"מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו

הוא אוהב את כל הבריות כולן

בלא שום שיור כלל,

וכל מעיניו הוא בעלייתן ותיקונן..."

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

"אורות האמונה" עמ' 44.

אחד הדברים העצובים ביהדות כפי שהיא מתגלה לעינינו כיום הוא שככל שאדם נעשה יותר "דתי" כביכול, הוא הופך להיות אדם שאוהב את חוג האנשים הקרוב אליו בלבד, ומתנכר לשאר בני האדם ולשאר הבריות. אתה נהיה "דתי" ומתחיל לדבר רק על "אהבת ישראל" ולפעמים מפתח אפילו איבה כלפי אומות העולם. וכך גם ביחס לכלבים, חתולים ולטאות... לכן חשוב לראות את דברי הרב קוק הללו שמזכיר לנו מהי אמונה טהורה.

אמונה טהורה גורמת לעוד ועוד אהבה. ככל שאדם דבק יותר באלהי-אמת הוא מצליח להתגבר על עוד ועוד מחסומים של פירוד, חשד, שנאת חינם וגזענות ומתגלה בו ממילא עוד ועוד אהבה.

זו לא רק אהבה רומנטית (בכלל, מה שאנחנו עוסקים פה, בתורת האהבה הוא הרבה יותר רחב מאהבה רומנטית, אבל הוא נבחן שם, ביכולת לאהוב בחיי הזוגיות) זו אהבה שעולה על גדותיה וחובקת עוד ועוד, שרואה את האלהות מתגלה בכל בריה, ללא הבדלים של דת ולאום וגזע ומין. אהבה שגולשת גם מתחומי האנושות ומקיפה את כל הבריות ואת כדור הארץ עצמו - כמערכת גדולה של חיים.

ועוד דבר: מי שאוהב אהבה קדושה, אומר הרב קוק, מוצא את עצמו עסוק עוד ועוד במחשבות ובמציאת דרכים כיצד לעזור להתעלותם הרוחנית של מי שאותם הוא אוהב. זו הגדרה מאד מעניין ומאתגרת של האהבה. האם כל מעיני נתונים למחשבות ומציאת דרכים להתעלותם הארתם ותיקונם של מושאי אהבתי?

וזה מתחיל - שוב - בבית, בזוגיות, ונמשך הרחק הלאה.

אם חפצתם בתרגום של קטע זה לאנגלית, תוכלו למצוא זאת בדף המקביל, כאן q