המנדלה של שבטי ישראל
אוהד אזרחי
מאמר לאתר מהות החיים, אוקטובר 2006 (התפרסם שם תחת השם:"מעגל הקסמים של עם ישראל")
בתרבויות קדומות רבות נודעה חשיבות רבה ליצירת מרחבים מקודשים שיוצרים סדר של מעגל המסודר סביב מרכז הקודש. בעקבות מחקרים אנתרופולוגיים ופסיכולוגיים מודרניים, שחשפו את האוניברסאליות של התופעה, המופיעה באופן בלתי תלוי במקומות רבים על פני כדור הארץ ובתקופות רבות, קיבלו כל המעגלים המקודשים הללו את השם הכללי "מנדלה" שמשמעו בשפה הסנסקריט "מעגל". אחת המנדלות הידועות מאד בעולם הוא מעגל האבנים הניצבות בסטון-הידג' שבבריטניה, אך גם ארץ ישראל לא נפקדת מרשימת הארצות בהן ניתן למצוא מנדלות שכאלו, ואתר מעניין ביותר ולא כל כך ידוע הוא מעגל האבנים הענק והעתיק עד מאד המצוי בדרום רמת הגולן, והידוע בשמו הערבי "רוג'ום אל הירי". (מאמר מאת ד"ר מיכה אנקורי ובו הצעה לניתוח פסיכולוגי של המניעים לבניית רוג'ום אל הירי על פי הגישה של פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית לתופעת המנדלה, , ניתן – ומומלץ – לקרוא כאן).
אולם כאן ברצוני לעסוק במנדלה קדומה אחרת, עברית ביסודה, המתוארת בפרוטרוט בתורה בספר במדבר.
ארבעה דגלים
בתיאור נדידת שבטי ישראל במדבר המופיע בתורה (במדבר פרק ב'), מופיע סדר מאד מסוים, שבו נסעו השבטים זה אחרי זה ועל פיו גם התיישבו, כאשר חנה ענן האלהים, והתמקמו בצורת מעגל סביב המקדש. על פי המתואר שם, שלושה עשר השבטים היו מחולקים לארבעה מחנות, שבכל אחד מהם שלושה שבטים, ורק שבט לוי, שבניו היו ממונים על פירוקו והרכבתו ונשיאתו של המשכן היה נוסע בנפרד – וחונה במרכז המעגל, יחד עם המשכן. לכל מחנה של שלושה שבטים היה שבט אחד שהיה המנהיג של המחנה ושני שבטים שנוספו עליו. בעת חניית השבטים היו ארבעת המחנות חונים סביב חצר המקדש, כארבעה דגלים הממוקמים לארבע רוחות השמיים: דגל מחנה יהודה – למזרח; דגל מחנה ראובן – לדרום; דגל מחנה אפרים – לצפון; ודגל מחנה דן – למערב. בדיאגראמה הבאה סידרתי את ארבעת המחנות כפי שהיו מסודרים במרחב, על פי הגישה התנ"כית, בה הפנים מופנות קדימה – כלומר לכיוון קדם – היינו למזרח.
הנחש הנוסע
לפי המתואר בתורה, היתה נסיעתם של המחנות יוצאת לדרך כמו נחש, המתיישר מפיתוליו והופך אט אט לקו ישר, הנע קדימה. בכל פעם ששבטי ישראל יצאו לדרך היה מחנה יהודה, המצוי כאמור במזרח, קם ממושבו ראשון ומתחיל לזוז. אחריו קם מהדרום מחנה ראובן. כשמחנה ראובן זז, קמו ממושבם במרכז המנדלה הלויים, ולקחו איתם את המשכן, מפורק ומאוחסן בעגלות מיוחדות וכלי הקודש על כתפיהם. לאחר הלויים והמשכן קם ממקום מושבו בצפון מחנה אפרים, ולאחר שגם הוא זז קדימה יצא אחרי כולם מחנה דן, שהיה ממוקם במערב המנדלה.
ההיפך מזה היה מתרחש כאשר חנו השבטים, אז היה הופך הטור הנוסע לנחש המתעקל ומתפתל למעגל, וכך חנו השבטים יהודה תחילה במזרח, ראובן ואנשיו בדרום, אפרים ואנשיו בצפון ודן ואנשיו במערב כשהמשכן ושבט לוי התמקם במרכז.
מעניין לציין שספר הזוהר טוען כי מסע המחנות לא היה בטור עורפי, או נחשי, כפי שתיארתי לעיל, אלא בצורתה של אות מ"ם סופית, כלומר בצורת ריבוע – ממש כשם שחנו בצורת מנדלה, כך גם קמו והלכו, ללא שינוי מבני.
שנים עשר החודשים
חלוקת המעגל של המנדלה לשנים עשר השבטים מזכירה לנו כמובן צורה של שעון. מאז הימים הקדומים אנו עדיין נוהגים גם כיום לחלק את היממה לפעמיים שתים-עשרה שעות. חלוקה זו, שאיננה הכרחית כמובן, נובעת ישירות מתפיסת הזמן הרחבה יותר שלנו, הקשורה לכך המעגל השנה מורכב משנים עשר חודשים, או משתים עשרה פעמים בהם מתחדשת הלבנה במהלך סיבוב אחד של כדור הארץ סביב החמה. אמנם, כידוע, אין זה מדויק, ולכן יש הכרח "לעבר" את השנה אחת לכארבע שנים בערך, ולהוסיף את החודש השלושה עשר למנין החודשים. כך גם שבטי ישראל שחנו סביב המשכן היו שנים עשר, אך היה השבט השלושה עשר, שבט לוי, שאם "צריך" אפשר למנות גם אותו במניין השבטים, ואם לא צריך משאירים אותו כמחנה בפני עצמו.
שלושה עומקים
קיימת חלוקה נוספת במבנה המרחבי של המנדלה המקודשת של שבטי ישראל: חלוקה לשלושה עומקים, הידועים בספרות בתור "מחנה שכינה", "מחנה לויה" ו"מחנה ישראל". במרכז כל המנדלה הזו היה מחנה השכינה – כלומר המשכן (שהוא עצמו מנדלה מורכבת למדי, כמו מנדלה בתוך מנדלה, אך לא ארחיב על כך עכשיו). סביב המשכן, בהיקף הבא של המעגל, שכנו הלויים, וזהו מחנה הלוויה, וסביב מחנה הלויים שכנו כל שבטי ישראל האחרים, כשהם מסודרים בארבעה דגלים לארבע רוחות העולם.
נקודת המקור
רובד נוסף מוסיף המדרש לתמונת המנדלה הישראלית הקדומה. המדרש מספר אגדה ידועה לפיה הסלע אשר ממנו הוציא משה בשעתו מים לעם, הסלע שהפך לבאר, הנקראת "בארה של מרים" היה מתגלגל והולך עם העם ממקום למקום, כמו באר ניידת שכזו, וכשהיו חונים המחנות, היה הסלע מתגלגל ובא לחצר המקדש, ואז נשיאי השבטים היו מתקבצים ועושים טקס מסויים ליד הסלע אשר היה נפתח מחדש לבאר והמים היו עולים ממנה ומשקים את כל המחנות:
"והיאך היתה הבאר עשויה סלע, כמין כוורת היתה, ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות. וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל-מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים 'עלי באר' והיתה עולה לקראתם" (מדרש רבה במדבר פרשה א פסקה ב)
במקום אחר במדרש מסופר בפרוטרוט כיצד היו ראשי המטות באים לפני הסלע ומטותיהם בידיהם, והיו עומדים ומכים בארץ עם מטותיהם מספר פעמים ואומרים 'עלי באר, עלי באר' ואז היתה הבאר עולה לקראתם. מי הבאר, על פי אותו מדרש, היו מקיפים במעגל את אוהל מועד, ואחר כך מתפצלים לארבעה נהרות ההולכים לארבע רוחות העולם, בהם חנו ארבעת מחנות ישראל. ואז, בכל מחנה היה הנהר מתפצל לשלושה פלגים ההולכים לכל שבט ושבט במחנה, ואז היה מתפצל הנהר עוד לכל משפחה ומשפחה שבתוך כל שבט ושבט, וכך היו המים מגיעים עד לאוהלה של כל משפחה. התמונה הזו שמצייר המדרש מוסיפה קוי קישור של חיים, הזורמים בתוך המנדלה ומקשרים את כל חלקיה עם נקודת הנביעה שבמרכזה.
השבת ההרמוניה שנפגמה
כאמור לעיל, יצירת מנדלות ארכיטקטוניות היתה אחת הצורות המעשיות הקדומות להביא איזון בעם או בשבט, ולהשיב הרמוניה שנפגמה על כנה. שבטים קדומים הקדישו מאמצים מרובים לפרויקטים ארכיטקטוניים של בניית המעגל המקודש, ועל ידי הבניה עצמה התרחש תהליך של ריפוי לבני העם או השבט.על ידי תהליך הבניה נמצא המרכז, ונמצא מקומו האמיתי של כל פרט ביחס לנקודת המרכז הזו. (שוב – ראו מאמרו של ד"ר אנקורי על הנושא).
אינני יודע, כמובן, אם אכן כך היו הדברים מבחינה היסטורית, אם אכן יצרו שבטי ישראל הקדומים מנדלה שכזו תוך כדי הליכתם הממושכת והמיגעת במדבר ארבעים שנה. אם כן – הרי שיצירת המנדלה הזו היתה בודאי תהליך של ריפוי החוזר על עצמו ומחדש את ההרמוניה במחנה הנודד הזה, הנמצא בתקופת מעבר לא קלה, בין חיי עבדות לחיי חירות בעתיד בלתי ידוע.
אך גם אם אין בדברים הללו יותר מסיפור דברים בעלמא, גם אם לא היתה ההיסטוריה הקונקרטית תואמת את המסופר, מה שברור הוא שעם ישראל יצר את המנדלה הזו כסיפור. זהו "סיפור מנדלי" שאותו קוראים בני ישראל בתורה, שנה בשנה, שוב ושוב, מזה אלפים בשנים. ולעניות דעתי, יש גם בעצם סיפור הדברים וציור התמונה בתודעה מדי שנה בשנה בכדי ליצור מנדלה במוח, מנדלה המיצרת תמונה של שלימות, של סדר ושל הגיון פנימי בין כל חלקי העם.
קריאת התורה יצרה מנדלה שכזו בתודעתו של עם ישראל במשך כל הדורות, ואכן המקובלים הרבו לעסוק בסוד המנדלה הסיפורית הזו, ולהוסיף בה פרטים ופרטי פרטים, כמו למשל הקבלת ארבעת המחנות לארבע ציציות הטלית (וכך הפכה פתאום הטלית למנדלה גם היא...), או הקבלתם לארבעת המלאכים המקיפים את כסא הכבוד, או לארבע העונות, לארבע חיות המרכבה, לארבעת היסודות האלמנטריים, לארבע אותיות שם השם, ועוד. אין כאן המקום להאריך בפרטים הללו. כל מטרתו של מאמר זה היא לגרות את מחשבתנו מעט בכיוון, ולהתחיל לצייר את המנדלה של שבטי ישראל בתודעתנו. מי שירצה יכול לקחת כלי ציור ולנסות לדגם את המנדלה הזו על נייר או בד. אשמח אם תשתפו אותנו במנדלות שתיצרו בהשראת הדברים.