שקיפות במערכת היחסים הזוגית

מאמר לעכבר הבריא

אוהד אזרחי. אוקטובר 2007.

 אהבה זה לא שדה קרב, אבל רבים הזוגות המנהלים את מערכות היחסים שלהם (לפעמים באופן בלתי מודע) כאילו אכן היה זה שדה קרב, וכאילו בן או בת הזוג שלהם הוא האויב.

ואינני מדבר דווקא על זוגות שרבים כל הזמן ומתקוטטים. כוונתי היא לכל זוג שלא מקיים בתוכו מצב של שקיפות מלאה. אך מהי "שקיפות"?

שקיפות היא מצב שבו אין סודות ואין העלמות בתוך מערכת בה מעורבים שני בני אדם או יותר.

מה גורם לנו להעלים משהו, כמו אינפורמציה מסויימת, מאדם אחר? בבסיס הרצון להעלים מידע כאילו לא היו דברים מעולם עומד הפחד שמא נפגע כאשר אותו מידע יעבור אל האדם האחר – בן הזוג שלנו, למשל. והנה לכם שדה קרב במיקרו: יש פה "אני" ויש פה "אדם אחר", האני והאחר הם שתי ישויות נבדלות, נפרדות, העלולות לפגוע זה בזו, ובוחרות להעלים מידע מסויים כדי למנוע את הפגיעה הזו. אך למה אני סובר שאם האחר ידע את האמת הוא עלול לפגוע בי בכלל? מן הסתם מכיוון שאני אינני בוטח באהבתו אלי. כשקיימת אהבה קיים חיבור. באהבה – שנינו אחד. אהבה הוכפת שני אנשים (או יותר) לפעול כמו אברים שונים בגוף האחד. אין הם עומדים זה כנגד זה, אין הם מחפשים להוכיח שהם צודקים והאחר טועה – כשאהבה נוכחת אין שני צדדים מנוגדים לכל מקרה. שנינו נמצאים באותו הצד. ולכן, למשל, בכל פעם שמתעורר ויכוח שבמהלכו יש לנו אינטרס פנימי להוכיח שאנחנו צודקים והאחר טועה – משמע שאין במקום אהבה. כשיש אהבה זה לא שהאחר תמיד צודק (כמו ששמעתי שאמר פעם אושו, המורה הגדול) אלא שכשיש אהבה אין אחר. האהבה הופכת אותך ואותי לאחד. אין לי אינטרס להיות זה שצודק ולהפוך אותך לטועה, כשם שאין לעיניים שלי אינטרס להוכיח שהכליות שלי טועות, חלילה. האהבה הופכת אותנו לגוף אחד עם איברים הרבה, ובכל פעם שהאיברים בגוף עויינים זה לזה – מחלה חמורה מבעבעת אל פני השטח.

 ולכן – כשקיימת אהבה איננו מפחדים לספר לבני זוגנו על כל מה שקורה איתנו. כשקיימת אהבה בן הזוג שלנו איננו נמצא מצידו האחר של המתרס, הוא איננו אוייב פוטנציאלי, הוא אחד איתנו – לטוב ולמוטב. כשקיימת אהבה יש מקום בזוגיות – ובכלל, בכל מערכת יחסים אנושית – להודות על האמת, גם אם אין היא נעימה במיוחד, מבלי שזה יהפוך לקלף כנגדי – כי אין כאן אוייב – אין מישהו שעומד כנגדי, יש רק אדם נוסף מהצד שלי, הערב לי לכל דבר ועניין. 

שקיפות במערכת יחסים יכולה להתפתח כאשר שני בני הזוג רואים עצמם מחוייבים, אם אפשר לומר כך, לאהבה. אהבה דורשת אמון ואהבה יוצרת אמון, ואמון יכול להיות מושג כאשר כל הלוקחים חלק באותה מערכת יחסים מראים בפועל את מחוייבותם לאמת. לדבר אמת, לפעול מתוך אמת, לא להעלים מידע – גם אם אין הוא כה פשוט להסבר. לחיות אמת.

 אני עובד עם הרבה זוגות, הן בתהליכי יעוץ זוגי-רוחני והן בסדנאות או ב"קבוצות הגברים" אותן אני מנחה, ופעמים לא מעטות אני נתקל בקושי של אחד מבני הזוג להאמין שהאדם השני (זה שאיתו הוא התחתן, למשל...) ידע להכיל את האמת. כתוצאה מכך הוא בוחר בדרך הקלה – להעלים את המידע ולשחק אותה כאילו לא קרה או לא קורה כלום.

 אני רוצה לחלוק אתכם סיפור אמיתי שסיפרה לי ידידה שלי. היום היא אישה בגיל חמישים פלוס. כשהיא היתה סטודנטית צעירה אחד הפרופסורים שלה ניסה להתחיל איתה. הוא שידל אותה לקיים איתו מערכת יחסים מינית. אותה אישה דווקא חיבבה את הפרופסור מאד וגם נמשכה אליו, אבל כששאלה אותו אם אשתו יודעת מהעניין, הוא ענה לה שכמובן שלא. היא סירבה. היא היתה מוכנה להתקרב אליו רק אם יהיו הדברים גלויים בפני אשתו, ויערכו בהסכמתה. הפרופסור צחק. כבר שנים רבות שאשתו איננה מענינת אותו מבחינה מינית, והוא מחפש כל הזמן מוצא אחר לדחפיו המיניים, מאחורי גבה. ידידתי עמדה בסירובה ודרכיהם של השניים נפרדו. שנים לאחר מכן היא פגשה שוב את אותו פרופסור. כששאלה אותו לשלומו הוא סיפר לה בלחש שאשתו נפטרה מסרטן, וכשהוא קרא את היומנים שלה לאחר פטירתה הוא מצא דברים מצמררים שהיא כתבה באותם ימים בהם הוא חיזר אחרי ידידתי. אשתו כתבה שם משהו כמו: "למה הוא לא משתף אותי במה שעובר עליו? אני רואה שקורה לו משהו, אני שואלת אותו אבל הוא עונה לי בביטול. אני חושבת שהוא בוגד בי עם מישהי אחרת. כל כך חבל שהוא לא מדבר איתי על כך... כבר שנים שהמין שלנו משעמם כי אנחנו לא מדברים על זה.... גם אני הייתי רוצה לפתוח את מערכת היחסים שלנו, אבל גם לי אין אומץ לדבר על זה איתו".

כולנו יודעים זאת: גם כשאנחנו משקרים – האדם האחר קולט מסרים סמויים, למרות שבדרך כלל גם הוא מעדיף להתעלם מהם כאילו לא היו. מה היה קורה אם אותו פרופסור היה אוזר אומץ, משמין את אשתו לטיול בערב, או לאיזה כוס יין במסעדה רומנטית ופותח בפניה את תחושותיו הפנימיות? הוא היה מפחד שדרמה גדולה עלולה היתה להתפרץ. בכי, צעקות, האשמות... דברים רגילים. אבל אולי מעבר לדרמה – ואולי אחרי גל הרגשות הראשון – אם הוא היה נשאר נאמן לאהבה ולא מתחיל להתגונן – אולי אפשר היה להתחיל לבדוק באמת מה קורה לנו?? מה קורה בינינו? מה אנחנו באמת רוצים ומפחדים לבקש? מה מתרחש בסתר לבבנו העורג לאהבה?

 כשמתגברים על הפחד ועל הצורך להתגונן, כיש לנו את האומץ לחיות מתוך אהבה, אמון ואמת – מה שנוצר זו שקיפות וצלילות גדולה. מה שנוצר זה אותה יכולת קסומה להביט בעיניים רכות אל עיני בני הזוג שלנו ולדעת שהכל שקוף. שאין בינינו סודות. שהלב שלי רואה את הלב שלך והלב שלך רואה לי את הלב ישר דרך העיניים. ושני הלבבות יודעים שאנחנו אחד. לכן אנחנו יחד. כי אנחנו מאמינים באהבה. כי להאמין באהבה זה לדעת שלעולם היא איננה מנוגדת לאמת. האמת תמיד יכולה רק לאתגר את האהבה לצמוח. וכשמונעים מהאהבה את האמת, כשאנחנו מנסים ליצור חיי זוגיות שיש בהם שקר – האהבה קורסת, נקרבת, מתפוררת, ומה שנוצר זה שדה קרב. כמה רע לגדל ילדים בשדה קרב. כמה טוב לחיות חיים שנותנים אמון באמת באשר היא, שתמיד היא יכולה להביא לנו עוד עומק, להעצים את האהבה ולחולל בריאות גדולה בנפש ובגוף.

 על זה – על המפגש המעשיר ולבלתי מובן מאליו של האמת עם האהבה – אמר משורר תהילים את הפסוקים המופלאים הללו: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח, וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם יי יִתֵּן הַטּוֹב, וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ." (פרק פ"ה, פסוקים י"א-י"ג)

יהי רצון שנזכה להאמין בעצמנו ובגדולת נפשם של בני זוגנו, להאמין באמת ובאהבה ובאופנים שבהם הם מעצימים זה את זה.