הארכיטיפים של
מגילת אסתר
לניתוח הדמויות המרכזיות של סיפור המגילה ומה שהן רומזות עליו בתוכנו
אוהד אזרחי. 2003
במאמר קצר זה אני מבקש לעמוד על מספר קוי דמות של כל אחת מהדמויות המרכזיות של המגילה. כפי שכבר עמדו על כך גדולי מחשבת ישראל לדורותיהם - בכל אחד מאיתנו יש "המן פנימי". אבל לא רק המן יש בנו, כי אם ייצוג של כל הדמויות כולן יש בתוכנו. מגילת אסתר היא סיפור שמסופר כבר אלפיים שנה, ללא הפסקה, שנה בשנה. ולא לחינם. במגילת אסתר נאבקות זו בזו הדמויות הפנימיות שלנו. אחשורוש ומרדכי, המן ואסתר - שבתוכנו. בואו נראה מה הן מסמלות.
אחשורוש:
אחשורוש משחק תפקיד כפול במגילה. מצד אחד הוא "המלך" בהא הידיעה – ומן המקום הזה הוא מייצג עבור נתיניו ועבור הקוראים במגילה את הארכיטיפ הגדול של המלך היושב על כסאו בהיכל מלכותו ושולט ברמה. אך מצד שני קיים גם אחשורוש האיש, על חולשותיו האנושיות מאד ועל הפכפכותו. חז"ל ראו זאת וטענו שכשהכתוב מזכיר את שמו הפרטי, מדובר בו אישית, אך כשהכתוב לא נוקט בשמו ואומר פשוט "המלך" הדבר מרמז לא רק על אחשורוש המלך, אלא גם על המלך האבסולוטי – מלך מלכי המלכים הקב"ה[1].
כאישיות פרטית אחשורוש הינו אדם רודף תענוגות, מפונק מאד והפכפך. הוא נתון מאד לרגשותיו ששולטים על כל התנהגותו, מטוב ועד רע: בשעת כעס הוא שולח אנשים אל מותם (עין ערך ושתי) ובשעת רצון הוא נותן ומעניק עד חצי המלכות (עין ערך אסתר). אחשורוש סובל מנדודי שינה, אך את רוב לילותיו הוא מבלה בחיקן של נשים אשר סכות לכבודו את בשרן שנה שלמה בשמנים ארומטיים שונים. את משתאותיו הוא עורך כיד המלך וגם הם עורכים ימים רבים ועמוסי כל טוב. מי שמכיר את אחשורוש היטב יודע במה ניתן לשחד אותו: כסף לאוצרותיו חשוב עבורו יותר מחיי אלפי בני אדם, ובפרט כשהללו מאיימים במשהו קל על שליטתו. חשוב לו להיות בשליטה – כביכול. גם ביחסיו עם נשים משחק נושא השליטה תפקיד חשוב: הוא מלך וכולם נכנעים לרצונו, אך באופן פרדוקסלי הוא נמשך ביותר לנשים בעלות אופי חזק (ושתי – שאיננה עושה את דבר המלך, ואסתר שנבחרה במקומה להיות האישה הראשונה, שאיננה מגדת את מוצאה למרות הפצרותיו). ויכול להיות שדווקא אי יכולתו לשלוט בהן לחלוטין היא זו שמגרה אותו.
אך מעבר לכך – הוא "המלך"!
"המלך" כארכיטיפ מסמל את המרכז, את הלב של הממלכה. המלך היושב על כסא מלכותו מייצג הן את המרכז השקט של הממלכה, ממנו נמשכים כל החוטים אל כל המתרחש בעולם החיצוני, והן את המוחלטות הבלתי מעורערת של חופש הרצון. זהו רצון מלכותי הפועל מתוך חירות מוחלטת שאין עליה עוררין. למלך יש סמכות מוחלטת ופעולתו יכולה להיות אפילו שרירותית, אך בת קיימא. אין עוררין על דבריו.
בתור "מלך" אחשורוש אמור לפעול מתוך הסדר הידוע של "מוח-לב-כבד" (ראשי תיבות מל"ך), המייצג את אחדות המחשבה הרגש ויכולת הפעולה. אולם כאישיות רגשנית ומפונקת אחשורוש האמיתי פועל בעיקר מתוך הבטן.
ושתי:
ושתי המלכה איננה רואה את עצמה כרכוש של בעלה, או ככלי שעומד לרשותו על מנת להתפאר בו. ושתי, במגילה, אומרת דבר אחד ברור למלך: לא!
היא זו שעומדת בראש "משתה נשים" המקביל למשתה הגברים אותו עורך המלך. מה עושה ושתי במשתה הנשים? הדבר איננו מדווח, וניתן להשערה. ושתי מסמלת את האישה יפת המראה עד מאד, שאיננה נענית לתכתיבי העולם הגברי. ושתי מבקשת עצמאות, גם אם היא יודעת ככל הנראה מה מחירה של דרישה שכזו בדתי פרס ומדי. לאחר דיכויו של מרד ושתי יוצא דבר המלכות לכל מדינות המלך אחשורוש "להיות כל איש שורר בביתו" – כלומר לייצב את סמכות הגבר במשפחה. ושתי, אשר על כן, מסמלת את אחת מנקודות המפנה ביחסי גברים-נשים בעולם הקדום. אולם ושתי נשאבת אל משחקי הכח והשליטה, ומורדת בבקשת השלטון של בעלה בדיוק באותם כלים בהם הוא מכיר היטב את כללי המשחק, משחק-הכח: היא איננה מערימה עליו, איננה משתמשת בכח הפיתוי כדי לשלוט בו, איננה מנצלת את חולשותיו, אלא פשוט אומרת "לא!", והדבר עולה לה בחייה.
מרדכי:
מרדכי הוא הסמל של האיש הטוב, הצדיק, הישר, הנאמן ובעיקר – האחראי! הוא מאמץ את "הדסה היא אסתר" כשאין לה אב ואם, ומגדל אותה בנאמנות כאילו היתה בתו. גם לאחר לקיחתה של אסתר אל הארמון, מרדכי לא מרפה מאחריותו. הוא דואג לה ומסתובב ליד שער הארמון יום יום "לדעת את שלום אסתר". כשבגתן ותרש מנסים לרצוח את המלך – מרדכי מדווח על כך לרשויות. הוא לא מקבל על כך כל תמורה, אך לא מתלונן. כשמגיעה השמועה על האסון הקרב בא מרדכי ולוקח אחריות לאומית. הוא מאיץ באסתר לנצל גם היא את מעמדה ואף לסכן את חייה לטובת הכלל. מרדכי בטוח בעצמו ובאמונתו לאורך כל הדרך, ואיננו משתחווה להמן. הוא מאמין בטוב ובז לרוע. אך כשמגיעה לידו האפשרות להנקם במי שהוא מזהה כרע, הוא איננו חס, ודואג לכך שהנקמה תהיה מוחלטת וחסרת רחמים.
לשיטתו של מרדכי הטוב לא מרחם על הרע כשם שהרע לא ריחם על הטוב. מרדכי מבקש צדק, ודואג לכך שהוא יתגשם. מרדכי חפץ בעולם טוב יותר, הוא "דורש טוב לכל עמו", ואכן גורם לכך שרבים רוצים להיות פשוט בצד שלו – "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"... האם כאן מתגלה הצד האפל של מרדכי?
הנקודות הגופניות עמן מזוהה מרדכי הן העיניים, האזניים, הכליות ואזור הגב התחתון. מרדכי שומע ורואה בבהירות את מה שקורה, כמו העינים והאזניים, ואכן הוא נחשב גם בספרות חז"ל כחלק מן הסנהדרין, שנחשבים ל"עיני העדה".
הכליות דואגות לנקות את הגוף מרעלים ומוכיחות את האדם ב"מוסר כליות", והן שקשורות ל"בֶּסֶדֶרִיוּת" לצִדְקוּת של מרדכי, אותה הוא דורש בתובענות גם מן האחרים.
הגב התחתון ואזור הכסליים הוא שאחראי לזקיפות הקומה המלאה של מרדכי, לבטחונו העצמי, לגאותו הלאומית והדתית ולאמונתו בצדקת דרכו.
אסתר:
לאסתר יש במגילה שני שמות: שמה העברי הוא הדסה, ושמה השני, הפרסי, הוא אסתר. כבר בתלמוד טענו חז"ל שהפרסים הם שקראו לה בשם זה, על שם האלה איסתהר, משום יופיה הרב: "רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אִסְתְּהַר" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג/א). האלה אִסְתְּהַר היא אישתר הבבלית, היא אשרה הכנענית, היא עשתורת הצידונית, היא ונוס היוונית והיא אפרודיטי הרומאית – כולן מסומלות על ידי אותו כוכב: כוכב נוגה. כולן נשים מנוגה. לאלות אלו מיוחסות תכונות של אהבה, יופי, ארוטיות אך גם קשר עמוק אל הטבע, אל היופי הקדוש שבטבע.
כמו אלה אמיתית אסתר גם שומרת על מסתריה. היא איננה מגלה לאחשורוש מי היא באמת. לאסתר יש חוש לסתרים. היא יודעת להשתמש היטב בסוד הקטן שלה כדי לתמרן את אחשורוש ואת המן לכיוון הרצוי לה. עבור המלך היא נשארת לעולם סודית ובלתי מושגת. היא משחקת היטב את דמות האהובה המיתולוגית ואחשורוש ושאר הגברים שסביבה מגיבים מיד לקסמיה, כי היא משדרת על התדר הבלתי מודע של האנימה הפנימית שבנפשם. אחשורוש משליך על דמותה של אסתר את דימויי האישה הפנימית שבו, ואסתר הופכת להיות לסמל של האישה האהובה, היפה, הנאצלת, הרגישה, החכמה, הטהורה והמסתורית, זו שכל אחד רוצה לתת לה מיד הכל – "עד חצי המלכות"...
לפי חז"ל אסתר לא היתה סתם בת מאומצת אצל מרדכי, אלא בת זוגו, וגם כאשר הפכה להיות מלכת פרס עדיין היתה מבלה חלק מלילותיה עם מרדכי וחלק מלילותיה עם אחשורוש[2] (אמנם נשאלת השאלה אם היא בת זוגו כיצד נשארה בתולה? שהרי כתוב במפורש שהמלך אסף בתולות אל ארמונו, אך שערי דרשנות לא ננעלו...). חז"ל גם טענו כי כשאסתר שכבה עם אחשורוש היא היתה פסיבית לחלוטין ולא שתפה פעולה, או בלשונם "אסתר קרקע עולם היתה" (תלמוד בבלי, סנהדרין עד\ב). אך האם באמת ניתן לחשוב שעם בת זוג שכזו יחפוץ המלך אחשורוש לבלות את מיטב לילותיו??? ואולי עלינו להניח כי לאסתר, היא הדסה, היו לא רק שני שמות אלא גם שני פנים? אולי מה שחז"ל מספרים לנו זה מה שהיא עצמה ספרה למרדכי, בכל פעם שחזרה אל חיקו היהודי כל כך?
המן: המן הוא האיש הרע של המגילה. על פני השטח הוא מופיע כאדם מניפולטיבי, אפוף באגו-טריפ, מרושע, גאוותן, אכזרי וצמא דם. מאידך, כמו כל ילד פגוע ונטוש – הוא באמת חסר בטחון עצמי. זו הסיבה שבגללה הוא זקוק לכך שהעולם כולו ישתחווה לו, ועוד יותר מכך – זו הסיבה שהוא יוצא מדעתו רק בגלל אדם אחד שאיננו משתחווה לו – מרדכי. המן הוא טיפוס שזקוק לשליטה באופן יוצא מגדר הרגיל, וזאת דווקא בגלל חוסר בטחונו העצמי ופגיעותו הרבה.
בתוך עצמו המן נוטה לדכאונות ואשתו זרש יודעת, כמובן, לרדת עליו בדיוק בנקודות שהכי כואבות לו.
המן איננו אדם שמבטא רגשות. הוא יודע להתאפק כדי להשיג את מטרותיו, ככתוב: "ויתאפק המן". הוא מחזיק בבטן את הכעס, העלבון וההשפלה ומפתח בתוכו כתוצאה מזה אלימות ואכזריות שבאות לפצות על האכזריות שבה באמת הוא מתאכזר בראש ובראשונה אל עצמו.
מה שמניע אותו זו לא האכזריות לשמה, הוא איננו סדיסט, מה שמניע את המן הוא הצורך בכבוד ובשליטה על אחרים, שבא מהצורך העמוק להוכיח לעצמו שהוא שווה משהו באמת.
מבחינה גופנית המן פועל מתוך מקלעת השמש שלו, מאזור הסרעפת שבה הוא אוצר ועוצר את כל המתח העצום שבו הוא חי, ומתוך הכבד, המדמם והכועס, ומתוך כיס המרה המנטף טיפות של ארס אל פצעיו הנפשיים ומעכיר את ראייתו.
זרש:
זרש היא מדמויות המשנה במגילה. היא אשתו של המן, שילדה לו 11 בנים. מה שאנחנו יודעים על זרש זה שכשהמן אסף את אנשיו להתיעצות היא היתה שם, ולקחה תפקיד חשוב, ויחד עם זאת היא גם זו שידעה בדיוק לרדת עליו בנקודה הכי חלשה שלו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". זרש מסמלת את היכולת שיש לכמה אנשים טובים הנמנים על "אוהבנו" ללחוץ לנו על כל הכפתורים, לגעת בפצעים הכי רגישים, ולחדור אל הפחדים הכי מבהילים שלנו, שתמיד ניסינו להסתיר מעין רואה...
ויזתא:
מי יודע – אולי הוא היה בחור טוב ורגיש, אבל משהו שדוני נקשר כבר בשמו של ויזתא הזה – בנו של המן האגגי. ויזתא נתפס אצלנו בדרך כלל כמו שדון קטן, עמלקי ממולח וחלקלק, בלתי מסוכן בעליל, אף כי אולי טורדני. ויזתא כזה... אבל כאמור – מי באמת היה ויזתא? אולי היה משורר מדוכא? אולי היה ילד מוכה? אולי אהב לשחק כדורגל עם בגתן ותרש? או אולי התחבא מתחת לסינור של זרש? אך, ויזתא ויזתא – מי יגלה לנו מי היתה באמת?
בגתן ותרש:
מי לא חלם פעם להרעיל את הממנוים עליו? להפטר מן הסמכות הגדולה? להשתחרר מן הרודן? בגתן ותרש עשו זאת בשושן הבירה לפני אלפיים חמש מאות שנה בערך. בגתן ותרש חוסלו מיד על ידי הפרסים, אבל זכרם לא ימוש לעד מספריהם של היהודים! בגתן ותרש השתייכו לסדרת המורדים של ההיסטוריה, סדרה לא חינוכית במיוחד שלא תמיד זכתה דווקא לרייטינג גבוה. בכל מקרה – מרדכי היהודי חשב שצריך להוריד מיד את הסדרה ממסכי המציאות והלך לספר לממנוים על מרדנותם של המורדים הבלתי זהירים הללו. יכול להיות שהם לא שמו לב לכך שמרדכי בסביבה, ויכול להיות שהם כן שמו לב לכך, אבל לא העלו על דעתם שמרדכי, שבת זוגו נחטפה על ידי המלך, יחפוץ להסגיר אותם ולהשאיר אותה בידיו. ובכל אופן – בגתן ותרש יכולים לסמל שני תככנים קטנים או לחלופין שני מורדים אמיצים, חסרי מורא, או אף שני אזרחים המגלים אזרחות טובה וחפצים לשחרר את פרס, להשיב את השלטון למקומו הראוי לו, ולהסיר את המלך הרודן מכסאו. מה שבטוח זה שמרדכי, למרות העובדה שמעולם לא השתחווה לשררה של המן, לא צידד מאידך גם בחיסולו של המלך. אפשר שהוא ידע, כמו זקן חכם, שגם המורדים האידיאליסטים ביותר סופם שיהפכו לרודנים לא פחות גדולים מהרודן הנוכחי, ומן הסתם אף גרועים ממנו.