתאית המשיחית במשבר. המשיח היהודי התאסלם!!! דיכאון עמוק נופל על רבבות היהודים בכל רחבי העולם. אנשים נשארו ללא תקווה וללא רכוש, שהרי רכושם כבר נמכר זה מכבר לשכניהם הגויים. את עומק המשבר שאחז ברוב המאמינים במשיח אין לשער, אך ראה זה פלא – דווקא אז מתחילה התנועה השבתאית האמיתית לשגשג! דווקא אז מתחילה ההיסטוריה להיות מעניינת שבעתיים. מי שנחשף לדמותו מעוררת הענין של שבתאי צבי לא נבהל מן העובדה שבנוסף לכל העבירות שכבר עשה לשם שמיים עשה גם את העבירה הזו והתאסלם. שבתאי צבי עצמו, כתב על כך לאחר זמן באגרת לחסידיו:

"דעו אחי, בני וידידי, שהשגתי הרבה להכיר ברור מאד שהאמיתי, שרק אני מכיר אותו זה כמה דורות, רצה שאכנס בכל לבי בדין אישלאם, הוא דת הישמעלים ... ולהפר תורת משה עד עת קץ, כי כך חשוב לכבוד אלהותו.... יען כי תורת משה בלי האמיתי (כלומר בלי האל) לא שווה כלום כלום..."

שבתאי צבי, שראה בהתאסלמותו צעד חשוב בעבודת האלהים, צעד שנעשה על פי רצון האל, ביקש מתלמידיו הקרובים לבוא, ללמוד ממנו את סוד האלהות ולהתאסלם. אך נתן העזתי, שבא ולמד ושמע וקיבל – לא הסכים להתאסלם. שבתאי צבי כעס עליו וצעק עליו בלשון המקרא: "למה גנבת את אלהי?!" אך לנתן העזתי ברור היה שהמשיח צריך להתאסלם ולא הוא, למרות שמשיחו דורש זאת גם ממנו... אכן איש מורכב מאד היה נתן.

ולענינינו...

המסורת של המיין-סטרים ביהדות דאגה להכפיש ככל הניתן את שמו וזכרו של שבתאי צבי, ולהתשמש בתולדותיו כתמרור אזהרה וכאצבע המנופפת נו נו נו!. מאז אותם ימים, כל סטיה מן הזרם המרכזי מקבלת מיד את התג "שבתאות" כאות קלון. כך היה בימי צמיחת חסידות הבעל שם טוב, שאכן הושפע מרעיונות שבתאיים מסוימים, וכך היה בימיו של רבי נחמן מברסלב, שעמד ככל הנראה בקשר סודי ואמביוולנטי דווקא עם ממשיכיו הרדיקליים ביותר של ש"צ בפולין – בני עדתו של יעקב פראנק. כולם הואשמו בשבתאות. שמעתי פעם את פרופסור רביצקי אומר כי פעם אחת היהדות הרבנית אמרה "כן", נבהלה, ומאז באופן גורף היא חוזרת ואומרת רק "לא"! היא אמרה כן לשבתאות, והתרסקה, ומאז היא אומרת לא – לא לחסידות, לא להשכלה, לא לרפורמה, לא לציונות, לא לתהליך השלום. ואני הייתי מוסיף – לא להתחדשות הרוחנית העמוקה שצריכה להתרחש, ומתרחשת, כיום.

מזוית אישית:

חלק מן ה"מעשים המוזרים" שעשה שבתאי צבי היה קשור בהגיית שם השם המפורש י-ה-ו-ה. מבחינתו של ש"צ היה זה חלק בלתי נפרד מן היחס האישי והבלתי אמצעי שהיה לו עם אלהיו. קריאה ישירה בשם "הפרטי" של אלהי אמונתו. מבחינת הקהילה היהודית היה זה מעשה שלא יסולח, וש"צ נודה בעקבותיו על ידי הרבנים עוד בהיותו צעיר לימים.

כפי שכבר כתבתי במאמרי על הנשיות לפני כמה חדשים, ש"צ היה גם הראשון שקרא לשחרור האישה משעבודה לבעלה. הוא העלה נשים לקריאת התורה, דיבר עמן בחופשיות, לחץ אץ ידיהן ואף (גיוואלט!) חיבק אותן בידידות. כל זה היה מבחינתו חלק מתפקידו המשיחי, כי הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" איננו אלא קללה, וקללה זו ראוי לה שתעבור מן העולם עם בוא העידן המשיחי. מעשים אלו גם הם, כמובן, היו לצנינים בעיני קהל הרבנים.

שבתאי צבי ביטל את הצומות שנהגו בשל החורבן, והפך אותם לימי ששון ושמחה, והכניס לתוך מערכת החשיבה של עובדי השם את המושגים של "מצווה הבאה בעבירה", ואת הצורך לחרוג לעתים מן החוק הכתוב על מנת לקיים את רוח החוק – רוח הקדש.

אישיותו של ש"צ היתה רבת גוונים וסוערת. הוא עמד בבסיסה של תנועה שהיתה גדולה עליו במובן ההיסטורי-פוליטי ושגרמה לצער בל ישוער בכל רחבי העולם היהודי, אך גם בבסיסה של תנועה שחשה היטב כי העולם היהודי הלך כבר "ימים רבים" למחוזות שרחוקים מ"אלהי אמת". תנועה שביקשה לרענן בכל מחיר את משמעותה הרוחנית של עבודת האלהים, את הקשר האישי עם י-ה-ו-ה, ולפרוץ גדרים שהתאבנו בתוך תוכה של היהדות. כתבי השבתאים, שהיו ביניהם מקובלים גדולים, אנשי רוח אמיתיים ואנשי חזון, מהווים מקור רב ערך למחשבה רדיקלית ומרתקת בתחום הדתי, בתחום משמעותה הפנימית של הדת. אני מוצא את עצמי מושרה ונפעם מדי פעם בפעם מרעיונות שנמצאים בכתביהם, אף כי אינני נמשך כלל לנטיה לתלות כה הרבה בדמותו של איש זה או אחר כמשיח. אני יכול להבין את הצורך שהיה בכך באותם ימים, לגבש את המהפכה הרוחנית ביהדות סביב גורם בעל סמכות-על, בתוך עולם שאין בו עדיין את האופציות המרווחות שקיימות בעולמנו שלנו היום, אך ברור לי שכל משיכת השראה מכתבים שבתאיים כיום צריכה להעשות תוך ניפוי גדול, כולל ניפוי כל גווני ההערצה לדמותו של האיש הזה.

לפני כשנתיים התקשר אלי אחד מראשי הישיבות היותר פתוחות, וביקש לתהות על קנקני. בין היתר הוא ביקש לדעת אם אני מוכן להכריז שהבעל שם טוב הוא קדוש ושבתאי צבי הוא טמא. סרבתי. אמרתי לו שאינני רואה צורך בקטלוג החמור הזה, ואינני רואה בש"צ איש "טמא" (כינויים שכאלו הייתי משאיר להיטלר ודומיו). ש"צ בעיני הוא מעל הכל איש חזון, שכאנשי חזון רבים היה גם חולה בנפשו ואומלל בשל כך. מחלתו בצרוף הנסיבות ההיסטוריות שבהן חי הביאו אכן לקטסטרופות מסוימות, אך אין כל טעם בלחפש אשמים. מצבו הכללי של העולם היהודי איננו פחות "אשם" בקטסטרופות בכך מאשר ש"צ, שסביבו נתלו, לא תמיד לדעתו, כל התקוות המשיחיות של כל היהודים הנרדפים והמדוכאים זה דורות, יהודים שממש לא היה אכפת להם מחזונו ומחידושיו, וכל שהיה בדעתם הוא להפטר סוף כל סוף מעולו של הפריץ או הסולטאן, וליסד שוב את מלכות ישראל. דומני שמאותה שיחת טלפון הפכתי גם אני למצורע בעיני אותו ראש ישיבה, שעוד קודם לכן הזהיר את תלמידיו מפני...

הכרת תולדות השבתאות והכרת מקצת מן הרעיונות הרדיקליים שהתפתחו בתוכה נראים לי חשובים ביותר כיום. אנו נמצאם בתקופה של שדרוג שמתחולל בכל המובנים של עולם הרוח, כולל בתוך היהדות. העולם הדתי מנסה לייצר תדמית מבוימת כאילו שקיים מבנה ברור וחד משמעי של "מה זו יהדות", והוא זהה תמיד להשקפותיה האחרונות של היהדות האורתודוקסית. זו אשליה שאיננה טובה מכל אשליה אותה מוכרים אנשי יחסי ציבור של כל גוף עסקי המנסה לטעון שהוא ה... אך כאן מדובר בשאלות שהנן חשובות מידי בכדי שנשאיר אותן לידיהם הבלתי מעודנות של אנשי יחסי הציבור של העולם הדתי. אלו הן שאלות של זהות, שאלות של אמונה, שאלות שנוגעות בהבנת פשר הגלגול הזה שלנו, בו נולדנו כבנים לעם היהודי, שאלות שנוגעות לאפשרות שלנו להוות חלק מתיקון גדול ("תיקון כללי" כלשונם של השבתאים שאומצה אחר כך על ידי רבי נחמן מברסלב) לתולדותיו של העם הזה ולעתידו. עלינו לפתוח את המרחב לשינוי, וחלק ממנו הוא פתיחת הקונספט הצר כל כך שאותו מספקים לנו בדרך כלל תחת שם המותג "יהדות". חשוב להכיר את המגוון, את הבלגן, את המסגרות ואת כל מה שמחוצה להן, כדי להבין עד כמה קיימת אפשרות לחידוש, לשינוי, להתחדשות, ליצירה, בתוך התרבות שאליה נולדנו, ועד כמה עמדה תרבות זו בקשרים של השפעה הדדית עם הדתות האחרות שסבבוה, עד כדי התאסלמות המשיח כחלק מתהליך הגאולה (!), או התנצרותו כחלק מכניסה מיסטית אל "דת אדום הקדושה" במקרהו של יעקב פראנק. גם אם ניתן למצוא קוים חולניים, קיצוניים מידי ובלתי מאוזנים בתולדות המרד השבתאי לגווניו, בכל זאת דומני שניתן לשלות ממנו פנינים, גם כיום, מבלי לטבוע, וחוץ מזה – מי מפחד היום כל כך מיוצרים משוגעים? ניטשה, ואן גוך, דאלי, פיקסו ועוד שורה ארוכה של אומנים בתחומי הרוח והחומר מהווים חלק בלתי נפרד מן השראה שאותה אנו סופגים, ואיננו זקוקים עוד רק לדימוי הממוסחר של הצדיקים חסרי הרבב כמזון רוחני, הדומים בעיני תמיד ללחם חיטה לבן, ללא "קליפות" – ללא סובין, ללא ויטמינים וללא חיות.