|
ובעולם הבריאה הזכר והנקבה הם כמו "שני רעים
שאינם נפרדים" זה מזה - כדברי הזוהר.
היחוד הוא "יחוד מוחין" והוא מאפשר חקירה עמוקה
יותר של הצללים. בבחינת "אתר דקיימא לשאלה" - והדברים ארוכים.
העבודה שבעולם הבריאה ממתקת את הדינים בנפש
ומאפשרת לנו לעלות לעולם האצילות, שאין בו פירוד כלל וכלל.
בעולם האצילות אין פירוד, והתרגול איננו
תרגול אלא הוא ספונטאניות קדושה שמופיעה מאליה למי ש"טרח בערב שבת" ועשה את
העבודה הנדרשת בשלושת העולמות של בי"ע.
בעולם האצילות בני הזוג אינם קיימים עוד. הם
הופכים שקופים בתודעתם לאלהים. התודעה הטהורה מזדווגת דרכם עם זיו השכינה.
אשליית הקיום הנפרד שלנו כבני אדם מתמוססת באותם רגעים ואיננה. אינך יכול
"להשיג" משהו ממצב תודעה זה היות ואינך קיים שם בקיומך הרגיל. רק אלהים
עושה אהבה עם אלהים בזיווג הקדוש הזה.
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. |